אור ברסלב
הדרת בנימין הדר המקדש › חייבי עולת העוף אם יכולים לפטור עצמם בעולת בהמה

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר המקדש · חייבי עולת העוף אם יכולים לפטור עצמם בעולת בהמה

עולת יורש מאשה אם היא צריכה סמיכה

א) ראיתי להרש"ש בנזיר נ"ט ע"ב שכתב לתרץ קושיות הטורי אבן על התוס' גיטין כ"ח ע"ב ויבמות ק"ד ע"ב ומנחות ס"א ע"ב שהביאו ראי' מהא דדרשינן בתו"כ, מזובו ולא מנגעו, דיכול להביא קרבנותיו אף שהוא עדיין טמא מחמת נגעו, דלא בעינן ראוי לסמיכה, דהא כיון שהוא טמא מחמת נגעו אינו יכול לסמוך על קרבנות שהוא מחויב לזיבתו, והקשה הטורי אבן דהא קרבנות הזב הן עופות ועוף אין טעון סמיכה, וכתב ע"ז הרש"ש, דהא דהזב אינו מביא אלא עופות אינו אלא משום שהתורה הקילה עליו, אבל אם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולהביא בהמה הרשות בידו, ואפ"ה כתבה התורה מזובו, ולא מנגעו, אף דאם יביא בהמה תהא טעונה סמיכה, וע"כ דלא משגחינן בזה שיהא ראוי לסמיכה דהא עדיין אינו טהור, א"כ מבואר דעתו דהיכא שנדר להביא עולת העוף יכול לפטור עצמו אם יביא עולת בהמה, דיש בכלל מאתים מנה:

אבל לדעתי דברי הרש"ש הם תמוהים מאד דכיון שחייבה התורה את הזב להביא לטהרתו עופות אין בידו לטהר עצמו אפי' אם יביא כל אילי נביות שבעולם, דכן היא גזרת התורה ולא דמי לגר דאמרינן בכריתות ח' ע"ב דאם הביא חובתו מן הבהמה יצא שלא אמרו קן אלא להקל עליו, דהתם אמרינן דעיקר חיובו הוא עולת בהמה, אלא דיוצא ידי חובתו נמי בעוף, ע"כ בודאי יכול להביא נמי עולת בהמה, אבל הכא הא פרטה התורה דחייב להביא לטהרתו שתי תורים או שני בני יונה איך אפשר לנו מסברתנו להחליפם בעולת בהמה, וגבי גר הא לא כתיב בפירוש מין הקרבן אלא אשה ריח ניחוח, ובעיקרו הא בעינן עולה ושלמים ע"כ שפיר אמרינן דאם הביא עולה ושלמים בודאי יוצא, והא דאמרינן התם השתא לעוף איתרבאי לעולת בהמה מיבעי, התם הכונה, דכיון דעיקר הדין הי' לחייבו עולה ושלמים א"כ בודאי דיכול להביאה לכתחלה אם אין לו עוף, אבל היכא דלכתחלה הדין של תורה להביא עופות אי אפשר מעצמנו לדרוש טעמי התורה ולפוטרו בהבאת עולת בהמה, וכמו שא"א להמיר צפורי המצורע שמביא לטהרתו בכל קרבנות שבעולם, כך א"א להחליף קרבנות הזב בשארי קרבנות אפי' של בהמות, והתוס' שם בכריתות על הגמ', דאיך אפשר להוכיח דהשתא לעוף איתרבאי לבהמה מיבעי דזב יוכיח דאיתרבי לעוף ולא לבהמה, הרי דעת התוס' דזב אינו יכול לפטור עצמו בבהמה, והוא הולך לתרץ דעת התוס' גופייהו דלא כדבריהם, אלא הדבר ברור דא"א לומר כדבריו, הן אמת דגם על התוס' שם יש לתמוה דהא י"ל דשאני זב דהא עיקר כפרתו היא בבהמות ע"כ שפיר י"ל דכשם דחזינן דריבתה תורה לו כפרה בעוף להקל עליו כש"כ דיכול לפטור עצמו בעולת בהמה אבל בזב, הא לא חזינן דבאה התורה להקל עליו אלא גזרת הכתוב היא דאינו נטהר אלא בעופות ואולי דעת התוס' די"ל דכך היא מדת התורה או כי יביא לחובתו עולה ושלמים של בהמה, או עולת העוף גרידא אבל עולת בהמה לא מהניא, וליכא ע"ז קל וחומר אבל באמת לשון הגמ' מוכיח דעיקר ההוכחה היא דכיון דהתורה ריבתה אותו אפי' לעוף היינו מחיובו שהוא מחויב להביא עולה ושלמים, כש"כ דמהני עולת הבהמה, וא"כ אין זה אלא היכא דגילתה תורה מקודם דשייך בדין קרבנות בהמה, אבל היכא דלא מצינו כלל דישנו בדין קרבן בהמה, בודאי דהוי גזרת הכתוב להביא דוקא עופות וא"א להביא במקומן בהמה, וא"כ בזב דלא מצינו לו דין של עולת בהמה אינו יוצא אלא בעופות:

ב) גם אפילו לפי דברי הרש"ש אינו מעלה ארוכה בזה לקושיית הטורי אבן, דנהי דיכול להביא לפי דבריו גם בהמה, אבל מנ"ל דקרא דכי יטהר הזב מזובו דדרשינן מיני' ולא מנגעו, קאי על דין זה היכא שהוא מביא בהמה דהא י"ל דהיכא שהוא בא להחמיר על עצמו ולהביא בהמה במקום העופות מוכרח להיות טהור לגמרי כדי שתהא בידו לקיים בה מצות סמיכה והא דמרבינן לטהרת זיבה אפי' היכא שלא נטהר עדיין מטומאת נגעים היינו דוקא כשהוא מביא הקרבנות שהטילה התורה עליו לכתחלה שהן עופות דלא בעו סמיכה, ע"כ שפיר מצי להביא קרבנות טהרה בזיבה דהאי מיעוטא הא לא נכתב אלא לפי סדר הקרבנות שהוזכרו בתורה בפירוש:

ומה שכתב שם הרש"ש בשם הנצי"ב ז"ל דט"ס הוא בתוס' יבמות ק"ד ע"ב, לענ"ד אי אפשר לומר כן דהא כלשון התוס' שם ביבמות כתבו נמי בגיטין כ"ח ע"ב ובמנחות ס"א ע"ב ואיך אפשר דיפול טעות בזה בשלשה מקומות וכן הוא נמי בתוס' זבחים ע"ה ע"א, ובודאי הי' נמצא לכל הפחות באחד מן כל אלה המקומות שהי' נכתב בלא טעות סופר:

אבל לענ"ד נראה דמעולם לא עלתה על דעת התוס' להביא ראי' מהאי דרשא דלא בעינן ראוי לסמיכה, אלא עיקר כונתם להביא ראי' דהא חזינן גבי זב דמשלח קרבנותיו אף שלא נטהר עדיין מטומאת הנגעים ואינו ראוי לביאת המקדש, ה"נ י"ל דיכול כל אחד לשלוח קרבנותיו אף דאינו ראוי לסמיכה כיון דשליח אינו סומך, וביותר י"ל דדעת התוס' דאף דעוף אינו טעון סמיכה אבל מכ"מ י"ל דהבאתו למקדש של העוף הוא במקום סמיכה של עולת בהמה, א"כ אי נימא דבעינן ראוי לסמיכה בכל דוכתי ה"נ הו"ל למימר דבעינן גבי עופות דיהי' הבעלים ראוים לכל הפחות לביאת המקדש, וכיון דחזינן דגבי עופות לא בעינן שיהא הבעלים ראוים לביאת המקדש ה"נ לא בעינן גבי בהמה שיהי' הבעלים ראוים למצות הסמיכה, ועפ"ז מדוקדקין היטב דברי התוס' שם שכתבו דיש לדקדק מכאן דטמא יכול לשלוח קרבנותיו, דלכאורה ל"ש ע"ז לשון, יש לדקדק דהא בהדיא אמרינן מזובו ולא מנגעו ש"כ מבואר דטמא משלח קרבנותיו, שבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת אין שום ראי' מפורשת מכאן דהא הכא בקרבן עוף איירינן ועוף אין טעון סמיכה, אלא דעיקר הראי' היא דכמו דלא בעינן גבי קרבן עוף ראוי לביאת מקדש שף דהבאתו למקדש הוא במקום הסמיכה של קרבן בהמה ה"נ לא בעינן ראוי לסמיכה גבי קרבן בהמה וע"ז באמת לא שייך אלא לשון יש לדקדק ולא מבואר להדיא דהא יש לחלק בין ביאת מקדש למצות סמיכה וכן נראה נמי מהא דסיימו התוס' בכל המקומות ש"מ דטמא יכול לשלוח קרבנותיו הרי בהדיא דכל עיקר ההוכחה אינה אלא להוכיח רק דטמא משלח קרבנותיו, וכיון דמשלח קרבנותיו אף דאינו יכול לעמוד על קרבנו ה"ה נמי דלא איכפת לן אם אינו ראוי לסמיכה וסרה בפשיטות קושיית הטורי אבן וממילא נפל כל יסוד החידוש של הרש"ש, עוד י"ל בכונתם שכתבו ויש לדקדק דבאמת האי דרשא אינה מכרחת אלא טומאת משכב ומושב וכדפירש"י במגילה ח' ע"א, אלא דכיון דהאי קרא איירי נמי בהבאת הקרבן וכדאיתא בפ' מצורע בסוף הפרשה, א"כ ממילא מוכרת דאף שלא נטהר מנגעו מ"מ יכול להביא קרבנותיו ע"י שליח ול"ק כלל מה שהקשה על דבריהם הטורי אבן שם במגילה:

ג) ובעיקר קושיית התוס' דאיך ערל וטמא משלחים קרבנות הא אינם ראוים לסמיכה י"ל דלא מיקרי אינו ראוי לסמיכה אלא דוקא היכא שאינו ראוי מצד עצמו אבל הכא הא מצד עצמו הוא ראוי לסמיכה אלא דאריא הוא דרביע עלייהו שאינם רשאים ליכנס למקדש ע"כ שפיר מהני הכא וכה"ג אמרינן ביבמות ס"ו ע"א דהיכא דאין העכוב אלא מצד האיסור מיקרי ראוי לאותו דבר, ואף דשולח חטאתו ממדינת הים וכן קרבנות שנתערבו נמי מצד עצמן ראוים לסמיכה ואפ"ה אמרינן דסמיכה מעכבת בהן, היינו דהתם פרכינן דאמאי תיקנו חכמים כה"ג לבטל מצות הסמיכה אבל היכא דאירע הדבר שאין ביד הבעלים לסמוך מצד שום סבה צדדיית ואנו באין לעכב הקרבתם משום דבעינן שיהא ראוים להקרבה בזה אמרינן דכיון דהם מצד עצמן ראוים לסמיכה אלא דהאיסור של ביאת מקדש בטומאה מעכב דמי ממש לערל וטמאים דאעפ"י שאינם אוכלים בתרומה מאכילים משום דפומייהו הוא דכאיב להו כדאי' יבמות שם:

וראיתי עוד להרש"ש שכתב דהא דאינו יכול להביא חטאת בהמה במקום חטאת העוף הוא משום דאין חטאת באה בנדר ונדבה ואין דבריו נכונים, דודאי אי הוי אמרינן דיש בידו להביא גדול במקום קטן, הוא מטעם סברת הגמ' בכריתות ח' ע"ב השתא י"ל לעוף איתרבאי לבהמה מיבעי, א"כ אין זה נוגע כלל לדין נדר ונדבה דהא התורה נתנה לו רשות להתכפר במה שירצה והדבר פשוט דלדידן דקיי"ל קטן והביא גדול יצא אם הפריש קטן לחטאתו והביא גדול דיצא ואין זה בכלל נדר ונדבה אלא דכן הוא דין התורה וה"נ אי נימא דיש לו רשות להביא בהמה במקום עוף אין זה בגדר נדבה ונדר, ומה שהביא ראי' מהא דאיתא במנחות מ"ת ע"ב דמצורע ונזיר שהביאו בני שתי שנים דהם כשרים משום דקיי"ל קטן והביאו גדול יצא וה"נ בהביא בהמה במקום עוף דיצא, וגם דברים אלה הם תמוהים הכי יעלה על הדעת דמצורע ונזיר שהביאו פרים במקום כבשים יהיו יוצאים ידי חובתם מטעם קטן והביא גדול אלא הדבר ברור דל"ש סברא זו דיוצא בהביא גדול במקום קטן אלא במין אחד דבזה שייך לשון קטן והביא גדול, אבל בשני מינים מיוחדים בודאי כיון שכן קבעה התורה חובתו א"א לו לבעל הקרבן לשנות והוי כמו קבע נדרו בעוף דא"א לו לשנות לכו"ע בבהמה, וראיתי לו שתמה על הרמב"ם דפסק דמנ"ל דאם נדר בקרבן של עוף אינו יכול להביא קרבן בהמה דהא י"ל דמתניתין כרבי אתיא דס"ל קטן והביא גדול לא יצא אבל לדידן יוצא אם הביא בהמה במקום עוף, ואין דבריו נכונים דהיכא דקבע נדרו אינו רשאי לשנות כלל וכמבואר בקנים הובא נמי בזבחים ס"ז ע"ב דאינו יכול לשנות מבני יונה שהם קטנים לתורים שהם גדולים ונהי דמשמע מדברי התוס' מנחות ק"ז ע"ב דיכול לשנות מבהמה לבהמה, אבל מעוף לשנות לבהמה דהם שני מינים נפרדים גם להתוס' אינו יכול לשנות וע"כ אין ראי' מהא דיוצא במביא במקום בן שנה בן שתי שנים וגם בכה"ג שכתבו התוס' דעת הרמב"ם דאינו יכול לשנות וכמו דמוכח מסוף דברי הרמב"ם שם וכאשר העירו שם בגליון הכ"מ על דברי הרמב"ם וא"כ בודאי דהיכא דרוצה להביא בהמה במקום עוף דאינו יוצא ידי חובתו וצריך להביא כמו שנדר:

ד) וראיתי עוד לו שהביא ראי' מהא דפרכינן בכריתות ט' ע"ב ובנדה מ' ע"א אלא מעתה יולדת שאכלה דם תסגי לה בחד קרבן, וקשה הא על חלב היא מחויבת להביא בהמה ועל הלידה חייבת להביא עוף ואיך אפשר שתהא מתכפרת בעוף וע"כ דכחד קרבן חשיב, וגם דברים אלה הם תמוהים, דהתם פרכינן על הא דאיתא בברייתא יכול שתביא על הלידה ועל הזיבה כאחת וע"ז שפיר פרכינן דהא הם שני מיני קרבנות על לידה מביאה כבש ועוף ועל זיבה עופות בלבד ואפ"ה איכא סברא למימר דקרבן הלידה פוטר גם את קרבן הזיבה ה"נ כמו כן נימא דקרבן הלידה שהיא מביאה כבש ועוף יפטור ג"כ את קרבן של חלב ודם ואין ענין זה נוגע כלל לפטור של בהמה שהביא במקום חיוב קרבן עוף, דבזה בודאי לא מהני אליבא דכולי עלמא, וממקומו הוא מוכרע, דהא איתא שם בברייתא בכריתות ח' ע"ב כל הקנין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה וכאן שתיהן עולה הביא חובתו מן הבהמה יצא ואי נימא דכללא הוא, דכל היכא דחייב קרבן עוף יכול להביא ג"כ מהבהמה במקומו א"כ למה נקט זה דוקא גבי קרבנות שהגר מביא בשעה שהוא מתגייר הא גם בזב וזבה וכה"ג מצינו למימר דאם הביא מן הבהמה יצא אלא ע"כ דדין זה לא שייך אלא בקרבן של גרות משום דעיקר חיובו הוא מבהמות אבל היכא דעיקר החיוב הטילה התורה להביא מעופות אין ביד בעל הקרבן לשנות כלום מכפי קביעות התורה בהקרבן ואף דאיכא למידחי דע"כ נקט דין זה דוקא גבי גר משום דהוי חידוש דחדא בהמה הוי במקום שתי עולות אבל בשאר דוכתי דחדא בהמה ליהוי במקום חד עוף זה דבר פשוט ולא איצטריך לאשמעינן ואף דבדיעבד גם בחד עוף סגי אבל כיון דלכתחלה בעינן תרי הו"א דאינו יוצא באחד, אבל מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות מחוסרי כפרה נראה ג"כ דאין דין זה נוהג אלא בגר, דגבי גר כתב דקרבנו הוא או עולת בהמה או שני תורים או שני בני יונה וגבי זב וזבה לא כתב אלא דקרבנו הוא שני תורים או שני בני יונה ולא זכר כלל דיכול להביא ג"כ בהמה וע"כ דדעתו דגבי זב וזבה לא מהני אם הביא קרבן בהמה דדוקא גבי גר שהוא מביא הבהמה במקום העוף, וכמו שכתב שם הרמב"ם ויכול להקריב עולה במקום העוף אבל בזב או זבה אין הבהמה שמביא במקום העוף אלא הוא קרבן חדש לגמרי ע"כ אינו יוצא אם הביא בהם בהמה במקום עוף:

ה) וראי' ברורה דלא כהרש"ש נראה להביא מהא דאיתא במנחות ק"ח ע"ב ובטהורים עגל והביא פר כבש והביא איל יצא וסתמא כרבנן, ואי נימא דגם ממין על שאינו מינו יכול לשנות אם הוא בגדר קטן והביא גדול א"כ עדיפא מיני' הו"ל לאשמעינן דכבש או איל והביא פר נמי יצא ומדפלגינהו לתרי לתרי בבא, וכל אחד מיירי במשנה ממין על מינו ע"כ דלא מהני שינוי בקטן והביא גדול לרבנן דס"ל קטן והביא גדול יצא אלא ממין על מינו כגון עגל והביא פר כבש והביא איל, אבל לשנות מכבש על פר גם לרבנן לא יצא וכש"כ אם שינה להביא בהמה במקום עוף דודאי לא יצא, ונראה ברור דהא דמשמע מדברי התוס' מנחות ק"ז ע"ב דגם ממין למין יכול לשנות הוא מפני טעות שנפל בדבריהם, דהא ז"ל התוס' ורבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא, אבל לרבנן לא חיישינן אע"ג דזימנין דשני לי' דהוא נתנן לשם אלים והוא מביאן לשם פר, והנה לפי הבנת הרש"ש שם בהגהותיו דדעת התוס' דאפי' ממין למין יכול לשנות לרבנן דס"ל קטן והביא גדול יצא למה תפסו התוס' דוקא אילים ולא מן אחר מן הששה שנמנו שם, ואף די"ל דנקטו בדבריהם אילים משום דאיל נזכר ראשון אחר פר ועגל אבל מ"מ הא היו יכולים לפרוט גם כבש וגדי ושעיר אלא הדבר ברור דהוא ט"ס וצ"ל כמו שהובא שם בגליון מהצאן קדשים ואע"ג דשנים נתנו שני עגלים והוא מביא פר תחתיהם וכונתם בזה דלכאורה איך אפשר לטעות שמדמי עגל יקנה פר, הא פר דמיו מבוארים במשנה שם שהוא במנה ודמי עגל אינם אלא חמשה סלעים וא"כ ליכא למיטעי ע"כ כתבו דאפשר ששני בני אדם יתנו בשופר יחד מעות לשני שני עגלים דהוי עשרים סלעים ע"כ אפשר לקנות מזה פר בלא נסכים, אבל מעולם לא עלתה על דעת תוס' להתיר לשנות ממין למין ואפילו אם נדחוק בדעת התוס' דס"ל דאין לחלק ממין אחד לשני מינים אבל מ"מ גם לדעתם אין זה אלא בנודר די"ל דכל הנודר דעתו לכתחלה בשעה שנדר שתהא לו רשות לשנות על מין גדול איזה שירצה אבל בקרבן שקבעתו התורה גם דעת התוס' דאין ביד הבעלים לשנות אפי' למין גדול וכמו דלא אישתמיט תנא בשום מקום לאשמעינן דיולדת או נזיר ומצורע יש בידם לשנות את הכבש לעולה שהם מחויבין בפר או עגל גדול, ובמנחות מ"ח ע"ב לא תנינן אלא שאם הביא בן שתי שנים היכא שהוא מחויב להביא בן שנה דקרב אבל לא אשמעינן דאם שינה והביא פר דג"כ יצא כיון דס"ל לפירש"י שם דקטן והביא גדול דיצא וע"כ דממין למין אין רשאי לשנות אפי' למאן דס"ל קטן והביא גדול יצא דאין זה נוגע לדין זה וכש"כ היכא שהביא בהמה במקום עוף דזהו קרבן אחר לגמרי דבודאי אינו יוצא ידי חובתו:

ו) וראיתי שם להרש"ש שכתב דגם דעת הראב"ד בפט"ז מהל' מעשה הקרבנות הלכה ט' דאפי' ממין למין יכול לשנות אי נימא דקטן והביא גדול יצא דאם לא כן במאי פליג התם על דברי הרמב"ם ואין דבריו נכונים דהרי להדיא כתב שם הראב"ד בסוף דבריו, ואם אמר מן הבהמה ושכח יביא פר ועגל איל וטלה גדי ושעיר, אלא שהוא לדעת רבי דאמר קטן והביא גדול יצא, אבל לרבנן אם הביא גדול שבמין יצא הנה דקדק הראב"ד וכתב אם הביא גדול שבמין וכונתו בזה דהיכא שאמר מן הבהמה ושכח, לרבי דס"ל קטן והביא גדול לא יצא מוכרח להביא מכל מין בין גדול בין קטן דשמא אמר עגל ואם יביא פר לא יצא וכן שמא אמר טלה ויביא איל ל"י וכן בגדי אם יביא שעיר אינו יוצא ידי חובתו, אבל לרבנן סגי אם יביא פר ואיל ושעיר דכיון דס"ל קטן והביא גדול יצא הרי יוצא ידי נדרו ממה נפשך אם נדר בפר או באיל או בשעיר הרי הביא כמו שנדר ואם אפילו נדר בעגל או בטלה או בגדי הא קיי"ל קטן והביא גדול יצא, אמנם זהו דוקא גדול מכל מין אבל לשנות ממין למין ולהביא פר ולצאת ממה נפשך זה לא מהני גם לרבנן ע"כ דקדק וכתב גדול שבמין יצא:

ז) והנראה בכונת הראב"ד דדעתו דלא כהרמב"ם דפסק כרבנן, דכיון דרישא סתם לן תנא כרבי הו"ל למיפסק בהא כרבי ול"ד להא דאמרינן בכל דוכתי סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם דזהו דוקא אם אין המחלוקת בצרו אבל היכא דמחלוקת בצדו בזה הא דסתם כרבי הוא להורות דהלכתא כוותי' וע"כ בא הראב"ד והביא כל פרטי הדינים המבוארים במשנה אליבא דרבי, ודעת רבנן החולקים ע"ז והשיג דהו"ל למיפסק כרבי ונראה בדעת הרמב"ם דכיון דאמרינן התם הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן כונת הגמ' בזה להורות דהא דסתם לן תנא ברישא כרבי אף דמקודם הוי ס"ד למסתם כוותי' אבל בתר הכי הדר בי' רבי גופא ואשמעינן דאין זה כשאר סתמא אלא הוא מחלוקת רבי ורבנן וע"כ כמו דקיי"ל בכל דוכתי יחיד ורבים הלכה כרבים ה"נ קיי"ל הכא וע"כ פסק כרבנן, אבל דעת הראב"ד דהא דאמרינן הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן הכונה לאשמעינן דאי משכחת תנא דפליג על זה הוא רבנן דפליגי עלי' דרבי אבל סתם משנה היא כרבי ע"כ הו"ל למיפסק כוותי' דרבי:

עוד הי' נראה לומר בכונת השגת הראב"ד דנראה מדברי הרמב"ם דהיכא דמסתפקא מילתא אם אמר מן הקטן או מן הגדול מביא לכתחלה מן הגדול משום דכיון דס"ל קטן והביא גדול יצא הרי הוא יוצא ממה נפשך, דאם אמר גדול הרי הביאו ואם אמר קטן הא יוצא במה שהביא גדול, אבל עת הראב"ד דאפילו לרבנן דס"ל קטן והביא גדול יצא אין זה אלא בדיעבד אבל לכתחלה צריך להביא כפי מה שנדר ואין רשאי לשנות, וא"כ הא דאמרינן דלרבנן אם פירש מן הבקר יצא אם הביא פר זהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך להביא פר ועגל, וכן בטלה ואיל גם לרבנן צריך להביא שניהם לכתחלה, והרמב"ם הא פסק דמביא לכתחלה פר ומביא לכתחלה איל ושעיר וכן מביא לכתחלה בפירש ושכח איזה מין פירש דמביא לכתחלה רק פר ואיל ושעיר, וע"ז בא הראב"ד ופירש דברי המשנה דזהו אליבא דרבי ולרבנן אם הביא מגדול שבמין יצא אבל לכתחלה גם לרבנן מביא מכל המינים ואין להקשות להראב"ד דא"כ מנ"ל להגמ' שם במנחות ק"ז ע"ב לאוקמי מתניתין התם דתנא דאם פירש ואינו יודע מה פירש דמביא מן הבקר פר ועגל דאתיא כרבי הא גם כרבנן מצי אתי דהא גם לרבנן מביא לכתחלה שניהם וע"כ כשיטת הרמב"ם דאף דלכתחלה חייב להביא כמו שנדר אבל היכא שנדר ואינו יודע מה נדר ואם יכריחוהו להביא שניהם הרי הוא נפסד בקרבן יותר מכפי מה שנדר הו"ל כדיעבד דיוצא בגדול וכה"ג כתבו תוס' פסחים כ"ו ע"ב דהיכי דיהא לו הפסד הו"ל כדיעבד ונראה בדעת הראב"ד דהא דפרכינן התם וניתי פר ממנ"פ, אף די"ל דמתניתין לכתחלה אתא לאשמעינן משום דבהאי משנה איתא נמי שור במנה יביא במנה חוץ מנסכיו וכן עגל כה"ג והתם אפי' בדיעבד אינו יוצא אם הביא השור והנסכים במנה ע"כ גם מה דאמר ברישא יביא פר ועגל הכונה דאם לא הביא כן אינו יוצא ידי נדרו, וכן ברישא באומר הרי עלי עולה דיביא כבש אם הביא עוף אינו יוצא באתרי' דת"ק ע"כ שפיר פרכינן דהא בדיעבד יוצא בפר מיהו הרמב"ם דעתו לפרש כפשטות דברי הגמ' דלרבנן יכול להביא פר לכתחלה דבכה"ג דאיכא הפסד הו"ל כאלו כבר הביא דיצא בדיעבד ע"כ פסק בכל הפרטים דמביא לכתחלה פר ומביא לכתחלה איל ומביא לכתחלה שעיר:

ועל פי זה ניחא הא דלא השיג הראב"ד על הלכה הראשונה דפרק זה דשם פסק כרבנן דקטן והביא גדול יצא, דלמאי דכתבתי דדעתו הוא לפסוק כרבי הו"ל להשיג ע"ז תכף אלא העיקר הוא דלא השיג אלא על מה דכתב הרמב"ם דמביא גדול לכתחלה אבל על עצם הדין דקטן והביא גדול דיצא גם הראב"ד מודה דזה הוי כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, ועיין כה"ג בתמורה כ"ג ע"א רישא רבנן וסיפא רבי ופליגי בתר הכי ואמרינן דה"ק דבר זה מחלוקת רבי ורבנן והתם פסק נמי הרמב"ם בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ג' כרבנן ולא השיג עליו הראב"ד וע"כ דגם לדידי' הוי כסתם ואח"כ מחלוקת מיהו יש לדחות דהתם סתם נמי כרבנן, אבל הכא סתמא דרבנן לא חשיבא כסתמא דסתם לן כרבי:

ח) והנה ראיתי עוד להרש"ש דכתב בדעת הרמב"ם דדעתו דאם הביא הנזיר או המצורע או היולדת איל במקום הכבש שהם חייבין דיוצאים ידי חובתם דאף דבתוספתא מבואר דלא יצא ידי חובתו זהו משום דהתוספתא אזלא אליבא דרבי דס"ל קטן והביא גדול לא יצא אבל להרמב"ם דפסק דיצא יוצא נמי הכא בהביא איל במקום כבש, וע"כ השמיט מהלכותיו והתוספתא:

ואין דבריו נכונים כלל וכפי הנראה לא ראה דברי המגיה שם ברמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין דהגיה על דברי הכ"מ בהלכה כ"ז שכתב דאינו יודע למה השמיט דברי התוספתא דאינו יוצא ידי חובתו דט"ס הוא ולא השמיטם דהא כתב באותה ההלכה בין עלתה לבעלים בין לא עלתה לבעלים והכונה דאף שלא עלתה לבעלים לשום חובה מ"מ אין הקרבן נפסל, ובודאי דהא הוי כאלו קבע נדרו דוקא בכבש דלכו"ע אם הביא איל אינו יוצא ידי חובתו ואף דפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' מעה"ק הלכה ט' דאפילו קבע נדרו ושכח מביא ממין הגדול ויוצא ידי נדרו זהו דוקא היכא דלא פירש בהדיא דנודר בעגל דוקא אלא נדר עגל סתם בזה יוצא אם הביא שור אבל היכא דנדר דוקא עגל ולא מין אחר והיכא דקבעה התורה את הקרבן הרי הוא כאלו פרטה בפירוש מין זה ולא מין אחר וע"כ אין זה נוגע להא דקיי"ל קטן והביא גדול יצא ידי חובתו:

אמנם לקושטא דמילתא דברי המגיה אינם נכונים והעיקר כדברי הכ"מ דהרמב"ם השמיט דברי התוספתא והא שכתב הרמב"ם בין עלתה לבעלים בין לא עלתה לבעלים כונתו להיכא דשjט את העולות מחוסרי זמן דבעלים גם שלא לשמן דבודאי אינן עולין לשם חובה כדקיי"ל כן בכל הקרבנות אבל היכא דשחט לשמן אלא דהוי מחוסר זמן אין זה מעכב דעולה אינה אלא דורון ויכול להביא גם קודם הזמן וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ח מהל' מעשה הקרבנות הלכה ט' דע"כ חייב נמי עליהן אם הקריבן בחוץ מjוסר זמן בבעלים משום דאינה אלא דורון בעלמא, ובענין מה שהעיר הכ"מ למה השמיט הרמב"ם הא דמבואר בתוספתא דלא עלו לו לשם חובה כ"ז גרם לו שהביא מקור דברי הרמב"ם מהתוספתא דזבחים פ"ק ושם באמת נזכר דלא עלה לו לשם חובה אבל הא האי ברייתא הובאה במנחות מ"ח ע"ב ושם לא הובא כלל הא דלא עלו לבעלים לשם חובה אלא כשרים סתמא ומשמע דעולים נמי לשם חובה, והגר"א בהגהותיו לתוספתא בש"ס דפוס ווילנא הגיה בדברי התוספתא דצ"ל רק כשרים ומחק הא דלא עלו לבעלים לשם חובה וכונתו בודאי על הש"ס דמנחות שם וא"כ נתברר המקור שמשם שאב הרמב"ם את דבריו ואין כאן השמטה כלל, ומה שהגיה שם המניה בדברי הגר"א דאינו עולה לשום חובה הוא טעות גדול ואדרבא דעת הגר"א היתה למחוק הגירסא הלזו ולהשוותה לשיטת הרמב"ם:

והנה בתוספתא איתא דהביאן בני שנים עשר חודש ויום אחד והגר"א ז"ל הגיה דצ"ל בן שתי שנים והיינו כדאיתא בש"ס מנחות שם, אבל פלא גדול דהרמב"ם העתיק כפי גירסת התוספתא בזה ולא כגירסת הש"ס שלפנינו, ונראה שגם בש"ס הי' גורס כן והיינו דלשיטתו דיצא ידי חובתו א"כ דוקא אם הקריבם בשנים עשר חודש ויום אחד שפיר י"ל דאינו צריך להביא אחר דהא הוי פלגס כמבואר בפט"ז מהל' מעה"ק ודעתו לפסוק כבר פדא במנחות צ"א ע"ב דפלגס הוי ספק כבש ספק איל ע"כ מספק אינו צריך להביא כבש אחר דלא ליתי חולין בעזרה אבל בן שתי שנים דיש עליו תורת איל בודאי אינו יוצא בו ידי חובת איל דבשני מינים לא אמרינן קטן והביא גדול יצא בכה"ג היכי דהתורה קבעה את הקרבן בפירוש ע"כ לא העתיק הרמב"ם אלא כלשון התוספתא ולא כמו דאיתא בגמ' מנחות מ"ח ע"ב:

ונראה דהרמב"ם לא פירש כמו שפירש"י דהכונה דכל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה דהיינו קטן והביא גדול דכשר בעולת נדבה, אלא דכונת הברייתא כשר בעולת נדבה להביאה בן שתי שנים כשר נמי בעולת חובה אם הביאה כך אף דכתבה התורה כבש בן שנתו זהו רק למצוה ולא לעכב אבל היכא דבעינן דוקא כבש או עוף אם הביא בהמה במקומו דהוי מין אתר לגמרי בזה לכו"ע לא יצא ידי חובתו ודלא כהרש"ש:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה