הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · מצות כבוד ומורא המקדש
א) הנה ז"ל הרמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה, מצות עשה ליראה מן המקדש, ואי זה יראתו, לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו, ונראה ברור דדקדק הרמב"ם לכתוב במנעל, להורות דדוקא מנעל שסתמו הוא של עור בזה יש איסור ליכנס בו להר הבית אבל אם אינו של עור ליכא איסורא ליכנס בו להר הבית וכמו בכל דוכתי דאסרו נעילת הסנדל כמו בתעניות של צבור ויום הכפורים דאינה אסורה אלא נעילה של מנעל מעור ולא ממינים אחרים, וכן מבואר ברש"י יבמות ק"ב ע"ב על מה דאמרינן התם אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפיליא ואצ"ל במנעל וסנדל שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה, וכתב שם רש"י ז"ל לפרש הא דקאמר ואצ"ל דהכונה דמנעל וסנדל בלא"ה אסורין מטעם דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי משמע דבאנפיליא ליכא איסורא דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי וכן איתא בשבח ס"ו ע"א כסא וסמוכות שלו יוצאין בהם בשבת ונכנסין בהם, בעזרה, ופירש"י שם, הטעם דלאו מנעל הוא הרי בהדיא דאין האיסור ליכנס בעזרה אלא במנעל דוקא וכל שאינו בכלל מנעל אינו בכלל האיסור:
וראיתי במשנה למלך שתמה על הרמב"ם שהשמיט האי דינא של כסא וסמוכות שלו דנכנסין בהן לעזרה ולכאורה משמע מזה דהרמב"ם אינו מחלק בין מנעל לשאר הנעלות ממינים אחרים, ע"כ השמיט זה אבל לענ"ד נראה דאין מזה שום ראי' וקושיית המל"מ לק"מ דהנה שם בשבת איתא תני חנא קמי' דר"י נכנסים בהם בעזרה א"ל תני תנא חולצין בו ואת אמרת נכנסין בו, תני אין נכנסין בו, והנה לפום ריהטא נראה דקאי אבבא דסיפא דקתני אין נכנסין והתנא הי' שונה, נכנסין ותיקן לו ר' יוחנן דמוכרח לשנות דאין נכנסין, וכן מורה ציון הגמ' של דברי המשנה, אבל דחוק טובא לומר דהתנא הי' גורם במשנה גירסא שאינה נכונה, ע"כ נראה לפרש דקאי אבבא דרישא דאיתא במשנה דנכנסין בעזרה בהו, והתנא הי' שונה כמו דאיתא לפנינו, והעיר לו ר' יוחנן כי אין לשנות כן דכיון דחולצת בו הוי מנעל, וכן מורה לשון רבינו חננאל בפירושו שנדפס בש"ס דפוס ווילנא דקאי אבבא דרשא, דאל"כ לא הי' לו להעתיק דברי ר' יוחנן כלל, וכן בודאי הוא דעת הרמב"ם, וע"כ לא העתיק הדין להיתר ולאסור אין מן הצורך לכתוב כיון דאין שום סברא להתיר, והתנא איידי דתנא ברישא נכנסין תנא סיפא אין נכנסין ועפ"ז ניתא נמי הא דפירש"י בשבת כ' ע"א דע"כ הי' בית המוקד בעזרה משום דהכהנים הי' הולכים יחפים בעזרה שלא יהא דבר חוצץ בינם לעזרה וכן הוא בתוס' יומא ט"ו ע"ב כה"ג וקשה לכאורה דל"ל להאי טעמא תיפוק לי' דאין נכנסים במנעל וסנדל לעזרה, אבל לפי הנ"ל אחי שפיר דאי מטעם איסור כניסה במנעל הי' אפשר לנעול מנעל של בגד או של שארי מינים, אבל משום חציצה אסור בכל ענין:
ב) והנה ראיתי להפרי מגדים או"ח ס"י צ"ת ס"ק ב' שכתב דסנדל ומנעל לא הוי חציצה דבטל לגבי הגוף והא דפירש"י דהוי חציצה הוא כדי לתרץ דהא הי' אפשר להניח דפים על גבי הרצפה, דהא בלא"ה א"א לכהנים לנעול מנעל וסנדל דהא הוי יתור בגדים אבל באמת א"א לומר כן דאם אפשר אולי לדחוק ולפרש כן כונת רש"י בשבת י"ט ע"ב אבל דברי התוס' יומא הנ"ל א"א לפרש כן רק פשטות דבריהם מורין דחשש החציצה הוא משום דהמנעלים והסנדלים חוצצים, וא"כ קשה כנ"ל דל"ל להאי טעמא תיפוק לי' דאין נכנסין במנעל לעזרה וע"כ דמנעלים של מינים אחרים אין בהם איסור ע"כ איצטריכו לטעם חציצה ומה שהביא הפ"מ ראי' מהמגן אברהם סי' ע"ו ס"ק י' שכתב דסנדל בטל לגבי הגוף לענ"ד לאו ראי' היא, דהתם לאו מטעם חציצה אתאן עלה אלא דאנן אמרינן דהוי כגוף, והוי כאלו הגוף נוגע בדבר שאינו נקי אבל היכא דבעינן שלא יהא דבר חולץ בינו לרצפה בודאי אין שום נ"מ בין סנדל לשאר דברים, ביאור הדברים, דגבי אסור תפלה במקום שאפשר שגופו נוגע בצואה כל הדברים המחוברים באדם הוי כאדם גופא, אבל לענין קדשים דבעינן שלא יהא דבר חוצץ כלל, מאי מהני דהוי כאלו בטל לגבי האדם סוף סוף אינו מחובר לקרקע העזרה, ואדרבא מהתם מוכח דלענין חציצה סנדל לא בטיל לגבי הגוף דהא אמרינן התם בברכות כ"ה ע"א צואה בגומה מניח סנדלו עלי' וקורא ק"ש וכתב הרא"ש ע"ז ולא אמרינן דהסנדל בטיל לגוף האדם ולא חשיב כיסוי, א דבאמת לענין אם היתה דבוקה בהסנדל אמרינן דהוי כאלו נוגעת בגוף האדם וע"כ צ"ל כמש"כ דלענין הגוף י"ל דהוי כאלו בטל לגבי הגוף אבל לענין שיהא הסנדל כדבר אחד עם הקרקע זה לא אמרינן ע"כ חשוב כיסוי, וא"כ ה"נ לענין דבר החוצץ גבי עבודת הכהנים אף אי נימא דבטל לגבי הגוף אבל אינו בטל לגבי הקרקע ושפיר הוי דבר החוצץ ועיין תוס' יומא מ"ד ע"ב ואינו נוגע לעניננו:
ג' ובעיקר מה שהכריחו להפר"מ לחדש דמנעל בטל לגבי הגוף, ולא הוי חציצה היינו, דברי הטור שכתב דבתפלה צריך ליזהר שלא יהא דבר חוצץ בינו לקרקע כהכהנים בשעת עבודה ומצינו בגמ' דרבה בר"ה רמי פוזמקי ומצלי כדאי' בשבת י' ע"א וקשה הא חוצצים הפוזמקי בין רגליו להקרקע ואינו עומד על הקרקע וע"כ דהם בטלים לגבי האדם, וה"נ מנעלים בטלים להאדם:
אבל לענ"ד אין זה הכרת כלל די"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי בברכות כ"ו ע"ב אי תפלות אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום דע"כ לא כתב הטור דקפדינן על דבר החוצץ בינו לקרקע בית הכנסת אלא דוקא אי נימא דתפלות כנגד תמידין תקנום ע"כ בעינן דוקא דומיא דעבודת הקרבנות שהיתה בלא חציצה אבל אי נימא דתפלות אבות תקנום און מקום להקפיד על דבר החוצץ בינו לקרקע בשעת התפלה וא"כ י"ל דרבה בר ר"ה סובר דתפלות אבות תקנום ע"כ לא קפדינן אחציצה ושפיר הוי רמי פוזמקי ומצלי, אבל הטור דהולך תמיד בשיטת אביו הרא"ש פסק נמי הכא כשיטתו דהביא לפסק הלכה בריש פ' תפלת דתפלות כנגד תמידין תיקנום ע"כ פסק דבעינן שלא יהא דבר החוצץ בינו לקרקע בשעת תפלה ואף דהטור, גופא בסי' צ"א באו"ת הביא דברי רבה בר"ה, התם אין כונתו אלא להביא ראי' שצריך אדם לקשט עצמו ולהדר בשעת התפלה אבל בעיקר הדברים צריך ליזהר בכל דבר החוצץ, ומה שהביא בשם הרמב"ם דאסור להתפלל ברגלים מגולות אם דרך אנשי מקום שלא לילך ברגלים מגולות י"ל דהוא הולך בבגדים קצרים עד שכל הרגלים נראין מתחת הבגדים ואינו ענין לחציצה:
וכ"ז לא כתבתי אלא לפי הבנת הפר"מ דדעת הטור דבעינן דוקא דומיא דעבודה, אבל לענ"ד נראה דודאי גם להטור דכתב דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בשעת התפלה בינו להקרקע אין כונתו לומר דבעינן דוקא כל פרטי דיני חציצה הפוסלת במקדש בשעת עבודה, אלא האדם צריך לראות את עצמו בשעה שהוא עומד לבוש ומתפלל כאלו עומד ומקריב קרבנות במקדש ואם בכהן המקריב יש קפידא שילך יחף לגמרי אבל בתפלה סגי אם אין דבר חוצץ בינו לסנדלו, וכמו דלא קפדינן על מספר הבגדים שיהא האדם לבוש בשעת התפלה דומיא דארבעה בגדים של כהן וכן שארי פרטים של הבגדים בגדי הכהונה, ה"נ לא קפדינן על דין החציצה ממש בשעת התפלה, אבל בעבודת הקרבן במקדש ממש אם היו לבוש מנעלים וכה"ג בשעת העבודה ה"ז מחלל את העבודה כמו אם הי' שאר דבר החוצץ בשעת עבודתו כדאיתא בריש פ"ב דזבחים ולא כהפרי מגדים:
ד) והנה בעיקר דברי רש"י יבמות ק"ב ע"ב שכתב דאיסור נעילת הסנדל בעזרה הוא משום דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי יש לעיין בזה דנראה דעת הרמב"ם אינה כן, דהא הוא כתב דהוא מכלל מורא המקדש כמבואר באות א', והא דמבואר בסוף ברכות ס"ב ע"ב דילפינן איסור מנעל בהר הבית מקרא דשל נעלך מעל רגלך, וזה הוא מקור הדין דאין קפידא אלא דוקא במנעל ולא בשאר דברים, נראה ליישב לפי שיטת הרמב"ם דאי לאו דגילתה תורה, דנעל ברגלי אדם לא הוי דרך כבוד של מעלה לא הוי ידעינן כלל דיש קפידה בנעילת הסנדל במקדש, אבל כיון דחזינן דהקפידה תורה על הנעלים במקום קדוש א"כ ודאי כשהזהירה התורה ואת מקדשי תיראו ממילא ידעינן דגם נעילת סנדלים הוי בכלל אזהרה זו ושפיר כתב הרמב"ם דאיסור של כניסה במנעל בהר הבית הוי בכלל מורא המקדש, וחמור איסור מורא המקדש מאיסור של של נעלך מעל רגלך, ע"כ הביא הרמב"ם האיסור ממקדשי תיראו, אבל עדיין יקשה לשיטת רש"י למה הוצרך להביא ראי' מקרא בדברי קבלה כיון דאיכא איסור תורה, ואולי י"ל דרש"י ס"ל דבהא פליגי רבנן ור' יוסי בר' יהודא בברכות ס"א ע"ב דרבנן ס"ל דאיסור כניסה במנעל במקדש ילפינן מקרא דשל נעלך מעל רגלך אבל ר' יוסי בר' יהודה ס"ל דמהאי קרא לא ילפינן איסור כניסה במקדש די"ל דדוקא על מקום זה הקפיד הקב"ה ולא על מקום קדוש אחר וע"כ לדידי' באמת ילפינן איסור מנעל במקדש מקרא דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ויעיין שם בברכות בכל הסוגיא וע"כ פירש ביבמות מקור האיסור מקרא דישעי' ואין להקשות דאיך שבק רש"י דברי רבנן ומפרש כר"י בר' יהודא יחידאה די"ל דסוגיא דחגיגה ד' ע"ב מסייע לי', דהנה שם איתא דכל מי שאינו יכול לילך ברגליו פטור מן הראי' ופי' שם רבא דהיינו, מפנקי, דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ומפנקי היינו מי שאינו יכול לילך בלא מנעל א"כ סתמא דגמ' אזלא אליבא דר"י בר"י ע"כ שפיר פירש"י גם ביבמות אליבא דידי' והתו"ס בחגיגה שם הקשו על רש"י דפירש דאיסור מנעל במקדש הוא מקרא דישעי' דהא ילפינן מקרא דשל נעלך אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דרש"י ס"ל דר"י בר"י פליג ארבנן שם בברכות ורבא ס"ל דהלכתא כר"י בר' יהודא:
ה) אלא שיש להעיר בסוגיא דחגיגה דאמאי פטורין הראי' הא יכולין ליכנס במנעל של בגד או ש גמי וזה דותק לומר דמיירי בהני מפנקי שאי אפשר להם לילך גם בנעלים של מינים אחרים דהא פשטא דמילתא לא משמע כן, והי' נראה לומר, דבאמת תלי זה בפלוגתא דרבנן ור"י בר"י דלרבנן דילפי איסור כניסה במנעל משל נעלך, א"כ ליכא איסורא אלא במנעל גרידא ולא בנעל של מיני נמי ובגדים אבל לר"י בר"י דילפינן מקרא דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי א"כ עיקר הקפידה היא הרמיסה בזה י"ל דאין נ"מ ואפי' נעל של מינים אחרים נמי אסור ע"כ שפיר אמרינן דמי שאינו יכול לילך ברגליו פטור מראי' אבל לפ"ז יקשה אמאי פירש רש"י שם ביבמות הטעם משום דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי הא התם קיימינן לפום הסברא דאינו אסור אלא נעילת מנעל של עור א"כ ע"כ דילפינן איסורא דכניסה במנעל מקרא דשל נעלך, ולא מקרא דישעי', וההכרח לומר לשיטת רש"י דבאמת גם לסוגית הגמ' דיבמות איכא איסור כניסה במנעל בכל מיני מנעל אפי' של גמי ושל בגד אם יש עליו שם מנעל ושם רמיסה:
וכל עיקר פלפול הגמרא שם ביבמות אינו אלא אם אנפיליא הוא בכלל נעל כיון דאינה עשוי' בצורת מנעל אבל כל היכא שיש עליו צורת מנעל וסנדל אסור אפי' אם נעשה ממינים אחרים לא של עור, והשתא י"ל דבאמת בהאי סברא פליגי רבנן ור"י בר"י דלרבנן אינו אסור אלא מנעל גרידא של עור אבל לר"י בר"י דיליף מקרא דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי כל מיני מנעל אסורין לבד מאנפליא של בגד דאין ע"ז שם רמיסה והרמב"ם דפסק דליכא איסורא רק במנעל באמת השמיט בפ"ב מהל' חגיגה הלכה א' טעם הגמ' דמי בקש זאת מידכם ועיין שם במל"מ שכתב דיש ליישב הסוגיא גם לדעת הרמב"ם (ונראה כונתו דכיון שהולך כמשענת ומקל הוי נמי רמיסה):
והנה הרמב"ם בהל' שקלים פ"ב הלכה י' כתב, כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל וכו' שמא יחשדו אותו העם וקשה לכאורה אמאי שינה לשון הגמ' ביבמות ק"ב הנ"ל, דהתם קתני בלשון ואצ"ל, דהא על לשון הרמב"ם קשה דלמה לי טעמא דחשדא תיפוק לי' דאין נכנסין במנעל וסנדל כלל, אמנם באמת דלא על הרמב"ם בלבד קשה כנ"ל כי הוא באמת העתיק לשון המשנה דשקלים פ"ג ושם ג"כ לא נשנה בדרך ''אין צריך לומר'' כמו דאיתא ביבמות וכפי הנראה דאיכא פלוגתא בין תנא דמתניתין דשקלים והתנא דברייתא דיבמות דתנא בשקלים ס"ל דליכא איסורא ליכנס בעזרה אלא בסנדל של עור דוקא ולא בסנדל של שארי מינים א"כ איצטרך שפיר לאשמעינן דאין נכנסין בסנדל לתרום רק משום טעמא דחשדא, אבל תנא דיבמות ס"ל דאסור ליכנס לעזרה בכל מיני סנדל ומנעל ע"כ שפיר נקט לישנא דאין צ"ל במנעל וסנדל ולפ"ז מדויקין היטב דברי רש"י שם שהביא הטעם דאסור ליכנס בסנדל לעזרה משום דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי והיינו, דכיון דנקט תנא לישנא, דאצ"ל א"כ ע"כ דס"ל דבכל מיני מנעל אסורין ליכנס בעזרה ודלא כתנא דשקלים א"כ ע"כ דטעמו הוא לא משום דילפינן מקרא דשל נעלך מעל רגלך דהא לפום האי קרא לא הוי אסרינן אלא מנעל של עור דוקא כמו סתם מנעל של תורה, ע"כ הביא הטעם דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי דלפי טעם זה באמת כל מיני מנעלים אסורים ליכנס בהם לעזרה, ודברי התפארת ישראל שם בשקלים תמוהים לענ"ד:
והי' נראה לומר דבאמת הם שני דינים מיוחדים, דבהר הבית באמת אינו אסור ליכנס אלא במנעל של עור דוקא ולא משל שארי מינים, אבל בעזרה אסורין ליכנס אפי' ממינים אחרים כיון שהם בגדר מנעל וסנדל ולפ"ז הי' מקום ליישב מה שהקשה הרש"ש דלמה נקט דאסורין ליכנס, בעזרה, הא גם בהר הבית אסור ליכנס במנעל לכן יקשה על המשנה דשבת ס"ו ע"א אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהתם מיירי בנעל של שארי מינים ע"כ אין אסור אלא בעזרה אבל במנעל וסנדל גמור אפי' בהר הבית אסור ועיין בחידושי הרשב"א והריטב"א ביבמות ק"ב שם שהקשו על טעמא דרש"י הנ"ל וצ"ע שלא העירו מחגיגה שם:
עוד הי' נראה לומר, דודאי מוכת מסוגיא דחגיגה דגם במנעלים של שאר מיני בגדים אסור ליכנס בעזרה, אלא דיש נ"מ בדבר, דבזמן ראיית הפנים של שלש הרגלים בזה אסורין לנעול כל מיני מנעל, אבל בכל השנה כולה אינו אסור אלא נעילת הסנדל של עור דוקא והשתא ל"ק כלל דקדוק המשנה דזכרה בעזרה ומשמע דוקא מנעל של עור דוקא משום דהתם מיירי בסתם כניסה בעזרה כל השנה כולה ול"ק נמי סתירת הסוגיות דבברכות ילפינן מקרא דשל נעלך, ובחגיגה מבואר דילפינן מקרא דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, דהתם בברכות קיימינן על עצם דין האיסור לאסור הכניסה במנעלים במקדש ע"כ זכר רק הפסוק של של נעלך מעל רגלך, דמיירי דוקא במנעל סתם דהוי של עור, אבל בחגיגה הא איירינן בראיית פנים של רגלים בזה הא אסור אפילו נעילה של כל מיני מנעל אפי של בגד ע"כ מייתי שפיר קרא דמי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, וגם הרמב"ם אף שהעתיק בהלכות בית הבחירה האיסור במנעל, מ"מ זהו בעצם דין האיסור של נעילת הסנדל בשעת כניסתו לעזרה כל השנה כולה אבל בשעת ראיית הפנים גם הרמב"ם יודה דבכל מיני מנעל אסור וכדמשמע פשטא בש"ס דחגיגה הנ"ל ודלא כדמשמע מהמשנה למלך שם כנלע"ד:
ו) והנה בפרטי דיני מורא המקדש הביא הרמב"ם שם ג"כ האי דינא דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וראיתי שם במל"מ שנסתפק אם איסור זה הוא מן התורה או אינו אלא איסורא דרבנן, ואני מתפלא מאד דכיון דהרמב"ם כולל איסור זה בדין מורא המקדש א"כ כמו דמורא מקדש הוי מצות עשה מה"ת כן גם כל הפרטים שנכללים בזה הם מן התורה וכמו נעילת הסנדל במקדש וכה"ג ואולי י"ל דשאני איסור זה דמצינו בו היתר למלכי ב"ד ע"כ י"ל דאי הוי דאורייתא לא הי' מתירין למלכי ב"ד איסור זה, אבל הא הרמב"ם גופא מייתי ראי' דלמלכי ב"ד הותרה ישיבה בעזרה מהא דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ד', ואי נימא דאינו אלא איסור דרבנן א"כ היו י"ל דעדיין בימי דוד לא נגזרה הגזרה של איסור ישיבה בעזרה, ותימא גדולה על המל"מ שם שהוא בעצמו מביא ראי' מעין זה מסוגיית הגמ' דקדושין ע"ח ע"ב דפרכינן על הא דאיתא בקרא דשמואל שוכב הא אין ישיבה בעזרה, ומאי קושיא הא י"ל דעדיין לא נגזרה גזרת איסור על הישיבה ולא הביא כלל דברי הרמב"ם על אתר דמוכת מדבריו ג"כ דאיסור זה הוא מן התורה דאם לא כן אין שום ראי' מהא דדוד:
וראיתי במנחת חינוך פ' קדושים שכתב לדחות דברי המל"מ די"ל דאין כאן אלא איסור דרבנן והא דפרכינן על שמואל דאיך שכב בעזרה דילמא לא נגזר עדיין האיסור דכיון דמצינו בתורה את ההיתר מפורש אין כח ביד חכמים לגזור איסור ע"ז, וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סי' קט"ז ובכ"ד, באו"ח סי' ובחו"מ:
אבל לענ"ד נראה דאין מזה שום ראי' דהא אנן אמרינן דאין ישיבה בעזרה לכל אדם אבל למלכי בית דוד הותרה הישיבה ואי נימא דכיון דמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, א"כ מנ"ל לאסור לאנשים אחרים הא י"ל כיון דמצינו היתר בקרא על ישיבת העזרה מהיכי תיתי לחלק בין מלך לשאר אנשים וע"כ מוכרחין לאמר דאיסור הישיבה היא משום דנכלל במורא המקדש, וע"כ הא דמצינו הא דדוד ישב לפני ד' היינו משום. דכך נאמרה ההלכה למשה דמלכי ב"ד אינם בכלל פרט איסור הישיבה במקדש שנאסרה לישראל כולם:
ז) וראיתי עוד להמל"מ שהקשה על סתירת דברי רש"י דביומא כ"ד פירש"י דהא דאסור לישב בעזרה הוא משום דכתיב לעמוד ולשרת, ובסנהדרין ק' פירש"י דהוא מהלכה למשה מסיני, ולענ"ד נראה דאין כאן שום סתירה דהא דפירש"י בסנהדרין דהוי הלכה למשה מסיני אין הכונה על עצם האיסור אלא הכונה על ההיתר שהותרה הישיבה למלכי ב"ד דמקרא דוישב דוד לפני ד' אין שום ראי' דהא י"ל דהותרה הישיבה לכו"ע וע"כ עיקר האיסור ילפינן מלעמוד לשרת אלא דההיתר היא מהלכה, ואין להקשות דכיון דאיכא הלכה ל"ל קרא דלעמוד לשרת דמלבד דעיקר קרא איצטריך לשאר מילי עוד י"ל דאי מהלכה לא הוי עבר אלא על איסור סתם אבל קרא מורה דאיכא נמי איסור עשה וכה"ג אמרינן בנזיר כ"ד ע"א, ובתמורה י"ת ע"א ומקרא הוי אסרינן גם למלכי ב"ד ע"כ איצטריכי תרווייהו ההלכה והקרא:
אלא דלכאורה דברי רש"י שכתב דילפינן איסור ישיבה בעזרה מקרא דלעמד ולשרת, הא האי קרא לא נאמר אלא בכהנים העובדים עבודת הקרבן ולא בכל אדם הנכנס לעזרה, דהא ודאי כל הני דפסולין לעבודה כמו שיכור ואונן ובעל מום אינן אסורין אלא לעבוד עבודת הקרבן אבל לא ליכנס סתם למקדש אם הוא ישראל וכן פסול חציצה לא נאמר אלא על העוסקים בעבודה ולא על הנכנסים למקדש בעלמא, והנה רש"י, שם ביומא מביא ראי' ג"כ מהא דכתיב העומדים שם לפני ד' וקרא זה אינו אמור בכהנים אלא בלוים ואפ"ה משמע דבעינן דוקא עומדים לפני ד', ונראה בכונת רש"י, דכיון דמצינו דהתורה הקפידה דוקא על העמידה א"כ י"ל דהא דפסלה התורה אם לא הי' עומד בשעת עבודה היינו משום דאין ישיבה בעזרה ע"כ פסלתו התורה דאי נימא דמצד הישיבה אין שום חסרון לא הי מקום לפוסלו גם לעבודה, כיון דמצד עצמותו של הכהן אין עליו שום פסול ולא דמי לכל הפסולים שנמנו בריש פ"ב דזבחים דהתם הם פסולים מצד עצמם וגם לא דמי לחציצה הפוסלת דהתם כיון דהקפידה תורה שיעבוד העבודה בבית המקדש וכיון דיש דבר חוצץ בינו לרצפת המקדש נמצא דאינו עובד בבית המקדש, וכן בחציצת בגדי הכהונה כיון שיש דבר החוצץ בין הבגדים לבשרו הרי אינו לבוש כלל בגדי הכהונה וכ"ז אינו שייך לענין ישיבה ע"כ מייתי ראי' שפיר דהא דפסלה תורה יושב בעבודה הוא משום דקיי"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד:
ת) וראיתי עוד להמל"מ שהביא ראי' דאיסור ישיבה בעזרה הוא מדרבנן דאל"כ הו"ל למיחשב לה בין המעלות דעזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים, לענין איסור ישיבה, וכונתו דהא דעזרת נשים מותרת הישיבה לכל ישראל כדאי' ביומא ס"ט ע"ב ובסוטה מ' ע"ב, ובעזרת ישראל אסורה הישיבה, וע"כ דאין כאן אלא איסור דרבנן ע"כ לא חשיב לי', ודבריו תמוהים מאד דאפילו לו יהיבנא לי' דאין כאן אלא איסור דרבנן, מ"מ הו"ל לתנא דכלים למיחשב שם האי מעלה דהא חזינן התם דחשיב ג"כ מעלות דרבנן, דהא חשיב נמי התם, החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסים לשם, וכתב ע"ז הר"ש דאין זה אלא מדרבנן דמה"ת אפי' במחנה לוי' מותר גם מח עצמו ואין לחלק כלל בין חיל לעזרה גופא, ועיין עוד ביומא מ"ד ע"ב, ש"מ מעלות הוי דאורייתא, וברש"י שם ובתוס' ישנים על אתר מבואר כמו שכתבתי דחשיב נמי מעלות דרבנן ודלא כהמל"מ:
ועיקר קושייתי לענ"ד לק"מ דודאי גם בעזרת ישראל היו מקומות דהיתה מותרת שם הישיבה וכמו לשכת פרהדרין דמבואר ברש"י ותוס' יומא ו' ע"א דכהן גדול הי' שוכב שם וע"כ לא תשיב. אלא הני מילי) דכל עזרת ישראל היתה מקודשת מעזרת הנשים, גם י"ל דלא חשיב אלא הני מילי דליכא היתר לשום אדם בהם אבל ישיבה הא איכא היתר בשעת אכילת הקדשים כדאי' ביומא כ"ד ע"א בתוס' וכן איכא היתר למלכי בית דוד, ע"כ לא חשיב לה במעלות דכלים, ומה שהביא שם מרש"י סוטה הטעם דאפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה, כפי הנראה דמה דרש"י כתב זה מעצמו, אבל באמת הן הן דברי המדרש שהובא בתוס' שם וכמו שנפרש שם כן נפרש דברי רש"י:
ט) והנה הרמב"ם חשב עוד בפרטי דינים של מורא המקדש שלא יעשה אדם תבנית המשכן והמקדש וכליו וראיתי במנחת חנוך מצוה רנ"ב ס"ק ו' שתמה על הרמב"ם דהא מבואר בש"ס ר"ה כ"ד ע"ב וע"ז ע"ב דאסור מלאו דלא תעשון כדמות שמשין שבמקדש, והנה בפשוטו י"ל דהרמב"ם אינו מפרש כשיטת התוס' דאביי לא חזר בו שם, אלא דעתו, דכיון דתניא לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפני במרום ממילא אי אפשר עוד לפרש דמיירי באיסור עשיית תבנית מקדש וכליו דהא עיקר קרא איצטריך לשמשין שבמדור העליון
וביותר תמוה דהא ע"כ מוכרח בשיטת הרמב"ם דסובר דקיי"ל רק כהמסקנא, דהא לא הביא כלל הא דאמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים, ואדרבא כתב דצורות של בהמות חיות ועופות מותר לצייר, עיין ברמב"ם פ"ג מהל' עכו"ם ובראב"ד וכ"מ בשם הרמ"ך שם, ודלא כמ"ע שם, וכיון דפסק כלישנא בתרא שם דרבן גמליאל להתלמד עבד שוב נפלו כל התירוצים הראשונים שנתחדשו מקודם בגמ' שם וא"כ יקשה למה באמת אסור לעשות בית תבנית היכל ומנורה כמעשה מנורה וע"כ דהוא בכלל מורא מקדש ע"כ פסק שפיר דאין בזה ל"ת דלא תעשון, ולא תעשון קאי רק אדמות שמשין המשמשין לפני במרום, וז"פ:
י) אמנם יש לתמוה דאי נימא דאיסור זה של עשיית בית וכלים כתבנית המקדש הוא מדין מורא המקדש, א"כ ביבמות ו' ע"ב דחשבינן לפרטי הדברים מה שנכללים במורא המקדש, והיינו שלא יכנס אדם בהר הבית במנעלו במקלו בפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפדריא ורקיקה מק"ו ולדברי הרמב"ם הו"ל נמי למיחשב שלא יעשה כלים ובית כתבנית המקדש וכליו, וכן קשה אמאי לא זכר נמי דאסור שם הישיבה, מיהו י"ל דלא חשיב איסור הישיבה משום דיש חילוקים בזה דלצורך אכילת קדשים מותר לישב ע"כ לא חשיב לה אבל עכ"פ קשה מדין תבנית המקדש וכליו, דאסור בכל גוני והו"ל למיחשב בברייתא שם:
אשר ע"כ נלע"ד דלא כשיטת מנחת החנוך דאיסור ישיבה בעזרה הוא מדין מורא המקדש וכן הא דאסור לעשות בית וכלים כתבנית המקדש וכליו, אף דזה בכור דאין האיסור משום לא תעשון אתי כמו דמוכח משיטת רמב"ם אבל מ"מ אין זה מדין מורא אלא הוא דין מדיני התורה שהקפידה על עשיית דבר זה, וכפי הנראה כיון דכתיב וראה ועשה כתבניתם, אשר אתה מראה בהר וכן גבי מנורה כתיב וזה מעשה המנורה משמע דהקפידה התורה שלא יעשו תבנית כלים כאלו רק במקדש, וכן י"ל לענין איסור ישיבה בעזרה דזהו איסור בפני עצמו דכתיב העומדים לפני ד', דכל אלה שהם לפני ד' מחויבים להיות בעמידה ואין זה נוגע כלל לדין ומצות מורא המקדש:
ועפ"ז אתי נמי שפיר דלא תקשה, מה דיש לתמוה אמאי בכל פרטי דיני מורא המקדש אין חילוק בין המקדש גופא להר הבית כדאיתא ביבמות שם וברכות ס"א ע"ב ולענין איסור הישיבה. במקדש מבואר ביומא ס"ט ע"ב ובסוטה מ' ע"ב דמותרת הישיבה גם בעזרת נשים וכן לענין עשיית תבנית מקדש אינו אסור אלא דוקא עשיית בית מקדש גופא עזרה והיכל וכה"ג אבל אין איסור לעשות תבנית הר הבית וכמבואר במנחת חינוך אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דשייני דין מורא דהתם ילפינן האיסור מקרא דמקדשי תיראו, ע"כ כל שהוא בכלל חלק המקדש הרי הוא מוזהר ע"ז מקרא דאת מקדשי תיראו כיון שהוא מקום המקודש, אבל איסור הישיבה הא ילפינן מקרא דהעומדים לפני ד', והר הבית אינו נקרא בשם לפני ד' וכן נמי לענין איסור עשיית תבנית בית המקדש כען דילפינן זה מקרא דוראה ועשה כתבניתם, א"כ כתוב זה לא נאמר אלא על גוף המשכן שהוא במקום המקדש אבל לא על הר הבית ע"כ אין איסור אלא בעשיית מקדש וכלים ממש ולא בעשיית כתבנית הר הבית ובברייתא דהזכירה נמי ענין איסור ליכנס במנעל בכלל המורא לכאורה הא אמרינן בברכות ס"ב ע"א דילפינן מקרא דשל נעלך משמע דהוא איסור מצד עצמו נראה דהאי ברייתא אתיא כר' יוסי ב"ר יהודה שם דלא יליף מהאי קרא ושפיר י"ל דהוי בכלל מורא מקדש:
והנה ראיתי שם במנחת חנוך שנסתפק אם בזה"ז נמי שייך מצות מורא מקדש והביא מהספרא שהובא שם בחנוך, ותימא גדולה שלא הביא כלל דברי הגמ' הערוכה ביבמות ו' ע"ב דמבואר בהדיא דגם בזמן שאין בית המקדש קיים איכא מורא מקדש ומשמע בהדיא שם דהוי היקש גמור דהא ילפינן זה משבת ולפ"ז נראה ברור דאפילו לשיטת הראב"ד דדעתו דלענין מקדש לא אמרינן קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא משום דמקום המקדש עתיד להשתנות וכמבואר ברמב"ם פ"ו מה מהל' בית הבחירה בהשגות מ"מ מודה דאיכא מורא מקדש גם בזמן הזה דהא היקש מקדש לשבת ובפרט דגם הראב"ד לא כתב אלא דאין חיוב כרת להנכנס שם בזמן הזה אבל לא כתב דאין שום קדושה בזמן הזה במקום המקדש, ע"כ בודאי דמודה דאיכא מורא מקדש בזה"ז כנלע"ד:
י"א) ולכאורה יש להעיר דמלשון הרמב"ם פ"ח מהל' בית הבחירה משמע דאיסור ישיבה בעזרה הוא מטעם מורא המקדש, דהא כתב שם בהלכה ז' אע"פ שהמקדש היום חרב בעונתינו חייב אדם במוראו כמו שהי' נוהג בבנינו, לא יכנס אלא במקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה, הרי דכלל גם איסור הישיבה במצות מורא המקדש, אבל באמת אין כאן שום משמעות, דהא דכתב דלא ישב בעזרה הוא ענין בפני עצמו, ודיני המורא ופרטיהם כללן במה שכתב חייב אדם במורא, כמו שהי' נוהג בבנינו ושאר הדינים הם דינים שאינם נוהגים ואינם נוגעים לדין מורא וכמו שלא הזכיר דין איסור הישיבה במצות מורא המקדש, וכן בודאי הא שכתב שלא יכנס אלא למקום שמותר להכנס שם, אינו נוגע למצות מורא המקדש, אלא כלל כונתו הוא להורות דקדושת המקדש נוהגת גם אפי' לאחר החורבן:
והנה בסנהדרין ק"א אמרינן דגמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד ולא מצינו לשון זה בשום מקום וביומא כ"ה אמרינן סתם והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד, ובדף ס"ט ע"ב אמרינן והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד שנא' ויבא המלך דוד וישב לפני ד' ובסנהדרין שם אמרנין, אלא למלכי בית יהודא ולא למלכי בית דוד כדאיתא בבל דוכתי, ונראה דבאמת ילפינן מהאי קרא דוישב דוד לפני ד', שני דינים א' דאין ישיבה לשום אדם בעזרה, וגם דיש היתר למלכי ב"ד, וא"כ כ"ז דוקא אחרי אשר כבר נכתב פסוק זה' אבל כ"ז שלא נכתב פסוק זה מוכרחין אנו לגמר דגמרא גמירי לה ואתא שמואל ואסמכי' אקרא וכמו דאמרינן בכמה דוכתי ובימי ירבעם אפשר דלא נכתב כל ספר שמואל ע"כ דקדקו ואמר גמירי אין ישיבה בעזרה, ולא אמר אלא למלכי בית דוד כי עדיין לא הי' ידוע לו לירבעם אם תמשך מלכות בית דוד, כי שלמה הי' המלך הראשון מביתו ע"כ לא זכר אלא מלכי בית יהודא דזה כבר הי' ידוע דהמלכות ניתנה לירושה ליהודא כדכתיב לא יסור שבע מיהודא וכמבואר במכילתא בשלח ע"כ זכר לשון בית יהודא סתם ואח"כ כשכבר נמשכה מלכות ב"ד אמרו סתם אלא למלכי ב"ד בלבד, והא דהובא ביומא, הפסוק ויבא המלך דוד וישב לפני ד', נראה דאי לא הוי מייתי קרא דויבא המלך דוד, הוי אמינא דאין איסור הישיבה אלא מדרבנן וי"ל דע"כ לא אסרי אלא לאדם בעלמא אבל לכהן גדול ביום הכפורים כמו שהתירו לו הרבה דברים משום כבודו כדאיתא ביומא מ"ג ע"ב ה"נ התירו לו איסור הישיבה ע"כ הביא הכתוב דמבואר בהדיא דרק למלך הותרה הישיבה ולא לשאר אדם מדזכר לשון המלך דוד וממילא מוכח דהוי איסור דאורייתא וא"כ אי אפשר להתיר אפי' לכהן גדול וע"כ הוכרח לארץ דמיירי בעזרת נשים, ועיין תוס' זבחים י"ט ע"ב דכתבו דהקורא בתורה צריך לעמוד ולא לסמוך עצמו בשום דבר כמו דחזינן גבי קידוש ידים במקדש דכיון דכתיב עמידה לא מהני סמיכה, ולכאורה קשה הא ע"כ הכא גבי שירות דקדוש ידים ורגלים מוכרחין למעט גם סמיכה דישיבה בלא"ה אסורה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד משא"כ לענין שאר דברים דליכא איסור ישיבה בפני עצמו ע"כ י"ל דקרא, אינו ממעט אלא ישיבה ממש ולא סמיכה, ואולי י"ל דהכא אזלי לפום סברא דכתבו בדף ט"ז ע"א דאין איסור הישיבה בעזרה אסורה אלא מדרבנן ואפ"ה ממעטינן סמיכה ע"כ דגם סמיכה אינה בכלל עמידה, אבל מדבריהם בד"ה וליתיב מיתב משמע דס"ל הכא דהוי איסור מן התורה דאל"כ ל"ל לפרש דהוי סמיכה, ולא ישיבה ממש ופרכינן אקרא, וע"כ דהכא קיימו לפום הסברא דאיסור ישיבה הוי דאורייתא, ואולי י"ל דכיון דעל כל פנים כיון דאין ישיבה בעזרה א"כ הא דממעטינן מעמידה היינו סמיכה א"כ חזינן דסמיכה אינה בכלל עמידה ע"כ גם בקריאת התורה כיון דכתיב עמידה כמו דממעטינן הישיבה שאינה בכלל עמידה ה"נ ממעטינן נמי סמיכה דהא חזינן דגם היא אינה בכלל עמידה כנלע"ד: