הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · מצות כהן גדול וקדושתו
א) הנה ז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות כלי המקדש הלכה א', כהן גדול צריך שיהא גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכת בעשר בחכמה ובהלכה ב' כתב ואין כל אחד מאלו מעכב אלא כ"ז למצוה ואם נתרבה נתרבה:
ביאור דבריו דלא נימא דע"כ אין כ"ז מעכב אלא במשוח בשמן המשחה דמשיחתו מקדשתו בכל גוני, אבל בבית שני דלא הי' עוד שמן המשחה בזה כל הדברים האלה מעכבים אפי' בדיעבד, ע"כ דקדק וכתב ואם נתרבה נתרבה, כלומר דאפי' אם נתמנה לכה"ג רק ע"י ריבוי בגדים בלבד ג"כ אין כל הדברים האלה אמורים אלא למצוה:
אמנם לא נתבאר בכ"מ מקור הדברים, וראיתי בהגהות יד איתן על הרמב"ם שכתב להביא ראי' מהא דאיתא בתוספתא דיומא מצות כהן גדול להיות גדול מאחיו, משמע דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ודבריו תמוהים, דלשון מצות מצינו בהרבה מקומות גם על דברים המעכבים בדיעבד ג"כ, כמו מצות חליצה בשלשה דיינים (ביבמות ק"א ע"א) דבפחות משלשה גם בדיעבד לא הויא חליצה כדאיתא ביבמות ק"ד ע"ב, אלא הדבר ברור דמקור דברי הרמב"ם נובע מהא דאיתא בהוריות י"ג ע"א, דממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ, וע"כ דמיירי שהעמידוהו לכה"ג עם הארץ, דאם הי' מקודם ת"ח ל"ש לומר ע"ז דהוא עם הארץ ועוד דגם אם שכח תלמידו חייבים בכבודו כדשלח ריב"ב מנציבין כדאיתא בברכות ח' ע"ב וע"כ דמיירי שבתחלת התמנותו הי' עם הארץ ואפ"ה חל עליו דין כהן גדול דאל"כ ל"ש בזה דין קדימה, וא"כ יקשה דאיך אפשר להעמיד כה"ג עם הארץ וע"כ דאין מצוה זו של והכהן הגדול שיהא גדול מאחיו בחכמה וכו' אלא למצוה ולא לעכב ע"כ שפיר י"ל דאפשר לכהן גדול שיהי' ג"כ עם הארץ:
ב) ולכאורה יש להעיר ע"ז מהא דאיתא ביומא י"ח ע"א על הא דאיתא שם במשנה דאומרין להכה"ג שיחזור על דיני עבודת יום הכפורים שמא לא למד או שמא שכח, בשלמא שמא שכח לתיי', אבל שמא לא למד, הא תניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בחכמה, ואי נימא דאין זה אלא למצוה ולא לעכב א"כ הא י"ל דמינוי כה"ג עם הארץ ע"כ שפיר יש לומר לו שמא לא למד, ומוכרח מזה דאפי' בדיעבד מצוה זו מעכבת ע"כ שפיר פרכינן דאי אפשר לו לכה"ג להיות בגדר, לא למד:
אמנם אדרבא מסוגיא זו יש להוכיח כדברי הרמב"ם דהא משנינן שם, ל"ק כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני, דבמקדש שני הי' אפשר שיהי' כהנים גדולים גם אם לא למדו, ואי נימא דגם בדיעבד מצות גדול מאחיו מעכבת א"כ גם במקדש שני, לא הי' לו להיות כהן גדול דהא לכאורה גם במקדש שני בעינן מצות גדול מאחיו בכה"ג, וע"כ מוכרח מזה דאין מצוה זו מעכבת אלא שהיא מצוה לכתחלה וע"כ במקדש שני שהעמידוהו עפ"י מלך העמידו גם ע"ה ע"כ אפשר שלא למד:
אבל אין מזה שום ראי' די"ל דהא דהקפידה תורה שיהא כהן גדול מאחיו בחכמה ובכח ובעשר הוא משום דאמרינן ביומא ע"ג ע"ב דאין נשאלין באורים ותומים אלא בכה"ג שהשכינה שורה עליו, ואמרינן בנדרים ל"ח ע"א דאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ואמרינן נמי ביומא כ"א ע"ב דבהדברים שהי' בין מקדש ראשון למקדש שני היתה נמי חסרון דשכינה ואו"ת דבמקדש ראשון היתה שכינה ואו"ח בישראל ובמקדש שני לא היתה שכינה ואו"ת במקדש, ולפ"ז כיון דבלא"ה לא היתה שכינה ואורים ותומים במקדש שני, א"כ לא הי' הכה"ג מוכרח להיות חכם גבור ועשיר, וע"כ שפיר משני כאן במקדש ראשון דהי' אורים ותומים ושכינה ע"כ הקפידו על גדול מאחיו, כאן במקדש שני דלא היתה שכינה ואו"ת ע"כ אין קפידא אפי' אם הכה"ג לא הי' גדול מאחיו, והא דמייתי התם מהא דינאי המלך העמיד לכה"ג את יהושע בן גמלא ולפי מש"כ אין זה ענין לנדון דידן דעיקר הנ"מ הוא בעצם המקדש ראשון למקדש השני, נראה דנהי דאין קפידא במקדש שני, אבל מ"מ הא אפשר לומר דלכתחלה הי' מהדרין להעמיד כה"ג במקדש שני שיהא מעין כה"ג של מקדש הראשון, וא"כ לא משכחת, לא למד ע"כ מייתי מיהושע בן גמלא דאף שלא הי' גדול מכל הכהנים מכ"מ העמידו ינאי לכה"ג, א"כ חזינן דלא הי' מקפידין דוקא למנות כהנים גדולים כבית שני שיהי' מעין הכהנים הגדולים של בית הראשון שנאמר עליהם ביומא ט' ע"א יראת ד' תוסיף ימים עיי"ש:
וע"כ שפיר משני הא במקדש ראשין הא במקדש שני, אבל להרמב"ם יקשה דהא אפשר לאוקמי כגון שהעמידו כהן גדול עם הארץ, וע"כ שפיר שייך בזה לומר שמא לא למדת, ואין לומר דכונת הגמ' להקשות דכיון דלכתחלה בעינן שיהא גדול מכולם בחכמה, וא"כ איך אפשר שיהא בגדר לא למד כלל, דמלבד די"ל דאותן ההלכות הנוגעות בדיני עבודות יוהכ"פ לא למד כלל, עוד קשה דהא מוכרח ממשנה דהוריות דאפי' כהן גדול עם הארץ ממש אפשר להעמיד:
והנראה בישובא דהאי מילתא, דהנה הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין דעתו לפסק הלכה דמדאורייתא חד נמי כשר להיות דיין לדיני ממונות, ומ"מ פסק דשנים שדנו אין דיניהם דין ומגמ' סנהדרין ג' ע"א מוכח להיפך דאי נימא דמה"ת חד נמי כשר לד"מ, ממילא אמרינן דשנים שדנו ביניהם דין בדיעבד וכבר הקשו ע"ז הרשב"א עיין ש"ך חו"מ סי' ג' סק"א:
וראיתי בשער המשפט שם שכתב לתרץ, דאף דמה"ת חד נמי כשר מ"מ ראוי לומר דלא יהא דינם דין משום דעברו על איסור דרבנן שגזרו שפחות משלשה לא יהא רשאים לדין, ועבריינים פסולים לדין, והא דאמרינן שם בסנהדרין דאי נימא דמה"ת חד נמי כשר שנים שדנו דיניהם דין אף דהוי עבריינים משום דהתם לרבא קיימינן ואיהו הא ס"ל בסנהדרין כ"ז ע"א דאינו נפסל לעדות וה"ה לדין רק אם עברה שיש בה חימוד ממון והכא הא ליכא חימוד ממון ע"כ אין עליהם שם פסולים אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל דאפי' בפסול דרבנן נמי מיפסל אפי' היכא דליכא חימוד ממון ע"כ פסק הכא דאף דמה"ת חד נמי כשר אבל כיון דעברו אדרבנן מיפסלי לדין, והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' כלי המקדש פסק דאין מעמידין כה"ג אלא עפ"י ב"ד, של שבעים ואחד, ונראה דה"ה על פי מלך אפשר להעמיד דאיהו במקום שבעים ואחד קאי וע"כ ניחא הא דמצינו דיהושע בן גמלא נתמנה עפ"י ינאי מלכא, וקשה לכאורה הא בעינן שבעים ואחד וע"כ צ"ל דמלך הוי במקום שבעים ואחד סנהדרין, והשתא אתא שפיר דבמקדש ראשון א"א הי' שיהי' הכה"ג עם הארץ דהא התם ההתמנות היתה באה דוקא עפ"י סנהדרין של ע"א וכיון שדין התורה היא להעמיד כהן גדול ת"ח שיהא גדול מאחיו והם עברו על דין התורה והעמידו כה"ג ע"ה א"כ הם פסולים לאותו דבר אף דעברו אעשה, וליכא העמדה עפ"י ב"ד של ע"א, וממילא ליכא התמנות כלל, ע"כ במקדש ראשון לא הי' יצויר הדבר שיהא כה"ג עם הארץ, אבל במקדש שני שהי' המלך מעמיד כה"ג שאינו נפסל מפני שעבר על איסור, א"כ שפיר אפשר שיהא הכה"ג ע"ה, וע"כ שפיר משנינן כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני, והא דמייתינן בהוריות על הא דממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ קרא דמשלי ולפי מה שנתבאר הא בזמן שלמה לא הי' באפשרי שיהא כה"ג ע"ה, ל"ק כלל, דמצינו כמה כתובים שנכתבו ע"ש העתיד וע"כ אתי שפיר פסק הרמב"ם שפסק דאין כל הדברים של פרטי התמנות הכה"ג נאמרים אלא למצוה ולא לעכב:
ו ד) עוד הי' נראה לומר ההסבר בהא דמשנינן ביומא שם כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני, דהא מצינו בהוריות דף י"א דבימי בית שני לא הי' שמן המשחה וקדושת כהן גדול היתה רק ע"י ריבוי בגדים, ורק בזמן בית ראשון הי' הכהנים גדולים נמשחים רק ע"י שמן המשחה שעשה משה, וע"כ י"ל דבמקדש ראשון דהי' שמן המשחה והכה"ג נמשח בו וקרינן בו שפיר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ע"כ שפיר י"ל דבעינן שיהא גדול מאחיו בכל הפרטים בחכמה וכו', אבל כה"ג מרובה בגדים נהי דנתרבה שחלה עליו קדושת כה"ג גם בלא משיחה בשמן המשחה, אבל בכה"ג כזה לא הקפידה תורה שיהא דוקא גדול מאחיו, וע"כ שפיר משנינן כאן במקדש ראשון דהכה"ג נמשח בשמן המשחה וקרינן בו אשר יוצק על ראשו בזה בעינן שיהא גדול מאחיו, כאן במקדש שני דלא הי' רק כה"ג מרובה בגדים בזה לא בעינן שיהא גדול מאחיו ושפיר מייתי ראי' מינאי דאוקמי ליהושע בכה"ג ועפ"ז מיושב היטב לשון הרמב"ם שם בהלכה ב' שכתב ואין אחד מכל אלו מעכב אלא כ"ז למצוה, אבל אם נתרבה מכל מקום נתרבה, דלכאורה חמוה דלמה זכר הכא דוקא נתרבה, הא התמנות כה"ג היא במשיחה או בריבוי וכמו שכתב בפ"ד הלכה י"ב עיי"ש, וא"כ הא הו"ל למינקט, אבל אם נמשח או נתרבה מכל מקום ה"ז כה"ג, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת בזמן בית מקדש הראשון דהי' מצריכים להתמנות כה"ג משיחה בשמן המשחה, י"ל דלא הותרה המשיחה אלא דוקא לכה"ג הגדול מאחיו כדכתיב בקרא, הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, אבל לכהן גדול עם הארץ לא הותרה המשיחה בשמן הקדש, וכשמשתוהו הרי מעלו בשמן המשחה ויצא לחולין, דאין עליו אלא קדושת דמים וממילא נמצא שלא נמשח כלל, ע"כ אף בדיעבד אינו כה"ג אבל במקדש שני דלא נתמנה הכהן גדול ע"י שמן המשחה וכל עיקר התמנותו לא היתה אלא ע"י ריבוי הבגדים בזה שוב אין לחלק בין כה"ג ת"ח לכה"ג ע"ה ואפי' אם אינו גדול מאחיו נמי חל עליו קדושת כה"ג וע"כ שפיר משני כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני ואין להקשות דכיון דאין על השמן קדושת הגוף האיך אפשר לקדש ע"י את כלי השרת ולעשות קדש קדשים, כמבואר בפ' חשא, די"ל דגזרת הכתוב היא דא"א לעשות חלות של קדושת הגוף רק אחרי משיחה בשמן הקדש, ועיין כריתות וכן אין להקשות דאי נימא דאין דין גדול מאחיו אלא במשוח בשמן המשחה א"כ ה"נ נימא דאין דין פריעה ופרימה רק במשוח בשמן הקדש, אבל באמת ל"ק כלל דהא דין גדול מאחיו אסמכי' קרא למשוח בשמן המשחה, אבל דין פריעה ופרימה הא אסמכי' קרא לאשר מלא את ידיו ללבש את הבגדים דמזה מרבינן מרובה בגדים ע"כ נוהגים בכל כה"ג:
ה) והנה בפרטי הדינים שכה"ג מחויב בהם, חשב הרמב"ם בפ"ה מהל' כלי המקדש הלכה ז', שיהא ביתו בירושלים ואינו זז משם לעולם אבל לא ביארו לנו נושאי כלי' מאין שאב מקור הדברים האלה:
וראיתי במנחת חנוך פ' מצורע ובהגהות שם, שכתב בטעמו עפ"י מאי דאיתא בספרי שהובא בתוס' פסחים צ"ה ע"ב וביומא ג', ובר"ה ו' ע"א, דאפי' המקריב מנחה ועצים מחויב ללון בירושלים, א"כ הכה"ג שהי' מקריב בכל יום מנחת החביתין לא הי' יכול לזיז מירושלים לעולם עיי"ש שקילם דבר זה מאוד:
אבל לענ"ד אין התחלה לדברים דנראה ברור דחיוב הלינה שהטילה התורה על המקריב קרבן לא נאמר אלא במי שבא לפרקים לירושלים להקריב קרבנות אבל אותם הדרים תמיד בירושלים אף שהקריבו קרבנות מ"מ אין חייבים בלינה דטעם הלינה הוא כאותו הטעם שהצריכה תורה להביא מע"ש ולאוכלו בירושלים, אשר כתבו תוס' ב"ב כ"א ע"א בשם הספרי, דגדול מעשר שמביא לידי תלמוד תורה, וה"נ ע"י שהמקריב הקרבן אינו הולך תכף לדרכו אלא הוא לן ורואה סדר העבודה ולימוד התורה שם, הרי גם הוא מתדבק ביראת שמים, וא"כ אין זה שייך אלא באדם שהוא בא רק לפרקים מחוץ לירושלים, אבל לא להדר בירושלים תמיד וכן הוא כונת הרמב"ם למדקדק בדבריו בהלכות בכורים:
וראי' ברורה לזה, מהא דהי' מקריבין קרבן התמיד בשביל כל ישראל, האם נימא דמי שהי' נמצא בירושלים בשעה שהי' מקריבין התמיד לא הי' רשאי לצאת מירושלים, וכה"ג הקשו בירושלמי ריש פ' מקום שנהגו הובא שם בתוס' ותירוץ הירושלמי לא שייך הכא, אלא הדבר ברור דחיוב הלינה לא נאמר אלא לאלה שבאין לפרקים להקריב קרבנותיהם ולא לאלה הדרים בירושלים, וכן מצינו ביומא ס"ט ע"א דשמעון הצדיק יצא חוץ לירושלים ולא פרכינן ע"ז היכי עביד הכי וע"כ דלהדרים בירושלים אין כאן איסור, ואין להקשות דעל כל פנים הא הרמב"ם כתב דאינו זז מביתו לעולם וא"כ היכי יצא מירושלים, נראה דזה הוי פשיט להגמ' דכיון דאין כאן איסור דאורייתא אלא מצוה לכתחלה שלא לצאת מירושלים דיש להתיר משום עת לעשות לד' או לכבוד המלך אפי' מלכי עכו"ם כדאיתא בברכות י"ט ע"ב אבל איסור כלאים או הנאת בגדי כהונה זה לא הוי ס"ד להתיר משום עת לעשות ע"כ פריך שפיר ומשני דג"ז הוי בכלל עת לעשוח, או דבאמת לא יצא עם בגדי כהונה ממש אלא כעין בעלמא:
ו) אמנם לענ"ד נראה ראי' ברורה להרמב"ם מהא דאיתא במשנה דסנהדרין י"ח ע"א, ויוצא עמהן עד פתח העיר, וצריך טעם למה אינו יוצא אלא דוקא, עד פתח העיר, וראיתי בברטנודה, שכתב הטעם, משום דבתוך העיר איכא מבואות ואיכא הכירא, אבל חוץ לעיר ליכא מבואות וליכא הכירא ואתי למינגע במת, ותמוה דהא גם חוץ לעיר איכא אילנות, וראיתי בתפארת ישראל שם שכתב דחוץ לירושלים לא היו אילנות דהא אין עושין מגרש שדה, ותמוה מאד דהא איתא בב"ב פ"ד ע"ב דכי אמרינן אין עושין מגרש שדה ה"מ בזרעים אבל לא באילנות, הן אמת שראיתי במל"מ פי"ג מהל שמיטה שמטה ויובל שתמה על הרמב"ם שהשמיט מהלכותיו לחלק דע"כ לא אמרינן דאין עושין מגרש שדה אלא לענין זרעים ולא לענין אילנות, ולק"מ דהא בהדיא כתב ודקדק הרמב"ם בלשונו רק דאין עושין מגרש שדה, ואילנות הא אינן בכלל שדה, וכדאיתא בערכין י"ד ע"ב, וא"כ משמע דאילנות נוטעין, גם י"ל דסמך עצמו הרמב"ם על הא דביאר בפ"י מהלכות שכנים דמרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ודין זה אינו נוהג אלא בארץ ישראל כדמוכח מדברי הגמ' ב"ב שם וכמבואר שם במ"מ [ודברי הל"מ שם אינם מובנים דהא כתב בהדיא הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל דאין עושין מגרש שדה], וכש"כ אי נימא כהרדב"ז שם, בפירושו להרמב"ם שכתב דהא דאין עושין מגרש שדה אין זה אלא בערי הלוים אבל לא בערי ישראל, דבודאי א"א לומר כהתפארת ישראל (ואולי הל"מ הולך בשיטת הרדב"ז) אמנם דברי הרדב"ז תמוהין דא"כ יסתור עצמו הרמב"ם מפירוש המשניות לחיבורו דבפי' המשניות פסק כחכמים ובחיבורו פסק כר' אליעזר ועיין בש"ך חו"מ סי' קנ"ה ובשטמ"ק לב"ב שם ובחידושי הרמ"ה, ואולי י"ל דגם הרמב"ם הי' גורס כגירסת השטמ"ק שם, וס"ל דדוקא לר' אליעזר דס"ל דעושין שדה מגרש ע"כ מקיל נמי בזה דאינו אסור אלא זריעה אבל נטיעה מותרת, אבל לרבנן דמחמרי אפי' לענין עשיית שדה מגרש ה"ה נמי דמחמירין דאסור לנטוע ג"כ אילנות כמו דאסור לעשות מהמגרש שדה:
אבל האמת יורה דרכו, דכונת המשנה דהכה"ג אין לו רשות לזוז ממקומו, וע"כ אי אפשר לו לילך אלא עד פתח העיר ואתא לאשמעינן דלא נימא דמשום כבוד המת הותר לו לצאת מירושלים, ע"כ אמר דאפי' בכה"ג נמי אינו יוצא מפתח ירושלים, והרי נתברר המקור הנאמן שמשם הוציא הרמב"ם את דינו דאין הכה"ג זז מביתו:
ואם לא נימא לחלק בין לשון תורה ללשון חכמים, א"כ לפי מאי דקיי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובקרא הא כתיב בהדיא ומן המקדש לא יצא, ובשיטת הרמב"ם דירושלים נמי איקרי מקדש א"כ הא מפורש דאין הכה"ג רשאי לצאת מירושלים, ומה שהביא הבה"ט הלכות ר"ה סי' להקשות על הרמב"ם מסוגיא דיומא כ"א ע"א דפרכינן התם פתח במקדש וסיים בירושלים, דהא להרמב"ם דא ודא אחת היא, לענ"ד לק"מ דודאי אף דס"ל להרמב"ם דירושלים הוי בכלל מקדש, אבל היכא דנקט בית המקדש, בודאי אין ירושלים בכלל בית המקדש, וא"כ התם הא נקט עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ע"כ שפיר פרכינן פתת במקדש וסיים בירושלים:
ז) ובלא"ה א"א לומר דמקור דברי הרמב"ם הוא כסברת המנחת חינוך, משום דהכה"ג מחויב בלינה משום הקרבת מנחת החביתין, דנראה ברור דהרמב"ם לא ס"ל לגמרי כהספרי, דהא לא הביאו בשום מקום, וגם בסוף הלכות קרבן פסת איך דעתו בחיוב הלינה לענין פסח שני המבואר בפסחים צ"ה ע"ב ומשמע דלא ס"ל כלל דין הלינה והא דכתב הרמב"ם בהלכות בכורים פרק דבכורים טעונין לינה דילפינן לה מקרא דופנית בבקר והלכת לאהלך, כל פנות שאתה פונה לא יהי' אלא בבקר, נראה דס"ל להרמב"ם דלא נאמר זה אלא דוקא היכא דבאה האזהרה על ההבאה ועל ההליכה לירושלים, דבזה לא יפטר בלא לינה, אבל היכא דלא חייבה התורה בהליכה לירושלים לא שייכא כלל מצות הלינה, וע"כ בדין הקרבת הקרבן דלא חייבה התורה דוקא שילך לירושלים להקריב הקרבן דהא יכול לשלוח להקריבו ע"י שליח, ע"כ לא שייך בזה מצות לינה, ונראה בטעם הרמב"ם דכיון דמצינו דכל עיקר פלפול הגמ' אינו אלא אי חג הסוכות טעון לינה מחמת חג ולא מחמת הקרבנות שמקריבים ע"כ דש"ס דילן לא ס"ל כהספרי וכן ר' יהודא דס"ל דפסח שני אין טעון לינה ע"כ דס"ל דמקריב שאר קרבן נמי אין טעון לינה דאל"כ הא מקריב פסח שני לא גרע משאר מקריב קרבן והו"ל למיחייב בלינה משום הקרבתו וכמו דס"ל באמת לחכמים בספרי הובא בתוס' פסחים צ"ה. ע"ב, וי"ל דדעת הרמב"ם דסתם ספרי הוא ר"ש דדריש טעמא דקרא דהטעם דבעי לינה הוא משום דכתיב למען תלמד ליראה את ד' וכדאיתא כה"ג בתוס' ב"ב כ"א ע"א ע"כ ס"ל דגם קרבן יחיד נמי טעון לינה, אבל ר' יהודא לשיטתו דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא כדאי' בב"מ קט"ו ע"א ע"כ ס"ל:
דדוקא רגלים טעונין לינה ולא מקריב קרבנות, וכן מדויק לכון הרמב"ם פ"ג מהל' בפורים הלכה י"ד שכתב שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהלך, כל פנות שאתה פונה מן המקדש, לכשתבא לו, לא יהי' לו אלא בבקר והלשון, לכשתבא לו, הוא, שפר יתר ובספרי ליתא, והיינו דהספרי דס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ כל מביא קרבן חייב בלינה ע"כ לא זכר, לכשתבא לו, אבל הרמב"ם דלא ס"ל כהספרי אלא כש"ס דילן, ע"כ העתיק לשון, לכשתבא לו, דהיינו דוקא היכא דהצריכה התורה, הליכה וביאה לירושלים טעון לינה ולא מקריב קרבנות בעלמא:
והנה הרמב"ם לא העתיק בשום מקום ג"כ' דחג הסוכות טעון לינה, ואולי י"ל דדעתו דבאמת הא דכתבה התורה ופנית בבקר והלכת לאהליך, אין הכונה להצריך לינה, אלא דממילא שמעינן דכל אלה שבאו לירושלים מרחוק הי' מוכרחין ללון דהא להרמב"ם תחומין של י"ב מילין אסורין מה"ת ואפי' ביו"ט אסור ואף דאפשר חיוב ראי' גם להקרובים אבל סתמא דמילתא הא הי' באים מרחוק ע"כ כתבה התורה ופנית בבקר אלא דכיון, דממילא מובן ע"כ דעיקר קרא אתא לכל פינות שתהא פונה לא תהא אלא בבוקר, וע"כ לא הוצרך הרמב"ם להעתיק דאיכא חיוב מצות לינה, דחיוב הלינה ברגלים אינו חיוב מצד עצמו כשאר הלינות, והא דאיצטריך קרא לחג הסוכות דטעון לינה בר"ה ה' ע"א הא ממילא שמעינן דכיון דחייב בראי' ממילא טעון לינה, י"ל דהני תנאי, ר"מ וראב"י, ס"ל פשיטת הספרי דילפינן מזה לכל מקריבי קרבן, א"כ י"ל דאי לאו קרא הוא דחג הסוכות אינו טעון לינה וממילא לא הוי ילפינן היכא דליכא קרבן אלא חג בעלמא, ולמאי דקיי"ל דלא כר"מ וראב"י מעילא ליכא דין לינה במחויבו קרבן, עוד י"ל דהא דס"ל לר"מ וראב"י דבעינן קרא על חג הסוכות דטעון לינה המו משום דמשמע מרמב"ם הל' בכורים הנ"ל דטעון לינה היא לאכול שלמי השמחה למחר וא"כ איצטריך קרא להיכא דאין לו שלמי שמחה דאפ"ה טעון לינה לדידהו, וכ"ז לר"מ וראב"י אבל לדידן ל"ש כלל האי הקישא לענין לינה, גם י"ל דאינהו לא ס"ל כלל האי דרשא דספרי אבל הרמב"ם דעתו דלענין רגלים ובכורים דאיכא בהו דין הליכה לירושלים בזה איכא בהו דין חיוב מצות הלינה אבל בשאר הקרבת קרבן הא מוכח מש"ס דילן דלא קיי"ל כהא דספרי ע"כ לא העתיק דין זה בשום מקום וע"כ אי אפשר לומר כשיטת החנוך דמקור הרמב"ם הוא מיסוד הספרי אלא העיקר היא דמקורו טהור ממשנה דסנהדרין י"ח ע"א ודלא כהברטנורה והמנחת חנוך, כנלע"ד ברור: