הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · כבש הבא עם העומר אם מעכבין זא"ז
א) הנה דין זה הוא תוספתא ערוכה במנחות פרק ו' הלכה ז' העומר אינו מעכב הכבש והכבש אינו מעכב את העומר וכן הוא בתו"כ פ' אמור, כבש אע"פ שאין עומר, והבאתם עומר אע"פ שאין כבש הובא נמי במנחת חנוך סי' ש"ב ולא ראה שהדבר מבואר נמי בתוספתא דמנחות, ותמה שם על הרמב"ם שהשמיט להביא דין זה בהלכותיו והניח בקושיא עיי"ש:
ולענ"ד נראה ליישב דלכאורה קשה טובא על התו"כ דל"ל קרא דאין הכבש מעכב העומר ולא העומר מעכב את הכבש הא מבואר במנחות מ"ה ע"ב דהא דפליגו שם תנאי אי הלחם מעכב את הכבשים או הכבשים מעכבים הלחם לא ידעינן אלא משום דכתיב בהו הוי' דמשמע עכובא, וא"כ גבי עומר וכבש דלא כתוב בהו לא חוקה ולא הוי' מהיכי תיתי לן דמעכבין זא"ז, וגם על התוספתא קשה ל"ל לאשמעינן דאין מעכבין זה את זה פשיטא, דמהיכי תיתי נימא דמעכבין וההכרח לומר, דהנה בשבת קל"א ע"ב אמרינן דר' אליעזר ס"ל דשתי הלחם ומכשירין דוחין את השבת דילפינן הבאה הבאה מעומר וכמו דמכשירי עומר ועומר דוחין השבת ה"נ שתי הלחם ומכשיריהן דוחין השבת, והנה סתם תורת כהנים דהוא הספרא הוא ר' יהודא, ור' יהודא לפי שהי' תלמידו של ר' אלעאי אביו ור' אלעאי הי' תלמיד ר' אליעזר לפיכך בכל מקום משנת ר' אליעזר שנה לו וכמבואר נמי בסוכה מ"ג ע"א דסתם ספרא, דילפינן התם דלולב וכל מכשיריו דוחין את השבת אתי כר' אליעזר, וא"כ גם האי סתם ספרא דכבש ועומר אין מעכבין זה את זה נמי אתי אליבא דר' אליעזר דס"ל מכשירין נמי דוחין את השבת וא"כ ילפינן הבאה הבאה מעומר וכמו כן הא אין גז"ש למחצה ילפינן נמי עומר משתי הלחם והו"א דכמו דגבי שתי הלחם אמרינן או דכבשים מעכבים את הלחם או דהלחם מעכב את הכבשים ה"נ גבי עומר או דעומר מעכב את הכבש או דכבש מעכב את העומר ע"כ איצטריך קרא דאין מעכבין זה את זה אבל הרמב"ם כשיטתו אזיל דלא פסק כר' אליעזר אלא כפסק הגמ' בשבת קל"ג, דמכשירין אינן דוחין את השבת בשום מקום, א"כ לא ילפינן גז"ש שתי הלחם מעומר, וליכא שום סברא דנימא דכבש ועומר יעכבו, זא"ז ע"כ לא הביא זה להלכה וסמך עצמו על מה שכתב בפ"ת מהל' תמידין ומוספין הלכה. כ' דהמוספין אין מעכבין זה את זה, ובפ"ז שם כתב דביום שני של פסח מקריבין יתר על של מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה א"כ כלל את הכבש והעומר עם קרבנות המוסף, ע"כ לא הי' צריך עוד לכתוב בפירוש דכבש והעומר אין מעכבין זא"ז דהא הוי בכלל הדברים שכתב דהמוספין אין מעכבין זא"ז, ואדרבא עפ"ז עמדנו על סוד שית לשונו הקדוש, שכתב בפ"ז דביום שני של פסת מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה ועומר התנופה דלמה הי' צריך כל כך להאריך בלשונו הא הוי סגי אם הי' כותב דביום שני הי' מקריבין גם כן כבש לעולה ועומר התנופה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דרצה להורות בזה דהכבש והעומר דין קרבן מוסף יש להם וא"כ כמו דגבי מוספין הא כבר כתב בפ"ת דהמוספין אין מעכבין זא"ז ה"נ הכבש והעומר אין מעכבין זה את זה אמנם י"ל דכונת הרמב"ם במה שדקדק לכתוב יתר על מוסף של כל יום, דהכבש והעומר מקריבין אחרי הקרבת המוספין שמנה שם, דכיון דהמוספים הם תדירים דהם בכל יום משבעה ימי הפסח והכבש והעומר אינם באים אלא ביום שני של פסח ע"כ הוו המוספין תדיר לגבי כבש ועומר וקודמים להם, וניחא מה שהוסיף לכתוב יתר על מוסף שבכל יום דמה איכפת לן בזה דהמוספים באים בכל יום, אלא ודאי דרצה להורות בזה דמקריבין את הכבש והעומר אתרי המוספין, והיינו משום דהמוספין הא היו באין בכל יום והכבש והעומר לא היו מקריבין אלא ביום שני של פסח א"כ המוספין תדירין נגדם, אמנם עכ"פ משמע מדבריו דגם הכבש והעומר הם בכלל המוספין וע"כ שפיר י"ל דכיון דאין שום חידוש בזה לשיטתו ע"כ כללן ג"כ בכלל הא שכתב סתם בפ"ת הלכה ב' דהמוספין אינם מעכבים זא"ז, ואין חילוק בין מוסף של שבעה הכבשים למוסף של כבש ועומר התנופה:
ו) עוד הי' נראה לענ"ד ליישב קושיית המנחת תנוך על מה שהשמיט הרמב"ם הדין דהכבש והעומר אין מעכבין זא"ז דהא כבר הקשיתי דל"ל קרא דאין מעכבין, דמהיכי תיתי נימא דמעכבין זא"ז, וצריך לומר דהו"א דנילף משתי הלחם, והנה המדקדק כדברי הכתוב בפ' אמור יראה דתלה הכתוב את העומר בהכבש, דהא כתיב ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעלה, ומדפרט קרא ביום הניפכם את העומר משמע בהדיא דהוא תלוי בהעומר, וא"כ לפ"ז י"ל דכמו דס"ל לבן ננס ולר"ש במנחות מ"ה ע"ב דהכבשים מעכבים את הלחם גבי שתי הלחם ה"נ הוי אמרינן גבי כבש העומר, ע"כ איצטריך קרא דדוקא גבי כבשי עצרת אמרינן דמעכבין את הלחם אבל לא בכבש העומר, א"כ כ"ז דוקא אי נימא דהכבשים מעכבים בעצרת את שתי הלחם אבל אי נימא דגם גבי עצרת אין הכבשים מעכבים את הלחם א"כ אין שום סברא למימר דליעכב כבש העומר את העומר, והשתא אתי שפיר די"ל דתורת כהנים אזיל אליבא דבן ננס ור"ש דס"ל דגבי עצרת הכבשים מעכבים את הלחם ע"כ איצטריך קרא למימר דגבי עומר אין הכבש מעכבו, אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ת מהל' תמידין ומוספין הלכה ט"ו דהכבשים אינם מעכבים את הלחם, גבי עצרת א"כ ליכא כלל סברא דהכבש יעכב את העומר ע"כ לא הוצרך להביאו להלכה וסמך עצמו על הא שכתב דהמוספין אינם מעכבים זא"ז, וגם כיון דלא העתיק בפירוש דמעכבין זא"ז ממילא מובן דליכא עכובא, ואף דפסק גבי עצרת דהלחם מעכב את הכבשים א"כ נימא נמי הכא דהעומר יעכב את הכבש, דכיון דכל עיקר הדבר דלחם מעכב את הכבשים הא ילפינן מקרא דיהי' כדאיתא במנחות מ"ה ע"ב והאי קרא לא כתיב אלא גבי לתם ולא גבי עומר, אבל כבש שפיר הו"א דכמו דמצינו גבי שתי הלחם דהכבשים הבאים עמהם מעכבים אותם ה"נ י"ל דהכבש הבא עם העומר מעכב אותו, וכ"ז לבן ננס ולר"ש אבל להרמב"ם כיון דלא מצינו בשום מקום דכבשים מעכבים אין שום סברא לומר דליעכבו גבי עומר, והא דאיצטריך קרא לבן ננס ולר"ש דעומר אין מעכב את הכבש הא גבי עצרת לא אמרינן דהלחם ליעכב להכבשים א"כ מהיכי תיתי נימא הכא דעומר ליעכב להכבש, ונראה דבאמת לשון התו"כ שם הוא ועשיתם כבש אעפ"י שאין עומר, ועשיתם עומר אעפ"י שאין כבש, א"כ באמת ליכא קרא יתירא למידרש דכמו שאמרינן דכבש אעפ"י שאין עומר ה"נ נימא עומר אעפ"י שאין כבש, וע"כ י"ל דעיקר קרא איצטריך על האי דרשא דעומר אע"פ שאין כבש דלא נימא כמו דכבשי עצרת מעכבים הלחם ה"נ כבש העומר מעכב העומר, ואגב דנקט דכבש אינו מעכב את העומר נקט נמי דעומר אינו מעכב את הכבש, אבל באמת נראה דט"ס הוא בת"כ וצ"ל כמו שהועתק בריש דברינו, ועשיתם כבש אע"פ שאין עומר והבאתם את עומר, עומר אע"פ שאין כבש דהא לשון זה שהועתק בתו"כ ועשיתם עומר ליתא כלל בקרא, וא"כ באמת הוי תרי קראי חד להורות דעומר אע"פ שאין כבש, וחד להורות דכבש אע"פ שאין עומר, וא"כ יקשה מהיכי תיתי נימא לבן ננס דעומר יעכב את הכבש, ונראה בטעם בן ננס ור"ש דס"ל דכבשים מעכבים הלחם משום דס"ל דכבשים עיקר, וע"כ א"א שהלחם יעכב אותם, וע"כ איצטריך קרא נמי הכא דלא נימא דהכבש יעכב העומר, ומדחזינן דכבש אין מעכב העומר, א"כ אפשר לומר דהכא עומר עיקר והוי כמו דין הכבשים של עצרת דמעכבי הלחם ע"כ איצטריך לדידהו גם קרא דועשיתם כבש להורות דאין העומר מעכב את הכבש, וכ"ז דוקא לבן ננס ולר"ש דס"ל גבי עצרת דכבשים מעכבים הלחם ע"כ שפיר איכא למימר דהכא הוי אמינא דעומר של פסח במקום כבשי עצרת קיימי ומעכב את הכבש, כיון דכאן גלי לן קרא דכבש אין מעכב העומר, אבל לדידן דס"ל דבשום דוכתא אין הכבשים מעכבים, א"כ, אף אי נימא דעומר במקום כבש קאי ג"כ ליכא עכובא, ולא אשכחן אלא דלחם מעכב והכא לחם ליכא ע"כ לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה להלכה ומצאתי ג"כ במלבי"ם שם שכתב דע"כ לא הביאו הרמב"ם משום דכש"כ הוא מכבשי עצרת אמנם מש"כ דע"כ לא הובא זה בגמרא תמיהא דאם התו"כ הביא זה גם הגמ' הי"ל להביא וגם על הרמב"ם אין דבריו מספיקים זולת אם נימא כמש"כ:
ג) אמנם על עיקר פסק הרמב"ם דהכבשים של עצרת אינם מעכבים את הלחם השיג עליו הראב"ד בפרק ח' מהל' תמידין ומוספין הלכה ט"ו, וז"ל א"א הלכה זו בהיפך וכתב הכ"מ בכונתו, דכיון דבן ננס ור"ש תרווייהו ס"ל דהכבשים מעכבים את הלחם הנ"ל למיפסק כוותייהו דהוו רבים, נגד רע"ק החולק וס"ל דלחם מעכב את הכבשים, ומה שכתב להביא ראי' מהא דמפלפלי אמוראי במנחות מ"ו ע"ב בשיטת הברייתא דס"ל דשתי הלחם באים בפני עצמם ולבן ננס הא אי אפשר שיביא בפני עצמן לאו ראי' היא כלל דהא כל סדר קדשים לא נסדר אלא משום דרוש וקבל שכר וה"נ בכה"ג אף דהלכה דכבשים מעכבים הלחם מ"מ מפרשי הברייתא משום דרוש וקבל שכור, וכדאיתא כה"ג בסנהדרין נ"א ע"ב וזבחים מ"ו ע"א עיי"ש ומש"כ עוד הכ"מ שם דדברי ר"ש אינם מוכרחים ואיכא למידתי תמוה מאד דאיך אפשר לנו להכריע מעצמנו ולהדחות דברי ר"ש:
ולכאורה הי' נראה לומר דע"כ לא אמרינן דהוי רבים אלא כשהחולקים הם חברים של היחיד, אבל כשאחד מן החולקים הוא תלמיד של היחיד אינו מצטרף עם חברו של היחיד להיות כרבים נגדו דכיון דאין הלכה כתלמיד נגד הרב הוי כמאן דליתא וע"כ כיון דהכא השני הוא ר"ש דהי' תלמידו של רע"ק כדאיתא ביבמות ס"ב ע"ב ע"כ לא חשיבי איהו ובן ננס להיות כרבים נגד רע"ק והוי כמו שיחיד חולק עליו דהלכה כמותו מחברו ועפ"ז אתי שפיר פסק הראשונים שפסקו בב"מ ל"ז ע"א כר' יוחנן דאם אמר השומר הריני משלם נקנה הכפל לשומר אף דשמואל ור' אלעזר שם פליגי על ר' יוחנן שם והו"ל למיפסק כרבים, אבל לפי הנ"ל אחי שפיר דר' אלעזר הא הי' תלמיד ר' יוחנן כדאיתא יבמות צ"ו ע"ב ע"כ מיחשב כמאן דליתא ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואף דבהגהות אשרי מסתפק בזה ודעתו שיש לפסוק כר' אלעזר ושמואל דהוי רבים י"ל דהגהות אשרי אזלי בשיטת הראב"ד דס"ל הכא דתלמיד מצטרף לחבר להיות כרבים חולקים על היחיד, דהא דעתו לפסוק כבן ננס ור"ש החולקים על רע"ק אף דר"ש הוא תלמיד:
אלא שלכאורה יש להוכיח מנדה י' ע"ב דגם תלמיד מצטרף לחבר להיות כרבים, דהתם פליגי חזקי' ור' יוחנן בתינוקת שלא הגיעה זמנה לראות אם כתמה שבין ראי שני' לשלישית טמא, דחזקי' ס"ל דטמא ואח"כ מייתי דר' יוחנן אמר דכתמה טהור ולא ידענא דידי' או דרבו ר' שמעון בן יהוצדק למאי נ"מ למיהוי דברי חזקי' יחיד במקום שנים א"כ חזינן דאף דר' יוחנן הי' תלמיד של חזקי' כדאיתא בגיטין פ"ד ע"ב ואפ"ה מצטרף לר"ש בן יהוצדק להיות חזקי' נגדם יחיד במקום שנים, אמנם יש לדחות עפ"י המבואר בסנהדרין ל"ו ע"א דשונה אדם לתלמידו ודן עמו בהלכה ומסקינן דדוקא כמו רב כהנא ורב אסי דלגמריי דרב הוי צריכי ולא לסברי' מצטרף עם רבו לדון והוי כרבים אבל תלמיד בעלמא אינו נחשב עם הרב רק כאחד וה"נ י"ל דע"כ לא אמרינן דתלמיד מצטרף עם רבו להיות כרבים אלא דוקא היכא שהוא כרב כהנא ור"א וי"ל דר' יוחנן לגבי חזקי' הי' כמו רב כהנא ורב אסי לגבי רב וברוב מקומות פוסק הרמב"ם כר' יוחנן נגד חזקי' ע"כ שפיר נצטרף עם ר"ש בן יהוצדק להיות כרבים אבל תלמיד גמור כמו ר"ש לגבי רע"ק ור' אלעזר לגבי ר' יוחנן אינן מצטרפין לרבים, וכן נראה ראי מע"ז ל"ח ע"ב דר' יוחנן הי' תלמיד, חבר נגד חזקי' דהא אמרינן התם דאין הלכה כר' יוחנן נגד חזקי' ובר קפרא משום דאין דבריו של אחד במקום שנים ותיפוק לי' דהוי תלמיד נגד הרב וע"כ דהי' תלמיד חבר, והא דאמרינן שם בסנהדרין דתלמיד עם הרב אינם נחשבים אלא לאחד זהו דוקא כשהוא מלמדו עכשיו הדין אבל התלמיד שהוא מסכים עם הרב מסברת עצמו בודאי נחשב כאחר להיות מצטרף לרבים גם י"ל דר' יוחנן הי' ג"כ תלמיד חבר נגד ר"ש בן יהוצדק, אף דמבואר ביומא, מ"ד ע"ב דהוה רבו אבל לא הי' רבו מובהק, וע"כ שפיר מצטרף עמו להיות כשנים לגבי יחיד נגד חזקי' דבין נגד חזקי' ובין נגד ר"ש, בן יהוצדק הי' נחשב כתלמיד חבר ע"כ הוי עם ר"ש בן יהוצדק כרבים ממש מה שאין כן ר"ש לגבי רע"ק לא מצינו בשום מקום רק על בן עזאי דהי' ת"ח ולא על ר"ש:
ד) עוד הי' נראה לומר בטעם הא דפסק הרמב"ם דלא כבן ננס ור"ש, דהנה שם בסוגיא דמנחות מ"ה ע"ב אמרינן, דטעמא דבן ננס הוא משום דכתיב קדש יהיו לד' לכהן, איזהו דבר שמקצתו לד' ומקצתו לכהן הוי אומר אלו כבשים, ורע"ק בדרב הונא דאמר רב הונא קנאו ד' ונתנו לכהן ומדייקינן לה מדלא כתיב לד' ולכהן, וכתבו שם התוס' דרב הונא קאי לפרש כונת כתוב זה, וא"כ כיון דרב הונא מפרש כונת הכתוב כרע"ק ע"כ דס"ל כמותו ע"כ פסק כוותי') ואף דללישנא קמא שם אמרינן דפליגי אי ילפינן גז"ש יהיו מתהיינה או יהי' מיהי', ולהאי לישנא אין הכרח דרב הונא ס"ל כרע"ק, מ"מ הא דעת הרמב"ם לפסוק בכל דוכתא כלישנא בתרא, וללישנא בתרא הא מוכרח דרב הונא ס"ל כרע"ק, ע"כ שפיר הכריע לפסוק דלא כבן ננס ור"ש:
והשיטה מקובצת שם כתב דאף דבמשנה מבואר טעמים אחרים אבל עיקר הטעם הוא מגז"ש או מטעם דכתיב לד' לכהן וע"כ כיון דמוכרת רק האי טעמא א"כ הא ר"ה ס"ל כרע"ק ע"כ פסק הרמב"ם כרע"ק ולא כב"נ ור"ש ועפ"י דברי השיטה מקובצת שכתב דעיקר טעמא דב"נ ור"ש היא טעם הש"ס, נסתרין דברי הלחם משנה שם שכתב ליישב דברי הרמב"ם דע"כ פסק דלא כהרבים משום שאינם מסכימים לטעם אחד, והוי כל אחד נגד רע"ק כיחיד בעלמא אבל הא באמת שניהם מסכימים לטעם אחד המבואר בגמרא, ע"כ מוכרחין לומר בטעם הרמב"ם משום דר"ה ס"ל כוותי':
וראיתי בתוס' יו"ט שם במנחות מ"ה ע"ב שכתב בטעם הרמב"ם דע"כ פסק כרע"ק משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם מחלוקת הכא וסתם לקמן ע"ד ע"ב דאמרינן התם בזו יפה כת הכהנים מכח המזבח, והיינו דאתא למעוטי שתי הלחם הבאות בפני עצמן, א"כ מוכרת דאפשר לשתי הלחם לבא בלא כבשים והיינו כרע"ק דהכבשים אינם מעכבים הלחם, ע"כ פסק כוותי' אבל באמת אין הכרח מכאן דהא יש להקשות איך אמרינן דבזה יפה כח הכהנים לעולם, הא אמרינן במנחות מ"ו ע"ב דאפי' למ"ד דשתי הלחם הבאות בפני עצמן לאכילה אתיין מ"מ מדרבנן הן בשרפה ע"י עיבור צורה וא"כ איך שייך למימר בזה דיפה כת הכהנים לעולם, וזה דוחק לומר דמתניתין דהכא פליגא אברייתא דהתם, דא"כ איך פסק הרמב"ם בפ"ת מהלכות תמידין ומוספין בהא ברייתא כיון דמתניתין פליגא אברייתא, והרע"ב דפירש שם דקמ"ל דשתי הלחם הבאות בפני עצמן אזלי לאכילה, באמת דבריו תמוהין דהא הוא גופא פסק שם כבן ננס ור"ש דהכבשים מעכבים את הלחם א"כ לדידהו ליכא לתם בלא כבשים, וכיון דמתניתין דהכא סתמה כרע"ק הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם הו"ל למיפסק כר' עקיבא ע"כ נראה לפרש דכונת הגמרא לאפוקי ממאן דאמר דשתי הלחם הבאות בפני עצמן בשרפה, דלתנא דידן א"א לעולם ששתי הלחם לא יהיו ראוים לאכילה, דהא אינם באים רק עם הכבשים וכשבאים עם הכבשים הרי הם חלק של הכהנים לעולם, והא דלא אמרינן לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם באות בפני עצמם, דבאמת הא ליכא למשמע מיני' דהא י"ל דתנא דידן ס"ל דגם שתי הלחם הבאות בפני עצמן הן לאכילה, אבל זה יש בודאי לדייק דליכא שתי הלחם דאזלי לשרפה או דאין באות כלל בפני עצמן וממילא ליכא דין שרפה עלייהו או דאם אפילו באות בפני עצמן אינן נשרפין, ע"כ א"א כלל לומר בזה דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ולדחות הדין הפשוט דיחיד ורבים הלכה כרבים:
ה) ועל פי זה מיושב היטב דלא תקשה לרב יוסף שם במנחות מ"ו ע"ב דס"ל דשתי הלחם הבאות בפני עצמן לשרפה אזלן איך יפרנס המשנה כאן דמוכת דלאכילה קא אתיין וזה דוחק לומר דבהא גופא פליגי, דא"כ מאי דוחקי התם ואוקמי דס"ל לשרפה קא אזלן דילמא מן התורה לאכילה אזלן אלא דמדרבנן גזרו ע"ז, מיהו י"ל דהכריחו משנה זו דכיון דחזינן דס"ל לתנא דבזה יפה כת הכהנים לעולם א"כ ס"ל דלאכילה אזלן ואפי' איסור דרבנן ליכא וע"כ דהאי תנא ס"ל דלשרפה אזלן, אבל פשטא דמילתא משמע דליכא פלוגתא בזה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר די"ל דהוא יפרש דהאי תנא דמתניתין ס"ל דהכבשים מעכבים את הלחם א"כ שתי הלחם אינם באים לעולם בפ"ע ולעולם הם ראוים לאכילה ויפה בהם כת הכהנים לעולם, וליכא שתי הלחם בפני עצמן כלל, ובאמת י"ל דהגמ' דמפרשה דבזה יפה כח הכהנים, דקאי למעט דליכא שתי הלחם דאזלי לשרפה, באמת הוא לרוחא דמילתא דהא י"ל דקאי למעט חטאת העוף ולג שמן של מצורע דאיכא מדמן ממתנותיהן דחשיבו אין כולן לכהנים דס"ד כיון דדם לא חשיב בבשר א"כ מיחשב כולו לכהנים, ע"כ נקט דוקא בזה, ועל פ"ז ניחא הא דפסק הרע"ב כבן ננס ור"ש אף דלפירושו הויא מחלוקת ואח"כ סתם, דהוא לא העתיק אלא לשון הגמ' לרוחא דמילתא אבל אי אפשר להכריע דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דהא י"ל דאתא למעוטי חטאת העוף, ולג שמן של מצורע ורש"י שם בפירושו השלישי נמי גורס לאפוקי מדרע"ק וס"ל למתניתין דכבשים מעכבים את הלחם, אלא שיש שם ט"ס ויש לפרש לגירסא זו דקמ"ל דבזה יפה כת הכהנים לעולם היינו דלעולם הכבשים מעכבים וא"כ ליכא לתם בלא כבשים, ויפה כח הכהנים באכילתן לעולם דכל היכא שבאין עם הכבשים הם ראוים לאכילה תמיד:
י) והנה רש"י שם במנחות ע"ד ע"ב פירש דמתניתין מיירי בשתי הלחם הבאות בפני עצמן נדבה, ואין זה ענין כלל לפלוגתא דרע"ק ובן ננס, אמנם נראה דע"כ ל"ש למימר דבאין נדבה אלא דוקא לרע"ק דהלחם מעכבין את הכבשים, ואפשר ללחם שיבאו חובה בלא כבשים ע"כ אפשר ג"כ שיבאו נדבה אבל לבן ננס דס"ל דכבשים מעכבין הלחם א"כ א"א לעולם שיבאו חובה לבדם ע"כ א"א ג"כ שיבאו נדבה ועפ"ז נדתה מה שהקשה שם בגליון בשם הצ"ק דאיך אפשר שתי הלחם שיבאו נדבה הא אמרינן בדף נ"ח ע"א במנחות דאין שתי הלחם באות נדבה לא יחיד ולא צבור, אבל לפי הנ"ל י"ל דאין זה אלא לבן ננס דלא אשכחן דבאות חובה ע"כ לא שייך להתיר להביאן נדבה אבל לרע"ק דס"ל דבאות חובה בפני עצמן בלא כבשים ה"ה נמי דבאות נדבה, והא דפרכינן שם על הא דאמרינן דאין באות בנדבה מברייתא דתו"כ דמשמע דבאות בנדבה, ולא מוקמינן לה דאתיא כרע"ק דס"ל דאפשר לשתי הלחם שיבאו חובה בפני עצמן ע"כ באות נמי נדבה נראה דדוחק לאוקמי בתנאי דהא שתי הברייתות שנויות זו אצל זו בתו"כ פ' ויקרא סתם ע"כ לא ניחא לי' לאוקמי בפלוגתא, והא דמצרכינן התם קרא דאין הצבור מביאין נדבה שתי הלחם, וכיון דאזלא אליבא דבן ננס דאין מביאין חובה מהיכי תיתי דיבאו נדבה, דזה אינו, דאי לאו קרא הוי אמינא דנהי דאין באים בלא כבשים אבל כיון דעל כל פנים הם באים במקדש אפשר נמי להקריבן בתורת נדבה ע"כ כתבה התורה אותם למעט דגם נדבה אין באים והטעם דכיון דבאין רק גלל כבשים אי אפשר להתיר להביאן נדבה, אבל לרע"ק לא דרשינן כלל האי אותם למעט נדבת צבור אלא אתא להני דרשות דכתבו שם התוס' ד"ה ורבי:
עוד הי' נראה לומר בישוב שיטת רש"י דע"כ לא אמרינן דאין הצבור מתנדבין שתי הלחם אלא דוקא בכל השנה כולה דאין מקריבין חמץ בקרבן צבור, ע"כ לא הותרו גם שתי הלחם אבל בעצרת כיון שהותר מכללו להקריב חמץ אם הם באין חובה ה"נ הותר להקריב חמץ נדבה ע"כ שפיר פירש"י התם דמיירי בשתי הלחם נדבה בעצרת ואף דאין נדרים ונדבות קרבין ביו"ט זהו דוקא בנדבות של יחיד אבל נדבות צבור י"ל דקרבין גם ביו"ט דכיון שחובתם דוחה שבת ויו"ט ה"נ נדבותם משא"כ נדבת יחיד דלא מצינו דחובת יחיד תדחה שבת ושאני פר כה"ג וחביתו כה"ג דדוחין שבת אף דהם של יחיד משום דבאין בשביל חובת הצבור דכך גזרה התורה להקריב במקדש חביתי כה"ג והא דפרכינן התם מברייתא דתו"כ דמשמע דצבור מביאין נדבה שתי הלחם ולא מוקמינן לה דמיירי בעצרת דבאמת מקריבין נדבה של שתי הלחם, דהא לפום האי סברא דמקשן דס"ל דשתי הלחם הבאין נדבה קרבין הם עצמן למזבח, אם הם באים נדבה מהצבור אין קרבין למזבח אלא נאכלין לכהנים וכמו דס"ל לרש"י לפרש דבזה יפה כת הכהנים לעולם, וכיון דהכא מיירי דקרבין למזבח, ע"כ דמיירי בנדבת צבור של כל השנה כולה ובזה הא אמרינן בברייתא הקודמת דאין צבור מביאין נדבה שתי הלחם ע"כ הוכרחה הגמ' לתרץ דהכונה לקרב עמהן ולא הן עצמן:
ז) והעיקר מה שנראה לומר דאיך יתרץ רב יוסף המשנה דדף ע"ד ע"ב דמשמע דשתי הלחם הבאות בפני עצמן לאכילה אתו דהנה במשנה דמנחות מ"ה ע"ב ס"ל לבן ננס דע"כ הכבשים מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכב את הכבשים משום דמצינו במדבר שקרבו כבשים בלא לחם, אבל ר"ש ס"ל דהטעם דכבשים קרבים בלא לחם מפני שהם מתירין את עצמן אבל לחם אין מי שיתירן, ולכאורה מאי נ"מ בין הטעמים ונראה דלבן ננס דס"ל דילפינן ממדבר אי אפשר בשום אופן שיביאו לתם בלא כבשים דכיון שהזקיקן הכתוב ללחם שיבאו עם הכבשים ע"כ אפילו אם ירצו להביאן ולשורפן ג"כ אי אפשר כ"ז לבן ננס אבל לר"ש דס"ל דהטעם הוא משום שאין מי שיתיר את הלחם א"כ אין זה אלא כשהוא רוצה להביאן שיהי' בני אכילה, ע"כ א"א להביאם לאכילה אבל להביאם לשרפה שפיר אפשר להביאם בלא היתר ולפ"ז י"ל דהאי דהאי ברייתא דתנינן בה דשתי הלחם הבאות בפני עצמן תעובר צורתן ויצאו לבית השרפה אפשר דאתיא או כרע"ק או כר"ש, והא דאמרינן התם אי לאכילה אתיין היינו לרע"ק דס"ל דכבשים אינם מעכבים הלחם ואי לשרפה אתיין היינו לר"ש דס"ל דאין מי שיתירן א"כ אפשר להביאם ולשרפם אח"כ ולפ"ז ל"ק דלרב יוסף מה יענה בהאי מתניתין דדף ע"ד ע"ב דמוכח דשתי הלחם הבאות בפני עצמן לאכילה אתי ואיהו הא ס"ל דלשרפה אתי די"ל דאיהו מוקי לברייתא כר"ש ע"כ אתי לשרפה ומתניתין התם כרע"ק דס"ל דכבשים אינם מעכבין הלחם ע"כ שפיר י"ל דלאכילה אתי, ועפ"ז אתי שפיר הא דאמרינן התם לאפוקי ממאן דאמר לשרפה אתיין, דלשון זה מוכיח דאיכא פלוגתא דתנאי בזה אי לשרפה אתי או לאכילה אתי ובאמת לא פליגו בזה אלא אמוראי, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכו"ע מודו דלרע"ק אתי לאכילה ולר"ש לשרפה וקמ"ל לאפוקי מר"ש דס"ל לשרפה אזלי, וכ"ז לשיטת רב יוסף אבל לרבה ס"ל דאפילו לרע"ק דס"ל לאכילה קא אתי מ"מ תעובר צורתן ויצאו לשרפה:
ח) עוד הי' נראה לומר ליישב שיטת הרמב"ם דפסק כרע"ק אף דבן ננס ור"ש פליגי עלי' דהנה טעמא דר"ש הוא משום דא"א לומר דלחם עיקר אפילו בלא כבשים דהא אין להם מי שיתירן, אמנם הא אמרינן בגמרא מ"ו ע"ב דתנופה עושה זיקה וכן פסק הרמב"ם א"כ אפשר שיש להלחם היתר ע"י תנופה, והנה במנחות ס"ב ע"א פליגי תנאי בתנופת הלחם דחד תנא ס"ל דמניתין הלחם על גבי הכבשים וחד תנא ס"ל דמניתין הכבשים ע"ג הלחם וחד ס"ל דמניתין זה אצל זה ונראה פשוט דבין למ"ד כבשים ע"ג לחם ובין למ"ד לחם ע"ג כבשים לא שייך לומר בזה דהלחם ניתר ע"י תנופה דהא התנופה היא בשביל הכבשים, אבל אי נימא דשניהם זה אצל זה א"כ שפיר י"ל דכמו שמניפים הכבשים ה"נ מניפים את הלחם וא"כ כמו שהכבשים מתירים את עצמם ע"י הזריקה ה"נ הלחם מתיר עצמו ע"י תנופה, וא"כ י"ל הא דס"ל לר"ש דלחם אין מי שיתירן היינו משום דס"ל או דלחם ע"ג כבשים או כבשים ע"ג לחם, אבל לפי מאי דס"ל דלחם אצל כבשים א"כ יש היתר נמי ללחם, והשתא אתי שפיר דהרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ת מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"א דתנופתן הוא שמניחין זה אצל זה א"כ איכא מתירין גם ללחם, וכיון דקיי"ל כרבי דעל בסמוך ממילא ליתא לדברי ר"ש ולא נשאר אלא בן ננס דהוא חברו של רע"ק וקיי"ל בכל דוכתי הלכה כרע"ק מחברו ע"כ פסק דהלחם מעכב את הכבשים, ועפ"ז אתי שפיר נמי מה שפסק הרמב"ם דתנופה עושה זיקה ותמהו עלי' נו"כ דהא בגמ' הוי איבעיא דלא איפשיטא, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכל עיקר הספק או זיקת התונפה הויא זיקה אינו אלא אי נימא או כבשים ע"ג לחם או לתם ע"ג כבשים דכיון דאיכא אחד עליון ואחד תחתון אפשר דאין זקוקין זה לזה אבל למ"ד דשניהם הם זה אצל זה בודאי דהוזקקו זה עם זה בתנופה וע"כ אף דפלוגתא זו אי לחם. ע"ג כבשים או כבשים ע"ג לחם תליא בפלוגתא דרע"ק ובן ננס אי לתם עיקר אי כבשים עיקר, אבל כיון דקיי"ל דמניפין זה בצד זה ע"כ דהוזקקו זה לזה בתנופה וכיון דתנופה עושה זיקה איכא ללחם מה שיתירן, א"כ לא נשאר אלא בן ננס וכנגדו הא קיי"ל הלכה כרע"ק מחברו, והדברים ברורים לענ"ד: