אור ברסלב
הגדה של פסח - למען תספר מאמר ד - תמימות

הגדה של פסח - למען תספר

מאמר ד - תמימות

מאמר ג - התרשלות בנסיון קל גוררת נסיון קשה

''וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם''

א. תוכחת הקב''ה למשה

פירש''י: ''דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה''.

''ויאמר אליו אני ה''' - ''נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני''

''ושמי ה' לא נודעתי להם'' לא נכרתי להם במידה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה' - נאמן לאמת דברי - שהרי הבטחתי ולא קיימתי.

''וגם הקימותי את בריתי אתם'' וגם כשנראיתי להם בא-ל שדי הצבתי והעמדתי להם בריתי ביני וביניהם - ''לתת להם את ארץ כנען'' - וכו' הרי שנדרתי ולא שלמתי. ע''כ מרש''י.

ומובא במד''ר (וארא פרשה ו' אות ד') א''ל הקב''ה למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי לאברהם ויצחק ויעקב וכו' ולא הרהרו אחרי, אמרתי לאברהם ''קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו''' וכשביקש לקבור את שרה אשתו לא מצא עד שקנה בדמים מרובים ולא הרהר אחרי, אמרתי ליעקב ''הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה'', וכשביקש לנטות אוהלו לא מצא עד שקנה במאה קשיטה, הרי שהבטחתי להם ולא קיימתי ולא הרהרו אחרי.

ויש להבין מאד וכי שייך אצל הקב''ה הבטחתי ולא קיימתי, נדרתי ולא שלמתי, וכי אדם הוא להינחם, חלילה לנו מלהבין כך על א-ל אמונה ואין עול, ועוד מהו לא נכרתי להם במידה אמיתית שלי, וכי יש לו להקב''ה מדה אמיתית ומדה לא אמיתית חלילה, מדה אמיתית - נאמן לאמת דברי ומדה לא אמיתית להיפך, חלילה.

ב. היאך הוצרך משה רבנו לתוכחת אמונה פשוטה שלכאורה היא יסוד המחויב לכל יהודי פשוט

חייבים אנו לעמוד על דבר נוסף בפרשה זו הנראית מוקשית ביותר.

וכי צריך משה רבינו מוסר לאמונתו וישרותו של הקב''ה. כמה ישנם בישראל אנשים פשוטים מאמינים בתמימות בהקב''ה ואינם מהרהרים אחריו, ומצדיקים דין שמים עליהם בין כשמבינים בין כשאינם מבינים, ומברכים ''דיין האמת'' על כל צרה שלא תבוא.

ובזה הרי יסוד אמונתנו, שהרי לא תכון אמונתנו בהיותנו חושדים חלילה בהקב''ה שעושה דין ללא דין, וכל יסוד אמונתנו הוא הרי בכך שאנו נשפטים אצל א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר שאין לפניו משוא פנים מהדבר הגדול ועד הדבר הקטן כנקיפת אצבע, הכל נגזר ומוכרז מן השמים בדקדוק גדול.

אם כן משה רבינו שאין לנו מושג כלל במובחר מין אנושי זה במדרגותיו בהשגת הנבואה שהשיג, בשלמות הענוה אליה הגיע, לאיש אשר כזה יש צורך ליתן לו מוסר שנותנים אותו לפשוט שבפשוטים, לבוא ולחזקו שלא יהרהר אחר מדותיו יתברך ויאמין בצדקותו וישרותו של הקב''ה.

ובפרט יש לתמוה היאך משה רבינו מקשה להקב''ה ''למה הרעותה לעם הזה'', הרי זה משפט שאינו מתאים כלל למאמין השלם המשליך אימונו בבורא, וזה הרי אל''ף בי''ת של האמונה שלא להרהר אחר מדותיו יתברך.

ג. משה סנגורן של ישראל - חשש פן נחלשה אמונתן של ישראל ושמא בשביל כך תתעכב גאולתן ובא לסנגר עליהם

ונראה דביאור הענין הוא כך.

בהנהגת הקב''ה ישנה הנהגה ניסית גלויה דהיינו שמיד רואה האדם את הטוב שבהנהגת ה', וישנה הנהגה ניסית נסתרת, שמתחילה נראה כאילו והקב''ה נוהג עם האדם הוא לרעתו אלא שלבסוף רק רואה הוא שהכל היה לטובה, וכמעשה דרבי עקיבא והתרנגול הנר והחמור (ברכות ס' ע''ב), וכן מעשה דנחום איש גמזו (תענית כ''א ע''א), וכן רוב ההנהגה של הקב''ה היא בעצם כך לצורך הנסיון, שהרי ניסים גלויים לא מזומנים בכל עת.

ידע משה שכל זכותם של ישראל להיגאל עתה הוא בזכות האמונה בלבד, וכמובא בילקו''ש (הושע תקי''ט): ''בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות האמונה עתידין להגאל'', ובכן חשש סנגורן של ישראל פן מחמת חוסר אמונתן של ישראל שנחלשה זה עתה מחמת האכזבה שנחלו בכשלון השליחות הראשונה יהא קטרוג עליהם לבלתי לגואלם, ולכך טען להקב''ה היאך מתחזקים הנסיונות והקשיים של ישראל בהנהגת נסתרת זו עד כדי שאין בכוחם להאמין והלא בכך לא תשאר להם שום זכות כדי להגאל, ומדוע נוהג הקב''ה עמם בהנהגה נסתרת, הרי עומדים הם להגאל ולמה שיהא זה בהנהגה של ניסים בהסתר, וטען ''למה הרעותה לעם הזה'' להכביד עליהם את נסיון האמונה כ''כ, ולא חלילה כפשוטו - למה עשית להם רע, הלא הקב''ה עתה חפץ לגאולם והיאך יעשה עמהם רע, אלא טען מדוע בוחר ה' להצילם בדרך נסתרת של ''גם זו לטובה'' שנראית כרע ורק בסופה מתבררת הטובה שבה, ועד שתתברר הטובה שבה נראית הנהגה זו כמבטיח ולא מקיים כנודר ולא משלם, שדרוש לכך כוחות עצומים של אמונה ותמימות שנסיון זה הוא קשה מאד לראות כביכול שהקב''ה כמבטיח ואינו מקיים חלילה.

וטען עוד משה שאכן הנהגה זו היא לצורך הישועה אולם כל זה כאשר לא מועדים ונופלים אלא מחזיקים באמונה, אולם כאן הרי נכשלו ישראל ומעדו באמונתם באכזבתם מהכשלון שהרי מחמת קושי זה שנתחזקה עליהם גזירת פרעה בשליחותי נאמר לבסוף, ''ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'', שהנה קודם שליחותו של משה לפרעה כשבא משה ואמר להם דברי ה' נאמר (ה, לא): ''ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו'', ואילו לאחר כשלון השליחות משה בא אליהם בארבע לשונות של גאולה ''והצלתי'' ''וגאלתי'' ''ולקחתי'' ''והבאתי'', ועוד הבטחות נפלאות בדבר ה' ועם כל זה: ולא שמעו אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה, והבין משה שזאת מתוצאות הכשלון שלכך לא שמעו אליו, ולכך אמר למה הרעותה לעם הזה להביא עליהם נסיון קשה כזה של אמונה - כביכול להבטיח ולא לקיים, ובהנהגה שכזו הנה מעדו באמונתן ונתיאשו מהגאולה.

כי באמת היה כאן לעם ישראל נסיון קשה ביותר, שהרי הנה בא מושיען וגואלם של ישראל בסימנים מובהקים שאכן הנו שליח ה' ומבטיח להם בדבר ה' שיגאלו וכי פקד ה' אותם לגאלם, והנה כבר במבחן הראשון במקום רווח והצלה נהיה קשה יותר, ובכך לא שמעו אל משה מקוצר רוחם שהנה בעצמת כאבם הגדול מהגלות ובצפיתם לגאולה, והנה מיד לאחר עוד שהובטחו על גאולתם נחלו אכזבה נוראה, הרי שזה נסיון קשה מנשוא.

ובכן טען משה טענה נוספת והיא טענת סנגוריא, שאין למנוע מישראל ישועה על כשלונם בנסיון קשה שהתבטא בחוסר אמונתם ובטחונם לאחר שהרעותה להם בנסיון קשה כזה, וכמו כן תלה זאת בסיבת ''למה זה שלחתני'' - תלה הכשלון בעצמו מחמת ענותנותו, וכוונתו לומר דאם היה שולח את אהרון או אחר ראוי ממנו לא היה כשלון זה (וכמו שהסברנו לעיל פרשת ''שמות'').

ד. הקב''ה משיבו על ב' טענותיו

ובכן ענהו הקב''ה שכל דבריו שטען בטעות הן.

מה שטען היאך מתחזקים על ישראל נסיונות קשים כאלה לראות כאילו והקב''ה ''מבטיח ואינו מקיים'', ומדוע בחר הקב''ה דוקא בהנהגה נסתרת להושיעם בדרך ''גם זו לטובה'', על כך השיבו הקב''ה יש להם הכוח לעמוד בנסיון זה שהרי יש להם ממי ללמוד, שהרי לאבותיהם כך עשיתי וכמו שמבואר ברש''י, שהרי כך עשיתי לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב שנתראיתי להם בא-ל שדי, שהיא השגחה בצמצום - שדי - שאמר לעולמו די, וניסיתים בנסיונות ולא הרהרו אחרי, ושמי ה' - שהיא מדה אמיתית שלי, שמאמת אני דברי - לא נודעתי להם, שהרי כביכול הבטחתי ולא קיימתי, וכמו שהבאנו מהמדרש לעיל בתחילת המאמר, וכמו כן כיוצא בזה לאברהם אמרתי כי ביצחק יקרא לך זרע ולבסוף ציויתיו להעלותו לעולה, וכמו כן ליעקב אמרתי והיה זרעך כעפר הארץ ולאחר מכן והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו. ואף שלבסוף נושעו, מכל מקום בינתים ההנהגה נסתרת, ואם כן נהגתי עמהם בהנהגה נסתרת כדי שיהיו דוגמא לבניהם ללמוד מהם את דרכי בהנהגה שכזו, כי זו הדרך המביאה לשלמות האדם, ולבסוף זוכה גם לישועה וגם לשלימות, מה שאין כן בהנהגה הגלויה זוכה לישועה אומנם, אולם לשלימות לא זכה, השלמות היא בהתמודדות בנסיונות האמונה דוקא.

ואם כן יש להם ממי ללמוד, וכבר למודים הם מאבותיהם שכן נהגתי בהם לצורך הגדלתם ורוממותם, וכמו שכן נתנסה אברהם בעשרה נסיונות ועמד בכולן ולבסוף זכה לגדולה, וכן יצחק וכן יעקב, שלאחר צרותיהם שהיו לצורך השלמת דרגתם בעולם הזה ובעולם הבא זכו לעושר וגדולה, ומאחר ועמדו בנסיונותיהם במהלך ההנהגה הנסתרת בהסתר פני ה', יש בזה די כח גם לבניהם לעמוד באופני הנהגה שכזו.

ועל טענה שניה שטען משה שישראל לא עמדו בנסיון האמונה ונכשלו ואם כן אף שאכן ההנהגה הנסתרת נצרכת ומועילה לשלימות אולם זהו כשמצליחים לעמוד בה אולם כאן נכשלו באמונתם, ולכן בא הוא בטענת סנגוריא עליהם שלא תימנע מהם הגאולה מפני חוסר אמונתם להיותם מתוך קושי השעבוד, על כך עונה לו הקדוש ברוך הוא דאין צורך בסנגוריא שלו עליהם, ''וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אתם'', כלומר נתכוון לומר לו שטעה במחשבתו שישראל לא עמדו בנסיון, דבאמת כן עמדו בנסיון ולא נכשלו בחוסר אמונה, משה הבין אחרת והקב''ה תקנו בתגובת בני ישראל שאמרו ''ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה לתת חרב בידם להרגנו'' (ה, כא), משה הבין שבכך נפלו באמונתם ונתיאשו מן הגאולה ומן יכולת ה' לגואלם ולכך בא לסנגר, ועל כך תקנו הקב''ה שלא הבין נכון את לבם של בני ישראל, כי האמת היא שעם בני ישראל לא נתיאשו מישועתו של השם יתברך לגאלם, והגם שתלו את אי ההצלחה בשליחות משה ואהרן באשמת משה ואהרן בגלל שלא דברו עם פרעה כהוגן וכדומה וזהו כשלון מצידם, אבל חלילה לא בשביל כך נתיאשו מישועת ה' לגאלם בדרך אחרת, והאמינו שהרבה דרכים למקום אלא שביני וביני תפסתם חולשה על שהוכבד עולם בגלל שלא הצליחו משה ואהרן לשכנע את פרעה.

אם כן משה הבין בכוונתם שיש כאן חוסר אמונה ביכולת ה', אבל ה' אמר לו: ''וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם''. כלומר ממשיכים המה לזעוק אלי מן העבודה כלומר מאמינים המה בי באמונה שלמה ''לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וכו'''.

ואפשר בעוד דרך בדומה למה שבארנו, עונה לו השם יתברך למשה: ''וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל'', וכידוע פירוש הגאון מוילנא - צעקה היא בפה, נאקה היא מעומק הלב בלבד, ללא התבטאות חיצונית, ומתכוון הקדוש ברוך הוא לומר לו למשה אתה אמנם שמעת את התבטאותם החיצונית של בני ישראל באמרם לך ''יראה ה' עליכם וישפוט'' וגו', וחשבת בדעתך שלא עמדו בנסיון, אמנם אני ''שמעתי את נאקתם'' שזו זעקת הלב, ולבם עדיין טהור איתי ולא נפגמה אמונת לבם, ומה שדברו עמך זהו פליטת פה חיצונית ואין אדם נתפס על צערו אמנם בלבם פנימה נואקים המה אלי ומצפים לישועתי, ובהחלט עמדו בנסיון ואינם מהרהרים אחרי.

ה. עיקר עבודת האדם בעולמו לחדד את אמונתו ולבטל דעתו לרצון ה' ולחפוץ באשר ינהיגו הבורא ויסמוך שעושה בעבורו את הטוב ביותר

ועלינו להאמין בתמימות שלא מחשבותינו מחשבותיו של הקב''ה, ובודאי שלפי חשבונותיו של הקב''ה משפטו צדק ואמת, אלא שמסתיר הבורא מאתנו את חשבונותיו למבחן אמונתנו בו האם נהרהר אחריו או לא.

וזו עיקר תכלית ושלימות האדם לבטל רצונו מפני רצון ה', ומה שיותר לעקור את המושג ''אני רוצה'', כי מושג זה אינו נכון ואינו תואם ליסודות האמונה, דהאמונה מחייבת להסכים באשר נעשה עמנו ולהבין כיון שכך נעשה זהו רצון ה'.

וכמו שמביא החו''ה בשער הבטחון, אמר החכם ''מעולם לא קמתי בבוקר ורציתי משהוא אחר ממה שהיה לי אמש''.

כלומר, פעמים אדם קם בבוקר ומתחיל לחשוב ולמנות מה חסר לו, כמה טוב לו היה לו כך או כך, כמה טוב לו מצבו היה אחרת בזה או בזה, הבוטח האמיתי מעולם לא קם בבוקר ורוצה מצב אחר מכפי שקיים אצלו, כי זהו ערעור והרהור אחר הנהגת ה' עמו.

ו. המאושר ביותר בחייו הוא זה אשר בוטח בה' לסמוך עליו בהנהגתו עמו ולשמוח בהנהגתו ואין לו שום רצון אחר מבלעדי רצון ה' בנוהגו עמו

וכמו שעוד מביא החו''ה בשער הבטחון דהברכה הטובה ביותר שיכול אדם לברך את חברו, מהי? אם בעושר הרי יבוא מכך לדאגה ומתח, ואם לאריכות ימים אולי יהיו ימיו מכאובים וכדומה, אלא הברכה הטובה ביותר שיכול אדם לברך את חברו היא שיהא ''בעל בטחון'', דאז יתרצה וישמח בכל אשר לו, ויבטל דעתו לדעת קונו להאמין בו שכל אשר נעשה עמו זהו הטוב ביותר עבורו, ואכן הנו בידים הרחמניות והמלטפות של הקב''ה המנהיגו בחסד וברחמים גם כשזה בצדק ובמשפט.

ז. ביאור בקשתינו ''ומלוך עלינו ה' אלוקינו בחסד וברחמים בצדק ובמשפט''

וזהו כוונתנו בתפילה ''ומלוך עלינו ה' אלקינו... בצדק ובמשפט'', דלכאורה מה שייך לבקש שימלוך עלינו ה' בצדק ובמשפט, וכי יעלה על הדעת שימלוך עלינו שלא בצדק ובמשפט, וכי חשיד קוב''ה דעביד דינא בלא דינא? אלא הכוונה שמתחננים אנו לה' שנמליכו עלינו בכל הנהגה שינהג עמנו, וכוונתנו ''ומלוך עלינו'' שתהא שם ''מלכותך'' עלינו בכל מצב שתנהג עמנו, לעולם לא תוסר משמעות המלכות שלך מעלינו, וזה בכך שלא נתמרד חלילה, שהרי אין מלך בלא עם, כשהעם מתמרד מתבטלת מלכות המלך, ומבקשים אנו שמלכותו תהא עלינו גם בהנהגת המשפט, והוא בזה שלא נתמרד חלילה ונתבטל למשפט שמים ולו הקשה ביותר, ואז תהא מציאות של ''מלוך עלינו'' בכל מצב.

ח. עיקר המלחמה החזקה המוטלת על האדם בחייו להתכחש למקרה והטבע וליחס הכל להשגחה העליונה

ועל כך צריכה להיות עיקר עבודת האדם במשך חייו, להלחם מלחמה תמידית עם אמונת המקרה והטבע ולעוקרו מליבו, לאמת לעצמו בכל לבו את הנהגת ההשגחה הפרטית ולהתכחש ולכפור במקרה ובטבע, ולהלחם עם מהלך הסיבות והסיבות לסיבות ולראות את הנעשה אך ורק בסיבת כל הסיבות - רצון ה', וזו העבודה הקשה ביותר כיון שעין האדם מטעתו לראות את מהלך הבריאה בדרך סיבה ומסובב, וזה הגרמא לקנאה ונקמה וליתר המדות הרעות שכולם מסתלקים בהתחזקות זו של אמונת ההשגחה הפרטית, כי אך ורק אז יכול האדם להתנקות ממדותיו הרעות, שהרי היאך יתכן והאדם לא ישיב רע למרע לו, והיאך לא ינטור לו שנאה ונקמה, הלא רק בזאת שיתעלם מהסיבות שהסבו לו את העגמת נפש ויראה אך ורק את יד ה' בלבד.

וכמו שהארכנו לעיל גבי יוסף הצדיק שכל כוחו להשיב טובה תחת רעה לאחיו היה מכח משפט אחד: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלקים''.

וכשאדם ברור לו ידיעה זו קל לו להתעלות ולהתנקות ממחשבות נקם ושנאה, בהיותו יודע פלוני שהרע לי אכן ישתלם מהבורא על כך, אולם אין המרע לי הוא הסיבה מצד עצמו לרעה שפגעה בי, הרעה שפגעה בי היא גזירת שמים שהיתה צריכה לבוא עלי, אלא שגלגלו זאת על ידי חייב פלוני.

ט. האמונה פשוטה וידועה וכל העבודה לשננה ולממשה למעשה

הדברים הם ידועים ופשוטים אלא שיש לשננם יום יום וללמוד אמונה בכל עת, וזה בדרך התבוננות במקראות התורה היאך הקב''ה בידו הכל, הנה, אותו הבורא ש''הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו'' הוא הבורא ש''נתן את חן העם בעיני מצרים, וישאילום כלי כסף וכלי זהב'', ביד הבורא להפוך לב אדם עליך לאוהבך או לשנאתך, והכל בהנהגת ''מדה כנגד מדה'' מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.

ועיקר מבחן נסיון האמונה אצל האדם הוא בעתות הקשות הן הקשות מצד היסורים והסבל, והן מצד קטנות הדעת והסתר אור פני ה' מהידיעה הברורה במציאות השגחת ה', שאלו הם ב' אופני נסיונות, האחד להיות למוד לסבול את גזירת ה' גם אם הרצון האישי מתנגד לכך, והשני לגלות בקרבו את הידיעה בבהירות מהשגחתו הפרטית ולהשתכנע כי כל הנעשה הוא לטובת האדם. ועיקר המבחן הוא כאשר נסגר האדם מכל הכוונים אז היא שעת המבחן לראות כמה הצליח בתקופת עבודתו את ה' לרכוש אמונה שתוכל לעמוד במצבו הקשה הנוכחי.

דהיינו ישנם ב' זמנים בחיי האדם, האחד הוא זמן עבודה ורכישת אוצר האמונה, וזה בימים היפים - ימי העליה, ויש זמני מבחן העבודה האם היתה בניצול הראוי והם בשעות הקשות, ולפי ההצלחה בשעות הקשות - שעות המבחן, ניתן ציון המבחן על ההשקעה ברכישת האמונה, (וכבר הארכנו בזה לעיל בפרשת ''וירא''), וכמו אדם הנבחן על לימודיו, בשעת ההכנה למבחן ניתן לו כל האפשרויות ללמוד למבחן לעיין, לפתוח ספרים, לשאול, והכל מתוך ישוב הדעת ללא לחץ, אולם בשעת המבחן נסגר הכל, אין ספר פתוח, אין לשאול, אין לדבר באמצע, המצב מצב מתח.

כן הוא במבחני האמונה, ישנם שעות של ישוב הדעת, הנסיונות אינם מסובכים וקשים, הדעת מיושבת להתבונן באמונה בלימוד התורה ובעשית מצוות, ובכך למלאת המצברים באמונה לצורך שעת המבחן שאז השעה היא שעה של חושך, אטימות, חוסר ישוב הדעת, זמני טירוף, והאדם נצרך להצליח במבחן מכח מה שהכין עצמו למבחן, דהיינו להתבונן במה שלמד לעצמו אמונה בזמני הישוב דעת, ולכך עיקר תביעת ה' מהאדם לישב עצמו בזמנים היפים ששעתו שעת השקט ויכול לעבוד ה' ולקנות קנינים בתורה ועבודה, וזהו שנאמר ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'' וגו', שאז הזמן לעבוד ולהכין לצורך התכלית שהמה ימי המבחן.

י. ככל שהשעות קשות יותר ונוחתות על האדם ביתר תקיפות ותכיפות כן תגדל מעלת האדם באם יתחזק אז במידת ''התמימות''

ואדרבא, ככל שהשעות יותר קשות וסתומות מלהבין לפי בינתנו את הנהגת השמים אז יש לתמימות משמעות ומעלה גדולה יותר המעלה את האדם למדרגה גבוהה ביותר, ומקרבת לו את הישועה בשל תמימותו שזה בעצם מהות עבודת ''הבטחון''.

וזה שענה לו הקב''ה למשה על שאלתו ''למה הרעותה'' - ''עתה תראה אשר אעשה לפרעה'', כלומר עונה לו השי''ת דוקא משום כך שהכשלתי את ההצלחה בשליחותך ועל ידי כך נסתם עליהם האמונה בקושי גדול יותר, ויצטרכו בשל כך להתאמץ יותר להתחזק בי יזכו לזרז להם יותר את הגאולה ביתר שאת, והוא שאמר ''עתה תראה אשר אעשה לפרעה'' - מיד תראה ללא שהות את ניסי ומופתי, כי לאמונתם מעתה יש לה יותר משמעות ומעלה, אחר שהגם שנכשלה השליחות ממשיכים ומתחזקים המה להתמם באמונתם בי.

יא. עיקר הנסיון בקבלת הנהגת ה' עם האדם הוא במקרי היום יום השיגרתיים יותר מאשר נסיון אירועים בלתי שיגרתיים הפוקדים לפעמים את האדם לזמן ארוך

לימוד זה הוא גם לחיים הפרטיים של כל אחד ואחד להתחזק באמונה ובתמימות בבורא בכל מצב, ועיקר הנסיון הוא בדברים המצויים והתדירים, כגון שלא נעשה חפצו של אדם כרצונו, פקודתו לבני ביתו לא בוצעה כראוי, אכזבה שנוחל האדם בכל עניני החיים שלו ועד הסידורים הקטנים שרוצה אדם לגמור והנה רואה עיכובים, אם זה במשרדים שונים שנצרך הוא לילך ולשוב מפני שאין השעות שעות קבלת קהל או מחסרון מסמך מסוים. אם זה שכחת דבר פעוט כגון ששכח ליקח עמו דבר הנצרך ונגרם לו עיכוב בשל כך. ואם זה שאדם נאבד לו משהו בשעה שבדיוק אז צריך הוא לאותו דבר ואז נכנס הוא ללחץ ולעצבנות ולהאשמה את כל המצוי סביבו, או כגון התחיל במלאכה ונכשל וכך שעמלו היה לריק, נתרמה על ידי אחרים בממון, או שנתבזה על ידם, וכדומה, לרגעים תבחננו בכל רגע וזמן נבחן האדם כיצד יישם את האמונתו בה' בפועל ממש ומתבטא הדבר בתגובתו, היאך יגיב על הנהגת ה' עמו.

עיקר שלמות האמונה היא שהאדם מכניסה לחיי היום יום שלו, ולא רק כשעומד הוא בתפילה או ביתר הברכות אשר אז יודע הוא להתפלל ולברך ולהכריז על אמונתו יתברך, וכשהוא בא לביצוע הנסיונות התדיריים פתאום הוא אדם אחר המשייך הכל לטבע ולמקרה וכועס ומקפיד ומאשים, הרי בזה מכחיש הוא את אמונתו כאילו והכל נעשה בדרך טבע ומקרה, אם כן היכן אמונתו של זה? !

ומצד אחד קשה יותר האמונה בדברים המצויים והתדירים מאשר באיזה ארוע טרגי יוצא מהכלל, שאז מפעיל האדם את יסודות אמונתו על מנת להשרד ולהחזיק מעמד, או מחמת שאז מתרבים סביבו אוהביו וקרוביו לעודדו ולנחמו, וכמו כן לחזקו באמונה כך שיש לו מסייעים לעמוד בנסיון זה, מה שאין כן במקרים הקטנים והמצויים אין מי שיחזקו על כך, וכאן נצחונו תלוי רק מתוך עבודתו העצמית על אמונתו, ואין מי שיסייעו על כך, וכפי שיגע ועמל עליה לשננה ולחדדה כך יצליח לממשה בכל פרט ופרט מארועי חייו.

יב. על אמונה יש להשקיע עמל ועבודה בלימוד מוסר תפילה והרגל

. ובכאן ממש נאמר ''אם אין אני לי מי לי'', רק עבודה מתוך התבוננות בספרי מוסר, בפרשיות התורה, בברכות ובתפילה שבין כה האדם מברך ומתפלל, יוכל לרכוש אמונה לחיי היום יום שלו, והוא בכך שיתבונן בתפילותיו ובברכותיו שבאמת אין לו משלו כלום ועומד הוא כעני בפתח מול הכל יכול שהכל ממש נעשה רק ממנו, ומפנים זאת לעצמו בתפילתו כי זו בעצם עצת העצות לזכות לאמונה, להעמיק בפשט התפילות והברכות ואפילו בחלקם, ואפשר שיקח לו האדם ברכה או שתים שבה הוא מעמיק ומתבונן ביותר, כגון באשר יצר, ברכת אבות, ברכת המזון ואפילו בחלקה, דהיינו בכמה שיכול הוא לעמוד על נפשו לכוון בקביעות.

והחשוב הוא לזכור לבקש על כל פרט ופרט שנצרך לו, וכמו כן להודות לה' על כל הטבה והטבה, שהוא כלל גדול שלמדנוהו מיוסף הצדיק שהיה שם שמים שגור בפיו, ועל כל שרות ושרות שבא לשרת את אדונו היה מבקש מה' שימצא חן בעיניו ויצליח כמובא במדרש, והיא שעמדה לו להיות מאמין מושלם וכמו שהארכנו לעיל בפרשיות ''מקץ - ויגש''.

וכמו כן לדבר תמיד מענין אמונה והשגחה ולחזקה בלבו בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך עם חברים ועם בני ביתו ולהרגיל עצמו לחיות חיי אמונה, ואז בס''ד תתכן בו השרשת האמונה, וכפי עמלו ויגיעו כן יזכה שיפתחו לו שערי אמונה ובטחון.

תוכן העניינים

הגדה של פסח - למען תספר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה