מאמר ב - משה - רועה נאמן · ה. חשש הגאוה מהשיגי עמלו של אדם מצויים יותר מהישגים שהשיג באופן טבעי
וכדי לישב התמיהות שתמהנו בתחילת דברינו נקדים הקדמה נוספת.
נאמר בפסוק (ירמיה ט, כב):
''אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי''.
כוונת הפסוק לומר, בערכים חומריים כעושר, חכמה גבורה אין מה להתגאות לפי שכך נברא האדם מתחילת יצירתו ואין אלו דברים שהשיגם האדם בעמלו ויגיעו, וכמו שמובא במס''י דכמו שאין לשור להתגאות בכוחו הרב על העוף החלש, וכן אין לעוף להתגאות במעופו לגבהים על השור הכבד, כן אין לבני אדם להתגאות בעושרם, בחכמתם ובגבורתם לפי שתכונות אלו הוטבעו בטבע האדם בגזרת ה', אם כן אינם אלא כפקדון ביד האדם, וכי יתנשא גזברו של עשיר על היותו מחזיק את כספתו של אדונו המכילה הון עתק, הלא אינו אלא גזבר ותו לא.
במה שייך כן להתהלל ולהתנשא? ''השכל וידוע אותי'', תכונות שרכשם האדם לאחר עמל ויגיעה רבה, עד שהצליח לשנות טבעו במדות ובתאוות ונהיה לאיש אחר - זהו תפארת לו לאדם.
ובודאי שאין כוונת הפסוק שאדם שעמל ויגע על תיקון מדותיו וטבעיו יתהלל ויתגאה על בני אדם חלילה, שכן ההתהללות המכוונת בפסוק היא בבחינת ''ויגבה לבו בדרכי ה''', שישמח ויתהלל וישבח לבורא על שזיכהו ועזרו להתקרב אליו יתברך ולתקן מדותיו להיות רצוי לפני ה'.
אלא שבנקל מאד להגיע לגאוה מהשגים שהושגו לאחר עמל ויגיעה כתיקון המדות מאשר מהשגים שהנם בטבע כעושר, חכמה, וגבורה שעל השגים אלו בנקל להתגבר על הגאוה, אחר שהגאוה בהם טפשית שהרי הושגו לאדם בטבע, כטבע השור והעוף כמבואר לעיל, מה שאין כן בהשגים רוחנים שהשיגם האדם בעמלו ויגיעו, כחוט השערה בלבד מפריד בין ויגבה לבו בדרכי ה' לבין חלילה התנשאות על בני אדם.
ו. ביאור לפי הנ''ל משאו ומתנו של משה עם הקב''ה והיאך כולו מבוסס על חרדתו פן תיפגם אצלו מידת הענוה ואפילו במשהו
ומעתה נבוא לישוב התמיהות שתמהנו, והם:
מהו שאומר משה לפני ה' ''מי אנכי?'' והלא ה' בוחר בו לילך להושיע את ישראל, וכן מהו שמקטרג לכאורה על עם ישראל באומרו: ''וכי אוציא את בני ישראל ממצרים'' על פי פרוש של רש''י: מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים ''.
משה רבנו הרי מושלם בכל: בכח, גבורה, חכמה, עושר, כמובא בחז''ל שמלך על ארץ כוש קודם שהושיע את ישראל. ומלבד זאת הרי היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, אם כן הרי שהיו במשה רבנו השגים נעלים מכל הבחינות הן השגים טבעיים בגזירת ה' ללא עמלו והם גבורה, עושר וחכמה, והן השגים שהשיגם בעמלו ויגיעו בתכלית עד היותו מובחר המין האנושי.
ובכך טען משה רבנו להקב''ה ''מי אנכי'', ופירש''י: ''מה אני חשוב לדבר עם מלכים'', כלומר אכן יש בי תכונות שקבלתים מתנה ממך והם עושר גבורה וחכמה, ובכן אם טעם הצווי לשולחני הוא בשביל מתנות תכונות אלו שבי - ובשבילם אתה בוחר בי לשלחני דוקא, וכמו שכן קמו בישראל מנהיגים בשל תכונות שכאלה כמו שמשון, גדעון, יפתח ועוד, כי בתכונות שכאלה ראוי אני לדבר עם מלכים שהרי כמו כן יש בי גינוני מלכות חכמה, עושר, גבורה, אזי אמור לי טעם זה והודיעני, כי אז אין לי מה לחוש שאתנשא על עם ישראל או על אהרון אחי כיון שבנקל אוכל להתגבר על טפשות זו להתגאות במה שנחונתי בדרך מתנה כשור ועוף ולא ירום לבבי, אולם אם הנך בוחר בי בשביל השגותי באילו מדרגות שהגעתי אליהן בהכרתך בבחינת של ''השכל וידוע אותי'', איני רוצה לגאול את ישראל פן חלילה אכשל בנקל בגאוה המתועבת וירום לבבי, אחר שסוף סוף אלו השגים של עמל ויגיעה שעמלתי ויגעתי מצידי ובנקל יכול האדם ולו הגדול ביותר - להתגאות. זהו כוונתו בשאלתו ''מי אנכי'' וכמו שפירש''י: ''מה אני חשוב לדבר עם מלכים'', כלומר מצד איזו חשיבות אתה משלחני, מצד חשיבות טבעי שבראתני בהם מתחילת יצירתי או מצד חשיבות השגותי?
ומה שידע משה מדרגתו הרוחנית בכך אין משום גאוה כלל, דאדרבא ''בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי'', חייב אדם לדעת מדרגתו, אלא שחייב ליזהר לבל ירום לבבו, ולזאת חשש משה.
ולאחר מכן הוסיף משה ואמר להקב''ה, גם אם בכל זאת הנך בוחר בי להיותי בבחינת ''השכל וידוע'' יותר מאחרים, אף שסכנת הגאוה כאן מרחפת עלי, עדיין ישנה לי אפשרות להסכים להיות גואלן של ישראל והוא באם תאמר לי: ''מה זכות יש לישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים'', דבזה שאדע מה זכותם שוב יהא בנקל לי שלא להכשל בהתנשאות אחר שאתלה זאת בזכותם ולא בזכותי, אולם אם לא אדע מה זכות יש להם ירא אני פן אכשל בהתנשאות עליהם ואתלה חלילה אפילו במשהו מן המשהו את הצלחתי בזכות עמלי ויגיעי להשכיל ולידע את ה'. ומדויק הוא בפירש''י ''ואם חשוב אני מה זכו ישראל שאוציאם ממצרים''.
כך שכל דברי משה היו מחמת יראה פן יכשל בעוון הנורא של הגאוה ואם כן טענתו טענה של טעם, זו זכותו המלאה של משה לשמור על עצמו שלא יגיע למכשול הגאוה, ואם כן ויכוח זה בינו לבין ה' היה ויכוח של עונג ונחת רוח לבורא, ואדרבא כך נאה ויאה למושיען וסנגורן של ישראל להיות אחראי ביותר בתפקידו.
ועל כך עונהו הקב''ה: ''וכי אהיה עמך'', ופירש''י: גאולה זו לא שלך היא כי אם משלי ואינך אלא הולך בשליחותי, כלומר גם אם בוחר אני בך להיותי מחשיבך כצדיק וראוי לכך מתוך עמלך ויגיעתך בעבודתי - לגביך יש לך לראות את הצלחת השליחות אך ורק מכח שאני המשלח והנך הולך, בשליחותי, ואם כן כשתצליח בשליחותך אין לך לראות זאת בזכותך אלא מכח גזרתי ויכולתי, ואף שהנך חושש מהתנשאות מוטל עליך לעבוד עבודת ענוה זו ולא לברוח ממנה אלא להתמודד עם נסיון זה, ואף שקשה הוא מאד, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, אולם כן הוא שצריך הגדול לפי גדולתו להתמודד עם יצרו ולעשות פעולות נשגבות ועם כל זה להתמודד עם יצר הגאוה הכרוך בפעולותיו.
ועוד גם, שיש להם לישראל זכות משלהם לגואלם בכך שעתידין לקבל תורה על ההר הזה, ואם כן ממה נפשך אין לך מה לחשוש מכלום, שהרי תוכל לתלות זאת בזכותם.
ולפי זה יובן היטב טענת משה רבנו ''למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני'', הלא זה משפט שקטן שבקטנים ירא לאומרו, וכי חשיד קוב''ה דעביד דינא בלא דינא?
אלא תלה משה רבנו את הכשלון של השליחות בעצמו, שהיאך יתכן שלא הצליחה שליחות ה' אלא כנראה מחשש פן חלילה נכשל במחשבת התנשאות במשהו של משהו ואם כן מעל בשליחותו, ובשל כך לא הצליחה, ומדויק זה בפסוק ''למה הרעותה לעם הזה'', והוא בזה ש''למה זה שלחתני'', ובסיבתי הרעות לעם הזה, על כך ענהו הקב''ה: ''עתה תראה אשר אעשה לפרעה'' לא בסיבתך הדבר אלא כדי למהר להם הקץ, וכמו שאמרו חז''ל: ''קושי השעבוד קיצר הגלות'', ולכך ''עתה'' - מיד תראה שהישועה תבוא להם, ותשובת ה' למשה היתה: לכך אכזבתי את ציפייתם בך והוא על מנת להקשות להם השעבוד למהר גאולתם, ולהחיש את המועד ל ''עַתָּה''.
ובדרך זו יתבאר עוד תימה גדולה בטענת משה רבנו: ''לא איש דברים אנוכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי''. וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו תלה הצלחת גאולתם בשליח עם לשון שנונה ומשכנעת עד שבשביל זה בא לשלול את עצמו להיותו כבד לשון, היפלא מה' דבר להושיע את ישראל דרך אדם כבד פה וכבד לשון, אלא שוב חידש משה רבנו את חששו הקודם וטען, מילא אם היה לי לשון חלק ומשונן היה לי בנקל שלא להתנשאות, לפי שהייתי תולה זאת במתנת מענה לשון שנתת לי שזו מתנה טבועה שמקבל האדם כחכמה, עושר וגבורה, וכנאמר: ''לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון'', אולם אחר שאני כבד פה ולשון עלול אני לתלות ואפילו במשהו את הצלחתי בזכות הצלחת ה''השכל וידוע'', שמכך חשש משה רבנו כאמור אחר שזה הישג של עמל ובקלות יכול אדם ליכשל בגאוה.
ועל כך ענהו הקב''ה, אין לך לחשוש בכך שהנך כבד פה שתיכשל פן יעלה על לבך שהצלחתך מה''השכל וידוע'', לפי שהרי האמת היא: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה', ואם כן יש בידי לסייע לך בדבוריך הכבדים שיתקבלו דבריך כמו דיבורי הפקח, שהרי וכי שכשהפקח מדבר - מצליח הוא מחמת עצמו, הלא זה מחמת שאני עושה שדבריו יתקבלו ויפעלו, ואם כן כמו כן ביכולתי שיתקבלו דבריך כמו הפקח הגדול ביותר, שהרי ''לב מלכים ושרים ביד ה' ולכל אשר יחפוץ יטנו'', וזה חובת האמונה על כל אחד ואחד, ואם כן באמונה זו תצליח שלא להכשל בגאוה, וכאמור תבע הקב''ה ממנו להתמודד בנסיון אמונה זה, ואף שקשה הוא מנשוא שכן הוא יצר דק מאד שאינו אלא לגדול שכמותו - שהרי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ואז ענהו משה: ''שלח נא ביד תשלח'', כלומר מה לי ולתסבוכת נסיון זה שהוא בבחינת ''שבור החבית ושמור יינה'' - לשכנע עצמי שהצלחתי בכבדות פי היא כמו הפקח באותה מידה של נס, והלא בזה החשש שמא אכשל בגאוה קרוב מאד אחר שאני כבד פה, וכאמור אבוא לנסיון לתלות משהו בזכיותי.
ונפלא יובן מדוע כאן נאמר ''ויחר אף ה' במשה'', לפי שדרש הקב''ה ממשה שישתלם בידיעה זו בשלמות התכליתית שהצלחתו בכבדות פה תהיה כפקח בדבריו, ושאין מועיל הפקח בדבריו יותר מהכבד פה לפי שה' הוא לבדו בידו לב מלכים ושרים, כי זו מחובות עבודת האדם להשתלם באמונתו, אם כן מה תשובה היא זו ''שלח נא ביד תשלח''.
ולכך ענהו הקב''ה לאחר מכן, ובכן אחר שאינך חפץ לילך בשליחותי ככבד פה ולראות שליחותך מוצלחת כפקח, ורצונך בדוקא לברוח מהנסיון - יעשה זאת על ידי אהרון אחיך שהוא יהיה לך לפה, ואם כן בזה נסתלקו כל חששותיך.
ובזה יובן שכאן נהג הקב''ה עם משה רבנו בדרך פיתוי וכמבואר בלשון רש''י לעיל שהיה הקב''ה מפתה למשה, והיינו משום שכל כוונתו של משה היתה כדי שלא להשתרר, השתעשע הקב''ה בויכוח זה, וכמו כן זו זכותו המלאה של משה רבנו להגן על עצמו ולחוש לבל יכשל חלילה בגאוה שהיא תועבת ה', ולכן לא בא עליו הקב''ה בדרך ציווי.
וכמו כן יתישב מה שהקשינו דמאחר וכל כוונת משה היתה כדי שלא ליטול שררה על אהרון אחיו, מדוע לא טען כך במפורש, דבודאי כך טען, וכמבואר שכל טענותיו סובבות סביב חשש ההתנשאות.