הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · מדת השולחן
א) הנה כבר הבאתי בסי' הקודם בשם הרמב"ם דמדת השלחן באורכו ורוחבו היתה כמדת שולחן המשכן, אך גובהו, כיון דהא דכתיב וכן תעשו לדורות לא קאי על מדת הכלים רק על סדר ההתקדשות על כן היתה רשות ביד בני הגולה לשנות וכיון שלא מצא מבואר שהיתה קומתו כקומת שולחן המשכן ע"כ השמיט זה לגמרי כיון שאפשר שנשתנה מדת קומתו, משום עדות הנביאים שהיו באותו הדור בזמן בנין המקדש:
אמנם במקדש ראשון מבואר במנחות צ"ט ע"א דהשולחן הי' של המשכן מעשה ידי מלאכת משה דלא פליגי החם אלא אם סדרו ג"כ על שולחנות האחרים שעשה שלמה או סדרו דוקא על של משה, וא"כ ברור דהיתה קומתו אמה וחצי האמה וא"כ קשה למה השמיט להביא גם מדת הגובה, ונראה בדעתו דכיון דתבנית מזבח העולה של בית שני לא היתה כתמונת המזבח של מקדש הראשון אלא כמו תמונת מזבח של המקדש שעתיד להבנות, א"כ חזינן דמדת כלי מקדש שני לא הי' כמדת כלי מקדש ראשון ע"כ י"ל דגם גובה שולחן מקדש שני ג"כ לא היתה כגובה שולחן מקדש הראשון, וכיון דלא מצא מפורש מדת קומת השולחן סתם הדברים ולא פירש מדעתו וגם ביחזקאל בצורת מזבח הפנימי לא נזכר כלל מדת הקומה וע"כ שאין קפידא בזה:
אמנם העיקר נלענ"ד בזה דהנה ביחזקאל מ"א כ"ב איתא המזבח עץ ג' אמות גבה, ומסיים זה השלחן אשר לפני ד' והנה חז"ל במנחות צ"ז ע"א ובחגיגה כ"ז ע"א, דרשו דהאי קרא מיירי בשולחן, והא דכינה אותו הכתוב מזבח הוא להורות דבזמן שאין מזבח שולחנו של אדם מכפר עליו, אבל פשטא דקרא הא מיירי במזבח ממש, וע"כ השמיט הרמב"ם מדת הגובה בין במזבח בין בשולחן משום דלא רצה להכריע בזה ע"כ סתם ולא פירש הדברים לא בשולחן ולא במזבח יעיין שם בסוגיא דחגיגה כ"ו ע"ב ובמנחות צ"ז ע"א שם, ומ"מ מוכרח דמזבח של יחזקאל או השלחן הי' משונה מדתו מכפי שולחן המשכן הרבה, ואי מיירי במזבח ג"כ מדתו היתה משונה ממדתו של מזבח הזהב שעשה משה, וע"כ דהכל נעשה ע"י הנביאים, וכל שיש לומר דלא נאמר אלא על בנין העתיד אמרינן דרק על בית הבחירה שעתיד להבנות נאמר, ומכל מקום ילפינן מזה דרחמנא קרי', עץ, כיון דלא על חנם נכתב כן ע"כ דלדרשא אתא גם לענין מזבח הזהב או לענין השולחן של המקדש, דאף דמצופה זהב נחשב כעץ בעלמא:
אמנם בעיקר הדבר מה שמבואר במנחות הנ"ל דשולחן המקדש הי' של משה, קשה טובא הא מבואר בסוטה ט' ע"א דלא שלטו שונאים במעשה ידי משה, וכן יקשה ממנורת המקדש דמבואר שם דהיתה של משה ומבואר סוף ירמי' דלקחו הכשדים המנורות, הן אמת דלפי מש"כ תוס' שאנ"ץ דמאן דס"ל ארון גלה לבבל לא ס"ל דאהל מועד נגנז (וגם מדעתו נראה דאי"נ דאהל מועד נגנז כולו נגנז בלא שום שיור) א"כ י"ל דסוגיא דמנחות אזלא אליבא מאן דס"ל דארון גלה לבבל ע"כ שפיר י"ל דהי' של משה אבל לר"ח בר פפא שם בסוטה דס"ל דאהל מועד נגנז שלא ישלטו שונאים במעשה ידי משה מוכרחין לומר דבין השולחן ובין המנורה של מקדש ראשון לא הי' של משה, ורק שלמה בעצמו עשאן כדמשמע פשט הכתוב:
אלא דלפ"ז תשאר קושיית הגמ' שם במנחות מהא דכתיב בדה"ב שנתן את השולחנות חמשה מימין דמוכרחין ע לפרש חמשה מימין של משה וחמשה משמאל של משה, כדאיתא במנחות צ"ח ע"ב ואולי י"ל דמכאן הוציא הרמב"ם דבריו דמדת הגובה אינה מעכבת, די"ל דר"ח בר פפא דס"ל דאהל מועד נגנז ס"ל דשלמה עשה שולחן אחד כמו שולחן שעשה משה והעשרה האחרים עשאן נמוכים ממנו דבאורך ורוחב אי אפשר למעט דהא לפעמים סדרו עליהם את לחם הפנים דבעינן י"ב טפחים כמבואר שם בסוגיא וא"כ מבואר דמדת הקומה לא היתה מעכבת במקדש ראשון כמו כן י"ל דלא היתה מעכבת גם במקדש השני ע"כ השמיטה:
ג) ולכאורה כמעט ממקומו הוא מוכרע, דלא הי' השולחן ממש של משה, דהא מבואר שם במנחות דמאן דס"ל דלא הי' מסדרין אלא על של משה טעמו משום דכתיב אשר עליו לחם הפנים, וא"כ קשה טובא הא כתיב בהדיא ויעש שלמה את השולחן אשר עליו לחם הפנים א"כ משמע בהדיא דשלמה עשאו ולא הי' של משכן, בשלמא למאן דסובר דעל כולם הי' מסדרין שכיר י"ל דכונת הכתוב ויעש שלמה את השולחן, היינו כמו שפירש הרד"ק, קבוצת השולחנות אבל למאן דס"ל דלא היו מסדרין רק על אחד, א"כ הא מבואר דהיו מסדרין על השולחן שעשה שלמה, ועשאו כמו של משה, והאחרים לא היו כמו של משה וכנ"ל, ולפ"ז י"ל דמאן דס"ל דלא היו מסדרין אלא על של משה ס"ל דלא גלה ארון לבבל ושל משה נגנז רק שלמה עשה אחד כמו של שולחן משה ועליו סדרו הלחם הפנים אבל מאן דס"ל דעל כולם סדרו ס"ל דארון גלה לבבל ולא ס"ל כרחב"פ בסוטה שם ושפיר י"ל דהי' במקדש ראשון גם שולחן של המשכן, וקדושתו חלה. גם על כל השולחנות שעשה שלמה:
אמנם לולא דברי תוס' שנ"ץ הייתי אומר כי אין הכרח לומר דפליגי בזה ולכולי עלמא אהל מועד נגנז כשנבנה המקדש, ואפ"ה לא קשה דא"כ איך אמרינן דארון גלה לבבל, דהנה בכל הכלים כתיב גבייהו באזהרת המקום למשה, ועשית, וגבי עשיית הארון כתיב ועשו, ועיין באור החיים שעמד בזה אבל כבר הקדימו חז"ל במ"ר להתעורר עצמם בדקדוק זה ואמרו בשם ר"י בר שלום, אמר הקב"ה יבאו כולם ויתעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה, ועיין יומא ג' ע"ב, ולפ"ז י"ל דדוקא בכלים שנקראים מעשה ידי משה בלבד הקפיד הקב"ה שלא ישלטו שונאים במעשה ידיו, אבל בכלי שהמעשה לא נקראת על שם משה ואדרבא הקפיד המקום שיקרא על שם כל ישראל בזה לא שייך כלל לומר שהקפיד הקב"ה שלא ישלטו שונאים במעשה ידיו, ואף דבבדי הארון כתיב ועשית, וא"כ הא יש קפידא מצד הבדים, אבל י"ל דהבדים בטלים לגבי עצם הארון ולא נקראו מעשה ידי משה עוד כיון שהם טפלים להארון, וניחא נמי מה שכל אהל מועד נגנז תכף כשנבנה בית המקדש והארון נשאר במקדש לדברי הכל כמבואר במקרא משום דדוקא מעשה ידי משה נגנז כדכתיב לישרים נאוה תהלה אבל הארון הי' מעשה ידי כל ישראל כולם, ואין זה נוגע כלל לפלוגתא אי ארון גלה לבבלי אי לא גלה לבבל
ד) אולם מדברי התוס' חגיגה כ"ה ע"ב נראה מבואר דשולחן של מקדש הי' של משה ממש, וכן מורה פשטות הסוגיא דמנחות שם וירושלמי פ"ו דשקלים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך אפשר לומר דלא סדרו אלא על של משה כיון דהכתוב מעיד בפירוש ויעש שלמה השולחן:
והנראה בזה דהנה במשנה דסוף חגיגה אמרינן דכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישיים ונראה דגם להשולחן הי' שני לו, ואף דמבואר שם דאמרו לישראל הזהרו שלא תגעו בשולחן מ"מ בודאי הי' צריכין להזמין שולחן אחר פן יטמאוהו וישאר הלחם בלא שולחן, וא"כ י"ל דהא דכתיב ויעש שלמה את השלחן לחת עליו את לחם הפנים היינו שולחן שני שיהא במקום שולחן המשכן ונהי דלכל הכלים עשו גם שלישיים אבל להשולחן שאינו מצוי להטמאות סגי באחד בלבד ואף דבימי שלמה לא נגזר עדיין טומאה על עמי הארץ אבל מכל מקום כיון שנתקרבו להשולחן כל כך רבים מישראל שפיר יש לחשוש לטומאה וע"כ הזמין שלמה שולחן אחר שיהא להניח עליו לחם הפנים, ועפ"ז י"ל דגם מזבח הקטרת עשה שלמה כדי להכין אם יטמא מזבח שעשה משה שלא ישאר בית המקדש בלא מזבח הזהב דלא מחלקינן בזה בין שולחן למזבח אף דאיכא סברא לחלק, ותליא בפלוגתא דתנאי לחד לישנא אי מזבח הזהב מקבל טומאה וכן השולחן דלדידהו שפיר י"ל דהזמינו להם אחרים לעת הצורך, אמנם כפי מאי דקיי"ל דאפילו לרבנן אין מזבח הזהב מקבל טומאה ע"כ דלא הוצרכו להזמין אחר, וא"כ צ"ל דנגנז ביחד עם כל חלקי האהל מועד ע"כ הוצרך שלמה לעשות מזבח הזהב אחר לגמרי:
וראיתי בפני משה בירושלמי סוף חגיגה, שכתב על הא דאיתא במשנה שם, דכל הכלים שהיו במקדש הי להם שניים לבר משולחן, אבל באמת דבריו תמוהים דהא מבואר שם בכל הסוגיא וכן הוא בירושלמי שם להדיא דשולחן ג"כ אפשר לו להיות טמא וא"כ היו מוכרחין להזמין ג"כ שולחן שני וכן מבואר ג"כ בפסחים ק"ט ע"ב דשולחן של מקדש חששו לו לטומאה, וע"כ רצה רב אשי להוכיח מזה דהי' של פרקים ולדברי הפ"מ הא לא חששו גבי שולחן לטומאה כלל, וע"כ דאין לחלק וגם להשולחן עשו שולחן שני לעת הצורך:
ה) ולכאורה יש להעיר לפי מאי דס"ל להגמ' שם בפסחים דשולחן של מקדש לא הי' של פרקים ואי דתיקשי היכי מטביל לי' י"ל דהטבילו אותו בים של שלמה דהא תינח בשולחן של מקדש ראשון אבל מה יענו בשולחן המשכן ובשולחן מקדש שני דלא הי' שם ים של שלמה, וע"כ דהי' של פרקים וא"כ מוכרח דשולחן המקדש לא הי' שולחן המשכן ודלא כסוגית הגמ' דמנחות הנ"ל, אבל יש לדחות דמשולחן המשכן ומקדש שני ל"ק דאיך הטבילו אותם כשנטמאו די"ל דהיו מקואות גדולים שהי' בידם להכניס את השולחן לתוך המקוה ורק משולחן המקדש פריך שפיר דהמקוה לא הי' מחזיק רק אמה על אמה וכמו שכתב הרשב"ם שם, אלא דיש לעיין מנ"ל דגם במקדש ראשון הי' שם רק מקוה קטנה של אמה על אמה:
אלא שעדיין יש להקשות שם בפסחים, דלמה הו"ל להגמ' לדחוק ולתרץ דהטבילוהו בים של שלמה הא הי' יכולין להוציאו חוץ למקדש ולהטבילו במקוה גדולה, וביותר קשה דהא מבואר בשקלים פ"ח מ"ג דפרכת שנטמאת באב הטומאה מוציאין אותה לחוץ ומטבילין אותה ופירש הרע"ב הטעם משום דבעיא שלוח, א"כ שולחן דהוי כלי ובימי שלמה הא לא גזרו עדיין דכלים יקבלו טומאה גם מולד הטומאה וא"כ בודאי אם נטמא היתה קבלת טומאתו מאב הטומאה וא"כ אי אפשר כלל להטבילו במקדש דהא בעי שלוח וחוץ למקדש הא אפשר להטבילו במקוה גדולה ול"ק אמתא באמתא היכי יתיב:
ו) אלא שבעיקר הדבר מה שהרע"ב נתן טעם דע"כ מטבילין את הפרכת שנטמאת באב הטומאה משום דבעיא שלוח הרמב"ם בפי' המשניות שם בשקלים לא הזכיר טעם זה ונראה ברור דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בפ"ג מהל, ביאת מקדש דאין כלי חייב בשלוח אלא אם הוא אב הטומאה, אבל ראשון לטומאה לא בעי שלוח אלא מדרבנן ולדידי' צריך לומר דהא דהצריכו להטביל הכלי שנטמא באב הטומאה חוץ למקדש אינה אלא מעלה דרבנן בעלמא וי"ל דבימי שלמה עדיין לא גזרו גזרה זו ואפילו אם גזרו כבר אבל על השולחן לא גזרו דיטעון שלוח, ע"כ שפיר הטבילוהו בבית המקדש, ומזה י"ל דהוציא הרמב"ם את דינו ולא כהכ"מ שם שדחק הרבה בטעם הרמב"ם דמחלק בין אב הטומאה לראשון עיי"ש:
והנה לשיטת הרמב"ם אתי שפיר בפשיטות הא שהטבילו השולחן במקדש, אבל לראב"ד שם דפליג ודעתו דגם ראשון לטומאה בעי שלוח יקשה טובא דאיך אפשר הי' להטביל את השולחן במקדש הא בעי שלוח, והא דלא תקשה דאיך הטבילו השולחן אם נטמא במת ונעשה אב הטומאה די"ל דזה מילתא דלא שכיחא לגמרי היא שיטמא השולחן במת ורק מטומאות הרגילות ומצויות פריך שפיר לרמב"ם אבל לראב"ד יקשה טובא דהא אפי' אם נטמא באב הטומאה הוכרחו להוציאו מבית המקדש ולא קשה כלל אמתא באמתא היכי יתיב ואולי י"ל דבימי שלמה כבר גזרו על טומאות דרבנן המצויות וע"כ הטבילוהו במקדש ושפיר פרכינן דהיכי מטביל אמה באמתא, אבל הפשטות נראה כשיטת הרמב"ם:
ז) וראיתי להמל"מ שם שהקשה על הרמב"ם ממשנה דנדה ל"א ע"ב, דאיתא התם, אין חייבין עליו על משכבו של בועל נדה כותית על טומאת מקדש וקדשיו, משום דטומאת ספק היא, משמע דאם היתה הטומאה ודאית הי' חייבין עליו על ביאת מקדש ולהרמב"ם הא טומאת משכב בועל נדה אינה אלא ראשון לטומאה וא"כ אפילו בטומאה ודאית ליכא חיובא דביאת מקדש, והניח בקושיא, ולענ"ד לק"מ, דהא מבואר ברמב"ם שם דאם הכניס אדם טמא למקדש חייב, וא"כ י"ל דהרמב"ם אינו מפרש דהא דנקט אין חייבין עליו על ביאת מקדש היינו על המשכב של בועל הכותית, אלא על הכנסתו של בועל הנדה גופא במקדש. משום שטומאתו היא בספק אבל אם היתה טומאתו ודאית הי' חייב כשאר מכניס אדם טמא למק' והדברים ברורים לענ"ד:
ועל פי מאי דביארתי ל"ק נמי מה שהקשה שם המל"מ מהא דאיתא בספרא דגם על ראשון לטומאה חייב משום ביאת מקדש, דכיון דחזינן בסוגייא דפסחים דרב אשי לא ס"ל כהספרא ע"כ דחה דברי הספרא מהלכה, ובטעם רב אשי דדתה דברי הספרא י"ל דס"ל דהספרא אתי כמאן דס"ל בנדה כ"ט ע"א דמזכר ועד נקבה אתא למעט טומטום ואנדרוגינוס ואין ממעטינן אב הטומאה ע"כ חייב ג"כ על ראשון לטומאה אבל לפי מאי דקיי"ל כדרשת הגמ' סוף עירובין דאתא למעט מה שיש במינו אב הטומאה א"כ דוקא אב הטומאה בעי שלוח ולא ראשון ואף דהגמ' שם בנדה אמרה דתרתי שמעינן מהאי קרא רב אשי לא ס"ל הכי וס"ל באמת דתנאי היא ועיין שם בגאון יעקב סוף עירובין, על כל פנים הי' לו להרמב"ם אילן גדול לסמוך עליו שיטתו הלזו:
ח) ולכאורה יש להקשות מהא דאיתא בזבחים נ"ט: דפליגו ר' יוסי ור' יהודא דר' יוסי ס"ל דהא דכתיב כי מזבח הנחשת קטן מהכיל היינו משום שנגנז וסילקו דא"כ למה פרט הכתוב דוקא מזבח הנחשת הא כל האהל מועד נגנז ולשיטת תוס' שנ"ץ י"ל דר' יוסי ס"ל דארון גלה לבבל וא"כ ס"ל דלא נגנז האהל מועד ודוקא מזבח הנחשת גנז ולא כל האהל מועד, וי"ל דאזלי לטעמייהו דר' יהודא לטעמי' אזיל דס"ל לפי גירסת התוס' ביומא נ"ג ע"ב דארון במקומו נגנז א"כ ס"ל כר"ח בר פפא שם בסוטה דכל אהל מועד נגנז ע"כ לא הי' אפשר לו לפרש כר' יוסי דקאי הכתוב על מזבח הנחושת דוקא, ור' יוסי ס"ל דארון גלה לבבל ע"כ פירש דקאי רק על מזבח הנחשת אבל העיקר נלע"ד דגם ר' יוסי ס"ל דכל האהל מועד נגנז וכמו שכתב הרד"ק שם לדייק מפשטות הכתובים, אלא דקרא אתא לאשמעינן דלא נימא דאף דדן שלמה את האהל מועד בגניזה מ"מ עדיין הם ראוים לעבודה, ע"כ אמר, דכיון דסילקם וקידש מזבח אחר כבר חל שם פסול על המזבח הקודם ואינו ראוי עוד להקרבה, ועפ"ז מדוקדקין שם דברי רש"י בזבחים נ"ט ע"ב דעיקר החידוש הוא מה שסילקו לגמרי, ול"ק למה באמת פסל את מזבח הנחושת של משה דבאמת לא הי' כאן פסול מיוחד על המזבח אלא כיון שבנו את האהל מועד הגניזה ממילא חל שם פסיל על כל הכלים של האהל והקדושה שבה להיות חלה על הכלים של בית המקדש שעשה שלמה כנלע"ד: