מאמר ד - תמימות · ב. היאך הוצרך משה רבנו לתוכחת אמונה פשוטה שלכאורה היא יסוד המחויב לכל יהודי פשוט
חייבים אנו לעמוד על דבר נוסף בפרשה זו הנראית מוקשית ביותר.
וכי צריך משה רבינו מוסר לאמונתו וישרותו של הקב''ה. כמה ישנם בישראל אנשים פשוטים מאמינים בתמימות בהקב''ה ואינם מהרהרים אחריו, ומצדיקים דין שמים עליהם בין כשמבינים בין כשאינם מבינים, ומברכים ''דיין האמת'' על כל צרה שלא תבוא.
ובזה הרי יסוד אמונתנו, שהרי לא תכון אמונתנו בהיותנו חושדים חלילה בהקב''ה שעושה דין ללא דין, וכל יסוד אמונתנו הוא הרי בכך שאנו נשפטים אצל א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר שאין לפניו משוא פנים מהדבר הגדול ועד הדבר הקטן כנקיפת אצבע, הכל נגזר ומוכרז מן השמים בדקדוק גדול.
אם כן משה רבינו שאין לנו מושג כלל במובחר מין אנושי זה במדרגותיו בהשגת הנבואה שהשיג, בשלמות הענוה אליה הגיע, לאיש אשר כזה יש צורך ליתן לו מוסר שנותנים אותו לפשוט שבפשוטים, לבוא ולחזקו שלא יהרהר אחר מדותיו יתברך ויאמין בצדקותו וישרותו של הקב''ה.
ובפרט יש לתמוה היאך משה רבינו מקשה להקב''ה ''למה הרעותה לעם הזה'', הרי זה משפט שאינו מתאים כלל למאמין השלם המשליך אימונו בבורא, וזה הרי אל''ף בי''ת של האמונה שלא להרהר אחר מדותיו יתברך.
ג. משה סנגורן של ישראל - חשש פן נחלשה אמונתן של ישראל ושמא בשביל כך תתעכב גאולתן ובא לסנגר עליהם
ונראה דביאור הענין הוא כך.
בהנהגת הקב''ה ישנה הנהגה ניסית גלויה דהיינו שמיד רואה האדם את הטוב שבהנהגת ה', וישנה הנהגה ניסית נסתרת, שמתחילה נראה כאילו והקב''ה נוהג עם האדם הוא לרעתו אלא שלבסוף רק רואה הוא שהכל היה לטובה, וכמעשה דרבי עקיבא והתרנגול הנר והחמור (ברכות ס' ע''ב), וכן מעשה דנחום איש גמזו (תענית כ''א ע''א), וכן רוב ההנהגה של הקב''ה היא בעצם כך לצורך הנסיון, שהרי ניסים גלויים לא מזומנים בכל עת.
ידע משה שכל זכותם של ישראל להיגאל עתה הוא בזכות האמונה בלבד, וכמובא בילקו''ש (הושע תקי''ט): ''בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות האמונה עתידין להגאל'', ובכן חשש סנגורן של ישראל פן מחמת חוסר אמונתן של ישראל שנחלשה זה עתה מחמת האכזבה שנחלו בכשלון השליחות הראשונה יהא קטרוג עליהם לבלתי לגואלם, ולכך טען להקב''ה היאך מתחזקים הנסיונות והקשיים של ישראל בהנהגת נסתרת זו עד כדי שאין בכוחם להאמין והלא בכך לא תשאר להם שום זכות כדי להגאל, ומדוע נוהג הקב''ה עמם בהנהגה נסתרת, הרי עומדים הם להגאל ולמה שיהא זה בהנהגה של ניסים בהסתר, וטען ''למה הרעותה לעם הזה'' להכביד עליהם את נסיון האמונה כ''כ, ולא חלילה כפשוטו - למה עשית להם רע, הלא הקב''ה עתה חפץ לגאולם והיאך יעשה עמהם רע, אלא טען מדוע בוחר ה' להצילם בדרך נסתרת של ''גם זו לטובה'' שנראית כרע ורק בסופה מתבררת הטובה שבה, ועד שתתברר הטובה שבה נראית הנהגה זו כמבטיח ולא מקיים כנודר ולא משלם, שדרוש לכך כוחות עצומים של אמונה ותמימות שנסיון זה הוא קשה מאד לראות כביכול שהקב''ה כמבטיח ואינו מקיים חלילה.
וטען עוד משה שאכן הנהגה זו היא לצורך הישועה אולם כל זה כאשר לא מועדים ונופלים אלא מחזיקים באמונה, אולם כאן הרי נכשלו ישראל ומעדו באמונתם באכזבתם מהכשלון שהרי מחמת קושי זה שנתחזקה עליהם גזירת פרעה בשליחותי נאמר לבסוף, ''ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'', שהנה קודם שליחותו של משה לפרעה כשבא משה ואמר להם דברי ה' נאמר (ה, לא): ''ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו'', ואילו לאחר כשלון השליחות משה בא אליהם בארבע לשונות של גאולה ''והצלתי'' ''וגאלתי'' ''ולקחתי'' ''והבאתי'', ועוד הבטחות נפלאות בדבר ה' ועם כל זה: ולא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה, והבין משה שזאת מתוצאות הכשלון שלכך לא שמעו אליו, ולכך אמר למה הרעותה לעם הזה להביא עליהם נסיון קשה כזה של אמונה - כביכול להבטיח ולא לקיים, ובהנהגה שכזו הנה מעדו באמונתן ונתיאשו מהגאולה.
כי באמת היה כאן לעם ישראל נסיון קשה ביותר, שהרי הנה בא מושיען וגואלם של ישראל בסימנים מובהקים שאכן הנו שליח ה' ומבטיח להם בדבר ה' שיגאלו וכי פקד ה' אותם לגאלם, והנה כבר במבחן הראשון במקום רווח והצלה נהיה קשה יותר, ובכך לא שמעו אל משה מקוצר רוחם שהנה בעצמת כאבם הגדול מהגלות ובצפיתם לגאולה, והנה מיד לאחר עוד שהובטחו על גאולתם נחלו אכזבה נוראה, הרי שזה נסיון קשה מנשוא.
ובכן טען משה טענה נוספת והיא טענת סנגוריא, שאין למנוע מישראל ישועה על כשלונם בנסיון קשה שהתבטא בחוסר אמונתם ובטחונם לאחר שהרעותה להם בנסיון קשה כזה, וכמו כן תלה זאת בסיבת ''למה זה שלחתני'' - תלה הכשלון בעצמו מחמת ענותנותו, וכוונתו לומר דאם היה שולח את אהרון או אחר ראוי ממנו לא היה כשלון זה (וכמו שהסברנו לעיל פרשת ''שמות'').