אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › דין השקאת התמיד קודם שחיטתו

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · דין השקאת התמיד קודם שחיטתו

מצות בקור התמידין

א) הנה ז"ל הרמב"ם בפרק א' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט' ומשקין אותו [את התמיד] בכוס של זהב כדי שיהא נות להפשט, ולכאורה קשה הא בתמיד כ"ט ע"א פליגי בזה שמואל ורבא דשמואל ס"ל דכוס של זהב דנקט במתניתין דהשקו בו את התמיד הוא בדוקא, אבל רבא פליג ע"ז וס"ל דגוזמא קתני וקיי"ל בכל דוכתי דהלכה כבתראי וא"כ הו"ל למיפסק כרבא נגד שמואל:

וראיתי בלחם משנה שם שהקשה כן וכתב לתרץ דמסתבר להרמב"ם לפסוק כשמואל משום דדייקא מתניתין כוותי דדוקא קתני, כוס של זהב ודבריו תמוהין דאיך הי' אפשר לו להרמב"ם להכריע מסברת עצמו דלא כשמואל, ועוד קשה הא שמואל גופא אמר התם דבשלשה מקומות דברו תכמים לשון הבאי א"כ הא גם אליבא דשמואל מצינו שדברו חכמים בלשון דלא הוי דוקא, ועוד יש להעיר הא שם בתמיד אמרינן נמי דר' אמי ס"ל דהשקו את התמיד בכוס של זהב הוי גוזמא, וא"כ הו"ל שמואל לגבי ר' אמי ורבא כיחידאה ואיך פסק הרמב"ם כוותי' מיהו י"ל דכיון דהי' כתלמידיו ע"כ לא אזלינן בתר דידהו אף דהוו רבים וגם ר' יצחק בר נחמני נמי ס"ל כרבו שמואל, ובתולין צ' לא נזכר בדברי ר' אמי הראי' מהשקו את התמיד, אבל א"א לעשות מחלוקת כיון דבתמיד מפורש דס"ל לר' אמי בהא כרבא ומוכרחין לפרש דהא דאמרינן בחולין שם דברו חכמים לשון הבאי כדאמרן, היינו השקו התמיד בכוס של זהב ותפות:

והנראה בסברת הרמב"ם דהנה יסוד פלוגתת שמואל ורבא אי הויא השקאה בכוס של זהב דוקא אי אמרינן בזה סברת אין עניות במקום עשירות דלשמואל אמרינן אין עניות במקום עשירות ע"כ אמרינן דאף השקאת התמיד נמי היתה בכלי זהב, אבל רבא לא ס"ל האי סברא, ע"כ ס"ל דהויא גוזמא, וא"כ מדחזינן בתמיד ל"א ע"ב דפרכינן על הא דאיתא התם דהניחו בשר התמיד על שולחנות של שייש, דאמאי לא הניחו על שולחנות של כסף ושל זהב, דהא אין עניות במקום עשירות, ומדחזינן דגם סתמא דגמ' התם ס"ל לפשיטות הסברא דאמרינן גם בכה"ג אין עניות במקום עשירות ע"כ פסק נמי הכא דהשקו אותו בכוס של זהב ממש דאין עניות במקום עשירות:

ועפ"י דברינו אלה הי' מקום ליישב הא דפסק הרמב"ם בפ"ת מהל' כלי המקדש הלכה ה' דבגדי כהונה שנעשו צואים אין מכבסים אותם, דלכאורה אינו מובן הא בהאי מילתא פליגי ת"ק ויש אומרים בזבחים פ"ת ע"ב ות"ק ס"ל דמותרין לכבסן והו"ל למיפסק כת"ק דחשבינן לי' כרבים בכל דוכתי אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, דהא יסודה של פלוגתת ת"ק וי"א שם בזבחים הוא אי אמרינן יש עניות במקום עשירות דלת"ק לא קפדינן אהאי מילתא וליש אומרים אמרינן דאין עניות במקום עשירות ע"כ אין מכבסין אותם, וא"כ כיון דסתמא דגמ' שם בתמיד ס"ל לסברא פשוטה דאמרינן בכל דוכתי אין עניות במקום עשירות ע"כ פסק נמי בהאי פלוגתא דכיבוס בגדי קדש כיש אומרים דאין מכבסין אותם דאין עניות במקום עשירות, וביותר י"ל לפי המבואר בשקלים ו' ע"ב דזה וזה בין רע"ק ובין ר' חנינא סגן הכהנים לא היו מודים בפירות דאין משתכרין בשל הקדש דאין עניות במקום עשירות וא"כ בודאי י"ל דת"ק דיש אומרים הוא ר' ישמעאל שם בשקלים דס"ל דמשתכרין בשל הקדש ולא ס"ל האי סברא דאין עניות במקום עשירות ומצינו בכמה מקומות דיש אומרים אינן ר' נתן כדכתבו התוס' ב"ב צ"ג ע"ב וכ"ד, וע"כ שפיר י"ל דת"ק דיש אומרים היינו ר' ישמעאל ויש אומרים היינו ר' עקיבא ור"ח סגן הכהנים, ע"כ פסק כרע"ק וכר"ת סגן הכהנים כנגד ר"ז וכן משמע נמי בשבת ק"ב ע"ב דס"ל לרב אתא בר יעקב דג"כ הוי בתרא דאמרינן האי סברא דאמרינן בכל עניני המקדש דאין עניות במקום עשירות ע"כ שפיר פסק הרמב"ם בהאי מילתא דלא כר' אמי ורבא רק כשמואל דהשקאת התמיד היתה בכוס של זהב ממש:

ב) ולכאורה יש להעיר ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבודת יום הכפורים הלכה א', דקלפי של יום הכפורים שהי' מטילין בה גורלות של שני שעירי יוהכ"פ היתה של עץ, ומקורו טהור מהא דאיתא ביומא ל"ט ע"א דס"ל לרבא דקלפי זו היתה של עץ והא התם אליבא דרבא אזלינן ואיהו י"ל דלשיטתו אזיל בתמיד כ"ט ע"א דס"ל דלא אמרינן האי סברא דאין עניות במקום עשירות ע"כ שפיר משנינן אליבי' על הא דפרכינן התם וליעבדה דכסף או דזהב התורה תסה על ממונם של ישראל אבל הרמב"ם דפסק דלא כרבא שם וס"ל דאמרינן בכל דוכתי אין עניות במקום עשירות הו"ל נמי למיפסק הכא דהקלפי תהא מכסף או זהב ועיין מנחות פ"ט ע"א כה"ג פליגי בה תנאי אי אמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל או אמרינן סברת אין עניות במקום עשירות וה"נ י"ל דתליא אי אמרינן דקלפי הוי של עץ משום סברת התורה תסה על ממונם של ישראל אי דאמרינן אין עניות במקום עשירות וכמו דאמרינן נמי גבי שולחנות דאי לאו דאיכא סברא של סרחון הבשר הי' עושין אותן של כסף או של זהב משום הסברא דאין עניות במקום עשירות ואולי י"ל דכיון דחזינן דלא מייתי הגמ' שם ביומא שום פלוגתא בדין עשיית הקלפי משמע דאפילו מאן דס"ל בכל דוכתי אין עניות במקום עשירות מודה נמי הכא דאין עושין של כסף וזהב, דדוקא בכלים שמשתמשים בהם בכל יום בזה שייך לומר אין עניות במקום עשירות ול"ש לומר התורה חסה על ממונם של ישראל כיון שהם לצורך עבודת בית המקדש, אבל בכלים שאינם משתמשים בהם אלא לפרקים בעלמא בזה ל"ש כלל לומר אין עניות במקום עשירות דאין בזה שום בזיון בכבוד המקדש, אם ישתמשו פעם אחת בכלי של עץ ע"כ לא הקפידו על זה לעשותה של כסף וזהב משום סברת התורה חסה על ממונם של ישראל ושפיר פסק דהיא של עץ

אמנם העיקר נראה לומר בזה כי כוס התמיד שהשקו אותו בו לא נעשה לכתחלה כדי להשקותו אלא הי' מכלי המקדש שהי' מקדישים לצורכו, ולקחו וקבעו אותו להשקאת התמיד ורבא ס"ל דגוזמא קתני היינו שלא לקחו מלשכת הכלים כוס זהב להשקות התמיד כיון שאפשר לה להשקאה שתהא גם בכוס פשוט ושמואל ס"ל דכדי להראות כבוד בית המקדש שאין כסף וזהב נחשבים כלים ע"כ הראו דגם להשקאתו נמי משתמשים בכלי זהב, ולפ"ז י"ל דע"כ לא ס"ל להרמב"ם דאמרינן סברת אין עניות במקום עשירות אלא דוקא היכא דאין אנו מוכרחים לעשות הוצאה מחדש, אבל היכא דאי אמרינן אין עניות במקום עשירות יהי' מוכרחין להוציאה הוצאה חדשה ולעשות כלים חדשים בזה לכו"ע אמרינן התורה תסה על ממונם של ישראל, והא דפסק הרמב"ם דאין מכבסין בגדי הכהונה אף דעי"ז יהא מוכרת לעשות בגדי כהונה חדשים לא דמי כלל דהתם לא אמרו אלא דאין מכבסין אותן וממילא הי' מוכרחין ליקח חדשים, אבל לכתחלה להרבות בהוצאה משום האי סברא דאין עניות במקום עשירות לא אמרו גם י"ל דגם בבגדי כהונה הי' מוכנים הרבה בגדים וע"כ כשנתלכלכו התקינו משום האי סברא לומר לב ב"ד, מתנה מתנה עליהם להשתמש בבגדי הכהונה החדשים שהי' נמצאים בלשכת הבגדים אבל לכתחלה להכין הכלי שאפשר על פי דין להשתמש בו אפי' אם הוא של עץ לעשותה של זהב או כסף זה לא שמענו:

ועפ"ז ניחא נמי שלא יקשה מהא דאיתא בר"ה כ"ז ע"א דע"כ לא עשו בתעניות שיהא השופר פיו מצופה זהב משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל ואמאי לא אמרינן נמי התם אין עניות במקום עשירות אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהתם הא הוי עשיי' חדשה ע"כ בזה לא אמרינן אין עניות במקום עשירות, והא דאיתא שם בתמיד דפרכינן על השולחנות דנעבדום דכסף וזהב היינו דכיון דכל השולחנות הי' של זהב לא הי' עושים בהם שינוי אי לאו משום סברת הרתחה מיהו בלא"ה ל"ק מר"ה ואדרבא עפ"ז יש להבין הא דפליגי התם בר"ה דלחדא לישנא משנינן כל כינופיא דכסף דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף, ואידך לישנא משני דהתורה חסה על ממונם של ישראל והיינו לפי מה דהוכחתי דפליגי בזה תנאי בזבחים ובמנחות אי אמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל או אמרינן בזה אין עניות במקום עשירות וה"נ י"ל דלישנא קמא ס"ל דאין עניות במקום עשירות ע"כ ל"ש בזה למימר התורה חסה על ממונם של ישראל ומוכרחין לתרץ משום דכל כינופיא דכסף אבל אידך לישנא ס"ל דלא אמרינן סברת אין עניות במקום עשירות ע"כ משני התורה חסה על ממונם של ישראל:

ג) וביסוד המחלוקת אי אמרינן גבי הדור מצוה התורה חסה על ממונם של ישראל הי' מקום לומר דתליא בפלוגתא דתנאי בשבת קל"ג ע"ב דת"ק דריש הא דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוה עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה וכו', אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון ונראה לומר בטעם המחלוקת דת"ק ס"ל דבשביל הדור מצוה לא אמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ אפי' אם קנה לולב שאינו מהודר יוסיף דמים ויקנה אחר מהודר ונאה הימנו, וכן אם כתב ספר תורה שאינו נאה מחויב לקנות אחר נאה הימנו, אבל אבא שאול סובר דדוקא בעניני צדקה הנוגעים בפקוח נפשות הטילה התורה חוב על כל אחד להתדמות להקב"ה ולהיות רחום וחנון כמו שהוא מרחם וחונן לכל אחד אבל בשארי מצוות אמרינן דהתורה חסה על ממונם של ישראל ולפ"ז אתי שפיר מה דפסק הרמב"ם שהשקו את התמיד בכוס של זהב דהא קיי"ל כת"ק דזה אלי ואנוהו קאי על חיוב להדר המצוה ע"כ משום הדור מצות שחיטת התמיד השקוהו בכוס של זהב, ואם הרמב"ם השמיט ולא הביא הא דאיתא בב"ק ט' ע"ב דבהדור מצוה עד שליש במצוה, משום דאיהו פוסק כאמרי במערבא שם דהכונה של בהדור מצוה עד שליש במצוה היינו עד שליש משלו מכאן ואילך של הקב"ה ואין זה נוגע כלל לענין דין ממש אבל עכ"פ בהאי מילתא קיי"ל כת"ק כמו דמייתי לה הגמ' בסוכה י"א ע"ב בקוצר בנזיר ב' ע"ב באריכות יותר קצת, ע"כ פסק בהאי כשמואל ולא כרבא:

הן אמת די"ל דאפי' לאבא שאול דפליג התם את"ק י"ל דלא פליג אלא בהדור דמצוות דעלמא אבל בהדור דעניני בית המקדש גם אבא שאול מודה דאמרינן אין עניות במקום עשירות וגם להיפך י"ל, דאף לת"ק דס"ל דדרשינן התנאה לפניו בכל המצוות מ"מ בדבר שאין בו הדור כל כך אמרינן בזה התורה חסה על ממונם של ישראל, אמנם מדחזינן בשופר של תעניות במקדש דודאי יש הדור לעשותו פיו מצופה זהב ואפ"ה אמרינן בזה התורה חסה על ממונם של ישראל וגם הכא בשחיטת התמיד הויא התנאות אם השקו את קרבן התמיד קודם שחיטתו בכוס של זהב ואפ"ה לא ס"ל האי הדור משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל, ע"כ דכולה תד מילתא הוא ומאן דס"ל דאמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל לגבי שאר מצוות ה"נ אמרינן להאי סברא גם גבי הדור דעניני מקדש, ואין להקשות דל"ל למימר טעמא דאין עניות במקום עשירות תיפוק לי' דאיכא טעמא דאמרינן התנאה לפניו במצוות י"ל דאי מקרא דהתנאה לפניו במצוות הו"א דע"כ לא הטילה התורה חיוב להתנאות במצוות אלא בהתנאות הנוגעות לגוף המצוה כגון שופר נאה לולב נאה וס"ת נאה, אבל הדור שאינו נוגע בגוף המצוה כגון לעשות שולחן של זהב להניח עליו בשר התמיד וכן השקאת התמיד בכוס של זהב דאין ההדור בעצם וגוף המצוה בזה אנו צריכין לסברת אין עניות במקום עשירות וממילא הוי כהדור של גוף המצוה, אמנם אבא שאול דלא ס"ל הדור גם בגוף המצוה שפיר י"ל דלא ס"ל ג"כ סברת אין עניות במקום עשירות דדוקא לת"ק דס"ל דגם בשאר מצוות איכא התנאה לפניו במצוות שפיר י"ל דבעניני מקדש גם מכשירי מצות הקרבן הוו כגוף המצוה, אבל לאבא שאול כיון דס"ל דגם בגוף המצוה לא אמרינן התנאה לפניו במצוות בודאי דלא מהניא סברת אין עניות במקום עשירות לחייב להוציא על מעשה ההדור הוצאות הרבה, ואם מצינו סברת אין עניות במקום עשירות בכתובות, ק"ו ע"ב היינו דוקא לענין אם משתכרין ועושין סחורה בפרות של הקדש דהתם אין אנו דנין לחסר מההקדש אלא כדי להרויח בזה שפיר שייך לומר סברא זו אבל היכא דהדבר נוגע לחסר להקדש בזה אדרבא אמרינן דהתורה חסה על ממונם של ישראל, אלא דמאן דס"ל דלא אמרינן האי סברא הוא משום דס"ל דכן רצון התורה מדכתיב, ואנוהו התנאה לפניו במצוות ומאן דפליג הוא משום דס"ל כאבא שאול שם בשבת דס"ל דהתורה לא הטילה שום חובה על ישראל לחסר ממונם משום התנאות המצוה בלבד:

ד) ועל פי דברינו אלה דפליגי תנאי אי אמרינן במקום מצוה התורה חסה על ממונם של ישראל אי אמרינן אין עניות במקום עשירות, ודעת הרמב"ם לפסוק כמאן דאמר אין עניות במקום עשירות ולא אמרינן בזה התורה חסה על ממונם של ישראל, הי' מקום ליישב הא דקשה טובא מה שהשמיט הרמב"ם הא דאיתא במנחות ע"ו ע"ב ולקחת סלת, מלמד שלקחת סלת, ומנין שאפילו חטין ת"ל ולקחת מ"מ, יכול אף בשאר מנחות כן ת"ל אותה, וכבר עמד ע"ז הזבח תודה אבל הקדימו בזה המנחת תנוך מצוה קט"ז והניח בצ"ע, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהאי ברייתא ע"כ אתיא כמאן דס"ל דאמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל, ולא אמרינן סברת אין עניות במקום עשירות ע"כ שפיר י"ל דהתורה הזהירה ליקח דוקא חטים כדי למעט בהוצאה, אבל למאן דס"ל דאין משתכרין בשל הקדש דאין עניות במקום עשירות בודאי דאין שום סברא לחלק בין לחם הפנים לשאר מנחות וגם בשאר מנחות המצוה לקנות דוקא סלת ולא להתעסק בקניית חטים ולעשות סלת כדי להשתכר, ותיבת אותה אתא לדרשא אחריתא, והשתא אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם דין זה מהלכותיו דהרמב"ם לשיטתו דפסק דאמרינן סברת אין עניות במקום עשירות אפי' לענין השקאת התמיד בכוס של זהב ע"כ ס"ל דאין מקום לחלק בין לחם הפנים לשאר מנחות:

וביותר י"ל דהנה לכאורה קשה כיון דמרבינן מקרא דאפי' חטין כשרין ללחם הפנים א"כ למה כתבה התורה ולקחת סלת, והי' נראה לומר דכונת התורה לומר דלכתחלה מצות לחם הפנים בלקיחת סלת ובדיעבד גם אם לקחו חטים כשר, אבל לפ"ז דברי הרמב"ם אי אפשר כלל ליישבם, דזה לשונו בהלכות תמידין ומוספין פרק ה' הלכה ו' כיצד מעשה לתם הפנים מביא עשרים וארבעה סאה חטים ולא זכר כלל דלכתחלה מצות לתם הפנים בלקיחת הסלת, ונראה מזה דהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן בברייתא ומנין שאפילו חטים היינו דהתורה ריבתה דיכול לכתחלה ליקח חטים ולעשות מהן הסלת, אבל מכ"מ כיון דפשטא דברייתא משמע דבין חטים בין סלת שניהם כשרים בלחם הפנים, א"כ למה זכר הרמב"ם דהמצוה דוקא בלקיחת החטים, ונראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בהלכות איסורי מזבח פ"ז הלכה ד' דהא דאיתא במשנה מנחות פ"ה ע"א כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה קאי על כל המנחות ומנחת הנסכים, שהוצרכו למקדש, א"כ מבואר דלכתחלה היו מביאים חטים, ולא כהאי ברייתא דס"ל לכתחלה מצותו בסלת, או דמפרש הרמב"ם דהא דאיתא בברייתא ומנין שאפילו חטים היינו דכונת התורה ליקח סלת וגם ליקח חטים אבל עיקר המצוה שלא ליקח סלת ושלא ליקח חטים אלא מצותה שיהי' זורעין בעצמם כמו שפירשה המשנה, ויהי' שיעור הברייתא כן, ולקחת סלת מלמד שנקחת סלת, כלומר אף דהמצוה שב"ד של הלשכה יתעסקו בעצמם בזריעת החטים אבל בדיעבד אם לקחו סלת ג"כ כשר, ומנין שאפילו אם לקחו חטים ג"כ כשר תלמוד לומר ולקחת מ"מ, והא דאמרינן יכול אף בשאר מנחות כן, היינו דמשמע דהמצוה היא לכתחלה שיזרע בעצמו השדה חטים לצורך המנחות ע"כ אמר אותה, ונמצא דהתם גבי מנחת יחיד אין שום קפידא, ויכול להביא מביתו כמו שירצה, והא דקפדינן הכא דמוכרחין ליזרע בעצמן היינו מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ הטילה חובה דב"ד של הלשכה מוזהרין לכתחלה לזרוע כל הצריך למנחות של בית המקדש, ובמנחת יחיד באמת פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פי"ג הלכה ה' דבאה סלת ואף דדעת הרמב"ם דאין עניות במקום עשירות וא"כ הו"ל למימר נמי הכא דבאה סלת דוקא י"ל דכיון דע"י שהי' ב"ד זורעין בעצמן היתה בידם לעשות את הסלת למובחרת שבמובחרות ע"כ לא הקפידו בזה על שאין נראה מזה העשירות דהא כל עיקר הא דאמרינן אין עניות במקום עשירות הוא כדי שנקיים את ההתנאה לפניו במצוות וא"כ הכא דאדרבא ע"י מה שנאמר התורה חסה על ממונם של ישראל יבא לידי התנאות המצוה ע"כ פסק הרמב"ם הכא דבאין חטים ע"י זריעת ב"ד חטים לצורך מנחות הצבור ונסכי הצבור:

ה) וממוצא הדברים נלמד, כי אף שפסק הרמב"ם גבי מנחת יחיד דמביא סלת, אין כונתו לומר דמביא דוקא סלת, דמוכרח לקנות. סלת אלא דכונתו דיכול להביא ג"כ סלת ואם רצה לזרוע חטים או ליקח חטים ולעשות בעצמו הסלת דהרשות בידו, ולא כרש"י שכתב דגבי יחיד כיון דאין המנחה באה אלא עשרון אחד לא חסה התורה על הפסד המועט דמאי פסקת הא אפשר גם ליחיד להביא מנחות הרבה של עשרונות מרובים, אלא כונת הגמ' דגבי יחיד דיש בידו להביא חטים ומביא סלת איהו הוא דאפסיד אנפשי' מה שאין כן בצבור דל"ש גבייהו אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו:

ובפסחים ל"ו ע"א אמרינן חטים של מנחות אין לותתין אותם, ולשיטת רש"י דדוקא לחם הפנים מותר להביא חטים אבל שאר מנחות אין מביאין אלא סלת, א"כ איך משכחת לה חטים של מנחות וזה אי אפשר לומר דמיירי בחטים של סוחרי הסלת המיוחדים למנחות דפשטא דסוגיא שם משמע דמיירי בשל אותם המחויבים במנחות שהביאו חטים דאין לותתין אותם, אמנם אי נימא דהא דממעטינן חטים למנחות של יחידים אין זה אלא אי נימא התורה חסה על ממונם של ישראל אבל למאן דס"ל דאמרינן אין עניות במקום עשירות ילפינן כל המנחות מלחם הפנים דכמו שהן באים חטים הכא נמי שאר מנחות וא"כ התם בפסחים דלשמואל קיימינן ואיהו הא ס"ל בתמיד דהא דתנן, השקו את התמיד בכוס של זהב דוקא דאין עניות במקום עשירות א"כ שפיר לדידי' יכולין לקנות חטים למנחות של יחידים דאין לחלק בין צבור ליחיד בענין זה וקרא דאותה אתא לדרשא אחריתא ע"כ שפיר אמר דגם מנחות היחיד נמי באות חטים, ועיין מהרש"א פסחים שם דכתב דרבא פליג אשמואל וס"ל דחטין של מנחות לותתין אותם, ולפי מאי דנתבאר רבא פליג אשמואל על עיקר הדין דס"ל דגבי מנחות לא הי' קונים כלל חטים, אלא הגזבר של הקדש הי' קונה חטים ועושה מהם סלת וכדמשמע נמי בשקלים וגבי גזבר ל"ש האי חששא וע"כ היו לותתין אותם, והא דס"ל דגבי חמץ דמהני לתיתה אף דלא הי' בזריזים ומקום זריזים, י"ל דל"ד למנחות דאינו אלא איסור לאו בעלמא ע"כ לא חששו לזה אבל גבי חמץ דהוי איסור כרת שפיר י"ל דמזהר זהירי בזה וע"כ לא מייתי ראי' אלא מהא דקרי לה סלת כן נראה ברור בעה"י:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה