מאמר ז - כל הגדול מחבירו נתבע על שלימות אמונתו יותר מחבירו · ב. אי אפשר שיארע נזק לאדם בהיותו מדבק מחשבתו בה'
ונקדים דברי הרמב''ם בספרו מורה נבוכים (ח''ג פנ''א):
ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו השם יתברך בדרכים האמיתיים, ושמחתו במה שהשיג [כלומר, כשמפנה האדם מחשבתו ומדבקה בהשם יתברך ושמח בדבקותו], אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם, והשם עמו. אבל, בהסיר מחשבתו מהשם, אשר אז נבדל מהשם - השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי וכו'.
והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי התורה, אומרו יתברך (דברים לא, יז): ''והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה''. ומבואר הוא, שהסתרת פנים הזאת - אנחנו סיבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אומרו (שם, יח): ''ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה'', ואין ספק כי דין היחיד כדין הציבור.
הנה התבאר לך, כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה, ויהיה מזומן לאכול כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם. אבל מי שאלוקיו בקרבו, לא יגע בו רע כל עיקר. אמר ה' יתברך (ישעיה מא, י): ''אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלוקיך'', ואמר (שם מג, ב): ''כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו''', כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, יתדבק בו ההשגחה ויימנעו ממנו הרעות כולם. ואמר דוד המלך ע''ה (תהלים קיח, ו): ''ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם וגו'''.
עולה לנו מדברי הרמב''ם שבעצם שיא פסגת השלימות היא הדביקות בהקדוש ברוך הוא, והעובדא שיש בכוחה להשליט את האדם על כל הקמים עליו, והטעם הוא שכאשר האדם נדבק באמונת אין עוד מלבדו, כפי שמבטל כל התיחסות לשום כח בעולם מלבדו יתברך, הרי שבאותה הנהגה מדה במדה נוהג עמו ה' בדרך נס מעל כל הכוחות כולם, אם מצליח הוא להדבק בשלימות בה' ולבטל לגמרי כל הכוחות מליחס להם שום כח - נושע לגמרי, ואם מצליח להדביק מחשבתו אבל לא לגמרי אז ישועתו כמו כן לא לגמרי.