אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › שיעור של תרומת הדשן

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · שיעור של תרומת הדשן

זמן תרומת הדשן

א) גרסינן ביומא כ"ד ע"א בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה, מתרומת מעשר ילפינן לה, אי מתרומת מדין ילפינן לה, חנא ר' חייא, נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו הנה נתבאר דשיעור תרומת הדשן הוא בקומץ, אמנם ברמב"ם הלכות תמידין ומוספין לא זכר כלל דין זה ומצאתי במל"מ פ"ב מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"ב ובמראה הפנים בירושלמי יומא פ"ב שעמדו בזה, אמנם מש"כ המראה הפנים לתרץ משום דהוי מילתא דלא שכיחא שתהא הרמה פתות מקומץ ע"כ השמיטו בהלכותיו, אין דברים אלו אלא דברי תימא דהלא דרך הרמב"ם להעתיק כל הדינים הנמצאים בש"ס גם אם אינם דברים שכיחים ודוקא על הרי"ף שייך לתרץ כעין זה משום שלא העתיק בהלכותיו אלא דברים הנוהגים בזה"ז, ע"כ כל דבר שאינו שכיח ה"ז כדברים שאינם נוהגים בזה"ז אבל על הרמב"ם שהעתיק, כל דיני הקדשים וכה"ג איך שייך לתרצו דע"כ לא העתיקו משום דהוי מילתא דלא שכיחו:

והי' נראה לומר עפ"י מאי דכתב רש"י שם, דקומץ לאו דוקא דהא אי אפשר לפשוט ידיו ברמץ תם של גחלים רותחות, אמנם זהו דחוק טובא דהא בהדיא גמרינן גזירה שוה דבעינן דוקא קומץ, וע"כ צ"ל דהאי תנא ס"ל דעושין מדה לקומץ. וא"כ לפי מאי דאיתא לקמן ביומא מ"ז ע"א דאין עושין מדה לקומץ א"כ א"א כלל למילף האי גז"ש דהא בקומצו ממש אי אפשר שלא יכוה ולעשות מדה לקומץ נמי אי אפשר ע"כ השמיטו מהלכותיו, וראיתי ברש"ש יומא שם שהקשה על רש"י שכתב דקומץ ממש אי אפשר בנחלים רותחות, דהא אפשר לעשות מדה לקומץ ותמוה מאד דהא מבואר לקמן דאין עושין מדה לקומץ גבי מנחות וכיון] דילפינן גזרה שוה א"כ אין גזרה שוה למחצה ובעינן קומץ ממש ע"כ שפיר כתב רש"י דקומץ ממש אי אפשר אי נימא דגזרה שוה דוקא היא כמו דקמצינן במנחות:

ב) אמנם באמת דין זה שאין עושין מדה לקומץ לא הובא ג"כ ברמב"ם ומצאתי להרש"ש יומא מ"ז ע"א שהעיר בזה והי' נראה לומר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בפט"ז מהלכות מעשה הקרבנות דהמתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלין והא א"א לקמוץ השמן בחפניו, וע"כ דמוכרת לעשות מדה לקומצו, וא"כ מוכרח דמאן דס"ל דמתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלין ע"כ דס"ל דעושין מדה לקומץ ע"כ דתה האי ברייתא דיומא מהלכה כיון דסוגיא דזבחים צ' ע"ב פליגא מהאי ברייתא, אבל אם הדברים נכונים מצד עצמם מ"מ קשה לומר שלא יבאר כ"ז בפירוש דעושין מדה לקומץ ויסמוך על המעיין בעצמו, ע"כ נראה לומר דהרמב"ם אינו מפרש כונת הברייתא כמו שפירש"י אלא הוא מפרש דהא דאיתא בברייתא שלא יעשה מדה לקומץ, היינו כמו שפירש רבינו שמואל שהובא בתוס' ישנים שם, דהיינו שלא יתן תחלה מדת קומציו בכלי ויקמוץ אח"כ וא"כ כיון שכתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד דסדר הבאת המנחה הוא, שמביא סלת מתוך ביתו בקלתות של כסף וזהב ונותנה בכלי שרת ומקדשה בכלי שרת וקומץ ממקום שנתרבה שמנה הרי בהדיא דביאר דאינו רשאי לעשות מדה לקומץ ולקמוץ ממקום אתר, אלא מוכרת לקמוץ מהכלי שמקדש בה המנחה א"כ הרי נכלל דין זה שלא יעשה מדה לקומץ בכלל דבריו של סדר הבאת המנחה ולאו הי' צריך לכתוב יותר:

ג) הן אמת שאם היו אומרים דדעת הרמב"ם דעושין מדה לקומץ היתה מתיישבת בזה קושיית המשנה למלך בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות שהקשה דאמאי השמיט הרמב"ם הא דמבואר דמבואר בירושלמי יומא פ"ב דכהן שאין קומצו מחזקת שני זיתים פסול לעבודה, אבל אי נימא דדעת הרמב"ם לפסוק דעושין מדה לקומץ אחי שפיר דהא ודאי עיקר דין הירושלמי אינו אלא אי נימא אין עושין מדה להקומץ ובעינן דוקא ידיו ממש, ע"כ שפיר י"ל דכיון שאין הידים מחזיקים שני זיתים פסול לעבודה, אבל אי נימא עושין מדה לקומץ, א"כ הא אפשר לעשות מדה לקומץ של שני זיתים, אבל באמת זה אינו, דאף אי נימא דעושין מדה לקומץ מכ"מ בעינן שהמדה תהא מכוונת למדת קומצו של הכהן ממש, אבל כהן שאין ידו מחזקת שני זיתים, א"כ מאי מועיל מה שיעשה מדה הא גם המדה אי אפשר לה להחזיק יותר מקומץ אחד של זית ואנן בעינן קומץ של שני זיתים וע"כ אי אפשר בזה לתרץ תמיהות המשנה מלך על הרמב"ם במה שהשמיט דין הירושלמי דבעינן כהן שידו מחזקת שני זיתים אבל באמת קושיית המל"מ לענ"ד לק"מ בלא"ה, ובודאי הדבר פשוט דהא דאמרינן שם בירושלמי דכהן שאין ידו מחזקת שני זיתים פסול לעבודה, היינו לעבודת הקמיצה דוקא, ומה שהקשה ע"ז המל"מ דא"כ הא הוי מילתא דפשיטא דהא קיי"ל אין קמיצה פחותה משני זיתים, תמוה מאד, דאיך לא ראה הא דאיתא בבבלי מנחות כ"ו ע"ב דר' יוחנן באמת פליג על ריב"ל וס"ל דיש קומץ פחות משני זיתים, וא"כ י"ל דזהו ששואל ריב"א, מעתה כיון דבעינן דוקא שני זיתים א"כ כהן שאין ידו מחזקת שני זיתים יהא פסול לעבודת קמיצה, וזה לא שמענו א"כ ע"כ דאין קפידא וכר' יוחנן בבבלי שם, וזו היא כונת ר' יוחנן שם בירושלמי דס"ל שאם הקטירו אפי' שומשמין יצא משום דס"ל דיש קומץ גם פחות משני זיתים, ובא לסיועי ריב"א דלדברי ריב"ל הו"ל למיפסל כהן שאין ידו מחזקת שני זיתים, ואין להקשות דהא גם אי נימא דלא בעינן קומץ של שני זיתים, אבל לכאורה כזית בעי א"כ יהא קשה דלפ"ז כהן שאין ידו מחזקת זית יהא פסול לעבודת המנחה, דלק"מ חדא די"ל דלר' יוחנן לא בעינן כלל שיעור בקומץ ואפי' קומץ כל שהו כשר, דהא יש הקטרה גם בפחות מכזית לר' יוחנן וכדאיתא התם עוד י"ל דכהן שאין ידו מחזקת אפי' כזית הוא בכלל ננס דפסול לעבודה כדאיתא במשנה בכורות מ"ה ע"ב, וא"כ בלא"ה פסול לכל העבודות של בית המקדש ולאו דוקא לעבודת המנחה:

ד) והנראה עוד לומר בישוב השמטת הרמב"ם לשיעור של תרומת הדשן, דהנה לכאורה קשה מאי מסתפקא ליה לר"א בשיעור תרומת הדשן בכמה, מהיכי תיתי דנימא דניבעי שיעורא הא הוא עבודה מעבודות המקדש וכמו דבכל עבודות ל"ש בהן שיעור ה"נ בעבודה של הרמת הדשן, וע"כ צ"ל דסוגיא זו נסמכה לפלוגתתן של הקודמים דאיכא דס"ל דהרמת הדשן לאו עבודה היא ע"כ שייך שפיר בזה להסתפק וגם לומר שיעור בזה אבל לפי מה דפסק הרמב"ם באותו הפרק דתרומת הדשן הויא עבודה א"כ כמו דשאר עבודות של המקדש לא בעי שיעור ה"נ שיעור של תרומת הדשן אינו קציב ואפי' בכל שהו הויא הרמה, אמנם אחר העיון נראה, דבאמת רוב העבודות יש בהן שיעור דהקטרה איכא למ"ד דבעינן דוקא כזית כדאיתא במנחות כ"ו ע"ב וכן קבלת הדם בעינן שיעור כדי זריקה וכן הזריקה ג"כ אף דסגי בכל שהו אבל עכ"פ בעינן שתהא בה כדי זריקה על קרנות המזבח ע"כ שפיר שייך למיבעי אי איכא נמי שיעורא בתרומת הדשן גם דוחק גדול לומר דסוגיית הגמ' אזלא רק אליבא מאן דס"ל דהרמה דדשן לא הויא עבודה ולא פרכינן מהאי ברייתא דר' חייא דס"ל דבעינן שיעור קומץ על האי מ"ד דס"ל דהרמה הוי עבודה, וע"כ דאפי' אי נימא דהויא עבודה כמו דמצינו בכמה עבודות דאיכא בהו שיעורא ה"נ י"ל דאיכא בתרומת הדשן:

ה) ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דדוקא תרומת הדשן הויא עבודה ולא הוצאת הדשן, שכתב בפ"ב מהל' תמידין ומוספין הלכה ט"ו' ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה מ"מ אין בעלי מומין מוציאין אתו, כבר חמה עליהם המל"מ שם, דהא מבואר ביומא כ"ג ע"ב דלח"ק שם, גם הוצאת הדשן הויא עבודה, והניח בצ"ע, והי' נראה לומר דדעת הרמב"ם דאף דהוצאת הדשן הויא עבודה היינו הוצאה מהמזבח לקרקע עזרה, אבל ההוצאה מקרקע העזרה לחוץ למחנה, אין זו עבודה והא דכתב דבע"מ פסולין להוצאה, משמע להרמב"ם דת"ק דדריש משמעותא דקרא אחרים פחותים מהם סובר דאפילו להוצאת הדשן חוץ למתנה ג"כ פסולים, דכיון דהרשות ביד הכהן המוציא אח הדשן מהמזבח לקרקע עזרה להוציאו גם חוץ למתנה ע"כ בעינן להוצאת הדשן כהנים תמימים דוקא:

עוד הי' נראה לומר דמקור דברי הרמב"ם הוא מהא דס"ל ללוי ביומא כ"ד ע"א דתרומת הדשן הויא עבודה והזר חייב עלי' מיתה ואמאי לא זכר נמי דחיוב מיתה על הוצאת הדשן, וכן בברייתא שם לא נזכר אלא המרים הדשן ולא המוציא וזה הי' דוחק להרמב"ם לומר דבפלוגתא לא קא מיירי, אלא ע"כ דדעתם דדוקא הרמה הויא עבודה ולא הוצאה והירושלמי דמשוה הוצאה להרמה פליגא אש"ס דילן וקיי"ל כש"ס דילן נגד הירושלמי, אמנם קשה קצת לומר לדחות דברי הירושלמי במקום שאפשר לומר דברייתא דיומא דנקטה רק מרים את הדשן ס"ל כר"א דסובר דהוצאה לא הויא עבודה ולוי רק מילתא פסיקתא נקט, ואין הכרת כלל לעשות פלוגתות חדשות, וכפי הנראה היתה זאת דעת המל"מ שם:

ו) ע"כ נראה לומר בישוב דברי הרמב"ם דהנה איתא התם בסוגיא דיומא כ"ג ע"ב, מ"ט דר"ל, א"ל אי ס"ד עבודה, יש לך עבודה, וכשרה בשני כלים ואי נימא דע"כ לא ס"ל לריש לקיש דלא הויא עבודה אלא לר' אליעזר, אבל לת"ק מודה דהויא עבודה, א"כ מאי הוכחה היא זו, הא כמו דמוכרחין לאמר אליבא דת"ק גלי רחמנא בכתנת ומכנסים וה"ה למצנפת ואבנט, ה"נ י"ל אליבא דר' אליעזר, וביותר קשה, הא דאמרינן ור' יוחנן גלי רחמנא בכתנת ומכנסים וה"ה למצנפת ואבנט, הא הו"ל לשנוי בפשיטות, דר' יוחנן ס"ל כמו דאמרינן האי סברא אליבא דת"ק ה"נ אמרינן לה אליבא דר' אליעזר, אלא הדבר ברור דהא דאמר ר"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה, היינו, דכמו דבהוצאה ס"ל לת"ק אף דלא הויא עבודה ומכ"מ כהנים בע"מ פסולים ה"נ הרמה לא הויא עבודה וכהנים בעלי מומים פסולים ור' יוחנן ס"ל מחלוקת בהוצאה בזה ס"ל לת"ק דאף דלא הויא עבודה מ"מ בע"מ פסולים, אבל בהרמה לדברי הכל כלומר אפי' לת"ק הא דבע"מ פסולים משום דעבודה היא וע"ז שפיר פריך מ"ט דר"ל, גם אליבא דת"ק, וע"ז משני אי ס"ד דעבודה היא היכן מצינו דעבודה כשרה בשני כלים, וע"כ דאינה עבודה אלא דת"ק ס"ל דעכ"פ הויא מקצת עבודה ע"כ פסולה בבעלי מומים, ור' יוחנן ס"ל דע"כ לא פליגי אלא בהוצאה דבזה ס"ל לת"ק דאף דאינה עבודה גמורה מ"מ כהנים בעלי מומין פסולים אבל בהרמה לכו"ע הויא עבודה גמורה, וע"כ אף לר' אליעזר בעלי מומין פסולין, וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דאף דהוצאת הדשן לא הויא עבודה מ"מ פסולה בבעלי מומין, ולר' אליעזר לא תקשה דכיון דלא הויא הוצאה עבודה א"כ אמאי איצטריך קרא למעט דלא בעינן תמימים, דמהיכי תיתי דניבעי תמימים די"ל דהוא דכיון דבעינן בגדים קדושים נהי דהמה פחותים אבל מ"מ המה מבגדי כהונה, ע"כ איצטריך דאפ"ה בעלי מומין כשרים גם י"ל דמהא גופא שמעינן דכיון דהכשירה תורה בעלי מומין להוצאה ע"כ דלא הויא עבודה, דהא חזינן דאף למאן דס"ל דלא הויא עבודה מ"מ בעלי מומין פסולין, וא"כ בודאי אי ס"ל דבעלי מומין כשרין לעבודת ההונאה ע"כ לאו עבודה גמורה היא, גם י"ל, דאף דהיכא דלא הויא עבודה כשרים גמי בעלי מומין מ"מ י"ל דלכתחלה בעינן דוקא תמימים וגילתה התורה דהכא אפי' לכתחלה כשרים בעלי מומין ז) ובעיקר הקושיא יש להעיר, לר"ח דיליף גז"ש הרמה הרמה מקמיצת המנחה א"כ אמאי ס"ל ללוי דזר שהרים את הדשן חייב מיתה ואפי' רב לא פליג אלא משום דהויא עבודת סלוק ולא עבודת מתנה הא כיון דילפינן לה מקומץ א"כ כמו דקיי"ל דור שקמץ אינו חייב מיתה כדאיתא בריש פ' פרת חטאת ה"נ מרים את הדשן, ומזה הי' נראה להוכיח דלוי, וכן רב לא ס"ל כר' חייא כ"כ שפיר הוצרכו לוי ורב לטעם דכתיב קרא או דהוי עבודת סלוק, ואולי דזה הוא טעם הרמב"ם שהשמיט האי דינא מהלכותיו משום דכיון דרב ולוי פליגי ע"ז וסתמא דגמ' מפלפלא אליבייהו ע"כ דהכי הלכתא, אבל זהו דוחק לומר לדחות דברי ר"ח המפורשים מפני קושיא זו, דהא אפשר לומר דהאי ג"ש לא ניתנה אלא לענין מדת התרומה, אבל לא לענין חייב מיתה דזרות, דהא התיבות, הן מהלכה למשה נמסרו, וי"ל דכך נאמרה הלכה:

והנלע"ד בישוב השמטת הרמב"ם הדין של שיעור תרומת הדשן, בשנדקדק מקודם, לשון הברייתא, שם ביומא כ"ד ע"א, נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו, אף כאן בקומצו, דהא הו"ל למימר, מה להלן אינו פוחת מקומץ אף כאן אינו פוחת מקומץ, דהא בקומצו ממש אי אפשר וכמו דפירש"י, ע"כ נלע"ד, דכונת הברייתא לא כמו שהבינו דתרומת הדשן שיעורה דוקא בקומץ, אלא הכונה, מה להלן בקומצו היינו כמה שיעלה בקומצו אף כאן, בקומצו, היינו כמו שיעלה האדם במחתה, וזה לשון הרמב"ם בפ"ד מהל' תמידין ומוספין הלכה י"ב, וחתי' זו שהוא חותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום דקדק הרמב"ם וכתב וחתי' זו שהוא חותה במחתה, אשר לכאורה אין לזה מובן, אבל לפי הנ"ל מדוקדק היטב דכונתו היתה בזה דמצות תרומת הדשן היא דוקא במחתה, דכמו דגבי מנחה בעינן, קומצו, ולא כלי אחר ה"נ בעינן הכא המחתה במקום הקומץ של ידו וזו היא עיקר המצוה שכונה התורה ע"י הג"ש של והרים והרים:

א) וראי' ברורה נראה להביא לשיטת הרמב"ם מהא דאיתא במשנה דמנחות ק"ו ע"ב דחמשה קמצים הם ואי נימא דשיעור תרומת הדשן הוא בקומץ א"כ הו"ל נמי למינקט) דשיעור תרומת הדשן הוא בקומץ, אלא הדבר ברור דליכא כלל שיעור קומץ בתרומת הדשן אלא הכונה של בקומצו היינו במחתה שהוא חותה בה, ואין לומר דהא דלא חשיב נמי הכא קומץ דתרומת הדשן משום דקומץ של תרומת הדשן לא דמי לשאר קומצים דהתם הקומץ הוא בדוקא מה שאין כן קומץ של תרומת הדשן דלאו דוקא קומץ ממש וכמו דפירש"י דאי אפשר בקומץ ממש דהא תנא נמי התם הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ, ובודאי דיכול להביא יותר מקומץ וכדמשמע הלשון של לא יפחות מקומץ, וא"כ הא הו"ל למיתני נמי תרומת הדשן אינו פחות מקומץ, אלא הדבר ברור כשיטת הרמב"ם:

ועפ"ז ניחא נמי הא דנקט חמשה קמצים הם, דלכאורה קשה מנינא למעוטי מאי אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דלא נימא כיון דילפינן גז"ש והרים, והרים בעינן דוקא קומץ ע"כ נקט חמשה קמצים, ולא קומץ של תרומת הדשן:

מיהו י"ל דאתא למעוטי הא דאיתא במנחות נ"ב ע"ב בחביתי כהן גדול דאיכא מאן דאמר דמביא שני קמצים קומץ שחרית וקומץ בין הערבים ואתא למעוטי דבאמת מפריש חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערבים וכדאיתא התם פלוגתא דאבא יוסי בן דוסאי ורבנן עכ"פ מוכרח ממשנה זו דליכא קמצים אחרים יותר מחמשה קמצים אלה וע"כ אף אי נימא דהוי פלוגתא דתנאי משנה דמנחות וברייתא דיומא הא קיי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וקיי"ל דהלכה כסתם, דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו, והא דלא פשטינן התם ביומא ממשנה זו שיעור תרומת הדשן משום דמהמשנה עדיין לא מוכח אלא דאין שיעור התרומה בקומץ, אבל הא י"ל דאיכא שיעור אתר, ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דשיעור התרומה הוא מה שעולה במחתה כנלע"ד:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה