אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › אם יש בקדשים פסולים דין נותר

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · אם יש בקדשים פסולים דין נותר

קבלת דם אשם מצורע בכלי אם קודמת לקבלת הדם שביד

הנה ראיתי להצל"ח פסחים כ"ח ע"א שכתב לחדש דכמו דאיכא בל תותירו בקרבן כשר ה"נ איכא בקרבן פסול שמחויב לשורפו מיד ולא להותיר ממנו עד בקר, אמנם כרת ליכא אלא בנותר של קרבן כשר, ועפ"ז ל"ק מה שהקשו עליו מסוגיא דכריתות י"ד ע"א בנוב"ת חיו"ד סי' נ"ג והמנחת חינוך מצוה קמ"ב תמה ע"ז דמהיכי תיתי לחלק, אבל באמת הדברים פשוטים, דהיכי שהותיר מחמת שלא רצה לאכל חל על זה דין נוחר בחיוב כרת אבל כל שהותיר ולא שרף, א"כ באמת ע"ז ל"ש לחול דין נותר דהא כבר אסור ועומד אלא דעבר אמימרא דרחמנא והותיר ע"כ אף דעבר ע"ז אבל מכל מקום ליכא כרת וז"פ:. וראיתי שם במנחת חינוך שהקשה על זה דא"כ אמאי הצריכו חז"ל בקדשים שפסולים בבעלים עיבור צורה הא איכא עליו מצוה לשרפם מיד, ואיך יש כח ביד חכמים לחייבו לעבר עליו בבל תותירו, אבל לענ"ד לק"מ דמלבד די"ל דע"כ איכא בל תותירו דקדשים פסולים אלא היכא דמותיר ואין דעתו לשורפן אבל היכא דמותיר ע"ד לשורפן א"כ י"ל דכמו דכתבו תוס' פסחים כ"ט ע"ב דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בבל יראה ה"נ כשמשהה קדשים פסולים עדי לשורפן ליכא ע"ז דין דבל תותירו, ועוד נראה דעיבור צורה אינו אלא מדרבנן בעלמא וכמו דמשמע באמת קצת מלשון רש"י פסחים ע"ג ע"ב דליכא חיוב שרפה אלא דוקא בקדשים שפסולם בגופן אבל קדשים שאין פסולם בגופם ליכא כלל חיוב שרפה אלא כדי שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלות הטעינו עיבור צורה כדי שיעשו פסולים בגופם וממילא ישרפו אח"כ ואין כונת רש"י לאמר דכיון דאין פסולו בגופו בטלו חכמים דין שרפה דזה לא ניתן כלל להאמר דאיך אפשר לומר דיבטלו חכמים מצות שרפה דמוטל עליו כל רגע ורגע ולהמתין על עיבור צורה אלא כונת רש"י דלכאורה כיון דסוף כל סוף עומדים להשרף א"כ למה נמתין עד למחר ע"כ כתב רש"י דבזיון קדשים הוא לשרפם בזמן שאין הפסול בגופם, אבל עיקר הדבר בודאי ליכא בגווייהו דין שרפה וכן נראה מהא דס"ל לתנא דבי רבא בר אבהו בפסחים ע"ג ע"ב דגם פיגול טעון עבור צורה משום דיליף עין עין מנותר הרי דס"ל דדין עיבור צורה הוא מן התורה וכן נראה מדברי תוס' פסחים פ"ב ע"א ד"ה בשלמא ובדף פ"ג ע"א ד"ה אמר דעיבור צורה בקדשים הוא מן התורה וע"כ אין שום קושיא ע"ז מהא דפסול דם ובעלים טעון עיבור צורה דאין בזה דין נותר כלל כיון דדין התורה הוא כן:

וראיתי שם עוד להמנחת חינוך שהקשה ע"ז מהא דכתב הרמב"ם בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין דכל קדשין שפסולין מספק טעונין עיבור צורה והא כתב רש"י בפסחים דשרפת קדשים טהורים אינו אסור אלא מטעם בזיון ואיך תקנו לעבר על בל תותירו משום בזיון קדשים ולהנ"ל דהיכא דדעתו לשורפו אין קושיתו קושיא, אבל בלא"ה תמוהין דבריו דע"כ לא כתב רש"י דגבי קדשים טהורים ליכא איסורא לשורפם מה"ת אלא דוקא היכא שכבר נפסלו הקדשים כגון נשפך הדם או נטמאו הבעלים דהקרבן בלא"ה אינו עומד לאכילה בזה שפיר כתב רש"י דלשרף אותם אינו אסור אלא מטעם בזיון אבל בקדשים הראוים לאכילה הדבר ברור דמן התורה אסור לשורפן דמשמרת תרומותי כתיב וכדכתיב רש"י בפסחים י"ד ע"א וע"כ היכא דיש ספק שמא הקדשים הם כשרים וראוים לאכילה בודאי דמוטב לעשות עיבור צורה בשב ואל תעשה מלשרף אותם ולעבר על משמרת תרומותי בידים, וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דפסולי ספק תעובר צורתן, ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם שכתב גבי ספק פסול דפרים הנשרפים דאין צריך להמתין עד שתעובר צורתן דמשמע דאם רוצה יוכל להמתין עד שתעובר צורתן הא עובר על בל תותירו, הנה לפי מש"כ הוא בעצמו בדין זה הוא ספיקא בגמ' אי לינה מועלת בפרים הנשרפים א"כ יש לומר דהרמב"ם לא כתב האי טעמא אלא בספק פסול יציאה וכה"ג דהוי ספק ספיקא שמא ליכא כלל פסול לינה בפרים הנשרפים ואת"ל דאיכא שמא כבר נפסלו וא"כ ליכא בל תותירו אבל בקדשים פסולים גמורים שפיר י"ל דאיכא איסור נותר:

אמנם באמת לכאורה דברי הרמב"ם אינם מובנים כלל דאיך שייך בזה עיבור צורה, הא כל עיקר הדבר דבעינן עיבור צורה כדי שיחול ע"ז פסול הגוף ודאי והיא בפרים הנשרפים מספקינן שמא ליכא כלל בזה פסול לינה וא"כ מאי מועיל אם יעשה עיבור צורה, סוף סוף מידי ספיקא לא נפקא וצריך לאמר דהרמב"ם כתב כן לקושטא דמילתא דאפילו הוי אמינא דלינה מועלת בפרים הנשרפים מ"מ לא הוי אמרינן בזה דין עיבור צורה כיון דעומדין לשרפה, אבל זהו דוחק גדול, ע"כ נראה דדעת הרמב"ם דהא דהצריכו עיבור צורה אינו מטעם כדי שיהא חל ע"ז שם נותר, דכיון דכבר נפסל מתחילה א"כ ליכא בזה דין נותר אלא דכל כמה שלא נתעברה צורת הקדשים עדיין שם קדושה ע"ז אבל אחר עיבור הצורה כבר נפקעה מהם הקדושה הגמורה וע"כ אין כאן בזיון אם שורפין אותם וע"ז בא הרמב"ם לומר דכ"ז דוקא בשיורי קדשים דמצותן באכילה או למזבח אבל בפרים הנשרפים שעומדין לשרפה לא בעי עיבור צורה נמצא דבאמת מטעם חשש איסור בל תותירו ליכא הכא דהא יש ספק אי איכא הכא דין דבל תותירו ולהרמב"ם אינו אסור מן התורה ע"כ שפיר כתב הרמב"ם שאינו צריך לעשות עיבור צורה אבל אם רוצה לעשות הרשות בידו, דכיון דאינו עושה כן אלא משום כבוד קדשים לא אסרו חכמים בכה"ג או דמיירי בשאר פסולים דאיכא בזה ספק ספיקא שמא ליכא איסורא ושמא הם כשרים ולא פסולים:

ובלא"ה תמהני טובא על המנחת חינוך שנעלם ממנו דברי הרמב"ם בפי' המשניות בפסחים פ"ב ע"א שדעתו לפרש, עיבור צורה, היינו עד שיתעפש ויתקלקל, וא"כ באמת ניחא מאד הכא דכונתו שאין צריכים להניחם עד שיתעפשו ויתקלקלו קודם עמוד השחר, כיון דסוף סוף הם עומדים לשרפה ואין כאן דין דבל תותירו כלל, ול"ק כלל מה שהקשיתי מתחלה דמאי מהני העבור צורה כיון דלינה אינה פוסלת א"כ עדיין הספק במקומו עומד, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דקאי בעיבור צורה של קלקול והפסד ולפלא על הרע"ב שהוא נמשך תמיד אחרי פי' הרמב"ם ובפסחים פ"ב ע"א כתב לפרש עיבור צורה היינו, שימתין עד שיבא לידי נותר ותוס' יו"ט שם לא העיר ע"ז כלל, והרמב"ם גם שם דקדק וכ' תעובר צורתו ולא הזכיר דמניחין אותו עד שיעשה נותר ונראה פשוט דדעתו דלא מהני כלל לחול ע"ז שם נותר כיון שכבר נפסל קודם וכמו שכתב בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין דאין נותר שייך אלא מקדשים שהקריבון כמצותן עיי"ש:

אלא שיש לחמוה טובא על הרמב"ם מהא דאיתא בפסחים ע"ג ע"ב דתנא דבי רבה בר אבהו ס"ל דאפילו פגול טעון טעון עיבור צורה דיליף גז"ש מנותר ואי נימא דעיבור צורה היינו להמתין עד שיתקלקל ויופסד א"כ מנ"ל דגבי נותר נמי בעינן קלקול והפסד קודם שרפה, בשלמא לפירוש רש"י והרע"ב אתי שפיר דכמו דהתם הוי נותר של חיוב שרפה אחרי עמוד השחר ה"נ בשאר פסולים אבל להרמב"ם מה ענין זה לנותר ואולי י"ל דהרמב"ם לא גרם בגמרא דפסחים ע"ג ע"ב דתנא דבי רבה בר אבהו יליף גז"ש עין עין מנותר אבל א"א לומר כן דהא בדף פ"ב ע"ב פרכינן ע"ז ונילף עין עין מחטאת אהרן וא"א למחק כ"ז, ע"כ נלע"ד דהרמב"ם יפרש דמאן דס"ל דפגול נמי טעון עבור צורה היינו דכמו דחזינן גבי נותר של שלמים אף דזמן אכילתו אינו אלא עם שקיעת החמה של יום השני ומ"מ אין שורפין אותו אלא ביום השלישי, וע"כ צ"ל דכ"ז שלא נתקלקל עדין צורת הבשר, עדין שם קדשים ע"ז וא"א לשורפן ה"נ בענין שאר קדשים אין בהם חיוב שרפה אלא אחר עבור צורה של קלקול והפסד והא דנותר של חטאת ואשם נמי נשרף אף דליכא עיבור צורה, אפשר דלרבה בר אבהו נותר של הנאכלים ליום אחד נמי טעון עבור צורה דהא גבי תודה לא כתבה התורה דין שרפה בפ' צו אלא דין איסור נותר, אבל שרפה ליכא אלא בזמן שלמים ופליג אמשנה דפסחים לענין קרבן פסח כמו דפליג נמי על הא דמטעין עבור צורה לכל שפסולן בגופן, והוכרח הרמב"ם לדחוק כן כדי שלא נוציא הדברים מפשטם דבכל דוכתי עיבור צורה היינו, שנתקלקל ונפסד וכדאיתא בברכות מ' ע"ב על התבשיל שעבר צורתו, דפירושו שנתקלקל ונפסד ואף דהרשב"א בתורת הבית, ותוס' ורא"ש בע"ז ע"ב ע"א משמע דעתם דעבור צורה היינו עד עמוד השחר, אבל דעת הרמב"ם אינה כן, וכן נראה מפירושו בשקלים פ"ז דעבור צורה היינו שנפסד ונתעפש ולא זכר בשום מקום דעבור צורה היינו להמתין עד שיעלה עמוד השחר, אלא בזבחים ע"ז ע"א על הא דאיתא במתניתן וחכ"א תעבור צורתן ויצאו לבית השרפה, כתב שם הרמב"ם בפירוש המשניות, וענין תעובר צורתן, שינית אותו עד שיפסול וישרף במקום שישרפו פסולי המוקדשים, א"כ נראה מזה דגם הרמב"ם מפרש עיבור צורה, היינו להניח עד שיעלה עמוד השחר, ונראה לי שהוא ט"ס וצריך לומר עד שיפסד וכמו אשר כתב בפסחים ובשקלים וכמו דמוכח נמי מהא דכתב הכא עיבור צורה אף דלינה אינה פוסלת:

ואחרי אשר הוכחתי דאין קושית המ"ח כלום שפיר י"ל כשיטת הצל"ח דאיכא איסור נותר גם בקדשים פסולים הטעונין שרפה, ועפ"ז יש מקום ליישב הא דכתב המהרש"א בפסחים ע"ג. ע"א לתרץ הא דלא פרכינן שם על הא דאיתא במשנה שאם שחט פסח שלא לשמו בשבת חייב חטאת דמאי תיקן ודוקא על שחטו שלא לאוכלם פריך, וכתב דהיכא דשחט לשם שלמים א"כ נעשה שלמים ע"כ הוי שפיר תיקון דלא מחייב אנותר דידי' כמו אנותר דפסח, ותמה עליו הת"צ סי' קנ"ו ועוד האחרונים דהא בקרבן פסול ליכא דין נותר, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דשפיר הוי תיקון דבשלמים אינו חייב אם הותיר למחר כלל אבל בפסח אם הותיר עד הבקר אף דליכא כרת אבל לאו מיהא איכא ע"כ שפיר תיקון להוציא הבשר מידי לאו עד יום שני בערב ע"כ פריך משלא לאוכליו:

והנה הרמב"ם בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"ד כתב לענין לחם הפנים, שהרי הם כקדשים שנפסלו שחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא, א"כ מבואר דגם בקדשים פסולים איכא דין נותר ותימא על הח"צ לכאורה שלא העיר מזה, אבל באמת ל"ק די"ל דע"כ לא אמרינן דקדשים פסולים ליכא דין נותר אלא היכא שלא היתה להן שעת הכשר ע"כ א"א לדין נותר לחול עליהם, אבל היכא דמתחילה היה ראוי להקרבה ונפסל אח"כ כיון שהיה ראוי לחול עליו דין נותר שוב לא פקע מיניה גם כשנפסל. וע"כ הכא דהלחם נסדר כדינו על השלחן חל עליו דין נותר ואינו נפקע גם כשנפסל אח"כ:

וראיתי להכ"מ שם שהקשה על הרמב"ם דאיך כתב דיש בזה דין פגול הא קיי"ל כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ותרץ דאין זה אלא כשמערב מחשבות אחרות אבל בשארי פסולים אין קפידה עיי"ש, ודבריו תמוהים דהא בזבחים כ"ח ע"ב מצרכינן תרי קראי, מקרא דהמקריב אותו לא ירצה דרשינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ומקרא דלא יחשב דרשינן למחשבות מוציאות זו מזו, והיינו, דאי מקרא דלא ירצה הו"א ע"כ אינו פוסל אלא דוקא כשנפסל מחמת מעשה אבל מחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה, ומקרא דלא יחשב לא הוי ידעינן דרשא דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכמו שכתב הכ"מ דשאני מחשבה דבעינן שתהא לבדה ואיך אפשר לומר דשארי פסולים אינם מעכבים הפגול, כיון דגילתה התורה ע"ז בהדיא כהרצאת כשר כך פסול:

וראי' ברורה לזה מהא דאיתא בפסחים ע"ח ע"א אין הציץ מרצה על אכילות ואינו נקבע ע"י זריקה זו בפגול וביאר רש"י בד"ה למקבעינהו הטעם דכיון דכתיב כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, א"כ הכא שנטמא א"א לחול עליו דין פיגול, הרי בהדיא דאף בפסול שאינו פסול מחשבה נמי לא חל פגול דבעינן שהרצאה דפסול תהא ככשר:

וכן נראה ראי' מהא דאיתא בזבחים מ"ב ע"ב מכדי כרת לא מחייב עד שיקרבו כל מתירן דאמר מר כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, והא כיון דחשוב בי' מבפנים כמאן דלא אדי דמי, כי מדי דהיכל מיא בעלמא קא מדי א"כ מבואר דגם בפסול שלא מחמת מחשבה אלא חסרון זריקה ג"כ מיחשב עכוב לעכב שלא יחול ע"ז דין פגול:

וכן מבואר בזבחים כ"ז ע"א בזריקה המתרת בשר באכילה מביאה לידי פגול אבל אם אינה מתרת הבשר לאכילה אינה מביאה לידי פגול, והתם לא איירי בפסול מחשבה וכן הוא ברמב"ם פט"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ז והא דלמ"ד ציץ מרצה על אכילת זריקתו מביאה לידי פגול אף דהכשר אסור באכילה היינו דכיון דריצוי הציץ הוי כאלו הוכשר הבשר לאכילה אבל כל פסול שלא שייך בגוי' ריצוי ציץ לכו"ע מעכב דין פגול:

ועוד נראה ראי' מהא דאיתא במנחות נ"ט ע"ב, גבי מנחות חוטא וקנאות שנתן עליהם לבונה שצריך ללקט הלבונה ואם חשב עד שלא ליקט פסול ואין בו כרת ופירש"י בד"ה הטעם דבעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול והכא הא נפסלה המנחה במה שלא ליקט הלבונה, הרי בהדיא דאפילו בפסול של נתינת לבונה ליכא דין פגול על המנחה:

ובאמת יש להביא ראי' ממשנה דמעילה ו' ע"ב דס"ל לר"א דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים דאין חייבין עליהם משום מעילה, ואין חייבין עליהם משום פגול, וכתב שם רש"י הטעם, משום דלא קרבו מתירין, ואנן בעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, הרי דגם בשאר פסולים נמי שייך סברא זו ולאו דוקא בפסול מחשבה כהכ"מ ואף דרע"ק פליג וס"ל דיש בהו דין פגול לאו למימרא דס"ל דגם בפסולין איכא פגול, דא"כ לפלגי בכל פסולי דעלמא, אלא דס"ל דזריקה מועלת ליוצא משום דהוי לי' שעת הכשר אבל בפסול שאירע בשחיטתה גם לרע"ק אין זריקה קובעת לפגול דלא קרבו כל מתירן:

ועפ"י האמור באמת מה שהשיב הח"צ על המהרש"א ממשנה דמעילה אליבא דר"א דאין פגול היוצא דחזינן דליכא נותר בקדשין פסולין הנה אדרבא רע"ק ס"ל דיש נותר ביוצא ונהי דיש לחלק בין יוצא לשאר פסולין שלא היתה להן שעת הכשר, אבל מכ"מ אין הכרח וי"ל דפסול דשלא לשמו דמי לפסול יוצא וכמו דגבי פסול יוצא פסק הרמב"ם כרע"ק ה"נ י"ל גבי פסול דשלא לשמו איכא נותר ואף דפגול ליכא במחשבה שלא לשמו כדאיתא בזבחים כ"ט ע"ב וילפינן עין עין מפגול מ"מ מ"מ י"ל דהא גז"ש לא ניתנה אלא דפגול יהא למד מנותר ולא להיפך, וכן משמע מרש"י זבחים צ' ע"א דכתב הטעם דאין איסור נותר ביוצא משום דאין נותר אלא בכשר לאכילה דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר, ולא כתב הטעם דילפינן עין עין מפגול וע"כ דגז"ש לא ניתנה אלא ללמד פגול מנותר ולא נותר מפגול, וע"כ אף דפגול ליכא בשלא לשמו זהו משום דכתיב לא יחשב ודרשינן בזבחים כ"ט ע"א שלא יערב עמו מחשבות אחרות אבל בנותר דליכא קרא שפיר י"ל דאפילו בשלא לשמו איכא נותר וכמהרש"א:

ובלא"ה יש ליישב קושיית הת"צ על המהרש"א, דהנה באמת דברי המהרש"א הם תמוהים, דאפילו אי נימי דמיירי בעוקר את הפסח לשוחטו לשם שלמים מ"מ איך אפשר שיתבטל ממנו שם פסח ויחול עליו שם שלמים, והא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרק דמה שלא לשמה, ומצאתי בע"ה במהרש"ש פסחים שם שהקשה כן וכתב לתרץ דשאני פסח דכיון דבשאר ימות השנה נעשה שלמים ע"כ יכול לעקר ממנו שם פסת ולעשותו שלמים והא דפסול אינו אלא משום שנשחט אחר תמיד של בין ערבים כדאיתא כה"ג בפסחים ע"ג ע"ב, וא"כ הא כתבו תוס' ביומא כ"ח ע"ב ובתוס' מנחות מ"ט ע"ב דפסולא דשחיטא אחר תמיד של בין ערבים אינו אלא מדרבנן, וא"כ לפ"ז אין התחלה כלל לקושיית הח"צ דע"כ לא אמרינן דבפסולים ליכא דין נותר אלא בפסולין דאורייתא כגון איסור יוצא וכה"ג אבל היכא דמדאורייתא הקרבן הוא כשר לגמרי דודאי אף שפסלוהו חכמים מ"מ אם אכל בשוגג בודאי חייב קרבן, וא"כ שפיר כתב המהרש"א דאיכא תיקון לענין נותר בפסח חייב תיכף בעמוד השחר ובשלמים ליכא נותר אלא עד יום השלישי, דהא בזה תלוי בדין התורה:

אמנם לקושטא דמילתא דברי הרש"ש אינם נכונים, דהא משנה שלימה שנינו בזבחים כ"ט ע"ב דפסח ששחטן שלא לשמו אין בו דין פגול דהוי ערוב מחשבות, ואי נימא דעדיין כשר לשלמים א"כ ל"ש בזה ערוב מחשבות, וכן מצינו בזבחים פ"ב ע"א דבעינן קרא לרבויי פסח ששחטו שלא לשמו דאם עלה לא ירד ואמאי בעינן קרא ע"ז הא לא גרע משאר קרבן שנשחט שלא לשמו דבודאי כשר להקריב לכתחלה וכן מצינו בזבחים ק"ט ע"א דפסח ששחטו שלא לשמו אין חייבין על העלאתו בחוץ משום שאינו מתקבל בפנים, הרי בהדיא דפסול לגמרי וליכא למימר דמדרבנן בעלמא הוא, דהא מצרכינן קרא לזה וגם פסול דרבנן אינו יכול לבטל מהקרבן דין פגול:

וסבור הייתי לומר דע"כ לא אמרינן דפסח שלא לשמו כשר לשלמים אלא דוקא אם שחטו לשם שלמים, דכיון דבכל ימות השנה הוי שלמים, ה"נ יכול לעקור אותו ולעשותו לשלמים, אבל אם שחטו לשם קרבן אחר פסול לגמרי דהא לקרבן אחר אינו יכול לשנותו לעולם, ועפ"ז הוי ניחא כל הני דוכתי דמוכח מינייהו דפסח שלא לשמו פסול לגמרי, די"ל דכל הנהי מיירי דשחטו לשם קרבן אחר לבד משלמים, אבל מדברי הרש"ש שם גופא נראה דלא ניחא לי' לחלק בהכא דאל"כ לא הי' קשה לו מכל המקומות דמוכח דפסח שלא לשמו פסול וכן לא הי' יכול להדחות דברי רש"י בדף. י"ג ע"א, וע"כ דס"ל דכיון דגזירת הכתוב הוא דפסח יכול למשוך ממנו עד שי שישחט גם כששחטו לשם קרבן אחר הוי כנשחט לשם שלמים וא"כ א"א לתרץ עוד כנ"ל לשיטתו אמנם בלא"ה א"א לומר כן דכמו דדרשינן מקרא בואמרתם ז"פ, היא לפסול בשחטו לשם קרבן אחר ואפילו לשם חולין לשיטת הרמב"ם דבעינן שיהא בהויתו, א"כ ממילא איכא נמי למעוטי, היכא ששחטו לשם לשל שלמים:

וכן נראה מהא דאיתא בזבחים ח' ע"ב פסח בזמנו לשמו ן כשר, שלא לשמו פסול, שלא בזמנו, לשמו פסול, שלא שמו כשר, וא"כ בודאי דשלא לשמו דבזמנו הוי דומיא דשלא לשמו דשלא בזמנו וכמו דהתם קאי דכל הקרבנות ה"נ קאי הכא דכל הקרבנות ואפילו לשלמים וקתני דפסול, וגם פסול דפסח שלא לשמו דומיא דפסול שלא בזמנו דפסול לגמרי ה"נ הוי פסול לגמרי ולא כרש"ש שרוצה לדחוק דפסול שפסח נכשר לשלמים, דבברייתא זו א"א לומר כן:

וכן מדברי הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין פט"ו מהא דלא הזכיר כלל לחלק בין שחט פסת לשם שלמים ובין שחטו לשם קרבן אחר וכתב סתמא דאם שחטו לשם זבח אחר פסול משמע בהדיא דאפילו שחטו לשם שלמים פסול מן התורה דהא המל"מ כתב בריש הל' מעה"ק דהרמב"ם לא ס"ל כלל לפסול בשחטו אחר תמיד של הערבים וגם מייתי קרא דואמרתם זבח פסת הוא דהוי פסול דאורייתא וע"כ דגם בשוחטו לשם שלמים פסול לגמרי:

ע"כ נלע"ד בישוב דברי המהרש"א דמעולם לא עלה על דעתו לומר דיש חיוב נותר בקרבן פסול, אלא כונתו דכהן זה ששוחט את הפסח לשם קרבן אחר הרי כונתו לבטל ממנו שם של פסת וכל דיניו וא"כ בזה כיון דעקר ממנו שם פסח ונפסל לגמרי הרי נתקיימה מחשבתו, דהא א"א עוד לחול על קרבן פסח הפסול דיני פסח, אבל בשחטו שלא לאוכליו הא אינו רוצה לעקר ממנו דין פסח א"כ ל"ש לומר דחשיב תקון מה דנפקע ממנו שם נותר דהא לזה לא כיון מעולם דאדרבא רצה שישאר בשם פסח עם כל דיניו וע"כ לא פרכינן מאי תיקון אלא אסיפא דשחטו שלא לאוכליו, אבל בשחטו שלא לשמו הא תיקן עכ"פ שרצה להוציאו משם פסח ובאמת נתבטל מזה דין פסח, ובאמת אין כונת המהרש"א כלל לדין נותר, אלא כונתו לכל הדינים שקרבן שלמים נשתנה מקרבן פסח ונותר, היינו מה שנשאר אחרי זריקה והקטרת אימורים, וניחא לפ"ז הא דלא זכר התיקון לענין צריך לאוכלו צלי ומותר לשבר ממנו עצם ואין צריך לאוכלו למנויו עד חצות, אבל לפי שנ"ל אתי שפיר דאין כונתו לחיוב נותר, אלא כונתו להנשאר אחרי הזריקה והקטרת אימורים ודו"ק:

ובעיקר דברי הרמב"ם הנזכרים בריש דברינו, שכתב והרי הוא כקדשים שנפסלו שחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא כמו שיתבאר, תמוהא לי, דאנה ביאר הרמב"ם דקדשים שנפסלו חייבין משום פיגול נוחר וטמא, ואדרבא הוא בעצמו כתב בפי"ת מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח שא"א לחייב לאדם על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר, שהפגול הוא הקרבן, שנפסל במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ואינו נרצה כלל, והנותר הוא מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו, וכן היא בפירוש המשניות לרמב"ם סופ"ק דמעילה, דניתר אינו שייך אלא בקרבן כשר, ואפשר דהח"צ שכתב דמסוף פ"ק דמעילה, מוכת דאין נותר אלא בקרבן כשר כונתו נמי לפי הרמב"ם הנ"ל:

וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י' וי"א דאם נפסל הקרבן ל"ש בו פגול, וא"כ איך כתב בביאר דגם בקדשים פסולים חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא, ואף דפסק דזריקה מועלת ליוצא בפ"ק ובפי"ז דהלכות פסולי המוקדשין אבל מכ"מ לא הי' לו לכתב דהוי כקדשי שנפסלו סתם דאם דעתו דכיון שסידר הלחם כהלכתו הוי פסולו כפסול יוצא דיש בזה פגול ונותר, הו"ל לכתב והוא כקדשים שיצאו חוץ למחיצתן דיש בהו פסול פגול וכו':

ע"כ נלע"ד דט"ס הוא ברמב"ם וצ"ל, והרי הוא כקדשים שנפסלו שאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא, וכונתו בזה ליישב דבשלמא בבבא דסידר את הלחם בשבת והבזיכין אחר השבת שפיר תנינן בגוי' דאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא דהא לא חל קדושה גמורה ע"ז כיון שלא נסדר כהלכתו, אבל היכא דהסדור היה כהלכתו א"כ אמאי אמרינן דאין חייבין ע"ז משום פגול וכו' ע"כ ביאר דאף דהסדור היה כן אבל מכ"מ כיון שיפסלו ליכא ע"ז עוד פגול ונותר ול"ד ליוצא דהתם השחיטה והזריקה היו כדין משא"כ הכא דנפסל בשעת ההקטרה דהוי כזריקה דבהמה ואף דבתוספתא דמנחות דמנחות מבואר דחייבין עליו דודאי ט"ס הוא והוי כמו במשנה דגירסא שלפנינו, שאין חייבין והרמב"ם לא גרס כלל האי בבא במשנה במנחות ק' ע"א כדמוכח מפירושו שם וצ"ע ליישב לשונו אבל העקר כמש"כ:

ויצא לנו מכל זה דלענין דינא נקטינן דאין בקדשין פסולין דין נותר להתחייב כרת, ורק לענין לאו יש מקום לכאורה לקיים סברת הצל"ח דאפילו בפסולים איכא לאו כיון שחי שחייבין בשרפה מיד בעת שנפסלו וכנ"ל, אבל באמת עיקר דברי הצל"ח אינם מובנים כלל, שהוא רוצה לפרש דהא דאיתא בפסחים כ"ח ע"א דחזר ר"י ודינו דין אחר חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו מה נותר בשרפה אף חמץ בשרפה דכונת הגמ' לנותר של קדשים פסולים, וא"א לומר כן, חדא דהא חיוב השרפה של קדשים פסולים חל עליהם תיכף כשנפסלו ולא מטעם נוחר ועוד והוא העקר הא אפילו לדברי הצל"ח ל"ש לומר חיוב של בל תותירו אלא בקדשים פסולים שדינם בשרפה דכיון דמוטל עליו לשרפם שפיר י"ל דאיכא בל תותירו אבל בקדשים שטעונים קבורה דכל עיקר הקבורה אינו אלא מדרבנן כדי שלא יבאו לידי תקלה א"כ בודאי ל"ש ע"ז מן התורה לאו דבל תותירו, וא"כ מאי השיבו לו חכמים אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק מאי הוכתה היא זו, הא לפי דברי ר' יהודא דדינם בקבורה ממילא ליכא בזה לאו דבל תותירו ואף דכתב הצל"ח שם דאיכא בל תותירו, בודאי דל"ש אלא אליבא דרבנן דמיחשבו לקדשים פסולים דבעי שרפה אבל לר"י דס"ל דדינן בקבורה ליכא שום סברא לומר דאיכא בהו לאו דבל תותירו וזה ברור מאד:

אבל בלא"ה באמת תמוהים דברי הצל"ח דנראה שנעלמו ממנו דברי הירושלמי פסחים פ"ב סוף ה"א דמבואר שם דאשם תלוי אף בהנאה אסור ואיכא גם כרת ואפ"ה טעון קבורה, הרי בהדיא בדעת רש"י מוכרח דמיירי באשם תלוי שנשחט ונעשה נותר כדינו ואפ"ה ס"ל לר"י דאין טעון שרפה אלא דינו בקבורה, וכן נראה מדברי התו"כ פ' צו הובא בתוס' פסחים כ"ח ע"א דטעמי' דר"י דאשם תלוי בקבורה הוא משום דיליף מקרא דקדש הוא בשרפה ואין אשם תלוי וחטאת העוף בשרפה וא"כ בודאי משמע דמיירי בכל אשם תלוי שטעון שרפה דהא בקרא לא הוזכר כלל דין דאשם תלוי שנשחט ונודע אחר שחיטה שלא חטא, ורש"י בתמורה שכתב לפרש דמיירי בנודע שלא חטא אחר שחיטה היינו לרבותא דאפ"ה ס"ל לרבנן דלא הוי חולין בעזרה דדינן, בקבורה אלא דינן כשאר קדשין פסולין בשרפה, אבל ר"י דס"ל דהוי בקבורה ה"ה דפליג בנותר של אשם תלוי דגזרת, הכתוב הוא הוא קדש ואין אשם תלוי בשרפה הן בפסול של נודע אחר שחיטה והן בשרפה נותר:

ונראה לי ראי' מהא דאיתא בזבחים ל"ו ע"א אר"א תרי קראי כתיבי לא תותירו ממנו עד בקר ולא יניח ממנו עד בקר, חד להינות וחד למחשבת הינוח באם אינו ענין, ואמאי לא אמרינן דקרא אתא לקדשים פסולים דאם אינו ענין לכשרים תנהו ענין לפסולים בודאי מפשטות דקרא א"א לרבויי דהא כרת ליכא בנותר של קדשים פסולים וע"כ דבאמת ליכא בקדשים פסולים אלא מצות שרפה בלבד, ע"כ ליכא לאוקמי קרא בקדשים פסולים אפילו באם אינו ענין, גם מה שכתב הצל"ח לחלק דבנותר ל"ש בל תותירו לא ידענא לחלק בין נותר לשאר פסו דכמו דבשאר פסולים איכא בל תותירו לענין שמחויב לשורפו א"כ ה"נ לענין נוחר איכא בל תותירו לענין שרפה דמעיקרא הוי הלאו לענין מצות אכילה ואח"כ חוזר הלאו לענין קיום מצות שרפה, דמהיכי תיתי לחלק בין זה לשאר פסול:

גם בעצם הדברים תמוה מאד הא עיקר קרא לענין כרת מודה הצל"ח דלא מיירי אלא בקרבן כשר א"כ מהיכי תיתי לחדש דמיירי גם בפסול ול"ד כלל לשבירת עצם בפסח דאי לאו קרא דבר בכשר ולא בפסול הו"א דגם בפסול איכא איסור שבירת עצם, דהאי איסורא אינו תלוי כלל באכילה דהא גם עצם שאין בו מוח אסור לשבר ע"כ שפיר הו"א דאין נ"מ בין כשר לפסול, אבל איסור דבל תותירו הא תלוי באכילה, א"כ שפיר י"ל דדוקא בכשר ולא בפסול, דהא ממנו כתיב דמשמע בכשר דווקא וכמו דדרשינן לענין שבירת עצם, בו, שכשר ולא בפסול:

ואף דביבמות ע"ד ע"א אמרינן דממנו דפסח אתא לג"ש ולא אמרינן דאיצטריך לכשר ולא בפסול, וכן ממנו, שני אמרינן דאתא לאיידי ולא לדרשא דדוקא בכשר ולא בפסול, נראה פשוט דכיון דע"כ איצטריך למיכתב ממנו. ממילא משתמע דמיירי בכשר ע"כ שפיר אמרינן דהאי ממנו אתא לג"ש, אבל זהו דבר פשוט דבקרבן פסול לא שייך בל תותירו, גם לדברי הצל"ח יקשה הא ע"כ האי והנותר ממנו עד בקר, לא מיירי בכל קדשים פסולים, דהא בגווייהו ל"ש המחכה עד בקר דמצותן בשרפה מיד, א"כ אמאי לא לקי ע"ז למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהא לא הוי לאו הניתק לעשה תיכף דהלאו הוא בפ' צו או בא, והעשה הוא מקרא דכל בקדש בשרפה, ועיין רש"י פסחים פ"ד ע"א דבעינן דהעשה יהא סמוך להלאו, ולא מצינו בשום מקום דליחייב ע"ז מלקות אלא הדבר ברור דבקדשים פסולים ליכא כלל איסורא דבל תותירו ע"כ אין נ"מ בשארי פסולים אלא בנותר, ובנותר הוי שפיר לאו הניתק לעשה דסמוך העשה ללאו:

וכן נראה מהא דמיתי המ"מ בשבת כ"ד ע"ב ראי' דאין שורפין קדשין ביו"ט מדכתיב והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל בקר שני אלא ליתן בקר שני לשרפתו, דאי נימא דלא תותירו קאי נמי אקדשים פסולים א"כ שפיר איצטריך בקר שני לאוריי דזה קאי דווקא בקדשים כשרים דקמא קאי בין בכשר בין בפסול, אלא ע"כ דפסולים ליכא לא תותירו:

וכן יש להביא ראי' מהא דאיתא בפסחים פ"ב ע"ב דכל פסולי קדשין דבשרפה הלכתא גמירא לה, ופריך א"כ הבשר אשר יגע בכל, טמא ישרף ל"ל, וכן בקדש באש תשרף ל"ל, וקשה כיון דאיכא לאו דלא תותירו א"כ איצטריך קרא דליהוי לאו הניתק לעשה דבודאי הא דאיכא הלכה למשה דבשרפה לא מיקרי ניתק לעשה, אלא ע"כ דבאמת בפסולי קדשין ליכא לא תותירו ע"כ פריך שפיר, ואין לומר דפריך למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"כ בלא"ה לא לקי דליכא מעשה, דהא הרמב"ם פ"י מהל' קרבן פסח העתיק הטעם דהוי לאו הניתק לעשה במותיר והיינו דיכול להיות שיותיר ע"י מעשה ואפ"ה פטור מטעם לאו הניתק לעשה, וא"כ מאי פריך הכא גבי שאר קדשין פסולין דל"ל קרא, דודאי אף דמספקא לה להגמ' סוף חולין אי איכא פלוגתא אי לאו הניתק לעשה לוקין עליו, אבל למסקנא נראה דכו"ע מודו בהא, וכן משמע בב"מ ס"ב ע"א דליכא פלוגתא בהא, וא"כ מאי פריך ל"ל קראי לשרפה אלא הדבר ברור דליכא שום לאו במותיר קדשים פסולין אפילו לאיסור בלבד ודלא כהצל"ח כנלענ"ד:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה