אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › מחשבת פגול אם היא מחשבה או דבור

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · מחשבת פגול אם היא מחשבה או דבור

אם חייבין בבל תותירו בכל שהוא

דבר זה במחלוקת התוס' והרמב"ם שנוי', דדעת התוס' ב"מ מ"ג ע"ב דמחשבת פגול הוי דבור, וכן היא דעת הרא"ש בהלכות ס"ת סי' ג' וכן היא דעת הסמ"ג ל"ת של"ז אבל דעת הרמב"ם לפי דברי המל"מ פי"ג מהלכות פסוה"מ ה"א דגם במחשבה שבה בעלמא חל על הקרבן דין פגול, וגם דעת החנוך פ' צו כהרמב"ם:

ולכאורה יש להקשות על שיטת הרמב"ם מהא דאיתא בחולין ל"ט ע"א דאר"י ק"ו ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחרי העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אחרי השוחט, ופריך ע"ז הגמ' מאי אין מחשבה פוסלת אם נימא דלא פסלה כלל, אלא זביחה דע"ז היכי משכחת לה, ואי נימא דבקדשים פוסלת מחשבה בעלמא א"כ שפיר איכא ק"ו דבע"ז בעינן דיבור, אבל בקדשים סגי במחשבה ואיסור עכו"ם משכחת ע"י דבור, וכן הקשו שם התוס' להוכיח דמחשבת קדשים הוי דבור:

וראיתי בס' מנחת ברוך סי' א' ענף ה' שתמה על התוס' דמהיכי תיתי לחלק בין מחשבת קדשים למחשבת עכו"ם ובודאי אי נימא דבקדשים פוסלת מחשבה. ה"נ גבי עכו"ם ודבריו תמוהים, דודאי עיקר הדברים דס"ל להרמב"ם דגם מחשבה בעלמא מפגלת, היינו משום דכתיב לא יחשב, דמזה ילפינן אזהרה למחשב, בזבחים כ"ט ע"ב ע"כ שפיר י"ל דמהני גם במחשבה בעלמא, אבל גבי ע"ז דלא כתיב לא יחשב בודאי אזלינן התם בתר כללין דדברים שבלב אינם דברים ובעינן דוקא דבור שבהדיא, וביותר י"ל בכונתם דלפי סברת המקשן דלא ילפינן חוץ מפנים א"כ בודאי גם לענין דין דמחשבה מהניא לא ילפינן מחשבת עכו"ם ממחשבת קדשים, וא"כ מאי דותקי' לאפוקי מתניתין ממשמעותה נוקמי בפשיטות דמיירי במחשבה ממש בקדשים פוסלת ובע"ז בעינן דוקא דבור גמור אלא ע"כ דגם בקדשים בעינן דבור ע"כ מוקי לה מעבודה לעבודה:

והנראה בשיטת הרמב"ם דבאמת להמקשן הא בהא תליא, דאי נימא דבע"ז בעינן דבור, א"כ חזינן דלא ילפינן חוץ מפנים א"כ ה"ה דלענין מחשבין מעבודה לעבודה נמי לא ילפינן חוץ מפנים, ואי ס"ל דמחשבין בע"ז מעבודה לעבודה ה"ה נמי לגבי ע"ז מהני נמי מחשבה גרידא דכמו דילפינן חוץ מפנים לענין מחשבה דעבודה לעבודה ה"נ ילפינן חוץ מפנים לענין כי היכי דמהני מחשבה גרידתא בפנים ה"נ מהני גם בחוץ וע"כ לא הו"מ ר' יוחנן לאוקמי דפשיטא דמילתא איירי לענין מחשבה האי ק"ו דלדידי' א"א לחלק באין פנים לחוץ, וגם המקשן לא הרויח כלל אם היה מוקי לה דמיירי לענין מחשבה ממש דמכ"מ מוכת מהכא דלא ילפינן חוץ מפנים לענין מחשבה א"כ ה"נ י"ל דלא ילפינן חוץ מפנים לענין מחשבה מעבודה לעבודה ועדין יהא קשה לר' יוחנן דפליג:

ובסברת התוס' י"ל דאף דס"ל מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים, מ"מ זהו דוקא לענין מחשבה מעבודה לעבודה, דאין כאן חידוש אלא דילפינן מפנים דכן הוא דרך עבודה לחשוב גם מעבודה לעבודה, אבל לענין הדין שתועיל גם מחשבה שבלב דבכל התורה לא מהני גמר הלב אלא בעינן בטוי שפתים דברים שבלב אינם דברים לבד בהקדש ותרומה כדאיתא בשבועות כ"ו ע"ב אלא דכאן חידשה תורה דגם מחשבת פגול היא כעין מחשבת חלות הקדש דכי היכי דמהני הכא בהתחלת חלות ההקדש הה"נ דמהני ע"י מחשבה שתחול עליו מחשבת פגול, א"כ י"ל דאין לך בו אלא חידושו ודוקא במחשבת פגול דגלי קרא בהדיא, לא יחשב, מהני גם מחשבה שבלב, אבל גבי עכו"ם דליכא קרא הדרינן לכללין בכל הש"ס דברים שבלב אינם דברים ובעינן דבור, וע"כ שפיר הקשו דאי נימא דבקדשים סגי במחשבה בעלמא א"כ הא י"ל קו' דר' יוסי לענין זה ובע"ז מיתסר בדבור:

עוד היה נלע"ד לומר דהנה הרמב"ם בפי' המשניות בזבחים מ"ו ע"ב מפרש דהא דאמרינן התם במשנה דלשם ששה דברים הזבח נשחט, היינו דגם הבעלים צריכים לחשוב לשמה ור' יוסי ס"ל דתנאי ב"ד היא שאין הבעלים צריכים לחשב, ולפ"ז נראה לומר דע"כ ל"א דבמחשבה בעלמא נעשה פגול אלא דוקא לדידן דקיי"ל דדוקא הכהן צריך לשחט לשם הששה דברים, ע"כ שפיר י"ל דאלימא מחשבה דכהן לעשות שתחול מחשבת פגול אף בלא דבור, אבל אי נימא דגם בעלים צריכין לחשוב לשמה, בזה י"ל דלא אתי מחשבת פגול דכהן ומפקעת ממחשבת לשמה דבעלים ובודאי דבעינן דוקא דבור ולא מחשבה, והשתא אתי שפיר דהא התם בחולין לר' יוסי קיימינן ואיהו הא ס"ל דרק תנאי ב"ד הוא שאין הבעלים צריכין לחשוב, אבל מן התורה גם הבעלים משותפים במחשבת לשמו א"כ בודאי דבעינן דוקא דבור בפגול, אבל לדידן דלא קיי"ל כהאי משנה א"כ כל עיקרה של פיגול תלוי רק בהכהן בלבד שפיר י"ל דאפילו במחשבה בעלמא נמי חל פגול, והא דלא פסק הרמב"ם באמת דבעינן לכתחילה מחשבה דבעלים, היינו משום דבחבורו הי' מפרש דת"ק ס"ל דגם מן התורה לא בעינן מחשבה, דפיגול בכהן תליא מילתא וה"ה מחשבת לשמה בכהן תליא מילתא, ור"י בא וחידש דרק משום תנאי ב"ד לא בעינן מחשבת בעלים ופסק כת"ק, וכמה מקומות מצינו דהרמב"ם בחיבורו חזר בו מפירוש המשניות:

ועפ"י סברא זו יש מקום ליישב הא דקשה על הרמב"ם מהא דאיתא בזבחים מ"ב ע"א כגון שפיגל בראשונה ושתק בשני' וחזר ופיגל בשלישית, דלמה נקט לשון שתיקה, הא גם פגול יכול להיות ע"י שתיקה לשיטתו דסגי במחשבה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר די"ל דע"כ לא ס"ל להרמב"ם דפגול מהני במחשבה אלא כגון שחשב בתחלת השחיטה דהוי כולו מתיר, אבל היכי דהוי חצי מתיר ולא אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה היא עושה וסתמן לשמן הן עומדין א"כ י"ל אדרבה דמחשבה דלשמה מוציאה מידי מחשבה דפגול, וע"כ התם בעינן דוקא דבור ולא מחשבה דדבור אלים טפי ממחשבה, דכיון דכבר נקבע פגול ע"י דבור שוב לא אתיא מחשבת שלשמה ומבטל מחשבת דבור הפגול:

ועפ"י דברינו אלה תתיישב נמי קושיית השיטה מקובצת ב"מ מ"ג ע"א שהקשה אמאי לא אמרינן בגיטין נ"ד: ראי' דעד אחד נאמן לפסול ממחשבת פגול דאמר רחמנא לא יחשב ודילמא לא חשב, וע"כ דבעינן דבור, אבל לפי הנ"ל ל"ק דהא התם בגיטין סוגית הגמ' אזלא אליבא דר' יוסי ואיהו הא ס"ל דגם בעלים צריכין לכון לשמה ע"כ שפיר י"ל דמחשבה דפגול הוי דבור ולא מחשבה, אבל לדידן שפיר י"ל כשיטת הרמב"ם דסגי במחשבא גדידא:

אמנם בלא"ה לק"מ בהא י"ל דהא דנאמן במחשבת פגול לפסול היינו דוקא היכי דמהימן לי' כבי תרי, דהתם אפי' למ"ד דעד אחד אינו נאמן ג"כ אסור וכדאיתא בקדושין ס"ו ע"א דאפילו לענין דבר שבערוה נאמן כש"כ בפגול:

וראיתי עוד להשיטה שם שהקשה מהא דקיי"ל הכהנים שפגלו במקדש חייבין לשלם, והא בדף נ"ג ע"ב לענין העושה מלאכה במי חטאת אמרינן דאם נפסלו על ידי מחשבה בעלמא לא מיקרי היזק א"כ גבי פגול אמאי מחייבי:

וראיתי במנחת ברוך שכתב לתרץ, דכיון דעושה מעשה אף שהעיקר נפסל ע"י מחשבה חייב למ"ד היזק שאינו ניכר הוי היזק, ונעלם ממנו שכן תירץ גם הש"מ בעצמו אלא שיש שם איזה ט"ס, והביא נמי ראי' מהא דמשני שם בגיטין שתינק ותדוש אבל אם הכניסה לדוש חייב אף דהעיקר היא המחשבה, אבל באמת תמוה מאד דודאי התם גבי פרה עיקר הפסול הוא מצד המלאכה אלא דתנאי יש בדבר דבעינן רצון של העובד, ע"כ שפיר י"ל דכיון דאיכא רצון ממילא שפיר הוי מזיק, אבל גבי פגול הא מצד השחיטה והקבלה אין שום פסול, אלא העקר הוא המחשבה וא"כ אי נימא דכל דבר התלוי במחשבה לא נקרא מזיק אלא גורם, א"כ ה"נ גבי פגול לא איקרי מזיק, וראי' לזה גבי פרה אדומה הקפידה התורה וכ' אשר לא עבד בה, א"כ עיקר הקפידא על המלאכה, אבל גבי פגול כתבה התורה לא יחשב, א"כ עיקר הקפידא על המחשבה, וא"כ אי נימא דמחשבה אינה בכלל מזיק אמאי כהנים שפגלו במקדש חייבין:

אבל באמת לק"מ דשאני מחשבת פגול דכיון דאמרה תורה לא יחשב וע"י המחשבה הקרבן נפסל ומתחייב להביא קרבן אחר, בודאי כמעשה דמי אבל בפרת חטאת אין המחשבה פועלת עצם הפסול ע"כ לא הוי כמעשה, וכה"ג מבואר בתוס' קדישין נ"ט ע"ב דהוי ס"ד דמחשבה דטומאה לא הוי כמעשה משום שאין המחשבה גומרת הדבר אלא מביאתו לידי הכשר אבל מחשבה דתרומה דגומרת הדבר לכ"ע הוי כמעשה כיון דכתיב ונחשב לכם, וא"כ ה"נ דכתיב לא יחשב, בודאי דמחשבה דפגול כמעשה דמי לענין זה, אבל מחשבה דמלאכת הפרה לא הוי כמעשה, ואף דהכא גבי הכשר אמרינן דכיון דכתיב כי יתן וקרינן כי יותן, דניחא לי' מחשבתו הוי כמעשה, וא"כ ה"נ הו"ל למימר גבי פרה אדומה דכתיב (גבי עגלי ערופה) אשר לא עבד וקרינן אשר לא עובד, וא"כ הו"ל לחיובי ג"כ אמחשבה י"ל דהתם רק ס"ל כן דמחשבה דטומאה הוי כמעשה אבל לר"י פליג וס"ל דדוקא מחשבה דתרומה הוי כמעשה, וי"ל דסוגיא דגיטין ס"ל כר"י דמחשבה דטומאה וה"ה דמלאכה דפרה לאו כמעשה דמי ע"כ שפיר משני דליכא בזה חיובא דמזיק:

והי' נראה לאמר דדין זה במחלוקת שנוי', דהנה לכאורה קשה איך אפשר לומר דבעינן דבור, הא כתיב לא יחשב וצ"ל דכיון בעקימת פיו לא הויא מעשה א"כ דבור ומחשבה כהדי הדדי דמיא וגם דבור מיקרי מחשבה, אבל למאן דס"ל ערימת פיו הויא מעשה ודאי אי אפשר לומר דלא יחשב הוי דבור, דהא הוי תרי מילי באנפי נפשה, ועפ"ז מיושב היטב מה דקשה מהא דאיתא בזבחים כ"ז ע"א כאן שנתן בשתיקה כאן שנתן באמירה, דלמה נקט לשון אמירה ולא נקט לשון במחשבה, כמו דנקט בכל דוכתי ע"כ דמחשבה היינו אסורה, וכן היא ברא"ש הל' ס"ת בשם הר"ר ברוך, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהא התם לריש לקיש קיימינן ואיהו הא ס"ל בב"מ צ' ע"ב עקימת פיו לא הויא מעשה, ע"כ שפיר מצינן לפרושי דלא יחשב היינו דבור, אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן שם דעקימת פיו הויא מעשה דבור לא הוי מחשבה, ומיושבת נמי מה שהקשה מסוגיא דזבחים מ"ב ע"א דאמרינן כגון שפיגל בראשונה ושרק בשני' דהוכרח רש"י שם לפרש דמחשבה דפגול היינו דבור, אבל לפי הנ"ל אין זו ראי' דהא התם נמי סוגיא דשמעתתא לר"ל אזלא ע"כ שפיר י"ל דלא יחשב היינו דבור, ועפ"ז יש ליישב הא שהקשה בשיטה שם מהא דאיתא בזבחים ל"א ע"א אי דאפקא בלשון אכילה, ה"נ הב"ע דאפקא בלשון הקטרה, ומדנקט בלשון משמע דבעינן אמירה, אבל לפי הנ"ל לאו ראי' היא, די"ל דר' ינאי התם ס"ל עקימת שפתיו לא הויא מעשה ע"כ בעינן דוקא דבור, דלא יחשב מצינן לפרושי לא ידבר, דגם דבור עיקרו מחשבה, ומכל מקום ע"י מחשבה בעלמא לא מיפסל, דהא כתיב קרא אחרינא כל דבר רע, דמיניה דרשינן בספרי אזהרה לפגול, וע"כ מפרשינן דלא יחשב היינו נמי דבור, אבל למאן דס"ל עקימת פיו הויא מעשה אין בכלל מחשבה דבור וע"כ דלא יחשב היינו מחשבה ממש, וכל דבר רע אתא לאורויי דמחשבה שבלב דפגול הוי כדבור וכמעשה, ולא הוי כשאר דברים שבלב דכל התורה כולה אמרינן בהו דל"ה דברים:

ולפ"ז היה מקום ליישב מה שהקשה בנוב"ת ח' יו"ד סימן קס"ח דמאי פריך בזבחים כ"ט ע"ב על האי דאמר שם, דהמחשב בקדשים לוקה דהא הוי לאו שאין בו מעשה הא עקימת פיו הויא מעשה אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהא התם לר' ינאי קיימינן ואיהו הא מוכרח לסבור כריש לקיש דעקימת פיו לא הויא מעשה ע"כ פריך לדידיה שפיר, והנה ראיתי שם בשיטה מקובצת דמייתי הגירסא אמר ר' יוחנן המחשב בקדשים לוקה, אבל תמוה מאד דאיך אפשר לומר דגרסינן התם ר' יוחנן הא מוקמינן לה כמאן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ור' יוחנן הא ס"ל בכ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, עיין ב"מ צ' ע"ב ובחמורה ג' ע"א, ובשבועות ג' ע"ב, ודוחק לומר דאליבא דר' יודא אמר לה ולי' לא סבירא לי' האי מילתא אלא ודאי דעיקר הגירסא היא ר' ינאי וע"כ שפיר י"ל דלשיטתו אזיל דמוכרת לסבור עקימת פיו לא הוי מעשה, ומה שהקשו האחרונים וכן השיטה מקובצת דהא בדיבוריה מיתעביד מעשה, הנה נראה לומר דבאמת מצינו אזהרה לפיגול מקרא דכל דבר רע, והא דאתא ר' ינאי לאשמועינן דלקי מלא יחשב היינו במתשבת שלא לשמה וכמו שכתב רש"י ריש זבחים ע"ב דבמחשבה שלא לשמו איכא איסורא דלא יחשב, וא"כ ל"ש ע"ז בדיבורא מיתעביד מעשה דהא הקרבן נשאר בכשרותו ולא הוי מצי הגמ' לדחות דמיירי במחשבת פגול, דהא נקט לאו דלא יחשב, ואף דבענינא דפגול כתיב מ"מ י"ל דאם אינו ענין למחשבה בחוץ לזמנו וחוץ למקומו דילפינן מכל דבר רע הנהו ענין למחשבת שלא לשמה:

והנה הש"מ שם הביא באמת מכאן ראי' להרמב"ם דבשלמא אי נימא דתליא במחשבה א"כ בדיבורא לא מתעביד מעשה שאין הדבור בא אלא להודיע שחשב כן, וע"ז הקשה המ"ב שם ענף ז' דהא מוכח בתמורה ב' ע"ב דאמרינן מ"ש תמורה דבדיבורא מתעביד מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי בדיבורא מתעביד מעשה ובתרומה לכו"ע חלה במחשבה הרי דגם מילתא דתליא במחשבה אמרינן דבדיבורא מתעביד מעשה, והנה לכאורה עדיפא מיני' הו"ל למיפרך, הא בקדשים לכו"ע סגי במחשבה כדאיתא בשבועות כ"ו ע"ב ואפ"ה חשיב בדיבורא מתעביד מעשה, ואין לומר דדוקא במקדיש בהיתר אמרינן נדיב לב עולות אבל במקדיש באיסור לא מהני במחשבה בעלמא וכן מצאתי בבאר יצחק בשם ונגש הכהן, דגבי תמורה לא מהני מחשבה ול"ד לשאר קדשים א"כ לפ"ז ל"ק נמי ממקדים תרומה לבכורים די"ל דכיון דעבר אמימרי' דרחמנא דכתיב לא תאחר לא מהני במחשבה ובעינן דוקא דבור וע"כ שפיר אמרינן בזה דבדיבורא מתעביד מעשה:

וראיתי בשטמ"ק בתמורה שם שהקשה באמת דמאי פריך ממקדים תרומה לבכורים נימא שאני תרומה שישנה במחשבה ונראה בכונתו, דמחלק בין תמורה למקדים תרומה לבכורים דגבי תמורה דעיקרה של קדושה זו א"א לבא רק ע"י עבירה ע"כ בזה ל"ש למימר, נדיב לב עולות, ולא מהניא במחשבה, אבל מקדים תרומה לבכורים דעצם הפרשתה אינה באיסור אדרבא מוזהר ועומד להפרישה אלא האיסור מצד הזמן ע"כ מהני שפיר במחשבה אף דאיכא איסורא, אמנם י"ל דהשיטה מקובצת שם לא ס"ל סברא זו דהא לא ס"ל גם לומר דמחשבת פגול כמעשה דמי דמיקרי בזה במחשבתו מיתעביד מעשה, וס"ל דכיון דסוף כל סוף הרי הפרשת התרומה היא ע"י עבירת הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר מ"כ לא קרינן בזה ונחשב לכם תרומתכם דמשמע בתרומה שמפריש כדין התורה דוקא מהני מחשבה ובעינן דוקא דיבורא ע"כ פריך שפיר דילקה דהא בדיבורא מיתעביד מעשה:

והש"מ שם כתב לתרץ, דפגול לאו מיקרי בדיבורא מתעביד מעשה כיון דגם קודם הפגול הקרבן אסור באכילה שהרי לא קרבו מתיריו עדיין, והדברים תמוהים, דודאי יש נ"מ גדולה דקודם שקרבו מתירין אם היה אוכל מן הקרבן לא היה מתחייב עליו כרת ובקדשים קלים גם מעילה ליכא אלא איסורא בעלמא וע"י הפגול הא חל איסור חדש על הבשר והאימורים להתחייב כרת וא"כ בדיבורא מיתעביד מעשה רבא, וכן מצינו גבי מקדים תרומה לבכורים דגם קודם הפרשה הפרי אסור משום טבל ואפ"ה חשוב בדיבורא מיתעביד מעשה משום דע"י הדבור נתחדש על ההפרשה שם תרומה וה"נ לענין פגול אף דכבר הי' איסור על הבשר מצד הקדשים אבל עכ"פ ע"י פגולו נתחדש על הבשר שם פגול להתחייב ע"ז כרת בודאי דמיקרי בדיבורא מיתעביד מעשה, ואפילו אי נימא דפריך לי' על מאי דמשמע דגם על מחשבת חוץ למקומו חייב מלקות דהא הוי לאו שאין בו מעשה, דבזה אין נ"מ דהא כרת ליכא ואיסור אכילה הא הי' גם קודם מחשבתו ור"י המחשב סתמא קתני מ"מ הא גבי מקדים תרומה לבכורים נמי מקודם הי' אסור משום טבל במיתה ואפ"ה חשוב בדיבורא מיתעביד מעשה במה שמתחדש שם תרומה וה"נ הוי מעשה במה שמחדש על הקרבן פסול שלא למקומו דחלוק הרבה מקרבן שלא קרבו מתיריו עדיין, ואף דיש לחלק דשאני תרומה דבדיבוריה מתעביד מעשה שחל על השירים שם חולין, וא"כ מחדש שם חדש מה שלא היה קודם קריאת שם תרומה, אבל באמת ז"א דבהדיא כתב רש"י דהמעשה היא שמביאה לידי קדושת תרומה, ואף דגם טבל נקרא קדש כדמבואר בירושלמי למי סוף מעשר שני מכ"מ חשוב בדיבורא מיתעביד משפה וה"נ בפגול:

והעקר בזה דסוגיא דזבחים פליגא אסוגיא דתמורה שם וס"ל דאפילו בדיבורא מיתעביד מעשה לא לקי עלה וכמו דס"ל לתנא שם בתמורה ג' ע"ב, ועפ"ז מיושבת היטב שיטת הרמב"ם דפסק בהלכות תמורה פ"א במימר הוי לאו שאין בו מעשה ולכאורה הוא נגד סוגיא דתמורה, אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דפסק כרב אשי ורב מרי דהם בתראי דלא מפלגי ובכל גוני הוי לאו שאין בו מעשה:

ולקושטא דמילתא נראה לומר דע"כ ל"ש לומר בדיבורא מיתעביד מעשה אלא היכא דהמעשה פועלת, אבל היכא דהמעשה מפסדת, לא חשיבא מעשה כלל, וע"כ במימר דהתורה אמרה והי' הוא ותמורתו יהי' קדש, א"כ החשיבה התורה מעשה התמורה שאף שכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני בכל דוכתא והכא מהני שפיר י"ל דהוי מעשה, אבל גבי פגול דע"י מעשה דפגול אדרבה נפסלה הבהמה ונתבטלה קדושתה בודאי דלא מיחשבא מעשה דוגמא לד בר מלאכה שאינה צריכה לגופה לר"ש בשבת דלא חשיבא מעשה כיון דתכליתה אינה לצורך הדבר שהוא עושה וה"נ כיון דהפגול מבטל לגמרי קדושת הקרבן לא מיחשבא מעשה, ועפ"ז מדוקדקין מאד דברי רש"י שם בתמורה שכתב על הא דאמרינן התם מקדים תרומה לבכורים נמי בדיבורא מיתעביד מעשה, וז"ל שקורא עלי' שם ומביאה לידי קדושת תרומה, דלכאורה אינו מובן אריכות הלשון, אלא כונת רש"י בזה להורות דלא חשיבא מעשה אלא דוקא היכא שע"י דיבורו הוא מעשה ופועל קדושה חדשה דהוי דומיא דמימר אבל היכא שאינו מחדש שום קדושה אלא אדרבה מבטל קדושה הקודמת זה לא מיקרי כלל מעשה והוי כשאר לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו וז"ב:

וראיתי להמ"ב שם שהביא ראי' לשיטת הרמב"ם דכיון דכתיב לא יחשב מהיכי תיתי נימא דהוי דיבור, הא גבי תרומה נמי כתיב ונחשב והוי מחשבה, ונ"ל לומר דבר חדש דאפילו לדברי התוס' שכתבו דמחשבה דפגול היינו דבור, היינו דוקא לענין לפסול הקרבן בזה י"ל דכיון דבכל דוכתי אין דברים שבלב דברים לפעול שום מעשה ה"נ א"א למחשבת הלב לפסול הקרבן, אבל לענין איסורא אפי' במחשבה בעלמא עובר על לא יחשב דהא לא יחשב כתיב, ולפ"ז באמת לא מפקינן קרא דלא יחשב ממשמעותו אלא הוא כפשטי', וניחא בזה הא דכתיב כל דבר רע דדרשינן בספרי אזהרה למחשבת פגול, דהיינו דהיכא דלא הועיל במחשבתו כלום שלא הוציא בפיו ולא נעשה דבר רע בזה עבר על לא יחשב אבל היכא שהוציא בשפתיו ופסל את הקדשים לבד איסורא דלא יחשב עבר נמי על כל דבר רע שהרי פסל את הקרבן, ועפ"ז ניחא מה דלכאורה קשה על התורה דהקדימה החלה לכתב לא ירצה, ואח"כ לא יחשב אותו, דהא מקודם הו"ל למיכתב האזהרה ואח"כ הדין דפסול, אבל לפי הנ"ל דבאמת פסול הקדשין זה לא ילפינן מלא יחשב דהא בעינן דבור דוקא, וילפינן מכל דבר רע שנכתב במשנה תורה וכבר נאמר בסיני מקודם אלא יחשב אתא לאזהרה דמחשבה שאף שאינו פוסל הקרבן מ"מ כיון שחשב מחשבה שאינה נכונה בשעת הקרבתו ה"ז עובר בלא יחשב:

ועפ"ז ניחא נמי מה שיש לדקדק בהא דזבחים כ"ט ע"ב דאר"י המחשב בקדשים לוקה שנאמר לא יחשב אמאי לא נקט בפשיטות לשון המפגל את הקדשים לוקה, ואף דכבר כתבתי דרוצה לכלול גם מחשבה שלא לשמה, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן, אלא דעיקר הלאו הוא על חוץ לזמנו וחוץ למקומו דכתיב בהאי ענינא, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דר"י בא לחדש דאפילו מחשב בקדשים שאינו פועל כלום לפסול הקרבן מ"מ לוקה ואי הוי אמר המפגל את הקדשים הוי משמע דפיגל בדיבור ופעל שעי"ז נפסל הקרבן:

ויש לעיין להרמב"ם שכתב דאזהרת לא יחשב אתא שלא יפסיד הקדשים במחשבה והרי הוא כמטיל מום כדאיתא בפי"ח מהלכות פסוהמ"ק הלכה ד' א"כ משמע דדוקא במחשבה שלא לזמנו ושלא במקומו איכא לאו דלא יחשב ולא במחשבה שלא לשמו בשאר קדשים א"כ מנ"ל דשלא לשמו מפסיד הקרבן אפי' במחשבה בעלמא והרמב"ם בפי"ג כלל מחשבת שינוי בשם עם מחשבת המקום והזמן משמע דדין אחד להם, והא גבי מחשבת שלא לשמו לא כתיב לא יחשב ואפשר דבעינן דבור, ונראה דילפינן ק"ו דאם מחשבת פגול שקובעו בכרת מהני ע"י מחשבה כש"כ מחשבת שלא לשמו דאינו פוסל הקרבן, ואפילו היכא דפוסל כמו בחטאת ופסח מ"מ אין בו כרת דודאי דמחשבה מהניא בהו:

אמנם באמת הא מוכרח דלשון מחשב, היינו דבור דא"א לפרש הא דאר"י דמיירי במחשב ממש, דא"כ איך שייך בזה מלקות הא ליכא התראה וגם הוי על פי עצמו, וא"כ חזינן בבירור דהשתמשו בלשון מחשבה, אף דכונתם דבור א"כ י"ל דבקרא נמי לא יחשב הפירוש דבור ולא מחשבה, ועפ"ז ל"ק מה שעמדו תוס' זבחים ד' ע"ב על מה דאמרינן התם דפסול דשלא לשמו הוי מחשבה בעלמא, דהא חזינן הכא דמיירי בדבור ואפ"ה קרי לה מחשבה, וע"כ שפיר י"ל דקרי לדבור מחשבה, והטעם כיון דאזהרתו היא מקרא דלא יחשב שפיר קרינן בה מחשבה בעלמא, אמנם נראה דדקדק ר' ינאי ואמר המחשב בקדשים לוקה ולא החושב בקדשים, וכמו דאיתא בב"מ י"ג ע"ב החושב לשלח יד בפקדון, והיינו דלשון חושב משמע דבור ומשמע מחשבה ממש, אבל הכא דע"כ מיירי בדבור דאל"כ ל"ש מלקות ע"כ נקט לשון מחשב, דמשמע מחשבה שע"י דבור, ונקט לשון מחשב, להורות דבעינן פיו ולבו שוין כמו בשאר דיני קדשין וכמבואר בפסחים ס"ג ע"א וע"כ נקט נמי בזבחים ב' ע"ב מחשבה שעיקר תלוי במחשבה שבלב וכנ"ל:

וראיתי וראיתי להמ"ב שם שהקשה אמאי לא יליף ר"י מלקות במחשב בקדשים מקרא דכל דבר רע ותירץ דהוי לאו שבכללות דהוא כולל נמי לאו אבע"מ, ואין דבריו נכונים דזה לא חשוב לאו שבכללות וכמו שכתבו תוס' פסחים כ"ד ע"א לענין לאו דלא תוכל לאכול בשעריך דלא מיחשב לאו שבכללות דהו"ל למיכתב, מעשר דגנך ובכורות בקרך לא תוכל לאכול בשעריך וה"נ הו"ל למיכתב, שור ושה וכל דבר רע לא תזבח לד' וכתב לא תזבח תחילה הלאו קאי על כל הפרטים הנזכרים בכתוב בהדיא, וכן מבואר בסוגיא דזבחים ל"ו ע"ב דאי נימא דקרא דכל דבר רע קאי על חטאת ששחטה בדרום איכא, נמי מלקות ע"ז וכדפירש"י שם וע"כ דלא חשיב לאו שבכללות משום דלא תזבח קאי על כל פרט ופרט הנזכר בכתוב הזה, ונראה דלשיטת תוס' י"ל דאיכא לאו גם על מחשבה דשלא לשמה ע"כ מייתי קרא דלא יחשב, ולהרמב"ם י"ל דש"ס דילן באמת לא ס"ל כלל האי דרשה דספרי דכל דבר רע קאי אמחשבת פגול אלא אחטאת ששחטה בדרום וכדאיתא בש"ס זבחים הנ"ל, וע"כ לשיטתו באמת ע"כ דמחשבה בעלמא פוסלת דדוקא לשיטת תוס' דכל דבר רע אזיל נמי אמחשבת פגול שפיר י"ל דבעינן דבור, אבל הרמב"ם דלא ס"ל דרשת הספרי והיינו דסתם ספרי הוא ר"ש ור"ש פליג על ר' אבא דמוקי לקרא לחטאת ששחטה בדרום וקיי"ל כר' אבא לגבי ר"ש א"כ ליכא אלא קרא דלא יחשב וע"כ הוי מחשבה בעלמא דדיבור אינו בכלל מחשבה:

והמ"ב שם הקשה לשיטת תוס', דא"כ למ"ד דהרהור כדבור דמי א"כ נילף מקרא בדבר רע גם הרהור, ולק"מ דע"כ לא מצינו דהרהור כדיבור דמי אלא בכל המצות שאדם חייב לצאת ע"י דבור בזה יש פלוגתא אי יוצא נמי בהרהור, וכן הכא נמי היכא שאסרה תורה דבור אם ההרהור נמי אסור אבל לענין ענינים אחרים אדרבה לכו"ע דברים שבלב אינם דברים ובודאי דהיכא דהמחשבה מתנגדת להמעשה, המעשה קיים והמחשבה בטלה, וא"כ הכא לענין פגול דהוא שוחט לשם קדשין דסתמייהו לשמן קיימי בודאי ל"ש למימר דהרהור כדבור לבטל את מעשה השחיטה או שאר מן העבודות ולפסול את הקרבן לגמרי וע"כ אינו תלוי זה כלל בפלוגתא דבברכות כ' ע"ב אי הרהור כדבור דמי:

ומה שהקשה עוד שם מהא דאיתא בזבחים מ"ו ע"ב, ר"י אומר אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מאלה כשר שתנאי ב"ד הוא, ומשמע דוקא שלא היה בלבו לשל אחד מאלו כשר הא אם היה בלבו שלא לשם אלו פסול אף דליכא דבור, וע"כ דמחשבה פוסלת, ולק"מ דלשון בלבו לא משמע כלל דוקא מחשבה וכמו שכתב הריטב"א הובא בש"מ לב"מ מ"ג ע"ב והביא ראיה מהא דאיתא בברכות ט"ו ע"א לא יברך אדם ברכת המזון בלבו דהכונה שלא השמיע לאזניו ולאו דוקא שהיה מהרהר וא"כ ה"נ לאו דוקא שהיה מהרהר בלבו אלא שאמר בנחת ולא השמיע לאזניו:

וראיתי להש"מ שם שהקשה על שיטת הרמב"ם מה דאיתא במנחות ב' ע"ב מחשבה דלא מינכרא פסלה, אבל מחשבה דמינכרא לא פסלה, ואי נימא דלא בעינן דבור א"כ מאי נ"מ הא לעולם אינו ניכר וכן הקשה המ"ב מהא דמנחות ג' ע"ב דמשני ר"א כאן בקומץ מנחה לשם מנחה דבמחשבה הא יודע במאי קא מחשב וע"כ דבעינן דבור:

ולענ"ד נראה ליישב דהנה כבר כתבתי דהרמב"ם השמיט האי דרשא דספרי דדרשינן כל דבר רע אתא לאזהרה שלא יחשוב מחשבת פגול משום דס"ל דש"ס דילן ל"ס האי דרשא אלא ילפינן אזהרה מלא יחשב ולמאן דיליף מכל דבר רע באמת מחשבה אינה פוסלת דבעינן דבור אבל מאן דיליף דלא יחשב אפי' מחשבה פוסלת וסתם ספרי קיי"ל בסנהדרין פ"ו ע"א דהוא ר"ש וא"כ ר"ש ס"ל דבעינן דוקא דבור ולא מהניא מחשבה וא"כ סרה מהר קושייתו דהא התם סוגי' דשמעתתא אזלא אליבא דר"ש ואיהו הא יליף אזהרה מכל דבר רע ע"כ בעינן דוקא דבור ממש והא דכתיב לא יחשב ס"ל דאתא לדרשא דמחשבות מוציאות זו מזו כדאיתא בזבחים כ"ט ע"א ועפ"ז מובן היטב הא דבזבחים כ"ט איתא תרי לשנא אליבא דר"י לחד לשנא אתא קרא דלא יחשב למחשבות מוציאות זו מזו ולאידך לישנא אתא למחשב בקדשים שלוקה וקשה במאי פליגו ולפי הנ"ל אתי שפיר דמאן דיליף אזהרה מקרא דלא יחשב ס"ל דכל דבר רע לא אתא למחשבת פגול וממילא לא אשכחן מחשבת פגול דמקריא דבור וע"כ בודאי דאפי' במחשבה נמי הוי פגול אבל לאידך לישנא באמת ילפינן אזהרה למפגל מקרא דכל דבר רע ופגול לא הוי אלא בדבור וע"כ אתא קרא דלא יחשב שלא יערב מחשבות ואף דבעינן דבור מ"מ קרי לה מחשבה דכיון דגלי קרא דבעינן דבור ע"כ דמחשבה דקרא דלא יחשב הוי דבור:

ולפ"ז מיושב היטב קושיית הש"מ שם שהקשה מהא דמבואר בזבחים ל"א ע"א אי דאפקה בלשון אכילה ה"נ הכא במאי עסקינן דאפקה בלשון הקטרה דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד דאי נימא דפגול הוי במחשבה ל"ש למימר ע"ז דאפקא בלשון אבל לפי הנ"ל דר' ינאי דיליף מקרא דלא יחשב דלא יערב מחשבות ואזהרה למפגל אתא מקרא דכל דבר רע ע"כ ס"ל דפגול הוא בדבור ל"ק כלל דהא התם סוגיא דשמעתתא אזלא אליבא דר' ינאי וא"כ י"ל דהתם אזלינן לפום לישנא קמא דר"י ס"ל דלא יחשב אתא למחשבות מוציאות זו מזו ופגול באמת הוי בדבור ע"כ שפיר אמרינן אי דאפקא בלשון אכילה והא דפסק הרמב"ם כלישנא בתרא דלא יחשב אתא לאזהרת מפגל היינו דכיון דרב מרי דהוא בתרא מתני דר' ינאי אמר דלא יחשב אתא למחשב בקדשים וכן ר"א מיירי נמי אליביה כוותיה נקטינן ע"כ לא העתיק דרשת הספרי וגם בזבחים ל"ו ע"א נמי לא מייתינן דרשת הספרי וכן לא קשה מה שהקשה שם בש"מ מהא דפסחים ס"ג ע"א ולא הספיק לומר למולים עד שנגמרה שחיטה בערלים דבמחשבה א"א לומר כן די"ל דאחרים ס"ל כר"ש דבעינן דבור ע"כ שפיר שייך לא הספיק, ועפ"ז ניחא סוגיא דזבחים מ"ב ע"א דמשמע דבעינן דבור דהא התם סוגיא דגמרא אזלא אליבא דר"מ דהוא אחרים ע"כ לדידיה באמת מוכח דבעינן דוקא דבור אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם דבמחשבה בעלמא סגי וכפשטות הגמ', דפסחים ס"א ע"א וזבחים ב' ע"ב וכן בהא דמקשה שם מהא דאיתא במנחות ט"ו ע"ב חבירו כבש משמע י"ל דפליגי שם הני לישנא בשיטתא דרב דמאן דס"ל דלא מסתפקא ליה בחבירו כבש ס"ל דמחשבה דפגול הוי מחשבה ממש ע"כ לא שייך ע"ז ספק דנשייליה אבל ר' אבא זוטי ס"ל דרב ס"ל דילפינן מקרא דכל דבר רע ופגול בעינן דוקא דבור ע"כ שפיר מצינן למיבעי אי חברו כבש גם מה שהקשה משלמים שלמא בעלמא במנחות ג' ע"ב ל"ק דהא התם לר"ש קיימינן דסתם ספרי אליביה ולדידיה בעינן דבור:

ובעיקר מה שתפסו תוס' זבחים ד' ע"ב דמוחלט דמחשבה דשלא לשמו שוה למחשבת פגול לענ"ד יש לדון בזה די"ל דאף אי נימא דפגול בעי דבור אבל בשלא לשמו אפי' במחשבה נפסל דהא באמת הוי ס"ד דגמרא בריש זבחים דאפילו סתמא פסול בקדשים אלא דמוכח מר"י התם דסתמא כשר וא"כ י"ל דע"כ לא מיחשבה סתמא אלא כגון שלא חשב שום מחשבה אבל כל שתשב במחשבתו שלא לשמו לא הוי עוד סתמא ולא עלה לבעלים לשם חובה אבל גבי פגול דהתם בודאי ליכא למימר דבשוחט סתם יהא חל עליו שם פסול, ובעינן דבור בהדיא שפיר י"ל דבמחשבה אין פגול חל על הקרבן וא"כ התם בפסחים וזבחים דאזלינן במחשבה דשלא לשמו שפיר אמרינן דהוי מחשבה בעלמא, אבל בפגול י"ל דבעינן דוקא דבור ולא מהניא בזה מחשבה:

אמנם נראה לי ראיה ברורה להרמב"ם מהא דאיתא בגמ' נדרים ל"ו הכהנים שפגלו במקדש במזיד חייבין בשוגג פטורין אלא שפגולן פגול ואי נימא כהני שלוחי דידן לימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומשני אמר קרא לא יחשב לו מ"מ, ולכאורה אינו מובן התירוץ דהא לא יחשב איצטריך או לדרשא דמחשבות מוציאות מזו לזו, או דאתא למימר דהמחשב בקדשים לוקה, וראיתי ברש"י שכתב דכונת הגמ' לסוף הפסוק, פגול יהי' ומלבד דהעיקר חסר מן הספר עוד קשה דהא דרשינן מקרא דוהי' בזבחים כ"ט ע"א דמצטרפינן פגול וחוץ למקומו זה עם זה דהכתוב עשאן הויה אתת וכדפירש"י שם והרא"ש כתב דכונת הגמ' דכיון דדרשינן מהאי לא יחשב שלא יחשב ע"כ דקאי אכהן ולא מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעותי, וזהו תימא גדולה, חדא דהא דילפינן דקאי אכהן לא ילפינן מלא יחשב, וגם איכא למאן דאמר בזבחים מ"ז ע"א שגם הבעלים מפגלים, ועוד תימא דהא מוכרח מסוגיית הגמ' דעל מזיד ל"ק דנימא לתקוני שדרתיך משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו וכדפי' הר"ן וכל עיקר הקושיא אינו אלא מהא דיכולין לפגל בשוגג דעושה רק על דעת השליחות, וא"כ מאי ראי' היא מהא דכהן מפגל הא י"ל דקרא קאי היכא דמפגל במזיד אבל בשוגג שפיר י"ל דא"ל לתקוני שדרתיך וגם מוכרת ע"כ דעיקר הפשיטות היא מהא דתנינן בשוגג פגולו פגול דאל"כ ליפשוט מכל דין פגול דהיכי מצי לפגולו הא הבעלים יכולים לומר לתקוני וע"כ דעל מזיד ל"ק די"ל דהוי גזירת הכתוב (ודברי הר"ן צ"ע דהא איכא למ"ד דגם ע"י מעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם הכא אין המעשה אוסרת דהא בהשחיטה או בהזריקה אין שום איסור אלא במחשבתו בלבד ול"ד לעובד עכו"ם בשחיטה דהתם השחיטה בעצמותה הוא העבוד לעכו"ם) אבל בשוגג פריך שפיר דליכא קרא ע"ז וא"כ מצי למימר בכה"ג לתקוני שדרתיך וא"כ אין מקום כלל לפירוש הרא"ש, אבל לפי שיטת הרמב"ם אתי שפיר דכוונת הגמ' לתרץ דכמו דחזינן אף דבכל התורה כולה דברים שבלב אינם דברים לפסול והכא גבי פגול מהני גם מחשבה וא"כ ה"נ אף דמצי בעלים למימר לתקוני שדרתיך ולא לעותי מ"מ חל הפגול וכונת הגמ' אמר קרא לא יחשב לו דגם ע"י מחשבה בלבד הקרבן מתפגל מ"מ, א"כ מוכרח דהקפידה תורה שלא תתערב שום מחשבה אחרת בעת שחיטת הקרבן וא"כ אף אם חשב בשוגג נמי תלה מחשבת הפגול:

ועפי"ז אתי נמי שפיר הא דלא פרכינן בחולין מ"א ע"א על מאן דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה ממשנה דכהנים שפגלו במקדש דבמזיד חייבין והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומקרא דמשמע דחל פגול י"ל דמיירי בקרבן של הכהן גופא, אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר דמפגול אין ראי' דהא חזינן א דבכל התורה אין דבר נאסר במחשבה בעלמא והכא כתיב לא יחשב ע"כ דזה הוי כדבר שאינו תלוי ברצון אבל הוי כשאר מעשה דאוסרת דבר שאינו שלו וכתוס' יבמות פ"ג ע"ב וע"כ ניחא הא דפגולן פגול ולא פריך אלא ממנסך דהתם בעינן רצון וע"כ שפיר הוי דבר שאינו שלו ואף דקיי"ל מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים וא"כ הו"ל למילף נמי להא מילתא דיש מחשבה בעכו"ם כמו גבי פנים, מ"מ לא כתיב בהדיא גביה מחשבה וע"כ לא שייך למימר דהוי חידוש:

וכן נראה מהא דמצינו בשבועות דאמר רע"ק היכן מצינו במדבר שמביא קרבן ומקשה ממגדף ומהקדש ואמאי לא פרכינן ממפגל דע"י דבורו מתחייב בקרבן דהא חייב כרת אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר דשאני מפגל שמתחייב נמי על המחשבה וע"כ בודאי הוי חידוש ולא ילפינן מזה ולא אמר אלא היכן מצינו במדבר ולא במחשב ואף דלפי מאי דמשנינן בהקדש ל"ק נמי ממפגל דהוא נמי אוסר על כל העולם אבל מ"מ לפי מאי דלא הוי ידע המקשן מהאי שינויא הו"ל למיפרך מכל מחשבת פגול ולא מהקדש דבאמת י"ל דהוי בכלל שבועה אלא ע"כ כשיטת הרמב"ם:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה