הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · שתי הלחם אם הם באים מחוץ לארץ
א) הנה ז"ל הרמב"ם פרק ת' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ב', שתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ ומן החדש, שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, לא מצאו חדש יביאו מן העלי', ומדלא כתב הרמב"ם דאם לא מצאו בארץ יביאו מחוץ לארץ משמע דס"ל דלענין הבאה מחוץ לארץ לא אמרינן דלא כתבה תורה ממושבותיכם רק למצוה אלא אם אין תבואה בארץ אין מביאין כלל שתי הלחם, ונראה בטעמו, דהא אמרינן במנחות פ"ג ע"ב דהעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש ומן הארץ, ודלא כתנא דברייתא דס"ל דאם באו מן הישן כשר, אלא שתיסר מצוה, ועד כאן לא פליגי אלא לענין חדש וישן אבל לענין חו"ל הכל מודים דאינם באים אלא מן הארץ, וע"כ דאף דקיי"ל כתנא דברייתא דמכשיר נמי מן העלי' ומן הישן, אבל לענין חוץ לארץ קמ"ל כסתם מתניתין דאפי' בדיעבד לא מהני אם הביאו מחוץ לארץ ודלא כר' יוסי בר' יהודא שם דמכשיר נמי אם הביאו מחוץ לארץ:
אמנם לכאורה יש להתפלא דהא אמרינן התם בדף פ"ב ע"א דמאן דס"ל דמביאין עומר מחוץ לארץ הוא משום דס"ל דמושבותיכם הוא, כל מקום שאתם יושבים במשמע וא"כ הכא גבי שחי הלחם דכתיב ממושבותיכם הביאו, הו"ל נמי למימר דאם הביאו מחוץ לארץ כשר דהא משמע בכל מקום שאתם יושבים והא דאמר שם ר"י בר"י דעומר בא מחוץ לארץ ולא נקט נמי דשתי הלחם באים מחוץ לארץ כיון דלשיטתו מושבותיכם משמע נמי חוץ לארץ, די"ל דרבותא משמעינן, דלא מיבעי בשתי הלחם דודאי באין מחוץ לארץ דהא מושבותיכם כתיב גבייהו וא"כ שייך למידרש בהו כל מקום שאתם יושבים, אבל גבי עומר דלא כתיב גבי מושבותיכם דהא לא כתיב אלא גבי איסור חדש, מ"מ גם בהא ס"ל דבא מחוץ לארץ דכיון דחדש נוהג בכל מקום ה"ה דמביאין העומר מכל המקומות, אבל הרמב"ם דפסק דחדש בחוץ לארץ הוא דאורייתא וא"כ דעתו לפסוק דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים במשמע איך פסק הכא גבי שתי הלחם דכתיב גבייהו ממושבותיכם תביאו דאין באין מחוץ לארץ, וכזה לכאורה יש להקשות לפי מאי דפסק הרמב"ם דחדש בחוץ לארץ הוא דאורייתא כמבואר בהלכות מאכלות אסורות איך פסק בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין דאין עומר בא מחוץ לארץ, דהא ת"ק דפוסל להביא עומר מחוץ לארץ הא י"ל דדעתו דמושבותיכם אחר ירושה וישיבה במשמע ע"כ ס"ל דא"א להביא מחוץ לארץ וכמו דממעטינן ממושבותיכם בהדיא, וראיתי שם בלח"מ שעמד בזה וכתב דדעת הרמב"ם דאינו תלוי זה בזה דאף דדרשינן מושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים במשמע מכל מקום עומר אינו בא אלא מן הארץ דאקריבי לא מקריבינן מחוץ לארץ אף דחדש נוהג גם שם, ותימא גדולה דמנ"ל להרמב"ם לחדש דאינו תלוי זב"ז, כיון דר"י בר"י ס"ל דא"נ דחדש בחו"ל דאורייתא אקריבי נמי מקריבינן:
ב) ונראה לומר בדעת הרמב"ם דכיון דמצינו סתם משנה בערלה פרק ג' משנה ט' דהחדש אסור מן התורה בכל מקום, וא"כ ס"ל לסתם מתניתין דמושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים במשמע, וא"כ איך תנינן הכא בסתם משנה דמנחות דאין עומר בא אלא מן הארץ, ואין לומר דתרי תנאי נינהו ומתניתין דערלה אזלא אליבא מאן דס"ל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים, במשמע ומתניתין דמנחות ס"ל כת"ק דמתניתין דקדושין ל"ו ע"ב דדעתו כי מושבותיכם היינו לאחר ירושה וישיבה דא"כ הו"ל להגמ' למיפרך ולתרץ דתנאי נינהו, אלא ע"כ מוכרח כדברי הלח"מ דאין זה תלוי בזה ואף דס"ל דחדש בחוץ לארץ הוי דאורייתא ומושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים במשמע מכ"מ עומר אינו בא אלא מן הארץ דאקרובי מחו"ל קרבנות הצבור לא מקריבינן, והעומר הא הי' מקריבין על המזבח:
ולפ"ז נתבררה נמי שיטת הרמב"ם בהא דפסק נמי דשתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ אף דכתיב ממושבותיכם גבייהו, דכיון דלא רמינן מתניתין דערלה אמתניתין דמנחות דהתם אמרינן, דחדש בחוץ לארץ דאורייתא א"כ ס"ל דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים במשמע והכא אמרינן דשתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ אף דכתיב גבייהו ממושבותיכם תביאו, א"כ ע"כ ס"ל להאי תנא דסתם מתניתין דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה הוא במשמע, ע"כ דאף דס"ל בכל דוכתי דמושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים במשמע מ"מ הכא גבי שתי הלחם לא דרשינן האי משמעותא משום דכיון דכתיב ממושבותיכם, דמשמע רק מקצת מושבות ולא כל מושבות וכדאמרינן כה"ג בכמה דוכתי ע"כ שפיר אמרינן דכונת הכתוב רק על המקצת מושבות של חו"ל למעטם מדין הבאת שתי הלחם, ומקצת המושבות שהזהירה התורה עליהן שיביאו הן מושבות של ארץ ישראל, ושפיר פסק הרמב"ם גם לשיטתו דשתי הלחם אינם באין אלא מהארץ וכן נראה לכאורה מהא דאיתא התם במנחות פ"ג ע"ב ר' נתן ור' עקיבא אומרים שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות ואמרינן עלה ע"כ לא פליגי אלא בחדש אבל בארץ לא פליגי וגם אינהו, ר' נתן ור' עקיבא מודו דאינן באין אלא מן הארץ, וקשה דאיך אפשר לומר דר' עקיבא, ס"ל דשתי הלחם אינן באות אלא מן הארץ הא ר' עקיבא ס"ל בקדושין ל"ז ע"ב דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים במשמע והכא גבי שתי הלחם מושבותיכם כתיב, אלא ע"כ כשיטת הרמב"ם דאף דדרשינן מושבות בכל מקום באתם יושבים אין זה אלא היכא דכתיב בכל מושבותיכם, אבל בשתי הלחם דכתיב ממושבותיכם בזה אדרבא דרשינן מקצת מושבות ולא כל מושבות, ומקצת המושבות היינו מושבות א"י אבל באמת לאו ראי' היא, דנראה ברור דט"ס הוא בגמרא וצ"ל כמו שהוגה, בשיטה מקובצת שם ד"צ ר' נתן ור' יעקב דהי' חברו של ר' נתן אבל לא ר' נתן ור' עקיבא דהוי כמו רבו דרבו דר' נתן ואף דתוס' ע"ז מ"ה ע"א דאין קפידא במה שמקדימים הקטן אבל בודאי אין דרך להזכיר באופי זה את הרב והתלמיד ביחד:
ג) וראיתי בפני, יהושע בקונטרס אחרון למס' קדושין שהביא ראי דע"כ הא בהא תלי' דאי נימא דחדש בחו"ל הוי דאורייתא ע"כ מוכרת דמביאין עומר ג"כ מחו"ל דאל"כ מנ"ל להגמ' דר"י בר"י ס"ל דחדש בחו"ל הוי דאורייתא כיון דגם ת"ק דמתניתין נמי הכי ס"ל, אבל באמת אין ראייתו ראי' דע"כ מוכרחין לומר דר' יוסי בר"י ס"ל חדש בחו"ל הוי דאורייתא דאל"כ אמאי הוכרח לומר דהא דכתיב כי תבאו קאי אזמן ביאה ולא נתחייבי ישראל בעומר עד שנכנסו ישראל לארץ דל"ל למימר פשיטא כיון דחדש הי' מותר א"כ אין העומר בא כלום להתיר ולמה צריכין להקריבו ואף די"ל דאף דאינו מתיר כלום מ"מ הטילה התורה על ישראל מצות הקרבת העומר, אבל מפשטות הכתוב הא מוכח דהעומר בא להתיר החדש ואם אינו מתיר אין צריכין להקרבתו ע"כ אמרינן דס"ל חדש בחו"ל דאורייתא א"כ שפיר הוא מתיר גם בחו"ל ומ"מ חידשה התורה דכ"ז שלא נכנסו ישראל לארץ לא הי' מחויבים בהקרבת העומר ובלא"ה הא צריכים להבין, דמנ"ל דאי נימא דחדש אינו נוהג בחו"ל לא מייתינן עומר מתבואות חוץ לארץ וצריך לומר דאי חדש אינו נוהג בחו"ל א"כ לא קרינן בזה וקצרתם קצירה והבאתם עמר ראשית קצירכם אל הכהן דמשמע דהבאת העומר גורמת התחלת הקציר וע"כ דחדש בחו"ל הוי דאורייתא אבל לתנא דמתניתין אינו מוכרח די"ל דס"ל חדש בחו"ל הוי דאורייתא וי"ל נמי דס"ל דלאו דאורייתא וכל עיקר כונת הגמ' בדף פ"ד ע"א היא רק לומר דאיהו ס"ל דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים במשמע, אבל לא נחת לאשמעינן איך ס"ל ת"ק דמתניתין ועיין ברא"ש פ"ק, דכלים דטעם הת"ק דס"ל דאין עומר בא אלא מן הארץ הוא משום דכתוב וקצרתם קצירה והבאתם עומר ראשית קצירכם, ולא מטעם דחדש בחו"ל לאו דאורייתא דבאמת אין זה גורם שיבא דוקא מא"י:
ד) והנה הראב"ד השיג ע"ז וכתב א"א הלכה זו בהיפך ונראה שאין כונתו להשיג על מה שכתב דבא מן הארץ דבזה גם הראב"ד מודה. דאף דדעתו היא כהרמב"ם דחדש בחו"ל הוי דאורייתא מ"מ הוא מסכים לההלכה דשתי הלחם באין דוקא מן הארץ, אלא עיקר השגתו היא על מה שכתב הרמב"ם דאם לא מצאו חדש, מביאין ג"כ מן העלי', דזה הוא בהפך, דהא לתנא דמתניתין ס"ל דאינן באין אלא מן החדש ואפי' בדיעבד הוי עכובא ורק לתנא דברייתא ס"ל דחדש אינו אלא למצוה ולא לעכב ואיך שביק תנא דמתניתין ועביד כתנא דברייתא בזה וכמו שביארו דעת הראב"ד הכ"מ והלח"מ שם:
והנראה לי בשיטת הרמב"ם דהנה יש לדקדק בהא דכתב הרמב"ם שם שתי הלחם אין באין אלא מן הארץ ומן החדש לא מצא מן החדש יביא מן העלי', דאמאי לא העתיק נמי הא דאיתא בגמרא דאם הביא מן הישן כשר, ואף דמשמע מלשון זה ג"כ דישן כשר אבל למה שינה מלשון הברייתא, ע"כ נראה דגם הרמב"ם פסק כמתניתין אלא דהוא מחלק זה לשני דינים דהיכא דיש לפנינו חדש וישן מצותן דוקא מן החדש ואם הביא מן הישן אפילו בדיעבד לא הויא הבאה ולא מהני, אבל הכא דלא מצא מן החדש יכול להביא מן הישן, והשתא אתי שפיר הא דלא הביא הלשון ואם הביא מן הישן כשר דאי הוי נקט כן הוי משמע דלעולם כשר מן הישן אפילו היכא דאיכא חדש לפנינו ובאמת בכה"ג אפילו בדיעבד לא מהני, וכמו דאיתא במתניתין דאינן באין אלא מן החדש דמשמע אפילו בדיעבד לא מהני ופסק כתנא דמתניתין דדוקא היכא דאיכא חדש וישן הקפידה תורה על החדש ולא היכא דליכא כלל חדש, ועפ"ז אתי שפיר הא דמייתי הגמרא התם במנחות מחניתין דלא כהאי תנא, דתניא עומר הבא מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה דלמה הוצרכה הגמרא להביא האי סיומא, דאלא שחיסר מצוה, דהא אי הוי אמינא דכשר לכתחלה בודאי מתניתין דלא כהאי תנא, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאי לאו האי סיפא באמת אינו מוכח כלל דמתניתין דלא כהאי תנא דהא י"ל דמתניתין מיירי כגון שיש חדש וישן לפנינו ע"כ הוי עכובא אפילו בדיעבד אבל תנא דברייתא מיירי כגון שאין כאן אלא ישן בלבד דבזה גם לתנא דידן נמי מייתינן מן הישן, ע"כ מייתי הסיפא דנקטא אלא שתיסר מצוה, ואי מיירי היכא דליכא חדש כלל לא שייך למימר שתיסר המצוה אלא שנחסרה המצוה ממילא וע"כ דתנא דברייתא מיירי נמי היכא דהיו לפניו גם חדש והביא מן הישן ע"ז אמר דכשר אלא שתיסר המצוה וא"כ שפיר אמרינן דמתניתין דלא כהאי תנא:
ה) שוב מצאתי בס' זבח תודה שגם הוא דרך בנתיב הזה לחלק בין היכא שיש לו חדש וישן בין היכא שאין לו אלא ישן בלבד אלא דמה שהביא ראי' מהא דאיתא בתוספתא פ"ט דמנחות דהעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש ואפ"ה תנן בפרק י' דתוספתא דאם אין לו יביא מן העלי', הרי דיש חילוק בין אם יש לו חדש מוכרת להביא דוקא מן החדש ואפי' בדיעבד לא מהני ואם אין לו חדש אינו מעכב לאו ראי' היא כלל די"ל דתרי תנאי היא, דתנא דתוספתא דפ"ט ס"ל דמעכב אפילו בדיעבד כתנא דמתניתין, ותנא דתוספתא דפרק י' ס"ל כתנא דברייתא דמנחות ומצינו כמה פעמים בתוספתא דנשנה דלא כסתם הקודם, ומה שהביא ראי' מהא דכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות איסורי מזבח דעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש ומארץ ישראל, הרי דדעתו דמעכב אפילו בדיעבד, אינו ראי' כלל דבשלמא במתניתין דלא הזכיר תנא בשום מקום דכשר בדיעבד שלא מן החדש שפיר מוכרחין לומר דכונתו לפסול אפי' בדיעבד אבל הרמב"ם דכתב בהלכות תמידין ומוספין דאין קפידא אלא לכתחלה, בזה שפיר י"ל דלשון אלא מורה רק על לכתחלה וכדמצינו בכמה מקומות דלשון אלא לא הוי אלא לכתחלה, ומה שכתב ראי' מתוספתא דיש נפקא מינה בין עומר לשתי הלחם הנה בתוספתא שם נקט לא מצא מן העומרים יביא מן האוצר, וכתב שם הרב מצפה שמואל לפרש דהיינו שאם לא מצא מן החדש יביא מן הישן, הנה חזינן דגם בעומר כשר מן הישן) אבל באמת אין פירושו של המ"ש מוכרח וי"ל דאוצר הכונה תבואה חדשה שכבר הכניסוה לאוצר וע"כ לא נקט הכא לשון מן העלי' דנקט גבי שתי הלחם, ומכ"מ אין ראי' מכאן דס"ל להתנא דתוספתא לפסול מן הישן, די"ל דכיון דאשמעינן תנא דאפילו מן האוצר כשר, א"כ לא בעינן וקצרתם את קצירה דוקא, לפ"ז גם מן הישן נמי כשר מה שאין כן גבי שתי הלחם דהתם הא דבעינן חדש, הוא משום דכתיב מנחה חדשה בהדיא ע"כ אשמעינן דאפ"ה בדיעבד כשר נמי מן הישן דלא הוי אלא למצוה ותימא על המ"ש שנעלם ממנו סוגיא דמנחות פ"ג ע"ב:
ו) ועפ"ז מובן היטב הא דבמשנה דמנחות שם איתא, בדף ע"א ע"א, מצות עומר להביא מן הקמה לא מצא יביא מן העומרים, ובתוספתא תניא נמי לא מצא מן העומרים יביא מן האוצר אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דתנא דידן לשיטתו אזיל דפסק גבי עומר דאינו בא אלא מן החדש א"כ אי אפשר להכשיר אלא מן העומרים ולא מן האוצר הכולל בתוכו גם ישן, ע"כ לא נקט אלא יביא מן העומרים, אבל תנא דתוספתא דקא אזיל בשיטת תנא דברייתא דס"ל דכשר נמי עומר מן הישן ע"כ נקט נמי לא מצא מן העומרים יביא מן האוצר ונראה נמי הא דנקט גבי שתי הלחם לשון מן העלי' וגבי עומר לשון אוצר משום דגבי עומר הא בעינן קלי, היינו עם השבולים ע"כ נקט לשון אוצר שמונחים כמו שנקצרו מן השדה בשבולים אבל גבי שתי הלחם דלא בעינן קלי אלא חטים ע"כ נקט, מן העלי' דהיינו חטים גמורים שכבר מורחן והניחם בעלי' למשמרת לכל השנה:
ובטעם הרמב"ם דמחלק בין היכא דאיכא חדש וישן להיכא דליכא אלא ישן לחוד נראה דהנה בעיקר הדין דמעכב בדיעבד בעינן בקדשים שנה עליו הכתיב, וה"נ כתיב קרבן ראשית תקריב ומנחה חדשה ומקרא דמנחה חדשה דרשינן נמי לדידן שתהא חדשה לכל המנחות כדאי' שם במנחות ס"ח ע"ב וא"כ י"ל דהיכא דאיכא חדש וישן שפיר י"ל דקאי האי קרא דמנחה חדשה להורות דא"א להקריב מן הישן אלא מהחדש כדי שתהא היא חדשה לכל המנחות ולא אחרת, אבל היכא דליכא חדש א"כ ליכא אלא קרא דקרבן ראשית וע"כ כיון דליכא אלא תד קרא אין זה אלא למצוה ולא לעכב, וניתי נמי לפ"ז הא דהוי הלכה פסוקה לכו"ע דאין מביאין מנחות קודם לשתי הלחם דלכאורה לתנא דידן דיליף מחדשה דאינן באין אלא מן החדש מנ"ל דאין מביאין מנחות קודם לשתי הלחם אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דתרתי שמעינן מהאי קרא שאינה באה אלא מן החדש היכא שיש לפנינו חדש וישן ושאין מביאין מנחות אחרות קודם להקרבת שתי הלחם, וגבי עומר איכא קפידא אפי' אי ליכא אחר משום דהתם שנה עליו הכתוב ראשית וגם בכורים, אבל גבי שתי הלחם, הא כיון דעיקר קרא דמנחה חדשה אתא לענין שתהא חדשה לכל המנחות לא מיקרי שנה עליו הכתוב אלא היכא דיש חדש ואפשר להיות, מנחה חדשה אבל לא היכא דליכא אלא ישן וע"כ חלקה התורה את דין העומר מדין שתי הלחם דקראו הכתוב ראשית ובכורים ואף דגבי שתי הלחם נמי כתיב, בכורים מ"מ לא דמי לעומר דהתם הא כתיב מנחת בכורים דהמנחה גופא נקראת בכורים, אבל בשתי הלחם לא כתיב אלא, בכורים יהי' לד' לכהן ואין זה בא אלא להורות דכמו דבכורים הם לכהן גם שתי הלחם הן לכהן, ובסוגיא דמנחות שם פ"ג ע"ב לא מייתינן מהאי קרא דבכורים דשתי הלחם ראי' דבאין מן החדש וע"כ דלא אתא להאי מילתא למעט דלא יבאו מן הישן, אמנם במנחות ס"ח ע"ב ס"ל לרע"ק דגם גבי שתי הלחם בעינן בכורים ואולי י"ל דמאן דס"ל דשתי הלחם אינן באים אלא מן החדש יליף מקרא דבכורים אבל מאן דס"ל דאם הביא מן הישן כשר ס"ל דהאי בכורים אתא רק לזמן בכורים, והנה רש"י שם במנחות מייתי ראי' דשתי הלחם איקרי בכורים מהא דכתוב, וביום הבכורים, ולכאורה אמאי לא מייתי ממקרא הקודם בפ' אמור דכתב בהדיא בכורים לד' ולחם הבכורים ונראה מדעת רש"י דמקרא דבכורים דפ' אמור אין ראי' די"ל דקרינהו רחמנא בכורים ע"ש שהן באין מן החדש, אבל אין ראי' דהן עצמן קרוין בכורים ע"כ מייתי מקרא, דוביום הבכורים דהתם ע"כ דקאי על שם שתי הלחם דנקראים בכורים, אבל אי נימא דקאי על מה שהשתי הלחם באין מן החדש א"כ הו"ל לקרא למינקט וביום החדשים וא"כ לפ"ז מוכרח דשם בכורים דשתי הלחם הונח ע"ש שבאים מן החדש, אמנם י"ל דאין זה אלא למאן דס"ל דאין באין אלא מן החדש אבל למאן דס"ל דבאין גם מן הישן א"כ מנחת בכורים לאו דוקא וה"נ בכורים ולחם הבכורים ע"כ לא פריך אלא מקרא דראשית ומקרא דחדשה:
ז) והנה ראיתי להמנחת חנוך פ' אמור שמביא ראי' דמתניתין דמנחות ס"ל דחדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא דהא תנינן התם דכל המנחות באות מן החדש, וקשה הא אין מקריבין שום מנחה קידם לשתי הלחם וע"כ דהכונה מחדש דחוץ לארץ א"כ מוכח דחדש בחוץ לארץ אינו נוהג, ודבריו תמוהין חדא דהא לשון זה של המשנה איתא נמי ברמב"ם הלכות איסורי מזבח פ"ו הלכה ט"ו והרמב"ם הא דעתו לפסק הלכה דחדש נוהג נמי בחוץ לארץ, ועוד תימא דאי נימא דכונת המשנה דאינו נוהג חדש בחוץ לארץ וע"כ יכול להביא מנחות מחדש של חוץ לארץ א"כ למה הוצרך התנא לכפול ולומר דמנחות מביאין מארץ ומחוץ לארץ הא ממילא שמעינן דכיון דנקט דמנחות באין מן החדש וא"א למצא חדש אלא מחוץ לארץ א"כ ע"כ דבאין נמי מחוץ לארץ אלא הדבר ברור דכונת המשנה לומר דהא דבאין מן החדש היינו היכא דנקצרה התבואה תכף אחר העומר והמתינו בהקרבת המנחה מהתבואה החדשה עד אחר הקרבת שתי הלחם דכשרה המנחה, ואי הוה אמרינן נמי גבי מנחה דבעינן מן החדש הוי מוכרחין להקריב רק מן התבואה שנקצרת תכף אחר העומר אבל השתא מקריבין בין מן החדש שנקצרה קודם שתי הלחם ובין מן הישן שנקצר אחר שתי הלחם:
גם בעיקר חידושו של המנחת תנוך דמותר להקריב מנחה מחדש של חוץ לארץ לענ"ד יש לדון טובא, דהא אמרינן מנתה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות משמע אפי' למנחות הבאות מחוץ לארץ ואדרבא עפ"ז אתי שפיר הא דנקט לשון, לכל המנחות דהאי כל מאי אתי אלא דאתא להורות דאין מקדימין להן שום מנחה אפי' מנחה מתבואת חדש של חוץ לארץ:
וכן נראה מהא דקיי"ל דאם הביא שתי הלחם מן הישן כשר ואפ"ה אמרינן דבעינן שתהא חדשה וכל המנחות ה"נ אף דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ מכ"מ סתמא תנינן במשנה דמנחות ס"ח ע"ב אין מביאין מנחות קודם לעומר ואם הביא פסול קודם שתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ואין נ"מ בין אם המנחה מארץ בין אם היא באה מחוץ לארץ אמנם מה שכתב לחדש שם דאי נימא דאין איסור חדש נוהג בחוץ לארץ אם הביאן אן קודם לעומר כשרין דכיון דאין נוהג בהו חדש הוי כמו בכורי יין ושמן שאם הביאן קודם לעומר דכשרין לכו"ע משום דאין חדש נוהג בהם וה"נ בחדש של חוץ לארץ לכאורה דבריו נכונים אבל יש להעיר ע"ז מהא דאמרינן שם במנחות ס"ח, ע"ב דלדברי יהודא בן נחמיא, בכורי יין ושמן שהביאן קודם לעומר לא פסל דל"ל לאשמעינן האי חידושא דוקא בבכורי יין ושמן ולא אשמעינן האי חידושא דאם הביא חדש מחוץ לארץ דלא פסל כיון דאין חדש נוהג בזה ומוכרח לומר דע"כ לא מכשרינן קודם לעומר אלא דוקא בכורי יין ושמן דאינם בני איסור חדש לגמרי כלל אבל חדש בחוץ לארץ נהי דבחוץ לארץ אינו נוהג איסור חדש אבל בא"י הא נוהג בהם איסור חדש א"כ ג"ז הוי בכלל איסור זה אבל באמת לק"מ דהא ע"כ ל"ש חידוש דין זה של המנ"ח אלא דוקא אי נימא דאין חדש נוהג בחוץ לארץ, אבל אי נימא חדש נוהג בחוץ לארץ א"כ הא חוץ לארץ דומה לארץ ישראל בזה ויהודא בר נחמיא מוכרת לסבור דחדש בחוץ לארץ הוי דאורייתא דהא השיב על מה שהקשה ר"ט מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם מה לקודם שתי הלחם דהותר מכללו אצל הדיוט אבל קודם לעומר לא הותר מכללו ואי נימא דס"ל דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ א"כ הא גם קודם לעומר נמי הותר מכלל אצל חוץ לארץ ומוכרח ע"כ מזה דס"ל חדש בחוץ לארץ הוי דאורייתא ע"כ שפיר הוכרח רנב"י שם רק לחדש דבכורי יין ושמן דוקא שהביאן קודם לעומר כשרין ולא בכורי חדש דחוץ לארץ ואפי' אי נימא דאין זה הוכחה דהא י"ל דע"כ לא הוכיח לו אלא מהא דהותרו מכללן אצל הדיוט אבל מהא דהותרו מכללן אצל חוץ לארץ זה לא מיקרי הותר מכללו דהא לא נאסר שם כלל ואף דאמרינן דג"ז הוי הותר מכלל, אבל מכ"מ ניחא לי' למימר דהותרו מכללן אצל הדיוט אפי' בארץ ישראל מ"מ אין ראי' מכאן די"ל דלא הוו מצי למימר דלדבריו מנחות מחדש דחוץ לארץ כשרין דהא נהי דאין הכרח דסובר דהוי דאורייתא חדש בחוץ לארץ אבל עכ"פ הא אפשר דסובר כן שלא בדרך הכרח ע"כ נקט דבר הפשוט דליכא בזה פלוגתא:
ת) ונראה להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דאף דחדש בחוץ לארץ הוי דאורייתא ודרשינן מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים במשמע מכל מקום אין עומר ושתי הלחם באין אלא מן הארץ, דהא איתא במנחות ס"ח ע"ב דר' עקיבא יליף דע"כ עומר בא מן השעורין ולא מן החטים דהא כתיב גבי עומר ואם תקריב מנחת בכורים וגבי שתי הלחם נמי כתיב בכורים ואם אתה אומר דעומר בא חטים אין שתי הלחם באין בכורים דהא כבר הקדימו להקריב מהם את העומר, ואי נימא דלמאן דס"ל חדש בחוץ לארץ הוי דאורייתא מקריבין גם העומר מחוץ לארץ וכן מביאין שתי הלחם מחוץ לארץ א"כ הא שפיר משכחת לה דעומר בא חטים מחטי חוץ לארץ ושתי הלחם באין בכורים לחטי ארץ ישראל, ואין לומר דהתם אזלא סוגיא למאן דס"ל חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא ע"כ אי אפשר להביא מהביכורים של חוץ לארץ את העומר דהא התם לר' עקיבא קיימינן ואיהו הא ס"ל בקדושין ל"ז ע"ב דחדש בחוץ לארץ דאורייתא דהא ס"ל מושבותיהם כל מקום שאתם יושבים במשמע, וא"כ נוהג חדש גם בחוץ לארץ לדידי' אלא הדבר ברור כשיטת הרמב"ם דאף אי נימא דחדש בחוץ לארץ הוי דאורייתא אבל מכל מקום לענין הקרבה בעינן דוקא פירות ארץ ישראל וכן שחי הלחם נמי אין באין אלא מן הארץ דכיון דכתיב ממושבותיכם אמרינן דאין באין רק ממקצת מושבות דהיינו מארץ ישראל, ע"כ אף דס"ל לר' עקיבא דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים במשמע מכל מקום ס"ל דאין עומר ושתי הלחם באי אלא מארץ ישראל ואין לאמר דכיון דדרשינן מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים במשמע ומביאין עומר ושתי הלחם גם מחוץ לארץ א"כ ארץ ישראל וחוץ לארץ שוין ואי אפשר עוד לחלק בין בכורים של ארץ ישראל ובכורים של חוץ לארץ, דהא חד דינא אית להו לארץ ישראל ולחוץ לארץ, דזה אינו דודאי אף דלענין דין חדש חד דינא אית לה לחוץ לארץ וארץ ישראל אבל הא בשאר מצוות התלויות בארץ כמו בכורים ותרומה ומעשרות הא באמת יש הפרש והבדל בין ארץ ישראל וחוץ לארץ וא"כ שפיר י"ל דגם בכורים הם נחלקין לשני מיני בכורים בכורי חוץ לארץ ובכורי ארץ ישראל וי"ל דבכורי עומר הוא בכורים לפירות חוץ לארץ ובכורי שתי הלחם הם בכורים לפירות ארץ ישראל או אי נימא דאי אפשר שיהא בכורים לפירות חוץ לארץ ולא יהי' בכורים בפירות ארץ ישראל הוא להיפך דבכורי עומר הם לפירות ארץ ישראל ובכורי שתי הלחם הם בכורים של פירות חוץ לארץ אלא הדבר מוכרח דגם למאן דס"ל חדש בחוץ לארץ הוי דאורייתא מ"מ אין מביאין עומר אלא מא"י וכן שתי הלחם:
והנה הא דס"ל להש"ס שם במנחות פ"ג ע"ב דהא דתנינן דחוץ מעומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ, הא אפילו בדיעבד לכאורה אין לזה הכרח דהא כאמור מצינו הרבה פעמים לשון אלא, על מצוה דלכתחלה, והנה לפי מאי דאמרינן במנחות ע"ב ע"א דאי אמרינן נקצר ביום כשר אין קצירת העומר דוחה שבת, א"כ לפ"ז אמאי אמרינן במתניתין דמנחות ס"ג ע"ב וס"ה ע"א דקצירת העומר דוחה שבת הא אפשר להביא מן הישן, א"כ ע"כ מוכרח מזה דכונת המשנה הוא דאפילו בדיעבד א"א להביא מן הישן ע"כ שפיר אמרינן דדוחה קצירת העומר את השבח ולשיטת הרמב"ם דכיון דלכתחלה אין קוצרין ביום ע"כ גם מצות לכתחלה דוחה את השבת א"כ לפ"ז שפיר י"ל דהא דתנינן במתניתין דעומר ושתי הלחם אין באין אלא מן החדש היינו רק לכתחלה, ומכל מקום קצירת העומר דוחה את השבת משום דלכתחלה מצוה להביא מן החדש, וא"כ י"ל דסוגיית הגמרא כאן אזלא לשיטת ר' יוחנן בדף ע"ב ע"א דמצוה דלכתחלה אינה דוחה שבת ע"כ מוכרחין לפרש דכונת התנא היא, דאפילו בדיעבד נמי לא מהני אם הביאו מן הישן אבל לפי מאי דלא קיי"ל כסוגיא דלעיל שפיר פסק הרמב"ם דליכא פלוגתא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא ותרווייהו ס"ל באם הביא מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה, וסרה השגת הראב"ד, אלא דכבר הוכחתי בסי' כ"ג שיטת הרמב"ם דלא כמו שתפסו האחרונים ולפ"ז אין לתרץ כן שיטתו וע"כ העיקר דהרמב"ם סמך עצמו על הראי' הנ"ל דאין זה תלוי בזה וז"ב: