אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › אם חייבין בבל תותירו בכל שהוא

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · אם חייבין בבל תותירו בכל שהוא

אם יש בקדשים פסולים דין נותר

הנה לפי מה דקיי"ל דכל היכא דלא הוזכר לשון אכילה לא בעינן כזית א"כ גבי נותר דלא כתיב אלא לא תותירו לכאורה הדבר פשוט דאפי' בכל שהוא עובר בלאו:

וראיתי במנחת חינוך מצוה ח' שהביא ראי' מהא דאיתא בפסחים כ"ז ע"ב דדן ר' יהודא ק"ו לחייב חמץ בשרי פה מנותר ולא פרכינן מה לנותר שכן איסורו בכל שהוא תאמר בחמץ דבעינן כזית לכו"ע וע"כ דגם נותר חיובו דוקא בכזית ע"כ שפיר מצינן למילף חמץ מנותר דהא חד שעורא לתרווייהו:

והנה לפי המבואר בפסחים פ"ב ע"ב במצות שריפת קדשים הלכתא גמירא לה ופריך ע"ז האי בקדש באש תשרף מבעי לשריפתו בקדש וכן קרא אחרינא לדרשא אחרינא וע"כ דשיעור כזית נפקא לן מדאסמכיה למצות שריפה לאיסור אכילה א"כ מאי קושיא אי מהלכה הו"א דחייב אפי' בכל שהוא ע"כ אסמכיה קרא לאיסור אכילה דמצותו בכזית כאיסורו ואולי י"ל דכיון דהלכתא גמירא לה לשריפה גם השיעור כזית הוי הלכה כשאר שיעורין ע"כ פריך שפיר דל"ל קרא, אבל זהו דוחק דהא י"ל דהלכתא לא נאמרה אלא לשריפה, אמנם בפסחים מ"ט ע"א מבואר במשנה דחוזרין על בשר קודש לשורפו בכזית דוקא אבל בפחות מכזית לא בעי חזרה משמע דגם בפחות מכזית איכא מצות שריפה דאל"כ פשיטה דבעינן כזית וא"כ כיון דאיסור נותר ומצות שריפה תלוים זה בזה כמו דמצות שריפה הוי בכל שהוא ה"נ איסור דבל תותירו, אבל מכל מקום יש לדחות דודאי ליכא מצות שריפה בפחות מכזית והא דהוצרך ר' יהודא לומר דזה וזה בכזית היינו לאפוקי ממאן דס"ל דהוי בכביצה אבל מכל מקים בפחות מכזית ליכא מצות שריפה גם לר' יהודא, ואדרבא לפ"ז מוכרח דס"ל לר' יהודא דבפחות מכזית ליכא מצות שריפה דאל"כ מהיכי תיתי לחלק בין כזית לפחות מכזית גבי קדש דבשלמא בחמץ כיון דשיעור איסורו בכזית שפיר י"ל דעל פחות מכזית לא שייך לחזור אבל גבי קדשים מאי נ"מ בין כזית לפחות מכזית ואף דלר"מ בעינן כביצה לענין חזרה אף דאיסורו בודאי לא הוי יותר מכזית היינו דוקא לדידיה דס"ל דחזרתו כטומאתו אבל לר"י דחזרתו כאיסורו א"כ אי נימא דגם בפחות מכזית איכא שריפה הו"ל למימר דחזרתו כמצותו אלא ע"כ דפחות מכזית ליכא ביה מצות שריפה מה"ת ע"כ בעינן דוקא כזית, והא דלא אמרינן בגמ' נ' ע"א דהא דחוזר בכזית כמצות שריפתו דבאמת מנ"ל שיעור כזית וע"כ דאסמכיה קרא לאכילה ואי לאו אכילה לא הוי ידעינן שריפה ע"כ שפיר הוכרח רש"י לפרש כאיסורו דיוצא אסור באכילה דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ונכלל בכלל כל בקדש באש תשרף דכל שפסולו בקדש באש תשרף ובעינן דוקא כזית אבל פחות ליכא מצות שריפה:

ולפ"ז ע"כ מוכרח ר' יהודא לסבור דגם בל תותירו אינו עובר אלא בכזית דאל"כ אמאי ס"ל לר' יהודא בכמה דוכתי דלא לקי על נותר משום דהוי לאו הניתק לעשה הא הלאו כולל יותר מהעשה דהלאו עובר אפי' בכל שהוא והעשה אינו מקיים אלא דוקא בכזית, וא"כ התם בפסחים דלר' יהודא קיימינן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ופטור נותר הוא מטעם לאו הניתק לעשה ע"כ דבתרווייהו חד שיעורא הוא, אבל לדידן דקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, א"כ אין זה לאו הניתק לעשה דהלאו כולל יותר מהעשה, ועפ"ז י"ל דגם ר' יעקב בפסחים פ"ב ע"א ובפ"ד דפליג על ר' יהודא וס"ל דהטעם שאין לוקין על נותר הוא משום דאין בו מעשה לא משום דס"ל דגם על לאו הניתק לעשה לוקין אלא דהוא ס"ל דשריפה אינו אלא בכזית דוקא ולא תותירו חיב אפי' בכ"ש א"כ א"א לפוטרו משום לאו הניתק לעשה דהא הלאו כולל יותר מהעשה:

ולכאורה יש להביא ראי' מהא דאיתא בפסחים קכ"א ע"א דהא דתנן דהנותר מטמא את הידים היינו כזית באיסורו ואי נימא דאיכא בל תותירו אף בפחות מכזית א"כ הו"ל למיגזר טומאה גם בפחות מכזית שלא יותירנו ויעבר על בל תותירנו, וע"כ דבאמת בפחות מכזית ליכא איסור ע"כ לא גזרו ע"ז טומאה, אמנם י"ל כיון דבמשנה תנינן להו כחדא הפגול והנותר מטמאין את הידים ע"כ א"א לומר דנותר מטמא את הידים בכל שהוא דהא דומיא דפגול קתני והתם בודאי ליכא פגול בפחות מכזית ע"כ נקט דוקא כזית גם עיקר הגזרה שלא יתעצלו באכילתן כדפירש"י ואכילת קדשים בודאי בעינן כזית ע"כ לא גזרו בפחות מכזית:

ובזבחים מ"ד ע"א ומ"ה ע"א יליף נותר חילול חילול מטומאה, ולכאורה י"ל דה"נ ילפינן כמו דטומאת הגוף אינו חייב בפחות מכזית ה"נ חיוב דבל תותירו אינו אלא בכזית אבל ז"א דהתם ילפינן מג"ש אכילת נותר מאכילת טומאה ובזה באמת שניהם שוים אליבא דכו"ע דאכילה כתיבה בגווייהו, אבל לענין איסור דבל תותירו לא נאמרה הג"ש וי"ל דבל תותירו בכזית לא בעינן דהא לא כתב ביה אכילה:

וראיתי בירושלמי פ"ה דפסחים הלכה ד' דמסתפקינן בשוחט את הפסח על החמץ אם בעינן כזית או דבעינן ככותבות, וקשה אמאי לא אמרינן דאפילו שחט על חמץ כל שהוא נמי חייב, והרמב"ם פ"א מהל' קרבן פסח פסק דבעינן כזית והיינו דמפרש דע"כ לא מסתפקא לירושלמי אלא אליבא דב"ש דס"ל חמץ בככותבות ואפשר דחמץ זה דגבי שוחט הפסח עליו הוי נמי בככותבות אבל לדידן דזה וזה בכזית בודאי דגם שוחט פסח על החמץ סגי בכזית, אבל עכ"פ בכל שהוא אינו עובר, וקשה הא לא כתב בזה אכילה וא"כ נימא דאפילו בכל שהוא נמי עובר, וצריך לומר דכיון דחזינן דגם באוכל חמץ אינו עובר בלאו אלא א"כ אכל כזית וכן במשהה חמץ אינו עובר בבל יראה בפחות מכזית דאיתקש לאכילה א"כ בודאי לא עדיף שחיטת פסח על החמץ מאכילת גוף החמץ וכמו דהתם אינו חייב בפחות מכזית ה"נ בשוחט פסח על חמץ בפחות מכזית ליכא חיובא, וא"כ לפ"ז י"ל נמי באיסורא דבל תותיר דכיון דחזינן דאפילו באוכל נותר לא חיבה אותו התורה אלא בכזית דוקא בודאי דאיסור דבל תותירו ליכא בפחות מכזית דלא עדיף איסור זה מאכילת גוף הנותר ואין לומר דשאני כרת דליכא לחיובא פחות מכזית דהא התם נמי אוכל חמץ הוא בכרת ואפ"ה ילפינן שוחט את הפסח על החמץ מאכילת חמץ ה"נ דכותיה ואין לומר דילפינן מבל יראה, דהא י"ל דשוחט הפסח על החמץ תמור דאפילו פחות מכזית נמי חייב, אמנם יש לדחות דהא דרשינן בפסחים ה' ע"א מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים א"כ זהו דוקא בשיעור כזית שא"א לו להשהותו, אבל בפחות מכזית דמה"ת מותר להשהותו א"כ מהיכי תיתי דהקפידה התורה שיעכב את שחיטת הפסח, אבל באמת אין זו הוכחה די"ל דכל שאינו שוחט פסח אינו עובר אלא בכזית, אבל שוחט פסח אפי' בפחות מכזית נמי עובר דפחות מכזית נמי חמץ מקרי, וכמו שכתב הרמב"ם דגם כל שהוא חמץ נמי איסור מן התורה יעיין מל"מ:

וכן יש להביא ראי' מהא דאיתא בירושלמי פסחים פ"ז הי"ג דמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה בעי כזית וקשה הא לא כתיב בזה אכילה וא"כ אפי' בכל שהוא ליחייב אלא ע"כ דכיון דיוצא גמור אין חייבין על אכילתו בפחות מכזית דהא אכילה כתיבה ביה איסור ההוצאה לא עדיף מגוף אכילת האיסור וא"א לחוב בפחות מכזית וא"כ ה"נ לענין בל תותיר כיון דאכילת הנותר ליכא בפחות מכזית גם נותר גופא א"א לחייב בפחות מכזית, וגם מש"ס דילן נראה דמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה חייב בכזית דהא איתא בפסחים פ"ה ע"א דהמוציא בשר פסת מחבורה לחבורה אף שהוא בל"ת טהור והאוכלו בל"ת ואי נימא דמחויב אפי' בכל שהוא א"כ אמאי פסוק ותני והאוכלו בל"ת הא אכילה ילפינן מובשר בשדה טרפה לא תאכלו א"כ בעינן כזית ולענין מוציא אפי' בכל שהוא דהא לא כתיבא אכילה אלא ע"כ דגם מוציא אינו תיב בפחות מכזית, ע"כ שפיר אמרינן דהאוכלו ה"ז בל"ת, ועיין במנחת חינוך סי' ט"ו שפלפל בזה ולא ראה דברי הירושלמי ולא הרגיש מה שיש להביא ראי' מהאי ברייתא ומה שהקשה שם דהו"ל למימר דשיעורו כגרוגרת כהוצאת שבת ל"ק כלל דדוקא לענין הוצאה דכתיב בשבת בהדיא בעשותה, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה שפיר מצינו למילף אבל לענין שיעורין דגבי שבח גופא הוא מהלכה למשה מסיני א"כ כמו דאין דנין ק"ו מהלכה ה"נ לא ילפינן במה מצינו מהלכה למשה מסיני וע"כ אף דילפינן לענין עקירה והנחה משבת מ"מ לא ילפינן לענין שעור גרוגרות ועיין תוס' סוטה כ"ח ע"א:

והנה רש"י בפסחים פ"ה כתב לפרש הא דאיתא התם דע"כ גזרו טומאה בנותר בכזית כאיסורו כשיעור איסור אכילתו ואמאי לא פירש דהוי כשיעור איסור של בל תותירו ע"כ דבל תותירו איכא נמי בכל שהוא ע"כ מוכרת לפרש דהוי כשיעור איסור אכילתו וכן גבי פגול הוי כשיעור איסור לא יחשב דאינו אלא במחשב לאכול כזית כדאיתא בזבחים כ"ט ע"ב, אבל הדברים פשוטים דגבי פגול נהי נמי דבכזית הוי פגול אבל מכ"מ א"א לו לפגל כזית אלא האיסור הוא כשמפגל כל הבהמה דאבר אחד אינו מפוגל וא"כ לפ"ז אמאי תנינן דפגול מטמא את הידים בכזית הא התם איסורו בכל הבהמה אלא ע"כ דהכונה היא כאיסור אכילתו וע"כ ניחא גם בפגול דאיסור אכילתו בכזית, אבל באמת גם דעת רש"י דבל תותיר הוי בכזית, ומצאתי בס' תורת מרדכי בחבת הקודש סי' י"ג שהעיר באיזה דברים אבל במת"כ לא הרגיש בזה כל מה שכתבתי דא"א לפרש כלל דקאי על איסור דבל תותיר:

ובעיקר ראיית המ"ח מהא דפסחים דבל תותירו דקדשים דמי לבל תותירו דחמץ נלענ"ד דהנה לכאורה כיון דמצות אכילת קדשים היא דוקא בכזית וכשנשאר פחות מכזית אין עליו שום מצוה לאכול א"כ איך שייך לומר דחייב ע"ז בבל תותירו, אמנם דבר זה אי יש מצוה דאכילה בפחות מכזית תליא אי יש דין זכייה בקדשים דאי נימא דחולקין קדשין כנגד קדשין שפיר י"ל דליכא מצות אכילה פחות מכזית דעל כל כהן וכהן מוטלת מצות אכילה ע"י שיעלה בדמים מנחות נגד מנחות וזבחים נגד זבחים, אמנם אם נאמר דאין דין חלוקה בקדשים א"כ ע"כ דמצות אכילה אכולה משמרה קאי וגם בפחות מכזית איכא מצות אכילה וא"כ ממילא דאיכא בל תותירו גם בפחות מכזית, והשתא אתי שפיר דהא התם בפסחים לר' יהודא קיימינן ואיהו הא ס"ל בקדושין נ"ג ע"א דיש די חלוקה בקדשים גם נגד קדשים אחרים, וא"כ מצות אכילה אכל כהן וכהן קיימא ובפחות מכזית ליכא מצות אכילה וא"כ ליכא בל תותירו בפחות מכזית אבל לדידן דקי"ל דלא כר' יהודא וא"כ ליכא חלוקה בקדשים וא"כ אף בפחות מכזית איכא מצות אכילה וא"כ שפיר י"ל דגם בל תותירו איכא בפחות מכזית דבל תותירו במצות אכילה תליא:

אבל באמת אף שהרב תבת הקדש אומר כן דתליא במצות אכילה אבל לענ"ד נראה דשפיר יצויר מצות אכילה גם בפחות מכזית כגון שכבר אכל חצי זית דבתוך אכילת פרס מוטל עליו להשלים האכילה וכשאינו אוכל הרי הוא מבטל מצות אכילה וי"ל דבכה"ג איכא איסורא דבל תותיר ואף דליכא כזית מ"מ כיון דלא אפקא רחמנא בלשון אכילה, גם על פחות מכזית עובר וא"כ כיון דלר' יהודא מוכת דאיכא בל תותיר דומיא דבל יראה שפיר י"ל דה"נ גם לדידן:

אשר ע"כ נלענ"ד דהא קיי"ל דכמו דאיכא בל תותיר בקדשים הנאכלים ה"נ איכא באימורין מקרא דלא ילין חלב תגי עד בקר וכדאיתא ברמב"ם פ"א מהלכות קרבן פסח ה"ז, ונ"ל דאף אי נימא דבקדשים הראוים לאכילת אדם עובר בבל תותירו אף בכל שהוא היינו משום דכתיב לא תותירו ממנו דמשמע אפילו מקצתו, אבל גבי הלנת אימורין דכתיב ולא ילין חלב חגי שפיר י"ל דבפחות מכזית לא מקרי חלב וביותר לפי המבואר בפסחים ס"ד ע"ב דבהקטרת האימורים צריכים להיות כולם ביחד דכתיב והקטירם, א"כ ודאי דהא דכתיב ולא ילין חלב חגי היינו כל החלבין כדרך מצות הקטרתן וא"כ לפ"ז אין התחלה כלל לראית המנחת חינוך מהא דדן כו' בל תותירו דחמץ מבל תותירו דנותר, דהא יש לפרוך מה לנותר שאיסורו בכל שהוא די"ל דר"י מייתי ראי' מבל תותירו דאימורין דהתם בודאי ל"ש לומר דעובר בכל שהוא ובפרט לפי ההלכה דקיי"ל אין הקטרה פחותה מכזית, ע"כ שפיר י"ל דהוי ראי' לחמץ, אבל בבשר קדשים י"ל כיון דכתיב לא תותירו ממנו אפילו בכל שהוא נמי עובר בבל תותיר, וכן כתב שם בתורת מרדכי דלפי מה דקיי"ל אין הקטרה בפחות מכזית ליכא בל ילין בפחות מכזית, ולי נראה דבאימורין דצריך להקטירן כולם אינו עובר בבל ילין אלא דוקא אם הלין כל האימורין, וע"כ שפיר מייתי ר"י ראי' מנותר דקדשים לדין חמץ, ובלא"ה דבריו חמוהים דהא התוס' במנחות כ"ו ע"ב כתבו דאף למאן דס"ל גבי קומץ דיש הקטרה פחות מכזית היינו דוקא גבי מנחה דיש קומץ פחות משני זיתים ודרשינן מכל לרבות חצי קומץ אבל בהקטרה דבשר לכו"ע אין הקטרה פחות מכזית וא"כ בודאי דלא ילין דקאי באימורין או בבשר בפחות מכזית לא עבר עלה ואתי שפיר הא דר"י בפסחים:

והרמב"ם בפי"ת מהל' פסוהמ"ק הלכה ט' כתב אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן שנא' בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר וה"ה לשאר הקדשים כולם, וקשה אמאי לא הביא מכתוב הקודם דפ' צו דכתיב לא יניח ממנו עד בקר דמרבינן מיניה בזבחים ל"ו ע"א כל הקדשים לזמן יום ולילה וה"ה לענין נותר, ונראה דהרמב"ם בא הכא להורות דאיכא איסור נותר גם בכל שהוא דאי מקרא דפ' צו דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר הו"א דקאי על אכילה הקודמת היינו שלא יניח אכילתו עד הבקר וא"כ משמע דליכא בל תותירו אלא בכזית ע"כ הביא מקרא דפ' אמור דכתיב לא תותירו ממנו משמע דכבר אכל וקיים מצות אכילה ואפ"ה מוזהר בלא תותירו דגם בכ"ש איכא איסורא אזהרה, ודלא כמו שכ' שם דדעת הרמב"ם דליכא אזהרה רק בכזית ואיסורא דאורייתא איכא גם בכ"ש, דאי נימא דליכא מצות אכילה בפמכ"ז א"כ מהיכי תיתי לאמר דיש איסור בל תותיר בפחות מכזית ובודאי דגם איסור דרבנן נמי ליכא כיון דאין עליו מצוה באכילתו, ואי נימא דאיכא מצוה באכילתו א"כ שפיר י"ל דאיכא אזהרת התורה שלא יותיר ויאכלנו וא"כ מוכרח דעת הרמב"ם דגם בפחות מכזית איכא נמי בל תותיר, והשיטה מקובצת במנחות כ"ו ע"ב כתב דהא דידעינן דהקטרה בכזית היא מדכתיב ואם האכל יאכל דמקשינן הקטרה לאכילה, א"כ משמע דכל היכא דליכא הקישא גם בכל שהוא חייב והא דס"ל להרמב"ם במוציא בשר הפסח דבעינן כזית י"ל משום דכתיב הבשר, ע"כ בעינן לכל הפחות כזית כמו דדרשינן העולה עולה ראשונה והירך המיומן שבירך בחולין ריש פ' גיד הנשה, אבל בכל דוכתי היכא דליכא לשון אכילה בודאי לא בעינן כזית וע"כ דקדק הרמב"ם וכתב באכילת נותר דוקא דבעינן כזית ולא באיסור דבל תותירו וכהמ"ת:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה