אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › מצות הכיור

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · מצות הכיור

מנורת המקדש

א) הנה זה לשון הרמב"ם פ"ה מהלכות ביאת מקדש הלכה י' מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד משאר כלי השרת הרי זה כשר, נראה מפורש דעתו דלכתחלה מצוה לקדש מן הכיור אלא דבדיעבד מכשרינן גם קידוש משאר כלי שרת:

וראיתי בס' לקוטי הלכות שתמה על הרמב"ם דמנ"ל הא מילתא דהא י"ל דכלי שרת אחרים כשרים לקידוש ידים ורגלים לכתחלה כמו שהכיור כשר דהא בהדיא מרבינן מקרא דירחצו גם שאר כלי שרת, והניח בקושיא, ודבריו תמוהים דאי לאו דהוי קפידא דוקא בכיור א"כ למה הטילה התורה חובה לעשות כיור במקדש אלא ודאי דהמצוה לקדש דוקא בכיור ואף דמרבינן מיתורא דקרא דירחצו גם כלי שרת אחרים היינו דוקא לענין דיעבד והיכא דלא אפשר בכיור, אבל לכתחלה הרי פרטה התורה מצות הרחיצה מהכיור כדכתיב, ממנו, ובגמ' זבחים כ"ב ע"א הא ס"ד דלא מהני כלל קידוש משאר כלי שרת וע"כ נהי נמי דמרבינן גם כלי שרת אבל ודאי דלא עקרינן פשטא דקרא לגמרי ומוקמינן לי' למצוה לכתחלה, ועיין ירושלמי יומא פ"ד ה"ה דמשמע קצת דכיור מעכב הקרבן ועיין שם בגליון הש"ס ובזבחים ס"ב ע"א ברש"י שם, וע"כ הדבר ברור דשיטת הרמב"ם ברורה בזה דמצוה לכתחלה לקדש מהכיור אם אפשר:

ב) ולכאורה י"ל דע"כ הא דמרבינן כלי שרת לקידוש הוא לכתחלה דעל דיעבד הא לא בעינן קרא דהא בקדשים בעינן דוקא שישנה עליו הכתוב כדאיתא במנחות י"ט ע"א, אבל באמת אין זה נכון, דע"כ לא בעינן שינה עליו לעכב אלא בפרט מצוה כמו בילה במנחה או נתינת שמן ומלח וכה"ג המבוארים במנחות י"ט ע"א, אבל גוף המצוה ודאי דמעכב, דהא י"ל דבכיור הויא רחיצה ושלא בכיור לא הויא רחיצה והוי כמו עובד בלא ריחוץ ידים ורגלים דעבודתו פסולה, אבל באמת אין אנו צריכין לכ"ז דהא עד כאן לא בעינן שינה עליו הכתוב לעכב אלא דוקא היכא דלא כתיב חקה אבל היכא דכתיב חקה לא בעינן שינה עליו לעכב וכמבואר במנחות שם והכא גבי כיור כתיב והיתה להם לחק עולם וא"כ לא בעינן כלל שינה עליו לעכב דהאי חק עולם קאי על כל המבואר בפרשה בין על עצם הקידוש ידים ורגלים בין על הרחיצה מן הכיור וע"כ אי לאו דמרבינן מקרא דירחצו גם שאר כלי שרת הוי אמינא דהיכא בלא קידש מן הכיור עבודתו פסולה לגמרי ואיצטריך האי קרא להכשיר על כל פנים הקידוש בדיעבד וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דלכתתלה מצוה לקדש מן הכיור דוקא יצא משאר כלי השרת, וכן מצינו בריש התכלת דאם הקדים תכלת ללבן כשר אלא שחיסר מצוה, וכן מבואר במנחות פ"ג ע"ב דעומר הבא מן הישן כשר, שנאמר תביאו, מ"מ הרי אף דמרבינן מקרא דגם ישן כשר מ"מ לא אמרינן דהתורה השותה דין ישן לחדש לגמרי אלא דכיון דכתיב חדש בהדיא וישן מריבויא אמרינן דמצותו לכתחלה בחדש וישן אינו כשר אלא בדיעבד ה"נ לענין מצות קידוש ידים ורגלים אף דמרבינן מקרא דגם שאר כלי שרת כשרין לקידוש מ"מ כיון דכתיב כיור בקרא מצות קידוש לכתחלה דוקא בכיור:

ב) והנה לא נתבאר ברמב"ם שם אם יכול לקדש גם מן הכן של הכיור, ובזבחים כ"ב ע"א אמרינן ר' יהודא אומר יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש ת"ל ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת הקשתיו ולא לדבר אחר ולכאורה תמוה למה השמיטו הרמב"ם ומצאתי בלקוטי הלכות שעמד ע"ז וכתב לתרץ שמשום שזרי דבר פשוט ע"כ השמיטו הרמב"ם ודבריו תמוהים דאיך אפשר שלהרמב"ם יהא הדבר יותר פשוט מר' יהודה דאיהו הא אצרכי' קרא דכיור נחשת אבל אי לאו קרא הו"א דגם כן כשר, ולענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם דגם הכן מקדש דמדנקט ר' יהודא אומר משמע דחכמים פליגי עלי' וס"ל דכיון דנמשח ביחד עם הכיור כדאיתא בפ' תשא א"כ דמי לשאר כלי שרת דבדיעבד מקדשים מחוכם, ואף דאין עשוי לתוכו מ"מ כיון דלא דמי לכלי חול דלא שייך בהו משיחה כלל ע"כ הוי דינו כשאר כלי שרת אחרים דכשרים:

ד) אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן כיון דהוי פלוגתא דתנאי אי כנו מקדש אי אינו מקדש לא הו"ל להרמב"ם לסתום הדברים והו"ל לכתוב בפירוש דכנו אף שאינו עשוי לתוכו ג"כ מקדש, וא"כ י"ל להיפך דמדלא הביא בפירוש דגם כנו מקדש ע"כ דעתו דרק כלים הנעשים לתוכם דומיא דכיור מקדשים ולא הכן שאינו עשוי לתוכו ע"כ נראה לתרץ דלכאורה קשה, דאיך אמר ר' יהודא יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש דמהיכי תיתי נימא דכן יש לו קדושת הכיור והנה רש"י כתב לפרש דהוי אמינא מקשינן כנו לכיור, אבל קשה הא דעת רש"י בסוכה ל"א ע"א דגם היקשא לא דרשינן מעצמנו אם לא קבל ובפרט לר"י מרבו וא"כ מהיכי תיתי לומר דנדרוש היקש זה מעצמנו, ע"כ נראה לומר דהנה במנחות צ"ה ע"ב פליגי ת"ק ור' יהודא דת"ק ס"ל דלישתן של לחם הפנים ושתי הלחם היו בחוץ, ור' יהודא ס"ל דכל מעשיהם בפנים אפילו לישתן ונראה לומר דפליגי אי מדת יבש נתקדשה כמדת הלח דת"ק ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה אלא בפנים ולא תמורא קדושתה כקדושת מדת הלח שנמשחה בין מבפנים בין מבחוץ וע"כ לא דמי לחביתי כהן גדול דלישתן מבפנים משום שנעשה הלישה ע"י מדת הלח וכמו שכתבו תוס' מנחות שם, אבל ר' יהודא ס"ל דמדת יבש ג"כ נתקדשה כמדת הלח בין מבפנים בין מבחוץ וחמירא קדושתייהו כקדושת מדת הלח וע"כ ס"ל כמו דלישתן של חביתי כהן גדול היו מבפנים ה"נ יש לחשוש בלישתן של לחם הפנים ושתי הלחם אף שמדידתם במדת היבש דליכא סברא לחלק ביניהם, ועל פי זה אתי שפיר שיטת הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הלכה ז' וכן בפ"ח שם דבין שתי הלחם בין לחם. הפנים לישתן ועריכתן בחוץ אף דס"ל מדת יבש נתקדשה ואיך לשון מבחוץ, אלא כיון דלא נמשכה מבחוץ ע"כ לא אלימא כמו קדושת כלי הלת ואין כאן פסול יוצא או בזיון להוציא מקדש לחול בתוס' שם ולא כרש"י:

ולפ"ז י"ל דלר' יהודא כל הכלים נמשכו שני צדדיהם בין מבפנים בין מבחוץ אבל לרבנן לא נתקדשו שני הצדדים אלא כלי הלת כדי לקדש הבירוצין אבל שאר כלים לא נתקדשו שני הצדדים, ולפ"ז כנו של הכיור לא נמשח אלא צד החיצון שהוא כנגד צד הפנימי של מדת היבש, אבל לר' יהודא כיון שגם מדת יבש נמשח בין מבפנים בין מבחוץ לא גרע כנו ש כיור משאר כלי היבש, והשתא לרבנן לא בעינן כלל קרא למעט דכנו של כיור לא יקדש דמהיכי תיתי נימא דכנו של הכיור יהא דומה לכיור, דהכיור דמי קדושתו לכלי הלח דנמשח משני הצדדים והכן הא לא נמשח אלא מצד אחד, דלכתחלה ודאי דאין מקדשים בכן כמו שאין מקדשים לכתחלה בשאר כלי שרת אבל לר' יהודה לשיטתו דס"ל דכל הכלים משיחתן שוה בזה הוה אמינא דכנו של כיור דמי לכיור ולשאר כלי שרת ע"כ בעינן קרא למעט והטעם דמיעטו קרא משום דלא דמי לשאר כלי שרת דאינו עשוי לתוכו, וכ"ז דוקא לר' יהודא לשיטתו אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א מהל' כלי המקדש דכלי יבש לא נתקדש אלא מבפנים וא"כ הכן לא נתקדש אלא מבחוץ ומבפנים הו"ל כשאר כלי חול א"כ לא הי' צריך הרמב"ם להביא דאינו מקדש דהא הוי בכלל שאר כלי חול:

ה) אמנם בעיקר דברי הרמב"ם דפסק דאין כלי שרת כשרין לכתחלה לקידוש ידים ורגלים לכאורה מוכרחין לומר דבמחלוקת שנוי', דהנה ביומא מ"ג ע"ב איתא דת"ק ס"ל דבכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וביום הכפורים מקדש מן קיתון של הזהב ור' יהודא ס"ל דבכל יום כהן גדול מקדש מן הקיתון של זהב ולכאורה אינו מובן במאי פליגי, אבל י"ל דפליגי בהא דאמרינן דקרא דירחצו מרבה גם כלי שרת אחרים לקידוש דת"ק ס"ל דלא הכשירה התורה כלי השרת אלא בדיעבד וע"כ דוקא ביום הכפורים משום חולשא דכהן גדול התירו לו לקדש ידיו ורגליו מן הקיתון ולא הצריכהו לקדש מהכיור משום דהוי כלא אפשר לו לקדש מהכיור ע"כ מקדש משאר כלי שרת אבל בכל יום דאפשר לו לקדש מהכיור דינו כשאר כהנים הדיוטים דמקדשים מהכיור דזו היא עיקר המצוה אבל ר' יהודא ס"ל דקרא מרבה כלי שרת לקידוש אפילו לכתחלה וע"כ כדי לחלק כבוד לכהן גדול התקינו לו קיתון של זהב כדי שיקדש הוא ידיו ורגליו שלא מהכיור כמו שאר כהנים, והרמב"ם לשיטתו דפסק כת"ק דיומא שם דבכל יום גם כה"ג מקדש מן הכיור וע"כ דלכתחלה מצוה לקדש מן הכיור, וכיון דאפשר לו בקידוש ממנו א"א להתיר לבטל מצוה דאורייתא גם לכה"ג, ועפ"ז הי' מקום ליישב מה שהשמיט הרמב"ם הא דאין מקדשין ידים ורגלים בכנו של הכיור משום די"ל דדוקא ר' יהודא לשיטתו אזיל דס"ל דירחצו מרבה כלי שרת גם לכתחלה ככיור ממש ע"כ שפיר הוי ס"ד דגם כנו של כיור הוי בכלל שאר כלי שרת ואיצטריך קרא למעוטי אבל הרמב"ם לשיטתו דאיהו פוסק כת"ק דכלי שרת אין כשרין לקידוש ידים ורגלים אלא דוקא בדיעבד, א"כ שפיר י"ל דמן הסברא איכא לפלוגי בין כלי שרת לכנו של כיור דאף דהכשירה תורה בדיעבד גם כלי שרת אבל כנו דאינו עשוי לתוכו אי אפשר להכשיר גם בדיעבד וע"כ בלא מיעוטא מי אינו ראוי לקידוש ע"כ לא הוצרך להביא דכנו פסול קידוש וניחא נמי מאי דנקט ר' יהודא אומר משום דרבנן פליגי עלי' דלשיטתייהו דגם כלי שרת גמורים נמי אין ראוים לקידוש לא בעינן קרא למעט כנו דבלא"ה פסול מסברא:

ו) אמנם מדברי התוס' יומא מ"ד ע"ב נראה דדעתם לדינא דמקדשים בכל הכלים לכתחלה, דעל מה דאיתא התם במשנה דהכה"ג מקדש מקיתון של זהב הביאו מדברי הגמ' דזבחים כ"ב ע"א דכל כלי שרת ראוים לקידוש דכתיב ירחצו, ולא העירו כלל דהא לכתחלה בעינן כיור, ולתרץ דמשום כבודו של כהן גדול התירו דהוי כלא אפשר משום חולשתו, וכן משמע נמי מדבריהם בזבחים כ"ב ע"א שהקשו על מה דפרכינן התם אברייתא דהתם דנקטה לדינא דכל הכלים מקדשים, דהא ממנו אמר רחמנא דאמאי לא פרכינן כה"ג אמתניתין דיומא הנ"ל דכהן גדול מקדש עצמו מן קיתון של זהב, לשיטת רש"י דמפרש דפריך איך מקדשין מכלי השרת דהא בעינן כיור וע"כ דתו פירש"י ודעתם בזה הוא דבר פשוט דמקדשים בכל כלי שרת אפי' לכתחילה דומיא דכהן גדול ולדעת הרמב"ם מוכרחים לפרש דהא דאיתא בברייתא דמקדשים בכל כלי שרת דמשמע אפי' לכתחלה היינו היכא דליכא כיור במקדש אבל כ"ז דאיכא כיור במקדש המצוה דוקא בכיור, ואדרבה על פי שיטת הרמב"ם מדוקדקין מאד דברי הברייתא שם, כל הכלים מקדשים, דלכאורה הו"ל למימר, דמכל הכלים מקדשים דהוי משמע דיכול לקדש ידים ורגלים בכל הכלים אפי' שלא מן הכיור, אבל לשון זה אינו משמע אלא דחל קדושה על המים שיהי' ראוים לקידוש אבל לא שיהא רשות לקדש בהם לכתחלה, ולפי שיטת הרמב"ם אחי שפיר דבאמת מצות קידוש ידים ורגלים לכתחלה הוא מן הכיור דוקא, אלא היכא דלא קידש מן הכיור או שלא הי' כיור מוכן במקדש כגון שנתקלקל או נפסלו מימיו מקדשים גם בשאר כלי שרת ע"כ נקט רק, כל הכלים מקדשים דהיינו, שהמים שנתנו בהם לקידוש ידים ורגלים חלה קדושה עליהם, לענין שאם קידש בהם ועבד עבודתו כשרה, אבל לכתחלה בעינן כיור ובעיקר קושיית התוס' על רש"י דאמאי לא פרכינן ממתניתין דיומא דהא בעינן דוקא כיור נלע"ד לתרץ דמהתם ל"ק דאף דבכל השנה גם כהן גדול מחויב לקדש מן הכיור כדכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו, א"כ בכלל רחיצת הכיור גם אהרן שהי' כה"ג, אבל כ"ו כל השנה כולה, אבל ביום הכפורים דחמש טבילות ועשרה קדושין שהי' כהן גדול טובל ומקדש בו ביום הוי הלכתא גמירי לה כדאיתא ביומא ל"ב ע"א א"כ י"ל דהכי גמירי לה דהני קידושים של הכהן גדול לא יהי' מן הכיור אלא מקיתון של זהב, ע"כ פריך דוקא אברייתא דמיירי בסתם קדושים של כל השנה, ואף דמצי פריך אר' יהודא החם דר"ל דבכל השנה כולה כה"ג מקדש מן הקיתון מ"מ ניחא לי' למיפרך אליבא דכולי עלמא מלהקשות רק אליבא דר"י גרידא:

ז) אלא דלכאורה יש להקשות על ר' יהודא דס"ל דבכל השנה כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב, דמשמע דכהנים הדיוטים מחויבים לקדש מן הכיור, דאיך אפשר לחלק ביניהם הא בקרא כתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו אמנם על רבנן ג"כ קשה מנא להו לחלק בין יום הכפורים לכל השנה כולה כיון דמצוה לקדש מן הכיור להרמב"ם, ומפני סברא דחולשא דכה"ג ג א"א לבטל מסברא גרידא מצות התורה, ונראה דטעמייהו הוא על פי מאי דאמרינן בזבחים י"ט ע"ב דדרשינן דע"כ לא מעכב רחיצת ידים ורגלים אלא היכי דנוהגת גם בכהן הדיוט, אבל לא ביוהכ"פ דאינה נוהגת אלא בכה"ג בלבד, וא"כ י"ל דהא דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו היינו דהיכא דהעבודה מסורה לאהרן וגם לבניו, היינו, לכל השנה בזה כולם מוזהרים לרחוץ מן הכיור אבל היכא דאין בניו משותפים עמו בהעבודה בזה אין עליו חיוב לקדש מן הכיור, ועפ"ז הי' מקום ליישב מה דקשה שם בסוגיא דזבחים י"ט דילפינן מקרא דורחצו ממנו משה אהרן ובניו, דדבר המעכב בבניו מעכב בו, ואמאי לא ילפינן מקרא דפ' תשא דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דקרא דפ' תשא אחא למילף דביום הכפורים כהן גדול מקדש מן הקיתון של זהב ע"כ מייתי מקרא דפ' פקודי, מיהו י"ל דמקרא דפ' תשא י"ל דאתא לגופי' דמחויבים כל אחד מהכהנים לקדש ידיהם ורגליהם בבאם בקדש, אבל קרא דפ' פקודי יתירא הוא ואתי למילף אי להאי דרשא או דבעינן שיהא בו לקדש ארבעה כהנים, אבל על כל פנים י"ל דזהו טעמא דרבנן דס"ל לחלק בין כל השנה ליום הכפורים אבל טעמא דר' יהודא לכאורה לא ידעינן, דמנ"ל לבטל מהכה"ג מצות כיור והנה הא דכתיב בקרא ורחצו אהרן ובניו ממנו י"ל דס"ל לר' יהודא דאין דין זה נוהג אלא בכיור המשכן אבל בכיור המקדש לא ניתן אלא לכהנים הדיוטים ולא לכה"ג ואדרבא מזה הוכיח שיטתו דהא קשה למה הוצרכה התורה להזכיר הכא שם אהרן, ולא כתבה התם, כהנים, אלא דאתא לאורויי דדוקא במשכן גם אהרן מחויב לקדש בכיור אבל במקדש רחיצה בידים ורגלים בכיור לא ניתנה אלא לכהנים הדיוטים ולא לכה"ג ועפ"י מה שנתבאר סרה מהר קושיית התוס' על רש"י בזבחים דאמאי לא פרכינן ממשנה דיומא דשאני כהן גדול דמוכחי קראי לרבנן כדאית להו ולר"י כדאית לי' דמותר לרחוץ בכלי שרת:

ח) אמנם אילולא דמסתפינא הייתי אומר דגם הרמב"ם מודה דאין קפידא דוקא לרחוץ מן הכיור אלא באמת יכול לקדש ידיו ורגליו גם משאר כלי שרת וכמו דמוכח מהא דכהן גדול מקדש מן הקיתון של זהב לכתחלה אלא דדעתו דהא דהקפידה תורה לעשות כיור היינו דמצוה שהמים יתקדשו לרחיצת ידים ורגלים ע"י כלי שרת של הכיור, אבל אם ככר נתקדשו המים ע"י הכיור ה"ז יכול לקדש מאותם המים הכל כלי שרת שירצה, ובהדיא כתב הרמב"ם מצוה לקדש ממי הכיור, הנה לא כתב מצוה לקדש מהכיור, אלא דקדק וכתב מצוה לקדש, ממי הכיור, והיינו דעיקר הקפידא שיהי' המים מקודשים ע"י הכיור, והשתא לא קשה על הרמב"ם איך התירו להכה"ג ביום הכפורים לקדש מהקיתון דהא י"ל דמי הקיתון נטלו מהכיור ע"כ אין קפידא בזה לכתחלה ג"כ אבל לקדש המים ע"י כלי שרת אחר, אסור לכתחלה, ואין להקשות דלפ"ז מנ"ל דכלי שרת אחר מקדש המים לקידוש ידים ורגלים ואי דכתיב, ירחצו, דאתא לרבות גם כלי שרת אחרים הא י"ל דקרא לא אתא אלא לרבות כלי שרת שנתנו לתוכו ממי הכיור דהוי ס"ד דכיון דכתיב, ממנו, הקפידה תורה על שני הדברים שיתקדשו המים בכיור דוקא ויקדש מהכיור דוקא, אבל להתיר גם הקידוש וגם הרחיצה מכלי שרת אחר אפשר דלא התירה התורה, ונראה לומר דהנה בקרא כתיב מקודם, ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם, ובתר הכי כתיב קרא אחרינא בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ומקרא זה מרבינן כלי שרת אחר לבד הכיור וכתב רש"י שם בזבחים כ"ב, משום דהאי ירחצו קרא יתירא הוא דהא לעיל מיני כבר כתוב שם ורחצו, ולפ"ז מיותר בין הירחצו ובין, מים, דכתיב בקרא, וע"כ ילפינן מהכא ני הדינים מלשון, ירחצו דכתיב סתם ולא זכר ממנו, דמשמע הרשות לעשות הרחיצה גם בלא, כיור, ומה שכפלה התורה לכתוב, מים, אתא למילף דאפילו מים בעלמא שאינם מי כיור אלא שנתקדשו ע"י כלי שרת אחר ג"כ המים מקודשים לקידוש ידים ורגלים, ע"כ שפיר מרבינן בין רחיצה בכלי שרת בין המים של הכלי שרת שנתקדשו בו, ומכל מקום עיקר המצוה הוא מי הכיור משום דגבי כיור כתיב בהדיא, ונתת שמה מים, ע"כ שפיר כתב הרמב"ם מצוה לקדש ממי הכיור, והשתא ל"ק מה שהקשו תוס' על רש"י דאמאי לא הקשו ממשנה דיומא דמבואר שם דמותר לקדש גם ממים של הקיתון דהא רש"י כתב שם לפרש דהמים, מתקדשים ע"י הכלי שרת ע"כ שפיר פרכינן והא ממנו כתיב אבל מיומא הא י"ל דהמים נטלו מן הכיור ושפיר הוי ממנו, כנלע"ד:

והנה אין להקשות על מה שנתבאר למעלה דמקרא מוכח דיש רשות ביד כה"ג לרחוץ מכלי שרת ביום הכפורים א"כ אמאי אמרינן ביומא דע"כ מקדש מקיתון של זהב משום כבודו של כה"ג הא מקרא מוכח דאינו מחויב לרחוץ מהכיור אבל באמת ל"ק כלל חדא דאף דאין עליו חיוב אבל מ"מ הרשות בידו לקדש גם מהכיור ולמה תיקנו דוקא קיתון של זהב ע"כ אמר משום כבודו של כה"ג להראות הנ"מ בינו לבין כהנים אחרים ביום הזה עוד י"ל דנתן טעם למה רוחץ דוקא בקיתון של זהב:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה