אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › קצירת העומר אם היא דוחה שבת

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · קצירת העומר אם היא דוחה שבת

שעיר של ראש חודש אם הוא קרב בר"ה

א) הנה ז"ל הרמב"ם פ"ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה ו' מצותו של העומר להקצר בלילה בליל ששה עשר ביי בחול בין בשבת, א"כ מבואר דעתו בקצירת העומר אף שאינה מעבודות המקדש מ"מ דותה שבת:

אמנם ראיתי בלח"מ שם שתמה ע"ז דהא מבואר במנחות ע"ב ע"א דס"ל לר' יוחנן דע"כ לא אמרינן דקצירת העומר דוחה שבת אלא דוקא אי נימא דנקצר ביום ערב שבת פסול, ע"כ א"א למלאכת הקצירה לעשותה מע"ש ע"כ דוחה את השבת, אבל אי נימא דנקצר ביום ע"ש נמי כשר, א"כ הא אפשר לעשותה מע"ש, והא קיי"ל דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת, ע"כ קצירת העומר ג"כ אינה דוחה את השבת, וא"כ הרמב"ם דפסק בהלכה ז' שם דאם נקצר ביום כשר אמאי כתב דדוחה קצירתו את השבת, וכן הקשה ג"כ הש"ך ביו"ד סי' רס"ב ס"ק ב' והניח בתימא ולא זכר כלל שכבר הקדימו בזה הלחם משנה על אתר וגם הוא נשאר בצ"ע:

וראיתי במראה הפנים בירושלמי סופ"ק דראש השנה שכתב לתרץ דסוגיית הגמ' במנחות לא אזלא אליבא דר' ישמעאל דיליף מקרא דבתריש ובקציר תשבות דקצירת העומר דוחה שבת ע"כ מפלגינן בין אי נימא נקצר ביום כשר או נקצר ביום פסול אבל לפי מאי דקיי"ל דילפינן קצירת העומר דדוחה שבח מקרא דבחריש ובקציר תשבות אין לחלק כלל בין אי כשר נקצר ביום בין אי אמרינן דנקצר ביום פסול, אלא לעולם שייך לומר דקצירת העומר דוחה שבת, ודבריו תמוהים ונפלאים דהא כל המעיין במנחות שם אדרבא יראה לעינים דכל יסוד הדברים בנוים רק על הלמוד של ר' ישמעאל דיליף מבחריש ובקציר תשבות דקצירת העומר דוחה שבת, ואפ"ה אמרינן דאי נקצר ביום כשר אינו דוחה קצירתו שבת, ואולי ט"ס נפל בדבריו שאין להולמם כלל:

והקרבן עדה כתב שם ליישב דסוגיא דבבלי נשנה קודם חזרת ריש לקיש שם בירושלמי ולפי מאי דחזר בו ריש לקיש קיי"ל דאפי' אי נימא נקצר ביום כשר מ"מ דוחה נמי שבת, וגם דבריו תמוהים דהא הבבלי נסתדר אחרי סדור הירושלמי ובכל דוכתי היכא דמצינו פלוגתא בין הירושלמי והבבלי קיי"ל כהבבלי דבתרא הוא, וגם דברי הח"צ סי' קס"ו לא נהירין, לדחות ש"ס מפורש בש"ס בבלי מפני שלא נראה לו בסברא דברי הבבלי, במקום שלא מצינו בש"ס בבלי שום חולק ע"ז, וכי הרמב"ם יכול להכריע מסברת נפשו נגד הגמרא:

ב) והתוס' רי"ד בירושלמי שם כתב לתרץ, דע"כ לא הכשיר הרמב"ם אלא אם נקצר ביום שלאחריו, כבר חל ע"ז חובת המצוה ע"כ לא מיחשב שלא כמצותו ושלא בזמנו, אבל ביום שלפניו הוי מחוסר זמן ופסול נמי להרמב"ם ע"כ דוחה הקצירה שבת דהא א"א לקצור מע"ש דאם יקצורו תפסל הקצירה משום מחוסר זמן, וגם דבריו הם תמוהים, דהא להדיא כתב שם הרמב"ם מצותו להביאו מן הקמה, לא מצאו יביאו מן העומרים, הרי בהדיא דאפילו מביאים את העומר מן העומרים שנקצרו קודם זמן מצותו ג"כ כשר, וע"כ דזה דבר פשוט דאם קצרוהו קודם זמנו דכשר אלא דהחידוש הוא דאפילו אם נקצר אחר זמנו נמי כשר, ול"ד למצות מילה, דלאחר זמנו לא נחשב כשלא בזמנו, דהתם הא דבעינן שתהא המילה ביום הוא משום דילפינן לה מהא דכתיב וביום השמיני, דדרשינן ביום ולא בלילה, בזה שפיר מפלגינן בין לילה שהוא קודם שמיני ללילה שהוא אחר שמיני, דהיכא דהלילה הוא קודם שמיני הא לא הגיע עדיין הזמן, אבל אחר שמיני חשבינן להלילה ג"כ זמן מילה, אבל גבי קצירת העומר הא דבעינן דוקא קצירה בלילה הוא משום דכתיב וקצרתם וספרתם דתהא הקצירה סמוכה להספירה, אדרבא איכא למימר הסברא להיפך דהיכא דנקצר ביום קודם הספירה שפיר הוי קצירה סמוכה לספירה אבל בנקצר אחר הלילה ל"ש ע"ז כלל עוד שם קצירה סמוכה לספירה וע"כ אין מקום כלל לחלק בין נקצר ביום שקודם זמן הספירה לנקצר ביום שלאחר הספירה וכשם שאם נקצר ביום שלאחר הספירה הקצירה כשרה ה"נ וכש"כ שאם נקצר קודם זמן הספירה שהקצירה כשרה, וכן נראה שם מברייתא דמחד דרשא דרשינן להכשיר אפילו אם הביא מן העומרים, ובתר הכי מייתינן להכשיר ג"כ נקצר ביום, והיינו דמדרשא קמייתי מכשרינן נקצר ביום שלפני זמן הספירה, ולא הוי מכשרינן עדיין אם נקצר ביום שלאחר זמן הספירה, דהא הוי רחוק לגמרי מהספירה, ע"כ מייתי דרשא אחרינא להכשיר גם נקצר ביום שלאחר זמן הספירה, וגם אם היתה דעת הרמב"ם לפסול בנקצר ביום שקודם הספירה לא הי' משמיט בחבורו להביא דין זה ומסתימת הדברים נראה דעתו להכשיר נקצר ביום בכל האופנים:

ג) וראיתי עוד בס' פרי יצחק שכתב ליישב, דהא בגמ' שם במנחות אמרינן דאיכא סברא דחביבה מצוה בשעתה לדחות את השבת וכמו הקטרת איברים ופדרים דאף דמצותן כל הלילה מ"מ דוחין השבת, אלא דדחינן התם שאני שבת דהקטר חלבים ואיברים שכבר דחתה שחיטה את השבת וע"כ דהסברא דכבר דחתה שחיטה את השבת היא כמו דאמרינן בשבח קל"ג ע"ב דגבי מילה אפילו אם פירש חוזר נמי על ציצין שאין מעכבין את המילה, וכ"ז דוקא אי נימא דעל ציצין שאינן מעכבין את המילה ג"כ חוזר בשבת אבל הרמב"ם דפסק דעל ציצין שאינן מעכבין את המילה אין חוזרין בשבת ע"כ צ"ל דטעם דחיית הקטר איברים ופדרים את השבת הוא משום דחביבה מצוה בשעתה וא"כ שפיר י"ל דגם קצירת העומר דוחה את השבת אף דנקצר ביום כשר משום חביבה מצוה בשעתה, וד בריו ג"כ תמוהים דהא אוקימתא זו לא חתכן אלא לנהרדעי שם בשבת דמוקמי להא דאמרינן בברייתא דפירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין את המילה כרבנן דר' יוסי דלחם הפנים אבל לרבה בר בר חנה שם דמוקי לה דאתיא כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא, אין ענין פלוגתא זו לפלוגתא של לחם הפנים וא"כ הכא במנחות דלרבה בר בר חנה אמר ר"י קיימינן, ולדידי' באמת לא שייך כלל לפרש כמו שביאר הפרי יצחק וע"כ דבאמת אין זה ענין זה לזה דאפי' מאן דס"ל התם בשבח דפירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין מ"מ הכא מודה כהאי סברא כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת א"א להמתין עוד בהקטרת האימורין עד הערב ועוד הא עיקר השחיטה אינה אלא בשביל הזריקה וההקטרה ע"כ שפיר אמרינן דכיון דשחיטה דחתה את השבת ע"כ דגם הקטרה דחיא שבת אבל. גבי שתי הלחם ועומר אף דהקרבה דחי שבת אבל קצירתה אינה דוחה:

ולכאורה ד) ולכאורה הי' מקום ליישב דברי] הרמב"ם דהא קשה אמאי לא דחי קצירת העומר את השבת אף דאפשר לעשותה מע"ש הא בעת הקצירה אי אפשר עוד לעשותה מע"ש וא"כ נימא דאתי עשה דקצירה ודחי ל"ת דשבת וצריך לומר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ושבת הא הוי איסור כרת, וא"כ לפי מאי דפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום וחליצה הלכה () דהא דערוה אינה מתיבמת הוא מטעם דכתיב גבי דין יבום ולקחה לו לאשה, פרט לערוה שאין לו בה לקוחין, א"כ דעתו דעשה דוחה גם ל"ת שיש בה כרת דאי נימא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ערוה גופא לא בעי קרא כמבואר בסוגיא דיבמות ח' ע"א וא"כ לדידי' שפיר פסק דקצירת העומר דוחה שבת ואף שכשרה בדיעבד ביום מ"מ כיון שמצותה דוקא בלילה אף שהוא שבת אתי עשה ודחי לא תעשה דשבת, דכיון דמצד הדין דוחה יכול להמתין בהקצירה עד השבת:

אמנם אחר העיון, זה א"א לומר בשיטת הרמב"ם דכיון דסוגיא דמנחות מוכרחין לומר דאזלא לפום הסברא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וגם רבא ורב אשי שם ביבמות הכריעו דאין עשה דותה ל"ת שיש בה כרת אין לומר דהרמב"ם פסק נגד כל הני סוגיות וע"כ אין מקום למה שראיתי בספר אחד שרוצה לומר דדעת הרמב"ם היא דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת וגם המ"מ שם, כתב דאין כונת הרמב"ם להכריע מזה דלא כמסקנת רבא ורב אשי שם אלא כיון שאין נ"מ לדינא העתיק פשטות הברייתא ואף שלענ"ד דברי המ"מ הם תמוהים דודאי יש נ"מ גדולה דאי ילפינן מהאי קרא א"כ מוכח דבכל מקום עשה דותה ל"ת שיש בה כרת ורק גבי יבום גילתה תורה דלא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דעריות משום דבעינן אשה הראוי ללקוחין אבל לפום סברת הש"ס ביבמות גם בכל התורה כולה אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת אבל מ"מ הא חזינן דעת המ"מ דאין כונת הרמב"ם לפסוק דלא כמסקנת הש"ס ביבמות וע"כ אין מקום לומר דהא דכתב הרמב"ם דקצירת העומר דותה שבת הוא מטעם עשה דוחה ל"ת:

ה) והי' נראה ליישב עוד עפ"י מאי דהקשו התוס' שם במנחות, דאיך אפשר לומר דאי נימא דנקצר ביום כשר אינו דותה את השבח, הא בעינן קצירה בשעת ספירה, והנראה בזה דהנה קשה על הא דילפינן בריש זבחים מקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה דגבי קדשים אינו פסול אלא דוקא אם שינה הכתוב לעכב וכמו שכתבו התוס' בזבחים ד' ע"ב דהא תינח לרבא דס"ל בכל דוכתי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כדאיתא בתמורה ד' ע"ב שפיר בעינן קרא דגבי קדשים כל שלא שנה עליהם הכתוב אינם נפסלים אבל לאביי דס"ל דגם בכל דוכתי אמרינן דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ ל"ל קרא גבי קדשים דאי עביד מהני, הא בלא קרא נמי מהני וזה דוחק לומר דאי לאו קרא הו"א דמשום חומר הקדשים אמרינן דלא מהני או דע"י ששנה הכתוב אמרינן דלא מהני דהא באמת עיקר הלמוד הוא על זה דאינו מעכב אי לא שנה עליו הכתוב, וצ"ל דלאביי הא דחדשה תורה דבעינן דוקא שנה עליו לעכב היינו דכ"ז שלא שנה הכתוב אף דלא קיים המצוה כתקונה מן המובחר אבל מ"מ הוי מקיים המצוה בזמנה, אבל כל התורה אף דאמרינן דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני אבל מ"מ אין זה נקרא מקיים מצות התורה במעשיו שעשה נגד רצון התורה, ולפ"ז י"ל דסוגיא דשמעתתא שם במנחות אזלא אליבא דר' יוחנן דמשמע דס"ל בקדושין ס"ז ע"ב דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ועיין שם ברשב"א וא"כ בקדשים ע"כ צ"ל דאף אם עשה שלא כמצות התורה מ"מ מיקרי זמן המצוה ע"כ שפיר י"ל דאי נימא נקצר ביום כשר אינו דוחה את השבת דהא אם עבר וקצר ביום הוי קצירה בזמנה כיון דלא שנה ע"ז התורה לעכב, אבל לרבא דס"ל בכל דוכתי דאי עביד לא מהני א"כ אף דחידשה תורה בקדשים דאמרינן אי עביד מהני אבל מ"מ אין זה כמקיים המצוה בזמנה, וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק בכל דוכתי כרבא נגד אביי א"כ ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ חשבינן דין הקדשים שלא שנה עליהם הכתוב לעכב דהוי כמו לאביי בכל התורה כולה דלא מיחשב זה כאלו קיים המצוה בזמנה, וא"כ אף אי נימא נקצר ביום כשר מ"מ אין זה מקיים המצוה בזמנה, ע"כ שפיר פסק לשיטתו דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה את השבת ועפ"ז יש מקום לומר, בהא דפליגי אביי ורבא בפסחים ה' ע"א דאביי יליף איסור חמץ משש ולמעלה מקרא דאך ביום הראשון, ורבא יליף מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים והתוס' שם הקשו לרבא, הא זמן הפסח הוא אחר התמיד וא"כ הוי אחר חצות ותירצו דכיון דבדיעבד אם שחט הפסח קודם התמיד הפסח כשר מיקרי זמן שחיטת הפסח דלשיטת הרמב"ם א"א לתרץ כתוס' דלרבא דס"ל לא מהני אף דבקדשים בעינן שנה לעכב אבל מ"מ לא הוי זמנו:

ונראה לתרץ קושיית התוס' לשיטת הרמב"ם על פי מאי שהקשו התוס' בפסחים נ"ט ע"א דל"ל קרא דפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים תיפוק לי' דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ותמיד הוי תדיר נגד פסח וקשה הא אפשר לומר דקרא איצטריך להיכא דלא הי' לצבור תמידין דאפ"ה זמן הפסח הוא אחד זמן התמיד וכמו שנתבאר בסי' הקדום וצ"ל בדעת התוס' דבאמת היכא דליכא תמיד זמן שחיטת הפסח מתחיל מזמן שחיטת התמיד דהיינו מחצי שבע, וי"ל דגם דעת הרמב"ם היא כן וע"כ י"ל דל"ק קושיית התוס' דהא זמן שחיטת הפסח הוא לאחר חצות אחר שחיטת התמיד דהא אי ליכא תמיד זמן שחיטת הפסח הוא מחצות ע"כ שפיר אמרינן דזמן שחיטת הפסח הוא מחצות, ונראה דנם דעת התוס' אולי היא כן דדעתם דכיון דחזינן דהיכא דשחט בדיעבד את הפסח קודם התמיד כשר, א"כ חזינן דאין הזמן מיוחד דוקא לשחיטת הפסח אחר זמן שחיטת התמיד א"כ שפיר י"ל דהא דנשחט אחר התמיד היינו דוקא היכא דאיכא תמיד אבל היכא דליכא תמיד נשחט הפסח לכתחלה אחר חצות מיד ע"כ שפיר הוי זמן שחיטה של הפסח מחצות וע"כ אין סתירה גם מהתוס' נגד סברת הרמב"ם ושפיר י"ל דאף דנקצר ביום כשר דותה שבת:

ו) וראיתי להתפארת ישראל על המשניות שם במנחות שכתב לתרץ שיטת הרמב"ם, דהא שם במנחות ע"ב ע"ב יליף רבי מאלה תעשו לד' במועדיכם דשתי הלחם וכן העומר דוחים השבת והוי ס"ד טחינה והרקדה ודחי לא אפי' ופרכינן הא אפשר מאתמול ומשנינן דס"ל תנור מקדש ואי אפי מאתמול איפסילו בלינה, וקשה הא אפשר לאפותן מעיו"ט ע"מ שלא יקדשם התנור וצ"ל דס"ל דכלי שרת מקדשין אפי' שלא מדעת, וא"כ לפי מאי דקיי"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ממילא א"א לומר דאפי' דוחה שבת דהא אפשר מאתמול וע"כ דמיירי בטחינה והרקדה וקצירה והרמב"ם הא פסק דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת א"כ מוכרח דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דותה שבת, ואין דבריו נכונים דאי נימא דתנור מקדש היינו דהצריכה התורה לקדש בקדושת כלי שרת כל הנאפים בתוך התנור, א"כ אי אפשר כלל לומר שיאפו הלחם ע"מ שלא יקדש אותם התנור דאי ליכא קדושת כלי שרת דתנור אין זו אפי' של שתי הלחם, וכה"ג כתב השיטה מקובצת במנחות נ"א ע"א לתרץ הא דקשה על הגמ' דאמרינן התם דע"כ חביתו כה"ג דוחין את השבת משום דבעינן קדושת כלי ואי אפי מאתמול איפסלי בלינה, דהא אפשר לאפות ע"מ שלא יקדשן הכלי של המחבת ותירץ דכיון דבעינן קדושת כלי אם לא יקדש אותן הו"ל אפי' בלא קידוש, וה"נ

דכוותי' דכיון דתנור מקדש ע"כ דהצריכה התורה קידוש כלי בכל בכל אפיית לחם הקדש ואם לא יקדשם הו"ל אפי' בלא קידוש, ואף דיש לחלק דהתם כלי כתוב בתורה בהדיא ע"כ בלא קידוש לא הוי אפיית כלי שרת אבל הכא הא לא כתבה התורה בפירוש דבעינן כלי שרת וא"כ אפשר באפי' בלא קידוש, אבל באמת י"ל כונת הגמ', קסבר תנור מקדש היינו דבעינן לקדש את הלחם ע"י כלי שרת דתנור, וא"כ אם לא יכונו שיקדשם התנור ממילא תהא אפי' בלא קידוש דלא מהני בשתי הלחם, דהא התורה הזהירה דשתי הלחם תהא קדושתן ע"י אפיית התנור הקדוש בקדושת כלי שרת ולא שתהא אפייתם בלא קדושת כלי ובלא"ה דברי התפארת ישראל תמוהים דהא סוגיא דשמעתתא שם במנחות אזלא אליבא דר' יוחנן ואיהו הא ס"ל במנחות ז' ע"א דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת וא"כ א"א לאוקמי השום פסול לינה דהא אפשר לדידי' להתנות שלא יקדשם תנור, ועפ"ז נפלו נמי דבריו מה שכתב ליישב דברי הרמב"ם שפסק, דשתי הלחם נאפות בפנים ואינן דוחות השבת משום דסוגיא זו אזלא אליבא דמ"ד דכלי שרת מקדשין שלא לדעת ובאמת הא סוגיא דשמעתתא אליבא דר"י דס"ל דאין מקדשין אלא מדעת גם יש לחלק בין מפרש בהדיא שלא מדעת לסתמא וכל דבריו שם הם תמוהים וא"א להולמם כלל:

ז) עו"ד הי' נראה לומר בישוב דברי הרמב"ם דהנה שם בברייתא דף ע"ב ע"א אמרינן, דקרא דאם תקריב מנחת בכורים מיירי במנחת העומר, וקרא דתקריב אתא דמקריבין אותה אפי' בשבת והא ברייתא ע"כ קאי ג"כ מקצירה, הא ברישא נקט נמי דדרשינן מהאי תקריב דאם לא מצא מן הלח מביא מן היבש, וע"כ י"ל דדוקא לר' ישמעאל דיליף מקרא דבחריש ובקציר תשבות דקצירת העומר דוחה שבת בזה י"ל דבעינן דומיא דתמיד, דכיון דדייקינן מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה, א"כ ע"כ מוכרחין אנו למצוא מקום אחר דמצוה דוחה שבת בענין הקרבת קרבן והייני קרבן תמיד דמיני' ילפינן לכל הקרבנות הקבוע להם זמן דדוחים שבת וע"כ אי נימא דנקצר ביום כשר א"א לומר דדוחה שבת דהא לא הוי דומיא דתמיד וכמו שכתבו התוס' שם במנחות, אבל אי ילפינן דקצירת העומר דוחה שבת מקרא דתקריב, א"כ מהיכי תיתי דנימא דבעינן שתהא דומיא דשבת וע"כ שפיר מצינן למימר דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה את השבת והשתא אתא שפיר דהא סוגיא דמנחות אזלא אליבא דר' יוחנן, ואיהו הא ס"ל במנחות פ"ד ע"א דקרא דתקריב אתא דבעינן דוקא כרמל תקריב וא"כ עיקר הדין דקצירת העומר דוחה שבת ילפינן רק מהא דכתיב בחריש ובקציר תשבות וכמבואר שם בסוגיא דמנחות בהדיא, ע"כ שפיר לשיטתו מוכרח לומר דאי נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת דהא בעינן דומיא דתמיד, אבל הרמב"ם לשיטתו דלא ס"ל האי דרשא דר' יוחנן דכרמל תקריב בעינן דהא איתותב שם במנחות פ"ד ע"א וא"כ שפיר מצינו למילף האי דינא דקצירת העומר דוחה שבת מקרא דתקריב אפי' בשבת ולא בעינן כלל דומיא דתמיד ע"כ שפיר פסק דאפי' אי נקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת מקרא דתקריב וכעין זה מצאתי בזבח תודה, אבל לא נחת כלל למה שכתבתי, וכל יסוד דבריו הוא דהסוגיא אזלא אליבא דרבי דיליף מקרא ובמועדיכם ע"כ בעינן דומיא דתמיד, וזה אינו דהא התם אזלינן אליבא דר' אלעזר בר' שמעון ומנ"ל דס"ל דרשא דרבי דילפינן מבמועדיכם דילמא יליף גם הוא מדרשא דתקריב וא"כ אין ראי' דבעינן דומיא דתמיד, וע"כ העיקר דר' יוחנן לא ס"ל כלל דרשת תקריב, וע"כ דיליף לה מתמיד ע"כ צ"ל דאי נקצר ביום כשר אינו דוחה את השבת דלא הוי דומיא דתמיד, אבל לשיטת הרמב"ם באמת לא בעינן כלל דומיא דתמיד ודוחה שבת תמיד:

ח) ועל פי מה דנתבאר דהרמב"ם לא ס"ל דילפינן הא דקצירת העומר דוחה שבת מקרא דבחריש ובקציר תשבות אלא מקרא דתקריב יש ליישב הא דהקשו הרב טעם המלך והגרעק"א בתוספותיו למשניות ריש שביעית דאיך כתב הרמב"ם בריש הלכות שמיטה ויובל דמצוה לשבות מעבודת הארץ בשביעית שנאמר בחריש ובקציר תשבות דהא כיון דפסק דקצירת העומר דוחה שבת א"כ ע"כ דיליף מקרא דבחריש ובקציר וכמו דאמרינן בסוגיא דמנחות א"כ מיירי קרא בשבת ולא בשביעית, אבל לפי הנ"ל ל"ק כלל, דטעם הרמב"ם הוא דקצירת העומר דדוחה שבת ילפינן מקרא דתקריב ואפי' בשבת ואייתר קרא דבחריש ובקציר להזהיר על שביעית ממש ע"כ שפיר כתב דילפינן מהאי קרא דמצוה לשבות מעבודת הארץ בשביעית:

אמנם העיקר בישוב דברי הרמב"ם הי' נראה לומר דבהא דפליגי רע"ק ור' ישמעאל אי קצירת העומר דוחה שבת י"ל דלא כמו שהבינו דרע"ק מפרש דקרא מיירי בשביעית ור' ישמעאל ס"ל דקרא קאי על שבת, אלא דבאמת גם ר' ישמעאל ס"ל דקאי על שביעית ולא פליגי אלא לענין קצירת העומר בשביעית גופא, דרע"ק ס"ל דקצירת העומר אינה אלא הכשר מצוה, וע"כ אין מקום להתירה בשביעית וע"כ דקרא אתא לאסור תוס' שביעית, אבל ר' ישמעאל ס"ל דקצירת העומר הוי מצוה גמורה וע"כ שפיר יש להתירה אפי' בשביעית ומדוקדק לפ"ז לשון הגמרא שם במנחות ע"ב ע"א וס"ל כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה, דלכאורה הו"ל למימר וס"ל כר' ישמעאל דס"ל קצירת העומר דוחה שבת אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכל עיקר הפלוגתא היא רק דרע"ק ס"ל דקצירת העומר לא הויא אלא הכשר מצוה כמו חרישה ול"ש למימר דדחי' שביעית ור' ישמעאל ס"ל דקצירה היא גוף מצוה ע"כ דחיא איסור לאו דשביעית, וממילא י"ל דכיון דלרע"ק אין קצירת העומר דוחה שביעית כש"כ שאינו דוחה שבת. אבל לר' ישמעאל כיון דהוי גוף המצוה א"כ כמו שהיא דוחה שביעית ה"נ דוחה שבת ואף דאיכא למימר נהי דדוחה לאו דשביעית דלא הוי אלא לאו גרידא אבל מהיכי תיתי דלידחי גם איסור שבת דאיכא כרת ומיתת ב"ד י"ל דודאי בשאר דוכתי שפיר איכא לפלוגי בין לאו לכרת אבל הכא כיון דחזינן דנוף העומר דוחה שבת בהקרבתו ע"כ י"ל דגלי לן קרא דקצירת העומר היא מצוה מחלק ההקרבה ע"כ כמו שהיא דוחה שביעית ה"נ דוחה שבת, והשתא לפ"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם בפשיטות דאף אי נימא דילפינן הא דקצירת העומר דוחה שבת מקרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל מ"מ שפיר י"ל דקרא מיירי בעבודת הארץ בשביעית, וכונת ר' ישמעאל היא לומר, דמקרא מוכח דקצירת העומר אינה הכשר מצוה אלא גוף מצוה וע"כ שפיר קצירת העומר דוחה שבת:

ט) אמנם עוד יש מקום בראש ליישב הא דהביא הרמב"ם מקרא דבחריש ובקציר תשבות ראי' דמצוה לשבות מעבודת הארץ בשביעית אף דדעתו לפסוק דקצירת העומר דוחה שבת דהנה י"ל דהא דמוקי רע"ק האי קרא דבחריש ובקציר תשבות דאתא לאסור תוס' שביעית לא למימרא דרע"ק לא ס"ל דקצירת העומר דוחה שבת, אלא דבאמת גם רע"ק מודה דקצירת העומר דוחה שבת אלא דפליגי בטעם הדבר דרע"ק ס"ל דקצירת העומר היא חלק מגוף מצות ההקרבה וע"כ כמו דהקרבת העומר דוחה שבת ה"נ גם הקצירה ולא עינן קרא מיוחד על הקצירה שתדחה שבת ע"כ סובר דקרא דבחריש ובקציר תשבות אתא לתוספות שביעית, אבל ר' ישמעאל ס"ל דהן שתי מצוות מיוחדות מצות ההקרבה ומצות הקצירה וע"כ נהי דההקרבה דוחה שבת מקרא דבמועדיכם אבל עדיין לא הוה ידעינן דקצירה דוחה שבת ע"כ מפרש דהתורה באה להורות דגם הקצירה אף שהיא מצוה בפני עצמה מ"מ דוחה שבת ומדוקדק גם לפ"ז הא דאמרינן שם בסוגיא דמנחות ע"ב ע"א וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה, דהא הו"ל למימר וסבר לה כר' ישמעאל דס"ל קצירת העומר דוחה שבת, דבאמת הא דקצירת העומר דוחה שבת הוא דבר מוסכם לכ"ע וליכא מאן דפליג ע"ז, אלא דבהא פליגי דרע"ק ס"ג דהקצירה דהקצירה היא חלק ממצות ההקרבה וא"כ כיון דהקרבה דוחה שבת בודאי דגם הקצירה דוחה שבת דמהיכי תיתי למימר דחצי מצוה תדחה שבת וחצי המצוה השני' לא תדחה שבת וממילא כיון דהיא חלק ממצות ההקרבה אי אפשר עוד לומר בזה האי כללא דאמר רע"ק, כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת דהא כיון דאנו אומרים שהיא חלק ממצות ההקרבה, א"כ כמו דאי אפשר לומר דההקרבה אינה דוחה שבת ה"נ אי אפשר לומר על הקצירה דהיא נמשכת והולכת אחרי ההקרבה וא"א לדין עלי' בפני עצמה, אבל ר' ישמעאל סובר דקצירת העומר היא מצוה ולא חלק מהקרבת הקרבן דהא הוא יליף מקרא דבחריש ובקציר לענין הא דקצירת העומר דוחה שבת ואי הוה ס"ל דהויא חלק ממצות ההקרבה הא לא הוי מצריך ע"ז קרא מיוחד וכמו דס"ל באמת לרע"ק דלא בעינן קרא להכי, ולפ"ז כיון דקיי"ל הלכה כרע"ק מחברו ע"כ הא דקצירת העומר דוחה שבת הוא מטעם דהויא חלק מההקרבה ולא בעינן קרא ע"ז א"כ שפיר פסק הרמב"ם דאיסור עבודת הארץ בשביעית ילפינן מקרא דבחריש ובקציר תשבות, ואף דפסק נמי דקצירת העומר דוחה שבת היינו, משום דפסק כרע"ק דזה מסברא ילפינן דהויא חלק ממצות ההקרבה אייתר קרא דבחרש ובקציר תשבות למצות שביתת עבודת הארץ בשביעית, וממילא דמיושב נמי מה דפסק נקצר ביום כשר, דכיון דילפינן לה מסברא דהויא חלק ממצות ההקרבה, א"כ ל"ש כלל לחלק בזה ואף אי נקצר ביום כשר מ"מ דותה נמי את השבת:

י) והעיקר בשיטת הרמב"ם נראה לומר, על פי מאי דיש לדקדק בלשון הרמב"ם, שכתב מצותו להקצר בלילה בליל ט"ז בין בחול בין בשבת, וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר, מצותו לבוא מן הקמה, לא מצאו יביאו מן העומרים, מצותו לבוא מן הלח לא מצאו יביאו מן היבש, ובסדר המשנה במנחות איתא, בדף ע"א ע"א, מצות העומר לבא מן הקמה לא מצא יביא מן העומרים מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא מן היבש מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, וקשה למה שינה הרמב"ם סדר המשנה, והעתיק מקודם דין נקצר בלילה ונקצר ביום המאוחר במשנה דמנחות, והסמיכו לדין מצותו לבא מן הקמה לא מצא יביא מן העומרים גם יש להקשות כיון דפסק דנקצר ביום כשר איך העתיק בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות פ"ד הלכה ו' לשון המשנה דמגילה כ' ע"ב דדבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, הא מהאי לישנא מדייקינן שם במנחות דכונת הדברים דכמו דדברים שמצותן ביום פסולים אם עשאן בלילה, ה"נ דברים שמצותן בלילה פסולין אם עשאן ביום, וממילא מדייקינן מזה דס"ל לתנא דמגילה דקצירת העומר ביום פסולה, עוד יש לתמוה על הרמב"ם שהשמיט מהלכותיו הא דמבואר שם בסוגיא דמנחות, דאם הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומר לו הבא תחתי' ואם לאו אומרים לו הוי פקח ושתוק, ומוקמינן שם בגמ' דלרבי קוצרין אחרת ביום ההקרבה דס"ל נקצר ביום כשר וא"כ הרמב"ם דפסק נמי נקצר ביום כשר הי' לו להעתיק דאם נטמא העומר קוצרין אחר ביום ומצאתי במנחת חנוך פ' אמור שהעיר בזה (והזבח תודה לא ראהו) והניח בצ"ע, מכל הלין מילי נראה לומר דהנה יש לחקור בהא דפסק הרמב"ם דנקצר ביום כשר איך הכונה אם דעתו לומר דאפי' אם נקצר ביום קיים מצות הקצירה, או דבאמת הקצירה צריכה להיות דוקא סמוך להספירה בלילה, אלא דמ"מ העומר כשר אף אם לא היתה הקצירה כלל, ונראה דבזה פליגי רבי ור' אלעזר בר' שמעון דרבי ס"ל דנהי דבעינן לכתחלה קצירה בלילה אבל בדיעבד מתקיימת מצות הקצירה גם כשהוא קוצר ביום ע"כ ס"ל דאם לטמא העומר בידו אומר ומביא אחר, דנהי דאין קצירת העומר כמצותה מן המובחר, אבל הא מרויח עי"ז כי יקרב העומר בטהרה והקרבה בטהרה עדיפא מהדור מצוה של קצירה ביום, אבל ר' אלעזר בר' שמעון ס"ל דאם נקצר שלא כמצותו הקצירה הויא כמאן דליתא ונהי דמכשירינן הקרבת העומר היינו דגלי רחמנא דמקריבין עומר אף אם לא קיים מצות הקצירה כלל, אבל מ"מ חסר מצות הקצירה, וע"כ ס"ל דבין כך ובין כך אפילו אפשר לקצור אחרת ביום אומרים לו הוי פקח ושתוק, דאף אם נרויח בהבאת עומר אחר מקצירת היום שיהא בטהרה אבל הא עי"ז נפסיד את מצות הקצירה דאינה אלא מתקיימת רק כשנקצר בלילה לשיטת ראב"ש ע"כ דקצירת העומר דוחה שבת דהא אם יקצרו ביום לא יקיים מצות קצירה כלל ולא מיקרי זה אפשר מע"ש:

והרמב"ם באמת פסק הלכה כראב"ש דאם נקצר העומר שלא כמצותו לא הויא קצירה כלל, ואף דסתמא דמנחות אתיא כרבי אבל הא סתמא דמגילה הוי כראב"ש וסתמא דמגילה עדיפא דתנא לה גבי הלכתא פסיקתא וכדאמרינן בב"ק ק"ב ע"א וע"ז ז' ע"א, וכיון דפסק כראב"ש שפיר העתיק לשון המשנה דמגילה כצורתה, דכל שמצותו ביום כשר כל היום וכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה דכשם שאם עשה של יום בלילה פסול, ה"נ אם עשה של לילה נמי פסול אם עשה אותו ביום, דהא קצירת העומר ביום פסולה והוי כלא נתקיימה כלל, וכן השמיט שפיר הא דס"ל לרבי דאם נטמאת מנחת העומר בידו אומר ומביאין אחרת מהנקצר ביום, דאין דין זה שייך אלא לשיטת רבי דס"ל דקצירה ביום הויא נמי קצירה, ע"כ מרויחין בזה דמקריבין העומר בטהרה אבל להרמב"ם דדעתו כראב"ש דהקצירה ביום הויא קצירה פסולה א"כ אין כלל הרוחה, דהא ע"י קצירת היום יפסיד את מצות הקצירה:

י"א) והשתא אתי שפיר הא דשינה את לשון וסדר המשנה דמנחות והסמיך דין זה אם נקצר ביום כשר, לדין זה דמצותו לבא מן הקמה לא מצא יביא מן העומרים, משום דרוצה לומר דהא דפסק דאם נקצר ביום כשר, אין הכונה דהקצירה כשרה אלא כונתו דהקרבן כשר, משום דקצירה אינה מעכבת מצות ההקרבה ע"כ הסמיך דין זה להדין דאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומרים, והא אם מביא מן העומרים לא נתקיימה מצות הקצירה כלל ואפ"ה אמרינן דמקריבין את העומר וא"כ מוכח דאין מצות קצירה של העומר אלא לכתחלה אבל אינה מעכבת הקרבתו בזמנו, ה"נ בנקצר ביום אף שאין כאן מצות קצירה אבל מכ"מ אינה מעכבת הקרבת העומר, וניחא עפ"ז נמי דלא תקשה מנ"ל דכונת המשנה להורות דנקצר ביום כשר היינו דהקצירה כשרה דילמא הא דאמרינן נקצר ביום כשר היינו דהקרבן כשר, אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון דהתנא נקט דין נקצר ביום כשר סמוך לדין לא מצא מן הלח יביא מן היבש, ולא סדרו מקודם אצל הדין דלא מצא מן הקמה יביא מן העומרים דהוי משמע דהא דנקצר ביום כשר משום דאין קפידא על הקצירה אם לא נתקיימה כלל ע"כ דכונת התנא לאשמעינן דכשם שאם לא מצא מן הלח מביא מן היבש אין זה אלא להדור בעלמא אבל מצות קצירה מתקיימת גם אם קצר מן היבש ה"נ אם נקצר ביום לא נתקיימה מצות ההדור של וקצרתם וספרתם דתהא הקצירה סמוך לספירה, אבל עיקר מצית הקצירה נתקיימה א"כ שפיר מוכח דמתניתין דמנחות ע"א ע"ח דוקא כרבי אתיא ונא כראב"ש ומכ"מ לדידן קיי"ל כר' אלעזר בר' שמעון דהלכתא כסתמא דמתניתין דמגילה, והקדים דין דעומר דוחה שבת קודם לדין נקצר ביום דכשר ובמתניתין דמנחות איפכא תנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, משום דהרמב"ם לשיטתו דנ"מ גדולה בין נקצר בשבת לנקצר לנקצר ביום דנקצר בשבת מקיים בקצירתו מצות התורה של הקצירה, דמוזהר מקרא דוקצרתם את קצירה, אבל נקצר ביום אף דהקרבן כשר אבל לא נתקיימה מצות הקצירה ע"כ שינה סדר המשנה דלשיטת המשנה דין דנקצר ביום ודין דנקצר בשבת אחד הוא דכשם שמקיים מצות קצירה בדחיית שבת ה"נ מקיים מצות הקצירה גם כשנקצר ביום ע"כ נקט נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, דזה כזה והדברים ברורים ונכונים בעה"י:

ולפ"ז י"ל דהגמרא הכריחה ג"כ דמתניתין דמנחות אתיא כרבי ולא כראב"ש, דנקצר ביום כשר הקרבן ולא הקצירה משום דהוי קשה לי' למה לא הקדים התנא לסדר דין דחיית השבת ברישא, וסדרו אחר נקצר ביום וע"כ דכונת התנא להורות דמצות נקצר ביום הויא כמו דין נקצר בשבת כמו דהתם הויא קצירה ה"נ בנקצר ביום מקיים מצות הקצירה וא"כ מוכרח דמתניתין כרבי דס"ל דאפילו נקצר שלא כמצותו נתקיימה מצות קצירה, ואף דלמסקנא אמרינן שם ע"ב דכונת התנא היא, דדוחה את השבת קאי על ההקרבה א"כ לא מדייקינן האי דיוקא אבל לס"ד דדוחה את השבת קאי על הקצירה שפיר מדייק דע"כ כונת המשנה דנקצר ביום היינו דכשרה הקצירה וא"כ ע"כ דמתניתין כרבי, ואף דאין דיוק ה מוכרח לפי המסקנא אבל כדי שלא נטעה סדר הרמב"ם לפי שיטתו שלא כסדר המשנה, כדי להורות דנקצר בשבת הויא קצירה כשרה ובנקצר ביום אין הקצירה כשרה אלא הקרבן:

אמנם לקושטא דמילתא י"ל הא דסדר הרמב"ם דחיית שבת קודם כל הדינים והתנא סדרו אחר כל הדינים לפי הס"ד דמיירי דהקצירה דוחה שבת י"ל דהא הא דקצירה דוחה שבת באמת כבר תנא לה תנא דמתניתין שם במנחות ס"ג ע"ב וכמו דמייתי שם הגמ' ע"ב ע"ב, ע"כ נקטו רק אחר כל הדינים אבל הרמב"ם כיון דלא כתב עדיין דין זה של דחיית השבת בשום מקום ע"כ הקדים לכתוב דמצות הקצירה נוהגת בין בחול בין בשבת והא דאיצטריך תנא דמתניתין למיכפל דין זה אף דכבר נתבאר בהמשניות הקודמות י"ל דאגב דנקט כל הדינים האחרים נקט נמי דין זה:

י"ב) ומצאתי בספר ענג יו"ט חלק או"ח סי' מ"ג שגם הוא העיר בזה לשיטת הבה"ג דהא דנקצר ביום כשר היינו שהעומר כשר ולא הקצירה, אמנם מש"כ לחדש דיקצור יום ט"ז עדיף מקציר יום ע"ש, זה לא נראה כלל כיון דילפינן מוקצרתם וספרתם דתהא הקצירה סמוכה לספירה א"כ בודאי דקצירה מע"ש סמוכה יותר להספירה מהקצירה שבאה אחר הספירה וכמו שהשגתי על הרידב"ז שגם הוא דרך בדרך זה וגם התוס' שם במנחות ע"ב ע"א כתבו דקצירת ע"ש עדיפא יותר מקצירה של יום הקרבת העומר וע"כ אין מקום כלל לכל דבריו שם במה שבנה עליהם יסוד לתרץ דברי הבה"ג:

גם מה שכתב לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דר' יוחנן לשיטתו דס"ל במנחות כרמל תקריב בעינן, א"כ אין קצירת העומר חשיבה קבוע לו זמן, אבל לר' אליעזר דיליף מקרא דבעינן ראשית קצירכם א"כ הוי קבוע לה זמן וכל שקבוע לו זמן דוחה שבת אף אם יכול לעשותה מע"ש, דבריו תמוהים מאד. דמהיכי תיתי מצינן למימר דראשית קצירך הוי קביעת זמן לר' אלעזר יותר מר' יוחנן, דהא גם ר' יוחנן לא יחלוק על הכתוב, אלא דס"ל דראשית הקציר של אשתקד הוי נמי ראשית הקציר דהאי שתא דהא כשנקצר העומר הי' ראשית הקציר, אבל באמת ראשית הקציר אינו גורם כלל קביעת הזמן דהא יכול להיות בכל יום ראשית הקציר ואי לאו כרמל תקריב באמת היו יכולין להביא מראשית הקציר של השנה שעברה וכיון דלא אפשר להביא משל השנה שעברה א"כ ממילא מוכרחין לפרש דראשית קצירכם הכתוב בעומר היינו ראשית הקציר של שנת הבאת העומר, ור' אליעזר דלא ס"ל סברת ר' יוחנן נראה דדעתו דעיקר הקפידא על כרמל אינה אלא שיהא כרמל בשעת הקצירה אבל בשעת הקרבה לא קפדינן על כרמל וכמו דס"ל לר' אלעזר דראשית קצירכם הוי קביעת זמן ה"נ הוי קביעת זמן אליבא דר' יוחנן, ובסברת ר' יוחנן דס"ל דראשית קצירכם מתקרי, גם אם קצרוהו בשנה העברה, ור' אלעזר ס"ל דלא קפדינן על הכרמל רק בשעת הקצירה נראה דר' אלעזר ס"ל דתקריב אתא לדרשא דלעיל ע"ב ע"א דתקריב אפי' בשבת או דתקריב אפי' מן העומרים או אפילו נקצר ביום, ע"כ שפיר י"ל דכרמל בעינן רק בשעת הקצירה, ור' יוחנן דס"ל דלא קפדינן אלא שיהא ראשית הקציר, נראה דאזיל לשיטתו דס"ל במנחות ע' ע"ב דעיקר ראשית אחא לגזרה שוה דאין אסורין לקצור אלא מחמשת המינין וע"כ לא קפדינן כלל שתהא ראשית לקצירה של הבאת העומר ודוקא משום דבעינן כרמל ממילא ידעינן דכונת התורה על קצירה של הבאת העומר, ותמוהים דבריו מה שכתב דלר' יוחנן עיקר הקפידא מטעם כרמל דהא דבר פשוט דקצירה של שנה העברה א"א בעולם שתהא כרמל בשעת הקרבה של שנה הבאה דאי היתה אפשרות שתשאר כרמל גם לשנה הבאה א"כ לא הוי משני כלום על הקושיא דליתי מדאשתקד דהא אכתי תיקשי דליתי מדאשתקד ויעשה אותה באופן שתשאר כרמל לשנה הבאה ומוכרת ע"כ דזה אי אפשר במציאות וא"כ הא ממילא מוכרח דגם לר' יוחנן כונת התורה ראשית קצירכם ראשית קצירכם של שנה זו דהבאת העומר וא"כ אם לר' אלעזר הוי זמן קבוע להקצירה דתדחה שבת ה"נ גם לר' יוחנן הזמן קבוע ע"י הכתוב של ראשית קצירכם:

גם מש"כ שם דסוגיא דמנחות דפרכינן דניתי מדאשתקד, לא אתי אלא לרבי אבל לר' אלעזר בר' שמעון הוי מדאשתקד נקצר שלא כמצותו ופסול, אי אפשר לומר כן, דאי נימא דהאי קושיא אינה אלא לרבי א"כ הו"ל לתרוצי, דהאי משנה אתיא כר' אלעזר בר' שמעון ע"כ א"א למייתי מדאשתקד דהא בלא"ה מוכרחין למימר דמתניתין דמגילה אתיא כר' אלעזר בר' שמעון כדאיתא במנחות ע"ב ע"א א"כ אין תימא אם גם משנה זו תיתי כוותי', והתוס' שם הקשו דהא אפשר להביא מחו"ל אליבא דר' יוסי בר"י ותירצו דמתניתין דשומרי ספיחין דלא כר"י בר"י וא"כ התם דמוקמינן כמה משניות שם בסוגיא דמנחות דלא כרבי בודאי דאין דוחק לאוקמי גם האי משנה דלא כרבי, אלא הדבר ברור, דל"ש לדון בזה נקצר, שלא כמצותו כיון דאשתקד נקצר בזמנו, וע"כ קושיא זו היא אליבא דכו"ע, ול"ש כלל לדון הכא נקצר שלא כמצותו ולחלק דלר"י לא הוי זמן קבוע ולר"א הוי זמן קבוע:

י"ג) וראיתי שם בענג יו"ט בהג"ה שכתב ליישב דברי הרמב"ם על פי המבואר ביבמות כ' ע"ב דפליגי ר' יוחנן ור"א אי ביאת כה"ג באלמנה פוטרת צרחה דמ"ד אינה פוטרת צרתה ס"ל דכיון דאפשר בחליצה לא שייך בזה עשה דוחה ל"ת ואף דמצות יבום קודמת למצות חליצה מ"מ כיון דבדיעבד סגי במליצה מיקרי אפשר לקיים שניהם, ובירושלמי ס"ל דר' יוחנן הוא דס"ל כן, וא"כ י"ל דר' יוחנן לשיטתו דס"ל דזה מיקרי אפשר לקיים שניהם ה"נ מיקרי אפשר לקיים שניהם ע"י קצירת היום אבל הרמב"ם דפסק דנפטרה צרחה ע"כ דכיון דמצות יבום קודמת לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה ה"נ לא מיקרי אפשר לעשותה מע"ש כיון דמצות קצירה בלילה, ודברים אלה הם תמוהים דמלבד דש"ס דילן הא לא הכריעה אי ר' יוחנן ס"ל כן או ר"א ס"ל כן איך אפשר לנו להכריע מסברת נפשנו דר' יוחנן ס"ל דלא נפטרה צרתה, ועוד תימא דהא הירושלמי שם הכריע דמסתבר דר' יוחנן הוא דס"ל דנפטרה. צרתה ואיך יכריע הרמב"ם שלא כהכרעת הירושלמי ועוד תימא דאין הנדון דומה לראי' דהתם הא אנו דנין על שני דברים על יבום ועל חליצה ע"כ בזה שפיר י"ל דלא תשוב אפשר לקיים שניהם מה שאפשר לו לקיים בחליצה דהא אנו דנין עכשיו על היבום וחליצה אינה מענין היבום דלגבי מצות יבום לא חשיבא כלום ע"כ שפיר ס"ל דלא הוי אפשר לקיים שניהם, אבל הכא הא אנו דנין על הקצירה בעצמותה, ואם אנו אומרים דנקצר ביום כשר הרי אנו מכריעין דאותה המצוה גופא אפשר לקיים בהיתר בזה י"ל דלכו"ע מיחשב אפשר לקיים שניהם, וע"כ אף דסובר הרמב"ם לגבי ביאת כה"ג באלמנה דפוטרת צרתה אין הכרח כלל לסבור דקצירת העומר דותה שבת כיון דאפשר לקיים ע"י קצירת ער"ש וכן אפי למ"ד הכא דקצירת העומר דוחה שבת מ"מ התם י"ל דס"ל דלא נפטרה צרתה, דשפיר מיקרי אפשר לקיים ע"י חליצה, דגם חליצה הוי חלק מהיבום וכדאמרינן שם בירושלמי פ"ק דיבמות ופ"ש דחליצה הוי קנין, אבל גבי קצירת העומר כיון דזמנה דוקא בזמן הספירה לכתחלה אף דבדיעבד גם נקצר ביום כשר מ"מ לא מיחשב אפשר לקיים שניהם היכא דמוכרחין להדחות את המצוה דלכתחלה:

גם בעיקר היסוד שרצה להרכיב הא דאפשר לקיים שניהם עם הא דאפשר לעשותה מע"ש אין דמיונו עולה יפה, דגבי דין דאפשר לקיים שניהם אנו דנין עכשיו בעת קיום המצוה ע"י דחי' ואמרינן דאם אפשר לקיים בלא דחי' אין מתירין לקיים המצוה ע"י דחי' אבל גבי אפשר מע"ש באמת בשעה שהוא רוצה לקיים המצוה כבר אי אפשר לקיים בלא שום דיחוי אלא דאנן הכי קרא אמרינן כיון דהי אפשר מקודם בלא דיחוי, גם אם עכשיו אי אפשר בלא דיחוי מ"מ לא ניתנה שבת לדחות, דדומיא דתמיד בעינן, א"כ לפ"ז כיון דהיתה הקצירה אפשרית מע"ש, לא נאמר דין דחי' כלל אצל קצירת העומר וא"כ אין זה ענין כלל להא דאמרינן דביאת כה"ג באלמנה אין פוטרת או פוטרת צרתה:

וראיתי עוד לענג יו"ט שהביא ראי' דסתמא דהגמ' סתמה כר' אלעזר בר' שמעון דנקצר שלא כמצותו פסול, מהא דאיתא בראש השנה ל' דגזר ריב"ז דיום הנף משום שמא יבנה בה"מ ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח, ופרכינן אימת אי בט"ז הרי האיר מזרח התיר, וקשה הא אפשר לקציר גם ביום ולהביא וע"כ דנקצר שלא כמצותו פסול, ואין זה מספיק כלל דהא כבר נתבאר דנקצר שלא כמצותו פסולה הקצירה אבל העומר כשר להקריב, ואף דנקט לשון פסול היינו הקציר דהוי ג"כ בלשון זכר וא"כ אכתי אפשר לקציר ולהביא, אבל באמת ל"ק חדא דכיון דלכתחלה אין קוצרין ליכא למיחש דיבנה בית המקדש באופן שיהא על ב"ד לעבור על דין דוקצרתם וספרתם, ועוד דאין זה אלא לפום הו"א דס"ל דריב"ז תיקן מדרבנן בזה י"ל דס"ל כר"א בר"ש, אבל למסקנא דאמרינן דריב"ז מדאורייתא קאמר, ודרש והתקין א"כ אין הכירח כלל לזה, אבל בלא"ה קשה דהא לדידי' ג"כ יקשה מאי פרכינן אי דאיבני בט"ז הרי האיר מזרח התיר הא י"ל דס"ל כרבי וא"כ אפשר לחשוש גם אם נבנה בט"ז אלא הדבר ברור דע"כ לא אמרינן דנקצר ביום כשר אלא דוקא היכא דהלילה ראוי לקצירת העומר אבל היכא דהלילה אינו ראוי לקצירה גם ביום אינו ראוי לקצירה וע"כ כיון דהכא מיירי שלא נבנה בהמ"ק עדיין בלילה גם היום אינו ראוי לקצירה ושפיר פרכינן דבט"ז הרי האיר המזרח מתיר והדברים ברורים בעה"י:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה