הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן לביצה
(סוף ביצה) ומי אית לי' לרבי מוקצה, והא בעא מיני' ר"ש בר רבי מרבי פצעילי תמרה דר"ש מהו, א"ל אין מוקצה דר"ש אלא וצמוקין בלבד גרוגרות איבע"א הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי, ואיבע"א לדבריו דר"ש קאמר ולי' לא ס"ל ואיבע"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מוקצה, אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח נכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן, ואמרו לי' רבנן לא מדבריות הן. יש להבין במאי פליגי רבי ורבנן דלרבי היכא דבאות ונכנסות ברביעה ראשונה הוי בייתיות ולרבנן הוי מדבריות, ונ"ל לתרץ דהנה בעיקר טעם שאסרו מוקצה פליגי בה הרמב"ם והראב"ד בפכ"ד מהלכות שבת דדעת הרמב"ם שם בהלכה י"ב הטעם איסור מקצה הוא כדי שלא יהא יום שבת כיום חול בעיני' ויבא ג"כ לאיסור מלאכה, אבל הראב"ד השיגו שם וכתב דהא מבואר בשבת קכ"ד דטעם איסור הטלטול היא משום איסור ההוצאה, ועיין שם במ"מ שלא כתב לתרץ שיטת הרמב"ם במה שהכריח טעם אתר לא כמבואר בגמ' הנ"ל, ולכאורה קש:
להראב"ד דהא תינח בשבת דאיכא איסור הוכחה שפיר י"ל דאסרו מוקצה משום איסור הוצאה אבל ביום טוב דליכא איסור הוצאה אמאי אסרו התם מוקצה, וצ"ל דגזרו יו"ט אטו שבת, וכמבואר בשבת קכ"ד ע"א והשתא י"ל דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי דדעת הרמב"ם בפ"א מהלכ' יו"ט הלכה י"ז דאין מוקצה דאכילה אסור אלא ביו"ט אבל לא בשבת והראב"ד חולק עליו שם, והשתא אתי שפיר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דסובר דמוקצה בשבת מותר וא"כ א"א לומר הטעם איסור מוקצה היא משום הוצאה דא"כ מוכרחין לומר דגזרו שביו"ט אסור אטו שבת והכא ל"ש למימר כן דהא בשבת גופא שרי וע"כ הוכרח הרמב"ם לחדש דע"כ איכא טעם אחר על איסור מוקצה דשייך ביו"ט כמו בשבת, אבל הר הראב"ד לשיטתו אזיל דס"ל דגם בשבת אסור מוקצה א"כ שפיר י"ל דאיסור מוקצה היא משום הוצאה, וגזרי יו"ט אטו שבת:
ואחרי התבאר זה י"ל דבהאי סברא פליגי רבי ורבנן, דרבי ס"ל דכל איסור מוקצה ביו"ט אינו אסור אלא דגזרי יו"ט יו"ט אטו שבת ע"כ כל כמה דאפשר להקל בדרבנן ובגזרה מקילין ובפרט דהכא ל"ש למיגזר אטו שבת דבשבת ל"ש שחיטת בהמות ע"כ דוקא במדבריות ממש אסור ולא בהני שבאות ונכנסות ברביעה ראשונה, אבל רבנן ס"ל דאיסור מוקצה ביו"ט הוא מצד עצמו וכשיטת הרמב"ם א"כ כל שאינה מבייתיות ממש ל"ש להתיר ע"כ שפיר ס"ל דאפילו נכנסות ברביעה ראשונה מדבריות הן:
והנה המהרש"א הקשה דאמאי לא מתרצינן דהא דס"ל לרבי דאין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקין, מיירי בשבת ע"כ ליכא מוקצה אבל הכא גבי שוחטין ומשקין הא מיירי ביו"ט ע"כ שפיר ס"ל לרבי דין מוקצה, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דמאן דס"ל דבשבת ליכא מוקצה וביו"ט איכא מוקצה ע"כ דס"ל דטעם איסור מוקצה הוא מצד עצמו וכשיטת הרמב"ם וא"כ ודאי כל מה שאנו יכולים להחמיר באיסור הדבר כדי שלא יבאו לזלזל בקדושת היום עלינו לעשות, וכדס"ל באמת לרבנן דהן מדבריות וכיון דס"ל דיש חילוק בין נכנסות ברביעה ראשונה ללא נכנסות כלל ע"כ דס"ל דהטעם הוא דגזרי יו"ט אטו שבת א"כ ממילא א"א כלל לאמר דס"ל דבשבת ליכא מוקצה, דאי ליכא דין מוקצה בשבת א"כ ל"ש כלל הטעם דגזרו יו"ט אטו שבת וע"כ דס"ל דלא כסוגיא דריש ביצה דמפלגינן בין שבת ליו"ט לענין איסור מוקצה:
והנה ביסוד הדברים דאמרינן בריש ביצה דע"כ הקילו בשבת יותר מיו"ט דשבת הוי איסור סקילה ולא אתי לזלזולי בי' אבל יו"ט הוי איסור לאו ראיתי להמל"מ פ"א מהל' יו"ט שהקשה ע"ז דהא ביבמות קי"ד אמרינן להיפך יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן שבת דאיסור סקילה גזרו בה רבנן הרי חזינן דאדרבא כל מה שהאיסור חמור יותר שייך בו גזירה, ולכאורה י"ל דסוגיות חלוקות הן דודאי לרב נחמן הכא בביצה אמרינן דבאיסור סקילה לא שייך גזירה ובאיסור לאו שייך יותר לגזור, אבל כל הני אמוראי דפליגי ארב נחמן ס"ל להיפך דאדרבא באיסור סקילה הו"ל להחמיר יותר ע"כ תירצו באופן אחר והתם סוגיא דשמעתתא אזלא לפי גירסת רש"י בשבת קכ"א ע"א לר' יוחנן ור' יוחנן הכא בביצה מפרש טעמא דמתניתין משום משקין שזבו ואין הכרח לומר דבאיסור סקילה מקילין יותר מבאיסור לאו, ע"כ אמרינן שם הסברא להיפך:
אמנם יש להבין במאי פליגי מאן דס"ל דמחמירין יותר באיסור לאו מבאיסור סקילה עם מאן דס"ל דמחמירין יותר באיסור סקילה מבאיסור לאו, והי' נ''ל דפליגי אי ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא או לקולא, דהא כבר הקשה הכ"מ לשיטת הרמב"ם דכל הספיקות אינם אסורים אלא מדבריהם אמאי חייבה תורה אשם תלוי על אכילת ספק חלב ותירץ דע"כ לא ס"ל דספק מן התורה לקולא אלא בספק לאו אבל לא בספק כרת, א"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דאדרבא בספק כרת הו"ל לאחמורי יותר מבספק לאו, אבל אי נימא דכל הספיקות אסורין מן התורה א"כ אין שום חילוק בין לאו לכרת י"ל דרבנן החמירו יותר בלאו דלא ליתי לזלזולי בי' וא"כ י"ל דסוגיא דביצה אזלא לפום סברא דספיקא מן התורה לחומרא. ע"כ י"ל הסברא דגזרו באיסור לאו יותר מבאיסור סקילה אבל סוגיא דיבמות אזלא לפום סברא דספיקא מן התורה לקולא וקשה אמאי חויב אשם תלוי על ספק אכילת חלב וצריך לומר דשאני ספק כרת מספק איסור לאו ע"כ אמרינן להיפך דבאיסור סקילה שרו ולא באיסור לאו:
והנה ודאי לרבי כיון דמפליג בין מדבריות ע"כ דאין לחלק בין יו"ט לשבת כיון דס"ל דכל עיקר איסור מוקצה הוא משום דגזרינן יו"ט אטו שבת אבל לרבנן דס"ל דמחמירין במוקצה ע"כ דס"ל כשיטת הרמב"ם ושפיר יש לחלק בין יו"ט לשבת, וא"כ מוכרח דספיקא מן התורה לחומרא דאי נימא דהוי לקולא א"כ אדרבא באיסור סקילה הו"ל להחמיר יותר:
ובריש ראש השנה אמרינן, ארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ר"ה למלכים, והיינו לשטרות, דאם לא נדע זמן ברור להעמדת המלך הוי פסלינן לכל שטר מספק, והקשו תוס' דהא בסנהדרין ל"ב ע"א אדרבא אמרינן דאין פוסלין שטר מספק, ונראה לומר דתליא בפלוגתא דאי נימא דספיקא מן התורה לחומרא א"כ היכא דאתי לב"ד ספק שטר אזלינן באיסור גזל לחומרא ולא מפקינן מלוה מספק דהא הלוה עומד וצוח שהשטר מזויף לב"ד דלדידהו הוי ספק חייבין להחמיר בספק מן התורה אבל למאן דס"ל דספיקא מן התורה לקולא א"כ הרשות ביד ב"ד להוצא מיד הלוה בספק שטר מן התורה אלא דבכל הספיקות החמירו אבל הכא דאיכא חששא שלא תנעול דלת בפני לוין אוקמוה אדאורייתא דאזלינן בספיקו לקולא ע"כ לא פסול אותו מספק, והשתא אתי שפיר סמיכות סוף ביצה להתחלת ר"ה דכיון דס"ל לרבנן להחמיר מוקצה ע"כ ס"ל דיש לחלק בין שבת ליו"ט וא"כ ספיקא מן התורה לחומרא ע"כ שפיר מתחילין בארבעה ראשי שנים הן דאחד בניסן ר"ה למלכים ופוסלין השטר מספק משום דסתם משנה ר"מ דס"ל בכריתות י"ח ע"א ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ גבי שטרות נמי אזלינן לחומרא ואין מוציאין ממון מספק ואין לומר דאפי' מדרבנן נמי הו"ל למיזל לחומרא, דהא הכא איכא סברא דלא תנעול דלת בפני לוין ואי לאו דספיקא מה"ת לחומרא לא הוי פוסלין אותו מספק ודו"ק:
ועפ"י האמור יש להסמיך סוף ביצה להתחלתה דהא לפי מאי דביארתי תלוי הדבר דאי נימא לחלק בין יו"ט לשבת ע"כ דאיסור מוקצה הוא מצד עצמו לא מטעם גזרה יו"ט אטו שבת אבל אי נימא דטעם מוקצה היא משום הוצאה א"כ הוי מטעם גזרה יו"ט אטו שכח, א"כ כיון דפתחינן בריש ביצה ב"ה אומרים לא תאכל ובשבת היא להיפך ע"כ דמפלגינן בין שבת ליו"ט דיו"ט הוי איסור מצד עצמו לא מטעם גזרה אטו שבת ע"כ שפיר תנא דגם מה דלרבי הוי בייתיות ג"כ אין משקין דחששו לזלזול יו"ט ואף דרבי גופא לא ס"ל כן אבל הוא סתם המשניות דלא כוותי' כמו שפתם הכא דלא כוותי' ודו"ק הדרן למס' ראש השנה (סוף ר"ה) לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מ"ט משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר לא. וחכמים ס"ל דאפילו בשדות דאניסי נמי אין הש"ץ מוציא לבקי, ולא אמרו הש"ץ מוציא הרבים ידי חובתן אלא לרבים שאינם בקיאין בתפלה ויש להבין במאי פליגי ולכאורה י"ל דהא הא דאחד יכול להוציא חבירו בתפלתו הוא מטעם ערבות וכדכתבו תוס' ברכות משח ע"ב, וי"ל דפליגי אי הוי ערבים קבלנים או ערבים סתם דחכמים ס"ל דלא הוי אלא ערבים סתם וא"כ כמו דגבי כל ערבות קיי"ל דכל היכי דאיכא נכסי ללוה אין שום שעבוד על הערב ה"נ כיון שהוא, בעצמו בקי בתפלה הו"ל כמאן דאית לי' נכסי ללוה ע"כ אין כאן דין ערבות ואינו יכול להוציאו אבל ר"ג ס"ל דהערבות היא ערבות קבלנות וא"כ אפי' אית לי' נכסי ללוה ג"כ הקבלן משתעבד ע"כ ס"ל שפיר דכשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך הוא מוציא את שבקי בתפלה:
אמנם אחר העיון א"א לומר כן דהא מבואר בב"ב בע"ד דס"ל, לרבן שמעון בן גמליאל דגם בקבלן אם יש נכסים ללוה אין שום השתעבדות על הקבלן, ובודאי דלא יפלוג על רבן גמליאל אביו, וא"כ א"א לומר דהא דמוציא לבקי היא מטעם דהוי ערב קבלן דהא לרשב"ג גם אי הוי ע"ק לא הי' שייך בזה דין ערבות כיון שהוא בעצמו בקי:
והנ"ל בזה דהנה באמת שפיר קאמר לי' ר"ג לרבנן כשם שמוציא את שאינו בקי כן יוציא את הבקי דמאי נ"מ בין בקי לשאינו בקי, ונ"ל דפליגי בדין התפלה בפלוגתת הרמב"ם והרמב"ן שהובאה בש"א סי' י"ד דדעת הרמב"ם דתפלה היא מן התורה, אבל דעת הרמב"ן שם דאין לתפלה עיקר מדאורייתא, והשתא י"ל דחכמים ס"ל כשיטת הרמב"ן דתפלה מדרבנן א"כ י"ל דהם אמרו והם אמרו אבל ר"ג ס"ל דתפלה הוי מ"ע מן התורה וא"כ כמו שיש דין ערבות בכל המצוות שבתורה ה"נ יש דין ערבות גם בתפלה ואף דגם להרמב"ם זמני התפלה אינם מן התורה, אבל מכל מקום למאן דס"ל דתפלה מדאורייתא כל זמן שהוא מתפלל הרי הוא מקיים מצוה מן התורה ע"כ שפיר י"ל דאיכא ערבות ומוציא הש"ץ גם לבקיאים:
ועפ"ז הי' מקום לומר דהא דפליגי ר' גמליאל ור' יהושע בברכות כ"ז ע"ב אי תפלת ערבית רשות או חובה דלטעמייהו אזלי דר"ג לטעמי' דס"ל דתפלה דאורייתא ותיקנו חכמים זמני התפלה על יסוד מצות התורה א"כ בודאי כמו דתפילות שחרית ומנחה הן חובה. ה"נ תפילת ערבית אבל ר' יהושע דהוא חכמים דר"ג לטעמי' אזיל דס"ל דאין לתפלה עיקר מן התורה ע"כ שפיר י"ל דאם בתפלת שחרית ומנחה שהם כנגד תמידין של שחדית וערבית יש מקום לומר דהן חובה אבל בתפלת ערבית שהיא נגד איברים ופדרים לא הטילו חובה בקיומה, ואינה אלא רשות, וניחא בזה נמי הא דס"ל לר"ג בברכות כ"ת ע"ב דכל אדם מתפלל בכל יום י"ח ברכות, ור' יהושע ס"ל דסגי במעין י"ח עיי"ש, ולכאורה במאי פליגי אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דר"ג לשיטתו, דס"ל דתפלה מן התורה, מקרא דלעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה, א"כ כל מה שאנו יכולים לחייבו יותר בעבודה שבלב מחייבינן אותו ע"כ ס"ל דכנה"ג תקנו י"ת ברכות שלמות, אבל ר' יהושע לשיטתו דס"ל דתפלה אין לה עיקר מן התורה ע"כ סגי אפי' אם מתפלל מעין י"ח:
והי' נראה לומר בדרך זה בקיצור די"ל דר"ג לשיטתו דס"ל דתפלה מן התורה ע"כ כמו דבכל מצוות התורה אדם מוציא חבירו ה"נ בדין מצות תפלה אבל חכמים לטעמייהו, דתפלה מדרבנן וע"כ עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואם במצוות דאורייתא אדם מוציא לחבירו בכל ענין אבל בתפלה דרבנן כדי שלא תשתכח תורת תפלה עשו חיזוק לדבריהם דאינו מוציא אלא את שאינו בקי ולא שהוא בקי ואף דבשאר דרבנן לא מצינו פלוגתא י"ל דמתפלה נלמוד גם לשארי דרבנן דזיל בתר טעמא:
ועפ"ז יש להסמיך סוף מסכת ראש השנה להתחלת תענית דמתחילין מאימתי מזכירין גבורות גשמים, דהנה שם בגמרא אמרינן דמנ"ל דמזכירין גבורות גשמים בתפלה, ומשנינן משום דכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה וכתיב בתרי' ונתתי מטר ארצכם, וא"כ אין זה אלא אי נימא תפלה מדאורייתא ע"כ שפיר י"ל דמקרא מוכח דמזכירין גבורות הגשמים בתפלה אבל אי נימא דתפלה דרבנן ל"ש כלל בתפלה, ואם אפ אפילו למאן דס"ל דתפלה דרבנן נמי מזכירין תפלת גשמים בתפלה מ"מ לא הו"ל למינקט כ"כ בפשיטות, מאימתי מזכירין גבורות גשמים דמשמע דמזכרין בתפלה אלא הדבר ברור דתנא דמתניתין ס"ל תפלה דאוריתא ע"כ שפיר נקט מאימתי מזכירין גבורות גשמים, הא דמוכח מקרא דמזכירין גשמים בתפלה, והשתא אתי שפיר דכיון דמסיים דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות, אבל בעיר לא עד דאתי לבית הכנסת אבל אם באין לבית הכנסת הש"ץ מוציאן אף שהם בקיאים ולא כחכמים דס"ל שאינו מוציא את הבקיאים וא"כ ע"כ ס"ל דתפלה דאורייתא ע"כ שפיר מתחילין מאימתי מזכירין בתפלה גבורות גשמים דילפינן מקרא דלעבדו בכל לבבכם והדר כתיב ונתתי מטר ארצכם דצריד התפלל על הגשמים ודו"ח: