אור ברסלב
הגדה של פסח - למען תספר מאמר י''ג - ידיעת חובת האדם בעולמו

הגדה של פסח - למען תספר

מאמר י''ג - ידיעת חובת האדם בעולמו

מאמר י''ב - השראת שכינה בישראל

א. התפתחות הכרת האדם את בוראו הינה איטית ולא עוד אלא שגם רבו המפריעים להתפתחות הכרה זו למאוד

ונרחיב עוד בענין זה שדברנו בו למעלה במאמר הקודם לפי שכאן טמון סוד ''ידיעת'' חובת האדם בעולמו.

''נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בקרבי'', האדם נולד מחוסר הכרה לחלוטין ומעט מעט מתפתחת הכרתו, תחילת הכרתו מתבטאת בענייני צורכי הגוף ויתר קנייני עולם הזה, ואתם הוא מתפתח ומפתח את גופו, והכרתו בעניניהם ובצורכם נעשית במהירות ובטבעיות ולא נדרש לשם כך שום מאמץ מיוחד [כמובן, אלא אם כן רוצה להכיר את העולם על פרטיו כמדע ושאר חכמות].

אולם התפתחות ההכרה במציאות הפשוטה של נשמתו שהיא חיות גופו ומקור סיבת מציאותו, וכמו כן התפתחותו בידיעת בוראו וממציאו יש מאין, ואף כדי להגיע להכרה פשוטה ותמימה במדרגה נמוכה - הנה איטית ביותר. ולא פעם אף מתנכר האדם ומתכחש לבצבוצי הרהורי אמת המבצבצים בלבו, הן מחמת עצלותו מלאמץ עצמו ומחשבתו להעמיק בהכרה, ואולי גם מפני החיובים שגוררים המה לחייב את המכיר בהתאם להשגות הכרתו.

ומלבד שהתפתחות הכרתו בבוראו ובחובתו האמיתית בעולמו איטית היא, ואפסית כמעט למי שאינו מתבונן, הרי שגם למתבונן ומעמיק בה ורוצה ושואף להכירה, עומדים עליו קשיים רבים, הן מצד טרדות העולם הרבות המשביתות את אפשרויות העמקת המחשבה בדברים הנצרכים, וכל שכן שבכוחם להשבית את אפשרות הקיום למעשה את המוטל עליו.

ב. עיקר קושי ההפרעה הוא מציאות הנהגת העולם דהיינו להכחיש את אשר תראינה עיניו ולאמת את אשר יראה שכלו

אולם אלה נחשבים עדיין להפרעות קטנות, ישנם הפרעות מסובכות הרבה יותר מהפרעות חיצוניות הנ''ל והמה ההפרעות הפנימיות שבלב האדם עצמו כאשר הנו מחוסר ברירות האמת, כאשר האמת מסופקת אצל האדם, ועם כל פשטותה מסובכת היא במחו של האדם, מביט הוא בחשד על כל עיקר ועיקר מעיקרי האמונה והדת, מתעקש הוא מלראות מה שאינו רואה בעיניו, מצטמצם הוא בראייתו את הסובב אותו, משלים ומקבל הוא רק עם מה שיכול הוא לקשר דרך סיבה ומסובב במהלכי הטבע, ומתקשה מלקבל כל מה שלא נסבל במוחו, ואינו מתרצה להעמיק שכלו בכל הנמצא חוץ לד' אמות של טבע ומקרה.

ג. אין ערוך ליקרות כל הכרה המתבהרת אצל האדם לאמת זו שאין עוד מלבדו

מעטים המה שזכו להשכיל ולהבין שבעצם זו תכליתם בעולמם להכיר את בוראם ולהוודע לחובתם בעולמם, ושאכן האמת עטויה בכיסויים רבים של התכחשות וכפירה כלפיה, ותכלית העבודה היא להאירה מתוך החשכה הסובבת אותה. וגדולה בעיניהם - של אותם העובדים באמת - יותר מכל - כל גילוי נוסף להתוודעות לכל משהו מעיקרי האמונה ולהכחשת השקר העוטה עליה, בהיותם יודעים, מבינים ומאמינים, שכאן טמון אוצר אושר הצלחתם לנצח נצחים, וברור זאת אצלם דרך הנחלת האמונה מאבותינו הקדושים, דור מעמד הר סיני, עד ימיהם, וכמו כן מהתבוננות דברי התורה הקדושה וכל יתר ספרי הקודש שהותירו לנו הבריאים בדעתם, שמתוך הכרתם הברורה - ללא תת לשום שוחד שקר של רצון תאווה ממון וכבוד וכדומה לעוות את משפט האמת, ולהוציא לאורה את דין אמת הבריאה וברואיה ולמי משפט הבכורה והאדנות עליה.

ואלו המשכילים על תוספת הכרה ולו במעט ישמחו כמוצא שלל רב, ועל תוספת ההכרה יכוונו להשקיע את מרצם בתורה ומצוות, כי ההכרה יקרה להם מכל אחר שזו תכלית בריאתם, והיא תכלית ההטבה הנצחית המובטחת לכל מאמין בחיי נצח.

ד. התגברות האדם על תאוותיו ורצונותיו החומריות תביאהו לזכות ההכרה בבורא

וכמו כן יקר בעיניהם לאין ערוך כל התגברות ולו הקטנה וכל שכן הגדולה על דרישות החומר הדורש דרישותיו מחמת חשקותיו, תאוותיו, מידותיו הרעות, כי הבינו שלא יתכן לאדם לקנות שלמות נפשו יחד עם שלמות החומר, וכי אין אבן נגף לעצור ולחסום מפני שלימות הנפש כמו הכניעה לדרישות החומר. וכל חפצם להילחם בו להוציא את האורה מתוך החשכה, בידעם שכל שעשועיו וענגו של הבורא להיות רואה בברואיו גיבורים הנאזרים בגבורה לבטש את חומריותם, שהרי למען עבודה זו העטה צמצום על אורו במעטה הדומם, צומח, חי, ובמדבר - העטה מעטה גוף ובשר על אור נשמת האדם, העטה מעטה חומר של קרשים ולבנים על שכינתו, בראות חכמתו יתברך שאין טוב לברואיו יותר מאשר להגביר את שכלם על רצונותיהם, ולהפציע את אורו יתברך מתוך החשכה דווקא, ובכך תזדכך נפשם ותביאם לבהירות ההכרה בבורא, שככל שמגביר האדם שכלו על רצונו כן מזדכך שכלו להיות בהיר בהכרת הבורא.

ה. כשמגביר האדם את שכלו על רצונותיו מקשר את ניצוץ נשמתו האצור בגופו עם שורשו מעל

ומובא בדברי האר''י ז''ל שהאדם אוצר בתוך גופו אך ורק ניצוץ מנשמתו, אולם שורשה הנו בשמים ממעל, וניצוץ זה עטוי בכיסוי החומר של הגוף, וניצחונו בכך שמתגבר על חומריותו, ובכך מהדק את הקשר בינו לבין שורשו. כי בהיותו מתגבר על חמרו תיכף משתדרת גבורתו וניצחונו מניצוץ נשמתו שבתוך גופו אל שורשה שממעל, ומאתערותא דלתתא נפעל פעולה לטובה ונשפע מלמעלה לניצוץ שתוך גופו שפע כח ומרץ ביתר שאת, וכמו כן מבוארים הדברים באריכות במאמר העיקרים להרמח''ל בנושא ''התורה והמצוות''. וכמו כן ב''נפש החיים'' שער א' פרקים ג-ד.

ו. תכלית הנחת שיש לו להקב''ה מהאדם להיותו משליט את שכלו על רצונותיו

ואיתא ב''תנא דבי אליהו'': ''וכי מפני מה יש לו להקדוש ברוך הוא צורך במלאך המוות, והלא יש לו להקדוש ברוך הוא ריבוא ריבואות של מלאכים המשרתים אותו? אלא, לא נברא מלאך המוות שהוא יצר הרע רק לבני אדם שהם מוציאים ומכניסים כבהמה ופרים ורבים כבהמה''.

ולכאורה מה תירוץ מתרץ התנא דבי אליהו את הקושיא? אלא, נכון יש לו להקדוש ברוך הוא ריבוא ריבואות של מלאכי השרת העובדים ומשרתים אותו, אולם כל זה אינו בתכלית כונתו את בריאת עולמו, תכלית כוונת בריאתו את עולמו היא עבודת האדם, שידעהו ויעבדהו מתוך שאוכל ושותה כבהמה, ועם כל חומריותו מצליח לקשר את ניצוץ נשמתו השבוי בתוך עמק החשך של בשר ועצמות, חשקים, רצונות ומדות - עם שורשו שממעל, בזה כל הנחת של הבורא מהאדם, ובזה יש גם שלימות למלכותו יתברך להיותו שליט ומודע גם במקומות החשוכים והשפלים ביותר, ולא ששלימותו חסרה חלילה מבלי זה, אלא זו עבודתינו ושלימותינו להביא את מלכותו יתברך לשלמותה וזאת בכך שנגביר שכלנו על רצונותינו ונכניס את השכל הקדוש בכל עיניני החומר ולעשותם לשם ה'.

ז. כל תזוזה קטנה בהתגברות האדם על חומריותו מקנה לו עולם שלם

וזאת לדעת, שעולם הזה הרי הוא מועט המחזיק את המרובה, שהרי אמר רבי יהושע בן לוי (סוף מסכת ''עוקצים''): עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש''י עולמות, ומהיכן מגיע לו לצדיק ש''י עולמות? אלא בשביל התגברות על כל מידה מסוימת זהו כבר מנחיל לו לאדם עולם מלא, התגברות נוספת על תאווה ורצון מסוים שוב מנחיל לו עולם שלם, וכן מכל התגברות ושבירת מידה, טבע ותאווה, ויתר על כן, אפילו השובר מדה או טבע רע פעם אחת יותר - מה שנראה לנו כאן פעם אחת כדבר שלא יוסיף ולא יגרע, דהיינו לאדם נדמה מה לי שהתגברתי מאה פעמים או מאה פעמים ואחד - מה יגרע ומה יוסיף, ועל אחת כמה וכמה שאין נחשב התגברות פעם אחת בעיני אינשי דעלמא, וכי יכולים בני אדם להבחין בין אדם שנתגבר על יצרו מאה פעמים או מאה פעמים ואחת, לכבדו לזה האחרון יותר ולהחשיבו במעלה יתרה? בוודאי לא, אולם בשמים שני בני אדם אלו המה בעלי מהות אחרת לגמרי.

ח. בעולמינו אין ניכר הבדל מהותי בין צדיק לצדיק אולם לעתיד יהא ניכר לעין כל הבדל מהותי בין צדיק לצדיק ואפילו בגלל דבר קטן שהיה ביניהם

והוא שאמרו בגמרא חכמינו ז''ל (חגיגה ט' ע''ב): ''ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'', אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים, והוא נורא ! להחשיב את השונה פרקו מאה ואחת פעמים בשם ''עבדו'', ואילו השונה פרקו מאה פעמים ''לא עבדו'' ?!

אלא באו כאן לומר לנו, כי לא מחשבותי מחשבותיכם, לא דרכיכם דרכי, מחשבות דרכי שמים שונות לחלוטין ממחשבות ודרכי בני האדם, אצל בני אדם אין שום הבדל בין שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד פעמים, אולם כלפי שמים הפער עצום בין זה לזה, וכמו שכאן בעולם הזה כל אחד יודע להבדיל בבירור בין ''עובד אלקים ללא עבדו'', דהיינו בין שומר מצוות לבין העובר עליהן ומחללן שבוודאי פער גדול ביניהם והוא פשוט וברור לכל, כן בשמים פשוט וברור שם בין שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד, וזהו כוונת אמרם זכרונם לברכה, שכמו היחס הפשוט והמוחש אצלנו בפער ההבדל בין עובד ה' ללא עובד ה' שהרי מרחק עצום ביניהם, כן למעלה ניכר ומוחש ההבדל בין שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד, ופער זה יתגלה לעין כל אחד ואחד לעתיד.

ט. כל צדיק נכווה מחופתו של חבירו

והוא שאמרו (במ''ר כא, כ): עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חופה לצדיקים לעתיד לבוא, וכל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חברו, והיינו כנ''ל, כאן בעולמנו אין אנו מבדילים בין צדיק לצדיק, הסתכלותנו היא בכללות, ובכללות מדרגים אנו את חכמי וצדיקי בדרגות שונות, אלו תנאים, אלו אמוראים, אלו גאונים, אלו ראשונים וכו', אולם בשמים אין מושג של כללות, אלא הכל בפרטות כחוט השערה, ואין שום צדיק נמצא במדורו של חברו, לכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו, וכל אחד נכווה מחופתו של חברו, כי הרי לעולם לא תמצא ב' צדיקים שמדרגתם בשוה, ואותם ב' צדיקים ייכוו זה מזה, שהרי בפרט מסוים גבר זה בצדקותו על חברו, ובפרט מסוים אחר גבר חברו עליו, ולכן נכווה אחד מהשני.

אכן, יושבים כל הצדיקים יחדו כמובא בגמרא (סוף תענית): עתיד הקב''ה לעשות מחול לצדיקים וכו', אולם כל אחד רואה וצופה בשכינה כפי עולמו שלו, כי כל צדיק וצדיק יש לו עולם לעצמו כפי שהתעצם בתורה ומצוות ובעבודת ה'.

והטעם לכך, כי אין להעריך עד מה חשובה בשמים כל התגברות ולו הקטנה ביותר שגובר האדם על יצרו, מידותיו וחשקיו, וכופה אותם לרצון ה', וקצת ראינו בחז''ל אפילו בעולם הזה עד כמה חשובה תנועה קטנה שנעשית לכבוד ה' לתת עבורה דורות שלמים של מלכות, כמבואר בחז''ל (סנהדרין צ''ו ע''ב): על ג' פסיעות שפסע נבוכדנצר לכבוד ה' זכה במלכות לו ולזרעו, וכמו כן על ב' דמעות שהוריד עשו על הברכות נאמר במדרש ווי לאותה שעה, כמה צרות גרם לישראל ולהשתלט עליהם בשביל כך.

י. אין לזלזל בשום נצחון ולו הקטן ביותר שינצח האדם את יצרו כל נצחון קטן מזכה את האדם בנצח לאין שיעור

מכאן נישא קל וחומר, כמה יש לו להאדם להחשיב ולא לזלזל בשום עבודה ולו הקטנה ביותר, כהשכמת הבוקר לתפילה, שכופה את יצרו הממתיק לו את שנתו וכופה רצונו בשביל רצון ה', כמו כן כמה חשובה כפיית היצר מלהרים עיניו לצפות בעריות, הלא על כל ראיה וראיה שמתגבר יתחשבנו עמו לטובה לעתיד [וראיתי בשו''א ''כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'' - פירש ''עין בעין'' - לפי מספר התגברותו על פיתוי יצרו בהסתכלות עינו, כך יתחשבנו אתו אחת לאחת וכפי זה תיקבע מדרגתו לראות בשוב ה' ציון].

וכן כבישת כל מידה רעה: כעס, גאווה, הקפדה וכדומה, שמתעורר אדם לשבר חומריותו ולהגביר הצורה על החומר, הרי שישולם בפרטי פרטות על כל פעם ופעם, ואין לשער ולהעריך כל התגברות, כל התגברות בפני עצמה הנה תכליתית לעצמה וראויה היא להתחשבן עליה במיטב לעתיד, כיוון שבזה מהווה האדם תכלית רצונו יתברך.

ואפילו על חסימת פה, כמובא באיגרת הגר''א כשהאדם חוסם פיו מדברים בטלים זוכה לאור הגנוז שאין שום מלאך ובריה יכולים לזכות לו.

יא. ועל אחת כמה וכמה כשהנצחון הוא ביסודות האמונה להבהירם ולבררם אצלו ביותר

ונתבונן, אחר שתכלית רצונו יתברך שנתגבר על חמריותנו, ואם כן יחייב הדבר שכל משהו ומשהו מכבישת יצר הרע וכן מעשית הטוב הוא ''תכלית רצונו'', ובכן היש להעריך שוי וערך של ''תכלית רצונו'' של הבורא? הלוא פשוט שכל משהו ממנו שווה עולם שלם, ואין ערך לכל סדק קטן, כל קריעה קטנה שסודק האדם או קורע בחומריותו להפגיש את ניצוץ נשמתו האצור בתוכו עם שורשה שלמעלה, בהיותו מסדיק חור קטן בעובי חומרו כדי להפציע את האורה הטמונה בנשמה שבקרבו ולשפוך את הארתה מתוך החשכה של גסות חומריות העולם ומתוך אחיזת העינים על האמונה שכך בנוי העולם להתקשר לשרשה שבשמים ממעל, ובזה להמשיך משורשה אליה אורה נוספת וכך חוזר הדבר חלילה, ומצווה גוררת מצווה עד שיסלק כפי כוחו המסכים המבדילים בינו לבין קונו, ובפרט כשהנצחון הוא בתכלית, שהוא בהירות השכל נגד האחיזת עינים של העולם שבזה מחזק האדם את יסודות עיקרי האמונה בקרבו, שבהתגברות זו של חיזוק יסודות ושורשי האמונה מחזק האדם את השורשים שחשיבותם גדול למאוד מהמחזק את הענפים שהמה יתר המצוות שכולם נובעים מהשורש שהוא האמונה.

יב. כל נסיון ונסיון הנו הזדמנות לאדם לזכות בתכלית

ואחר שראינו כל האמור, כמה יש לו לאדם להתחזק שלא לקוץ בניסיונותיו ובקשייו בעבודת ה', להפך, יבין שככל שקשייו תכופים ותקיפים הרי שבכך מזדמנת לו מן השמים הזדמנות לחימה וניצחון בקריעת מסכי החומר מעליו, וככל שיתרבו ניסיונותיו וקשייו כן ניצחונו ייחשב להצטיינות נעלית יותר וכל אחוז גבוה יותר במבחן הוא תכלית לנצח, כך שהנסיונות המה אתגר לאדם לזכות בתכלית.

יג. דור עקבתא דמשיחא נודעת לו חשיבות ומעלה יתרה במלאכה זו של הגברת השכל על הרצון יותר מכל הדורות

ומעתה כמה יובן לנו היטב מצב דור ''עקבתא דמשיחא'' שנתרבו קשייו, וניסיונותיו, וצרותיו - המסבכים אף הם את הניסיונות להקשותם עלינו כאמונה בקבלת הייסורים, סבלנות, וכדומה, והטעם כי אנו עתה בזמן בירור שארית הבירורים שנותרו להתברר לקראת סוף החשכה, וכמבואר בדניאל (דניאל יב, י) ''יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים והמשכילים יבינו'' ועוד נאמר (זכריה יג, ט) ''וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב'', שבגמר הבירור הנורא תלוי חיסול הטומאה והסטרא אחרא מן העולם, ותיקון העולם במלכות שדי, הרי שדווקא אז מתגברים כוחות החומר והפיתוי להעמיס עלינו כיסויים עבים כי בעיכוב ניצחוננו תלוי קיומם.

יד. ''דור המסיים'' ראוי הוא לזכות למה שלא זכו הדורות הקודמים לסיבת ריבוי הנסיונות שיתערמו בו

ומאידך, לדורנו המלא בניסיונות, לו נאה ויאה להיחשב ''דוה המסיים'' לקבל פני משיח צדקנו יותר מיתר הדורות שקדמונו, שהרי אנו במצב קטנות המוחין ביותר, ומצד שני נוספו עלינו ניסיונות קשים ותקיפים שגם בעלי המוחין הגדולין כעולא ורבי יוחנן פחדו מניסיונות אלו, עד שאמרו ( ) ''ייתי ולא אחמיניה''. ובהצטרף עלינו ב' הקשיים יחד, קטנות המוחין מצד אחד וריבוי הניסיונות והצרות מצד שני, הרי שלגבורה ולצדקה תיחשב לנו אפילו במעט שאנו עושים ביחס למה שעשו קדמונינו, להצדיק עלינו את הדין להיות מרואי פני הגאולה, כי כמו כן גם ידונו אותנו מן השמים לפי רב ניסיונותינו להחשיב לנו את עשותנו אשר ביכולתנו כאילו עשינו הרבה, (וכמו שהארכנו בזה לעיל במאמר ח') ובזה נחיש את הגאולה לעצמנו ולכל הדורות שקדמונו.

תוכן העניינים

הגדה של פסח - למען תספר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה