הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש · אם תמורה חלה במחשבה כשאר קדשים
הגאון ושב הכהן הובא בבאר יצחק יצא לידון בדבר החדש דאף דכל הקדשים ם חלים במחשבה בלבד, אבל תמורה דהוי מילתא דאיסורא הוי כשאר נדר ושבועה דאף שגמר בלבו צריך להוציא בשפתים:
וראיתי שם להבאר יצחק סי' כ"ח שהשיג עליו מהא דאיתא במשנה דתמורה ט"ז ע"ב חומר בקדשים מבתמורה שהקדשים עושים תמורה משא"כ בתמורה ואמאי לא חשיב נמי שהקדשים חלים במחשבה משא"כ בתמורה וע"כ דחד דינא אית להו וכמו דקדשים מהני בהו מחשבה ה"נ תמורה וע"כ לא תנא החומר דקדשים אלא לענין תמורה:
אבל באמת לאו ראיה היא דהא מבואר בתמורה י"ג ע"א דאין תמורה חלה על עופות ומנחות ונסכים וא"כ אמאי לא תנא נמי האי חומרא דקדשים חלים על עופות ולא תמורה וכן בפ"ק דתמורה מספקא לן אי קטן ממיר אי עכו"ם ממיר ואמאי לא פשטינן מהאי משנה דאי אין קטן ממיר אם כן ליתני בחומר שיש בהקדש מבתמורה והבא"י כנראה הרגיש מקטן וכתב די"ל דת"ק ס"ל דקטן נמי אינו יכול להקדיש אבל דבריו תמוהין דאנה מצא דת"ק ס"ל דקטן אינו יכול להקדיש דהא י"ל דאף ר' יהודא דס"ל בתרומות פ"א דקטן אינו תורם אבל בהקדש מודה וכמבואר ביפה עינים בשם הירושלמי וא"כ ע"כ צ"ל דתנא ושייר וא"כ י"ל דגם תמורה ישנה במחשבה אלא דתנא ושייר:
עוד היה נראה לומר דהא מבואר בבכורות נ"ט ע"ב דמעשר ליכא במחשבה וא"כ לא הוי מצי למיתני שהקדשים חלים במחשבה דהא איכא מעשר דג"כ אינו חל במחשבה ועי' תוס' יומא נ' ע"ב שכתבו דברייתא ע"כ לא מיירי במעשר ומשמע דהמשנה דתמורה שפיר איירי בכל הקדשים דהא לא איירי תנא דמתניתין בדחיית שבת וטומאה וע"כ שפיר איכא לומר כדכתיבנא דלא תנא מחשבה משום דכיון דאיכא גם מעשר דליכא במחשבה לא קתני:
אמנם עדיין יקשה לר' יוסי בר' יהודא שם בתמורה אמאי לא חשיב נמי דעשה מחשבה כמעשה דבור בקדשים ולא עשה מחשבה כמעשה בתמורה, דהא ר' יוסי בר' יהודא באמת ס"ל בבכורות נ"ט ע"ב שם דגם מעשר ישנו במחשבה א"כ ליכא בקדשים קדושה שאינה חלה במחשבה, ואולי י"ל דחומרא דתמורה קתני ולא חומרא דקדשים:
והעיקר נ"ל דדין זה במחלוקת שנוי' ותליא בפלוגתא דר' יוסי בר' יהודא ורבנן בבכורות נ"ט ע"ב הנ"ל דלמאן דס"ל התם דמעשר בהמה ישנו במחשבה ה"נ תמורה ישנה במחשבה ולמ"ד התם דמעשר בהמה אינו במחשבה ה"נ דגם תמורה ליתא במחשבה דהא מבואר בתמורה י"ג ע"א דילפינן תמורה ממעשר לענין שאינו בא בשותפות וליכא בקדשי בדק הבית וכן מבואר בתולין ס"ט ע"ב דילפינן תמורה ממעשר לענין שאין ממירין בעוברין וא"כ שפיר י"ל דכמו דילפינן כל הני דברים ממעשר ה"נ ילפינן לענין מחשבה וע"כ לר"י בר' יהודא דס"ל דמעשר ישנו במחשבה ילפינן נמי דתמורה ישנה במתחשבה אבל לרבנן דס"ל דתמורה ילפי ממעשר לענין שאר בכרים ה"נ ילפינן כמו דאין מעשר בהמה חל במחשבה ה"נ תמורה אינה חלה במחשבה וא"כ לא הוי מצי ר' יוסי בר' יהודא למימר בקדשים חמורים מתמורה לענין מחשבה דהא איהו לטעמיה אזיל דס"ל דמעשר תל במחשבה וא"כ בודאי דגם תמורה חלה במחשבה ולרבנן נמי לא תנינן דכיון דאיכא נמי מעשר דאינו חל במחשבה ל"ש למיתני האי חומרא והאי תנא ע"כ ס"ל ילפותא דמעשר דהא ס"ל דאין ממירין בעוברין
ועפ"ז מיושבים דברי השיטה מקובצת בתמורה ד' ע"ב שהקשה שם על הא דפרכינן אמאי לא לקי מקדים תרומה לבכורים הא גם הכא בדיבורא מיתעביד מעשה כמו דלקי אתמורה משום דבדיבורא מיתעביד מעשה דהא י"ל דשאני תרומה דאיתא במחשבה ולכאורה תמוה דהא גם תמורה דהוי קדשים נמי איתא במחשבה ואין לומר דהוי איסורא דהא מקדים תרומה לביכורים נמי הוי איסורא אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דשאני תמורה דילפינן ממעשר ע"כ שפיר מצינן למימר דכמו דמעשר ליתא במחשבה ה"נ תמורה אבל במקדים תרומה לבכורים ליכא שום ילפותא וע"כ אף דהוי מילתא דאיסורא מ"מ מהני בלב:
אמנם להשיטה מקובצת ב"מ מ"ג ע"א דכתב לחדש דדבר שתל במחשבה ל"ש לומר בזה בדיבורא מיתעביד מעשה דהדבור אינו רק מגלה מעשה המחשבה, ע"כ צ"ל לדידיה דתמורה לא מהני בלב משום דהוי מלתא דאיסורא ע"כ שפיר מיקרי בדיבורא מתעביד מעשה וכן מקדים תרומה לבכורים נמי לא מהני במחשבה משום דהוי מילתא דאיסורא וע"כ אף דשארי הפרשות תרומות מהני במחשבה גרידא אבל הפרשת תרומה שמפריש ע"י הקדמת תרומה לבכורים ועבר בלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר לא מהני במחשבה ובעינן דוקא דבור וע"כ שפיר אמרינן שם בתמורה דמקדים תרומה לבכורים הוי חייב מלקות:
אמנם נראה ראיה דגם בתמורה מהני מחשבה דהנה איתא בירושלמי ריש פ"ב דקידושין דימירנו אתא דאין מועיל תמורה ע"י שליח ובקידושין בעינן למילף דמהני שליחות מקדשים ותרומה דמהני בהו שלית ודחי דשאני הני דישנן במחשבה ואי נימא דתמורה ליכא במחשבה א"כ יקשה דל"ל קרא דלא מהני שליחות בתמורה הא כיון דאינה במחשבה ממילא ל"ש בזה שליחות אלא הדבר ברור דתמורה הוי בכלל שאר קדשים דמהני במחשבה:
