אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › חילוק שתי הלחם אם קודם לחילוק לחם הפנים

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · חילוק שתי הלחם אם קודם לחילוק לחם הפנים

אפיית שתי הלחם אם דוחה את השבת

א) גרסינן במשנה דסוכה נ"ה ע"ב, ובעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ נראה מבואר מזה דחילוק של לחם הפנים שהוא מצה קודם לחילוק של שתי הלחם שהן חמץ, אמנם בגמ' שם נ"ו ע"א אמרינן דאבא שאול חולק ע"ז וסובר דאומרים לו הילך חמץ הילך מצה דחיובא דיומא עדיף וכאבא שאול ס"ל נמי לרב שם דס"ל דמברכין על הסוכה ואח"כ מברכין ברכת הזמן ולא כרבה בר בר תנה דס"ל להיפך וא"כ לפי מאי דקיי"ל להלכה דמברכין על הסוכה ואח"כ מברכין זמן ממילא הו"ל למיפסק כאבא שאול דאומר לו הילך חמץ הילך מצה, דחיובא דיומא עדיף אבל הרמב"ם לכאורה השמיט לגמרי דין זה מהלכותיו ולא הכריע אם להקדים חילוק לחם הפנים או שצריך להקדים חילוק שחי הלחם כמו שמורה כן ההלכה דמברכין ברכת הסוכה ואח"כ ברכת הזמן, ומצאתי להמשנה למלך בפ"ד מהלכות כלי המקדש הלכה ה' שעמד בזה והניח בצ"ע:

וראיתי להנודע ביהודא חלק או"ח מהדו"ק סי' ל"ט שכתב ליישב דלהרמב"ם ספיקי מספקא לי אי הלכתא כמתניתין אי כאבא שאול אי חילוק לתם הפנים קודם אי חילוק שתי הלחם עדיף ע"כ השמיט לגמרי דין זה מהלכותיו ודבריו תמוהים דאי נימא דהרמב"ם מסתפק בדין זה א"כ הו"ל להביאו ולכתוב דדין זה הוא ספק וכדרכו בכל המקומות לבאר אם הוא מתורת ודאי או מתורת ספק, והיכא שלא היתה בידו להכריע הביא שתי הדעות בלא הכרעה וכמו שהביא בהלכות שקלים פרק ג' הלכה ט' לענין מה יעשו עם השקלים, והכא נמי הי' לו להביא שתי הדעות אי חמץ קדים או מצה קודמת ולא להכריע הדין:

אבל באמת נראה לענ"ד דאין כאן השמטה ודעתו לפסוק כסתם מתניתין דחילוק לחם הפנים קודם לחילוק שתי הלחם וזה לשון הרמב"ם פ"ד מהל' כלי המקדש הלכה ד', ומ"ע להיות כל המשמרות שוות ברגלים, ובהלכה ה', כתב במה דברים אמורים בקרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובשתי הלחם וקשה דהא הו"ל להקדים שתי הלחם דהוי חובת הרגלים, לחילוק לחם הפנים דלא הוי חובת הרגל דהא בקרבנות הרגל נקט ואתא והלחם קרב עם הכבשים, אלא הדבר ברור דרצה בזה להורות דחילוק לחם הפנים קודם לחילוק שחי הלחם, ולא רצה להעתיק כלשון המשנה משום דלשון המשנה מורה דכך הוא תדיר שיש עצרת בשבת ואין זה לאחרים דס"ל דאין בין ר"ה ור"ה אלא ארבעה ימים וכדאיתא בשבת קי"ד ע"ב אבל לדידן אף דמקדשין עפ"י הראי' מכ"מ הי' נזהרין שלא יהי' שתי שבתות סמוכין זו לזו ולא, בד"ו פסח וכשחל עצרת בשבת הא הי' פסת ביום ו' ע"כ לא הזכיר זה בפירוש וסתם הדברים ועיין חגיגה י"ז ע"א:

ב) אלא דיש לתמוה אמאי פסק כסתם מתניתין ולא כאבא שאול הא לדינא קיי"ל כרב דמברכין ברכות הסוכה ואח"כ ברכת הזמן וכדפסקינן שם בסוכה נ"ו ע"א בהדיא וא"כ הו"ל ליפסק נמי בהאי מילתא דחיובא דיומא דעצרת קודם ללחם הפנים:

וראיתי בצל"ח סוכה שם שכתב ליישב דע"כ לא אמרינן דזמן לא הוי חיובא דיומא אלא דוקא. לרב דס"ל בעירובין מ' ע"ב דאין אומרים זמן אלא בשלש רגלים, דהא על סוכה אין מברכין זמן אלא על הרגל, ע"כ שפיר שייך למיפרך מהא דס"ל לתנא דמתניתין דמצה קודמת לשתי הלחם דדמי ללחם הפנים, אבל לדידן דמברכין זמן גם על הסוכה א"כ י"ל דזמן דמברכין, לא מיקרי חיובא דיומא דהא שייך נמי אסוכה אב לחם הפנים שפיר מיקרי חיובא דיומא כמו שתי הלחם ע"כ אף דמקדימינן סוכה לזמן היינו משום דסוכה הוי חיובא דיומא וזמן בא בשביל הסוכה אבל לחם הפנים הוי חיובא דיומא כלחם הפנים וא"כ היכא דשניהם שוים י"ל דחדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ולחם הפנים הוי תדיר נגד חילוק שתי הלחם:

וגם דברים אלו הם תמוהים לענ"ד דאיך אפשר להעלות על הדעת דרב ושמואל ס"ל דאין מברכין שהחיינו על מצות סוכה הא ברייתא ערוכה היא בסוכה מ"ו ע"א גבי סיכה וכן גבי לולב דמברכין עליהן שהחיינו וזה דוחק לומר דלא הוי אלא רשות דהא דומיא דברכת המצוה קתני דהוי חובה וכן איתא בברכות ל"ז ע"ב דאם הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו ולא פרכינן מהני ברייתות על רב ושמואל שם בעירובין ואף דרב חנא ופליג אבל מ"מ הו"ל למפרך התם מינייהו ולשנויי דרב תנא ופליג גם שמואל לא הי' מחזיק אח רב חברו לתנא ותקשה עליו מהני ברייתות, אלא הדבר ברור דהא ס"ל לרב ושמואל דאין אומרים זמן אלא בשלש רגלים לא אתי אלא למעוטי ראש השנה ויום הכפורים ושמיני עצרת דכיון דלא איקרי רגלים קבועים דיש בהם שמחה אין מברכין בהם שהחיינו, אבל שהחיינו שהתקינו על ברכת המצות הבאים מזמן לזמן גם רב ושמואל מודו דמברכין עלייהו שהחיינו, דאם לא כן איך יפרנסו המשנה דברכות נ"ד ע"א דהקונה כלים חדשים, מברך שהחיינו הא לא הוי בכלל שלש רגלים ואף דהתוס' בסוכה מ"ו ע"א, כתבו בשם רב שרירא גאון דאין הלכה כהאי משנה דקיי"ל כסוגיא דעירובין מ' ע"ב דאין מברכין שהחיינו רק על מצוה שקבוע לה זמן, וא"כ י"ל דגם רב ושמואל הכי קים להו דלית הלכתא הכי, אבל הא כבר הסכימו כולם דאין זה שום סתירה וכש"כ במצוה הקבוע לה זמן דודאי גם רב ושמואל יודו לזה, וכן בפדיון הבן פסקינן סוף פסחים דמברכין עליו שהחיינו אף שהיא ברכת המצוה ולא הוזכר מאן דפליג וכמו שהעירו התוס' שם בסוכה, הן אמת דבזה יש ליישב הא דקשה שם בפסחים דל"ל למיפסק הלכה דאבי הבן מברך שתים כיון דליכא מאן דפליג אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהוי אמינא דבי מדרשא שם דס"ל דאבי הבן מברך שתים היינו דס"ל במתניתין דברכות דמברכין שהחיינו גם על דבר שאינו קבוע לו זמן ע"כ שייכא ברכת שהחיינו גם, על פדיון הבן, אבל לדידן דקיי"ל כסוגיא דעירובין דבעינן דוקא מצוה הקבוע לה זמן לא שייך כלל ברכת שהחיינו בפדיון הבן ע"כ פסקינן דגם לדידן מברכין שהחיינו על פדיון הבן דזה מיחשב כקבוע לה זמן, עכ"פ הדבר ברור דגם רב ושמואל יודו דמברכין זמן על מצוה שקבוע לה זמן וכונתם שאמרו אין מברכין זמן אלא בשלש רגלים היינו על כל המצוות שיש בשלש הרגלים ולא על חנם דקדקו ואמרו, אין אומר זמן אלא בשלש רגלים ולא אמרו אין אומר זמן אלא על שלש רגלים, דבאמת לא לבד שאומרים שהחיינו על הרגל בלבד אלא על כל המצוות הנוהגות ברגל כמו סוכה ולולב דגם מצוות אלו הן כרגלים חשובי, וע"כ אין מקום לומר כלל דדעת רב ושמואל לומר דאין מברכין שהחיינו על סוכה רק על הרגל בלבד:

ג) ולכאורה הי' נראה ליישב עפ"י מה שראיתי להגאון עמודי אור סימן ל"ו שהקשה דמאי פרכינן התם בסוכה על רב ממתניתין דסוכה דלחם הפנים קודם לשתי הלחם, דע"כ דלא אמרינן חיובא דיומא עדיף, הא פרוסת לחם הפנים היתה גדולה משל שתי הלחם, דהא חלת שתי הלחם היתה רק מעשרון אחד וחלת של לחם הפנים היתה משני עשרונים כדאיתא בפ' אמור, וא"כ הא קיי"ל בשו"ע או"ח סי' קס"ח דגדולה עדיפא לענין ברכה, וע"כ הקדימו לחלק לחם הפנים קודם שתי הלחם, והנראה בזה דהנה ז"ל הרמב"ם פ"ז מהלכות ברכות הלכה ד', מצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלמה וקשה דלמה לא העתיק כלשון הגמרא דאם יש לפניו פתותין ושלמין מברך על השלמין, ע"כ נראה דהרמב"ם אינו מפרש כדעת הסוברים דהא דס"ל לרב הונא בברכות ל"ט ע"ב דמברך על הפתוחין ופוטר את השלמין מיירי כגון שהפתיתין גדולין מהשלמים, אלא דאפילו הם קטנים מהשלמין ג"כ הרשות בידו לברך עליהן ולפטור את השלמין כיון שהם ממין אחד דאין שום מעלה על השלם, והרמב"ם דפוסק כר' יוחנן דס"ל דמברך על השלמין, וכיון דידעינן דאיכא מעלה לשלם ממילא מובן דאם יש לפניו פתותין ושלמין דמברך על השלמין, ולפ"ז ל"ק מה שהקשה העמודי אור, דהא ודאי דמקדימין את לחם הפנים משום דהיא גדולה מפרוסת שתי הלחם דהא התם לרב קיימינן ורב הונא הא הי' תלמידא דרב ובודאי ס"ל כותי' כדאיתא בשבת קכ"ח ע"א א"כ בודאי ס"ל ג"כ דאין שום מעלה לגדול על הקטן, ע"כ שפיר פרכינן דאמאי אומר לו הילך מצה כיון דלרב חיובא דיומא עדיף ומעלת גדול לית לי', אבל הרמב"ם גופא לשיטתו אזיל דס"ל דמברך על השלמה א"כ ס"ל מעלת שלם, וכמו כן ס"ל מעלת גדול, א"כ בודאי אף אי נימא דחיובא דיומא עדיף מ"מ מחויבין לחלוק את לחם הפנים קודם שתי הלחם מפני שפרוסת לחם הפנים גדולה משל שתי הלחם ע"כ פסק שפיר כפשטות המשנה דסוכה שם:

ד) אמנם עיקר דברי העמודי אור שחידש דפרוסה גדולה קודמת לפרוסה קטנה לענ"ד אינו מוכרח כלל, ואף שמצאתי כן גם בח"א אבל לא הביא לזה שום ראי' ובפשוטו י"ל דאין דין קדימה אלא לשלם מפני חשיבותו אבל פרוסה אין נ"מ אם היא גדולה או קטנה כי הכל נכללין בשם פרוסות, וכן נראה מדברי הרמב"ם שלא כתב אלא דמצוה מן המובחר לברך על ככר שלמה, אבל על גדול לא כתב דמצוה לברך, ונהי דבזה י"ל דמודה הרמב"ם דהיכא דישנם שני ככרות ואחד מהם גדול מחברו דמקדימין לברך על הגדול, היינו משום שיש עליהם שם שלמים, בזה שפיר י"ל דאיכא דין קדימה על הגדול, אבל היכא שהן פרוסות י"ל דליכא כלל דין קדימה בהו:

וכן נראה לענ"ד לדקדק מדברי המרדכי ברכות ל"ט ע"ב דאחרי שהקדים לכתוב דהלכה כר' יוחנן דשלמים עיקר כתב אח"כ בשם הר"ם דה"ה אם יש שתי שלמות ממין אחד אחת גדולה ואמת קטנה דמברך על הגדולה, והיינו דוקא כיון דקיי"ל דאיכא דין קדימה בשלם יש להקדים הגדול, אבל אם לא הי' דין קדימה בשלם לא היו מקדימין הגדולה, דכיון שהן פרוסות לא שייך בהו הקדמה, ואף די"ל דדוקא עכשיו דאיכא דין הקדמה בשלם איכא נמי הקדמה בגדלות אבל אי הוה אמרינן דליכא דין הקדמה בשלם לא הוי אמרינן דאיכא דין הקדמה בגדלות אבל פשטות הדברים משמע דדוקא בשלמות איכא דין קדימה ולא בפרוסות וכן הוא בהגהות מיימוני פ"ז מהלכות ברכות וז"ל ואם הן שניהן שלמות וממין אחד מברך על הגדולה משמע בהדיא דפרוסות לא שייך דין קדומה, וכן יש לדייק בשו"ע או"ח סימן קס"ח סעיף ב' במחבר שכתב, אם שתי שלמות ממין אחד אחת גדולה ואחת קטנה מברך על הגדולה, הרי דוקא בשתיהן שלמות יש דין קדימה על הגדולה משום דנחתינן לדין קדימה מטעם שלם אבל בשתיהן פרוסות ליכא דין קדימה כלל:

ה) וכל זה לא כתבתי אלא לדברי העמודי אור, אבל באמת אין אנו צריכין לכ"ז דע"כ לא אמרינן דאיכא דין קדימה בגדולה אלא דוקא אלא היכא דאיכא בה לכל הפחות כזית אבל היכא דליכא בה כזית, אף דקיי"ל דעל פרורין שאין בהם כזית נמי מברכין המוציא אבל מ"מ אין שום סברא דתהא חשיבות לפחות מכזית על פחות מכזית הקטן ממנו, וא"כ לפי מא דאיתא ביומא ל"ט ע"א דבימי הכהנים שהיו אחרי שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים ולא הי' מגיע לכל אחד אלא כפול וגם בזמן שמעון הצדיק ברגלים שכל המשמרות היו שוות בודאי דלא הי' מגיע לכל הכהנים אלא כל שהו בעלמא אף דהי' בהמשהו כדי שביעה אבל מ"מ אין ע"ז חשיבות ודין קדימה על שאר כל שהו אחר ואדרבא שניהם מצטרפין כאחד כדי שיהא כדי שיעור ברכת המזון לכל כהן ולא שייך דין קדימה בזה ושפיר פרכינן התם בסוכה דאי חיובא דיומא עדיף כיון דחיובא דיומא הי' שתי הלחם הו"ל להקדים חלוקתם ללחם הפנים, ועוד נלענ"ד דלא שייך הכא דין קדימה ללחם הפנים על שתי הלחם משום שהוא גדולה יותר מפרוסת שתי הלחם דהא דמצינו דין קדימה, אין זה אלא היכא שבא לברך ולהזכיר ש"ש, על הדבר שבא לאכול בזה יש לחלק כבוד לשמים ולברך על החשוב יותר, אבל היכא דליכא כלל כבוד שמים, ואדרבא כבוד שמים הוא לחלוק כבוד יותר לחיובא דיומא דהא אם היו הפרוסות שוות מקדימין לדברי רב חיובא דיומא א"כ בודאי כבוד שמים הכא שלא לחלוק כבוד לגדלות וליתן כבוד לחובת היום, וע"כ שפיר פרכינן דאי נימא חיובא דיומא עדיף הו"ל למימר הילך חמץ ברישא לא הילך מצה, עוד נלע"ד דלא שייך הכא לדין בדין קדימה לפרוסה גדולה על הקטנה דהא עד כאן לא אמרינן דאיכא דין קדימה לחשוב על חבירו אלא היכא דשניהם ממין אחד אבל היכא דשניהם מינים מיוחדים ליכא דין קדימה וכמבואר בשו"ע דבזה חביב עדיף וא"כ הכא דשתי הלחם היו באין חמץ ולחם הפנים הי' מצה א"כ הוי כשני מינים מיוחדים דלא שייך בזה דין קדימה ואדרבא י"ל דחמץ עדיף ממצה משום דחביב לכהנים דהא הי' רגילים כל השנה במנחות שהן מצה, ע"כ שפיר פרכינן כיון דחיובא דיומא עדיף הו"ל להקדים את שתי הלחם.

ו) והנראה בישובם דהך מילתא דהנה כבר כתבו התוס' שם בסוכה דלחם הפנים נמי חשיב חיובא דיומא, וע"כ מקדימין לחם הפנים דהוא תדיר אלא דלכאורה דברי התוס' הם תמוהים דלדבריהם אמאי הוכרחה הג' שם לתרץ על הקושיא לרב דס"ל דחיובא דיומא עדיף ממתניתין דאמרינן הילך מצה הילך חמץ תנאי היא הא שפיר מצינן למימר דרב ס"ל כמתניתין וס"ל דלחם הפנים הוי חיובא דיומא, וכבר עמד ע"ז הרש"א שם והצל"ח לא ראה דבריו ותירוצו אינו מובן כלל דמאי איכפת לן אי איכא תנאי כיון דאיכא למימר דרב אמר למילתי' גם אליבא דמתניתין ובהקדם מה דיש לדקדק דאמרינן התם והלכתא סוכה ואח"כ זמן ולא אמרינן דהלכתא כוותי' דרב בקוצר ע"כ נראה בזה דעיקר מה דס"ל להש"ע דלחם הפנים לא חשיב חיובא דיומא אלא דהוא משבת שעברה שעברה אינו מובן דהא בזיכין מתירין את הלחם והבזיכין מקטירין אותן באותו שבת וא"כ קרבן היום הוא וחיובא דיומא כשתי הלחם אלא דנראה דתליא בפלוגתא אי מנחה קדושה בלא שמן ובלא לבונה, או בעינן דוקא שמן ולבונה, דאי נימא דמנחה אינה קדושה בלא לבונה א"כ עצם דין מצות הלחם כבר נתקיים בשבת העברה ע"י שנסדר על השולחן והא דבעינן הקטרת בזיכין היא מצוה באפי נפשה שאינה נוגעת לקדושת הלחם אלא שמעכב אכילתו בלבד, אבל אי נימא דאין מנחה קדושה בלא לבונה, א"כ הבזיכין עם הלבונה הם חלק מגוף לחם הפנים וממילא דהוי חיובא דיומא כשתי הלחם, והשתא אתי שפיר דהא התם לרב קיימינן ואיהו הא ס"ל במנחות ח' ע"א דמנחה קדושה בלא לבונה וא"כ אין הקטרת הבזיכין מגוף המצוה של לחם הפנים ע"כ לא הוי חיובא דיומא אלא הוי משבת שעברה ע"כ הוכרח לתרץ לשיטת רב דתנאי היא אבל לדידן שפיר י"ל דכיון דקיי"ל כר' חנינא שם במנחות דשניהם אין קדושין זה בלא זה, א"כ הבזיכין הם חלק מעצם מצות לחם הפנים א"כ שפיר הוי חיובא דיומא כשתי הלחם ע"כ מקדימין חילוק לחם הפנים לשתי הלחם מטעם תדיר קודם, ועפ"ז ניחא שפיר הא דאמרינן והלכתא סוכה ואח"כ זמן ולא אמרינן סתם והלכתא כוותי' דרב, דאי הוי אמרינן והלכתא כוותי' דרב הוי משמע דהלכתא נמי בזה הא דס"ל דאומרין הילך חמץ הילך מצה דמקדימין חילוק דשתי הלחם ללחם הפנים, ע"כ אמר דהלכתא דסוכה ואח"כ זמן להורות דרק בזה קיי"ל כוותי' אבל במה דמוכרח לפי שיטתו לומר דקיי"ל נמי דמקדימין חילוק שחי הלחם ללחם הפנים בזה לא קיי"ל כוותי' דבזה כיון דקיי"ל דמנחה אינה קדושה בלא לבונה והלבונה היא מהמנחה גופא א"כ לחם הפנים ג"כ חיובא דיומא, ואתי שפיר נמי מה שכתבו התוס' די"ל דלחם הפנים נמי הוי חיובא דיומא היינו לדידן דלא ס"ל כרב בהאי מילתא דמנחה קדושה בלא לבונה, והשתא מיושבין היטב דברי הרמב"ם דהרמב"ם נמי דעתו לפסוק כר' חנינא דשניהם אין קדושים זה בלא זה, וא"כ לחם הפנים הוי חיובא דיומא ע"כ מקדימין חיובא דיומא התדיר:

הן אמת דראיתי בזבח תודה שם במנחות שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין דמנחה קדושה בלא שמן ולבונה מהלכותיו, וכתב כן בשם הקרן אורה, אבל באמת זה גרם להם משום שהחליטו דהרמב"ם פסק כרב, ע"כ שפיר יש להתפלא על אשר לא הביא בשום מקום דמנחה קדושה בלא שמן ולבונה, אבל באמת דעת הרמב"ם לפסוק בהא כר' חנינא דהי' רבו של רב במקצת וכדמוכרח דעת הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב הלכה ט' ובשו"ע או"ח סימן תר"ו במג"א וכן הוא בפירוש ר' חננאל וע"כ לא הוכרח להעתיק דאין קדושים זה בלא זה דכיון שהעתיק דמעשה המנחה הוא בסלת ושמן ולבונה ולא כתב דאפילו בלא שמן ולבונה המנחה קדושה ממילא מובן דפסק כר"ח דאינה קדושה בלא שמן ולבונה, וכן מורין כל דברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות דדעתו לפסוק כר"ח דבלא שמן ולבונה אין הקדושה של המנחה חלה, וע"כ לשיטתו שפיר י"ל דהבזיכין והלבונה הם חלק מגוף לחם הפנים וא"כ לא שייך למימר דהוא משבת שעברה, וא"כ שפיר הוי חיובא דיומא כשתי הלחם, וכיון דשניהם שוים להיות חיובא דיומא אמרינן בזה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:

ז) עוד יש לומר דודאי גם לחם הפנים חשיב חיובא דיומא דהא צריך להיות מונח על השולחן בשבת ג"כ עד אחר הקטרת הבזיכין, דכתיב תמיד, אמנם אין זה אלא אי נימא דתמיד דוקא, אבל אי נימא דתמיד לאו דוקא וכל עיקר כונת הכתוב היא שלא ילין שולחן בלא לחם א"כ יש בידו לסלק תכף בעלות השחר של השבת את הלחם ונמצא דאינו כלל חיובא דיומא והנה דבר זה תלוי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן במנחות צ"ט ע"ב דלרבנן אמרינן דבעינן תמיד דוקא, אבל לר' יוסי אפילו סילק את הישנה שחרית וסדר את החדשה ערבית נמי כשרין ומה אנו מקיים לחם פנים לפני תמיד, שלא ילין שולחן בלא לחם, ואמרינן התם במנחות מדבריו של ר' יוסי נלמד דאפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית נמי יצא ידי חובת והגית בו יומם ולילה, א"כ רב דס"ל בנדרים ח' ע"א דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית מחובת למוד התורה ע"כ דס"ל כר' יוסי, דתמיד לאו דוקא ע"כ לדידי' שפיר אמרינן דלחם הפנים לא הוי חיובא דיומא, אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בהלכות תמידין ומוספין פ"ה הלכה ד' כרבנן דתמיד דוקא דאלו מושכין את הלחם הקודם ואלו מניחין הלחם החדש, א"כ א"א לסלק בשבת את לחם הפנים מעלות השחר ע"כ שפיר הוי חיובא דיומא כשתי הלחם וע"כ אף דנקטינן הלכתא דסוכה ואח"כ זמן מ"מ יש לומר דחילוק של לחם הפנים קודם לשתי הלחם, וע"כ לא פסק נמי הלכתא כרב בהדיא דלא נטעה לומר דקיי"ל נמי בהאי דינא אי תמיד דוקא אי לאו דוקא כר' יוסי ובאמת בהאי דינא קיי"ל כרבנן דתמיד דלחם הפנים הוא דוקא, ואף דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ח הלכה ח' דיוצא ידי חובתו בקביעת עתים של יום ולילה, מ"מ אין זה אליבא דר' יוסי דוקא אלא היכא דקובע עתים לתורה הרי זה ממשיך כל עבודתו לקיים קביעת העתים ע"כ מיקרי זה תמיד, אבל לר' יוסי אפילו בלא קביעת עתים רק אם שנה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית נמי מיקרי והגית בו יומם ולילה דהא אם סילק הישנה שחרית אין זה קביעת עת אלא אקראי בעלמא, ואפ"ה קרינן בזה תמיד, והרי השמיט בפי"א מהלכות שביעית להביא דברי רב גידל דנדרים ח' ע"א דהאומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, משום דאין זה אלא אי נימא דיכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית אבל לדידן דלא קיי"ל כר' יוסי ממילא דלית הלכתא נמי כרב בהא:

ח) ושיטת התוס' יש ליישב נמי באופן אחר, דהנה כל עיקר הדבר דאמרינן דלחם הפנים לא הוי חיובא דיומא הוא משום דחלות הקדושה היתה בשבת העברה, אמנם כל זה דוקא אי נימא דאזלינן בתר זמן חלות הקדושה, אבל אי הוי אמינא דלא אזלינן בתר זמן החלות רק בתר זמן ההקרבה א"כ הקרבת לחם הפנים היינו של הבזיכין הא היתה זמנה בעצרת וא"כ זמן של לחם הפנים וזמן של שתי הלחם כהדדי אתו, והנה ביומא ס"ד ע"א פליגי רב ור' יוחנן דרב ס"ל דאפילו היכא דחלות ההקרבה היתה כאחת מ"מ כיון דההקדש הי' קודם אזלינן בתר חלות זמן ההקדש ולא בתר חלות ההקרבה והוי ראשון לקדושה לענין הקדמה, ולפ"ז י"ל דע"כ לא אמרינן הכא דמתניתין פליגא אדין הקדמה דסוכה קודם לברכת הזמן אלא דוקא לרב לשיטתו דס"ל דאזלינן לענין הקדמה בתר חלות ההקדש ע"כ לחם הפנים לא חשיב חיובא דיומא דהקדשו הי' בשבת העברה אבל לדידן דלא ס"ל בהא כרב שפיר י"ל דגם לחם הפנים הוי חיובא דיומא דאזלינן בתר הקרבה וזמן ההקרבה הוא בשבת של שתי הלחם ושניהם באים כאחד, ואף דמקדימינן ברכת הסוכה לברכת הזמן מ"מ מקדימינן נמי חילוק לחם הפנים לחילוק שתי הלחם, וע"כ שפיר כתבו התוס' דלחם הפנים חשיב נמי חיובא דיומא, והיינו לדידן דל"ס בזה כרב דאזלינן דוקא אסר זמן חלות הקדושה, אמנם כ"ז לשיטת התוס' אבל לשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר כן, דהוא גופא פסק שם בדין זה להיכא דהוי חלות הקדושה מקודם וזמני ההקרבה חלים כאחד דאזלינן בתר חלות זמן ההקדש וכמבואר בפ"ה מהלכות עבודת יוהכ"פ הלכה ט"ו א"כ לדידי' הא קיי"ל דלא הוי חיובא דיומא וא"כ אי אפשר לפסוק נמי כמחניתין דמצה קודם לחמץ דשתי הלחם:

ט) והנראה עוד בישוב שיטת הרמב"ם דהא לכאורה קשה אמאי אמרינן התם בסוכה נ"ו ע"א דזמן חשיב תדיר לגבי סוכה דהא לא דמי האי תדיר לשאר תדיר דשארי תדיר, הרי אותה מצוה גופא נעשית בתדירות כמו הקרבת תמידין לגבי מוספין או מוסף שבת לגבי מוספי ר"ת אבל זמן דיו"ט הרי כל יו"ט הוי מצוה באפי נפשה וזמן דפסח לחוד ועצרת לחוד וכן זמן דסוכה וא"כ אין כאן כלל דין תדיר ואינו דומה לברכת היין דהתם הברכה נתקנה על ההנאה ע"כ הויא תדיר אבל אין זה שייך בברכת הזמן של מצוות מיחדות, וע"כ צריכים לומר דסוגיות הש"ס שם בסוכה אזלא אליבא דרב או רב יהודא דס"ל בעירובין מ' ע"ב דאין אומרים זמן אלא בשלש רגלים בלבד א"כ שם יו"ט אינו גורם לברכת הזמן אלא שם רגל ע"כ שפיר י"ל דזמן הוי תדיר לגבי סוכה דהא ברכת הזמן מברכין שלש פעמים בכל רגל פעם אחת אבל ברכת הסוכה אין מברכין אלא פעם אחת, ועפ"ז מדוקדקין דברי רש"י שם בסוכה שכתב על הא דאמרינן התם דזמן הוא תדיר, שנוהג בכל הרגלים דלמה לא זכר דנוהג בכל היו"ט אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאם נוהג בכל הימים טובים לא הוי חשיב תדיר דכל יו"ט ויו"ט הוי מצוה באפי נפשה אלא משום דס"ל דזמן אינו נוהג אלא ברגלים א"כ אין שם יו"ט גורם הברכה אלא שם רגל א"כ זמן נאמר שלש פעמים ברגלים וסוכה רק פעם אחת ע"כ הוי ברכת זמן תדיר לגבי ברכת סוכה ורבב"ח נמי יסבור כשיטת רו"ש בעירובין וכמו דס"ל החם נמי לרב יהודא ורבה ואינך אמוראי התם והשתא אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם דלחם הפנים קודם לשתי הלחם אף דפסק דסוכה ואח"כ זמן דהא דפסק דסוכה ואח"כ זמן אין הטעם משום דס"ל חיובא דיומא עדיף אלא דס"ל כפסק ההלכה בעירובין דאומרין זמן גם בר"ה וביום הכפורים א"כ זמן לא חשיב תדיר דהא בכל יו"ט ויו"ט הוי זמן בפני עצמו ע"כ שפיר חיובא דיומא דסוכה קדים לברכת הזמן שאינה תדירה אבל היכא דשניהם ביחד שפיר י"ל דתדיר עדיף לדחות גם חיובא דיומא ע"כ אף דפסק סוכה ואח"כ זמן מ"מ פסק דחילוק לחה"פ קודם לשתי הלחם והשתא מדוקדק נמי פסק הגמ' דלא אמרינן והלכתא כוותי' דרב, דאי הוי אמרינן כן הוי משמע דפסקינן נמי כרב גם בהא דס"ל דחיוב זמן אינו אלא בשלש רגלים, ע"כ אמרינן רק דקיי"ל סוכה. ואח"כ זמן והטעם הוא משום דז לא מיחשב תדיר ע"כ חיובא דיומא עדיף אבל במתניתין קיי"ל דאומר לו הילך מצה הילך חמץ דשם אמרינן דתדיר קודם:

י) ומצאתי בפי' ר"ח שנדפס בש"ס דפוס ווילנא שכתב דאף דקיי"ל בכל דוכתי דתדיר קודם מ"מ הכא לא מקדימינן ברכת הזמן משום דלא הוי אלא ברכת הודאה בעלמא ולפ"ז היתה מיושבת ג"כ הסתירה בפשיטות אבל אינו מובן כלל דהא גם ר"ה דמקדמי ברכת היין לקידוש זכרו בדבריהם הטעם דהוי תדיר אף דלא הוי אלא הודאה בעלמא, ואולי י"ל ודוקא ברכת הזמן לא חשיבה תדיר דלא נתקנה אלא להודאה בעלמא לשם אותו יו"ט בלבד וכמו שנתבאר למעלה אבל עדיין קשה דא"כ מאי פרכינן מחילוק לחם הפנים הא התם ל"ש האי סברא דלא הוי אלא הודאה בעלמא וא"כ שפיר י"ל דאמרינן תדיר עדיף מחיובא דיומא ואולי דס"ל להגמ' דחילוק הקרבנות נמי לא הוי אלא כעין הודאה בעלמא ולא שייך דין תדיר ממש אלא בהקרבה בעצמותה וכיון דחזינן דאמרינן בזה תדיר קודם ה"נ הו"ל למימר בברכת הזמן:

וראיתי בצל"ח שם שתמה על התוס' שכתבו דלחה"פ הוי חובת היום דאמאי הוי חובת היום אי משום דמקריבין אותו היום הא גם זמן אומרים היום אבל לק"מ דל"ד כלל דבשלמא זמן לא חשיב חובת היום דהא אפשר לאומרו גם קודם החג ועיקרו לא נתקן אלא בשעת עשית הסוכה ע"כ לא הוי חיובא דיומא אבל הקטרת הבזיכין הא א"א להקטיר קודם השבת דהא הוי מחוסר זמן ע"כ שפיר כתבו התוס' דהוי חיובא דיומא ועפ"ז נסתרו נמי דברי הצל"ח במה שכתב דרב ס"ל דליכא ברכת שהחיינו על הסוכה רק על הרגל בלבד דאי הוי אמינא דליכא ברכת הזמן על הסוכה א"כ הוי ברכת הזמן ג"כ חיובא דיומא כברכת הסוכה וע"כ דקדק רש"י לפרש דהכא מיירי כגון שלא ברך בשעת עשייתה דאי נימא דס"ל דליכא כלל ברכת זמן על הסוכה א"כ תרווייהו הוי חיובא דיומא וז"ב לענ"ד:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה