מאמר י''ד - השראת השכינה בישראל - גילוי לשעתו ולדורות
א. כמה עיונים בענין השראת שכינה בישראל
בשנה מעוברת נוהגים חיזוק מיוחד בשבועות שובבי''ם ת''ת שסיומם בפרשת ''תצוה'', בשיחה זו נערוך כמה דברי חיזוק בעניני ''קדושה'', שכן נהגו בשבועות אלו לחזק את נקודה זו הצריכה חיזוק תמיד ובפרט בימינו.
בפרשיות אלו האחרונות עוסקים אנו במתנת ה' הגדולה ביותר לעמו ישראל, הלא היא השראת השכינה בישראל, שנאמר: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכ ם ''.
ענין השראת שכינה הינו עמוק ונשגב מבינת אנוש ויש בו סודות נפלאים הנעלמים מבני אדם, אולם כידוע שבכל ענין בתורה יש בו גם ''פשט'', ובפרט בתורה שבכתב יש לנו לעמול ולהתיגע לישב הפסוקים על פשוטו של מקרא ולהבין מהם אורחות חיים שבאים המה ללמדנו, כל חלק מתורה שבכתב ניתן לכל אדם מישראל ולו הפשוט ביותר ללמוד ממנו את רצון ה', כך שחייבים אנו לראות בדרך פשט את ענין השראת שכינה בישראל למען גם אנו שאין לנו יד וחלק בסודות התורה לא ימנע מאתנו הבנה בחלק נכבד זה התופס פרשיות רבות בתורה: תרומה, תצוה, ויקהל, פקודי, וכן כמעט כל חומש ויקרא עוסק בקרבנות הנקרבים בבית המקדש.
ונקדים להבנת הענין כמה שאלות.
א. מהו ענין השראת שכינה בישראל והלא הקב''ה מלא כל הארץ כבודו, ואמרו חז''ל: ''אין העולם מקומו של הקב''ה אלא הקב''ה מקומו של עולם'', ואם כן מה שייך לומר ששכינה שורה בישראל דמשמע שזו הבטחה ומתנה, וכי היאך אפשר מציאות אחרת אחר שמלא כל הארץ כבודו.
ב. מהו ענין השראת שכינה בישראל דוקא והלא מלא כל הארץ כבודו, ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' רם על כל גוים ה', ואם כן היאך נמנעת השראת שכינה כמו כן מאומות העולם.
ג. מהו ענין הנאמר בגמרא (ברכות ז'): ב' דברים ביקש משה וניתן לו, ביקש משה שתשרה שכינה על ישראל וניתן לו, ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, וניתן לו, מה החסרון שתשרה שכינה גם באומות העולם.
ד. היאך יתכן הדרגות בהשראת שכינה, שהרי זה פשוט שלא כל מקום שוה בהשראת שכינה, שהרי בית קודש הקדשים קדוש מההיכל, וההיכל קדוש מהאולם, והאולם מהעזרה, והעזרה מחומות הר הבית, והר הבית מירושלים, וירושלים מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל מכל העולם, ומה שייך הדרגות בשכינה אחר שהקב''ה אין בו לא גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ומה שייך הדרגות באורו הפשוט - א''ס ברוך הוא.
ה. מה נותן ומוסיף השראת השכינה לישראל ומה נגרע בסילוקה של שכינה מישראל כשאינם ראויים לכך, וכנאמר ''וראה בך ערות דבר ושב מאחריך''.
ב. בית המקדש הינו פינה המופשטת ממעטה הטבעי הפרוש על הבריאה
להבנת הענין לפי פשוטו חייבים אנו להאמין שבמהותו יתברך אין שינויים ח''ו, וכל השינויים הם מצד המקבלים בלבד. וכאשר המקבלים הנם באופן של יכולת קבלה להיותם מוכשרים לקבל, אזי מעטה הטבע ואחיזת עינים של חיצוניות ''מנהגו של עולם'' מסתלקת, ורואים בני האדם את הנהגת שמים שלא בדרך טבעי.
למשל, כשהיו ישראל במדבר שאז שרתה עליהם שכינה והיה משכן ה' בתפארתו לשכון אור ה' בתוכם, זכו לגילויים נוראים במשך ארבעים שנה: ענני כבוד, מן ובאר, שכל אחד מניסים אלו היו בו פרטים רבים של ניסים כמבואר בחז''ל. וכן בבית ראשון ששרתה בו שכינה היו בו עשרה ניסים הנראים לעינים כמבואר במשנה באבות (פ''ה מ''ה), וכשחטאו ישראל הלכו הניסים ונתמעטו ומעטה הטבע נפרש באופן גס יותר להעלים את השגחת ה' מבני אדם. דהיינו להעלים את בהירות הדעת שאין עוד מלבדו וכל הסיבות שקר ורק הבורא פועל מבעד לכל המסכים החיצוניים ואין עוד מלבדו ממש.
והענין שרצה בו הא-ל יתברך לבנות לו בית מיוחד ובו יהיו הניסים מתחוללים באופן גלוי כבזמן המשכן ובית ראשון, היינו, שציונו הבורא שנקצה לו מקום ובאותו מקום שנקצה לו שם תחשף הנהגתו מיתר המקומות שבעולם, כלומר מצידו יתברך אין שינוי והוא הפועל בכל מקום ובכל זמז בשוה ממש, אלא שבכל יתר מיקום העולם העלים הבורא מבני אדם את הנהגתו הניסית ועטפה במעטה טבע וחומר, מלבד בבית הקדש שם הקצה מקום שבו הסיר את מעטה הטבע וחשף לעין כל את האמת שנמצאת בעצם בכל מקום ובכל פינה בעולם באותה מידה בשוה ממש, אחר שכאמור במהותו יתברך כביכול אין שינוי, ורצה להורות לנו בזה שאותה אמת של ''אין עוד מלבדו'' הנמצאת במקדש -נמצאת היא בכל מקום ובכל פינה בעולם, אלא שהיא עטויה בטבע, ואותה אמת הגלויה במקום המסוים שהוא בית המקדש ששם ביקש הקב''ה להקצות לו מקום לגילוי אותה אמת, ועשה שתהא במקום ההוא ללא מעטה חומר וטבע, הוא כדי שמשם תוודע לכל באי עולם הנהגה זו ולכך הוסר ממקום זה - בגזירתו יתברך - כל מעטה טבעי.
ג. המטרה שתהא פינה מופשטת ממעטה טבעי להודות ולגלות על מציאות כל היקום שהנו כמו כן תחת כבודו יתברך, ואף שאינו נראה מסיבת מעטה הטבע הפרוש עליו
והמטרה בכך הוא שהמפורש יגלה על הסתום, שיתבוננו בני האדם ויקישו מאותו מקום שגילה הקב''ה את אמת ''אין עוד מלבדו'' וחשף ממנה כל מעטה טבעי, לכל המקומות בעולם עד סוף פינה אחרונה, שכן הנהגתו יתברך גם שם באמת הזו של ''אין עוד מלבדו'', וזאת עבודתנו להיות חכמים ונבונים להבין שאותה הנהגה של אין עוד מלבדו הגלויה בבית אשר הקצה ה' - בית מקדש, היא בדיוק ממש אותה הנהגה הנוהגת בכל מקום ומקום.
ועשה זאת הקב''ה מאהבתו אותנו לסייענו ולעוזרנו לעמוד בפיתוי מעטה הטבע השורר בעולם בכל מקום ומקום, שיקל עלינו לראות את האמת בכל מקום, ואף שנסתרת ונעלמת היא, אולם דרך המקום אשר בחר בו ה' להיות מקום הנהגתו בו גלויה, נכיר ונדע את אמיתותו יתברך בכל מקום ובכל פינה.
ד. נצטוינו לנהוג בקדושה במקומות הקדושים להיות שם נחשף מעטה הטבע וגילוי אורו יתברך בגלוי
וצוה ה' שנקדש את אותו מקום בו הנהגתו גלויה שהוא בית המקדש והעניש הזר הקרב, לא מפני שבמקום אחר מבית המקדש יש פחות בכבודו יתברך שהרי מלוא כל הארץ כבודו, אלא היות והקצה ה' מקום ממנו חשף מעטה הטבע, וכבודו יתברך יראה בו בגילוי, כן הנהיג בו הנהגה גלויה נוספת שיענש המחלל מקום זה, דהפה שהתיר את גילויו במקום ההוא ממאסר הטבע - הוא הפה שאסר להיות במקום ההוא שום חילול שהוא, והפה שאסר את הגילוי ביתר המקומות וציוה שם על פריסת מעטה הטבע - הוא הפה שהתיר דברים מסוימים שאסרם לזרים בבית המקדש, ולעולם אין השינוי מצד מהותו יתברך חלילה.
ה. גילוי אור יתברך בזמן שהיה ביהמ''ק קיים הינה לימוד לשעתו ולדורות
מטרת התקופה בה היה בית המקדש קיים ''למען תלמד ליראה את ה' כל הימים'', כלומר תקופה זו מטרתה לא רק לשעתה בלבד אלא לכל הימים גם החשוכים ביותר המסתירים את הנהגת ''אין עוד מלבדו'', עלינו לזכור את הנהגתו בתקופה הארוכה של בנין הבית, וכנאמר ''אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה המון חוגג'' (תהילים מב').
שהרי כשבית המקדש היה קיים ורצה אדם לחזק עצמו ביראת ה' ובאמונתו היה הולך לחצר העזרה ומתמלא ביראת ואהבת ה', בראותו את עצי המערכה, אש קטנה ששום גשמים שבעולם אינם מצליחים לכבותה, ועשן היוצא ממנה מיתמר ועולה כדקל ושום רוחות שבעולם אינם מצליחים להזיזו, וכמו כן נכנס הוא לבית המטבחים ואין זבוב נראה שם, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים ועוד, הרי שהיה רואה שם הנהגה חשופה מכל מעטה טבעי. וכך היה חוזר לביתו מתוך אמונה נחושה ונחרצת, חקוקה בלבו ובפיו, שבעצם כל מעטה הטבע הנו שקר, והאמת היא אחת - ''אין עוד מלבדו''.
ו. ''גלות השכינה'', היינו בכך שנסתרה ונתכסתה ההנהגה הגלויה במעטה טבע ובשביל כך בני אדם טועים אחר סיבות ומקריות העולם
ובעוונותינו חרב ביתנו וגלינו, ובקושי שבגלות מלבד היסורים שסובבונו בגלות, עוד זאת הקשה ביותר שנסתר מאתנו אור פני ה' והנהגתו הגלויה, ואין לנו ממה להקיש על גילויו אלא רק מהעבר שאינו לנגד עינינו, וזה מקשה את העבודה למאד שהרי אינו דומה ''תא חזי'' ל''תא שמע''.
וכן ביאר הגר''ח שמואלביץ זצ''ל (מובא בספרו שיחות מוסר) ענין ''גלות השכינה'', והוא בכך ששלטון הבורא הבלעדי בבריאה - אין עוד מלבדו - מוסתר מבני אדם ובכך כבוד שמים מחולל, כי בהיות שהנהגתו נסתרת, מתכחשים בני אדם לאמת נסתרת זו, ואינם מכבדים כראוי את כוחו ויכולתו ומתוך כך כבודו מחולל, והגורם לכך הוא בזה שאמיתות מציאותו מכוסה הוא בעפר, וכנאמר בהבטחת הנביא ישעיה שלעתיד יסתלק אותו הסתר שכיסה את אור ה' בגלות, שנאמר: ''התנערי מעפר קומי שבי ירושלים'' (ישעי, נב) ואז נאמר ''הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממקום קודשו'', ונאמר ע''ז במדרש (ב''ר תחילת פרשת וישלח): אמר רבי אחא: כהדא תרנגולתא דמנערא אגפה מן קוטמא - כתרנגולת זו המנערת עצמה מן האפר.
כשהטבע שולט בעולם ובני אדם טועים לראות בכוחות שונים עצמאות מלבדו יתברך - זהו ''שכינה בגלות''.
נתבונן !
היש גלות השכינה קשה יותר מכך, שישנו במציאות כח עליון בעולם הפועל הכל, ובני אדם ממנו ניזונים, ממנו חיים בכל רגע, ועם כל זה מתכחשים לאותו כח ומיחסים את הצלחותיהם לגורמים שקריים שאין בהם שום תועלת והצלה בהתעלמות גמורה מהאמת, היש בזיון והשפלה גדולה מזו לכבוד שמים.
ובפרט שכתוצאה מכך שנעלמת הנהגת שמים מהבריות ומכוסה היא באפר הטבע והמקרה, הולכים בני אדם אחר שרירות לבם ומקציפים את רצון ה' וממרים את ציוויו, ובזה כביכול יש גלות לכבודו יתברך.
ז. הגלות ושפלות עם ישראל בגלות הוא גלות והשפלה להשכינה
ובזה יובן ''כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם'' (מגילה כט ע''א), כיון שבכל מקום שגלו ישראל והושפלו על ידי אויביהם הרי שבזה הושפל גם כבוד שמים, וכטענת משה ''ואמרו הגויים מבלתי יכולת ה' וגו' (במדבר יד טז), לכך כל השפלה והשפלה שיש לישראל זו השפלה לשכינה שזכינו לגילויה.
ח. ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם בהיות ואין שווה התועלת שתשרה עליהם שכינה בנזק הגדול של קלקול יחודינו וסגולתינו על פני העמים
וגלות השכינה היא רק בהשפלת כבוד עם ישראל ולא בהשפלת שום אומה, שהרי נאמר בגמרא ברכות דף ז' ע''א: ''ביקש משה שתשרה שכינה על ישראל וניתן לו, ועוד ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם וניתן לו''.
הרי שב' בקשות ביקש משה מהקב''ה ''ונפלינו אני ועמך הלא בלכתך עמנו'', שנהיה אנו זוכים להשראת שכינה בלבד, וזו תהא יחודיותנו וסגולתנו על כל העמים, כלומר שתהא בעם ישראל הנהגה שמעל כוחות הטבעים, שזו כאמור השראת שכינה שמסתלק מעטה הטבע מההנהגה, ואילו אומות העולם יושלכו למקרים ולטבעים כדי שיוכר לעם ישראל עצמו יחודיותם, ויפרשו מאומות העולם בראותם כי הנם עם מיוחד, ולכן ביקש זאת משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, כדי לשמור על יציבותם של עם ישראל להיות נאמנים לה' בראותם ההפרש הגדו' בינם לבין אומות העולם, בהנהגת ה' עמם שלא בדרך הטבע, והוא דבר הנעלם מאמונת הגויים שמאמינים בחידוש העולם אולם לא בהשגחה פרטית, שהרי אינם מצווים על ''שיתוף'', ואם כן כל הנהגת הברכה והנס שהינם למעלה מהטבע הוא מהם והלאה ולא עשה כן לכל גוי, ומשה רבנו שידע להסתכל בשורשם ובמהותם של האומות הבין שאינם שייכים לאמונה זו ואין בהם כלים לקבלה, ביקש שגם ליחידים שבהם והזכאים לכך לא יצליחו להוריד שכינה בגלוי למען כאמור שלא יתעו עם ישראל מה', כי אין שוה התועלת שאולי תיתכן במועטים שבהם שראויים במעט לשרות שכינה ביניהם, לעומת הנזק הגדול שיושוו לכאורה לעם ישראל ולא תהא ניכרת יחודיותנו עליהם.
ט. כדי שלא יתקנאו האומות בהשראת שכינה השורה בתוכינו חלק ה' אותם לתת להם חלקם בכשופים ובכוחות טומאה
ומאידך כדי שהגויים לא ינסו לידבק המה בישראל מצד השראת השכינה שבישראל, החליקם הקב''ה בכוחות הטומאה של כישופים, אוב וידעוני ודורש אל המתים, כי סוף סוף כל נפש ואפילו נפש גוי אף שחוצבה ממקור נחות ושפל עם כל זה יש לה שאיפה להתעלות לחיי רוח שמעל הטבע, ולכך החליקם בתחליף לקדושה שזכו לה ישראל ונתן להם את חלקם בכשפים ובכוחות טומאה למיניהם, שהמה כוחות שמעל הטבע מצד השלילי.
י. בפרטות אין שוה השראת השכינה בישראל וכל אחד כפי מעשיו כך שורה עליו שכינה
ענין השראת שכינה כשם שהוא בכללות ישראל כן הוא אצל היחידים הראויים לכך להיות שורה עליהם שכינה ביותר מאשר על יתר העם, והוא ענין השראת השכינה אצל אישי ישראל שהתעלו במעלות הקדושה והצליחו לחשוף ולקלף את מעטה הטבע מהבריאה ולראות רק את הבורא ולידבק בו, וככל שהתעצמו בזה יותר זכו לידבק בשכינה שהוא בעצם כבודו יתברך המלא את כל הארץ.
והוא ענין ''שתשרה שכינה במעשה ידיכם'', והכוונה שתהא ברכה מעל הטבע ותהא הברכה באופן ניסי, כי זו תוצאת השראת שכינה - ברכה מעל הטבע, כי השראת שכינה ביאורה חשיפת מעטה הטבע מעל גבי דבר ששורה בו, וממילא שורה הברכה בדרך נס, וזה תלוי באמונתו של האדם, כשמאמין הוא שאין עוד מלבדו ומסלק במחשבתו את כח גורמי הטבע, כמו כן נוהג בו הקב''ה לסלק כח הטבע ממנו ומונהג בו בהנהגה ניסית כפי מדריגתו, בבחינת הנעשה אצל רבי חנינא בן דוסא: מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק. וכמו כל הניסים שנעשו לאבותינו בזמן שהיתה שכינה שורה בישראל.
יא. המדות הרעות מרחיקים את השראת השכינה
וזהו חומר עוון הגאוה שנאמר עליה (סוטה ה') ''כל המתגאה דוחק רגלי השכינה'', וכן (ברמב''ם הלכות דעות פ''ב ה''ג): ''כל הכועס כאילו עובד ע''ז'', לפי שאלו מרחיקים את אמונת אין עוד מלבדו, שכן המתגאה חושב עצמו לבעל כח ויכולת, וכן הכועס מיחס את מאורעותיו לגורמים טבעיים ולכך כועס על אותם גורמים, וזה להיפך מאמונת ''אין עוד מלבדו'', בעלי מדות אלו פורשים מעטה טבעי על מאורעות העולם, ובזה מסלקים שכינה מישראל, וגורמים גלות לשכינה בכך שמכסים ומסתירים את הנהגתה בהנהגת הטבע.
יב. השראת השכינה תלויה בשמירת מדת היסוד שהוא כלל עניני הקדושה
אלא שתחילת העבודה והתנאי לזכיה רוחנית זו של דביקות בה' שהוא ענין השראת שכינה בקרב האדם היא ''קדושה'', ונבאר ענין זה.
לא מצינו בתורה הדגשה כל כך מפורשת המתנה בתנאי כפול וב''הן קודם ללאו'' כתנאי בני גד ובני ראובן, את השראת השכינה או סילוקה אלא דוקא בחילול או בשמירת הקדושה והפרישות מהעריות.
שנאמר: (דברים כג, טו) ''כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך''. הרי שהתנאי להיות ה' מתהלך בקרב מחנינו הוא דוקא בהיות מחנינו קדוש, זהו ההן שבתנאי, והלאו שבתנאי ''ולא יראה בך ערות ושב מאחריך'', והנה ''תנאי כפול'' וכמו כן ''הן קודם ללאו'' כהלכות תנאי בני גד ובני ראובן.
וכמו שהיה אומר החפץ חיים: ''אימתי האסון הגדול ביותר לישראל? - בהסרת ה' יתברך שכינתו והשגחתו מעמו למוסרם למקרים ולטבעים, ואז מופקרים המה לכל אויב ונוגש - וכאם המפקרת בניה לכל אורב וטורף כן עם ישראל ללא השגחה, ומהו הגורם הגדול להסרת השגחתו יתברך מעמו? - ''ערות דבר'', שנאמר ''וראה בך ערות דבר ושב מאחריך''.
ולדברינו לעיל שביאור השראת שכינה הוא במה שאנו מסירים את מסך הטבע מהבריאה, ומצליחים לגלות את הנהגתו הניסית של הבורא שמבעד למסך הטבע, הרי שחטא העריות הגורם לסילוק השכינה ביאורו הוא שמתיש הוא את כוחנו מלהסיר את מעטה הטבע, ובגלל חטא זה מטשטש אצלנו ראיית ''אין עוד מלבדו'', ומשתעבדים אז לטבע, ואין לנו יכולת להסירו מעלינו.
יג. האמונה תלויה בדעת האדם, ושלמות הדעת תלויה בשמירת היסוד - הברי''ק ששורשו בדעת
והסיבה לכך היא מפני שקלקול בקדושה היא קלקול בדעת שהרי הברי''ק נקרא יסוד והיסוד מקורו מהדעת שמשם נמשך ההתעוררות ליסוד דאין קישוי ביסוד אלא מדעת, וכל האמונה תלויה בדעת וכמו שהובטחנו לעתיד ''ומלאה הארץ דעה את ה''' שאז תהא האמונה בשלמות כי הדעת תהא בשלמות, א''כ פגם הברי''ק הוא פגם בדעת, ופגם בדעת הוא פגם באמונה. וענין השראת שכינה הוא גילוי שמתגלה בדעת - גם אם לא בגלוי - לידע שאורו יתברך מתפשט בכל מקום ולית אתר פנוי מיניה, ולכך מכאן הקשר האמיץ והחזק בין האמונה לקדושה.
יד. חילול הקדושה הוא הגורם הגדול לעצבון ולהסרת החשק מתורה ועבודה
ומי לא בוחן זאת בעין פשוטה דכאשר יצרא דעריות מקשקש בקרבו ומתפתה הוא לחטוא ואינו מתאמץ להשיב מלחמה, אזי כל אומץ רוחו וחוזק לבבו נימס ואין בו כח לכל דבר שבקדושה והוא בבחינת ''וימת לבו בקרבו'', מתהלך הוא בעצבון רוח מיואש מעצמו אבוד תקוה ועוד הרגשות קשות מאלו, והסיבה היא היות וחטא זה גורם סילוק השכינה יותר מכל העבירות.
טו. החרון אף הנורא ביותר מתעורר בכשלון חטא העריות
והנה ראינו זאת בתורה דבעוון העגל מתו כשלשת אלפי איש, ואילו בחטא בנות מואב מתו עשרים וארבעה אלף, ועוד מאה שבעים ושש אלף שהוקיעו שופטי ישראל וכנאמר: ''ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור'' (במדבר כה, ה), ומביא שם רש''י מגמ' בסנהדרין (יח ע''א) ששופטי ישראל היו שמונים ושמונה אלף, וכל אחד מהם הרג שנים הרי שנהרגו ע''י שופטי ישראל מאה שבעים וששה אלף, ולא די בזה, אלא היה ברצון ה' לכלות את בני ישראל לגמרי לולי פינחס שקינא לה', וכנאמר: ''פינחס וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי'', וכמו כן נכתב כאן לשון ''קנאה'' כמובא בסוטה: ''ועברה עליו רוח קנאה וקנא את אשתו'', וכאמור דבכאן עולה חרון אף גדול על ישראל בהמירם אהבת ה' באהבה זרה.
טז. הדור האחרון שנועד להתמודד עם תכלית המינות והאפיקורסות יתרבה בו חילול הקדושה כדי להתיש את כח האמונה שתלויה בקדושה
וכבר ביארנו לעיל שהאמונה תלויה בקדושה, וכנאמר בחבקוק ''וצדיק באמונתו יחיה'', כדי לזכות לאמונתו יחיה ובפרט בדור האחרון שעליו ניבא חבקוק, נדרש להיות קודם במדריגת ''צדיק'', וכידוע שתואר צדיק אינו אלא לשומר ונוטר קדושתו כמובא בזוה''ק בהרבה מקומות, דלכך נקרא יוסף - יוסף הצדיק, וכנאמר (עמוס ב, ו): ''על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים'', והוא לפי שהצטיין במדה זו יותר מאחיו ולכך תואר זה ניתן דוקא לו.
וזהו שבא חבקוק לומר לדור האחרון, שעיקר הנסיון בדור האחרון יהא על אמונה, וכבר הארכנו בזה במקומות רבים בשם אוה''ח הקדוש שקודם הגאולה יצטרכו ישראל להתמודד עם שער החמישים של הטומאה, שהוא שער המינות והאפיקורסות באופן הקשה ביותר שלא היה כמותו בעולם, ולדעת הח''ח והגר''י לוינשטיין ועוד מקדושי ישראל זו היא עיקר מלחמת גוג ומגוג - מלחמת האמונה עם הכפירה והמינות.
וע''ז קאי חבקוק ואומר: דע ! כי ההתמודדות על האמונה תהא קשה מאד בדור האחרון, אולם מי זה שיחזיק בה, ויחיה על ידה, ולא יאבד בתהום המינות והתעתוע שיתעתע השטן בבני אדם להתעותם בכחי ועוצם ידי, זה רק מי שיוקדם לו תואר ''צדיק''.
וזאת יש לנו לדעת ! שתואר זה הוא לכל אחד ואחד כפי מדריגת נסיונותיו, יש אחד שהנסיונות תוקפים אותו למאד, ובהתאם להתגברותו כפי יכולתו יחשב לצדיק, ולכך בימינו אין פלא שיוצדק תואר זה לשומר עצמו מחטא וממראות אסורים, כי ביחס לנסיונות הדור זהו גדר הצדיק שבו, וכנאמר גבי נח: ''כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה''.
ולכך אנו רואים היאך משתמש השטן בנשק העריות בעקבתא דמשיחא באופן שלא היה כמותו מעולם, לטמא צעירי ישראל בפיתויים שונים קלים וזולים ללא מאמץ ובאופן מידי, ומטרתו לא לסיים עמהם בחילול הקדושה, אלא שבזה שיחללו קדושתם יאבד תואר ''צדיק'' מהם, ובכך לא יחזיקו מעמד באמונה שכל חיזוקה ויציבותה של האמונה תלויה בהצדקת תואר זה - ''וצדיק באמונתו יחיה'', כי במידה זו של הקדושה תלויה השראת השכינה או סילוקה מהאדם, וכשמתקדש האדם שורה בו שכינה, וממילא אמונתו חזקה ומוצקה שכל רוחות שבעולם אינם יכולים לעקרה.
יז. השראת השכינה היא בכל עידן וזמן ואפילו אצל היחיד
וענין זה של השראת שכינה הוא אינו משתנה בכל עת ובכל זמן ואפילו אצל יחיד, כמובא באבות דאפילו אחד העוסק בתורה - שכינה כנגדו, וכן איתא במדרש איכה (בילקוט תתרלד, וכן בתנדא''ר יח) על פסוק (איכה ב, יט,) ''שפכי כמים לבך נוכח פני ה''': וזה לשונו: כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו ועוסק בתורה - כביכול הקדוש ב''ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, ולכך נאמר ''נכח פני ה''' ולהלן הוא אומר (מ''א כ, כט): ''ויחנו אלה נכח אלה'' ע''כ.
ונוסח תפילתנו בלשון נוכח כעומד לפני השכינה, ודין איסור לעבור לפני המתפלל הוא גם במתפלל ביחיד לפי ששכינה כנגדו, ולכך ככל שיגביר קדושתו ואמונתו בו יתברך בהסרת מעטה הטבע מהבריאה, כן יזכה ביחידות לגילוי אור ה' שינהג עמו בפרטות עניניו שלא כדרך הטבע, והברכה תשרה בכל מעשה ידיו.
יח. ''ולדבקה בו'' - וכי אפשר להדבק בשכינה אלא הידבק בתלמידי חכמים
ועל פי זה יבואר מה שהקשו חז''ל (כתובות קי''א ע''ב) על הפסוק ''ולדבקה בו'' וכי אפשר לידבק בשכינה והלא הקב''ה אש אוכלה הוא, אלא הידבק בתלמידי חכמים. והוא קשה, שהרי וכי סלקא דעתך כי השכינה היא אש חומרית שקשה היאך נידבק בה, והלא כוונת הפסוק שנידבק באהבת ה' ולא נפריד מחשבתנו ממנו וזה ביאור ולדבקה בו, ואם כן מה הקושי של חז''ל בהבנת פסוק זה שכל כך נדחקו בו עד שתירצו הידבק בת''ח? ועוד היאך דיבוק בת''ח יהא תירוץ לשאלת חז''ל וכי היאך אפשר לידבק בשכינה?
אלא הכוונה וכי אפשר להידבק בשכינה והלא מעטה הטבע עוטה עליה ואוחז את עיני האדם באחיזת עינים מלראות האמת, ולכל היותר אפשר מידי פעם לזכור בהשגחה, אבל לידבק בהנהגת השכינה מבלי לראות אלא אותו יתברך וכי אין עוד מלבדו ממש זה בלתי אפשרי, וזה יהא רק לעתיד כשרוח הטומאה תעבור מן הארץ ואז נוכל לידבק באש זו של השכינה, אולם לעת עתה אי אפשר לנו לידבק באש זו באופן של דביקות ממש. וע''ז עונים הנ''ל דאפשר הדבר, ואם תרצה הוכחה לכך, צא והידבק בתלמידי חכמים אמיתיים שנתעלו במעלות האמונה במדריגות מופלאות וזכו לידבק בה' ומתמידים במחשבת ''אין עוד מלבדו'' בכל רגע ממש, זה שיתן לנו ראשית את האמונה שאפשר להגיע למדריגה זו, וכמו כן ההתדבקות בהם תביא אותנו לזכות להגיע כמו כן להתדבקות בשכינה, בראותינו שישנה אפשרות גם לאדם שהוא גוף והנו בתוך עולם של טבע מקרה וסיבות ועם כל זה מצליח להתעלות ולהסיר מנגד עיניו את אשר יראו עיניו ולהגביר את שכלו על אשר יראו עיניו, התדבקות באנשי מעלה כאלו, זהו הדרך היחידה לתת לאדם כח וגבורה להתחזק באמונה זו של ''אין עוד מלבדו''.
וגם אם לא יזכה לכך האדם בפועל ממש לסיבת חומריותו, אולם לפחות בידיעתו יהא ברור לו מציאות זו של דביקות בשכינה, ולפחות ידיעתו תהא דבוקה במציאות זו כנראה בחוש אצל הדבקים בצדיקי הדור שמתפעל לבם בכל עת מגדולת רבותיהם, ולפחות מדברים ממעלת דביקותם של רבותיהם בבורא כך שלפחות מתחזקת ידיעתם בזה, ומכך יתעלו אף הם.
וזה עיקר מעלת סיפורי צדיקים, לא המופתים והניסים שנעשו על ידיהם כמו שחושבים ההמון, אלא לספר מהנהגותיהם ודביקותם בבורא.
סוף הספר