ועפ"ז ניחא נמי דלא יקשה דל"ל קרא למעט משליחות תיפוק ליה דאין שלית לדבר עבירה אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהא חזינן מסוגיא דקדושין דאף אי נימא דבכל תמורה אין שלוחו של אדם כמותו מ"מ בדבר התלוי במחשבה מהני שליחות וא"כ לפ"ז י"ל דאי לאו קרא הו"א דאף דקיי"ל בכל התורה כולה דאין שלית לדבר עבירה אבל זהו דוקא בדבר התלוי במעשה או בדבור אבל בדבר התלוי במחשבה אין חלוק ואפי' לדבר עבירה מהני השליחות ע"כ איצטריך קרא דימירנו למעט דגם בכה"ג אין שליח לד"ע, ואף דגבי שליחות לד"ע עיקר הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ לפ"ז מהיכי תיתי לחלק בין מחשבה למעשה דהא במחשבה נמי איכא האי סברא אבל באמת ז"א דכבר כתב הריטב"א דאין זה עיקר הטעם אלא עיקר הדבר ילפינן מקרא וכדמוכח מכולה סוגיא דקדושין מ"ג ע"א ע"כ שפיר י"ל דבעינן קרא ע"ז ושליחות יד דגלי קרא דמהני שליחות אף דמהני מחשבה והוי משני כתובים הבאים כאחד היינו משום דמחשבה בשליחות יד הוי דבור וכמו שכתבו תוס' ב"מ מ"ג ע"ב וכדכתיב על כל דבר פשע ע"כ הוי שפיר שני כתובים הבאים כאחד:
וגם לפי מאי שמפרש הק"ע שם דימירנו אתי לרבות דמהני שליחות גבי תמורה אתא נמי שפיר ראייתו דהא יקשה דאיך אמרינן בסוגיא דעיקרה של שליחות לא נאמרה אלא בדבר שישנו במחשבה הא מהני שליחות בתמורה אף דליכא במחשבה וא"כ הא מצינו למילף מקדשים ותמורה ותרומה דמהני בהו שליחות אלא ע"כ דבאמת מועילה גם בתמורה מחשבה ע"כ שפיר איצטריך קרא אחרינא לרבות דמועילה שליחות בכל התורה והא דיליף הירושלמי מתמורה דמהני שליחות אף דאיכא למפרך שאני תמורה שישנה במחשבה י"ל דיליף מתמורה באם אינו ענין דהא שאר קדשים ידעינן דמהני שליחות וע"כ דאתא לכל התורה כולה וז"פ:
ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הנתיבות בסי' רנ"ה שכתב לחדש דהא דדרשינן יחיה לרבות השוגג כמזיד ותמורה חלה אפי' בטעות אינו אלא בעצם התמורה אבל בחוזר מתמורה לתמורה בזה לא מהני תמורה בטעות, ולכאורה אינו מובן דהא א"א לחדש שם תמורה אחרת אלא א"כ חוזר מהחמורה הראשונה, וא"כ גם בחוזר מתמורה לתמורה אחרת הוי כחלות תמורה ראשונה, ודוחק לומר דכיון דעיקר הדבר דרשינן מקרא דיחיה ע"כ אמרינן אין לך בו אלא חידושו ודוקא בהתחלת החלות ולא בחוזר מתמורה לתמורה דהא באמת אין שום נ"מ דכיון דלא נתנה התורה רשות לחזור בו תוך כדי דבור ממילא הוי כהתחלת החלות.
אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דודאי היכא שהוא בא לחזור מעצם התמורה אפי' תוך כדי דבור לא מהני דמחשבה של חלות אלים טובא ממחשבה של החזרה, אבל היכא שהוא בא לחזור מתמורה לתמורה א"כ המחשבה של החזרה ומחשבות חלות התמורה באין כאחת ותיכף ומיד כשחוזר מהקדשה של התמורה קופצת עליו קדושת התמורה השניה ע"כ שפיר שייך בזה לומר תוך כדי דבור כדבור דמי, אמנם זהו דוקא אי נימא דתמורה חלה במחשבה ע"כ שפיר מצינו למימר דמחשבה דהקדש התמורה והחזרה באין כאחת, אבל אי נימא דבעינן דוקא דבור א"כ ע"כ דא"א לחלק בין חזרה מתמורה לחולין לחזרה מחמורה לתמורה דהא כיון דאין בידו לחזור מחולין ממילא אין בידו לעשות חלות חדשה שתחול תמורה אחרת:
והקצות החושן שם דעתו דאפי' מתמורה לתמורה אין בכחו לחזור תוך כדי דבור והיינו דס"ל כשיטת השיטה מקובצת דתמורה ליתא במחשבה דכתיב נדיב לב עולות וא"כ לא מהני מחשבה אלא דוקא בקרבן הבא ע"י נדבת הלב בהיתר ומצוה דבזה הוי כאומדנא דמוכת גבי קנינים דודאי לא יחזור בו, אבל בקרבן שקדושתו בא ע"י עבירה לא קרינן בזה נדיב לב עולות ובעינן דיבור בפועל וע"כ א"א להפריד בין הדבקים כלומר דכמו שאינה חלה חזרה על עצם התמורה ה"נ אינה מועלת חזרה מתמורה לתמורה דהא א"א לעשות חלות חדשה אם לא יחזור מהקודמת וחזרה ליכא בהקדש ע"כ שפיר כתב שם דסוגיא דנזיר דמשוה תוך כדי דבור לטעות פליגא אסוגיא דב"ק ע"ג ע"ב:
והנה במשנה דתמורה כ"ה ע"ב באומר ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים ס"ל לר"י דאם נתכוין תחילה לשניהם דבריו קיימין וכן אמר במשנה הקודמת אם אמר היא שלמים ולדה עולה, וקשה בשלמא בקדשים דמחשבה מהני שפיר י"ל דאזלינן בתר מחשבתו וכיון דכבר גמר בדעתו שיהיה כן אין ראי' מהא שהוציא בשפתו זה אחר זה, אבל בתמורה דמחשבה לא מהני כלל א"כ מה מועיל שנתכוין לזה תחילה כיון שעל כל פנים ביטוי השפתים היה בזה אחר זה וא"כ הוי כנמלך וע"כ דתמורה שוה לדין קדשים, אבל באמת לאו ראי' היא דבאמת עד אחד נאמן באיסורים וע"כ כשמעיד שאף שאמר תחילה תמורת עולה מ"מ לא היה בדעתו דוקא על תמורת עולה אלא היה כונתו רק לחציה בזה אין חזרה כלל אלא פירוש ונאמן אדם לפרש דבריו ואין הטעם משום דכבר חלה ע"י המחשבה קדושת שניהם:
וגם מש"ס דילן נראה דיש שליחות בתמורה דהא מוקמינן בחמורה ט' ע"א לא יחליפנו בשל אחרים ומוקמינן לה באומר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר, והתוס' בתמורה ב' ע"ב כתבו דזה הוי מטעם שליחות ויקשה הא אין שליחות לדבר עבירה וע"כ דל"ש למימר אין שליח לד"ע אלא בדבר התלוי במעשה, אבל בדבר התלוי במחשבה גם לד"ע הוי שליחות וא"כ מוכרח דגם תמורה ישנה בלב:
ומצאתי להרש"ש תמורה ב' ע"ב שם שהקשה על התוס' דאיך אפשר דהוי מטעם שליחות הא אין שליח לד"ע ונעלמו ממנו דברי הירושלמי הנ"ל דמרבינן בהדיא שליחות בתמורה לפי גירסת הק"ע והא דלא מייתי הגמ' בקדושין גם תמורה בהדי הנך דברים דמהני שליחות בדבר עבירה היינו דשאני הכא דהוי דבר שישנו במחשבה, והתוס' בלא"ה לק"מ דהא לא הביאו כלל דאיכא קרא דמהני שליחות, אמנם נראה מוכרח דהתוס' היתה גירסתם כן בירושלמי דהא בלא"ה יקשה דאיך מהני בעכו"ם שאומר כל הרוצה להמיר מטעם שליחות הא אין שליחות לעכו"ם וע"כ צ"ל בסברת התוס' דכיון דגילתה תורה גבי תמורה דמהני שליתות גם בדבר עבירה א"כ לא בעינן תנאי השליחות וע"כ י"ל דה"נ דמהני שליחות בעכו"ם, אבל מ"מ יש לעיין דא"כ נימא דגם בטביחה ומכירה דרבי רחמנא שליחות בדבר עבירה יהא חייב אם מכרום עכו"ם או קטן וע"כ דלא חידשה תורה אלא בזה דמהני שליחות גם דאיכא עבירה אבל עכ"פ בעינן תנאי השליחות וא"כ ה"נ לענין תמורה אף דרבי רחמנא דמהני שליחות מ"מ דוקא בד"ע אבל לא בעכו"ם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך שייך שליחות בעכו"ם גבי חמורה:
ועיין בהגהת חכמת שלמה למהרש"ק בחו"מ סי' ש"נ סעיף א' שנסתפק אי מהני שליחות עכו"ם בטביחה ומכירה וכן במעילה והביא ראי' דלא מהני והנה ודאי דנעלם ממנו דברי המשנה דמעילה כ"א ע"א ודברי רמב"ם פ"ז מהלכות מעילה הל' א' דמבואר בהדיא דאפילו היה השליח חרש שוטה וקטן נמי חייב ובודאי דגם ע"י עכו"ם חייב דמ"ש ומה שנסתפק בטביחה בודאי דכונתו במכירה דטביחה א"א על ידי עכו"ם, ומה שהקשה החכמת שלמה דהא מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה לא מהני שליחת עכו"ם, ולדעתי ל"ק דודאי גם בתרומה לא מהני שליחות לדבר עבירה ול"א דניליף ממעילה דיש שליח לד"ע אלא הדבר ברור דלא ילפינן אלא לענין זה דיש דין שליחות במעילה, וממילא מוכת דלא בעינן כאן גדרי ותנאי השליחות, וא"כ לפ"ז י"ל באמת דגם במכירה מהני שליחות ע"י חשו"ק וכן בטביחה אם שחט קטן על ידי שליחותו וגדול עומד על גביו יהא חייב וא"כ לפ"ז ל"ק עוד על התוס' דהא אין שליחות לעכו"ם דכיון דגלי רחמנא דיש שליחות לד"ע או מקרא דלא יחליפנו דבבלי תמורה ט' ע"א או מקרא דימירנו דירושלמי שם ה"ה דמהני שליחות עכו"ם, ומכ"מ בזה נכונים דברי התוס' דע"כ הוא בעצמו נמי יכול להמיר דאף דלא בעינן נדרי השליחות היינו דוקא דבר התלוי מחמת גזירת הכתוב, אבל האי דינא דכל מילחא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אינו מטעם גזירת הכתוב אלא סברא בעלמא היא, ע"כ שפיר אף דמהני השליחות גם בהני דאין בני שליחות בכל התורה, אבל עכ"פ אי איהו לא מצי עביד שלית לא מצי משוי וע"כ דגם עכו"ם הוא בדין תמורה:
ומצאתי בנתיבות המשפט סי' קפ"ב ס"ק א' שכתב בהדיא דגם בטביחה ומכירה מהני שליחות קטן וכה"ג דכיון דרבי רחמנא שליחות לד"ע לא ילפינן מאתם גם אתם וע"כ לא בעינן שלוחו כמותו ומתוס' ראי' גמורה לדבריו:
ולאחר העיון נראה דאין ראי' להנתיבות דהנה בעצם הדברים דממעטינן עכ"ם משליחות י"ל דדוקא בשליחות של בן ברית האדם גומר בדעתו לסמוך על השליח שבודאי יעשה כשליחותו וע"כ שלוחו כמותו אבל בשליח חרש שוטה וקטן ועכו"ם אין המשלח סומך עצמו על מעשיהם וא"כ ממילא ליכא כאן הסכמה ודעת גמורה על השליחות ע"כ לא הוי שליחות, וא"כ נראה לומר דכ"ז שייך דוקא היכא דבעינן דעת ורצון גמור שפיר י"ל בזה דכל היכא שאינן בני דעת ובני ברית אין כאן הסכמה ודעת גמורה, אבל כל היכא דליכא בהו האי דינא דבעינן שהמעשה יהיה ע"י דעת בזה שפיר י"ל דאף ע"י הני דבכל התורה לא הוי שלוחים נמי הוי שליחות, וא"כ אין ראי' כלל מתמורה לדין טביחה ומכירה דהא גבי תמורה קיי"ל דחלה על השוגג כמזיד כדאי' בתמורה י"ת ע"א ע"כ שפיר י"ל דגם בד"ע ועל ידי עכו"ם נמי מהני השליחות אבל בטביחה ומכירה דבעינן דעת ל"ש שליחות בעכו"ם ותשו"ק:
אמנם בעיקר הדברים דפשיטא להו לתוס' דכל הרוצה להמיר יבא וימיר הוא מדין שליחות וכנראה דיצא להם מהא דאיתא בנדרים ל"ו ע"ב דלשון זה מהני גבי תרומה דבעינן שליחות וא"כ ע"כ דהוי שליתות וא"כ ממילא בעינן הגדר דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, לענ"ד אינה ראי' כלל דל"ד כלל תרומה לתמורה, דבתרומה הא מצות ההפרשה מוטלת על הבעלים,. ע"כ שפיר מוכרחין למימר דבאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום היינו דנותן לו רשות לעשות בשבילו מצות ההפרשה וא"כ שפיר הוי שליחות גמורה, אבל גבי תמורה הא אין מצוה עליו לעשות תמורה ואדרבה התורה אמרה לא יחליפנו ולא ימירנו וא"כ בודאי היכא שהוא אומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר הכונה שהוא מפקיר זכותו שיש לו בבהמה זו ומסתלק ממנה וא"כ בודאי דאינו נוגע כלל לדין שליחות וי"ל דאפילו היכא דאיהו לא מצי עביד מ"מ מי שזוכה בזכות זה יכול לעשות תמורה שלא בשליחות וע"כ ל"ק כלל היכי מצי עכו"ם למימר כל הרוצה להמיר יבא וימיר הא אין שליחות לעכו"ם דאין זו שליחות כלל וע"כ נראה באמת דגם לתוס' אין לדון כאן גדרי השליחות אלא כונת התוס' דבשלמא אי נימא דעכו"ם ישנו בדין תמורה שפיר י"ל דמפקיר זכותו וזוכה בה הישראל וע"כ ע"י ישראל יכולה החמורה לחול אבל אי נימא דאין עכו"ם בדין תמורה א"כ איך יכול הישראל לעשות תמורה דהא עכו"ם גופא לא היה לו בה זכות זה ואף שהזכיר השיטה מקובצת דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי מ"מ בודאי דהכא ל"ש למימר כן אלא בבונה דכיון דאין לו זכות להמיר איך יכול לומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר וא"כ ל"ק כלל מסוגיא דחמורה דהא הוי שלית לדבר עבירה דאין כאן שום שליחות אלא הוי כמפקיר זכותו שיש לו לבעל התמורה:
ולפ"ז נראה ברור דאם אמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר ובא אחד והמיר דאין המשלח חייב מלקות דאין זה בגדר שליחות כלל אלא הוא הפקיר זכותו והממיר נעשה בעלים גמורים ע"ז והוא בעצמו מתחייב ע"ז וכה"ג מצינו נמי בגמ' קדושין מ"ו ע"א שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב שפירש רש"י שהפקיר האב זכותו שיש לו בבתו וה"נ ע"י אמירתו הפקיר לשעה זכותו ונתנה לאחר וע"כ בודאי ל"ש למיכלל זה בהדי הנהו דקדושין מ"ג ע"א דמצינו בהו שליחות לדבר עבירה דהא התם ע"י מעשה השליח נתחייב המשלח ע"כ שפיר מקרי שלית לד"ע משא"כ הכא דהחיוב על השליח ודלא כהרש"ש:
ובעיקר הדין אם תמורה חלה במחשבה נראה דתליא בפלוגתא אי מימר חשיב מעשה דלמאן דס"ל דמימר הוי לאו שאין בו מעשה אף דבדיבורא מתעביד מעשה מ"מ לא חשיב מעשה כיון דהעיקר תלוי במחשבה א"כ אין הדבר פועל המעשה וכמו שכתב השיטה מקובצת בב"מ מ"ג ע"א אבל מאן דס"ל דמימר הוי לאו שיש בו מעשה ע"כ דאין תמורה חלה במחשבה ע"כ לא חשיב דכבר נעשה התלות במחשבה וכל עיקר החלות נעשה ע"י הדיבור ע"כ שפיר מקרי בדיבורא איתעביד מעשה:
ועפ"ז היה מקום לישב דברי רגמ"ה בפירושו הנדפס בש"ס דפוס ווילנא שכתב על הא דאיתא בתמורה ג' ע"א דמשום ריב"ח אמרו דאף המקדים תרומה לבכורים לוקה לא במפריש קא מיירי דהיינו מעשה שהקדיש תרומה אלא כגון שנתן עיניו בצד זה לשם תרומה, וקשה הא הוי מחשבה דאיסורא ומנ"ל דע"ז נאמר ונחשב לכם תרומתכם אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכיון דס"ל דמימר הוי לאו שאין בו מעשה אף דבדיבורא קא מתעביד מעשה, וע"כ דלא חשב בדיבורא קא מתעביד מעשה משום דחלה התמורה במחשבה א"כ ע"כ דגם מחשבה של איסור יש בכחה לעשות תלות א"כ שפיר י"ל דגם מקדים תרומה לבכורים אף דהוי מילתא דאיסורא מ"מ כיון דגילתה תורה דמחשבה כמעשה לגבי תרומה אין לחלק כלל:
אלא שלכאורה דברי הרגמ"ה תמוהים בלא"ה דאיך אפשר לחייב מלקות על מחשבה הא ליכא התראה ובמודה מפי עצמו הא ל"ש מלקות ומה שנותן עיניו בצד אחד הא אינו ידוע כלל אם לזה היה כונתו ע"כ נראה ברור דאין כוונת הרגמ"ה לומר דמיירי הכא במחשבה ממש אלא כוונתו לפרש דלא נימא דהכא מיירי כגון שהפריש בידים חלק התרומה ומה מהכרי וקרא ע"ז שם דזה לא מקרי לאו שאין בו מעשה אלא הכונה שקרא שם על חלק תרומה בלא הפרשה ואמר בפירוש שהוא רוצה לקבוע ע"ז שם תרומה דליכא אלא דבורא בעלמא ולא מעשה:
אמנם מרש"י שלא פירש כרגמ"ה נראה דל"ס כסברתו אלא דכיון דבמה שמפריש חלק התרומה מהכרי עדיין לא נעשה כלל איסור וכל עיקר האיסור אינו חל אלא בשעה שהוא קורא ע"ז שם תרומה נמצא דאין זה מעשה אלא בדבורא מתעביד מעשה והא שכתבו תוס' שבועות י"ז ע"א דכיון דתחלת המעשה של הלבישה היתה ע"י מעשה ממש חייב אח"כ גם על השהייה אף שאין בה מעשה וא"כ ה"נ כיון שתחילת הדבר היה ע"י מעשה ליחייב נמי על הדיבור, דז"א דהתם תחלת הדבר א"א להיות רק ע"י מעשה הלבישה ע"כ גם אם משהה עליו חשיבא כתחלת המעשה, אבל גבי תרומה דבשעה שהרים להפריש עדיין לא חל ע"ז שום איסור דמקדים תרומה לבכורים דהא עדיין לאו כלום עביד וכל עיקר האיסור אינו אלא כשקורא השם ע"כ ל"ש למימר דהוי מעשה דהא אינו אלא דיבור בעלמא וע"כ לא הביא רש"י פירוש רבינו גרשום מאור הגולה בזה:
ולכאורה יש להקשות על רגמ"ה מהא דאיתא בזבחים דף כ"ט ע"ב דאמרינן התם דהמתשב בקדשים למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ל"ש בו מלקות והא התם א"א לחשב אם לא יעשה מעשה שחיטה או קבלה או זריקה וא"כ אמאי מקרי לאו שאין בו מעשה וע"כ צ"ל דכיון דבשעה שהוא עושה מעשה השחיטה והזריקה עדיין לא נעשה שום איסור וכל עיקר האיסור אינו אלא בשעה שמחשב לא הוי לאו שיש בו מעשה וא"כ ה"נ וכי מקדים תרומה אף שהוא מקדימה על ידי הפרשה שהיא מעשה אבל כיון שמצד עצם ההפרשה לא נעשה עדיין איסור על כרחך לא חשוב לאו אשר יש בו מעשה:
ונראה ונראה לומר בסברת הרגמ"ה דיש לחלק דדוקא במעגל דהתם עיקר השחיטה או שאר עבודות הן מוכרחות להקרבת הקרבן וגם בלא מחשבת הפגול היה שוחט וזורק ע"כ שפיר מיחשב המפגל שעובר לאו שאין בו מעשה אבל גבי מקדים תרומה לבכורים דאי לאו האיסור לא היה מפריש כלל א"כ ההפרשה היא חלק מעצם האיסור ע"כ שפיר כתב הרגמ"ה שאם הקדים תרומה לבכורים ע"י הפרשה גם למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכא לקי:
עוד נראה לי ראיה דתמורה ישנה במחשבה מהא דאיתא במשנה דתמורה י' ע"א דס"ל לת"ק דאין ממירין שלמים באיברין ולא איברין בשלמים ור"י ס"ל דממירין איברים בשלמים אר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה ואי נימא דתמורה לא חיילא במחשבה א"כ מאי מייתי ראיה ממוקדשין לתמורה הא חזינן דתחלת ההקדש חל נמי במחשבה ותמורה לא חיילא א"כ ה"נ אף שהקדש חל גם ע"י קדושת רגל ואבר אחד אבל תמורה אינה חלה בשלמא מהא ל"ק דחזינן דקדשים חלים על עופות ונסכים ומנחות ותמורה אינה חלה וכן צבור עושים קדשים ואין עושים חמורה דהתם י"ל דגזירת הכתוב היא דעל הני דברים לא חיילא חמורה אבל בדבר דחל י"ל דתמורה דומה לקדשים אבל מחשבה הא דומה ממש לאיברים וא"כ הא י"ל דמחשבה תוכיח שישנה במוקדשין ואינה בתמורה וע"כ דגם בתמורה ישנה דין מחשבה, מיהו לפי מה דכתבתי דתליא בפלוגתא אי מעשר ישנו במחשבה א"כ אין ראי' די"ל דגם ר' יוסי ס"ל כר"י בן יהודא בבכורות נ"ט ע"ב דמעשר ישנו במחשבה וא"כ גם תמורה ישנה במחשבה, אבל לדידן שפיר י"ל דאף במוקדשין חל הקדושה גם כשהקדיש אבר אחד היכא שהנשמה תלויה בה אבל בחמורה אינה תלה, וי"ל דבהא פליגו ת"ק ור' יוסי דת"ק ס"ל דתמורה אינה שוה למוקדשין ע"כ ס"ל דגם בהאי מילתא אינה דומה למוקדשין אבל ר"י ס"ל דלכל מילי דמיא תמורה אף לענין מחשבה ע"כ גם בזה שותה למוקדשין:
וראיה יותר ברורה נראה להביא דתמורה ישנה במחשבה מהא דאיתא בתמורה ז' ע"ב פלוגתא דריב"נ ורע"ק אי כהן יכול להמיר בבכור דריב"נ ס"ל דכיון דזוכה בבכור יכול ג"כ להמיר ורע"ק ס"ל דכיון דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מקשינן תמורה להקדש מה הקדש חלות ההקדש היא בבית בעלים אף תמורה חלוקה היא בבית בעלים דהיינו ישראל א"כ לפי מה דקיי"ל אין היקש למחצה א"כ י"ל כמו דהקדש חל במחשבה ה"נ תמורה, וא"כ לפי מאי דפסק הרמב"ם בהלכות תמורה פ"א הלכה ט' כרע"ק דדוקא ישראל ממיר בבכור ולא כהן וע"כ דהטעם היא דמקשינן תמורה להקדש ממילא מוכרח נמי דמחשבה מהני בתמורה, אמנם לריב"נ דלא ס"ל האי הקישא שפיר י"ל דתמורה ליתא במחשבה דכיון דכתיב נדיב לב עולות א"כ ל"ש אלא דוקא בנדבת הלב של הקדש מצוה ולא בתמורה דהוי מילתא דאיסורא ולא מיקרי נדיב לב:
ועפי"ז היה מקום ליישב הא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי מזבח הלכה ד' דהמקדיש בעלי מומין למזבח לוקה, דלכאורה תמוה לפי מאי דפסק הוא עצמו בפ"א מהל' תמורה דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה ורק מפי השמועה נתקבל דיש בו מלקות וא"כ בודאי דאין זה אלא במימר ולא במקדיש בעל מום, וראיתי בחנוך סי' רפ"ה שכתב דאולי טעמו דילפינן ממומר, אבל תמוה דא"כ אמאי פרכינן בתמורה ד' ע"ב למ"ד מקדים תרומה לבכורים ליכא מלקות דמ"ש מימר דבדבורא מתעביד מעשה הא ה"נ בדבורא מתעביד מעשה ואמאי לא פריך נמי בפשיטות, גם למ"ד דמימר לא הוי מעשה דאמאי לא לקי מקדים תרומה לבכורים וע"כ צ"ל דכיון דלמ"ד דמימר לא חשיב מעשה הא דלקי ע"ז הוי הלכה למשה מסיני ע"כ ליכא לאקשוי אמאי לא לקי נמי מקדים תרומה לבכורים, דהא מהלכה לא ילפינן, אבל למ"ד דחשיב מעשה שפיר פריך ומה שרצה שם הרב מנחת חנוך לאמור דכונתו משום דבדבורא מתעביד מעשה תמוה וגם הא הרמב"ם לא ס"ל האי סברא בחמורה כדכתב הוא עצמו ואולי כונת החנוך דכיון דגילתה ההלכה דיש מלקות במקדיש דבר שאסור להקדיש א"כ ה"ה מקדיש בעל מום הוי בכלל איסור קדושת תמורה, והא דפריך התם דוקא למ"ד דבדיבורא מתעביד מעשה היינו דהתם הא לא מיירי בהקדש אלא בתרומה ע"כ שפיר בעינן דוקא מעשה ומדוקדק לפ"ז לשון החנוך שם שכתב וז"ל ואולי יעשה כמומר שיש בו מלקות ואע"פ שאין בו מעשה שזה וזה הקדש היא דלכאורה אין זה הבנה ופירוש המנחת חנוך אינו נכון דעיקר חסר מן הספר, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכונתו ליישב שלא תקשה מהא דפריך דוקא למ"ד דמימר הוה מעשה ולא למ"ד דמימר לא הוי מעשה והיינו דשאני התם דהוי תרומה ע"כ ליכא ולא פריך אלא למילף מהקדש דהוי מעשה:
אבל לפי הנ"ל אחי שפיר דהרמב"ם לשיטתו דפסק כרע"ק דכהנים אין ממירים בבכור וע"כ דיליף הקישא דחמורה לתחלת הקדש וא"כ מוכרח דגם תמורה חלה במחשבה וא"כ ל"ש כלל לאמר בזה בדיבורא מתעביד מעשה דהא הדבור אינו פועל כלום אלא מודיע מחשבתו וכמו שכתב השטמ"ק בב"מ מ"ג ע"א וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דחמורה הוי לאו שאין בו מעשה וכ"ז דוקא בתמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו דמקשינן תמורה לתחלת הקדש, ע"כ אף דהוי מילתא דאיסורא מ"מ חלה ע"י מחשבה אבל מקדיש בע"מ דליכא הקישא א"כ בודאי כיון דעובר בלאו לא שייך גביה דין דנדיב לב עולות ואינו חל ההקדש רק בדבור ולא במחשבה והוי שפיר בדבורו מתעביד מעשה ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דהמקדיש בעל מום אף דלא הוי דבורו מעשה גבי תמורה אבל הכא כיון דמחשבה לא מהניא שפיר מיחשב בדבורא מיתעביד מעשה וחייב מלקות, וניחא עפ"ז נמי הא דאמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף בתמורה כן דלכאורה תמוה מאי ראי' מקדשים לתמורה שאני קדשים דמצוה יש בהקדישם ע"כ י"ל דפשטה קדושה בכולה, אבל לפי הנ"ל ניחא דר"י תלמידו דרע"ק ס"ל נמי כרע"ק דמקשינן חמורה להקדש וא"כ שפיר אמר כמו דגבי מוקדשין חלה הקדושה ע"י קדושת אבר אחד ה"נ גבי חמורה דאין היקש למחצה וניחא עפ"ז נמי הא דא"ל ר' יוחנן לתנא בתמורה ג' ע"ב לא תיתני מימר דבדיבורא מתעביד מעשה, דקשה אמאי לא א"ל פוק תני לברא מימר אינו משנה וכמו דאיתא כה"ג בב"ק ל"ד ע"ב ובסנהדרין ס"ב ע"א, או דנימא ליה סמי מכאן מימר דבדיבורא מתעביד מעשה אלא הדבר ברור דגם ר' יוחנן גופא ס"ל דתמורה לא חשיבא מעשה דכיון דילפינן אליבא דרע"ק תמורה מהקדש בהקישא א"כ חלה במחשבה ול"ש בזה בדיבורא מתעביד מעשה דהדבור אינו פועל בזה כלום, אלא דא"ל לתנא לא תיתני מימר בהדי נשבע ומקלל חברו בשם דהכא לריב"נ דל"ס הקישא דחמורה לקדשים א"כ תמורה אינה חלה במחשבה ובדיבורא מתעביד מעשה לא הוי מיתר בכלל נשבע ומקלל דהני לא עביד מעשה ובתמורה מתעביד מעשה ובנשבע ומקלל כו"ע מודי ובתמורה לריב"נ לא נאמרה הלכה ע"ז דהא הוי מעשה וא"כ כ"ז שייך דוקא לתנא, אבל לדידן שפיר י"ל דכיון דילפינן הקישא דתמורה לקדשים שפיר ס"ל דתמורה לא הוי דבורא דמתעביד בו מעשה ולא לקי אלא מהלכה למשה:
ולשיטת החנוך דילפינן מקדיש בע"מ ממומר יש ליישב הא דפסק הרמב"ם דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה ודלא כר' יוחנן די"ל דתליא בפלוגתא דאי נימא דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני בכל התורה כולה והא דכתיב יהיה קודש אתא דלא נימא תצא זו ותכנס זו א"כ שפיר מיקרי מיקרי בדבורא מתעביד מעשה דהא חלות הקדושה נעשה ע"י דבורו ממש, אבל למאן דס"ל דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דמהני הכא בתמורה משום דגלי קרא יהיה קודש וכדאיתא בתמורה ה' ע"ב א"כ ל"ש למימר דבדיבורא מתעביד מעשה ההקדש דעיקר ההקדש נעשה ע"י גזירת הכתוב דקרא דיהיה קודש ולא ע"י דבורו ממש והשתא אתי שפיר די"ל דר' יוחנן ס"ל כאביי דכל מלתא דאמר רחמנא וכו' אי עביד מהני וכדמשמע בקדושין ס"ז ע"ב ע"כ שפיר ס"ל דבדבורא מתעביד מעשה אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בכל הש"ס דלא כאביי דאי עביד לא מהני ע"כ שפיר מצינן למימר דלא מקרי בדבורא מתעביד מעשה דהא מצד הדין אין בדבורו כלום אלא היא גזירת הכתוב גבי תמורה מקרא דיהיה קדש:
ועיין שם בתמורה דפרכינן על רבא דס"ל אי עביד לא מהני ממתניתין דתנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שהם המיר מומר וסופג את הארבעים וקשה אמאי לא פריך מקרא דיהיה קודש ובשיטה מקובצת שם הקשה דכי לא ידע קרא ומאי פריך, אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת מקרא לא קשה ליה די"ל דע"כ לא ס"ל לרבא דכל מלתא דאמר רחמנא וכו' אי עביד לא מהני אלא דוקא היכא דעבר ע"י מעשה וכמו דאמר אי עביד לא מהני אבל במחשבה ל"ש אי עביד לא מהני וע"כ ל"ק כלל מהכתוב די"ל דקרא אתא למימר דהיכא דהקדיש התמורה ע"י מחשבה חלה הקדושה, אבל ממתניתין פריך שפיר דהא מסיימא אלא שסופג את הארבעים ומלקות ל"ש כלל בהמיר ע"י מחשבה דאין אדם לוקה עפ"י עצמו וע"ז פריך שפיר דוקא ממתניתין דתנן בה דין מלקות בממיר ומשני שפיר התם דכתיב והיה קדש דמשמע בכל גוני וגם מקשינן לעצם ההקדש כמו דהקדש חל ע"י דבור ה"נ תמורה, וניחא עפ"ז נמי הא דמייתי סיפא דמתניתין דסופג את הארבעים דלכאורה מיותר, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאי מרישא הוא דמיירי בהמיר ע"י מחשבה, אבל סיפא מוכח דמיירי בדבור, והא דפריך שם בע"א מתורם מרעה על היפה דתרומתו תרומה ולא משני דמיירי בתורם ע"י מחשבה י"ל דוקא בתמורה דילפינן מהקדש חלה ע"י מחשבה אף דהוי מחשבת איסור אבל בתורם מהרעה על היפה דליכא קרא הדרינן לסברא החיצונה דהא דכתיב ונחשב לכם תרומתכם היינו דוקא בתרומה כדינה מהיפה על היפה דזה הוי בכלל תרומתכם אבל בתורם מהרעה על היפה לא הוי בכלל תרומתכם ולא מהני אלא דוקא בדבור:
אמנם יש ליישב באופן אחר דהא דפריך דוקא ממתניתין משום דמקרא ל"ק די"ל דמיירי בשוגג וי"ל דע"כ לא ס"ל לרבא דלא מהני אלא דוקא היכא דעבד במזיד אבל בשוגג מודה דמהני והא דכתבו התוס' ב"מ קט"ו ע"ב דבשוגג גם אביי מודה דלא מהני היינו דוקא דהוי לקיחה בטעות אבל היכא דליכא טעות גם רבא מודה אדרבא דמהני ע"כ מייתי ממתניתן דתנינן בה דסופג את הארבעים וע"כ דמיירי במזיד דבשוגג ליכא מלקות לשיטת תוס' שנץ בריש תמורה, וע"ז משני שאני התם דכתיב יהיה קודש ודרשינן לקמן י"ת ע"א מזה דאתא לרבות שוגג כמזיד א"כ מוכת בהדיא דגם במזיד חלה התמורה והא דפרכינן התם מכמה דוכתי ולא משני דמיירי בשוגג משום דמשמע ליה דמיירי אפילו במזיד דאל"כ לא הוי איצטריך לאשמעינן דמהני והכא כיון דמפורש דמיירי במזיד ע"כ פריך מדבר המפרש ולא ממשמעות דאיכא למידחק דמיירי דוקא בשוגג:
ובעיקר מה שהקשו על הרמב"ם דאמאי חייב מלקות מקדיש בעל מום הא הוי לאו שאין בו מעשה כיון דס"ל דמימר לא חשיב מעשה נלענ"ד לתרץ דשאני איסור הקדש דאפקיה רחמנא בלשון לא תקריבו ולא כתיב לא תקדישו ש"מ דהקדש בע"מ הוי כהקרבה וכמו דגבי הקרבה חייב מלקות ה"נ מקדיש והא דלא חשיב לה בנשבע ומקלל היינו דהתם לא גילתה תורה דהוי כמעשה אבל הכא הא בהדיא כתיב לא תקריבו ואחשבא רחמנא מעשה, ועפ"ז ניחא נמי דלא תקשה לרב אידי בר אבין בתמורה שם דס"ל דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה איך יפרנס הא דאיתא בתמורה ו' ע"ב מכאן אמרו המקדיש בעל מום עובר משום חמשה לאוין והתוס' בב"מ דף ס"א ע"א דל"ש למימר דעובר בשני לאוין בדבר דליכא מלקות בגויה וא"כ כיון דליכא מלקות במקדיש בעל מום אמאי חשיב ליה בהדי הנך ודוחק לאוקמי כמאן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דשאני מקדיש בעל מום דאפקיה רחמנא בלשון לא תקריבו וכדאיתא שם בתמורה דף ו' ע"ב ע"כ שפיר י"ל דהוי כמעשה ממש אבל בתמורה ונשבע בשם דליכא קרא אף דבדיבורא מתעביד מעשה מ"מ לא הוי אלא דבור בעלמא ולא מעשה, וכה"ג אמרינן בזבחים ב' ע"א דהולכה בעינן לשמה מהא דאפקא רחמנא לקבלה בלשון הולכה למימרא דהולכה לא נפקא מכלל קבלה וה"נ י"ל להיפך דלהכי אפקא רחמנא להקדש בלשון הקרבה למימרא דהקדש לא נפיק מכלל הקרבה ממש וכמו דבהקרבת בעל מום לכו"ע איכא מלקות דהוי מעשה ה"נ בהקדשו:
וכן מצינו בקידושין נ"ט ע"ב דאמרינן התם דמחשבה דטומאה כמעשה דמי ופי' רש"י דרחמנא קרייה מעשה דכתיב כי יתן והיינו בידים ואע"ג דמחשבה בעלמא היא חזינן מהכא אף דבאמת שייך נמי לשון כי יתן התם דהא אפשר במעשה מ"מ כיון דגם ע"י מחשבה תל הכשר ומחשבה ילפינן מכי יותן הוי מחשבה כמעשה כש"כ הכא דא"א להקדש שיחול ע"י מעשה ואפקא רחמנא להקדש בלשון הקרבה דבודאי מיחשב כמעשה ולא הוי כלל בכל הני דחשיב בפ"ק דתמורה נשבע ומימר ומקלל חברו בשם דהנהו לא חשיבי כמעשה בשום דוכתא ואיצטריך לרב אידי בר אבין ע"ז ילפותות אמרות דאית בהו מלקות:
הדרן לקמייתא דלפי מה דקיי"ל דאין כהן ממיר בבכור דמקשינן תמורה להקדש ה"נ מקשינן לענין מחשבה דכמו דהקדש חל במחשבה ה"נ תמורה, אלא שלפ"ז יש להבין דאמאי פסק הרמב"ם בהלכות תמורה פ"א הט"ז דאין ממירין איברין בשלמים ולא שלמים בהם, הא ע"כ טעמיה דת"ק דפליג אר' יוסי הוא משום דלא דריש דמקשינן תמורה להקדש וא"כ כיון דפסקינן דמקשינן חמורה להקדש לכאורה גם לענין זה הו"ל לאקושי, אמנם י"ל דת"ק נמי ס"ל האי הקישא אלא דס"ל דכיון דאיכא נמי הקישא בתמורה למעשר בהמה ובמעשר הא ליכא אברים ה"נ בתמורה וכדאיתא בחולין ס"ט ע"ב ע"כ מוקמינן האי הקישא רק לענין חלות ההקדש בבית בעלים אלא שלפ"ז א"כ גם לענין מחשבה נמי נילף ממעשר בהמה דליכא במחשבה ומנ"ל להרמב"ם לחלק דלענין מחשבה ילפינן מהקדש ולענין אברים ממעשר, ע"כ נ"ל דהרמב"ם ס"ל דגם בהקדש אין כולה עולה וכמו שפסק בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הל' ב' וע"כ בהא פליגי דת"ק ס"ל דילפינן מהקדש דכמו דהתם לא חל ההקדש ה"נ לא חלה התמורה, אבל ר"י לטעמיה דס"ל דחל ההקדש ע"כ תלה נמי התמורה, אלא שיש להבין דהא ת"ק נמי מודה דהיכא שמקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו תל ההקדש על כולה וכמו דאיתא התם בתמורה י"א ע"ב ופסק כן הרמב"ם שם וא"כ אמאי לא ילפינן מהקדש שאם אמר לבה או ראשה של זו תמורה תחת עולה זו שהיא כולה תמורה כמו גבי קדשים די"ל דאין ה"נ ובהדיא דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב האומר רגלה של בהמה זו או ידה תחת עולה זו וכו' אינה תמורה דמשמע שאם אמר לבה או ראשה תמורה הוי תמורה דזה לא חשיב אבר אלא כל הבהמה כולה וסמך עצמו הרמב"ם על מה שהזכיר כן כבר בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות וכן משמע מסוגיא דחולין ס"ט ע"ב דאמרינן התם למאן אמר לה ר' יוסי אי לר"י ור"מ מי אית להו האי סברא ואי נימא דפליגי דפליגי נמי באומר לבה או ראשה א"כ הא דזה כו"ע מודי, אלא ע"כ דבאמת אפי' למ"ד דאין ממירין איברים היינו דוקא אבר שאין הנשמה תלוי' בו אבל אבר שהנשמה תלוי' בו לא חשיב אבר כלל אלא הוי כבהמה כולה וע"כ שפיר ממירין בו והא דמבואר בסוגיא דחמורה י' ע"ב וי"א ע"א דגם למ"ד דבהקדש חל קדושה באבר שהנשמה תלוי' בו על כל הבהמה אבל בתמורה מודה היינו דוקא למאן דס"ל דילפינן ממעשר בהמה או דס"ל דאבר לא מקרי בהמה וכדפירש"י התם אבל למאן דיליף מתחלת הקדש שפיר י"ל דכמו דהקדש חל על כולה בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו ה"נ תמורה והרמב"ם לטעמיה דפסק דילפינן מתחלת הקדש ע"כ דקדק וכתב ידה ורגלה ואף דהרמב"ם שם בהלכה י"ב הביא נמי דילפינן ממעשר בהמה דין תמורה לענין שותפין ובדק הבית וקרבן עכו"ם, מ"מ כיון דמוכרח גם הקישא דתמורה לעצם ההקדש, א"כ י"ל דדוקא לענין זה ילפינן ממעשר, דהא איכא סברא דיהא חל בכל הקרבנות, אבל לענין מחשבה הא אדרבא גם בלא ילפותא ממעשר הו"א דאינו חל דאינו בכלל נדיב לב עולות, א"כ שפיר י"ל דכיון דגילתה תורה דמקשינן תרומה להקדש אין היקש למחצה וכמו דשאר הקדש חל במחשבה ה"נ הקדש של תמורה:
ועיין במנחת חנוך פ' בחוקותי שכתב לדבר פשוט דתמורה אינה חלה על איברין אפי' דהנשמה תלויה בה ולא הרגיש כלל דמדברי הרמב"ם לא משמע כן, וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם דכשפרט הדינים שאנו למדין ממעשר בהמה לא חשב אלא שותפות ובדק הבית וקדשי עכו"ם ולא חשיב נמי הא דאין תמורה תלה על איברים וע"כ דהרמב"ם ס"ל דעל אבר שהנשמה תלויה בו באמת חלה גם תמורה ועל אבר שאין הנשמה תלויה בו לא בעינן למילף ממעשר בהמה דהא מצינו למילף ממוקדשין גופא, דכמו דהקדש אינו חל ה"נ תמורה והא שהעתיק הדין דתמורה אינה חלה על איברין, אף שהוא פשוט מהקדש, דאתא לאשמועינן דוקא בידה ורגלה אינה חלה אבל בלבה וראשה גם תמורה חלה:
וכן כתבו תוס' תמורה כ"ו ע"א אליבא דר"מ דס"ל כי היכי דחיילא קדושה אכולה בהמה דמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו ה"נ חיילא תמורה, והנה אף שכתבו התוס' שם דאין זה חליבא דכו"ע היינו משום דקשה להם מסוגיא דתמורה י' ע"ב וי"א ע"א דמוכרח דתמורה אינה חלה אף בהמיר על אבר שהנשמה תלויה בו, אבל באמת ל"ק כלל דאין זה אלא לבר פדא שם דס"ל אין קדושה חלה על העוברים, א"כ ע"כ בעינן לאוקמי הא דאיתא שם דעובר אינו ממיר הא ולד ממיר כר' יהודא דס"ל דגם ולד עושה תמורה וא"כ מוכרח דתמורה אינה חלה גם בהמיר על אבר שהנשמה תלויה בו אבל לפי מה דקיי"ל כר' וחנן שם דס"ל דקדושה חלה על עוברין ממילא אין הכרח כלל לחלק בין עוברין לולדות ואין שום הכרח לאוקמי התם כר' יהודא ושפיר מצינו למימר דכמו דקדושה חלה על בהמה שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו ה"נ תמורה חלה:
וביותר י"ל דע"כ לא הוכרחו לחלק בין תמורה לגוף ההקדש אלא דוקא להס"ד דבר פדא הוי ס"ל דאין קדושה חלה על עוברין אפי' בתם במעי תמימה וא"כ א"א לאוקמי מתניתן אלא אליבא דר' יהודה דס"ל דולד עושה תמורה וא"כ מוכח נ"מ בין הקדש לתמורה גם לענין אבר שהנשמה תלויה בו אבל לפי מסקנא דשמעתתא דתם במעי תמימה לכו"ע קדושה חלה עליו א"כ ל"ק כלל מכל הני דוכתי דפרכינן מינייהו לבר פדא, וממילא דאין הכרח לחלק בין הקדש לתמורה ושפיר פסק הרמב"ם דכמו דקדושה מתפשטת על כל הבהמה במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו ה"נ קדושה בתמורה חלה על כל הבהמה וע"כ לא נקט אלא דוקא בהמיר על ידה ורגלה ולא בלבה וראשה כדנקט בהל' מעשה הקרבנות דמקשינן חמורה לגוף ההקדש מקרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש וא"כ בודאי דכמו דגוף הקדושה חלה במחשבה ה"נ גם התמורה ודלא כהושב הכהן כנלע"ד:
אחרי כתבי כ"ז מצאתי במנחת חנוך פ' בחוקותי שגם הוא כתב דכל הרוצה להמיר יבא וימיר אינו מדין שליחות, אלא שהניח לפ"ז בצ"ע דברי תוס' הנ"ל שתמה גם הרש"ש עליהן דהא הוי שליח לד"ע, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, דאין כאן דין שליחות אלא נתינת זכותו לאחר וא"כ זהו דוקא אי נימא דעכו"ם הוא בר תמורה ע"כ שפיר שייך בזה נתינת זכות לאחר אבל אם אינו בר תמורה א"כ הוי כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי מחוי וכש"כ שאין יכול לזכות זכות זו לאחר וזה ברור מאד:
הא