מאמר ז - כל הגדול מחבירו נתבע על שלימות אמונתו יותר מחבירו · יג. נח קטן אמנה בשביל שהשהה אמונתו לרגעים אחדים
וכן מצינו בנח שנאמר עליו (בראשית ז, ז) ''ויבא נח מפני מי המבול'' ואומר רש''י: אף נח קטן אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, והוא פלא, והלא נח בונה תיבה זה כבר מאה ועשרים שנה ומזהיר לבני דורו שעתיד הקב''ה להביא מבול לעולם, והיאך אפשר לומר מאמין ואינו מאמין? אולם להנ''ל מבואר היטב, דכל זמן שרחוק האדם מסף הדבר שעליו להאמין בו - נקל לאדם להאמין, אולם ככל שמתקרב הוא לענין שנצרך הוא להאמין עליו אמונתו מטשטשת, ובפרט כשהוא ברגע האחרון ממש אז נצרך חיזוק עצום לאמונה שבדיוק באותו רגע שנשאר יתחולל פתאום הנס והפלא, וזה מה שנתפס נח לפי מדריגתו, בודאי מאמין גדול היה בגזירת המבול אולם כל זמן שהיה הזמן רחוק עדיין לא קשה כל כך להאמין, אולם ברגע האחרון ממש שנצטוה ליכנס לתיבה מפני המבול ורואה הוא שכל הבריאה עדיין עומדת בעינה ואין שום שינוי בטבע הבריאה - להאמין שהנה כרגע לפתע פתאום מיד יתחולל מבול בעולם וישתנה הכל כהרף עין - על רגע סופי זה נאמר עליו מאמין ואינו מאמין, כי היה עליו להיות מאמין שמיד כרגע יתכן המבול ועליו ליכנס לתיבה מיד, דאף שודאי האמין שיבוא מבול אולם נחלש באמונה זו שיתכן הדבר תיכף ומיד, וחשב בדעתו אפשר יתעכב הענין מאיזה סיבה וכדומה, והואיל והשהה אמונתו לרגעים אחדים עד שיבאו מי המבול - נחשב לקטן אמנה.