אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › אפיית שתי הלחם אם דוחה את השבת

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · אפיית שתי הלחם אם דוחה את השבת

שתי הלחם אם הם באים מחוץ לארץ

א) הנה ז"ל הרמב"ם פ"ח מהלכות תמידין ומוספין הלכה ח', ואין עשייתן של שתי הלחם דוחה יו"ט ואין צ"ל שבת אלא אופין אותן מעכב יו"ט, הנה מבואר דעתו דאין אפייתן של שתי הלחם דוחה אפי' יו"ט וכש"כ שאין דוחה את השבת:

וראיתי בלח"מ שם שחמה ע"ז דכיון שפסק הרמב"ם בהלכה ז' דאפייתן של שתי הלחם היא בפנים בכל המנחות א"כ כבר נתקדשו בתנור א"כ אי אפשר לאפות אותן מע"ש או מעיו"ט דהא נפסלין בלינה וכמבואר במנחות צ"ה ע"ב דאי נימא דאפייתן בפנים מוכרחין לאפותן בשבת גופא כדי שלא יהי' נפסלין בלינה, והא דאיתא במתניתין שם דנאפוה בפנים ואין דוחות את השבת הוא משום דפליגי בזה תנאי וכמו שכתבו שם התוס', ואיך פסק הרמב"ם כשניהם ומצאתי בתפארת ישראל שם במשניות שכתב לתרץ דסוגיא דמנחות צ"ה ע"ב דס"ל דאי אפשר לומר שתהא אפי' בפנים ולא חדתה אפייתן את השבת אלא דוקא אי נימא כלי שרת מקדשין אפי' שלא מדעת ע"כ תכף כשהן נאפות חל עלייהו קדושת הגוף ואם יאפום מע"ש ה"ז נפסלים בלינה אבל לפי מאי דפסק הרמב"ם דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת א"כ הא יש מקום לאפותן מע"ש ע"מ שלא תהא חל עליהן קדושה וא"כ אפשר לאפותן מע"ש או מעריו"ט ולא תחול עליהן קדושת הגוף:

אבל אין דבריו נכונים לענ"ד, דהא שם בסוגיא דמנחות אזלינן אליבא דרב ששת ורבא ורב אשי ואם הני אמוראי כולהי ס"ל כלי שרת מקדשים אפי' שלא לדעת, איך פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ' דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, אלא הדבר ברור דהכא ל"ש לומר דאופין אותן בלא קדושה דכיון דכתיב חמץ תאפינה הוי כמו דכתבה התורה גבייהו קדושת כלי וא"כ א"א לומר שיאפו אותן בלא קדושה וכמו שכתב השיטה מקובצת במנחות נ"א ע"א גבי חביתי כהן גדול גם יש לחלק בין היכא דכיון בפירוש שלא יקדש התנור להיכא שהניחן בתנור ובכלי שרת סתם וכמו שכתבו התוס' בר"ה ל"ג ע"א לענין מצוות אין צריכות כונה דאפי' אי נימא מצוות אין צריכות כונה מ"מ אם כיון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא וא"כ גם למ"ד כלי שרת מקדשין אפי' שלא מדעת ג"כ אין הכרח לאפותן בחילול שבת כיון דאפשר לאפותן מע"ש על ידי מיתנה בפירוש שאינו רוצה שיתקדשו ע"י התנור וע"כ צ"ל דאי בעינן קדושת התנור שיהי' נאפות בפנים אי אפשר בשום אופן להתנות שלא יתקדשו דא"כ הוי כאלו נאפו בתנור של חול חוץ למקדש:

ב) והנראה בזה דהנה יש להקשות מנ"ל להגמ' דהא דנאפות מבפנים הוא משום דבעינן קידוש תנור הא י"ל דע"כ הם נאפות בעזרה אף שאין מתקדשין בתנור משום דגנאי הדבר שיהא גמר קדושתן חוץ לעזרה ודוקא בלישה ועריכה דעדיין לא נגמרה קדושתן ע"י מעשים אלה ע"כ אין קפידא אם הם נעשין בחוץ וכמבואר במשנה דמעילה ט' ע"א, ואף אי נימה דאין מתקדשים קדושה גמורה בתנור מ"מ ג"כ הוי גנאי להוציאן לחוץ כיון דלא מיחסרא עוד שום מעשה בגופייהו, ע"כ נראה לומר דע"כ הם נאפות בפנים דוקא וחל עלייהו קדושת הגוף משום דאם לא כן הרי הוא מכניס חולין בעזרה ואף דעכ"פ איכא ע"ז קדושת דמים אבל כיון דאין שום קדושת דמים ראוי' לקדושת מזבח אסור להכניסן שם ע"כ שפיר מוכרח דחלה קדושה גמורה על הלחם וממילא אי הוי אמרינן דנאפות מבפנים מוכרחין לאפותן בשבת כדי שלא יהי' נפסלין בלינה אבל הרמב"ם אינו פוסק כסוגיית הש"ס דמנחות דס"ל דגם קדושת דמים אסור להכניס בעזרה אלא דעתו לפסוק כסוגיא דב"ב פ"א ע"ב דמבואר שם דקדושת דמים מותר להכניס בעזרה ולעשות בהן מעשה תנופה והנחה אצל המזבח וכמו שפסק בהלכות בכורים פ"ד הלכה ד', ע"כ שפיר י"ל דהא דנאפות בפנים אין הטעם משום דצריכין להקדישן בקדושת הגוף אלא משום דגנאי הדבר לגמור הקדושה בחוץ וכמו שכתבו התוס' שם במנחות צ"ה ע"ב כה"ג דאף דאין נפסל ביוצא היכא שלא נתקדש אלא ע"י קדושת כלי שרת אבל מכ"מ מגניא מילתא אי אפיק להו לחוץ, וה"נ אף דליכא פסול לינה בנאפו בפנים אבל מכל מקום גנאי הדבר לאפות בחוץ ע"כ שפיר פסק דאף דנאפות מבפנים מכ"מ אין דוחה אפייתן שבת:

ג) אלא שלכאורה יקשה דאי נימא דסוגיא דמנחות פליגא וס"ל דאפילו קדושת בדק הבית אין מכניסין לעזרה איך יתרצו הא דפרכינן שם בב"ב פ"א ע"א דמאי טעמא דר"מ באילן אחד ומ"ט דרבנן בשתי אילנות. דהא א"א לתרץ רק באופן שיקדיש את הבכורים קדושת דמים, וא"כ מוכרח דקדושת דמים מותר להכניסה בעזרה, ונראה דהא ר' אלעזר שם דהקשה לו ר"ש בן אליקום השיב לו דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלנו כדי לביישנו א"כ ע"כ דהוא לא הוי ס"ל האי תקנתא דאמר רבה החם דספיקי מספקא להו ומקדישין לבכורים קדושת דמים ע"כ שפיר י"ל דגם הני אמוראי בסוגיא דמנחות לא ס"ל האי תקנתא דב"ב משום דהוי ס"ל דקדושת דמים נמי אין מכניסין לעזרה, ואין להקשות דאיך פסק הרמב"ם כסוגיא דבב"ב נגד סוגיא דמנחות היכא דרב ששת ורבא ור"א לא ס"ל כסוגיא דב"ב, די"ל דכיון דהוי סתמא דגמרא בב"ב והתם אזלינן רק לפום קשיא דרב ששת ע"כ הכריע כסתמא דגמרא ולא היכא דמפורש שם מי הם האומרים, ועיקר הגירסא היא כמו שהוגה בשיטה מקובצת אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ולא כמו דאיתא לפנינו, אמר רבה הקשה אדם קשה כברזל, דאל"כ הוי קשיא דרבה דהכא אדרבה דסוגיא דב"ב התם, והא דאמרינן התם דגם רב אשי ס"ל דהוי ספק בכורים וע"כ דס"ל דמקדישין אותם ורב אשי הכא הא ג"כ ס"ל דליכא תקנתא אי נימא דאופין מבפנים י"ל דהכא קאי רק לפום סברא דרב ששת אבל איהו גופא ס"ל דקושיא מעיקרא ליתא דהא דנאפות מבפנים הוא משום דמגניא מילתא לאפותן בחוץ, ולפ"ז י"ל דזהו טעם הרמב"ם דפסק כסוגיא דב"ב משום דאמוראי בתראי התם הכי ס"ל עיי"ש:

ובעיקר יסוד הדברים אי איכא איסורא בהכנסת קדושת דמים לעזרה הי' נראה לומר דתליא בפלוגתא, דאי נימא דחולין בעזרה דאורייתא, וילפינן לה מאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין בעזרה דהוי נשחט חוץ למחיצה, א"כ כונת התורה לאסור כל שהוא חוץ למחיצת המקדש ע"כ גם קדושת דמים יש בהן איסור אם מכניסין בעזרה דהא גם אינהו לא שייכי במחיצות המקדש, אבל אי נימא דחולין בעזרה לאו דאורייתא וכל עיקר האיסור אינו אלא משום שגזרו חכמים שלא יזלזלו בקדושת המקדש א"כ י"ל דדוקא בחולין גמורים גזרו רבנן אבל כל היכא שיש ע"ז קדושה אפילו קדושת דמים לא שייך בזה שמכניסו זלזול המקדש ע"כ לא גזרו בהו רבנן ולפי זה י"ל דסוגיא דמנחות אזלא למאן דס"ל חולין בעזרה דאורייתא ע"כ גם קדושת דמים אסור להכניס בעזרה אבל סוגיא דב"ב אזלא לפום מאי דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא ע"כ שפיר י"ל דגבי קדושת דמים לא גזרו בה רבנן לאוסרן להכניסן בעזרה כיון דליכא, בזה זלזול קדושת המקדש ע"כ יכול להכניס הבכורים לעזרה אמנם אחר העיון אף שהדברים נכונים בסברא, א"א לומר כן דהא סוגיית הש"ס הם בב"ב אזלא נמי אליבא דר' מאיר ור' מאיר הא ס"ל בהדיא בפסחים כ"ב ע"א דחולין בעזרה דאורייתא, ואפילו הכי אמרינן התם לדידי' דאפשר להקדיש את הבכורים קדושת דמים ולהכניסן לעזרה, ואף, דשם הוי ספק איסורא דחולין בעזרה דהא אם הם בכורים ליכא איסורא להכניסם למקדש וא"כ אין כאן אלא איסור דרבנן וע"כ בקדושת דמים לא גזרו, אבל הא התם לר' מאיר אזלינן ור' מאיר הא ס"ל בכריתות י"ח ע"א דלא בעינן קביעותא לאיסורא וא"כ ס"ל ספקא דאורייתא מן התורה הוי לחומרא ואיך התירו שם להכניסם לעזרה ע"י קדושת, דמים וע"כ דאף למ"ד חולין בעזרה דאורייתא ג"כ אין איסור להכניס קדושת דמים למקדש, ואף דאיכא למידחי דהא דס"ל לר' מאיר התם דחייב כרת באשם תלוי בחוץ, אין הטעם משום דס"ל ספקא מן התורה לחומרא אלא משום דספקא גמר ומקדיש קדושה גמורה, ושפיר י"ל דהאי סוגיא דבבא בתרא ס"ל דר' מאיר דעתו דספיקא מן התורה לקולא ע"כ לא גזרו בספק על קדושת דמים לאוסרן להכניס בעזרה ועל פי זה יש מקום ליישב דברי הרש"א בשיטת התוס' גיטין ע"ד ע"א שכתב בהיפך בשיטת ר' מאיר, אך פשטא דמילתא משמע דסבירא לי' לר' מאיר דחייב גם כן על חתיכה אחת אשה תלוי וא"כ ס"ל ספיקא מן התורה לחומרא ואפ"ה מותר להכניס קדושת דמים לעזרה, משום דכיון דעכ"פ הדבר יש עליו קדושה, הוי מחיצת המקדש ג"כ מחיצתו ככל שאר קדושת מזבח וקדושת הגוף:

ד) והיה נראה לתרץ שיטת הרמב"ם בהקדם דברי רש"י שם במנחות צ"ה ע"ב, דרב אשי מתרץ התם דהא דאמרינן שהיו אופין מבפנים היינו במקום זריזים) ופירש"י לא בפנים ממש, אלא בחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ, וכבר תמה על זה בנודע ביהודה מהדו"ק או"ח סימן ט"ו דהא תינח, לחם הפנים דבאים מצה שפיר י"ל דכהנים זריזים שומרים שלא יחמיץ אבל הא במשנה איתא דגם שתי הלחם נאפות מבפנים והתם מאי שמירה איכא דהא בלא"ה הן באות חמץ, ומש"כ הוא לתרץ תמוה מאד כמו שהעיד בעצמו שם, שאינו כותב אלא כדי שלא לעשות רש"י כטועה ח"ו:

וראיתי בחתם סופר חלק או"ת סימן קכ"ה שכתב לתרץ דע"כ עיקר הקושיא לא היתה אלא מלחם הפנים דהא שתי הלחם מתקדשים בשחיטת הזבח ואין נפסלים בלינה ועיקר הקושיא היא מלחם הפנים ולחם הפנים היינו במקום זריזים ששומרים שלא יחמיץ, ומש"כ דדוקא לחם הפנים מתקדש ע"י הקערות והוי קדושה בזמן ולא שתי הלחם תמוה מאד דכשם שהיו מניחים את לחם הפנים בקערות אחרי אפייתן ה"נ הניחו את שתי הלחם וא"כ בלילה הוי שייך שתחול הקדושה ונפסלו בלינה, והתוס' קיימו לתרץ שתי הקושיות בין משתי הלחם בין מלחם הפנים, אבל על כל פנים הא לענין שתי הלחם שפיר שייך למימר דאין נפסלים בלינה, דאין מתקדשים אלא בשחיטת הזבח ואם כן לא קשה כלל על הרמב"ם דאיך פסק, דנאפות מבפנים ואין דוחות את השבת דהא איפסילו בלינה כיון דס"ל דמתקדשות רק ע"י שחיטת הזבח ממילא אין כאן פסול לינה, וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות פסולי המקדש הלכה י"ח דאין שתי הלחם מתקדשות אלא בשחיטת הזבח, וליכא פסול לינה, אמנם דברי התוס' תמוהים מאד לענ"ד דודאי הא דאמרינן דאין שתי הלחם מתקדשות אלא בשחיטת הזבח אין זה אלא אי נימא דתנור אינו מקדש, אבל אי נימא דתנור מקדש א"כ לא בעינן כלל קידוש ע"י שחיטת הזבח וכמו דמבואר במנחות ע"ב ע"ב דאי נימא דס"ל לרבי תנור מקדש חל קדושת הגוף ונפסלין בלינה, וא"כ הכא במנחות דדייקינן מהא דאיתא במשנה דנאפות מבפנים דתנא דידן ס"ל דתנור מקדש א"כ לא שייך עוד למימר דשחיטת הזבח מקדש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פירש"י דשומרין כדי שלא יחמיץ כיון דבלא"ה הן באות חמץ:

ה) ע"כ נלע"ד דדעת רש"י דעל שתי הלחם מעיקרא לק"מ דהא נפסלות בלינה, די"ל דכמו דחזינן דחידוש הוא שחידשה תורה במנחת קדשים דצבור דבאה חמץ אף דכל מנחת קדשי קדשים אינה באה חמץ ה"נ י"ל דחידשה תורה בזה שאינן נפסלות בלינה, וכל עיקר הקושיא אינה אלא מלחם הפנים דלא מצינו בו שום חידוש דכיון דנאפה מבפנים ע"כ דתנור מקדש אמאי אין דותה את השבת דהא איפסולי בלינה, וכן מוכרח מדברי רש"י גם בדבור הקודם שזכר קודם שיסדרנו על השולחן, דכל עיקר הקושיא אינה אלא מלחם הפנים וכמו שהעיר בזה גם הח"ס וע"כ פירש"י שפיר דעל לחם הפנים לא קשה דהוי במקום זריזים ולצדדין קתני שתי הלחם נאפות בפנים ממש, ולחם הפנים במקום זריזים, והשתא לא קשה כלל על הרמב"ם דאיך פסק דנאפות מבפנים ואין דוחה שבת אף דלגבי חביתי כה"ג פסק דכיון דנאפות מבפנים דוחין את השבת היינו משום דהתם לא מצינו בהם שום חידוש, אבל שתי הלחם דחידוש הוא שחידשה תורה בהו דבאין נמי חמץ ולא מצינו שום מנחה שבאה חמץ ע"כ גם לינה אינה פוסלת בהו וע"כ שפיר אמרינן אף דאפייתן מבפנים אין דוחין את השבת לאפות אותן בשבת, וזה לשון הרמב"ם פ"ת מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט', הי' ערב יו"ט שבת אופין אותן מע"ש ונאכלות בשלישי לאפייתן שהוא יו"ט והרי מפורש בתורה שהם חמץ, והדברים אין להם שום קישור דמה ענין זה, שמפורש בתורה שהם חמץ לדבריו הקודמים שכתב שהם נאכלות בשלישי לאפייתן, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבא לתרץ דאיך אפשר להתיר האכילה לשלישי, כיון דתנור מקדש ע"י מה שנאפות בפנים, ואף דשחיטת הזבח מקדשן זהו רק לענין קביעות בלבד כדאיתא במנחות ע"ב ע"ב, ע"כ אמר דהא מפורש בתורה שהם חמץ וא"כ חידוש הוא שחידשה תורה בשתי הלחם שהם קרבין חמץ ע"כ י"ל דאף שנאפות בפנים וכבר חל עליהן קדושת התנור מ"מ אין נפסלין בלינה ע"כ אין דוחין שבת:

ו) אלא דעדיין קשה דאמאי פסק נמי הרמב"ם בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הלכה ז' דלחם הפנים אפייתן בפנים כשאר המנחות, ולענין שבת פסק שם בהלכה י' דאין אפייתן דוחה שבת דהא הכא הא ליכא חידוש ואפ"ה לא אמרינן שנפסלין בלינה וכבר הקשה בזה הלחם משנה בהלכה ז' ומה שתירץ דחוק טובא והנראה בזה דבאמת גם בלחם הפנים חידשה תורה שלא יהי' נפסל בלינה דהא מונח על השולחן משבת לשבת ואפ"ה לא נאסר באכילה ע"כ שפיר י"ל דגם בהאי מילתא חידשה תורה דאף דתנור מקדש מ"מ לא יפסל בלינה והא דפרכינן, התם במנחות דאמאי אין לתם הפנים אפייתן דותה שבת דהא כיון דנאפות בפנים כבר נתקדש בתנור ונפסל בלינה, והא אמרינן דשאני לחם הפנים דחידוש הוא שחידשה תורה בלינתן דאין נפסלין י"ל דהא דאמרינן דאיכא, חידוש בלחם הפנים במה שאין נפסל בלינה אין זה אלא אי אמרינן דלינה מועלת גם בראשו של מזבח ע"כ אפילו אי נימא דשולחן לגבי לחם הוי כמזבח לגבי קרבנות מ"מ מ"מ הו"ל למימר דיפסל הלחם גם בראשו של שולחן אבל אי נימא דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, א"כ י"ל דאין כאן חידוש בהא דאין הלחם נפסל בלינה אף שמונח על השולחן ימים רבים די"ל דשולחן לגבי לחם הוי כמזבח לגבי קרבנות וכמו דגבי קרבנות ליכא פסול לינה אם הם מונחין על המזבח כל הלילה ה"נ ליכא פסול לינה אם הלחם מונח על השולחן וא"כ י"ל דסוגיא דמנחות צ"ה ע"ב ס"ל דאין לינה מועלת בראשו של מזבח ע"כ ליכא בלחם הפנים שום חידוש ושפיר פרכינן, דהוי תרתי דסתרי דאם נאפות בפנים מוכרח להיות דדוחות את השבת דאם לא כן נפסלין בלינה, אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין דלינה מועלת גם בראש המזבח דאם ירדו שוב לא יעלו, א"כ אין שום חידוש בזה ליכא למימר דהא שפיר איכא חידוש דבכל הקרבנות אם ירדו שוב לא יעלו אבל גבי לתם הפנים אין נפסל לעולם וכמבואר בזבחים פ"ז ע"א, ע"כ שפיר י"ל דחידוש היא שחידשה תורה גבי לחם הפנים דאין נפסל בלינה וע"כ אף שפסק דאפייתן בפנים מכל מקום שפיר י"ל דאין נפסל בלינה וע"כ אין דוחה שבת ועפ"ז י"ל בהא דאמרינן שם במנחות, אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת הא איפסלו להו בלינה, אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל, ואינו מובן דלמה לן לידע דדוקא רב ששת הקשה כן ולמה לא הקשה כן רבא בעצמו, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת אי נימא דלינה מועלת גם בראשו של מזבח א"כ חזינן דחידוש היא שחידשה תורה בלחם הפנים דאין לינה מועלת בו ע"כ שפיר י"ל דאפילו אם נאפה בפנים גם כן אין נפסל בלינה דהאפי' נחשבת כאלו כבר מונח על השולחן ובשולחן הא אינו פוסל לינה, וע"כ רבא לשיטתו דסבירא לי' בזבחים פ"ז ע"א דלינה מועלת בראשו של מזבח ע"כ ל"ק כלל דהוי תרתי דסתרי, אבל רב ששת הא י"ל דס"ל דאין לינה מועלת בראשו של מזבח א"כ ליכא חידושא בלחם הפנים ושפיר י"ל דנפסל בלינה וא"כ יקשה אמאי אין דוחה את השבת, ונקט קשה כבר"ל משום דרבא הי' לו הוכחות להוכיח דלינה מועלת בראשו של מזבח אך רב ששת ברוב חריפותו דוחה אותן:

ז) אמנם כ"ז לא כתבתי אלא לפי הבנת המפרשים דמוכרחים אנו לומר דתברא מי ששנה זו לא שנה זו, אבל באמת נלע"ד דהרמב"ם לשיטתו אזיל דידוע דעתו דאף דנשארה הגמרא בקושיא מ"מ אין הדברים נדחים מהלכה עיין רשב"ם ב"ב נ"ב ע"א, וא"כ י"ל נמי הכא אף דאמרינן הקשה אדם קשה כברזל מ"מ לא עדיף מאלו נשארה הגמרא בהדיא בלשון קושיא, ואין דברי המשנה נדחין בשביל זה, וע"כ שפיר פסקינן כשיטת המשנה דנאפות מבפנים ואין דוחות את השבת והוכיח כ"ז דאם לא כן הו"ל להגמ' למימר בהדיא תברא מי ששנה זו לא שנה זו כדאיתא בכמה דוכתי, וע"כ דהכא לא שייך למימר כן דדוחק להגמ' לעשות מחלוקת בשתי תיבות ביחד, ואין כאן אלא קושיא בעלמא, ואין הדין נסתר בשביל זה, וע"כ אף דפסק הרמב"ם דשתי הלחם נאפות מבפנים מ"מ פסק כסתם המשנה דמנחות דאין דוחין את השבת:

אלא אי קשיא הא קשיא מה שהקשה הלחם משנה דהא מבואר בסוגיא דע"כ לא אמרינן דלישתן ועריכתן היא מבחוץ אלא אי נימא דעשרון לא נתקדש אבל אי נימא דנתקדש א"א לעשותן בחוץ דנפסלין ביוצא, וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"א מהלכות כלי המקדש דהעשרון נתקדש איך פסק הכא גבי שתי הלחם דלישתן ועריכתן הי' מבחוץ והניח בצ"ע:

והנראה בזה, דהנה בזבחים פ"ח ע"א אמרינן דאין כלי שרת מקדשים אלא בפנים וא"כ לא שייך כלל לומר דיש כאן פסול יוצא דהא י"ל דהיו מודדין חותן בחוץ א"כ לא נתקדשו בקדושת הגוף עדיין ואין כאן פסול יוצא והא דפרכינן הכא במנחות דכיון דלישתן ועריכתן מבחוץ מוכח דאין עשרון מקדש, והא אפשר דלא שייך כאן קידוש של העשרון משום דהוי בחוץ, י"ל דהאי סוגיא ס"ל דאפילו בחוץ חלה קדושה ע"י כלי שרת ע"כ שפיר מוכח דהעשרון לא נמשח וכן נראה מהסוגיא דזבחים דשמואל פליג וס"ל דאפילו חוץ לעזרה נמי מקדשין, דהא לא חשיב התם אלא דאין מקדשים אלא מבפנים, אבל לא חשיב כלשון הברייתא, דאין מקדשים אלא בפנים דהיינו בעזרה וכמו שפירש"י התם, ואין להקשות דאיך אפשר לומר דשמואל והאי סוגיא ס"ל דכלי שרת מקדשין אפילו חוץ לעזרה הא זה משנה ערוכה התם וכולן אין מקדשין אלא בקדש, א"כ חזינן דליכא קדושה אלא בפנים, נראה די"ל דבהא פליגי דמאן דאמר דאין מקדשין אלא בפנים ס"ל דאפילו לעשות קדושה להפסל נמי אין עושין כלי שרת בחוץ, אבל שמואל ס"ל דאין עושין קדושה גמורה להיות קרב למזבח אבל עושין קדושה להפסל, וכמו דאמרינן שם ברישא אין כלי הלח מקדשין את היבש דמפרשינן, דאין עושין קדושה להיות קרב אבל עושין קדושה להפסל ה"נ ס"ל לשמואל, דאף בחוץ עושין קדושה ליפסל, וי"ל דרב ששת ס"ל כשמואל ע"כ מוכיח מזה דעשרון לא נתקדש, והא דאמרינן במנחות צ"ה ע"ב, ומאי קושיא דילמא עשרון לא מקדש ותנור מקדש אין הכונה כמו שפירשו התוס' דהוא משום דעשרון לא נמשח, אלא הכונה דעשרון לא מקדש משום דמדדו את הסלת חוץ לעזרה אבל תנור מקדש משום שהוא בפנים, ועפ"ז אתי שפיר שהקשו התוס' דאיך אפשר לומר דהעשרון לא נמשח הא מדדו בו חביתי כהן גדול דלישתן מבפנים, ולפי הנ"ל אתי שפיר די"ל דחביתי כהן גדול מדדו מבפנים ע"כ חלה ע"ז קדושה:

ח) ועל פי זה יש ליישב הא דקשה הרש"ש על התוס' סוכה נ' ע"א דהביא ראי' משמואל שאין כלי שרת מקדשין אלא בפנים, דלמה להו להביא ראי' משמואל הא משנה ערוכה היא וכן יקשה על תוס' פסחים ס"ג ע"ב, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דמהמשנה אין ראי' די"ל דכמו דמפרשינן הא דאין כלי הלח מקדשין היבש דהיינו שאינן מקדשין רק ליקרב אבל מקדשין להפסל ה"נ י"ל דכונת התנא הא דנקט דאין מקדשין אלא בקדש רק דאין מקדשין ליקר אבל מקדשין להפסל ע"כ מייתי משמואל דע"כ כונתו לאשמעינן דאין מקדשין כלל וע"כ נקט לשון אחר לא כלשון המשנה ול"ק מה שהקשו שם תוס' בזבחים, וניחא נמי מה שהקשה דכי שמואל למתניתין אתא לאשמעינן אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דעיקר חידושא דשמואל ללישנא בתרא לאשמעינן דלא נימא דמקדשין להפסל אלא אין מקדשין כלל:

עוד הי' נראה ליישב הא דהביאו התוס' דוקא מימרא דשמואל ולא הביאו מהמשנה משום דאי ממתניתין הו"א דאפילו אם הביאו אח"כ בעזרה כיון דהתחלת המדידה והמילוי היתה חוץ למקדש אין הקדושה חלה וצריך לערות מהכלי שרת ולמלאת מחדש בקדש, אבל לישנא דשמואל דנקט לשון בפנים יש לפרש דאפילו אם מילא את הכלי שרת בחוץ כיון שהביאו אח"כ בפנים חלה הקדושה ואין צריך למלאת מחדש, וכן מורה לשון התוס' דהכונה לענין שתהא הקדושה חלה אח"כ בפנים עיי"ש, אמנם באמת אין אנו צריכין לכ"ז, דאי לאו הא דשמואל הוי מפרשינן דהא דאיתא במשנה דכולן אין מקדשין אלא בקדש מיירי כגון שכבר חל עליהן קדושת דמים וקדושת פה אזי חל עליהן אח"כ קדושת הכלי שרת שהיא קדושת הגוף, אבל, היכא שלא נתקדשו מקודם, קדושת פה והם עדיין חולין אין הכלי שרת מקדשין, ואין זה ענין כלל להא דשמואל וניחא לפ"ז הא דבמתניתין נקט תנא לשון, וכולן אין מקדשין אלא בקדש ושמואל נקט לשון בפנים והיינו דהמשנה מיירי לענין שיהי' הדברים המתקדשים קדושים כבר ע"כ נקט לשון בקדש, אבל הכא דאיירי לענין, מקום הקדושה נקט נקט לשון בפנים דהכונה שיהי' דברים המקדשים בעזרה דוקא ולא חוץ לעזרה ואתי שפיר בפשיטות דברי תוס' פסחים וסוכה שם:

ט) עוד הי' מקום ליישב קושיית הלח"מ הנ"ל דאיך פסק הרמב"ם דלישתן ועריכתן בחוץ כיון דס"ל דעשרון נתקדש דהנה רש"י פירש דע"כ מוכח דעשרון לא נתקדש דאי נתקדש אי אפשר להיות עריכתן ולישתן בחוץ דהא הי' נפסלין ביוצא, והתוס' הוכיחו מסוגיית הגמ' דמנחות ט' ע"א דקדושת כלי שרת אינה נפסלת ביוצא, ונראה לומר דבאמת סוגיות חלוקות הן דסוגיא דמנחות שם באמת ס"ל דקדושת כלי שרת אינה נפסלת ביוצא אבל רב ששת הכא ס"ל דגם קדושת כלי נפסלת ביוצא ע"כ הקשה דהא הוי תרתי דסתרי אפי' בפנים ולישתן ועריכתן בחוץ, והשתא ל"ק על הרמב"ם דאיך פסק דלישתן ועריכתן מבחוץ כיון דס"ל דעשרון נתקדש, די"ל דהרמב"ם דחה האי סוגיא דמנחות צ"ה ע"ב דס"ל דקדושת כלי שרת נפסלת ביוצא ופסק כסוגיא דמנחות ט' ע"א דאינה נפסלת] ביוצא וא"כ הא שפיר י"ל דאף דהעשרון נמשח ונתקדש מכ"מ יכולה להיות הלישה והעריכה מבחוץ, ולא ס"ל סברת התוס' דמגניא מילתא אי מוציאן לחוץ, אלא כיון דאין כאן פסול יוצא ליכא גנאי אלא דלכאורה יקשה דהא התוס' שם הוכיחו ממנחות מ"ז ע"א דס"ל לרב ששת דשחיטת כבשים מקדשת את הלחם, להפסל ביוצא אף דכבר נתקדשו בכלי וע"כ דלרב ששת גופא אין קדושת כלי נפסלת ביוצא והכא הא לרב ששת קיימינן אמנם לענ"ד אדרבא מכאן יש ראי' לדברינו דהא י"ל דרב ששת לשיטתו אזיל דס"ל מדת יבש לא נתקדשה ואי נימא תנור מקדש איפסיל ביוצא ומוכרח להיות דוחה האפי' את השבת וא"כ ע"כ אין שם קדושה בשתי הלחם קודם שחיטת הכבשין דהא המדה שהיתה מדת יבש לא עשתה חלות קדושה וגם התנור לא קודש את הלחם וע"כ ס"ל שפיר דאין הלחם מתקדש אלא בשחיטת הכבשים להפסל ביוצא וכ"ז משום דס"ל דמדת יבש לא נתקדשה וליכא קדושה כלל ע"כ עיקר הגורם לפסול יוצא היא שחיטת הכבשים אבל אי נימא דמדת יבש נתקדשה ומקדשת שפיר י"ל אליבא דרב ששת דכיון דמקדשת הרי היא עושה קדושה גמורה להפסל גם ביוצא ודלא כסוגיית הגמ' דמנחות ט' ע"א, אבל הרמב"ם דפוסק כר"י ור"ל שם במנחות דקדושת כלי אינה נפסלת ביוצא שפיר י"ל דאף דעשרון מקדש מ"מ לישתן ועריכתן של שתי הלחם הן מבחוץ, דכיון דליכא עלייהו אלא קדושת. כלי אין נפסלין ביוצא ודברי הרמב"ם ברורים, ועפ"ז י"ל הא דנקט רבא דהקשה אדם קשה כברזל ומני רב ששת דלרבא גופא לא הוי קשה דהא י"ל אף דעשרון מקדש מכ"מ קדושת כלי לא אלימא להפסל ביוצא, וכמו דמוכח מר"י ור"ל במנחות ט' ע"א, אבל רב ששת דחזינן דס"ל דדוקא שחיטת כבשים מקדשת להפסל ביוצא והיינו דס"ל דמדת יבש לא נתקדשה כלל וליכא שום קדושה רק קדושת שחיטת הכבשים ע"כ פוסלת ביוצא והיינו שהוא קשה כברזל דלכאורה לפי שיטתו גופא מוכח כמו שכתבו תוס' דקדושת כלי אינה נפסלת ביוצא אבל הוא קשה כברזל לומר דהתם לפי שיטתו ליכא כלל קדושת כלי ע"כ עיקר הגורם הוא קדושת השחיטה של הכבשים אבל היכא דס"ל דמדת יבש נתקדשה גם קדושת הכלי אלימא שיפסל משום יוצא ומדחזינן דלישתן ועריכתן מבחוץ ע"כ דס"ל דמדת יבש לא נתקדשה א"כ אמאי ס"ל דאפייתן בפנים, ומזה הוכיח הרמב"ם שלא לפסוק כן דמדאמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ומני רב ששת, משמע דדוקא איהו הוא דקשה לי' אבל לדידן באמת לא קשה וע"כ לא פסק כקושיית רב ששת והא דטרחו לתרץ שם קושייתו אינו אלא לשיטת רב ששת אבל לדידן בלא"ה לק"מ דאין זה נוגע לפסול יוצא, דאף דעשרון נתקדש מכ"מ שפיר יש להכשיר הלישה והעריכה מבחוץ אה שהאפי' מבפנים כנלע"ד:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה