אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › סירכא אם פוסלת בתמיד

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · סירכא אם פוסלת בתמיד

דין השקאת התמיד קודם שחיטתו

א) הנה זה לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות תמידין ומוספין הל' ט', ומשקין אותו את התמיד בכוס של זהב כדי שיהא נוח להפשט, וכן הוא בפי' המשניות להרמב"ם בתמיד פרק שלישי, אמנם הרמב"ם סותר בזה לכאורה את משנתו, דבביצה מ' ע"א פירש שם הרמב"ם גופא דטעם ההשקאה הוא כדי שיתפשטו הסירכות, וכן איתא שם ברי"ף והובא נמי בש"ך יו"ד סי' ל"ו ס"ק ל"ב וכבר העיר ע"ז הבית אפרים הובא בשו"ת עין יצחק חלק א' חלק יו"ד:

וראיתי להעין יצחק שם שכתב ליישב עפ"י מאי דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי מזבח הלכה י' דהא דטרפה אסורה למזבח אינו אלא מטעם הקריבהו נא לפחתך ואינו אלא איסור דרבנן בעלמא וא"כ בסירכא דאינה אלא ספק טרפה להרשב"א ל"ש לומר עי"ז להטריף את התמיד דהא הוי ספק דרבנן דאזלינן בזה לקולא וא"כ לא היו צריכין להשקות את התמיד בשביל שיתפשטו הסירכות ע"כ פירש הטעם כדי שיהא נוח להפשט, אבל בביצה שם דמיירי בבהמות חולין שפיר י"ל הטעם משום סירכות:

ולענ"ד א"א לומר כן דגם להרמב"ם טרפה אסורה לקרבן מן התורה, דהא כבר הקשה השער המלך הובא בעין יצחק שם והוא בפי"א מהל' שחיטה, דלשיטת הכ"מ בדעת הרמב"ם א"כ מאי מייתי ראי' הגמ' בחולין י"א ע"א מרישא של עולה דמקריבין אותה למזבח דילמא היא טרפה הא מן התורה גם טרפה מותרת לקרבן ומה שתירץ חתם סופר הובא שם בעין יצחק דאפי' להרמב"ם דטרפה אינה אסורה מן התורה אין זה אלא בשאר טרפות אבל טרפות דדרוסה גם להרמב"ם אסורה למזבח מה"ח, לענ"ד חמוה מאד, דא"כ מאי פריך מראשה של עולה הא י"ל דע"כ לא הכשירו לקרבן אלא א"כ שמרו את הולד וגם את האם אי נימא דאם נדרסה האם נטרף הולד, ולא ראוי שנדרסו, וא"כ ליכא חשש דרוסה ושאר טרפות אינן פוסלות ועיין בע"ז כ"ג ע"א כה"ג וע"כ מוכח מזה דכל הטרפות פוסלות בקרבן מן התורה, ומש"כ שם העין יצחק להביא ראי' לדבריו, מהא דמוקי הש"ס דפסחים כ' ע"א כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר, וקשה דלמה זכר דוקא פרה של זבחי שלמים, וע"כ דגבי שאר קרבנות טרפות אינן פוסלות ולא בעי השקאה קודם השחיטה משום סירכות ורק זבחי שלמים בהם נאכלים לבעלים הטרפות פוסלות בהם ע"כ בעי השקאה לבטל הסירכות, ודאי דאין זו ראי' כלל, דהדבר ברור דכמו דלדבריו טרפות פוסלות בקרבן שלמים, כן בודאי פוסלות נמי בחטאת ואשם, דהא בעינן כהנים אוכלים בשר ובעלים מתכפרים וכיון דליכא אכילת בשר ממילא ליכא כפרת בעלים, ולא דמי כלל לעולות דליכא אלא מזבח, ועיין מנחות ע"ח ע"ב דאמרינן דאם שחט התודה ונמצאה טרפה לא קדש הלחם ואי נימא דמן התורה קדושה חלה נמי על טרפה א"כ אמאי לא קדש הלחם, מיהו י"ל דתודה נמי איקרי שלמים וכיון דגבי שלמים דאיכא אכילת בעלים טרפות פוסלת מה"ת ה"נ פוסלת בתודה, אמנם אי נימא דלגבי מזבח אין קפידא בטרפה, אלא דליכא אכילה א"כ גם בשלמים נפיק ידי חובתו אפי' בטרפה אלא דאין לו היתר אכילה, וא"כ ה"ה בחודה הו"ל למימר דחלה קדושה על הלחם וע"כ דכל שהוא טרפה אסורה לקרבן מן התורה ע"כ שפיר אמרינן דכיון דנמצא פסול בשחיטתה לא חלה קדושה על הלחם דהעיקר הוא כדי שתהא מן המותר לישראל וכל שאינה מותרת לישראל פסולה לקרבן מן התורה, ומש"כ העין יצחק שם דקיי"ל אכילה לא מעכבא, אינו נכו' דזהו דוקא בנטמא או נאבד הבשר אבל לכתחלה בעינן קרבן שיהא ראוי לאכילה וכדקיי"ל בכל דוכתי דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינה ראוי לבילה בילה מעכבת:

ב) וכן נראה מהא דאיתא בזבחים ס"ט ע"ב דפליגי ר' מאיר ור' יוסי במולק עוף של קדשים ונמצא טרפה, דר"מ ס"ל דמליקתה מטהרת טומאתה כמו שחיטה מק"ו, ור' יוסי פליג וס"ל דאין המליקה מטהרת הטומאה, ולשיטת הרמב"ם כיון דמן התורה גם טרפה ראוי' לקרבן, א"כ אמאי איצטריך לר"מ ק"ו דמליקה מטהרת, וגם ר' יוסי משמע דפליג ע"ז ומטמא מן התורה הא מן התורה גם כשהעוף טרפה כשר לקרבן א"כ אמאי לא תועיל המליקה לטהר מידי הטומאה, אלא הדבר ברור דע"כ ל"ש לומר דטרפה כשרה לקרבן אלא דוקא בעולה דליכא בה אלא אכילת מזבח בלבד אבל בחטאת ואשם דאיכא בהו אכילת כהנים וכיון דאי אפשר גבייהו אכילת כהנים ליכא גם כפרת הבעלים כיון שלא נראו לאכילה מעולם וי"ל דכי פליגי ר"מ ור' יוסי אלא דוקא בחטאת העוף דאיכא בה אכילת כהנים אבל גבי עולת העוף גם ר' יוסי מודה דהמליקה מטהרת הטומאה דהא מה"ת עולה לרצון למזבח:

ועפי"ז נדחה נמי מה שהביא ראי' לדחות דברי הרמב"ם הרב שואל ומשיב מהדורא ד' סי' ל"ח מהא דמוקי לה הגמ' בחולין מ' ע"ב דברייתא דתני בה, דהשוחט חטאת בחוץ בשבת חייב ג' חטאות מיירי בחטאת העוף וכגון שהי' חצי קנה פגום, ואמאי לא מוקמינן נמי כגון שהי' רוב הקנה פגום, וע"כ דטרפה אסורה לקרבן מה"ת א"כ אינה ראוי' לפנים וכל שאינה ראוי' לפנים ליכא בה משום שחיטת חוץ, ולפי הנ"ל אין שום ראי' דהא התם בחטאת העוף קיימינן דהויא בת אכילה לכהנים וכל היכא דהקרבן בר אכילה טרפות פוסלת גם להרמב"ם מה"ת דבעינן ממשקה ישראל מהמותר לישראל ואין לדחות דהתם מיירי בטרפות דדרוסה להח"ס דגם להרמב"ם פוסלת מה"ת דהא לשון מלק ונמצא טרפה משמע דהטרפות נמצאת בה אחר השחיטה ועיין תוס' קדושין נ"ז ע"א:

וניחא נמי לפ"ז הא שהביא ראי' מהא דאיתא בזבחים פ"ה ע"ב דיש נרבע בעופות דאל"כ הו"ל למימר נמי גבי נרבע דבהמה אם עלתה לא תרד כמו דמכשיר רע"ק בעלי מומין דדוקין שבעין משום דכשרין בעוף, א"כ איך אפשר לומר דגבי עוף תהא טרפה כשרה לגבי מזבח הא מזינן דגבי טרפה אמרינן אם עלתה תרד גבי בהמה א"כ ע"כ דגם גבי עוף פסולה אבל לפי הנ"ל אתי שפיר די"ל דדוקא לענין בעלי מומין דכשרין בין בחטאת העוף בין בעולת העוף ע"כ מהני לכל הפחות בבהמה לענין זה שאם עלתה לא תרד אבל לענין טרפה דאינה כשרה אלא בעולה ולא בחטאת ע"כ לא מהני בזה מה שמצינו בעוף דכשר, ובלא"ה נראה דע"כ להרמב"ם הא דאמרינן בטרפה דאם עלתה תרד היינו בחטאת, אבל בעולה י"ל דהוי פסולו בקדש, וא"כ באמת דין בהמה ודין עוף תרווייהו שוים דבחטאת הא גם בעוף אם עלתה תרד, ובעולה גם בבהמה אם עלתה לא תרד ולא דמי כלל לפסול נרבע אמנם בלאו הכי אין התתלה לראייתו מחולין מ' ע"ב דע"כ לא שייך להכשיר לגבי מזבח אלא דוקא טרפה דעכ"פ שם שחיטה איכא עלה אבל נבלה לכו"ע פסולה לגבי מזבח דכי מתה יהא עולה ומקריב וא"כ א"א לאוקמי בהי' רוב קנה פגום דא"כ הו"ל נבלה כדאי' ביו"ד סי' ל"ד ולכו"ע פסול הקרבן:

ג) וכן יש לכאורה ראי' דטרפה אסורה לקרבן מה"ת מהא דאיתא בקדושין נ"ז ע"א, שחטה לצפור של מצורע יקח זוג לשני' דלא חלה עלי' קדושה כלל, ואי נימא דמה"ת גם טרפה כשרה לקרבן האיך יש כח ביד חכמים לעקור קדושת הצפור הטרפה שחל עלי' מן התורה וע"כ דטרפה פסולה לקרבן מן התורה ע"כ שפיר אמרינן דלא חלה קדושה עלי' כלל, אמנם יש לדחות דדוקא לענין שארי קרבנות ס"ל לרמב"ם דטרפה כשרה מן התורה, אבל גבי צפור מצורע דכתיב חיות בהדיא לכו"ע טרפה פסולה מה"ת דאנן הא קיי"ל טרפה אינה חי', ועיין ברמב"ם הלכות עבודת יום הכפורים, פ"ה הלכה י"ח דכתב, הי' השעיר המשתלח טרפה פסול שנאמר יעמד חי, וכבר הקשה הלח"מ דהא בחולין י"א ע"א ילפינן מהא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא א"כ ראוי לשם, והנה הרמב"ם דס"ל דטרפה אינה אסורה לקרבן אלא מדרבנן ע"כ דס"ל דאנן לא קיי"ל כהאי ברייתא דמנחות ה' ע"ב דילפינן דטרפה פסולה לקרבן מה"ת, וסוגיא דחולין שם אזלא לפום הסוגיא דמנחות שם דטרפה אסורה לקרבן גם מה"ת, וא"כ אי אפשר לפסול גם שעיר המשתלח טרפה אלא מדרבנן ע"כ הביא קרא דיעמד חי, דאפי' מן התורה שעיר המשתלח טרפה פסול דכיון דגילתה תורה דבעינן חי, טרפה אינה תי:

וכן נראה ראי' מדברי הרמב"ם גופא בהלכות איסורי מזבח הלכה י' דהמקדיש את הטרפה למזבח אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, ומדכלל הרמב"ם טרפה בהדי אינך כמו טומטום ואנדרוגינוס כלאים ויוצא דופן דמיירי בין מקדישים לחטאת בין מקדישים לעולה לא חלה עליהם קדושת הגוף ה"נ גם מקדיש את הטרפה אפי' הקדישה לעולה נמי אין קדושה חלה עלי' כלל ואי נימא דמן התורה טרפה כשרה לקרבן, א"כ איך יש כח ביד חכמים להפקיע קדושת הגוף מן ההקדש שחלה עלי' מן התורה ומוכרח מזה דגם לדידי' פסו זה דטרפה הוי מן התורה, וע"כ אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים למזבח בלבד:

ד) גם בעיקר מה שתפסו במוחלט דע"כ צ"ל בשיטת הרמב"ם דדעתו דטרפה אינה פסולה לקרבן אלא מדרבנן, משום דכתב טעם הפסול משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך, לענ"ד יש לדין טובא, דהא י"ל דגם מטעם זה פסול מה"ת ואף דקרא דהקריבהו נא לפחתך בדברי קבלה כתיב, אבל הא מצינו בכמה דוכתי דאמרינן גמרא גמירי לן עד דאתא נביא ואסמכא אקרא, ה"נ י"ל דלענין טרפה גמרא גמירי לן ואתא מלאכי ואסמכי' אקרא דהקריבהו נא לפחתך, וראי' ברורה לזה, מהא דאיתא במנחות ס"ט ע"א בעי רמי בר תמא חטין שבגללי בהמה מהו למנחות, ופרכינן אי למנחות הא הקריבהו נא לפחתך כתיב, ואי נימא דסברא דהקריבהו נא לפחתך אינה אלא סברא דרבנן בעלמא, א"כ מאי פריך כל כך בפשיטות הא הקריבהו נא לפחתך כתיב הא מכל מקום איכא לאיסתפוקי אי חל ע"ז דין הקדש, אלא ע"כ דפסול זה של הקריבהו נא לפחתך הוא פסול מן התורה ע"כ פריך שפיר פשיטא, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות איסורי, מזבח הלכה י' שהיין המגולה פסולה פסול לגבי מזבח אפי' העבירו במסננת, וע"כ הטעם דאמרינן בזה סברת הקריבהו נא לפחתך כדאיתא בסוכה נ' ע"א וב"ב צ"ז ע"ב ואי נימא דאין זה אלא פסול מדרבנן אמאי פסול נמי בדיעבד, אמנם יש לדחות דאף דמבואר בש"ס סוכה וב"ב דפסול מגולה למזבח הוא מטעם הקריבהו נא לפחתך אבל אין זה אלא לר' נחמי' דס"ל דמסננת אין בה משום גילוי ע"כ ס"ל דטעם הפסול הוא משום הקריבהו נא לפחתך אבל הרמב"ם דפסק בפי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה י"ד דמסננת לא מהני לסלק סכנת הגילוי א"כ בלא"ה יין מגולה פסול לגבי מזבח ולאו מטעם הקריבהו נא לפחתך, אבל מכ"מ הא משמע מגמ' דלר"נ דמהניא מסננת מ"מ פסול אפי' בדיעבד גם אם סיננו וע"כ דהוי פסול דאורייתא דאל"כ הא מביא אח"כ חולין לעזרה, ונהי דבשיטת הרמב"ם יש לדחוק דדעתו דחולין בעזרה דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן, כדאמרינן כה"ג בנזיר כ"ט ע"א, אבל סתמא דגמ' דאזלא אליבא דר' נחמי' דהוא ר' מאיר כדאיתא בעירובין י"ג ע"ב ור' מאיר הא ס"ל בפסחים כ"ב ע"א דחולין בעזרה דאורייתא וא"כ אי נימא דהקריבהו נא לפחתך אינו אלא מדרבנן היכי מתירין להביא חולין בעזרה דאורייתא אלא הדבר ברור דגז' הוי דאורייתא [מיהו בהא דאמרינן הוא ר' מאיר הוא ר' נחמי' יש לעיין ועיין שם על הגליון ובהקדמת הרמב"ם]:

ה) ועיין זבחים ע"ג ע"ב ובהגהות שיטה מקובצת שם אות ו' בסוף המסכת, ולפי מש"כ יש ליישב שם קושייתו דרבא יסבור חולין בעזרה לאו דאורייתא מיהו לפי מש"כ התוס' ב"ק ע"ב ע"א דר' יוחנן ס"ל חולין בעזרה דאורייתא וריש לקיש הא ס"ל בנזיר כ"ט תולין בעזרה לאו דאורייתא ורבא הא פסיק ביבמות ל"ו ע"ב בכל דוכתי כר' יוחנן בר מתלת א"כ מוכרח לסבור חולין בעזרה דאורייתא, אבל יש לדחות דכיון דפליגי בזה תנאי דעלמא וקיי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודא ואיהו הא ס"ל בפסחים שם דתולין בעזרה לאו דאורייתא ע"כ י"ל דלא הוו בכלל זה הא דפסק רבא כר' יוחנן נגד ר"ל בר מתלת, אבל איך שיהי' מוכרח שם מדברי השיטה מקובצת דסברת הקריבהו נא לפחתך הויא דאורייתא ועיין נמי תולין צ' ע"ב ויש לדחות, וכן איתא בשבת קט"ז ע"ב דמשום שלא יהי' קדשי שמים מוטלים כנבלה התירו להפשיט את כל הפסח בנשחט בשבת ועיקר הדבר שלא יהא שלחן ד' מגואל וכדפרש"י והיינו נמי איסורא דהקריבהו נא לפחתך ועיין עוד ברש"י זבחים ס"ח ע"ב שכתב דפסול מחוסר אבר גבי עוף קדשים הוא מסברת הקריבהו נא לפחתך, ומוכרח שם במשנה דהוי פסול מן התורה, והתוס' שם שהשיגו על רש"י מהא דאיתא בקדושין כ"ד ע"ב דממעטינן מקרא דמן העוף ולא כל העוף נראה נמי דעתם דהוי דאורייתא האי סברא דאל"כ הו"ל להקשות מגופא דמתניתין דכיון דמטמא בבית הבליעה ע"כ דהוי פסול דאורייתא, וע"כ דגם הם דעתם כרש"י דהקריבהו נא לפחתך הוי פסול דאורייתא, מיהו עיקר קושיית התוס' לענ"ד יש ליישב, דרש"י מחלק בין נחטטה עינה לנסמית עינה, וע"כ התם בקדושין מיירי בנחטטה העין דהא לא נקט נסמית, ע"כ מיירי כגון שכל העין נחטטה ממקום מושבה זה ממעטינן מקרא דמן העוף ולא כל העוף אבל הכא במתניתין נקט תנא לשון נסמית עינה ע"כ פירש"י דפסול זה הוא משום קרא דהקריבהו נא לפחתך, ואין להקשות דכיון דאפי' לא נחטטה פסולה לקרבן מטעם קרא דהקריבהו נא לפחתך א"כ ל"ל קרא דמן העוף ולא כל העוף תיפוק לי' מקרא דהקריבהו נא לפחתך, ונראה דפסול דהקריבהו נא לפחתך לא שייך אלא דוקא כגון שנולד העוף בריא ואח"כ נסמית עינו מחמת חולי בזה שפיר הוי בכלל חולי דנקט קרא דהוי בכלל הקריבהו נא לפחתך אבל הכא דנולד סומא בעיניו בזה ל"ש כלל לומר דיש בזה משום הקריבהו נא לפחתך והי' כשר ומ"מ אם נחטט העין אח"כ לגמרי פסול מטעם קרא דמן העוף ולא כל העוף, ואדרבא עפ"ז ניחא סוגיא דקדושין כ"ד ע"ב דאמרינן התם היתה עינו סמוי' וחטטה עבד יוצא בה לחרות ומייתי ראי' מקרא דמן העוף ולא כל העוף דממעטינן מקרבן אם נחטטה עינה, וקשה הא י"ל דקרא איירי כגון שהיתה עינה בריאה וחטטה אבל לא כשהיתה כבר סמוי', אבל לשיטת רש"י אתי שפיר דאם היתה עינה בריאה וחטטה לא בעינן קרא דמן העוף דהקריבהו נא לפחתך כתיב, ובכה"ג הא הוא בכלל חולה, וע"כ דברייתא מיירי כגון שהיתה סמוי' משעת לידה ואפ"ה פסולה לקרבן אם נחטטה א"כ חזינן דאפי' בסמוי' וחטטה נמי הוי מחוסר אבר, ועיין בצאן קדשים זבחים ל"ה ע"ב מה שכתב לתרץ דברי רש"י ואין דבריו מספיקים כלל לתרץ דברי רש"י אלו במשנה זו:

ועפ"י ו) ועפ"י דברי אלה מדוקדקין דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה א', במה שכתב שם אבל עוף שיבש גופו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי מזבח, שאין מקריבין חסר כלל, ודברים אלו נראים מיותרים, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דגם כונת הרמב"ם לפרש הא דאיתא נסמית עינה לא כתוס' דמיירי בנחטטה אלא ממש נסמית ע"י חולי ע"כ כתב שאין מקריבין חסר כלל אפי' אם החסרון אינו ע"י חטוט ממש, אמנם י"ל דכונת הרמב"ם להורות דאפי' אם הי' החסרון משעת לידה ג"כ פסול משום שאין מקריבין חסר כלל אפי' אם נולד כן אבל באמת בתו"כ פ' ויקרא סי' ע"א איתא לשון נסמית עינה ולא נחטטה עינה וי"ל דלא פליגי לדינא אהדדי מר אמר חדא ומר אמר חדא, וכן מוכח מהא דאמרינן בזבחים ל"ה ע"ב דלא הכשיר רע"ק בבעלי מומין אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות ואמאי לא זכר נמי סמיית העיין דכשר נמי בעופות וע"כ דאם נסמית עינה באמת גם בעוף פסול, ולתוס' מוכרחין לומר דנסמית העין ולא נחטטה הוי בכלל דוקין שבעין אבל לרש"י ורמב"ם לא נראה כן על כן פירשו דמיירי בנסמית ממש, אלא דכפי הנראה אף דלענין דינא לא פליגי הרמב"ם ורש"י ותרווייהו ס"ל דאפי' נסמית עין ולא נחטטה ג"כ פסולה למזבח אבל דעת רש"י דזה א"א למעט ממן העוף דהוי מילתא דפשיטא אם נסמית אח"כ וע"כ דפסולו משום הקריבהו נא לפחתך וממילא מוכרח דפסול זה אינו אלא דוקא היכא שנסמית מחמת חולי אבל אם היתה סומא מתולדה ולא היתה חטוטה אינה פסולה לגבי מזבח, אבל הרמב"ם דכתב, שאין מקריבין חסר כלל, משמע בהדיא דאפי' אם הי' סומא בתולדה נמי פסול דדעתו דכ"ז ממעטינן מקרא דמן העוף ולא כל העוף, ומקרא אין לחלק בין נעשה אח"כ מחמת חולי או הי' כן בתולדה, על כן כתב שאין מקריבין חסר כלל, וכן מוכח מהא דלא זכר הכא קרא דהקריבהו נא לפחתך כמו שזכר זה לענין נולד לה טרפות, וע"כ דפסולו מטעם קרא דמן העוף ולא כל העוף:

ז) ואחרי התבאר דאפילו אי נימא דפסול טרפה לקרבן הוא מטעם הקריבהו נא לפחתך הוא ג"כ פסול מדאורייתא, א"א עוד כלל לתרץ דברי הרמב"ם הסותרים זא"ז כהעין יצחק וגם דעת הכ"מ שם נראה לומר דאין דעתו לחדש דדעת הרמב"ם היא דטרפה אינה פסולה לקרבן אלא מדרבנן, אלא דהוקשה לו כיון דאיכא קרא בתורה ''מן'' להוציא הטרפה ל"ל להרמב"ם להביא קרא דהקריבהו נא לפחתך שאינו אלא מדברי קבלה וע"ז תירץ דמקרא דתורה הי' נראה להרמב"ם דהוי רק אסמכתא בעלמא כיון דכל מום הוי בגלוי, וכל עיקר הפסול הוא מטעם הקריבהו נא לפחתך ופסול מן התורה דהא הלכה למשה מסיני הוי נמי כדברי תורה לרוב הדברים, וכן נראה כונת של הכ"מ ממה שכתב בתירוצו השני דכונת הרמב"ם דאפי' לא הי' כתוב בתורה לפסול טרפה הי' פסול מטעם קרא דהקריבהו, ולכאורה אינו מובן דלמה לו להביא ראי' מקרא דדברי קבלה דאינו אלא פסול דרבנן כיון דאיכא קרא דדברי תורה, וע"כ דדעת הכ"מ דגם אי ילפינן מקרא דהקריבהו נא לפחתך פסול מן התורה מהלכה למשה מסיני ע"כ שפיר י"ל דגם בלא קרא דמן להוציא הטרפה יש לפוסלה מדברי קבלה:

ומה שזכר שם הכ"מ, דהא לא מיפסל משום מום אלא בגלוי, אין כונת הכ"מ לומר דכיון שאין מום אלא בגלוי ע"כ דאין פסולו אלא מדרבנן אלא כונתו בזה, דאי הוה ממעטינן מקרא דמן להוציא את הטרפה היינו מוכרחין לומר דאינו בכלל זכר תמים יקריבנו, ובאמת אם באנו לפוסלו מטעם בעל מום, הא גם בשארי מומים בעינן דוקא שיהא בגלוי, ע"כ צ"ל דפסולו אינו מטעם תמימות אלא מטעם הקריבהו נא לפתחך וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ובאמת הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי מזבח הלכה י' דקדק וכתב, בהמה שנולד בה אחת מהטרפות האוסרות אותה לאכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך, ורצונו בזה לומר דישנן טרפות המטריפות את הבהמה ע"י מה שחסרים אבר כגון נקטעה רגלה מן הארכובה ולמעלה או שחסרה הריאה וכה"ג בכה"ג פסולן אינו מטעם הקריבהו נא לפחתך בלבד אלא לא גרעו מבהמות הכשרות לאכילה אם יש בהם מומים אלה פסולים לגבי מזבח ואפי' חסרה כוליא או יתרה כוליות פסולה מטעם דלא הויא תמימה ולא בא הרמב"ם להשמיענו אלא היכא שנטרפה ע"י נקב בעלמא דאפ"ה פסולה מטעם הקריבהו ע"כ דקדק וכתב, שנולד בה אחת מהטרפיות האוסרות אותה באכילה, ועפ"ז יש מקום ליישב בפשיטות הא שהקשו על הרמב"ם מהא דמייתי בחולין י"א ע"א ראי' משעיר המשתלח דאזלינן בתר רובא דילמא הוא טרפה ולדעת הרמב"ם הא טרפה אינה אסורה אלא מדרבנן, ואף דהכא הוי חטאת אבל הא הויא חטאת הנשרפת שלא היתה בה שום אכילה א"כ גם הראוי לשם נמי לא שייך לפוסלה משום טרפות דהויא כעולה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהא איכא ביה חשש דילמא טרפה מחמת חסר אבר או יתר אבר דבזה לכו"ע פסולה למזבח דלא הוי תמים, וה"ה דהו"מ לאתויי ראי' גם מהא דיש לחשוש דילמא הויא חסר כוליא או יתר כוליא דמיפסל אפי' בלא טרפיות, אלא דניחא לי' לאחויי ראי' מחשש טרפיות ולא מחשש חסרון, גם י"ל דהיכא דאיכא חששא משום חסר ויתר כוליא בזה ליכא למיחש כלל אליבא דראב"י דהוי מיעוטא דמיעוטא דאפילו בלא קרא נמי לא הוי חיישינן לזה:

ח) וראי' לזה דהא חזינן דאפילו לר"מ דס"ל דלא אזלינן בחר רובא וחיישינן למיעוטא, מ"מ במיעוטא דמיעוטא מודה כדאיתא ביבמות קי"ט ע"ב ובגיטין ב' ע"ב ה"נ אף לפום סברת הש"ס דחיישינן למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא מ"מ היינו דוקא למיעוטא אבל למיעוטא דמיעוטא גם מסברא בעלמא נמי לא הוה חיישינן לה ואף די"ל דסברת ר"מ לחלק בין מיעוטא למיעוטא היא משום דלא חיישינן למיעוטא אלא מדרבנן ולא גזרו אלא במיעוטא גרידא ולא בחשש מיעוטא דמיעוטא אבל הכא דקיימינן לפום סברא דחיישינן למיעוטא מן התורה אפשר דאין לחלק בין מיעוטא למיעוטא דמיעוטא, אבל הא חזינן דהתוס' ביבמות שם ובחולין מספקא להו בשיטת ר"מ דאפשר הא דחיישינן למיעוטא לדידי' הוי מן התורה, וא"כ אמאי אמרינן התם דלמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ, וע"כ צ"ל דאפילו אי נימא דחיישינן למיעוטא מן התורה מ"מ במיעוטא דמיעוטא ליכא למיחש למידי, וע"כ שפיר י"ל דליכא למיחש לחסר או יתר כוליא דזה הוי מיעוטא דמיעוטא ואף דחזינן שם בסוגיא דחיישינן לנקיבת קרום של מות ולפסיקת חוט השדרה אף דהוי נמי חשש באיברים פרטים ולא אמרינן דהוי מיעוטא דמיעוטא י"ל דנקובים מצוים טפי וכן פסוקים ע"כ גם בחד אבר לא הוי אלא מיעוטא גרידא אבל בחסר לגמרי או יתר זה הוי בחד אבר מיעוטא דמיעוטא ע"כ לא חשש אלא לפום סברא דהוי טרפה דשייך בכל האיברים ולא בחשש כוליא דזה אינו מצוי כלל, מיהו כבר הוכחנו דהרמב"ם גופא נמי דעתו דטרפה פסולה לקרבן מן התורה, וגם שעיר המשתלח הביא קרא אחרינא, וכבר כתבו האחרונים ליישב דראב"י ס"ל טרפה חי' והרמב"ם לשיטתו בזה אזיל:

ט) ולכאורה הי' מקום לומר דדבר זה אי טרפה אסורה לקרבן מה"ת במחלוקת אמוראים היא שנוי' דהנה בחמורה י"ז ע"א איתא דס"ל לשמואל דהמקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדותה ור' אושעיא ס"ל דהמקדיש את הטרפה אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים למזבח בל בלבד, ולכאורה במאי פליגי אבל לפי הנ"ל י"ל דפליגי בפסול טרפה אי הוי מן התורה או מדרבנן דשמואל ס"ל דפסול טרפה אינו אלא פסול דרבנן בעלמא משום הקריבהו נא לפחתך ולא ס"ל דגמרא גמירי לן בזה ואסמכינהו רבנן אקרא, ע"כ שפיר ס"ל דהמקדיש את הטרפה חלה עלי' קדושת הגוף מן התורה וצריכה מום קבוע לפדותה, אבל ר' אושעיא ס"ל דטרפה פסולה לקרבן מן התורה ע"כ שפיר ס"ל דהמקדישה אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, אמנם נראה דפליגי בסברא אחרת וגם שמואל סבירא לי' דטרפה אסורה לקרבן מן התורה אלא דס"ל דכמו דממעטינן מקרא דמן להוציא הרובע והנרבע ואפ"ה אם הקדיש רובע ונרבע למזבח קיי"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה י' דחלה עליהם קדושת הגוף וירעו עד שיסתאבו א"כ ה"נ מקדיש את הטרפה דכוותייהו דחלה עלה קדושת הגוף וע"כ צריכה מום קבוע לפדותה אבל ר' אושעיא ס"ל דל"ד טרפה לרובע ונרבע דהתם אינם אסורין אלא מגזרת הכתוב דמן בלבד, ע"כ שפיר חלה ע"ז קדושת הגוף. אבל טרפה דאיכא בה נמי פסולא דהקריבהו נא לפחתך ע"כ דמיא לטומטום ואנדרוגינוס דאין קדושה חלה עלייהו ועכשיו נתברה שיטת הרמב"ם דהביא, קרא דהקריבהו נא לפחתך בפסול טרפה משום דאיהו לשיטתו אזיל דפסק להלכה כר' אושעיא שם בפ"ג מהל' איסורי מזבח הלכה י' ע"כ הביא קרא דהקריבהו נא לפחתך דמקרא דמן להוציא טרפה. לא הוי אמרינן דאינה חלה עליו קדושת הגוף כלל, דסברת הגמ' שם בתמורה אינה מכרעת כלל ומדוקדקין לפ"ז דברי הרמב"ם שם שכתב, בהמה שנולד בה אחת מהטרפיות האסורות אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך, דלכאורה הו"ל למינקט שנאמר הקריבהו נא לפחתך, אלא כונתו לומר דבאמת פסול טרפה ילפינן מקראי דמייתי הגמ' במנחות ו' ע"א, אלא דכונתו לומר דהכא איכא נמי סברת הקריבהו נא לפחתך וע"כ אפילו אם כבר הקדישה אין הקדושה תלה עלי' ואינו אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד וכשיטתו דפסק כר' אושעיא.

י) וכל זה לא כתבתי אלא לפי הבנת הכסף משנה והאחרונים בדברי הרמב"ם אבל אילולא דבריהם הי' נראה לומר כונה אחרת בדבריו על פי מאי דיש לדקדק למה זכר הרמב"ם לשון שנולד בה אחת מהטרפיות ולא כתב בפשיטות בהמה שהיה בה אחת מהטרפיות, ע"כ נראה דדעתו לחדש דכמו דאמרינן גבי דין איסור אכילה דהיכא שנולד ספק טרפות אסורה באכילה ה"נ גם למזבח אסורה ולא סמכינן על הבדיקה של אחר השחיטה להכניסה למקדש ולבודקה דהקריבהו נא לפחתך כתיב וכיון דזקוקה, לבדיקה אין זה כבוד שמים, להכניסה למקדש והדברים האלה מפורשים ברש"י זבחים ע"ד ע"ב דכל בהמה שנולד בה ספק טרפות אין מכניסין אותה לעזרה משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך, וזו כונת הרמב"ם במה שכתב שנולד בה כלומר, שנולד חשש טרפות אף שאפשר לה שתבדק אחר שחיטתה ותמצא כשרה, מ"מ אין זה כבוד שמים דהא כתיב הקריבהו נא לפחתך, אבל טרפה גמורה גם להרמב"ם אסורה מן התורה מקראי דמייתינן בגמ' מנחות ו' ע"א ואין מקום לכל הפלפולים שהרבו האחרונים לפלפל בדבריו ואין לומר דכונתו במה שכתב לומר שנולד, דהיינו לאסור אפי' נולד בה סימן הטרפות אחר ההקדש דהא גם אם נולדה הטרפות אחר ההקדש ילפינן במנחות שם מקראי דקרא דמן הבקר אתא למעוטי אפי' הקדישה ולבסוף נטרפה, וע"כ דכונת הרמב"ם היתה להורות דאפילו ספק טרפה פסולה:

אמנם י"ל בזה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל בהלכות בכורות פרק ו' דהכל נכנסין לדיר להתעשר אפי' כל פסולי מזבח וע"כ דדעתו לפסוק דלא כמאן דיליף בזה תחת תחת מקדשים א"כ פסול טרפה איצטריך לגופא מכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת וכדאיתא בבכורות נ"ז ע"א, וא"כ הני תרי קראי דכתיבי גבי קדשים מן להוציא את הטרפה ומשקה ישראל מן המותר לישראל חד קרא אתא להיכא דלא היתה לה שעת הכושר כגון שהיתה טרפה מן הבטן ואידך קרא אתא לפסול היכא דהיתה לה שעת הכושר ונטרפה ולבסוף הקדישה אבל הקדישה ולבסוף נטרפה לית לן קרא לאסור לשיטת הרמב"ם ובאמת מוכרח ממתניתין דאפילו הקדישה ולבסוף נטרפה נמי אסורה למזבח כדאיתא בתמורה י"ז ע"א ע"כ השכיל הרמב"ם לכתוב דאפילו נולד בה אחת מן הטרפיות היינו לאחר ההקדש נמי, אסורה למזבח ואף דמקראי דמן ומשקה ישראל א"א למוסר וכדאיתא בש"ס שם אבל הא כתיב הקריבהו נא לפחתך והקרבה דטרפה לגבי פרה מאיסא אפי' נולדה אחר ההקדש:

יא) וכן נראה ראי' מהא דפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' איסורי מזבח הלכה י"א דאם נשחט הקרבן ונמצא טרפה דיצא לבית השרפה ומשמע בהדיא דדין זה נוהג בכל הקרבנות אפי' שאינם בני אכילה ואי נימא דאין טרפה פסולה לקרבן אלא מדרבנן אמאי כתב דיצא לבית השרפה לכל הפחות הו"ל למיכתב דבעי עיבור צורה וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ט מהל' פסולי המוקדשין הלכה ב' גבי כל קרבן שפסולי מספק טעון עיבור צורה אף, דכל פסול ספק אסור ודאי מדרבנן וגם בודאי דפסול דרבנן לא הוי כפסול בגוף הקרבן אלא ע"כ דדעת הרמב"ם דטרפה פסולה מן התורה ע"כ הויא בת שרפה, ועיין עוד בפסחים ל"ד ע"ב דפרכינן למ"ד היסח הדעת פסול הגוף מאי נפסל ומדחיק לשנויי דמיירי נפסל בטבול יום ולא משני דמיירי בנפסל ע"י טרפות, משום דאפילו אי נימא דפסול טרפות אינו אלא מדרבנן מ"מ אינו נוגע זה לענין ריצוי צין והתם הא עיקר הקושיא אמאי מרצה הציץ עיי"ש.

ולהאחרונים שתפסו בדעת הרמב"ם דאפי' קרבנות שהם בני אכילה תלה עליהם קדושה מן התורה יקשה טובא איך יפרנסו הא דאיתא בתמורה י"ז ע"א כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודים אותם שאין פודים את הקדשים להאכילם הכלבים, דהא יקשה דלמה לן להאי טעמא דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים חיפוק לן, דכיון דמן התורה עדיין הם ראוים להקרבה אי אפשר להפקיע קדושתן ע"י פדיון דהא קדושת הגוף אינה יוצא לחולין ע"י פדיון, וע"כ דלכל הפחות בקרבנות שהם בני אכילה גם להרמב"ם פסולין לקרבן מן התורה, ומיירי הכא בקרבנות דבני אכילה, אבל באמת דוחק לומר כן, דהא בהדיא נקט תנא דמתניתין כל הקדשים שנעשו טרפה משמע בהדיא דאפי' קדשים שאינן בני אכילה נמי עיקר הטעם שאין פודים אותם הוא משום שאין פודין אותם להאכילם לכלבים ולא מטעם שעדיין קדושה הראשונה ישנה עלי' והיינו דפסול טרפה הוא מן התורה:

יב) ואחרי התבאר לנו בראיות ברורות דגם להרמב"ם פסול טרפה לקרבן הוא מן התורה, א"כ אין מקום עוד לדברי העין יצחק שהובא בתחלת הדברים, ליישב סתירת הרמב"ם בהא שכתב טעם הא דמשקין הבהמה קודם שחיטתה, והדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב גבי השקאת התמיד הטעם משום כדי שיהא נוח להפשט ולא מטעם כדי שיהיו הסירכות מתפשטות כדאי' בביצה:

והנראה בזה, דהנה י"ל דהא דכתבה התורה מצות בקור גבי תמיד, הטעם הוא פשוט כדי שלא יכשלו בשחיטת בעל מום לגבי מזבח, וא"כ נראה מזה דכשם שהיו מבקרין אותו שלא יהא בו מום חיצון ה"נ הא רופאים מבקרים אותו שלא יהא בו טרפות ועיין בדרכי תשובה יו"ד סי' ל"ט ס"ק ח' שהביא דיש כמה סימנים להכיר על ידם אם יש להבהמה סירכות ועיין שם בשם הר"י חסיד ובודאי דבקרו את התמיד בכל מאי דאפשר ולאחר הבקור שמצאו אותו שאין בו מום ושאר טרפיות היו שוחטין אותו לתמיד, והשתא אתי שפיר הא דלא כתב הכא הרמב"ם הטעם משום התפשטות הסירכות דהא גבי תמיד שהי' מבוקר ליכא למיחש כלל לסירכות ע"כ הוכרח לומר דההשקאה היתה בשביל העור, אבל שם בסוף ביצה הא איירינן בבהמת חולין דהתם אין מבקרין אותה כדרך שמבקרין את התמיד בזה שפיר הוכרחו לאמר דטעם ההשקאה הוא משום הסירכות דליכא התם למימר הטעם כדי שיהא נות להפשיט דמשום דמשום זה לא היו להם להתיר טירחא יתרא ביו"ט אבל משום הסרכות יש להתיר ההשקאה אפילו ביום טוב:

ואין להקשות דא"כ מאי מייתינן ראי' בחולין י"א ע"א דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ומפרה אדומה, הא י"ל דהא רופאים מבקרים אותם מקודם ומצאו אותם שאינן טרפות, דלק"מ דעד כאן לא מהני בקור הרופאים אלא דוקא לדידן דקיי"ל דאזלינן בתר רובא וע"כ אמרינן דרוב רופאים מומחים הם בזה לידע אם הבהמה היא טרפה או כשרה, אבל התם הא קיימינן לפום סברא דלא אזלינן בחר רובא א"כ כמו דלא אזלינן בתר רובא בכל שאר מילי ה"נ לא אזלינן בחר רובא לסמוך בזה על בקיאות הרופאים, וי"ל דלענין איסור דאורייתא כה"ג לא סמכינן לגמרי על בקיאות הרופאים וכדאיתא ביו"ד סי' קפ"ח וע"כ שפיר מייתי ראי' מראשה של עולה אף אי נימא דהי תרי רובי רוב רופאים בקיאים הם ורוב בהמות כשרות, אבל כפי הנראה שם בש"ס לא אמרינן בזה דהוי תרי רובי דהא לא מהני שהי' חבושים בבית האסורים אף דאיכא רוב אינם מזנים ורוב חבושים בבית האסורים אינם מזנים וע"כ כיון דהוי משם אחד חשיב חד מיעוטא ה"נ כיון דעל כל פנים הוי חד מיעוטא דילמא הויא טרפה ע"כ הוי כחד מיעוטא ושפיר שייך למימר בזה דחיישינן למיעוט רופאים שאינם מומחים:

ועפ"ז ניחא נמי הא דאיתא בפסחים כ' ע"א כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירוה בנהר, ופרש"י ומוכרח כן בגמ' דהעבירוה בנהר משום העור שיהא נוח להפשיט, ואמאי לא מוקי לה בכל הקרבנות ומשקין אותם כדי שיעברו הסירכות אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דגבי קרבנות נהי דלא בעי ביקור ד' ימים אבל על כל פנים הא רגילים לבקרם ע"י רופא מומחה תחלה שלא תהא טרפה ויכניסם בחנם לעזרה וע"כ משום טרפות לא היו צריכים להשקותם דלא הי' מצויות עוד טרפות בהן וע"כ עיקר ההשקאה היתה בשביל הפשטת העור ע"כ פירש"י כן ומוכרח דמיירי בזבחי שלמים:

יג) עוד הי' נראה לומר בסתירת דברי הרמב"ם מתמיד לביצה, דהנה לפי סדר המשנה משמע דלא השקו את התמיד אלא דוקא בשחרית אבל בין הערבים כשהקריבו את הקרבן תמיד השני לא השקוהו, דהא לא הוזכרה השקאה בתמיד של בין הערבים ואף דהרמב"ם מהלכות תמידין ומוספין פרק א' הלכה י' כתב דכמעשה תמיד של שחר כן מעשה תמיד של בין הערבים, מ"מ י"ל דלא קאי אלא על סדר ההקרבה גופא אבל לא על ההכנות של הקרבה, וא"כ יקשה אמאי באמת לא השקו נמי את הקרבן תמיד של בין הערבים קודם שחיטתו וע"כ צ"ל דכל עיקר השקאתו של התמיד לא היתה אלא כדי למהר הפשטו וא"כ כ"ז לא היו מוכרחין אלא בתמיד של שחר דמקריבין אחרי' את הנדרים והנדבות ע"כ מיהרו ההקרבה וההפשטה כדי שתהא שהות יותר להקריב נדרי ונדבות היחידים, אבל בתמיד של בין הערבים דכתוב גבי השלמים עלי' השלם כל הקרבנות כולם ואין שום קרבן אחר קרב אחריו כדאיתא ביומא ל"ג ע"א א"כ לא היו צריכין למהר ההפשטה דהי' עדיין נשאר להכהנים שהות הרבה להתעסק בהקרבת התמיד ע"כ לא השקוהו, וא"כ זהו ניחא דוקא אי נימא דכל עיקר ההשקאה היתה משום עור הקרבן ע"כ שפיר איכא לחלק בין תמיד של שחר להקרבת תמיד של בין הערבים, אבל אי נימא דטעם ההשקאה הוא משום סירכות א"כ מהיכי תיתי לחלק בין תמיד של שחר לבין הערבים הא כמו דפוסלת סירכא בתמיד של שחר כן פוסלת נמי בתמיד של הערבים:

יד) אמנם אחר העיון נראה להביא ראי' דגם את התמיד של בין הערבים השקוהו קודם שחיטתו דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' חמידין ומוספין הלכה ט', ומשקין אותו בכוס של זהב כדי שיהא נוח להפשט והלכה י' מתחלת כמעשה תמיד של שחר כך מעשה תמיד של בין הערבים, ואח"כ חוזר לפרש מעשה ההקרבה וקשה למה הפסיק והפריד הרמב"ם בין הדבקים דהא דין זה דמעשה תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים היו שוים הי' לו להעתיק אחר דין הכפיתה שכתב אחר זה, ועל כרחך דכונת הרמב"ם היתה להורות דלא נטעה לומר דהא דקיי"ל דכמעשה תמיד של שחר כן הי' מעשה תמיד של בין הערבים אין זה אלא בפרטי גוף ההקרבה אבל בהכנות שהי' עושים לתמיד קודם שחיטתו אין מעשה שניהם שוים ע"כ סדר תכף אחר הדין שהעתיק דהי' משקין אותו בכוס של זהב דכמעשה תמיד של שחר כך מעשה תמיד של בין הערבים להורות דגם במעשה ההשקאה שלא היתה אלא הכנה להקרבה ג"כ הי' מעשה שניהם שוה ויצא לו להרמב"ם דין זה, מהא דאיתא במשנה דתמיד אחר ששנה שם דהביאו טלה מלשכת הטלאים השקו את התמיד בכוס של זהב, ויש לדקדק דהו"ל למימר השקו אותו בכוס של זהב דהא עלי' קאי או עכ"פ השקו את הטלה כמו שפתח בריש דבריו, וע"כ דכונת התנא להורות דלא נימא דדין זה של ההשקאה לא הי' נוהג אלא בתמיד של שחר כדי למהר הפשטתו משום הקרבת נדרים ונדבות וכדאיתא בפסחים נ"ח ע"א אבל לא בתמיד של בין הערבים, ע"כ נקט הכא השקו את התמיד למימר דכל שהי' עליו שם תמיד הי' נוהגין להשקותו קודם בכוס של זהב, בין בתמיד של שחר בין בתמיד של בין הערבים והדברים ברורים בכונת הרמב"ם בזה:

טו) וראיתי להעין יצחק שם שכתב עוד לתרץ קושיית הבית אפרים בסתירת דברי הרמב"ם משום, דכיון דהתמיד הי' בתוך שנתו והסירכות מתנתקות בקלות ע"כ הי' אסור להשקותו בשביל הסירכות דאסור להערים, והי' מוכרח לפרש דהוא מטעם ההפשט ודבריו תמוהים לענ"ד דנהי נמי דאיכא טעמא משום הפשט אבל מכל מקום הא עי"ז הוא גורם נמי שיתפשטו הסירכות וא"כ הוא מערים לנתקן שלא יכיר בהם אח"כ, ואמאי התירו בשביל ההפשט לנתק הסירכות אלא הדבר ברור, דקושיית הר"ר שמואל שהובא שם בע"י בשם הב"ח מעיקרא לק"מ דסירכא כזאת שמתנתקת ומתפשטת ע"י ההשקאה, אין עלי' שם סירכא כלל וע"כ שפיר הי' יכול הרמב"ם לפרש גם השקאת התמיד משום הסירכות, ומה שהקשה שם דכיון דכבר שנה לן דמילתא אגב אורחא קיי"ל בתמיד דמשקין את התמיד משום סירכות א"כ אמאי הוצרך לאשמעינן גם בביצה דהשקאה מועילה לסירכות, לענ"ד לק"מ דאף דאשמעינן התם דהשקאה היא מועלת אבל הו"א דאינה אלא עצה טובה בשביל ההפשט וא"כ גבי יו"ט לא טרחינן טירחא יתרה בשביל שיהא העור נוח להפשט ע"כ נקט משנה יחרה בביצה דגם ביו"ט משקין וע"כ דהטעם הוא משום סירכות וע"כ התירו זה גם ביו"ט, ולשיטת רש"י דגם בביצה הטעם הוא משום הפשט נראה דאי מתמיד הו"א דוקא התם השקוהו משום שיהא נות להפשטה ואפילו ביו"ט ושבת משום דלא גזרו על שבות בבית המקדש אבל הכא דאיירינן בבהמות חולין הו"א דלא התירו שבות דטרחא יתרה ביו"ט משום הפשטת העור אמנם מפשטות דברי הגמ' משמע דהיא גופא קמ"ל דההשקאה טובה להפשט ולרש"י הא עיקר דבר זה ידעינן מהשקאת התמיד, ע"כ נראה דאדרבא לשיטת רש"י י"ל דמהשקאת התמיד אין ראי' דהיא מועלת להפשטת העור די"ל דההשקאה היתה משום הסירכות, אמנם אין ההשקאה יכולה להועיל אלא לסירכות של טלאים שעדיין היא רכה ומתפשטת ומתנתקת ע"י ההשקאה אבל הכא הא איירי בכל בהמות אפי' גדולות דהסירכות כבר דבוקות בחוזק ואי אפשר לה להשקאה קודם השחיטה פעם אחת שתהא בכחה לבטל הסירכות ע"כ איירינן דנהי דאין בכחה לנתק הסירכות אבל מכ"מ מועילה להקל את ההפשטה ע"כ שפיר אמרינן דהכא קיי"ל דההשקאה מועילה להקל ההפשטה:

טז) וראיתי עוד להחתם סופר סי' ל"ט חלק יו"ד שכתב ליישב הסתירה דע"כ פירש הרמב"ם גבי תמיד דטעם השקאתו הוא משום שיהא נוח להפשט משום דהתם הא הי' בתוך שנתו שאין סירכות מצויות בהן ע"כ הטעם הוא משום משום הפשט העור, וכן ראיתי להעין יצחק שרמז והבליע בתוך דבריו תירוץ זה, אך לא ראה כלל מה שפלפל בזה הח"ס שם, אבל לענ"ד אי אפשר לומר כן דאי נימא דגבי גדיים וטלאים ליכא חשש סירכות, א"כ לפ"ז לא יהא מותר להשקותם לפני שחיטתם דהא משום הפשט העור לא הותרה ההשקאה ביום טוב, ובמתניתין הא סתמא תנינן, משקין ושוחטין את הבייתיות ואין משקין ושוחטין את המדבריות משמע דכל בהמה ביתית מותר להשקותה קודם שחיטתה ביו"ט וגם הא בבייתיות גופא הו"ל למיפלג ולמתני בדידהו בין אם הן אחר שנתן בין אם הם תוך שנתן, ואף דאיכא למידחי דהתנא איירי רק בבהמות גדולות ובהו רצה לחלק, אבל פשטא דמילתא משמע דבכל הבהמות איירינן בין תוך שנה בין לאחר שנה, ואפ"ה הותר להשקותה ש"מ דגם בתוך שנה איכא למיחש לסירכות ולא כהח"ס:

ובעיקר הקושיא דלמה הוצרך התנא לאשמעינן גם בביצה דהשקאה מועילה להקל ההפשטה נראה לומר דאי מתמיד הו"א דבאמת ההשקאה אינה מועילה להקל ההפשטה אלא היא מועילה להדר וליפות מראה הקרבן כי אם הוא צמא אין נראה למובחר וטוב וגבי קרבן הא כתיב מבחר נדריך, ע"כ תיקנו להשקותו קודם שחיטתו וכמו דהשקוהו בכוס של זהב להראות ההדור של קרבנות הצבור, וא"כ אין זה שייך אלא בקרבן אבל בבהמת חולין ל"ש כלל השקאה זאת, אבל בביצה דאשכחינן דגם בהמות החולין משקין קודם שחיטחן, ע"כ דאין הטעם כדי להדרן וע"כ דהוא מטעם הקלת ההפשטה ע"כ שפיר אמרינן דהכא מילתא אגב אורחא קמ"ל דההשקאה מועילה להקל הפשטת העור, ועפ"ז מדוקדק מאד לשון הגמ' שם בביצה, מילתא אגב אורחא קמ"ל לישקי אינש בהמתו והדר לישחוט, דלכאורה לשון אינש אינו מדוקדק דהו"ל למימר דלישקי' סתם והדר לישחוט, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת עיקרה של ההשקאה קודם השחיטה, הא מצינו למילף מהשקאת התמיד, אלא דמהתם לא מצינן למילף אלא השקאה בהקדש דאמרינן בזה, זה אלי ואנוהו, אבל לא שתהא מועילה גם בשאר בהמות ע"כ דקדקה הגמ' ונקטה דמילתא אגב אורחא קמ"ל דלישקי' אינש בהמתו, כלומר גם אינשי דעלמא לא של קרבנות נמי ישקו בהמתם קודם השחיטה משום דההשקאה פועלת ג"כ להקל ההפשטה, א"כ אין נ"מ בין קדשים לחולין, ובאמת בלא"ה אין ראי' מהא דהשקו התמיד שההשקאה היא פועלת בודאי שיהא נוח להפשט, ואפילו מספק התירו להשקות במקדש גם ביו"ט ושבת כיון דכל מלאכות הותרו במקדש אבל הכא כיון דמתירין גם בבהמת חולין להשקות ביו"ט ע"כ דההשקאה פועלת בודאי להקל ההפשטה:

טו"ב) והנה באות א' כתבתי להשיג על הגאון עין יצחק חלק יו"ד סי' ט' שכתב דטרפה כשרה לקרבן גם בהני דאיכא בהו אכילת כהנים משום דאכילה לא מעכבא, דהא קיי"ל בכל דוכתי דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וה"נ כיון שאינן ראוים לאכילה הו"ל למימר דאכילה מעכבת הו, וכיון שהן טרפות מתחלתן א"כ אינן ראויות תכף לאכילה ע"כ בודאי דהאכילה מעכבת בהקרבנות:

אמנם לכאורה יש להעיר ע"ז מהא דאיתא בפסחים ע"ח ע"ב דר' נתן ס"ל דאכילה לא מעכבא בקרבן פסח והא דאיתא בקרא איש לפי אכלו הוא למצוה, ואמרינן התם דלר"נ דס"ל דאכילה לא מעכבא אפי' אם נמנה על הפסח בפחות מכזית נמי יצא אף דלכתחלה אינו ראוי לאכילה, ולא אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ודוקא מי שראוי לאכילה האכילה אין מעכבת בו אבל מי שאינו ראוי לאכילה מעיקרא כגון נמנה על פחות מכזית תהא אכילה מעכבת בזה, וע"כ אי נימא דאכילה לא מעכבא גם אם הבשר אינו ראוי לכתחלה לאכילה ג"כ אינה מעכבת, אבל באמת אין ראי' כלל מהכא, דל"ד חיוב אכילה דקרבן אכילה לחיוב אכילה דחטאת ואשם דגבי קרבן פסח האכילה היא מצוה בפני עצמה לגמרי ואינה נוגעת כלל לחיוב הקרבת הפסח וע"כ בזה שפיר אמרינן דאם אינן ראויין לאכילה מצד הבשר אין זה מעכב הקרבתו אבל גבי חטאת ואשם הא תלתה התורה אכילת כהנים בכפרה ואכלו אותם אשר כופר בהם בזה בודאי אם אין ביד הכהנים תכף בשעת ההקרבה לקיים מצות האכילה אי אפשר להקריבו וביותר נראה ברור דאף למאן דס"ל דאכילה לא מעכבא מכ"מ פסח טרפה אין יוצאין בו ומשום דאינו ראוי לאכילה, דהא מבואר בפסחים ע"א ע"ב שחטו לפסח ונמצא טרפה בסתר פטור מקרבן משום דמאי הו"ל למיעבד והא סתם משנה בפ' כיצד צולין ע"ח ע"ב ס"ל אליבא דרב דאכילה לא מעכבא א"כ ל"ל לטעמא דהוא אנוס וע"כ דוקא בסתר פטור תיפוק לי' דכיון דמן התורה הוא כשר א"כ ממילא ליכא לחייבו בקרבן אחר ולהביא חולין בעזרה, ואף דבאמת אמרינן במנחות ס"ג ע"א דאם שחט כתושה מחייבינן לי' לכתחלה להביא שמנה אפילו בשבת וא"כ היכא דשחט טרפה יכול להביא שלמה לכתחלה ואין זה כמביא חולין בעזרה, אבל עכ"פ לא שייך למיחייבי' בקרבן חטאת אי נימא דגם טרפה ראוי' לקרבן פסח אלא הדבר ברור דאפי' אי נימא דטרפה כשרה לקרבן אין זה אלא בקרבנות שהם לאו בני אכילה אבל בקרבנות שהן בני אכילה כיון שאי אפשר לקיים מצות אכילה הו"ל אינן ראוים לבילה דבילה מעכבת בהו, ועיין תוס' פסחים נ"ט ע"ב ובלא"ה הא גבי פסח נמי מצינו דאם נטמא הבשר אינו זורק את הדם משום דעיקרו לאכילה, וא"כ אף דאמרינן התם דבמוקדשין איני כן אלא אף שנטמא בשר זורק הדם אין זה אלא בשאר קדשים דאכילה אינה מכפרה אבל בחטאת ואשם דאכילה מכפרת כדאיתא בפסחים שם אפשר דדמי לפסח דלכתחלה אינו זורק את הדם, אבל באמת ז"א, דהא שם בפסחים ע"ט ע"א איתא בלשון כל הזבחים שבתורה אם נטמא הבשר זורק הדם, ואדרבא עפ"ז מובן לשון כל הזבחים שבתורה לאתויי אפי' חטאת ואשם דהכפרה תלוי' באכילת הכהנים מ"מ זורק את הדם, אבל אין ראי' מהכא דשאני התם דנטמא הבשר אח"כ אבל כל שלא נראה הקרבן לאכילה תכף בזה בודאי אכילה מעכבא ועפ"ז יש להסביר סברת הגמ' בפסחים שם, דהמקשן הוי ס"ל דזה הוי כמו לא נראה לאכילת כהנים מעיקרא ע"כ אכילה דכהנים מעכבא וחידש לו התרצן דזה הוי רק כמו אם נטמא ונאבד אח"כ דבזה לכו"ע אכילת כהנים אינה מעכבת וכדילפינן התם בגמ' מקרא כנלע"ד ברור:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה