הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · קרבן מוספין של שבת אם הם צריכים להיות שוים במראה ובקומה ובדמים
א) גרסינן ביומא ס"ב ע"ב, מוספים של שבת ודאי בעינן שיהא שניהם שוים. מדכתיב וביום השבת שני כבשים והאי שני, מיותר דהא בלא"ה מיעוט כבשים שנים וע"כ דהאי, שני אתא להורות דמוספין של שבת צריכין להיות שוים:
ולכאורה קשה הא גבי שעיר המשתלח מצרכינן תלתא קראי לענין שיהי' שוין במראה וקומה ודמים, וא"כ הכת גבי מוספי שבת דליכא אלא חד קרא ממילא ליכא לרבויי אלא חד פרטא, למצוה אמנם כמו כן קשה על מה שכתב הרמב"ם פי"א מהלכות טומאת צרעת הלכה ח', דשתי צפורי מצורע צריכים שיהי' שוים במראה וקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד, דמנ"ל דצריכין להיות שוים בכל הפרטים הא ליכא התם תלתא קראי ע"ז, וע"כ מוכרחין דכיון דגילתה התורה גבי שעירי יום הכפורים דצריכים להיות שוים בכל הפרטים ילפינן מינייהו לכל דוכתי דכל היכא שהקפידה תורה על השויון שכונתה היא שיהי' שוים בכל הפרטים, וא"כ גבי מוספי שבת נמי אף דליכא אלא חד קרא למצוה בעינן שיהיו שוים בכל הפרטים, ומצאתי בעה"י לענין צפורי מצורע בתוי"ט פי"ד דנגעים שכתב כן ועיי"ש בתוס' רעק"א שהראה מקום כה"ג לתוס' פסחים ה' ע"ב, אבל באמת ל"ד כלל דהתם שפיר י"ל דכיון דגילתה תורה דגם עכו"ם שכיבשתו אין חמצו מיקרי חמץ של ישראל שפיר י"ל דבכל דוכתי אין לחלק בין עכו"ם שכיבשתו לעכו"ם שלא כיבשתו אבל הכא לענין לחייב שיהא הקרבן שוה בכל הפרטים בזה שפיר י"ל דכיון דלא מצינו שחייבה התורה אלא בחד פרטא א"א לנו להטיל חובה להצריך השויון בכל הפרטים, ועפ"ז נדחה נמי הראי' מתוס' מנחות ו' ע"א, דהתם שפיר י"ל דכיון דגילתה תורה דא"א לחלק בין הי' הפסול קודם ההקדש בין נתהוה אחר ההקדש בחד דוכתא ממילא די"ל כן בכל הפסולים אבל הכא דהוי מצוה וחייב היכא דגלי גלי והיכי דלא גלי לא גלי, אלא די"ל דכיון דלא ידעינן כונת התורה אי הא דבעינן שיהא שוים קאי על מראה או קומה או דמים מספקא בעינן שיהי' שוים בכל הפרטים ובדיעבד הא אפי' אם אינם שוים כלל כשרים, אמנם מלשון הרמב"ם בפי' המשניות בנגעים פי"ד שם משמע קצת כהתוי"ט דהא כתב שם, דהא דכתבה תורה שתי צפרים הכונה שיהי' שוים בכל הענינים א"כ משמע דכיון דאמרינן גבי שעירי יוהכ"פ דבעינן שיהא שוים לגמרי הכא הוי גילוי מילתא בעלמא, אמנם הרע"ב שם לא העתיק כלשון הרמב"ם אלא כתב בקצרה, אלא ללמד שיהא שתיהן שוות, ובכונתו שפיר יש לפרש כמו שכתבתי, דאין כונת התורה אלא שיהי' שוות ומספיקא מחייבינן שיהי' שוות בין במראה בין בקומה בין בלקיחתן כאחד:
ב) אלא שיש לתמוה שהרמב"ם בפ"ד מהלכות תמידין ומוספין השמיט לגמרי להביא בהלכותיו דין זה דמוספי שבת צריכין להיות שוים, וכבר עמד ע"ז הגאון מל"מ שם הלכה ט' והגאון ר"י ברלין בספרו אומר השכחה וכתב שם שמצוה רבתי ליישב:
ומצאתי גירסא נפלאה בפיר"ח הנדפס בש"ס דפוס ווילנא וז"ל, שם ביומא ס"ב ע"ב אבל המוספין ודאי לא כתיב שני כבשים אלא ללמד שהם שנים (ולא אחד) ולא ארבעה מדלא כתיב אחד אחד כדכתיב גבי תמיד וא"כ מבואר לפי גירסתו דמוספי שבת לא בעינן כלל שיהא שוים ובודאי דגירסתו היתה נמי גירסת הרמב"ם ע"כ השמיט דין זה של מוספי שבת דבעינן בהו שיהא שווים מהלכותיו ואתי שפיר נמי מה שתמהו התוספות שם דאמאי לא מצינו בשום מקום דמוספי שבת צריכין להיות שוים, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת ליכא דין זה במוספין של שבת ודוקא בכל הני דוכתי דחשיב התם ביומא בהדיא בעינן שיהי' שוים בכל הפרטים:
אלא דלכאורה דברי הר"ח אינם מובנים, דאיך אפשר לומר, דאי לא הוי כתיב גבי תמיד אחד אחד הוי אמינא דגם ארבעה תמידים כשרים, וכיון דכתיב אחד אחד ממילא אייתר האי שני לענין שיהי' שוום, דא"כ ל"ל למימר מיעוט, שעירים שנים או מיעוט כבשים שנים תיפוק לי' דע"כ הם שנים מדכתיב בקרא אחד, אחד:
ובאמת בכל הני דמייתי התם בסוגיא דיומא לא כתיב אחד אחד, אלא דאיכא משמעות אחר דעכ"פ אינן יותר משנים דגבי כבשי מצורע כיון דכתיב, ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואח"כ זכר, ואחר ישחט את העולה א"כ מוכת ממילא דלא היו שם אלא שני כבשים, דאל"כ הא הו"ל עולות טובא, גם בצפורי מצורע הא נזכר בכתוב, ושחט את הצפור האחת, ואת הצפור החי' יקח אותה א"כ ממילא מוכח דליכא אלא שתי צפורים, וכן גבי שעירי יוהכ"פ כיון דכתיב בתר הכי גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל מוכרח דליכא יותר משני שעירים ע"כ יש לקיים דברי הר"ת דכיון דבלא"ה מוכרח דליכא אלא שנים א"כ ע"כ דשני אתא לדין שיהיו שוים, אבל גבי שבת דליכא הוכחה שפיר י"ל דקרא דשני אתא למעט ארבעה, אבל הא קשה דל"ל למימר דמיעוט שעירים שנים הא בלא"ה מוכרח דהם שנים מנופא דקרא, נראה לומר דאי לא הוי אמרינן דמיעוט שעירים יש במשמעותן שנים, לא הוי מצינן למילף דהאי שני אתא לדין השויון, דכיון די"ל דאין במשמעותו עכ"פ שנים א"כ י"ל דנתנה תורה רשות ליקח גם אחד אלא דאם רוצה ליקח שנים יעשה כדין התורה המבואר שם בפרשה ע"כ הקדים בלשון שעירים או צפורים או כבשים נכלל המספר שנים, א"כ ע"כ דהא דנזכר אח"כ שהם שנים הוא משום משמעות הכתוב הקודם ע"כ אייתר לי' קרא דשני לדרשא שיהיו שוים, וע"כ הוכרח התנא להקדים בכל הדברים מיעוט שעירים שנים מיעוט צפרים שנים מיעוט כבשים שנים:
ג) אמנם בעיקר יסוד הדברים מה שכתב הר"ת דאי לא הוי כתיב שני הו"א דגם ארבעה כשרים, ואף דקיי"ל תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת צ"ל דאף דקיי"ל תפסת מועט תפסת היינו דיוצא ידי חובתו גם במועט אבל אם רוצה לאחוז המספר המרובה הרשות בידו, לכאורה דבר זה במחלוקת שנוי', דהנה בתורת כהנים הובא בתוס' סוכה ה' ע"ב איתא בהא דכתיב בתורה, כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ימים שנים, יכול ימים הרבה אמר רע"ק כל שמשמעו מרובה ומשמעו מועט, תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת, ריב"ב אומר שתי מדות אתת כלה, ומדה אחת אינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין במדה שאינה כלה, ולכאורה אינו מובן במאי פליגי, וצ"ל דבהאי סברא פליגי, דדעת רע"ק דנהי דאמרינן תפסת מועט תפסת אבל אין זו מדה בתורה להכריע דכן היתה כונת התורה בדוקא אלא אמרינן דע"י סתימת המספר היתה דעת התורה להורות דגם המספר המועט כלול בזה אבל גם המספר המרובה ישנו בכלל זה, וע"כ היכי שהוא רוצה לתפוס גם המספר המרובה הרשות בידו, אבל לדעת ריב"ב כך היא מדת התורה למדוד במדה הכלה וא"א לפחות ולא להוסיף, וכך היא דעת ר' נחמי' שהובאה שם בתוס' שאמר לא בא הכתוב לנעול אלא לפתוח ובודאי דכיון אי נימא דיש לו רשות להוסיף אין כאן פתיתה דעדיין אין זה דבר ברור, וע"כ דדעתו דאף דכתיב ימים סתם הוי כאלו הי' נכתב שני ימים בפירוש, וא"כ דברי הר"ח לא יתכנו אלא לשיטת דע"ק דדעתו דאף דתפסת מיעוט תפסת מכל מקום הרשות בידו גם לאחוז המנין המרובה ע"כ אי לאו דכתבה התורה המנין, שני הו"א דיכול ליקח למוספי שבת גם ארבעה כבשים, אבל לדעת ריב"ב דכך היא המדה בתורה שלא למדוד במדה שאינה כלה והוי כאלו כתיב בפירוש שני כבשים, א"כ האי שני מיותר, וע"כ דאיצטריך לענין שיהיו שניהם שוים, אמנם מדברי התוס' יומא ע"ב ע"א משמע דכל היכי דאין לו קצבה הא דאמרינן תפסת מרובה לא תפסת הוי מתורת ודאי דכן כוונה התורה בבירור, וע"כ י"ל דאינהו לשיטתייהו אזלי דס"ל דכך היא המדה בתורה, ע"כ א"א לפרש כמו שפירש הר"ת דאיצטריך האי שני למעט ארבעה דבלא"ה הוה ממעטינן ארבעה גם מסתם כבשים, דתפסת מרובה לא תפסת ע"כ פירשו דכונת הגמ' לומר דמוספין של שבת ודאי בעינן שיהיו שוים, אבל להר"ח דדעתו לפסוק כרע"ק דהלכה כרע"ק מחברו דאין זו מדה בתורה ויכול להוסיף ע"כ שפיר פירש ודאי דאין צריכים להיות שוים, דתיבת שני איצטריך להורות דליכא אלא שני כבשים למוספי שבת:
ד) והנה הרמב"ם השמיט להביא בהלכותיו גם הא דמבואר שם בסוגיא דיומא דכבשי מצורע צריכין להיות שוים, וכבר תמה ע"ז המל"מ בהלכות מחוסרי כפרה ובהל' טומאת צרעת והניח בצ"ע עיי"ש:
והנראה בזה די"ל דדעת הרמב"ם היתה דלא קיי"ל כהאי ברייתא דמצרכא כבשי מצורע שיהיו שוים דהא בפי"ד דנגעים משנה ה' נתבאר שם דצפורי מצורע צריכים להיות שוות לגמרי ובמשנה ז' איתא דביום השמיני מביא שלש בהמות חטאת אשם ועולה ולא הזכיר כלל דצריכין להיות שוים, וביותר מדכלל כל השלש בהמות ביחד לא כסדר הכתוב בתורה כבשת החטאת לבדה ושני כבשים בלבדם ע"כ דכונת התנא היתה בזה להורות דגבי כבשי מצורע לא בעינן שיהיו שניהם שוים ע"כ כללן ביחד עם החטאת דכמו דחטאת לא בעינן שתהא שוה להכבשים ה"נ הכבשים לא בעינן שיהיו שניהם שוים זה לזה, וע"כ דחה הרמב"ם סוגיא דיומא מהלכה דהא קיי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה דאם רבי לא שנאה ר"ח מניין לו, ועפ"י זה יתיישב דקדוק עצום שם בסוגיא דיומא, דבתר דמייתי דשעירי יוהכ"פ צריכין להיות שוים במראה ובקומה ובדמים אמרינן ותניא נמי הכי גבי כבשי מצורע, כבשים מיעוט כבשים שנים וכו' ולבתר הכי אמרינן ותניא נמי גבי מצורע כי האי גונא, וגבי כבשי מצורע לא אמר כהאי גונא, ואף דיש לחלק דמקודם. דמיירי בשעירי יוהכ"פ דשם כתוב לשון שני, ע"כ נקט בקוצר ואמר ותניא נמי הכי, אבל גבי מצורע דמיירי בצפורי מצורע דשם כתב לשון שתי, ע"כ לא זכר אלא כהאי גונא, וניחא בזה הא דהקדים להביא כבשי מצורע הכתובים אחר צפורי מצורע, וע"כ משום דהכא כתיב שני כבשים והתם גבי יוהכ"פ כתיב שני שעירי עזים, ע"כ הקדימם להצפורים, אבל באמת אין ראי' מזה די"ל דהא הקדימם משים דגבי יום הכפורים הם קרבנות בהמה והכא נמי הוי קרבנות בהמה, אבל לפי הנ"ל יש ליישב ברוחא, דבאמת הא דבעינן גבי כבשי מצורע שיהיו שוים לאו דברי הכל הוא דהא מתניתין דנגעים פליגא על דין זה ע"כ נקט רק ותניא נמי הכי גבי כבשי מצורע, כלומר דתניא נמי הכי, אבל אינו דומה לשעירי יוהכ"פ דהתם לכו"ע בעינן שיהא שוים, אבל גבי צפורי מצורע דקדק ואמר דתניא נמי הכי כהאי גונא דכמו דהכא גבי שעירי יוהכ"פ כו"ע מודו דבעינן שיהא שוים ה"נ גבי צפורי מצורע כו"ע מודו:
ה) ונראה בטעם המשנה דנגעים דלא ס"ל דשני, אתא לענין שיהיו שניהם שוים, דע"כ לא אמרינן דכיון דמיעוט שעירים או כבשים או צפורים שנים, ולא בעינן תיבת שני, אלא דוקא היכא דליכא שום מנין ומספר אחר סמיך לו כגון גבי תמידין ומוספי שבת וצפורי מצורע אבל היכא דיש מספר אחר סמוך לו בזה אמרינן איידי דהוכרחה התורה למינקט המספר בסמוך לו נקטה נמי במנין הראשון, וע"כ גבי כבשי מצורע דהא כתיב בתר שני הכבשים וכבשה אחת דדרשינן בספרא דבעינן שתהא מיוחדת ע"כ נקט נמי גבי השעירים מספר השנים, ולא סמכה עצמה בזה על האי כללא דתפסת מרובה לא תפסת, ואף דגבי שעירי יוהכ"פ כתיב נמי בתר הכי ואיל אחד לעולה, ואפ"ה דרשינן מכאן דבעינן שיהא שוים, היינו משום דכתיבי שתי פעמים שני השעירים בלא שום מספר אחר סמוך, ע"כ כיון דדרשינן הני שני דבתר הכי לדרשא דרשינן נמי גם שני קמא לדרשא, דלמצוה בעינן שיהא שוים במראה וקומה וגם בדמים, ועפ"ז ניתא נמי הא דלא אמרינן גבי פרי ר"ח דבעינן שיהא שוים דהא כתיב פרים בני בקר שנים, וי"ל מיעוט פרים שנים ומה ת"ל שנים לומר דבעינן שיהא שוים, דכיון דכתיב בתרי' איל אחד, בזה שפיר בעינן שיהא נכתב המספר גם בדין הקודם אבל היכא דליכא מספר אחר בזה לכו"ע בעינן שיהא שוים ולתנא דברייתא י"ל דדוקא בכבשי מצורע דרשינן שני לשוים משום דהכבשה היא לחטאת, אבל בר"ח כולהי עולה וע"כ שפיר אמרינן דמדזכר בתר הכי איל אחד לעולה הוכרחה התורה לכתוב גם פרים בני בקר שנים:
ו) וראיתי בריטב"א שם ביומא שכתב להוכיח מהא דאמרינן הכא מיעוט שעירים שנים, דע"כ הא דאמרינן תפסת מרובה לא תפסת אין זה מטעם ספק אלא מתורת ודאי דאל"כ הא איצטריך האי שני להורות דבעינן דוקא שנים, והנה כ"ז דוקא לשיטתו דגריס כגירסא דידן דמוספין של שבת ג"כ בעינן שיהא שוים, ע"כ צ"ל דתפסת מרובה לא תפסת הוי מדה בתורה, אבל לשיטת הר"ח והרמב"ם אין הכרח מכאן אלא דאין זה מטעם ספק אבל מכל מקום שפיר י"ל דהתורה נתנה רשות לצאת גם בהמנין המועט אבל מ"מ הרשות ג"כ לאחיו את המנין המרובה וכמו דס"ל לרע"ק בתו"כ שהביאו התוס' בסוכה ה' ע"ב:
אמנם ספי הנראה דהריטב"א אינו מחלק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה ואפילו בדבר שאין לו קצבה הי' מקום לומר דהוי מטעם ספק ולפי ההוכחה גם דבר שיש לו קצבה הוי מתורת ודאי ולא כתוס' יומא ע"ד ע"א דס"ל לחלק בזה אבל באמת בדבר שאין לו קצבה הא מוכח מכמה מקומות דהוי מתורת ודאי, ביומא פ' ע"א לענין קבלת טומאה דבעינן כביצה מקרא דכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מאוכל ופרכינן ואימא בצית בת יוכני ומשנינן תפסת מרובה לא תפסת ובודאי דכביצה מטמא מתורת ודאי, וכן אמרינן בסוכה ה' ע"ב דפני הכפורת אין פנים פחות מטפח ופרכינן ואימא כאפי דבר יוכני ומשנינן תפסת מרובה לא תפסת ואי נימא דהוי מטעם ספק איך יצאו ידי חובת עשיית כפורת בטפח, וע"כ דהוא מתורת ודאי, אלא דמזה לכאורה יקשה ג"כ על שיטת התוס' יומא שם דהיכא דיש לו קצבה הוי מתורת ספק והכא הא יש לו קנבה דהא בעינן פנים שיהא יכול ליכנס בבית המקדש וכמו שכתב התוס' שם בסוכה, ונראה בדעת תוס' יומא הסותרים דבריהם לסוכה וכאשר העיר כפי הנראה גם הגרי"ד דהכא לא חשיב דבר שיש לו קצבה כיון דהתורה לא כתבה בזה קצבה בפירוש ע"כ מיחשיב כדבר שאין לו קצבה וע"כ הוי בתורת ודאי ולא מתורת ספק:
והתוס' והתוס' בסוכה ה' ע"ב הביאו ראי' דאפילו בדבר שיש לו קצבה נמי אמרינן תפסת מרובה לא תפסת, מהא דאמרינן בעצרת דיש להתשלומין כל שבעה, דפרכינן ונילף מחג הסוכות ומשנינן דתפסת מרובה לא תפסת אף דהתם יש לה קצבה, ולא ניחא להו לתוס' לתרץ כמו שכתבו תוס' ביומא ע"ב דהתם אמרינן לחומרא דילמא מנין המועט עיקר ואי אפשר להביא התשלומין בשמיני נראה בדעתם דכיון דאמרינן מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה משמע בהדיא דלא איתרבי אלא שבעה בלבד דאל"כ הו"ל למינקט נמי דעצרת יש לה תשלומין שבעה מתורת ודאי ושמיני מתורת ספק, גם מוכרת מהא דאמרינן במו"ק כ"ד ע"ב יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי ארבעה עשר, והטעם מפרשינן התם משום דעצרתי יש לה תשלומין כל שבעה ואי נימא דהא דאין לה תשלומין אלא שבעה הוא מטעם ספק דתפסת מרובה לא תפסת א"כ גבי אבלות הו"ל למיזל לקולא והו"ל למיפטר גם השמיני ויהא ט"ו יום ומוכרת ע"כ דהוי מתורת ודאי, ולשיטת התוס' מוכר לומר דכיון דכל עיקר הא דאבלות נפקעת משבעה ימים של עצרת אינו אלא משום דיש לה תשלומין כל שבעה אבל כיון דמדרבנן גזרו שלא יהא רשאי להקריב בשמיני התשלומין דשמא אין ללמוד מחג הסוכות א"כ ממילא אין על יום השמיני שם יו"ט כלל, וע"כ א"א להפקיע האבלות מדינא בשמיני של עצרת, גם י"ל דכיון דשבעה של עצרת הם בגדר תשלומין ע"כ לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי חיובו והוי כאלו לא הקריב כלל וליכא למיחשב אלא שבעה ימים בלבד, והתוס' בסוכה שם לא הביאו ראי' מקדושין י"ז ע"א דאמרינן תפסת מרובה לא תפסת בדבר שיש לו קצבה וכן אמרינן בחולין קל"ת ע"א תפסת מרובה לא תפסת אף דיש לזה קצבה דבר הראוי לשירות משום דהתם שפיר איכא למימר דהוי מטעם ספק דאין נותנין לכהן אלא כדי בגד קטן, והמוציא מחברו עליו הראי' ושיטתם היא דגבי תקפו כהן מוציאין אותו מידו ע"כ כיון דהוי ספק אין כאן חיוב נתינה לא בע"ע ולא בראשית הגז:
ז) ובעיקר פלוגתא דברייתא דיומא שם ומשנה דנגעים פי"ד אי כבשי מצורע בעינן שיהא שוים, הי' נראה לומר דהכא הא לא כתיב אלא חד זימנא שני כבשים, ושפיר י"ל דאתא להורות דשנים ולא ארבעה ותליא בפלוגתא דתנאי רע"ק וריב"ב דלעיל, ולריב"ב הוי מתורת ודאי ומדת התורה אבל לרע"ק אין זה בגדר מדה בתורה וע"כ שפיר י"ל דהרשות להוסיף על מנין זה וממילא איצטריך תיבת שני, וא"כ י"ל דהאי ברייתא ס"ל כריב"ב דכך היא המדה ע"כ אייתר לה תיבת שני, ואתא להורות דבעינן שיהא שוים, אבל מתניתין דנגעים אתיא כרע"ק דאינה מדה בתורה וע"כ מתיבת שני א"א למילף על שניהם שוים דאיצטריך לגופא למעט ארבעה, וע"כ ס"ל דכבשי מצורע לא בעינן שיהי' שוים, והרמב"ם לשיטתו אזיל דהשמיט הדין דמוספי שבת צריכין להיות שוים דדעתו כגירסת הר"ח דאיצטריך האי שני למעט ארבעה ע"כ ה"נ איצטריך האי שני דכבשי מצורע לגופא למעט ארבעה, וליכא קרא להצריך גבי כבשי מצורע שיהי' שוים, ואין להקשות דהא גבי כבשי מצורע ממילא ידעינן דליכא ארבעה דהא בקרא משמע דליכא אלא שני כבשים מדזכר רק ולקח הכהן את הכבש האחד אבל באמת אין ראי' דודאי מהאי קרא מוכח דא"א להביא לאשם מצורע שני כבשים דהא אחד כתיב, אבל גבי עולה הא לא כתיב בקרא אלא ואחר ישחט את העולה ולא נזכר כלל כמה ואף דכתיב בלשון יחיד אבל מצינו כמה פעמים דאף דכתיב בלשון יחיד מ"מ כולל נמי רבים וגם מדלא כתיב הכא ואחר ישחט את השני לעולה י"ל דכונת התורה דעולות יכול להביא כמה שירצה, ע"כ שפיר י"ל דהא דכתיב שני כבשים אתא קרא למעט ארבעה כמו גבי מוספי שבת, ע"כ השמיטו הרמב"ם מהלכותיו, ולא כתב דין זה רק בצפורי מצורע דהתם מוכרת מקרא גופא דלא היו אלא שנים ולא יותר:
והנה שם בסוגיא דיומא פרכינן בתר דמייתינן האי דינא דגבי צפורי מצורע בעינן שיהיו שוים, אי הכי גבי תמידין נמי נימא מיעוט כבשים שנים, ומה תלמוד לומר שנים שיהיו שוים, וקשה דלמה המתין בהאי פירכא עד דאייתי דינא דצפורי מצורע ולא הקשה תכף על הא דאייתי דשעירי יוהכ"פ בעינן שיהי' שוים מקרא דשני שעירים, ונראה לומר דמשעירי יום הכפורים ל"ק על התמידין דיש לומר דשאני התם דכתיבי תלתא זימני שני שעירים וכיון דהני תרי אתיין לדרשא גם קמא אתא לדרשא, אבל גבי תמידין דליכא אלא חד זימנא אתא לגופא ולא לדרשא דיהיו שוים ע"כ אייתי גם הא דכבשי מצורע, ומכבשי מצורע לא הוי מצי פריך על תמידין דהא י"ל דהאי תנא דברייתא סבירא לי' דגם תמידין בעינן שיהיו שוים, ותנא דתמיד דלא הזכיר בסדר הקרבת התמיד דבעינן שיהיו שוים לא סבירא לי' כלל דגבי כבשי מצורע בעינן שיהיו שוים דאזיל לשיטתו בנגעים דמוכח דלא סבירא לי' כהאי ברייתא וע"כ דלגופא אתא ולא לדרשא, ע"כ הביא האי דינא דשתי צפורים, דהתם נמי לא הוזכר בתורה תלתא זימני שתי, ואפ"ה דרשינן שם דבעינן שיהיו שוים, ובהאי דינא הא גם תנא דמתניתין נמי מודה כדאיתא בנגעים פי"ד וע"כ יש לומר דהא דאיתא בגמרא ותנן נמי גבי צפורי מצורע כה"ג והוגה שם דצ"ל דתניא, דלשון זה ליתא במשנה אבל יש לומר דעיקר הכונה לרמז דהאי דינא דנגעים פרק י"ד הוא מהאי ילפותא וא"כ סבירא לי' האי דינא וא"כ שפיר קשה לפ"ז אמאי לא אמרינן ג"כ הכי גבי תמידין, ועיין שם בריטב"א שדחק עצמו בלשון הגמרא שם דפרכינן, אי הכי דמאי אי אמרת בשלמא איכא הכי, ולפי הנ"ל אתי שפיר דבשלמא אי נימא דדוקא היכא דכתיבי תלתא זימני שני או שתי דרשינן לענין שיהיו שוים אתי שפיר נמי דלא תקשה מתמידין, אבל כיון דחזינן דגם היכא דכתיב חד זימנא נמי בעינן שיהיו שוים א"כ יקשה גבי תמידין נמי נימא הכי:
ת) ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דמוספי שבת לא בעינן שיהי' שוים, דהא איתא במנחות מ"ט ע"ב, גבי איבעיא תמידין ומוספין איזה מהן קודם, ופשטינן ה מהא דאיתא בערכין אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים כדי לשבת ולשני ימים טובים של ר"ה, וע"כ דלית להו ושמע מינה תמידין עדיפי, ואי נימא דמוספי שבת בעינן שיהי' שוים א"כ הא י"ל דאין מקפידין להניח בלשכת הטלאים אלא ששה טלאים אבל אין מקפידין שיהי' שוים א"כ אינם ראוים אלא לתמידין ולא למוספי שבת דהא לענין מוספים בעינן שיהי' שוים, אלא ע"כ דגם מוספי שבת לא בעינן שיהיו שוים ע"כ שפיר אמרינן דאי איכא טלאים בלשכה יכולים להקריבם למוספים אף דאינם שוים, וע"כ מוכת דתמידים קודמים למוספים:
אמנם אחר העיון אין מכאן ראי' דהא ודאי אף אי נימא דמוספי שבת בעינן שיהי' שוים מ"מ אין זה אלא למצוה בעלמא אבל עכובא ליכא וכמו שכתב רש"י ביומא ס"ב ע"ב, וא"כ אכתי איכא למשמע דתמידין עדיפי ממוספין דאי נימא מוספין עדיפי א"כ הו"ל להקריב שנים למוספין של שבת כיון דליכא מוספין שוים הא יוצא ידי חובתו גם באינם שוים ואף דלכתחלה בעינן שוים מ"מ בודאי עדיף קרבן מוסף שאינו מן המובחר מתמידין של מחר אי נימא דמוספין עדיפי משום מקודש דהא עכ"פ הם מקודשים, וע"כ דתמידין עדיפי ממוספין, אמנם זה יש לדחות דע"כ לא מסתפקא לה להגמ' אי מוספין עדיפי מתמידין אלא היכא שהמוספים באים כדינם, אבל היכא שאינם באים כדינם אף שיש עליהם שם מקודש, מ"מ בזה י"ל דתמידין שהם תדירים עדיפי מפני שבאים כמצותן ואפילו אי נימא שאינם עדיפים מתמידין, אבל י"ל שהם שוים במעלה ע"כ בחרו להשאיר כדי תמידין ולא למוספין:
אבל אבל עכ"פ מוכרח מכאן כשיטת רש"י שם ביומא דמוספי שבת דינם כשעירי יוהכ"פ דלא בעינן שוים אלא למצוה דאי נימא כגרסא שהביא שם רש"י דגבי מוספי שבת בעינן שוים, לעכובא, א"כ הא שפיר י"ל דהא דאמרינן דמשאירים כדי תמידים ולא מוספים משום דרוב טלאים אינם שוים ע"כ לא הקפידו להשאיר אלא סתם טלאים וע"כ דאין עכוב בדבר וע"כ אף דאינם שוים נמי כשר ושפיר מוכח דתמידים קודמים למוספין מיהו פשטא דמילתא משמע דלפום הס"ד הני ששה כבשים ש לשכת הטלאים שוים בדינם, וע"כ דכמו דהני ד' כבשים המיוחדים לתמידין לא בעינן בהו שיהי' שוים כדאיתא שם ביומא ה"נ גם טלאי מוספי שבת לא בעינן שוים:
והנה רש"י שם ביומא הקשה לשיטת הסוברים דמוספי שבת בעינן שוים לעכובא דמנ"ל עכובא, והתוס' שם כתבו דעכובא מעולת שבת בשבתו, ואינו מובן כלל דהא האי קרא לא נאמר אלא על עיקר הקרבת המוספין אבל מנ"ל דקאי ג"כ על דין שיהיו שוים, גם תמוה דהא בספרי מצרכינן להאי קרא דאתא לאשמעינן דלא נימא דהא דכתיב וביום השבת שני כבשים מיירי בכבשי תמיד דדוחין השבת, וכמו שביאר שם המלבי"ם, ואולי י"ל דפלוגתא דתנאי היא, דהא בספרי שם סי' כ"ו דרשינן דתמיד דוחה שבת מהא דכתיב במועדו אפילו בשבת וכדאיתא בש"ס דילן בפסחים ס"ו ע"א, וא"כ לפ"ז א"א לומר דקרא דעולת שבת בא להורות דלא מיירי בתמידין, דהא זה מצינו למילף מקרא דבמועדו ואייתר לי' קרא דעולת שבת להורות דמוספי שבת בעינן שיהי' שוים דהכונה דעולת שבת הנזכרת צריכה להיות כן תמיד, אבל זהו דוחק גדול ופשטא דמילתא נראה דכמו דדרשינן מקרא, דשני, דבעינן שיהי' שוים משום דכללן שניהם ביתד ה"נ י"ל כיון דכתיבי שני המוספין בלשון יחיד עולת שבת בשבתו, ולא כתיב עולות בלשון רבים ע"כ דאתא לאשמעינן דשניהם שוים וכמו שהביא רש"י שבועות ה' ע"ב כה"ג ועיין ירושלמי שם וא"כ שנה עליו הכתוב והוי לעכב, ואף דגבי שעירי יוהכ"פ ל"א דהוי עכובא, אבל הכא הא מוכרח דחד שני מורה לשוים בכל הפרטים וא"כ אייתר, שני, היינו עולת בלשון יחיד להורות עכוב בכל הפרטים, אבל העיקר הוא כשיטת הר"ת והרמב"ם דאפי' למצוה לא בעינן שוים כנלע"ד: