הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · עולת יורש מאשה אם היא צריכה סמיכה
א) ראיתי להמנחת חנוך פ' ויקרא שנסתפק בהא דקיי"ל דיורש סומך אם הוא דוקא בקרבן שירש מאביו דכיון שהי' בר סמיכה בחיי האב לא פקע החיוב גם אם מת וירשו בנו אבל אם ירש מאמו כיון דבעודה בחיי' לא הי' קרבנה, טעון סמיכה, גם היורש הבא מכחה אינו סומך, או דאין נ"מ דאזלינן בתר המקריב את הקרבן וכיון דהוא הי' מחויב בסמיכה אם הי' מקריב קרבן שלו ה"נ חייב לסמוך בקרבן שירש:
והנה בזבחים ע"ד ע"ב על הא דאמרינן שם במשנה דקדשים בקדשים מין במינו שנתערבה יקרבו לשם מי שהוא פרכינן והא בעי סמיכה ומתרץ רב יוסף בקרבן נשים, ול"ל לדחוק דמיירי בקרבן נשים הא מצינן לאוקמי דמיירי בקרבן אנשים אלא שירשוהו מאשה דלא בעי סמיכה ומוכרת מזה דכיון דעכ"פ בן הקרבן הוא ממחויבי סמיכה ע"כ גם הקרבן שירש מאמו ג"כ טעון סמיכה ע"כ מוכרת לאוקמי בקרבן נשים ממש ואין לומר דכונת הגמ' בקרבן נשים היינו קרבן שהי' שייך לנשים ועכשיו מקריבו יורש דא"כ מאי פריך התם אביי מה צבור גברי אף יחיד גברי הא שפיר י"ל דמיירי בגברי אלא דהוא יורש מאשה דלא בעי סמיכה אלא הדבר ברור דהכא מיירי בקרבן של נשים ממש, דאי הוי של יורש מאשה הי' טעון סמיכה כשאר קרבן ע"כ פריך שפיר דמוכרת דכמו דצבור הוי גברי גם יחיד מיירי בגברי ואי אפשר לאוקמי דמיירי בקרבן של נשים ממש, כמו דמוקי לה רב יוסף:
אמנם יש לדחות ראי' זו דהא התוס' שם הקשו דאמאי לא מוקמינן מתניתין ביורש ואליבא דר' יהודא דס"ל דליכא סמיכה בקרבן של יורש ותירצו דדומיא דתערובות של חטאת ואשם נקט דל"ש בהו הקרבה ביורש וא"כ לפ"ז א"א עוד לאוקמי דמיירי בקרבן יורש של נשים ג"כ דהא דומיא דחטאת ואשם בעינן והתם ליכא כלל דין הקרבה ביורשים, הן אמת דעיקר קושיית התוס' ל"ק דע"כ לא בעי לאוקמי כר' יהודא דס"ל דיורש אינו סומך דהא מצינו סתם משנה במנחות צ"ב ע"א דס"ל דיורש סומך ע"כ לא ניחא לי' לאוקמי דהאי סתמא לא ס"ל כסתמא דמנחות שם והנה באמת הי' מקום לומר לפי מאי דמוקמינן בזבחים ע"ה ע"ב דהכל יכולים להתערב מיירי אפי' חטאת בעולה ובשעיר נשיא, א"כ הא בכה"ג ל"ש כלל לאוקמי ביורש אלא דכונת התוס' דהאי תקנתא י"ל דאיכא בהני קרבנות דשייכי ביורש ע"כ הוכרחו לתרץ דמיירי דומיא דחטאת ואשם אמנם י"ל דהמשנה באמת שפיר י"ל כתוס' דמצי איירי גם ביורש, אבל האי ברייתא דפרכינן מינה בדף ע"ה הא פרש"י בהדיא דמיירי בשעיר נשיא, והיינו דנקט קרבן יחיד סתם וגם ד' מתנות, א"כ א"א לאוקמי דמיירי ביורש דהא הוי חטאת שמתו בעלי' אבל רב יוסף דנקט סתם קרבן נשים י"ל דאתא לאיתויי גם קרבן יורש שירש מנשים דלית בי' סמיכה:
ב) ונראה ראי' שדעת התוס' אינה כן, מהא שהקשו שם בזבחים ע"ה ע"א מהא דאיתא במנחות ס"ב ע"ב דהשולח קרבנותיו ממדינת הים כהן סומך ע"י, דהא בעי סמיכה ואי נימא דיורש מנשים לא בעי סמיכה א"כ הא אפשר דמיירי ביורש ששולח קרבנות שיש לו ירושה מנשים, וע"כ דגם קרבנות אלו בעי סמיכה ואולי י"ל דכיון דנקט ברישא דהאשה כהן מניף ע"י אין רבותא בזה דהיכא דשולח קרבן ירושה מאשה דכהן מניף על ידה וע"כ הוכרחה לתרץ דאתיא כר' יודא דס"ל דיורש אינו סומך ובאמת לשון השלוח קרבנותיו משמע דהוי קרבנות שלו ולא מה שירש ונראה לפי מאי דאיתא בזבחים ו' ע"א דמקופיא מכפרא גם על היורש א"כ שייך שפיר למיתני קרבנותיו ובאמת עיקר הדבר הא די"ל דליבעי סמיכה ל"ש לומר אי נימא דהיורש יש לו קנין בקרבן ע"כ י"ל דהוי כקרבן אנשים, אבל אי נימא דאין להיורש קנין בהקרבן א"כ אינו אלא מקריב קרבן אשה דעלמא א"כ בודאי דל"ש סמיכה בזה ופלא שלא העיר בזה המנחת חנוך דהא נראה מסקנת הש"ס דלית להו ליורשין קנין בהקרבן וא"כ מהיכי תיתי דליהוי כקרבן זה דין סמיכה אמנם י"ל כיון דעכ"פ מקופיא מתכפרים גם היורשים בקרבן שירשו א"כ י"ל דכפרה זו מזקיקתם גם לסמיכה ול"ד לשליח שמביא קרבן אשה דאין לו שום זכות בקרבן אבל יורשים שיש להם זכות שפיר י"ל דבעי סמיכה:
ובאמת דברי התוס' דאוקמוה להא דהשולח קרבנותיו ממד"ה כהן מניף על ידו מיירי ביורש, לכאורה תמוה דהא טעמא דר' יהודא דס"ל דיורש אינו סומך הוא משום דדרשינן קרבנו ולא היורש א"כ נהי דרבנן פליגי ע"ז וס"ל דקרבנו כולל נמי קרבן יורש אבל הא ר' יהודא בהדיא ס"ל דקרבנו ממעט יורש וא"כ איך אפשר לאוקמי האי ברייתא דנקטה השלוח קרבנותיו דמיירי ביורש הא גבי יורש ל"ש למיתני קרבנותיו ואולי י"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואם בלשון תורה אין קרבן יורש נכלל בלשון קרבנו אבל בלשון חכמים כיון דמקופיא מתכפר שפיר י"ל דהוי בלשון קרבנותיו:
ג) והנה התוס' בזבחים ע"ה ע"א הקשו עוד מהא דאיתא במו"ק ט"ו ע"ב אבל אינו משלח קרבנותיו דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ול"ל קרח תיפוק לי' דבעינן סמיכה, ואמאי לא כתבו לתרץ דמיירי בקרבן שירש מנשים שהוא חייב להתאבל עליהן ומוכח דדעתם דגם בכה"ג חייב לסמוך ואולי י"ל דזהו נכלל במאי שכתבו דמיירי בקרבן נשים אף שאין פשטות דבריהם משמע כן וכן אין להביא ראי' מהא דפרכינן במנחות צ"ג ע"א דלרבנן דס"ל דיורש סומך האי קרבנו מאי אתא למעוטי דהא י"ל דאתא למעוטי קרבן שירש מנשים די"ל דזה דבר פשיט דכיון דכל כחו של היורש אינו אלא מטעם הירושה והוא הא ירש מאשה שאינה בת סמיכה ע"כ גם קרבנו בפשיטות לא בעי סמיכה:
והתוס' שם כתבו לתרץ בתירוץ הראשון דמיירי שם במו"ק בקרבן עוף, חמוה מאד דהא ברייתא זו דמו"ק הובאה בשלמות בזבחים צ"ט ע"ב ושם איתא, ר"ש אומר אינן אין משלח קרבנותיו מאי לאו אפי' פסת ואי נימא דעיקר הא דאיצטריך קרא דשלמים הוא למעט קרבן עוף א"כ מאי האי דקאמר אפי' פסח וביותר תמוה מהא דאיתא לקמן ר"ש אומר שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר היינו אינן מנין לרבות את התודה, וכו' מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל זבת ולדברי תוס' היכי אפשר לרבות חטאת ואשם הא בעי סמיכה ועופות מרבינן מקרא אחרינא עיי"ש וא"כ מוכרח דקרא מיירי גם בקרבנות בהמה, גם מה שכתבו תוס' לתרץ דמיירי בקרבן נשים ג"כ אינו מובן דהא אמרינן התם מרבה אני פסח כשלמים שאינו בא על חטא ומוקמינן לה בשלמים הבאים מחמת פסח ומבואר בזבחים ט' ע"א דשלמי פסח בעו סמיכה ור"ש ס"ל בפסחים צ"א ע"ב עושין אותה טפלה לאחרים וא"כ א"א להיות גבה שלמי פסת וע"כ דמיירי בשלמי פסח של איש וא"כ ל"ל קרא הא בעי סמיכה וע"כ דמיירי ביורש ויורש אינו סומך וכפי הנראה הא דלא רצו התוס' לתרץ דהתם מיירי ביורש משום דר"ש הוא בר פלוגתא דר' יהודא בכל דוכתי וא"כ ס"ל דיורש סומך והתם לר"ש קיימינן וע"כ דחקו לתרץ באופן אחר אמנם מזה אין הכרח דהא י"ל דבהא מילתא ס"ל נמי כר' יודא, ואולי י"ל דע"כ לא רצו תוס' לתרץ דמיירי ביורש משום דמשמע קרא בכל הקרבנות וביורש לא משכחת לה אלא שלמים ועולה, אמנם י"ל דהתם בסוגיא דזבחים מוקי לה רב ששת דמיירי בשלמי פסח אבל ר"ת ס"ל דפסח כדי נסבא ונראה דבהא פליגי דרב חסדא ס"ל דשלמי פסת לאו כפסח דמי ובעו סמיכה א"כ ליכא לאוקמי בכה"ג דא"כ ל"ל קרא דאינו משלח קרבנותיו תיפוק לי' דא"א לשלוח שלמי פסת דהא בעו סמיכה אבל רב ששת ס"ל דלא הוי כשלמים ממש ולא בעו סמיכה א"כ שפיר י"ל דאתא קרא למעט שלמי פסח דאין אינן משלח להקריבם ועיין צל"ח פסחים ע' ע"א שכתב דפליגי תנאי אי שלמי פסת הוי כשלמים לענין אכילתן וא"כ י"ל דפליגי נמי לענין דין סמיכה דמאן דס"ל דנאכלין לשני ימים ולילה א"כ דינן כשלמים ממש ה"ה דבעו סמיכה כשלמים אבל מאן דס"ל דאינן נאכלין אלא ליום ולילה א"כ דינן במקצת כפסח ה"ה דלא בעו סמיכה ואף דבברייתא דזבחים ט' ע"א מבואר דטעונין סמיכה, אבל בתוספתא דזבחים פרק ח' הלכה ג' מבואר דבן עזאי ס"ל דשלמים הבאים מחמת פסת דינן כפסח לכל דבר אלא שנאכלים ליום ולילה ומדאמר לכל דבר משמע בהדיא דאפי' לענין סמיכה דינן כפסח דאינן טעונין סמיכה וא"כ י"ל דבהא פליגי רב חסדא ורב ששת דר"ח דס"ל דטעונין סמיכה ס"ל כברייתא דזבחים ט' ע"א ורב ששת דס"ל דאין טעוני סמיכה ש"ל כבן עזאי דדינן כפסח לכל דבר ועיין ר"ה ה' ע"א דפליגי נמי ר"ת ורב ששת בכה"ג ואזלי לטעמייהו הכא דר"ת ס"ל דשלמי פסח הם שלמים ור"ש ס"ל דהוי כפסח:
ד) והנה דברי התוספתא דזבחים שם לכאורה אינם מובנים דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דשלמים הבאים מחמת פסת נאכלים ליום ולילה עד חצות ומאי הוסיף בזה בן עזאי, ואולי י"ל דת"ק ס"ל דלא איתקשי לפסח כלל אלא דינן כתודה דג"כ אינה נאכלת אלא ליום ולילה וממילא דטעונים נמי סמיכה כתודה אבל בן עזאי ס"ל דדינן כפסח לכל דבר אפי' לענין סמיכה והנה במשנה דריש התערובות בזבחים ע"א לא הוזכר הדין אם נתערבו שלמי פסח עם שלמים סתם אלא דין אשם שנתערב בשלמים וי"ל דתנא דזבחים ס"ל דשלמי פסח היינו חגיגה וחגיגה הא זמן אכילתה מבואר בפסחים ס"ט ע"ב דנאכלת לשני ימים ולילה אחד א"כ דינן כשלמים ממש, וברייתא דזבחים ל"ו ע"א דס"ל דזמן אכילה הוא רק יום ולילה ס"ל כבן עזאי דתוספתא דדינן כפסח לכל דבר אלא שנאכלת ליום ולילה ולפי מש"כ דאפשר למינקט נמי על פסת דנאכל ליום ולילה וכמו שכתבו תוס' פסחים פ"ט ע"א א"כ י"ל דת"ק דתוספתא ס"ל דשלמי פסח, אינן נאכלין אלא עד חצות דוקא כפסח אבל בן עזאי ס"ל דנאכלין ליום ולילה כתודה, וכן מצאתי להמפרש מנחת בכורים שכתב דבהא פליגי דת"ק ס"ל כבן תימא דדין חגיגה כדין פסת לכל דבר ובן עזאי ס"ל דלענין אכילה דינה כדין תודה, אמנם מפשטות הדברים נראה דמיירי אחד זמן הפסח וע"כ א"א לומר דלבן תימא גם אחר הפסח לא תהא זמן אכילתה אלא עד חצות וע"כ נראה ברור דחצות דזכר ת"ק הוא רק מטעם סיג כמו שהזכירו חכמים בריש ברכות כדי להרחיק אדם מן העברה ופליגי רק בדין סמיכה דלת"ק בעו סמיכה ולבן עזאי דינן כפסח לכל דבר ולא בעו סמיכה ועיין זבחים מ"ט ע"א דאמרינן לחד לישנא דמותר פסח הוי שלמים ממש ולחד לישנא שם פסח עליהן ונראה דלענין סמיכה תרווייהו לישנא ס"ל דבעי אלא דללישנא קמא חל עליו שם שלמים אלא דלענין זמן אכילה קבעה התורה זמנו כתודה ולאידך לישנא אדרבא דין פסת עליו אלא דלענין אכילה וסמיכה יש עליו דין שלמים ותודה:
ה) וראיתי להתוס' מנחות צ"ג ע"א שהקשו על הא דאיתא בערכין הכל סומכין דהכל אתא לרבות דאפי' יורש סומך דל"ל להאי ריבויא הא בהדיא מבואר כן במשנה דמנחות צ"ב ע"א דיורש סומך ומה שתירצו התוס' דכן הדרך התנא לשנות בקוצר מה שכבר שנה במקום אחר אינו מובן דזהו שייך דוקא היכא דהדבר שנוי במקום אחר אבל הכא הא שתי המשניות סמוכות זו אצל זו אחת בדף צ"ב ע"א והשני' בדף צ"ג ע"א וא"כ למה הוצרך לשנות אפי' בקוצר מה שכבר שנה בפירוש וראיתי בשיטה מקובצת ערכין ב' ע"א שתירץ דחדא אתא לאשמעינן דאיכא סמיכה להיכא שכבר הפריש האב מחיים וחדא אתא להיכא דלא הפריש האב מחיים וכונתו דאי לאו משנה יתירה הו"א דע"כ לא אמרינן יורש סומך אלא היכא דלא הפריש האב מחיים דחשיב כאלו הוא קרבן היורש גופא אבל היכא שכבר הפריש האב מחיים את הקרבן לא בעי סמיכה, לכך איצטריך משנה יתירא אבל גם זה אינו מובן דהא טעמייהו דרבנן דס"ל יורש סומך הוא מהא דס"ל דילפינן מתמורה מה תמורה יורש ממיר אף סמיכה נמי יורש סומך והא גבי תמורה מיירי בקרבן שכבר הפריש מחיים דאל"כ ל"ש בזה למימר דיורש ממיר דכיון דיש לו רשות להפריש בודאי יש לו רשות להמיר וא"כ כיון דידעינן דסומך טל קרבן שכבר הופרש מחיים כש"כ שסומך על קרבן שהפריש היורש גופא גם תמוה הא באמת פליגי בזה אמוראי בקדושין י"ג ע"ב דהא דיורש מביא קרבן של אביו אם הוא דוקא בהפרישו מחיים ושמואל ס"ל דאם לא הפרישו מחיים אינו מביא א"כ לדידי' ע"כ מוכרחין לאוקמי דמיירי שכבר הופרש מחיים וא"כ תרתי ל"ל ואין לומר דאפילו לשמואל דס"ל דאין חייבין להביא כשלא הפרישו מחיים היינו דחיובא ליכא אבל יכול מעצמו להביא אפי' לא הי' מופרש מחיים ואיצטריך תנא לאשמעינן דסומך עליו, דבהא לא איצטריך כלל דכיון דמרבינן דאפילו כשהי' כבר מופרש דבעי סמיכה כש"כ היכא שהיורש בעצמו הפרישו בתורת נדבה דודאי הוא בר סמיכה וא"כ לשמואל יקשה ל"ל הכל סומכין וע"כ צ"ל דהא דאמרינן דיורש סומך משום דהקרבן הוא של היורש לענין זה וכאלו הפרישו בעצמו ע"כ אפי' ירש מאשה ג"כ בעי סמיכה ע"כ י"ל דבעינן משנה יתירא דהכל סומכין דאי ממשנה קמא הו"א דדוקא אם ירש מאביו דגבי הוי קרבן בר סמיכה ע"כ גם היורש סומך ולא הוי כקרבן חברו אבל היכא דירש מאמו דלא נתחייב הקרבן מעולם סמיכה ע"כ י"ל דגם היורש אינו סומך עליו ע"כ תנא הכל סומכין לאיתויי גם אם ירש אותו מאמו והא דאמרינן דלא כר' יהודא משום דלדידי' אפי' ירש מאביו לא בעי הקרבן סמיכה וכש"כ היכא דירש הקרבן מאמו:
ו) אמנם דלכאורה מוכח מהא דלא תירצו התוס' כן דדעתם באמת דגם אם ירש מאשה הוי בכלל קרבן נשים דלא בעי סמיכה ע"כ לא תירצו דהכל סומכין מיירי בקרבן יורש שירש מאשה בשלמא הא שלא תירצו כהשטמ"ק הוא משום דהוי קשה להו, דהא תינח למאן דס"ל דאיכא קרבן יורש גם בלא הופרש מחיים, אבל לשמואל מאי איכא למימר אבל למה לא תירצו דהכל סומכין אתא ליורש מאשה, ונראה, בדעת התוס' דא"א לומר דהכל סומכין אתא ליורש מאשה דהא בהאי משנה נקט תנא דמתניתין הכל סומכין חוץ מחשו"ק וסומא ועכו"ם והעבד והשליח והאשה, ואי נימא דהא דנקט הכל סומכין אתא האי הכל לרבות יורש מאשה, א"כ ממילא מוכח דאשה אינה סומכת, ואמאי הוצרך חנא דמתניתין לאשמעינן זימנא אחריתא דאשה אינה סומכת ע"כ הוכרחו התוס' והשטמ"ק לחפש תירוצים אחרים, אבל לענ"ד נראה דאין הכרח מזה וי"ל דהא תנא ס"ל דנשים אין סומכות כלל וכמו דמוכח ממשנה דר"ה ל"ב ע"ב כדאיתא שם ל"ג ע"א, ע"כ אי הוה סמכינן רק על הא דהכל סומכין אפי' יורש מאשה הו"א דמכ"מ אם רוצה לסמוך הרשות בידה ע"כ נקט אשה בפירוש דומיא דעכו"ם דודאי אינו רשאי לסמוך ה"נ אשה אינה רשאה לסמוך, ושפיר יש לפרש דהא דנקט הכל סומכין לאתויי יורש מאשה דאף דירש מאשה שאין הקרבן שלה טעון סמיכה מ"מ כיון שהיורש בר סמיכה ג"ז טעון סמוכה:
ובעיקר מה שטרחו התוס' זבחים שם ליישב הא דמו"ק ט"ו ע"ב ומנחות ס"ב ע"ב, דאיך אפשר לשלוח קרבנות הא בעי סמיכה בבעלים, לענ"ד הי' נראה לתרץ דמיירי בסומא דהא מבואר במנחות צ"ג ע"א דסומא אינו סומך, א"כ י"ל דכל הני מיירי בסומין, ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' דל"ל לרבות יורש הא כבר נשנה במנחות צ"ב ע"א דיורש סומך די"ל דאיצטריך הכל סומכין ליורש מסומא, דלא נימא כיון דבעל הקרבן לא הי' טעון סמיכה גם היורש הבא מכחו ג"כ אינו סומך ודלא כר"י דס"ל דיורש אינו סומך כלל, אלא דלפ"ז יקשה אמאי הוכרח רב יוסף בגיטין כ"ח ע"ב לתרץ דמיירי בקרבן נשים ואמאי לא מוקי לה בקרבן סומא, וכן הכא בזבחים וגם הברייתא דזבחים ע"ה ע"א מצינן לאוקמי דמיירי בקרבן של נשיא שנעשה סומא, ואפשר לומר דכיון דר' יהודא ס"ל בב"ק פ"ז ע"א דסומא פטור מכל המצוות האמורות בתורת וגם רב יוסף הוה ס"ל כוותי' ע"כ ליכא גבי' חיוב קרבן ולא הוה ניחא לי' לאוקמי דלא כר' יהודא דהלכתא כוותי' לדעת רב יוסף ובפרט דמתניתין דזבחים אתיא כר' יהודא דס"ל דדבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ע"כ לא ניחא לי' לאוקמי דהאי תנא סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא ועיין תוס' גיטין כ"ח ע"ב שכתבו דכל הזבחים שנתערבו בהן משמע אפי' חטאת, וא"כ א"א לאוקמי בסומא דליכא גבי' קרבן חטאת, ואין לומר דמיירי כגון שהפריש את הקרבן בעודו פיקח ונסתמא אח"כ דאי נימא דסומא לא הוי בר קרבן א"כ דמי להפריש קרבן ונשתטה דכיון שנדחה ידחה אפי' כשחזר ונשתפה והוי נמי כחטאת שמחה בעלי', ואף דדעת המכריע דהא דס"ל לר' יהודא סומא פטור מכל המצוות שבתורה אין זה אלא ממצוות עשה אבל בל"ת חייב וא"כ כיון דחייב בל"ת י"ל דחייב נמי במצות הבאת קרבן חטאת כדי דליהוי להסומא כפרה דא"כ יהא גרע מפקח, מ"מ הא דברי המכריע אינם מוסכמים, וכבר האריך בזה הנודע ביהודא בתשובה במהד"ת חלק או"ח סי' קי"ב אף שלא ראה את ספר המכריע ועיין בחידושי רעק"א ליורה דעה סוף סי' א' עיי"ש:
ז) אלא שעדיין קשה לשיטת המכריע דר' יהודא אינו פוטר אלא ממצות עשה ולא מל"ת א"כ יקשה אמאי לא מתרץ רב יוסף דהתם בגיטין מיירי בקרבן סומין, ובפרט דמתניתין דמנחות צ"ג ע"א הא ס"ל דאפשר להיות קרבן בסומין ואולי י"ל דהא במנחות שם ילפינן דסומא לאו בר סמיכה הוא מג"ש סמיכה סמיכה מעולת ראי' דכתיב בה יראה יראה דסומא פטור מעולת ראי', והנה בזה פליגי רבנן ור' יהודא ולרבנן באמת סומא חייב בראי' דלא דרשינן יראה יראה דיש אם למקרא, א"כ שפיר י"ל דע"כ לא רצה לאוקמי דמיירי בקרבן סומין דהא תינח לר' יהודא אבל לרבנן מאי איכא למימר, ומה שהקשו התוס' במנחות שם דא"כ גם סומא באחת מעיניו יהא עטור מסמיכה, באמת יש לומר דתרי תנאי אליבא דר' יהודא דרבנן אליבא דר' יהודא ס"ל דמיראה יראה ילפינן רח דסומא פטור מן הראי' דסומא באחת מעיניו בר ראי' הוא וכמו דרואה בשתי עיניו דמי, כיון דרואה באחת מעיניו כמו פקח הרואה בשתי עיניו, אבל ר' יוחנן בן דהבאי אליבא דר' יהודא ס"ל דגם סומא באחת מעיניו ממעטינן מיראה יראה ונמצא דשלש מחלוקת בדבר, ת"ק דהיינו רבנן ס"ל דאפילו סומא גמור חייב בראי' ורבנן אליבא דר' יהודא ס"ל דסומא פטור מן הראי' והיינו סומא בשתי עיניו אבל סומא באחת מעיניו חייב בראי', ור"י בן דהבאי ס"ל אליבא דר' יודא דאפי' סומא באחת מעיניו נמי פטור מן הראי' ולפ"ז י"ל דלר' יוחנן בן דהבאי באמת גם סומא באחת מעיניו פטור מראי' ואינו סומך למאן דיליף מראי' ומתניתין דמנחות אתיא כרבנן אליבא דר' יהודא דס"ל דרק סומא בשתי עיניו פטור מן הראי', והנה באמת לר' יהודא דס"ל סומא פטור מכל המצוות שבתורה ע"כ דהאי קרא יראה יראה אתא לסומא באחת מעיניו דסומא בשתי עיניו בלא"ה פטור מראי' דהא פטור מכל המצוות, ואף דאיכא נמי לאו דלא יראו פני ריקם, מ"מ הסומא פטור מזה דהלאו נובע מהעשה דכל היכא דחייב בראי' איכא נמי לאו דלא יראו פני ריקם אבל כיון ליכא חיוב מצות ראי' ממילא ליכא נמי לאו דלא יראו פני ריקם וכמו דאשה פטורה מן הראי' מטעם מצות עשה שהזמן גרמא ג"כ אי לאו גז"ש ראי' ראי' מהקהל כדאיתא בחגיגה ד' ע"א אף דנשים חייבות בלאוין כאנשים כדאיתא בקדושין כ"ט ע"א וע"כ כיון דכל עיקר הלאו נובע מהאשה כיון שהיא פטורה מן העשה פטורה נמי מן הלאו ה"נ בסומא אף שהוא חייב בלאוין אבל בלאו דלא יראו פני ריקם כיון שהוא בא מכח העשה כיון שהוא פטור מהעשה מצד סומא, ה"נ פטור מן הלאו, וע"כ לשיטת ר' יהודא דס"ל סומא פטור מהמצוות ע"כ דהאי יראה יראה אתא לפוטרו לסומא באחת מעיניו דסומא בשתי עיניו בלא"ה פטור, ולפ"ז הא לכאורה א"א עוד לומר דרבנן אליבא דר' יהודא ס"ל דהאי יראה יראה אתא לפטור סומא בשתי עיניו, דהא לדידי' בלא"ה פטור, ע"כ נראה דהא בדין זה אי אמרינן יש אם למסרת הא פליגי כמה תנאים כדאיתא בסנהדרין ד' ע"ב, וא"כ י"ל דהא דאמרינן במנחות דסומא פטור מן הראי' הוא אליבא מאן דס"ל דיש אם למסרת ולדידי' סומא אינו סומך אבל למאן דס"ל יש אם למקרא וקרינן יראה אפי' סומא בשתי עיניו חייב בראי' וממילא דסומך נמי על קרבנותיו ע"כ לא בעי רב יוסף שם בגיטין וזבחים לאוקמי דמיירי בקרבן סומים דבעי לאוקמי מתניתין אליבא דכולי עלמא:
ח) והנה בגיטין כ"ח ע"ב דפרכינן התם על הא דתנינן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים והא בעיא סמיכה, מתרץ רב יוסף דמיירי בקרבן נשים ורב פפא מוקי לה בחטאת העוף, ואינו מבואר במאי פליגי ונראה לומר, דרב יוסף ס"ל דכיון דקיי"ל ה' חטאות מתות בחד מקום גמירי לן כדאיתא בהוריות ו' ע"ב, א"כ הא דקיי"ל חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא קאי נמי אחטאת העוף דהא ליכא גבה לא תמורת חטאת ולא ולד חטאת וכדאמרינן בהגמ' שם בהוריות וא"כ אף דמצינו נמי גבי חטאת העוף דאמרינן חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא מ"מ אין זה אלא מדרבנן בעלמא דגזרו אטו חטאת בהמה ועיין רש"י נזיר כ"א ע"ב, ולפ"ז אי אפשר לאוקמי מתניתין דגיטין בחטאת העוף דא"כ ל"ל למימר דמקריבין אותה בחזקת שהוא קיים הא אפי' בספק נמי מותר להקריב דהוי ספקא דרבנן דאזלינן בכל דוכתי לקולא ע"כ הוכרח לתרץ דמיירי בחטאת בהמה ובקרבן נשים, אבל רב פפא ס"ל דלדידן לא אמרינן דכולהי חטאות המתות בחד מקום גמירי להו וע"כ אף דליכא בזה תמורה וולד מכ"מ כיון דשייך בה חטאת שמתו בעלי' אמרינן דכמו דחטאת בהמה שמתו בעלי' למיתה אזלא מהלכה למשה ה"נ חטאת העוף ומספקא לא הוי מצינן לאחרובי ובעינן דוקא בחזקת שהוא קיים ע"כ שפיר מוקי למתניתין דגיטין שם בחטאת העוף:
ועפ"ז אתי נמי שפיר הא דאיתא ביומא נ"ה ע"א דרב יוסף מוקי להא דאיתא התם דלא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות דהיינו תערובות חובה בנדבה, ובמערבא מפרשי, דמפני התערובות, מפני תערובות חטאת שמתו בעלי', והיינו דרב יוסף לשיטתו אזיל דס"ל דהא דקיי"ל הלכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא אין זה אלא בחטאת בהמה ולא בחטאת העוף, ע"כ ליכא למיחש משום תערובות חטאת שמתו בעלי' כיון דאין כאן אלא חששא דרבנן בעלמא, ואף דהיכא דידעינן בודאי דמתו בעלי' למיתה אזלא מ"מ בכה"ג ודאי אמרינן ברירה או דלא גזרו כלל ע"ז, אבל במערבא ס"ל כרב פפא שם בגיטין דהלכתא גמירי לה גם בחטאת העוף שמתו בעלי' דלמיתה אזלא ע"כ שפיר איכא למיחש גם בקרבנות של עופות לחטאת שמתו בעלי' ע"כ מפרש דהשולח חטאתו מיירי בחטאת העוף והא דלא מוקי לה נמי רב פפא דמיירי בחטאת של נשים משום דלשון השולח חטאתו, משמע דאיש שולח ולא אשה, דא"כ הו"ל למינקט השולחת חטאתה, ע"כ מוקי לה בקרבן של חטאת העוף, וג"כ בעינן דוקא ידיעה ברורה של חזקת קיים:
ט) עוד נ"ל להביא ראי' דאפילו יורש מנשים בעי קרבנם סמיכה מהא דמספקא לה להגמ' בזבחים ה'. ו' אי קניא להו ליורשים קרבן של ירושה, ואי נימא דלא בעי סמיכה א"כ הא מהא גופא מוכח דלא קניא להו, דאי ירשו את הקרבן בתורת ירושה א"כ נעשה קרבן של היורשים ואמאי לא יהא טעון סמיכה, ומוכרח ע"כ דס"ל להגמ' דגם קרבן שיורשים מנשים נמי טעון סמיכה, ע"כ אין ראי' מזה דקניא להו די"ל דכך גזרה תורה דכל קרבן טעון סמיכה ע"כ אף שירשו מנשים נמי טעון סמיכה, ולא פטרה התורה מסמיכה אלא דוקא כשהיא בעצמו מביאה אותו ולא היכא שמביאין אחרים אותו בשבילם, וביותר מזה כתבו התוס' במנחות ס"א ע"ב דאי לאו קרא יתירא הו"א דאף דליכא סמיכה בקרבן עכו"ם ואשה היינו דהם בעצמם אינם סומכין אבל אחרים סומכין בקרבנותיהם, וא"כ אף דמיעטה תורה דגם אחרים אינם סומכים בשבילם זהו דוקא היכא דבאים לקיים מצות הסמיכה בתורת שליחות, אבל היכא שבאים להקריב הקרבן בתורת ירושה שפיר י"ל דמחויבים לסמוך כיון דליכא קרא למעוטי בכה"ג, וע"כ נראה לדינא דאפילו יורש מנשים נמי הקרבן טעון סמיכה וכן נראה מהא דאמרינן במשנה דמנחות דהכל סומכין חוץ מהאשה, ואמאי לא נקט תנא נמי והיורש מן האשה דהוי רבותא יתירא וע"כ דבאמת יורש מאשה הוי בכלל יורש דרישא דרבינן לי' מהכל סומכין דאפילו יורש סומך, וא"א למעט מסמיכה אלא האשה, אמנם זהו יש לדחות דאתא לאשמעינן דאשה אינה סומכת קרבן של בעלה דלא נימא דכגופו דמיא וכדאמרינן בגמ' שם, ולפ"ז נדחה נמי הא דכתבנו בדעת התוס' דע"כ א"א לפרש דקאי הכל סומכין על יורש מנשים דא"כ למה נקט בסיפא והאשה, דהא מרישא שמעינן לה די"ל דרישא אתא למעוטי סמיכה בקרבן של עצמם וסיפא אתא למעוטי בתורת שליחות, אלא דלפ"ז לא נתבאר כלל במשנה, אי קרבן אשה חייב בסמיכה, דהא איכא למימר דרק בשליחות ליתא וכמו דלא מהני גם שליחות של חברי, אבל קרבנה חייב בסמיכה ע"כ נראה דמדקדק התנא לכתוב והאשה, כיון בזה לומר דאשה ליתא בדין סמיכה לא בשל בעלה ולא בשל קרבן עצמה וכן העבד, והשליח דנקט רוצה לומר אפי' בשכירות דידו כיד בעלים כדאיתא בב"מ י' ע"א, ושפיר י"ל דדוקא אשה נתמעטה אבל קרבן הבא מכחה חייב בסמיכה, וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם פ"א מהלכות מחוסרי כפרה דיורשין מביאין עולתה משמע כדין חייבי עולות דבעי סמיכה עיי"ש בהלכה י"ג והכי מסתבר לענ"ד: