הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · כלי קודש שעשאן לשם הדיוט
א) הנה ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה כ', אין עושים כל הכלים (של מקדש) מתחלתן אלא לשם הקדש, ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותם לגבוה:
וראיתי להגאון משנה למלך בספרו פרשת דרכים דף נ"ב שתמה ע"ז דאיך אפשר לאסור כשכבר נעשו להדיוט הא קיי"ל הזמנה לאו מילתא היא, וא"כ אף אם נעשו להדיוט מ"מ אין כאן אלא הזמנה בעלמא והזמנה אינה אוסרת בכל התורה כולה:
ולענ"ד לק"מ דע"כ לא אמרינן דהזמנה לאו מילתא היא ואינה פוסלת אלא דוקא באורג בגד למת או מפה לספר תורה דהתם לא חייבה התורה לעשות את הבגד לשם מת או את המפה לשם ספר, ורק אנו באין לעשות חלות של איסור על הבגד הנארג בזה אמרינן דהזמנה אינה עושה תלות כל זמן שלא נשתמשו בו ממש אבל גבי דין כלי קודש דבעינן שלא יעשו לשם הדיוט הוא מטעם דבעינן שתחלת עשיית כלי המקדש יעשו, לשמן, א"כ מאי מהני שנימא הזמנה לאו מילתא סוף סוף הא ליכא דין, לשמה, על כלי המקדש, והדברים מפורשים ברש"י פ' תרומה ועשו לי מקדש, לי, לשמי והובאו נמי בסימן א' וכן כתב רש"י על הא דכתיב ויקחו, לי, לשמי, ע"כ שפיר אמרינן דאם עשאן מתחלה לשם הדיוט לא מהני עוד דהא חסר בהו עיקר הדין של ועשו לי מקדש, לי, לשמי, וע"כ שפיר פסק דאין להם עוד תקנה:
ואחרי התבאר לנו דכל עיקר פסול הכלים הוא משום דלא נעשו, לשמן, א"כ יש לומר, דאין כל זה שייך אלא דוקא בכל כלי המקדש דשייך בהו דין של ועשו, לי, מקדש, דהיינו, עשיי' לשמן, אבל עצי המערכה דלא מצינן בהו מצות עשיי' אלא דין העריכה, וערכו עצים, ל"ש בהו לפסול אם חתכן לשם הדיוט, ודוקא אם נשתמש בהן הדיוט פסולין למערכה מגזרת הכתוב דמקשינן עצים למזבח כדאיתא בזבחים קט"ז ע"ב ומנחות כ"ד ע"א אבל כל שלא נשתמש בהן אין בהם אלא איסור הזמנה ובהזמנה הא קיי"ל דלאו מילתא היא:
וזכינו בזה ליישב נמי גם מה שהקשה שם הפרשת דרכים, על הרמב"ם מסוגיא דזבחים ומנחות הנ"ל דמשמע דאפי' אם הזמינן להדיוט את העצים מ"מ מותרין להדיוט ואינן אסורין רק אם נשתמש בהן, אבל לפי מה שהסברתי אתי שפיר דשאני התם דאיירי בעצים דלא מצינו בהם מצות עשיי' לשמן ע"כ שפיר י"ל דאין אסור אלא דוקא בנשתמש בהן להדיוט אבל בכלים דהקפידה תורה בהם על העשיי' שתהא לשמן שפיר י"ל דהזמנה נמי מבטלת הלשמן:
ב) וכן מבואר בירושלמי יומא פ"ג הלכה ו', דטעם פסול הכלים שעשאן לשם הדיוט מתתלה הוא משום דבעינן עשיי' לשמה, דאיתא התם, אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו, ופי' הקרבן עדה שם, דכונת הירושלמי היא דבעינן שיחצבו לשם קודש וכן משמע התם מהא דאמרינן, סברין מימר, מה פליגן להדיוט הא לגבוה לא (מן מה דתנינן) מן מה דתנינן אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ואר"ח במחלוקת, שכונת הירושלמי הוא לומר במקודם הוי סברין לומר דכלי קודש לכו"ע ס"ל דבעינן בהו עשיי' לשמה ואח"כ מסיק דפליגי בין בהדיוט בין בגבוה, היינו דמאן דס"ל דבעינן לשמה, בכל דוכתי בעינן לשמה ומאן דס"ל דלא בעינן לשמה אפי' בקודש לא בעינן לשמה, וכמו דקיי"ל דאי נימא דבעינן עיבוד של עור תפלין ומזוזות לשמה לא מהני אפי' בדיעבד אם עיבדן שלא לשמן ה"נ באבני קודש אי נימא דבעינן מציבה לשמה לא שייך בהו לאמר דהזמנה לאו מילתא הוא ועיין רמב"ן במלחמות סוכה ט' ע"א, וראיתי שם בפני משה שכתב לפרש דהא דתנינן העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה מיירי בבא מתרומת הלשכה, ותמוה מאד, איך אפשר לעשות להדיוט כלים מתרומת הלשכה, אלא העיקר בזה כפירוש הקרבן עדה דגורם שם דקאי על הא דאמרינן דהעושה כלי להקדש אסור להדיוט דמיירי בבא מתרומת הלשכה:
ג) עוד הי' נראה לומר בישוב קושיית הפרשת דרכים הנ"ל דהנה עיקר הטעם דאמרינן הזמנה לאו מילתא הוא, נראה, דכיון דסתם בגדים אינם עומדים להיות תכריכין למת או מפות לספר והאדם רוצה להוציאם מחזקתן, אין בידו לבטל חזקתן הראשונה על ידי הזמנה בעלמא וא"כ אין הדברים אמורים אלא דוקא בעושה בגד למת ומפה לספר וקבר לקבור בו שהוא בא להפקיע את חזקת ההיתר שיש בהחפצים האלו ולחדש בו דינים ואיסורים חדשים שלא הי' בו מקודם, אבל בעושה כלי להדיוט, הא אינו רוצה לחדש על הכלי דינים חדשים מיוחדים אדרבא האומן רוצה לקבוע עליו התנאים שהחפץ עומד להשתמש בו מתחלת עשייתו והוייתו בזה י"ל דלכו"ע אמרינן הזמנה מלתא היא לקבוע עליו שם כל' הדיוט, וא"כ ל"ק כלל קושיית הפרשת דרכים על הרמב"ם דאמאי נאסרין הכלים שנעשו לשם הדיוט להקדש הא קיי"ל דהזמנה לאו מילתא היא דהכא כיון שהזמינו לשם דבר שעומד לזה מתחלת הוייתו לכו"ע אמרינן הזמנה מילתא היא, ולפ"ז י"ל דלא קשה נמי מהא דמבואר בסוגיא דזבחים ומנחות דעצי הקדש שהיו מתחלתן לשם הדיוט לא נאסרו בהזמנה אלא בהשתמשות דכיון דסתם עצים להסקה ניתנו כדאי' בב"ק ק"ב ע"א והוא בא להפקיע אותם מחזקתן להזמינם לשם כלים בזה לא מהני הזמנה בעלמא אלא בעינן דוקא השתמשות, אמנם הראשון נראה עיקר:
ד) והנה הרמב"ם פ"י מהלכות איסורי המזבח הלכה ב' כתב, ועצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים, ולא זכר הכא הדין דאם חצבן להדיוט פסולין למערכה וכמו שכתב זה גבי אבני בנין וכלי בית המקדש, ונראה מבואר דעתו כמו שנתבאר דאף דבעינן עשיי' לשמן גבי בנין בית המקדש מ"מ אין זה אלא בבנין או בכלים דכתיב בהו עשיי' לשמה או קיחה לשמה, אבל בעצים דלא מצינו בהו דין לשמה, ע"כ לא בעינן לא קיחה ולא עשיי' לשמן הילכך אפי' הזמינן להדיוט אין כאן פסול ודוקא בנשתמשו בהעצים פסולין למערכה משום דילפינן זה מהיקש דמזבח:
וראיתי שם בלחם משנה שתמה על הרמב"ם למה פסק דבעינן דוקא חדשים, הא ת"ק שם בזבחים ובמנחות דדריש מה מזבח משל צבור אף עצים משל צבור פליג ע"ז וכיון דפסק דעצים באין משל צבור א"כ מנ"ל דבעינן עצים חדשים, והנה זה דבר פשוט דלכו"ע באין עצים משל צבור וכמו דמוכיח שם הלחם משנה מגמ' דמנחות דפרכינן מאי בינייהו, ולא אמרינן דאיכא בינייהו, אם עצים כשרין כשבאים משל יחיד (אלא שכפי הנראה נפל שם ט"ס בל"מ, שהעתיק, חדתי ועתיקי איכא בינייהו, ובאמת האי ועתיקי, שהביא הל"מ, אינו מחובר עם חדתי אלא קאי אדלקמי, ועתיקי לא, כמבואר למעיין) ונראה פשוט דודאי גם ר' אלעזר בן שמוע בא להוכיח דיחיד אינו מתנדב ומביא עצים מתוך ביתו דהא בעינן שלא נשתמש בו וכיון שהיו של יחיד א"כ מיקרי נשתמש בו דהא קנאן לצרכו, וע"כ מייתי גם מר"א בן שמוע דבאין משל צבור ולא משל יחיד, אבל באמת אין זו ראי' די"ל דהיחיד לא קנאן מעולם אלא ירשן מאבותיו החצובה לא נקראת השתמשות אלא הזמנה בעלמא, אלא נראה דעד כאן אי אפשר להקיש עצים למזבח לענין דבעינן חדשים אלא דוקא אי נימא דבאין דוקא משל צבור ע"כ מקשינן נמי לענין חדשים שיהי' כמזבח אבל אי נימא דעצים באים משל יחיד א"כ אין זה היקש גמור דהא מזבח אינו בא אלא משל צבור ועצים באין גם משל יחיד, ולמאן דס"ל דבעצים לא בעינן חדשים אף דלענין דין זה דבאין משל צבור הוקשו להדדי היינו משום דס"ל דלענין חדשים גלי קרא דלא בעינן דוקא חדשים דהא כתיב, והמוריגים וכלי הבקר לעצים וזה נראה לי דוחק לאוקמי דמיירי בחדתי כדמוקמינן לה במנחות שם, ע"כ ס"ל דגלי קרא דלהכי לא הוקשו אבל לר' אלעזר בן שמוע אמרינן דאין היקש למחצה וכמו דהוי היקישא לענין דבאין דוקא חדשים ה"נ מקשינן להכי דבאין דוקא משל צבור ולא משל יחיד:
ומה שכתב שם הלח"מ דמקור פסק הרמב"ם דפסק כר"א אן בן שמוע הוא מהא דאיתא בתוספתא דעצי סתירה פסולי' תמוה מאד, דאין מכאן שום ראי' דבעינן דוקא חדשים ממש די"ל דשאני עצי סתירה שכבר נשתמשו בהם להדיוט אבל היכא דלא נשתמשו להדיוט וגם אינם חדשים אפשר דכשרים, דכונת הרמב"ם שיהי' חדשים לא שיחתוכו אותם לשם הקדש אלא תיכף כשהם חתוכין מהיער יתיחדו לשם הקדש, וא"כ אם כבר היו מונחים זמן רב שלא לשם הקדש אסורין ג"כ להקדש, וזה א"א להוכיח מעצי סתירה, גם י"ל דהא דעצי סתירה פסולין היינו משום דכבר הם מרוקבים אבל אם לקחן מבנין אחר י"ל דכשרים, ובלא"ה אף אם לא נחלק בכך הא אין ראי' מהתוספתא דהא י"ל דאתיא כר"א בן שמוע דס"ל דבעינן דוקא חדשים, ומנ"ל לרמב"ם לפסוק דלא כת"ק, אבל באמת הדבר ברור דמקור דברי הרמב"ם הוא, מסוגיא דזבחים קט"ז ע"ב דמבואר בהדיא דרבא ס"ל דהלכתא כר"א בן שמוע דגם עצים בעינן דוקא חדשים ולאו דוקא במקדש אלא אפי' בבמה נמי בעינן חדשים דהא עובדא דרבא התם בבמה מיירי, ועפ"ז יש לבאר דקדוק דהרי הרמב"ם שהובאו למעלה, שכתב עצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים אשר לפי הנראה כשפת יתר הם, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכיון בלשונו להורות דלא נימא דוקא במזבח בעינן שעצי המערכה יהי' חדשים אבל בבמה אין קפידא וכן אם עכו"ם מקריבין בבמה שלהן לגבוה לא קפדינן על חדשים ע"כ הכפיל וכתב, לעולם לא יביאו אלא חדשים, כלומר דבין במקדש ובין בבמה לעולם בעינן דוקא חדשים, ועל פי זה נתיישב מה דלכאורה הי' תמוה למה השמיט הרמב"ם דין זה מהלכותיו דאפילו לעכו"ם בבמה שלהן נמי בעינן דוקא עצים חדשים כמבואר בסוגיית הש"ס דזבחים קט"ז הנ"ל אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכלל דין זה בדקדוק לשונו במה שכתב, ולעולם לא יביאו אלא חדשים, דכונתו אפי' בבמה ולעכו"ם:
ה) אמנם יש להתפלא על מה שהשמיט הרמב"ם ולא זכר דכמו דעצים שנשתמש בהם הדיוט פסולים למערכה כמו כן אש שנשתמש בו הדיוט פסול לגבוה וכמבואר בהדיא שם בזבחים גבי עובדא דאיפרא הורמיז, ואולי י"ל דהרמב"ם סמך בזה על מה שכתב בהלכות מעילה פ"ב הל' י"ג דשלהבת של הקדש אין בה מעילה דלית בה מששא ומקורו מהגמ' סוף ביצה א"כ ל"ש כלל לפסול אם הביא אש שכבר נשתמשו בו וע"כ דכונת הגמ' על גחלת שיש בה ממש א"כ הוי בכלל עצים ודין עצים הא הביא הרמב"ם, אבל זה דוחק גדול דהא ר"א בן שמוע זכר בדבריו בהדיא עצים ואש א"כ למה השמיט גם הרמב"ם לכתוב עצים וגם אש, אמנם בזבחים קע"ז ע"ב שגם שם הובאה ברייתא דר"א בן שמוע איתא שם רק עצים בלבד, מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט, אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט ולא זכר בדבריו אש ואולי לא היתה בגירסתו של הרמב"ם גם במנחות לשון אש, והטעם כמו שכתבתי דאש לית בה מששא, וע"כ השמיט זה מהלכותיו, והא דמבואר שם בגמ' זבחים ואפקו נורא ממרא חדתא א"כ חזינן דגם באש בעינן שלא נשתמש בה אדם, י"ל שאני התם דזה הוי בכלל הכלים דבעינן שיהיו חדשים שלא נשתמש בו הדיוט אבל אין זה נוגע כלל לדין זה דבעינן אש שלא נשתמש בו הדיוט וראי' ברורה לזה דהא לא נזכר כלל בדבריו התם דבעינן אש חדשה, אלא עצים א"כ מנ"ל הא וע"כ דכל עיקר הדין אינו אלא או שהוא להידור ולנוי וכמו שכ' רש"י התם לענין מה שהזהיר רבא ליקח בחורים בני גיל אחד שהוא לנוי ה"נ י"ל דמה שהזהיר ליקח מרא חדתא אינו אלא לנוי, ואין להקשות דלפ"ז מנ"ל להש"ס התם דס"ל לרבא כר"א בן שמוע דבעינן דוקא עצים שלא נשתמשו בה דילמא ס"ל דאפילו עצים שכבר נשתמשו בהן נמי כשרים אלא לנוי בעלמא אמר שיקחו עצים חדשים, ונראה בדעת רש"י דדוקא בהמקריבים. את הקרבן שייך נוי והידור אבל עצים שבלא"ה הם נעשים אפר מה שייך נוי והידור בגווייהו וע"כ מוכרח מזה דגזרת הכתוב הכא דבעינן דוקא חדשים אבל לענין מרא חדתא שפיר י"ל דאין בזה קפידא אלא דהזהיר ע"ז משום נוי בעלמא וז"פ:
ו) אלא שיש לעיין דהא בהדיא כתיב בקרא על העצים אשר על האש אשר על המזבח וכיון דמקשינן עצים דרישא דקרא למזבח לענין חדשים ה"נ הו"ל לאקושי אש למזבח דסמיך לי' דבעינן שתהא אש חדשה וכמו דגרסינן באמת במנחות, וכן לענין דבאין משל צבור זכר נמי ר"א ב"ר שמעון דגם אש באה משל צבור, הן אמת דדין זה דאש ג"כ באה משל צבור ג"כ לא הובא ברמב"ם ולכאורה כיון דאמרינן אין היקש למחצה בודאי מקשינן לכל מילי כנ"ל וא"כ הו"ל לאמר גם לשיטת הרמב"ם דפסק כר"א בן שמוע דאש באה משל צבור כמו דפסק דעצים באין משל צבור, ואולי י"ל לפי גירסת הש"ס בזבחים בדברי ר"א בן שמיע מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט, דר"א בן שמוע פליג בתרתי על ר"א בר"ש, חדא, דמרבה מהאי הקישא נמי דבעינן שגם העצים יהי' חדשים ועוד דראבר"ש ס"ל דגם אש אתיא דהאי הקישא אבל ר"א בן שמוע ס"ל דכיון דעיקר הדבר הוא עצים אשר לפי דברי רבו עצים קרואים בשם קרבן כדאיתא במנחות כ' ע"ב ע"כ סברא דכי אתא הקישא לעצים בלבד אתא ולא לאש ע"כ לא זכר בדבריו רק עצים ולא אש, וא"כ לפי מאי דס"ל להרמב"ם לפסוק כר"א בן שמוע א"כ ליתא לאש בהאי הקישא, אבל באמת אי אפשר לומר כן, דא"כ כדפרכינן שם במנחות מאי בינייהו בין ראב"ש לר"א בן שמוע אמאי לא אמרינן דאש איכא בינייהו ועיין בתוס' ב"ק ל"ג ע"א אבל הכא ל"ש לומר כן כיון דעיקרה של המחלוקת תלוי בזה, ומוכרחין אנו לומר דהרמב"ם לא הי' גורס גם בדברי ר' אלעזר בר"ש תיבת, אש, ולא אתי אלא לרבות עצים דפתח בי' קרא אבל לא, אש, וע"כ גם ר"א בן שמוע אינו מרבה אלא עצים דבעינן שיהי' חדשים ולא אש חדשה, וע"כ השמיע הרמב"ם שני הדינים בין דין דבעינן אש משל צבור ובין הדין דבעינן אש חדשה ואף שקצת דוחק לומר כן אבל שינוי הסוגיות מוכיח כן לענ"ד: