מאמר ט - השתדלות ובטחון ברוחניות
''ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'' (שמות יד, ד)
א. דילוג על מחויבות האתערותא דלתתא
''ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'' - פירש''י כתרגומו: ''וקרבית יתכון לפולחני'' - קרבתי אתכם לעבודתי.
התקרבותינו להקדוש ברוך הוא לאחר יציאת מצרים היתה מיידית - על כנפי נשרים, שהרי תיכף לאחר מ''ט שערי טומאה ספרנו מ''ט יום ומיד הגענו למדריגת נבואה - ''פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש'', ועוד לפני כן - ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. וזהו ''ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'', קרבה לה' לחרות אמיתית הן מגלות החומר והן מגלות הרוח בדרך של נשיאה על כנפי הנשר, דהיינו בדילוג על הרבה מעכבים וכמו שנבאר זאת בפרשה זו בסיעתא דשמיא.
ב. מחוקי הבריאה שצריך האדם לעשות השתדלות כדי לזכות לתוצאות והוא בין בעניני החומר ובין בעניני הרוח
כשם שישנם מערכות חוקים טבעיים שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, והם יום ולילה קיץ וחורף לא ישבתו, וכן כל מערכות טבע הבריאה מתפקדים כפי שקבע להם הבורא.
כמו כן קבע וחקק הקדוש ברוך הוא מערכות טבע רוחניים לעבודת ישראל בתורה ומצוות, אלא שיש הבדל בין קביעת וחקיקת הקדוש ברוך הוא את הליכות הטבע הנדרשים לצורך הצלתו והצלחתו של האדם בחיי החומר לבין הצלתו והצלחתו של האדם בחיי הרוח.
קבע הקדוש ברוך הוא וחקק שרוב בני האדם יחיו את עצמם ואת בני משפחתם בכך שיעמלו לפרנסתם יחרשו ויזרעו, יקצרו ויסתחרו, ומזה יתפרנסו, וכשיחלו יטלו תרופות למיניהם לצורך רפואתם, אלא שנצטוינו לבטוח בה' עם עסקנו בפרנסתנו וברפואתנו, ושלא לתלות את הצלחתנו במעשה ידינו אלא להאמין שהוא העושה לנו את החיל.
וכמו כן קבע הקדוש ברוך הוא וחקק כטבע לצורך הצלחת חיי הרוח של האדם שיעמול בתורה ומצוות יתייגע עליהם יעלה ממדרגה למדרגה, וככל שיעמל ויתייגע יותר ישיג אותה ויזכה להתקרבות ה', וכמו כן ככל שיחזק אמונתו בבורא ויעמול על כך, כן יזכה למעט בהשתדלות טורח עולם הזה ויתברך מכח בטחונו בה'.
העולה, שעבודת האדם בין לצורך החייאת גופו ובין לצורך חיי הרוח מסובבת בדרך השתדלות ועמל טבעי שהקקו הקדוש ברוך הוא בטבע בריאתו.
ג. בגאולת מצרים שידד הקב''ה מערכות וחוקים להשפיע על עם ישראל שפע גשמי ורוחני ללא השתדלות מצידם
במצרים הראנו ה' ניסים מפורסמים בשידוד מערכות הטבע, וכאמור הנס של גאולת מצרים היה הן בגאולת הגוף והן בגאולת הנפש, והכל לצורך הניסים הנסתרים כדברי הרמב''ן סוף פרשת ''בא'', והיינו לגלות שבעצם גם המציאות שמגיעה עלינו לאחר סיבות וסיבות לסיבות חייבים אנו להסיר את העטיפה והמעטה של הסיבות, ולראות את המציאות מהסיבה הראשונה שהיא הקדוש ברוך הוא ללא כל שיתוף, ולשם כך חשף הקדוש ברוך הוא את זרוע קודשו, ביטל את חקיקות הטבע של הבריאה לצורך גאולתן של ישראל לשעתו ולצורך הלימוד לדורות, שנבין בינה הגם שאירועי הטבע חזרו למקומם - בעצם אין עוד מלבדו כמבואר באריכות לעיל, בפרשיות הקודמות.
בפרשה זו נעסוק בגאולת הרוח שנגאלנו ממ''ט שערי טומאה ובאנו למ''ט שערי קדושה, ונבאר את ניסי ה' עמנו אז ומה הלקח מכך לדורות.
בגאולת הנפש בה נגאלנו בצאתנו ממצרים כמו כן נהג בנו הקדוש ברוך הוא שידוד מערכות הטבע הרוחניים, שהרי מצבנו היה בצאתנו ממצרים ''ואת ערום ועריה'', ערומים מהמצוות כמו שדרשו חז''ל, ואם כן מצדנו לא הייתה שום אתערותא דלתתא, ושום השתדלות ועמל כפי שדורשים החוקים הטבעיים הרוחניים מהאדם שכדי שיזכה למדרגות רוחניות צריך לעמול ולטרוח, ובפרט עד כדי להגיע למדרגות נשגבות כרוח הקודש ונבואה, וכאן זכו ישראל מתוך מצב של מ''ט שערי טומאה להגיע לנבואה תוך מ''ט יום - ''פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש'', וכמו שדרשו חז''ל על הפסוק ''זה אלי ואנוהו'' - ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.
ד. מדרגתם הרוחנית של עם ישראל לה זכו במתנה בשעת קבלת התורה
וראה דברי הרמח''ל (בהקדמה למאמר הויכוח) דברים נפלאים מה זכו ישראל במעמד הגדול הזה ויש למשכיל לעמוד על כל מילה ומילה בדבריו:
ה' אלהי ישראל... הסתיר הוד שכינתו מן הארץ, וצמצם אותה בשמים... נמשך מזה שבני אדם לא ידעו ולא יבינו אל פעולות ה' לאמיתם... [והוא משום מעטה הטבע הפרוש על הבריאה שאוחז את עיניהם של בני אדם מלראות את אמיתות השגחתו ולטעות אחר מראה העינים].
אבל כשרצה הקב''ה להקריב אליו אומתו החביבה לו מאד, הנה קרע את השמים [בשעת מתן תורה], וגילה להם את מסתורין שלו, עד שידעו כולם ונתברר להם באמת - שכל ההנהגה של התחתונים, בכל הפרטות שאפשר לחשוב - אינה אלא ביד השכינה. [בשעת מתן תורה קרע הבורא את מעטה הטבע הפרוש על הבריאה ונסתלקה ההטעיה של האחיזת עינים וראו את האמת כפי שהיא באמת ללא שום מעטה מסך וענן טבעי].
ועוד ראו היאך אין לך דבר קטן בעולם שאין עומדים [קשורים] עליו כמה ענינים [רוחניים] רמים וגבוהים מאד. ואז ידעו והבינו כל סוד הבריאה: על מה נברא כל העולם [לאיזו תכלית] ועל מה עומד [מה נותן קיום לעולם], ועל איזה דרך מתנהג, ומה אחרית כל אלה הדברים. וידעו עומק עצתו יתברך שמו...
וגם ראו איך בני העולם הזה הולכים בחשך, והאמת נסתר מעיניהם. ואיך הניח הקב''ה בעולם הזה המכשלות [דברים המכשילים] את הרשעים. כי מפני שהוא נסתר מבני העולם הזה - נתן רשות לשטן לשוט בארץ ולהתהלך בה, ולעשות ולפתות לב בני אדם בכמה מיני מרמה וכזב, שלב האדם נפתה אחריהם וטועה בכמה טעויות, וחושב שהעולם אינו הולך אלא על פי הטבע הזה שנראה לעינים.
[כלומר בכך שעמדו בראיה של אמת כאדם העומד בראש המגדל שבגן המבוכה כמובא במס''י שרואה מלמעלה את כל הדרכים העקלקלות שמלמטה בגן, כן עם ישראל כשהוסר מהם מראה שקר ועמדו על האמת ומשם הביטו על השקר שלמטה - ראו והבחינו בשקר המטעה שבעולם].
והנה כל הדברים האלה גילה לעיניהם [בשעת מתן תורה], וראו אותם והשיגו אותם באמת, והטעם לכל זה [הבינו גם את הטעמים לנתינת אפשריות לטעות], ועומק העצה העליונה המסבבת כל זה בחכמה רבה, עד סוף הכל. וכאן ראו גודל התורה והמצוות, מה ענינם, ואיך הם פועלים הפעולות הגדולות בכל הבריאה. וראו כל דקדוקי מצוות במה הם תלויים, וכמה הם צריכים מאד מאד... [דהיינו אדם בעוה''ז מניח תפילין, מתעטף בציצית, ואפילו ביתר דקדוקי מצוות כענית אמן, נזהר מלדבר בביהכנ''ס, וכן חוסם פיו מדברים אסורים, וכן עוצם את עיניו ממראות אסורות, אינו רואה מה נפעל ומה נעשה מכל כבישת יצר ומכל קיום מצוה, ובשעת מתן תורה ראו בעיניהם מה נפעל ומה נעשה למעלה ובנשמת האדם פעולות נפלאות מכל מעשה ודקדוק קטן של מצוה, או ח''ו להיפך ממעשה של איסור].
ועל כל זה היה מרע''ה אומר להם:
''אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'' (דברים ד')
כי הקב''ה הראה להם כל המציאות, ועל מה הוא עומד, וידעו בברור שהוא לבדו המנהיג, ואין שום הנהגה אחרת, שהוא ית''ש מנהיג בעומק העצה שגילה להם. וצוה להם כמו כן להשיב אל לבם האמת הזה, שיהיה מתישב בהם בלי שום ספק, כמו שראו אותו בברור שלם. והוא מה שאמר להם:
''וידעת היום והשבות אל לבבך וגו''' (שם)
והנה כל הדברים האלה ראו אותם בזמן מתן תורה. וכן כתוב:
הן הראנו ה' אלקינו את כבודו וגו''' (שם ה').
ועל כן צוה אותם, שמה שראו הם בעיניהם - יהיו מוסרים לבניהם ולבני בניהם לדורות. והוא שאמר להם:
''רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך... '' (שם ד')
כי זה מה שיודעים ישראל, שאין שאר האומות יודעים כלל, מפני שישראל זכו לראות כל זה בהר סיני, מה שלא ראו אומות העולם... ומשם והלאה נשארו הדברים חתומים בלבם. והמצוה הזאת עליהם ללמדם איש את בנו.
ועוד, משם זכו להעמיד נביאים שיחדשו בהם ידיעה הזאת תמיד...
הרי שכביכול פסח ודילג הקדוש ברוך הוא על דרישותיו מעם ישראל, שהיא דרישת אתערותא דלתתא, ובגדר מתנה נתן להם מדרגות רוחניות גבוהות ונשגבות. וכמו שבגאולת גופנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה שידד הקדוש ברוך הוא מערכות הטבע הפיזיים של העולם, כמו כן לצורך גאולת נפשנו שידד הקדוש ברוך הוא מערכות הטבע הרוחניים הדורשים עמל וטרחה, וגאלנו בניסים בהרעיפו עלינו מדרגות רוחניות ללא עמל וטורח.
ה. מטרת הניסים המפורסמים כדי שמהם נודה בניסים הנסתרים / רמב''ן
ונמשיך להקיש את גאולת הנפש לגאולת הגוף.
כשם שמטרת הניסים המפורסמים בגאולת הגוף שנגאלנו היו ללא השתדלות, שהרי ניצלנו ממצרים ללא חרב וללא חנית, ועם שלם יוצא ביד רמה לעיני כל מצרים ללא שום עימות ולא חרץ כלב לשונו, וכן יצאנו מעניות ודלות למצב של רכוש גדול - וינצלו את מצרים, ולאחר מכן ניזון עם ישראל ארבעים שנה במן מן השמים, ענני כבוד, שמירה עילאית במדבר נורא ארץ נחש שרף ועקרב, וכל זאת להורות לנו לדורות כי הגם שנצטרך לעתיד להצלת חיינו - חרב וחנית, או נצטרך לפרנסתנו עמל וטורח - נאמין שכל זה רק בגדר לצאת ידי חובת השתדלות בסיבות טבעיים חיצוניים, ובעצם אין גורם למציאות מלבד הסיבה הראשונה שהיא רצונו יתברך.
ו. מטרת הניסים המפורסמים שאירעו לנו בהשגה הרוחנית כמו כן כדי שמהם נודה לה' על השגות רוחניות הבאות בדרך טבע כביכול
כן נקיש לגאולת הנפש, הגם שנצטוינו במערכת חוקי הטבע הרוחניים לעמול ולהתייגע בעמל תורה ומצוות עם כל זה אסור לנו לייחס את השגותינו והצלחותינו לעמלנו אלא למתנת ה', הניסים המפורסמים של גאולת נפשנו במצרים ילמדנו על הניסים הנסתרים בגאולת נפשנו לדורות, שבעצם אנו יגעים ומשתדלים אולם בסופו של דבר מקבלים את השגותינו בגדר מציאה, והוא עניין ''יגעת ומצאת''.
והוא עניין (קידושין ל' ע''ב) ''יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו''.
ז. כשיודע אדם שהמוטל עליו הוא רק להשתדל הן בעניני הרוח והן בעניני החומר - חייו חיי רוגע ושלוה ולעולם לא יפול ליאוש
ובזה נרוויח רווח גדול, והוא כשם שהידיעה והאמונה שלמדנו מהניסים המפורסמים של גאולת הגוף המלמדת אותנו לניסים הנסתרים של הצלחותינו החומריים -גורמת לנו לחיות חיי רוגע ושלווה, כי אמונה זו מסירה מהאדם מתיחות ורוגז בהיותו יודע שבעצם אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר, ה' זן ומפרנס מוריש ומעשיר, ואין מה להיות בדאגה וברוגז אחר ''שההשתדלות והחריצות שקר והגזירה היא האמת'', כלשון החו''ה, ומבין האדם שהמוטל עליו הוא ההשתדלות בלבד ואת ההישגים - הוא הטוב בעיניו יעשה ואין בידו לשנות מאומה.
אזי, כמו כן עלינו ללמוד כי עבודת ה' מחויבת להיות אצלנו מתוך רוגע ושלווה ללא מתיחות וייאוש, שאמנם נשתנתה מחויבות העבודה הרוחנית של האדם מעבודתו החומרית, שעל העבודה הרוחנית חייב האדם לעמול ולטרוח בכל כוחו יום ולילה לא ישבות מה שאין כן בעבודה הגשמית. אולם עדיין חייב שיהיה לו ברור שעם כל השתדלותו - הישגיו והצלחתו בפועל הינם מתנה מאת ה' חלף עבודתו, לכך אם ישיגנה מה טוב ואם לאו שכר עמלו בידו, שהעיקר הוא הרצון וההשתדלות, אמנם ההצלחה וההישגים אינם ביד האדם כלל.
וכמו כן האדם החי בידיעה זו לעולם לא יראה את עבודתו קשה מנשוא ולעולם לא יפול ליאוש בראותו לאי אלו הישגים הנו שואף להגיע ועדיין הוא רחוק מהם, וזאת באמור הוא לעצמו: ההישגים מתנה הם, ואין עלי בדוקא להשיגם, מה שעלי הוא לשאוף להשתדל ולהכין עצמי בכלים הראויים להשיגם, וזאת בהישג ידי לעשות, ואם כן על מה עלי להתעצב אחר שעושה אני את המוטל עלי.
ח. הנס המפורסם שארע לנו ביציאת מצרים לזכות לרוחניות גבוהה ללא עמל הוא להורות שלעולם מה שזוכה האדם הוא רק מסיעתא דשמיא
וזאת למדנו מהניסים המפורסמים של ניסי מצרים בגאולת נפשנו. שכמו בגאולת נפשנו במצרים היתה זאת יד ה' בלבד להוציאנו ממעמקי הטומאה וכל הישגינו שהשגנו במדרגות הנבואה היה ממנו יתברך וללא שום השתדלות מצידנו, מהם נלמד על הנסים הנסתרים שאף שמשיג האדם מדרגות רוחניות לאחר עמל ויגיעה ידע כי בעצם ניסים המה וכמתנה מקבלם לאחר שעמל וטרח להשיגם.
והבן זה מאוד, כי מאמונה זו ממנה פינה ויסוד לביסוס יציבות הרוח והנפש של האדם לבלתי היותו נשבר ומתייאש לעולם, ולעולם לא יקוץ בעבודתו בין אם ישיג את אשר תאווה נפשו בין אם לא ישיג, בהיותו יודע כי המוטל עליו זהו רק ההשתדלות ולא התוצאות וההישגים. וזאת למדנו מניסי מצרים המפורסמים שזכינו למדרגות נשגבות רוחניות ממנו יתברך ללמדנו הגם שבמשך הדורות לא נזכה למתנות כאלו, אלא נצטרך עמל, אולם עדיין כל זה בגדר מעטה וכיסוי לסיבה האמיתית להצלחה שהיא רק הסיעתא דשמיא, והוא ממש כמו שהניסים של גאולת הגוף המפורסמים שנעשו לנו כניסי מצרים והמדבר שהמה מלמדים על הצלחות גאולת הגוף המעוטפות בעטיפות סיבות ובמקרים שבעצם אינם אלא בגדר מעטה וכיסוי ואינם אמת מלבד האמת שאין עוד מלבדו ואפס זולתו, כן ניסי ה' המפורסמים בגאולת נפשנו להוציאנו ממ''ט שערי טומאה בדרך נס, הוא כדי להורות על ההצלחות הרוחניות שמשיגים אנו בדרך עמל ועטיפה טבעית של יגיעה שהינם באמת רק מכח ה''אין עוד מלבדו'' שמסייע להצליח נגד כוחות היצר.
ט. משל נפלא להבנת ענין ''הבא ליטהר מסייעין אותו''
וכדי שנבין זאת היטב וביתר ביאור נביא משל נפלא שראיתי בספר ''לקח טוב'' הממחיש לנו את אמונתנו זאת, ושם הביאו לענין השייך לפרשה הבאה פרשת ''תרומה'' ונביאהו לעניננו בקצת שינוי.
''ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו'' (שמות לה, כא) משה רבינו מכריז: ''כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את אשר צוה ה''' והנה מתיצבים לפניו בצלאל בן אורי, אהליאב ועוד חכמי לב היודעים: לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת... לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג''.
וכאן יש להבין מנין היתה לאותם חכמי לב ידיעה כה נפלאה במלאכות עדינות אלו הדורשות ידים מיומנות ביותר של שנים רבות, והלא עד לא מזמן היו ידיים אלו בעבודת חומר ולבנים וכל עבודה בשדה, ידיים שהורגלו לעבודות גסות ואיך נהפכו לידיים העוסקות בזהב.
על כך מתרץ הרמב''ן: כל מי שמצא את טבעו יודע לעשות במלאכה, ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמור לו: אני עושה כל אשר אדוני דובר.
כלומר באו האנשים עם רצון בלבד עם נכונות ואמונה להתאמץ ותו לא. ובמשל הממחיש נאריך בבאור הענין.
מלך אחד בנה מגדל גבוה בן מאה קומות והודיע שהראשון שיצליח להעפיל ולעלות עד ראש המגדל, יקבל פרס גדול. מיד באו רבים וניסו את כוחם, אך עד מהרה נוכחו לדעת שאין המשימה קלה כלל וכלל. רבים פרשו מהתחרות כבר בהגיעם אל הקומה השלושים, אחרים התאמצו והצליחו לעלות עד אל הקומה השלושים, אחרים התאמצו והצליחו לעלות עד הקומה הארבעים. יחידי סגולה גיבורי כח התאמצו ביותר, והעפילו עד הקומות שבין השבעים לשמונים. אולם כאשר הגיעו אותם יחידים לקומה שמונים צנחו על סף עלפון ואפיסת כוחות. המשימה נראתה בעיני כולם כבלתי אפשרית, והזכייה בפרס הפכה להיות חלום שנגוז. יום אחד פשטה השמועה שאדם אחד הצליח להגיע אל הקומה העליונה, וכי הוא עתיד לקבל בקרוב את הפרס הגדול שהובטח על ידי המלך.
ביום קבלת הפרס נאספו המונים לראות את האיש, ולשמוע מפיו כיצד הצליח לבצע את המשימה הקשה הזו. קם האיש וסיפר לקהל הנאספים: ''כולכם סקרנים לשמוע מהו סוד ההצלחה, כיצד הצלחתי לבצע את הדבר שרבים ביקשו לעשות ולא יכולו. אם כן, המשיך האיש, גם אני פקפקתי בשלב מסוים אם אצליח. היה זה לאחר שראיתי שבהגיעי לקומה השישים חשתי כבדות וקושי גדול בביצוע המשימה. אולם באותו רגע גמלה בליבי החלטה נחושה שאני חייב להצליח, ועם החלטה זו המשכתי.
כאשר הגעתי אל הקומה השבעים, הרגשתי שכוחותי כלים ממש. אך לאחר מספר שניות של מנוחה, התאוששתי והרגשתי שאני מסוגל לטפס מספר קומות נוספות. אמנם לא ידעתי מה יועילו לי מספר קומות יחידות כאשר בפני עמדו שלושים קומות כדי להגיע למטרה, אך המשכתי בכל זאת. אמרתי בליבי, אשתדל לעשות את כל מה שבכוחי. החלטה זו נתנה לי תנופה מחודשת, ובכוחה עליתי עשר קומות נוספות. כאשר הגעתי לקומה השמונים חשתי שהגעתי לסף כוחותי.
לרגע חלפה מחשבה במוחי שחבל להמשיך ולהתאמץ, הרי אל המטרה בודאי לא אגיע. אך מיד התעשתי ואמרתי לעצמי: הלחינם ערך המלך משחק שכזה והבטיח עליו פרס וכי להתל בבני אדם היתה כוונתו, זה הרי לא יתכן, ואם כן המלך - שהנו חכם ונבון ורוצה בטובת עמו בודאי ערך משחק שאפשר לנצח בו ולזכות בפרס המגיע לאותו שינצח, ובאמונה זו במלכי החלטתי לתת את כחותי עד הטיפת דם אחרונה, ואכן בשארית כוחותי זחלתי עד הקומה השמונים ואחת, וצנחתי על הרצפה מאפיסת כוחות. באותו רגע נפתחה לפני דלת של מעלית. גלגלתי את עצמי פנימה, ועליתי במעלית עד הקומה המאה''.
י. הנמשל מבשר טוב לעמל בעבודת ה' יותר מהמשל הנ''ל להיות מובטח לו מראש כי יפגוש בדרכו מעלית שתנשאהו למדרגות גבוהות
הנמשל בעצם הוא מבשר הצלחה הרבה יותר מהמשל, שהרי במשל שקראנו לא הובטח לאותו מצליח שאכן ישנה מעלית סמויה באחת הקומות להעלותו לקומה המאה, ואילו אנו בעבודתנו הרוחנית מבושרים ומובטחים כי בשלב מסוים בעבודתנו מונחת מעלית שתעלה אותנו למעלות נפלאות, והיא הבטחת חז''ל (מגילה ו' ע''ב): ''יגעת ומצאת תאמין'', וכן (שבת ק''ד ע''א): ''הבא ליטהר מסייעין לו''.
יא. אף ש''יגעת'' עם כל זה בסופו של דבר מה שהשגת הנו בגדר ''מצאת''
נאמרה ההבטחה בלשון מציאה על היגיעה שנתייגע, על אף שמציאה מזדמנת היא ללא יגיעה, ללמדנו המוטל עלינו הוא להתיגע, לעמול, וגם על הירידות והנפילות שֵם עמל נופל עליהם. שהרי מי אינו מתייגע ומתפרך מעמל הנפילות והקימות היש עמל מפרך יותר מזה. מי לא היה מאושר ומעונג כשההצלחה בעבודת ה' ובנסיונות התוקפים אותו היתה מאירה לו פנים, ותמיד מוצא הוא את עצמו מנצח ורוכב על אויבו, הרי זו עבודת פרך לבנות ולהרוס ושוב לבנות להרוס כביכול.
אולם על יגיעה זו הבטיחו לנו חז''ל שנמצא מעלית באמצע דרכנו ואיתה נמריא לגובה ההצלחה הבלתי משוערת, והיא ''שנמצא'' את עצמנו בגדר ''מציאה'' במצבי נצחונות שמעל כוחותינו.
ולפי זה יובן מה שקשה במאמר חז''ל יגעת ומצאת - תאמין, דאחר שיגע ומצא מה יש לו להאמין הרי ''מצא'' ורואה בחוש את הצלחתו ומה יש לו להאמין, שאמונה שייך בדבר שאדם לא רואה וכאן הרי הוא רואה בחוש את מציאתו.
אלא גם היגע ועומל לבסוף רואה שהצלחתו היא בסיעתא דשמיא ובדרך מתנה, שהרי מתבונן הוא שלפי כוחו לא יכל להגיע למה שהגיע שהרי כמה נפילות עברו עליו, ואם כן חושש הוא פן ''לא מצא'' דהיינו לא השלים חוקו בעמלו שהרי לבסוף קבל הצלחתו בגדר מתנה ואם כן לריק הוא כל עמלו, ולכן בא התנא לומר לו דאף שבסוף ''מצאת'' ונצחונך את יצרך הוא בגדר מתנה, זהו מתיחס לעמל שעמלת כי בלא עמל לא יתכן להגיע למצאת, ולכן ''תאמין'' שעמלך היה הוא זה שהביא להצלחה ותאמין שעמלך לא היה לריק כי כן הוא הדרך לעולם, שמתחילה צריך לעמול ועם כל זה לקבל הכל בדרך מציאה, והוא כמשל מעלית המעלה לקומות הגבוהות ללא טורח כן היגע - לבסוף מגיע למדריגות נעלות בעבודת ה' בדרך ''מציאה''.
יב. גם בנסיון הנראה קשה מנשוא לעמוד בו נתבע עליו האדם אם מעד בו והוא על שלא עשה את אשר ביכולתו עשות ואז היה זוכה להצלחה מעבר למה שידו משגת
כמה גיבורים איבדו את גבורתם ומורך נכנס בלבבם עד כי נמס ליבם בקרבם בראותם את עומס הנסיונות ותוקף היצרים ותכיפות התקפתם, ומתוך מסקנה ''זה לא בשבילי'' נפלו והתבוססו בדם חטאם ללא נסיון קימה.
כלל גדול לימדונו רבותינו - אין הקדוש ברוך הוא מנסה אדם אלא אם כן יכול הוא לעמוד בנסיון זה, חייבים אנו להאמין בכלל זה, גם אם לא נראה לאדם שהנו בכלל זה, וכלל זה לא אמור לגביו והינו בזה ''יוצא מן הכלל'', חייב להשתכנע שאכן גם הוא במסגרת כלל זה, שהרי כלל זה הוא סברא פשוטה דאם לא כן היאך יוצדק שכרו או עונשו של אדם במעשה המצוה או במעשה העבירה אחר ש''אנוס'' הוא.
ובאמת ישנם כאלה שמתערער אצלם מלהאמין בכלל זה אחר שהרבה פעמים של ניסיון מעדו, לכך למראה עינים נראה כי המשימה למעלה מכוחותינו, אולם לפי מה שביארנו הדבר פשוט, שאמנם אמת היא שאין ביכלתנו להגיע לפסגת ההצלחות שאנו דורשים מאיתנו אולם ישנה מעלית באמצע הדרך שתוביל אותנו לפסגת ההצלחות, זאת חייבים אנו לשנן ולזכור, אנו נדרשים להשתדל ולעמול בלבד, אולם כדי להצליח לכך נועדה מעלית המובילה להצלחה, ולכך נתבע האדם בדין גם על נסיון קשה שנחת עליו ואף שלפי הנראה היה נסיון זה קשה מנשוא, אולם התביעה עליו מדוע מיד הרים ידים להיכנע ולא עשה את אשר ביכולתו ואז היה זוכה להצלחה מעבר למה שידו משגת.
יג. עיקר ההשתדלות הנדרשת בעמלו של האדם הוא שלא ליפול ולסגת אחור מהמעידות הרבות שבמהלך עבודתו
לא לנו להחליט מתי כבר מגיעה לנו בצדק אותה מעלית שנוכל כבר לקפוץ עליה ולנוח מעמל העבודה. זאת רק כפי הנראה לחכמתו יתברך שהוא המחליט עד כמה צריך האדם עוד לעמול ולהתאכזב ושוב להתאושש, ורק כשייראה לחכמתו יתברך לשים קץ לעמל והיגע של האדם, אז יזכה שמיד תופיע לפניו אותה מעלית להקפיצו למדריגות נשגבות המוצדקות לו כפי עמלו ויגיעו קודם לכך.
ואדרבה, כפי אשר נפרכה נפשו בעמל הנפילות והמעידות, ועם כל זה לא קצה נפשו בעמל עבודתו והתעקש להתחדש בכל פעם, על אף פיתוי היאוש המכרסם בקרבו ללא הרף: חדל לך מעבודתך, לא תוכל לה, קשה היא מנשוא עבורך, ומבלי להטות אוזן לקול שטן זה, ובנוסף לכל העגמת נפש והאכזבה - המשיך העובד בתמימותו, כך יזכה מידה במידה ל''מציאה'' שהמצא תמצא לו באופן פתאומי באחת מיגיעותיו, ואז ימצא בחיי חיותו מנוחה נכונה בדרך המובילה לחיי עולם הבא.
וכמו שהסברנו בשיחתנו לפרשת ''בשלח'' שהנדרש מהאדם הוא שלא לחדול מהבטחון עד הרגע האחרון, ואין שום שיעור זמן שהותר לאדם להתיאש מבוא ישועתו. כמו כן למדנו בפרק זה שגם בעניני רוחניות חייב אדם להשתדל עד כמה שידו משגת, ואף שנדמה לו שהדרך רחוקה ממנו ולא יוכל השיגה, יאמין שממתנת לו מעלית סמויה שתעלהו במדריגות היראה.
ואין הדבר רק לגבי ה''עשה טוב'' שיש לאדם להשתדל לעשות את כל אשר בכוחו, אלא כמו כן ביחס ל''סור מרע'' אין להבהל מתוקף הנסיונות התקיפים והתכופים המסבבים את מוחו ולבו של אדם ומטילים מורך בלבבו לאמור: איכה אוכל לבדי לעמוד נגד פתויים וגרויים כאלה וכנגד נסיונות קשים ומסובכים שמזדמנים לי בכל רגע, אלא אשר בכוחו יעשה.
יד. כל איפוק ושהיה ששוהה האדם מלחטוא יש לה משמעות גדולה ונפלאה לקרב לו את הבטחת ה''מסייעין אותו''
וכאן נבוא לבאר סוד הצלחה גדול שיכול להיות לעובד ה', והוא אם יכול אתה להתגבר על יצרך יום נוסף עשה זאת, ואפילו אם תראה שיכול אתה לגבור על יצרך אך ורק שעה נוספת אחת בלבד התאמץ בשעה זו לגבור על יצרך, ואל תאמר יודע אני שסופי לחטוא כי לא אוכל לעמוד בנסיון קשה שכזה, ואם כן מה לי להתמקמק ולהתפתל לעוד שעה עם הנסיון הקשה והמסובך, אחטא מיד וארגיע את יצרי הרע ואחר כך אתחזק לשוב למעמדי.
חלילה לך מלחשוב כך !
את כל הסיעתא דשמיא יכול אתה לאבד במחשבה שכזו, אלא תמשוך הזמן וההתגברות כמה שתוכל, כי מי יודע, אפשר שבדיוק קודם שתמעד תמתין לך מעלית הצלה מסיעתא דשמיא שתשלח לך מן השמים להצילך, ובמחשבת שטות זו של כניעה מיידית ליצר הפסדת הכל, והוא יסוד גדול בעבודת ה'.
והוא שאמרו בגמרא (חגיגה טז ע''א) מי שיצרו גבר עליו לחטוא ילבש שחורים ויתעטף שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שלבו חפץ.
והביאור הוא שגם אם גבר עליך יצרך עי'-בהו כפי אשר תוכל עצור בנפשך. ולא תשמע לו מיד, ואפשר שכיוון שעשית אשר בכוחך ואפילו בעיכוב מועט ולא נשמעת מיד ליצרך תזכה לסיעתא דשמיא שלא תחטא כלל.
טו. משל נפלא לביאור ענין הנ''ל
וגם אם לבסוף חטא האדם, רווח גדול ישנו בזה שנתעכב מלחטוא כפי יכולתו, משל למה הדבר דומה:
למי שנצטווה פקודה מהמלך לעשותה, והתמרד פעם פעמיים מלעשותה ונמנע מלציית למלכו, ולבסוף כשנאלץ בלית ברירה לקיים רצון המלך עשה זאת בעצלתיים ובחוסר חשק מאימת המלך.
נתבונן וכי יש ערך לאותו ציות שציית אותו עבד למלכו, בודאי שלא, כמו כן יתבונן האדם כשפוקד עליו מלך זקן וכסיל שהוא יצרו לחטוא ולהשמע לו והוא מתמרד כנגדו ומסרב מלציית לו, אף אם בסוף מציית לו מחוסר ברירה אין כל כך משמעות לאותו ציות אחר שקדם לו התמרדות והתכחשות, שבזה השפיל קומתו של אותו מלך זקן וכסיל, ואף על פי שחטאו חטא וחייב לשוב עליו אמנם ברור שאינו דומה הוא לזה שמיד נשמע ליצרו ונכנע לחטוא תיכף.
וככל שיתעקש יותר ויעכב את משמעתו ליצרו כך יותר תהא חומרת חטאו קלושה אחר שנעשית בדיעבד גדול מתוך התמרדות גדולה, ובנקל הסיכוי שלו שיתקצרו ימי הנסיונות, אחר שמן השמים רואים שעשה הוא מצדו ככל אשר יכל, וכאמור רצון ה' הוא רק ההשתדלות, ומתנת ה' תבוא לו מהרה לנצח בפועל, ואם מעידותיו עתה אחת לשבוע יסתיע לו שמעתה אם יהיו לו מעידות הרי שיהיו מעידותיו אחת לחודש, וכן יתרחקו מעידותיו מעת לעת ומפקידה לפקידה מרוחקים יותר עד שלבסוף ינצח לגמרי, אולם אם יכנע מיד לעולם לא יתאפשר לו לקבל סיוע להתנתק מהחטא.
טז. שבע יפול צדיק וקם
כי זאת עלינו לדעת, פשוט הוא שאפילו הצדיקים שהגיעו למדריגתם שהגיעו זה היה בדרך ''שבע יפול צדיק וקם'', אלא שהתגברו במדרגתם על יצרם בכל כוחם, אזי אם מתחילה היה היצר תוקף ומצליח להכשילם בכל שבוע הרי שבפעם הבא היה מכשולם בכל שבועיים, ואחר כך גדל הפער לכל חודש וכן הלאה, בכל פעם גדל הפער בין חטא לחטא עד שלבסוף נצחו יצרם וסלקוהו לגמרי מעליהם.
לכן יש להבין שאין דרך אחרת, אי אפשר לקפוץ בבת אחת למדריגה גבוהה ונשגבה אלא רק בדרך עליות וירידות, אלא שעם השתדלות של גדרים וסיגים, וכאמור עיכוב החטא באשר ביכולתו, ועם מוסר תפילה ותורה במסירות נפש - מעט מעט אגרשנו ליצר הרע.
ונצטט כאן מדבריו המאלפים של הגר''י הוטנר במכתבו לתלמידו השופך את מר לבו עקב מנת חלקו בכשלונות ונפילות (''אגרות ומכתבים'' קכח):
''רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול, בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. [כלומר כאילו ואין להם יצר הרע], אלא לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של ''מלחמה'' נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות, ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה.''
[כלומר, אדם מתדמה לגדולי ישראל כשהוא מתמודד עם יצרו ולא כשהוא במצב של עליה ללא התמודדות], דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך את הירידות הכי מרובות - דוקא באותם מקומות עומד הנך להיות כלי הצטיינות של כבוד שמים. ע''כ.