אור ברסלב
הגדה של פסח - למען תספר מאמר ב - משה - רועה נאמן

הגדה של פסח - למען תספר

מאמר ב - משה - רועה נאמן

מאמר א - טעם לשעבוד מצרים

''ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים'' (ג, יא)

א. נימוקי סירובו של משה לשלח את ישראל

פירש''י: ''מי אנכי'' - מה אני חשוב לדבר לפני מלכים.

''וכי אוציא את בני ישראל ממצרים'' - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים.

ב. מה שיש לעיין בנימוקי סירובו

וכאן הקושיות עולות מאליהן. ראשית, מהו שאומר משה ''מי אנכי כי אלך אל פרעה'' וכי מה מקום יש לענווה כשהבורא בכבודו ובעצמו מצוה לילך אל פרעה להוציא את ישראל, ומה בכך שפרעה מלך, מה הוא לגבי הקב''ה שהוא מלך מלכי המלכים, וכי נרגש משה לדבר עם מלך כפרעה בו בזמן שהוא נרגש פי כמה וכמה לדבר בסנה עם הקב''ה.

ועוד וכי משה הוא המוציא ששואל ''מי אנכי... וכי אוציא'' והלא אינו אלא שליח ה', ואם ה' רואה בו כראוי לשליחות זו מה מקום יש לטעון שאינו ראוי.

ועוד קשה בטענתו השניה ''מה זכו ישראל שיעשה להם נס שאוציאם ממצרים'', וכי כך ראוי לסנגורן של ישראל לומר על עם ה', והלא הוא משה שסינגר עליהם בעגל ובמרגלים והצילם ממדת הדין, והיאך כאן טוען להקב''ה מה זכות יש להם שאוציאם ממצרים.

ועוד, אם הקב''ה רואה שהגיע שעתן של ישראל לגאולה בהכרח ראויים הם לגאולה ומה מקום יש לבוא ולטעון במה זכותם להיגאל.

וכמו כן יש לבאר הלאה את טענותיו של משה המובאים לקמן (ד' י') ''לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי'', והלא אם הקב''ה שולחו במצב שהוא כבד פה מה יש לו לדאוג לתוצאות השליחות, משה איש האלקים שמדת בטחונו בבורא ללא מושגינו כלל יש לו לדאוג מכבדות פיו ולשונו שהיא הסיבה שכביכול תכשיל את שליחותו כשהבורא עצמו מציע לו שליחות, היפלא מה' דבר? ! וכן יש להבין מהי הכוונה בתשובת ה' אליו: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגו' ומה טוען לו משה מיד: ''שלח נא ביד תשלח ''?

וכן עוד יש להבין במה שכתב רש''י (פרק ד' פסוק י'): ''שכל שבעה ימים היה הקב''ה מפתה את משה'', מה שייך לשון פיתוי הלא הקב''ה הוא ''מצוה'', ומה נשתנה כאן שנהג הקב''ה בדרך של פיתוי ולא של ציווי וכמו שמצינו בירמיהו בהפטרה, ששליחותו היתה בלשון ציווי וכנא' (ירמיה א'): ''ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי, כי על כל אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר''. ועוד לקמן באותו פרק נאמר לו בלשון תקיפה יותר: ''ואתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך אל תחת מפניהם פן אחיתך ל פ ניה ם ''.

ועוד יש להבין במה שכתב רש''י שם בהמשך: וכל זה [שנמנע משה מלקבל תפקיד זה] לפי שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול הימנו והיה נביא'', והוא תימה אם זה כל חששו של משה היה לו לומר זאת בפירוש לה', ולמה הלך סחור סחור, מי אנכי, כבד פה וכבד לשון וכו' שהם לכאורה טענות סובבות, ומדוע לא אמר את הסיבה שבאמת הוא חושש לה - שמא ח''ו יבוא ליטול גדולה על אחיו.

ג. על עוון הגאוה נתפס גם הגדול שבגדולים ולו אפילו על התבטאות הפה

אמרו חז''ל (נדה ל' ע''ב): ''ואפילו כל העולם אומר לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע''. וכבר אמרו ''אל תאמין בעצמך עד יום מותך'', ועוד אמרו שאין הקב''ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם לפי שאינו מאמין בצדיקיו עד שימותו שנאמר (איוב טו, טו) ''הן בקדושיו לא יאמין'', ובפרט בפגם הגאוה שיכול ליכשל אפילו צדיק לפי מדרגתו בהתבטאות של כבוד ולפגום בכך הרבה.

והנה כמה דוגמאות שמצינו בחז''ל:

''גאות אדם תשפילנו'' - זה יוסף שהנהיג שררה שהיו אומרים לו אחיו לפניו: עבדך אבינו והוא שותק (במדבר רבה יג, ה')

ועוד איתא (במשנת ר''א י'): לא מת יוסף קודם אחיו אלא על שנהג עצמו ברבנות, וכן מובא בזוהר (פר' מקץ כ, א,) שלא נזכר שמו של יוסף בדגלים במדבר אלא של ''מחנה אפרים'', בגלל שנתגאה על אחיו.

משה רבנו על שאמר ''והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו'' (דברים א'), אמר לו הקב''ה: לא כך אמרת ''הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי'', אני מראה לך שאין אתה יודע דבר שהנשים יודעות אותו - בנות צלפחד (תנחומא פ' פנחס ח').

''ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים'' (שמות ח'), לפי שאמר משה ''התפאר עלי'' ותלה הגדולה בו, לפיכך הוצרך במכת צפרדע להתאמץ בתפילה, לכך נאמר ''ויצעק משה'' (פירוש הטור הארוך).

וכמו כן מלאכי השרת נדחו ממחיצתן קל''ח שנה, אמר רבי חמא בר חנינא: על שנתגאו ואמרו (בראשית יט) ''כי משחיתים אנחנו את המקום הזה'', ולא חזרו למקומן עד שנאמר אצל יעקב ''מלאכי אלקים עולים ויורדים בו'' (ב''ר נ, יג), וכן איתא ברש''י שעל שאמרו ''כי משחיתים אנחנו'' הוצרכו לומר ''כי לא אוכל לעשות דבר''.

נדב ואביהוא למה מתו קודם זמנן לפי שאמרו: מתי ימותו שני זקנים הללו ואנו ננהיג את הדור, אמר להן הקב''ה: הנראה מי קובר את מי, וכתב רש''י: בשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו (סנהדרין נב, א).

וכן מצינו ביהושע, כשנפטר משה מן העולם אמר לו ליהושע שאל כל ספקות שיש לך, ענה לו יהושע כלום הנחתיך והלכתי למקום אחר, והלא כתבת בי ''ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל'' אם כן אין לי ספקות והכל ברור לי. מיד תש כוחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלוש מאות הלכות, ונולדו שבע מאות ספקות ובקשו כל ישראל להורגו. (ילקו''ש יהושע א, ד, תמורה טז, א, ובמהרש''א שם).

דבורה הנביאה על שאמרה עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל - נסתלקה ממנה נבואה (פסחים סו, ב).

שמואל הנביא על שאמר: ''אנכי הרואה, אמר לו הקב''ה אתה קורא עצמך ''רואה''? אני מראה לך דבר שאין אתה רואה וכנא' ''ויאמר ה' לשמואל אל תבט אל מראהו'' (ילק''ש שמואל א' ט').

שאול המלך נתגאה לסמוך על דעתו ולא לבטלה בהחיאת אגג - נתבטלה ממנו מלכותו (תנד''א רבה לא).

על מה התחיל שאול לארוב לדוד? מפני הכבוד, שנא' ''ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו - ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה'' (מסילת ישרים יא).

דוד המלך על שאמר ''זמירות היו לי חוקיך'' דהיינו שקלות ורגילות עלי ד''ת כזמירות, אמר לו הקב''ה: חייך שסופך לטעות בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין בו, והוא בשעה שהעלה הארון טעה ונתנו על העגלה, והרי ארון נישא בכתף שנאמר ''בכתף ישאו''. (תנחומא פנחס ח').

שלמה המלך על שאמר ''בנה בניתי בית זבול לך'' כשביקש להכניס הארוז לקודש הקדשים, דבקו השערים זה בזה (במדבר רבה יד).

למה נהרג זכריה, לפי שנתגאה שנאמר: ''ויעמוד מעל העם'' (דה''ב כד), וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, התחיל להוכיחם: ''למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו'', מיד ויקשרו עליו וירגמו אותו אבן במצות המלך (קהלת רבה י, ה).

ועוד אמרו (בברכות י'): כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, וראה שם משה שביקש בזכות האבות תלו בזכות עצמו, חזקיה שביקש בזכות עצמו תלו בזכות אבות.

ועוד, למה נקרא ספר עזרא על שם עזרא, והלא רובו מדבר נחמיה רבו. אלא על שאמר ''זכרה לי אלוקי לטובה'', והחזיק טובה לעצמו (סנהדרין צג, ב).

הארכנו בדוגמאות מדברי רבותינו לראות עד כמה חמורה הגאוה - תועבת ה', והיאך מדקדקים על כל דבור והתבטאות שאינה כפי גדרי הענוה כל אחד כפי מדרגתו.

ד. והאיש משה ענו מאד

משה רבנו הלא היה בשיא מדרגת הענוה וכנאמר ''והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה'' (במדבר יב, ג).

וא''כ מי כמוהו חרד שלא תיפגם אצלו מדה זו ולו אפילו במשהו, שהרי אם התורה מעידה על שלמותו במדה זו יותר מכל מין האנושי שישנו בעולם, אם כן ודאי שדקדק בקנין שלמות מדה זו עד התכלית האפשרית, וכמובא בחז''ל (אבות דר''נ ט): שלושה מוכי שחין נראו בעולם: לח, יבש, ובעל פולפוס, ואין לך מי שנפשו עלובה כמוכי שחין, ונפשו של משה נמוכה מכולם, ועוד אמרו (שם כג): איזהו עלוב שבעלובים? שהוא עלוב כמשה רבנו שנאמר: ''והאיש משה ענו מאד מכל האדם''.

ה. חשש הגאוה מהשיגי עמלו של אדם מצויים יותר מהישגים שהשיג באופן טבעי

וכדי לישב התמיהות שתמהנו בתחילת דברינו נקדים הקדמה נוספת.

נאמר בפסוק (ירמיה ט, כב):

''אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי''.

כוונת הפסוק לומר, בערכים חומריים כעושר, חכמה גבורה אין מה להתגאות לפי שכך נברא האדם מתחילת יצירתו ואין אלו דברים שהשיגם האדם בעמלו ויגיעו, וכמו שמובא במס''י דכמו שאין לשור להתגאות בכוחו הרב על העוף החלש, וכן אין לעוף להתגאות במעופו לגבהים על השור הכבד, כן אין לבני אדם להתגאות בעושרם, בחכמתם ובגבורתם לפי שתכונות אלו הוטבעו בטבע האדם בגזרת ה', אם כן אינם אלא כפקדון ביד האדם, וכי יתנשא גזברו של עשיר על היותו מחזיק את כספתו של אדונו המכילה הון עתק, הלא אינו אלא גזבר ותו לא.

במה שייך כן להתהלל ולהתנשא? ''השכל וידוע אותי'', תכונות שרכשם האדם לאחר עמל ויגיעה רבה, עד שהצליח לשנות טבעו במדות ובתאוות ונהיה לאיש אחר - זהו תפארת לו לאדם.

ובודאי שאין כוונת הפסוק שאדם שעמל ויגע על תיקון מדותיו וטבעיו יתהלל ויתגאה על בני אדם חלילה, שכן ההתהללות המכוונת בפסוק היא בבחינת ''ויגבה לבו בדרכי ה''', שישמח ויתהלל וישבח לבורא על שזיכהו ועזרו להתקרב אליו יתברך ולתקן מדותיו להיות רצוי לפני ה'.

אלא שבנקל מאד להגיע לגאוה מהשגים שהושגו לאחר עמל ויגיעה כתיקון המדות מאשר מהשגים שהנם בטבע כעושר, חכמה, וגבורה שעל השגים אלו בנקל להתגבר על הגאוה, אחר שהגאוה בהם טפשית שהרי הושגו לאדם בטבע, כטבע השור והעוף כמבואר לעיל, מה שאין כן בהשגים רוחנים שהשיגם האדם בעמלו ויגיעו, כחוט השערה בלבד מפריד בין ויגבה לבו בדרכי ה' לבין חלילה התנשאות על בני אדם.

ו. ביאור לפי הנ''ל משאו ומתנו של משה עם הקב''ה והיאך כולו מבוסס על חרדתו פן תיפגם אצלו מידת הענוה ואפילו במשהו

ומעתה נבוא לישוב התמיהות שתמהנו, והם:

מהו שאומר משה לפני ה' ''מי אנכי?'' והלא ה' בוחר בו לילך להושיע את ישראל, וכן מהו שמקטרג לכאורה על עם ישראל באומרו: ''וכי אוציא את בני ישראל ממצרים'' על פי פרוש של רש''י: מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים ''.

משה רבנו הרי מושלם בכל: בכח, גבורה, חכמה, עושר, כמובא בחז''ל שמלך על ארץ כוש קודם שהושיע את ישראל. ומלבד זאת הרי היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, אם כן הרי שהיו במשה רבנו השגים נעלים מכל הבחינות הן השגים טבעיים בגזירת ה' ללא עמלו והם גבורה, עושר וחכמה, והן השגים שהשיגם בעמלו ויגיעו בתכלית עד היותו מובחר המין האנושי.

ובכך טען משה רבנו להקב''ה ''מי אנכי'', ופירש''י: ''מה אני חשוב לדבר עם מלכים'', כלומר אכן יש בי תכונות שקבלתים מתנה ממך והם עושר גבורה וחכמה, ובכן אם טעם הצווי לשולחני הוא בשביל מתנות תכונות אלו שבי - ובשבילם אתה בוחר בי לשלחני דוקא, וכמו שכן קמו בישראל מנהיגים בשל תכונות שכאלה כמו שמשון, גדעון, יפתח ועוד, כי בתכונות שכאלה ראוי אני לדבר עם מלכים שהרי כמו כן יש בי גינוני מלכות חכמה, עושר, גבורה, אזי אמור לי טעם זה והודיעני, כי אז אין לי מה לחוש שאתנשא על עם ישראל או על אהרון אחי כיון שבנקל אוכל להתגבר על טפשות זו להתגאות במה שנחונתי בדרך מתנה כשור ועוף ולא ירום לבבי, אולם אם הנך בוחר בי בשביל השגותי באילו מדרגות שהגעתי אליהן בהכרתך בבחינת של ''השכל וידוע אותי'', איני רוצה לגאול את ישראל פן חלילה אכשל בנקל בגאוה המתועבת וירום לבבי, אחר שסוף סוף אלו השגים של עמל ויגיעה שעמלתי ויגעתי מצידי ובנקל יכול האדם ולו הגדול ביותר - להתגאות. זהו כוונתו בשאלתו ''מי אנכי'' וכמו שפירש''י: ''מה אני חשוב לדבר עם מלכים'', כלומר מצד איזו חשיבות אתה משלחני, מצד חשיבות טבעי שבראתני בהם מתחילת יצירתי או מצד חשיבות השגותי?

ומה שידע משה מדרגתו הרוחנית בכך אין משום גאוה כלל, דאדרבא ''בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי'', חייב אדם לדעת מדרגתו, אלא שחייב ליזהר לבל ירום לבבו, ולזאת חשש משה.

ולאחר מכן הוסיף משה ואמר להקב''ה, גם אם בכל זאת הנך בוחר בי להיותי בבחינת ''השכל וידוע'' יותר מאחרים, אף שסכנת הגאוה כאן מרחפת עלי, עדיין ישנה לי אפשרות להסכים להיות גואלן של ישראל והוא באם תאמר לי: ''מה זכות יש לישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים'', דבזה שאדע מה זכותם שוב יהא בנקל לי שלא להכשל בהתנשאות אחר שאתלה זאת בזכותם ולא בזכותי, אולם אם לא אדע מה זכות יש להם ירא אני פן אכשל בהתנשאות עליהם ואתלה חלילה אפילו במשהו מן המשהו את הצלחתי בזכות עמלי ויגיעי להשכיל ולידע את ה'. ומדויק הוא בפירש''י ''ואם חשוב אני מה זכו ישראל שאוציאם ממצרים''.

כך שכל דברי משה היו מחמת יראה פן יכשל בעוון הנורא של הגאוה ואם כן טענתו טענה של טעם, זו זכותו המלאה של משה לשמור על עצמו שלא יגיע למכשול הגאוה, ואם כן ויכוח זה בינו לבין ה' היה ויכוח של עונג ונחת רוח לבורא, ואדרבא כך נאה ויאה למושיען וסנגורן של ישראל להיות אחראי ביותר בתפקידו.

ועל כך עונהו הקב''ה: ''וכי אהיה עמך'', ופירש''י: גאולה זו לא שלך היא כי אם משלי ואינך אלא הולך בשליחותי, כלומר גם אם בוחר אני בך להיותי מחשיבך כצדיק וראוי לכך מתוך עמלך ויגיעתך בעבודתי - לגביך יש לך לראות את הצלחת השליחות אך ורק מכח שאני המשלח והנך הולך, בשליחותי, ואם כן כשתצליח בשליחותך אין לך לראות זאת בזכותך אלא מכח גזרתי ויכולתי, ואף שהנך חושש מהתנשאות מוטל עליך לעבוד עבודת ענוה זו ולא לברוח ממנה אלא להתמודד עם נסיון זה, ואף שקשה הוא מאד, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, אולם כן הוא שצריך הגדול לפי גדולתו להתמודד עם יצרו ולעשות פעולות נשגבות ועם כל זה להתמודד עם יצר הגאוה הכרוך בפעולותיו.

ועוד גם, שיש להם לישראל זכות משלהם לגואלם בכך שעתידין לקבל תורה על ההר הזה, ואם כן ממה נפשך אין לך מה לחשוש מכלום, שהרי תוכל לתלות זאת בזכותם.

ולפי זה יובן היטב טענת משה רבנו ''למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני'', הלא זה משפט שקטן שבקטנים ירא לאומרו, וכי חשיד קוב''ה דעביד דינא בלא דינא?

אלא תלה משה רבנו את הכשלון של השליחות בעצמו, שהיאך יתכן שלא הצליחה שליחות ה' אלא כנראה מחשש פן חלילה נכשל במחשבת התנשאות במשהו של משהו ואם כן מעל בשליחותו, ובשל כך לא הצליחה, ומדויק זה בפסוק ''למה הרעותה לעם הזה'', והוא בזה ש''למה זה שלחתני'', ובסיבתי הרעות לעם הזה, על כך ענהו הקב''ה: ''עתה תראה אשר אעשה לפרעה'' לא בסיבתך הדבר אלא כדי למהר להם הקץ, וכמו שאמרו חז''ל: ''קושי השעבוד קיצר הגלות'', ולכך ''עתה'' - מיד תראה שהישועה תבוא להם, ותשובת ה' למשה היתה: לכך אכזבתי את ציפייתם בך והוא על מנת להקשות להם השעבוד למהר גאולתם, ולהחיש את המועד ל ''עַתָּה''.

ובדרך זו יתבאר עוד תימה גדולה בטענת משה רבנו: ''לא איש דברים אנוכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי''. וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו תלה הצלחת גאולתם בשליח עם לשון שנונה ומשכנעת עד שבשביל זה בא לשלול את עצמו להיותו כבד לשון, היפלא מה' דבר להושיע את ישראל דרך אדם כבד פה וכבד לשון, אלא שוב חידש משה רבנו את חששו הקודם וטען, מילא אם היה לי לשון חלק ומשונן היה לי בנקל שלא להתנשאות, לפי שהייתי תולה זאת במתנת מענה לשון שנתת לי שזו מתנה טבועה שמקבל האדם כחכמה, עושר וגבורה, וכנאמר: ''לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון'', אולם אחר שאני כבד פה ולשון עלול אני לתלות ואפילו במשהו את הצלחתי בזכות הצלחת ה''השכל וידוע'', שמכך חשש משה רבנו כאמור אחר שזה הישג של עמל ובקלות יכול אדם ליכשל בגאוה.

ועל כך ענהו הקב''ה, אין לך לחשוש בכך שהנך כבד פה שתיכשל פן יעלה על לבך שהצלחתך מה''השכל וידוע'', לפי שהרי האמת היא: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה', ואם כן יש בידי לסייע לך בדבוריך הכבדים שיתקבלו דבריך כמו דיבורי הפקח, שהרי וכי שכשהפקח מדבר - מצליח הוא מחמת עצמו, הלא זה מחמת שאני עושה שדבריו יתקבלו ויפעלו, ואם כן כמו כן ביכולתי שיתקבלו דבריך כמו הפקח הגדול ביותר, שהרי ''לב מלכים ושרים ביד ה' ולכל אשר יחפוץ יטנו'', וזה חובת האמונה על כל אחד ואחד, ואם כן באמונה זו תצליח שלא להכשל בגאוה, וכאמור תבע הקב''ה ממנו להתמודד בנסיון אמונה זה, ואף שקשה הוא מנשוא שכן הוא יצר דק מאד שאינו אלא לגדול שכמותו - שהרי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ואז ענהו משה: ''שלח נא ביד תשלח'', כלומר מה לי ולתסבוכת נסיון זה שהוא בבחינת ''שבור החבית ושמור יינה'' - לשכנע עצמי שהצלחתי בכבדות פי היא כמו הפקח באותה מידה של נס, והלא בזה החשש שמא אכשל בגאוה קרוב מאד אחר שאני כבד פה, וכאמור אבוא לנסיון לתלות משהו בזכיותי.

ונפלא יובן מדוע כאן נאמר ''ויחר אף ה' במשה'', לפי שדרש הקב''ה ממשה שישתלם בידיעה זו בשלמות התכליתית שהצלחתו בכבדות פה תהיה כפקח בדבריו, ושאין מועיל הפקח בדבריו יותר מהכבד פה לפי שה' הוא לבדו בידו לב מלכים ושרים, כי זו מחובות עבודת האדם להשתלם באמונתו, אם כן מה תשובה היא זו ''שלח נא ביד תשלח''.

ולכך ענהו הקב''ה לאחר מכן, ובכן אחר שאינך חפץ לילך בשליחותי ככבד פה ולראות שליחותך מוצלחת כפקח, ורצונך בדוקא לברוח מהנסיון - יעשה זאת על ידי אהרון אחיך שהוא יהיה לך לפה, ואם כן בזה נסתלקו כל חששותיך.

ובזה יובן שכאן נהג הקב''ה עם משה רבנו בדרך פיתוי וכמבואר בלשון רש''י לעיל שהיה הקב''ה מפתה למשה, והיינו משום שכל כוונתו של משה היתה כדי שלא להשתרר, השתעשע הקב''ה בויכוח זה, וכמו כן זו זכותו המלאה של משה רבנו להגן על עצמו ולחוש לבל יכשל חלילה בגאוה שהיא תועבת ה', ולכן לא בא עליו הקב''ה בדרך ציווי.

וכמו כן יתישב מה שהקשינו דמאחר וכל כוונת משה היתה כדי שלא ליטול שררה על אהרון אחיו, מדוע לא טען כך במפורש, דבודאי כך טען, וכמבואר שכל טענותיו סובבות סביב חשש ההתנשאות.

ז. מה בין משה לירמיהו

וכמו כן יובן ההבדל בין שליחות משה לשליחות ירמיהו, דבירמיהו כמו כן הרי נאמר (ירמיה א', ו'): ''ואמר אהה ה' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי'', שהוא לכאורה כדוגמת טענת משה ''מי אנכי כי אלך אל פרעה'''' והנה מה היתה תגובת ה' לירמיהו: ''ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר'', הרי שבא אליו בדרך ציווי ולא בדרך פיתוי כמו אצל משה.

ולפי האמור הענין מבואר, משה רבנו ידע מעלת ערכו בעיני עצמו ולא היה חסר בידיעת ערכו ומעלותיו, וכאמור שאין זה סותר לענוה, דאדרבא בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, וכל חששו היה מהתנשאות, ולכך זו זכותו לדרוש מה' שאל יביאנו לידי נסיון להיותו שונא כבוד ולכך פיתהו, ואילו לגבי ירמיהו היה חסר לו בהכרת יכולת עצמית, וכלשונו: הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי'', דמשמע חסר יכולת לעמוד בביצוע תפקיד שכזה, ועל כן ציווה ה' לעמוד בתפקיד להיות שהקב''ה יודע שהנו כן יכול עמוד בו, וכל הסתיגותו זהו מחוסר ידיעת כוחו, ואם כן על כך אין מה לפתות אלא לצוות.

ח. ענוה אמיתית ולא ענוה מדומה

עולה לנו מהנ''ל יסוד גדול בעבודת ה', לפעמים עולה תחושה לאדם נכון שאינני מושלם, אמת היא יתכן שאני יכול להיות כמו שקדן פלוני או בעל מידות ומעשים טובים כמו אלמוני, אולם מצד שני וכי אם הייתי כה מושלם בשקדנותי או במדותי וכי הייתי יכול לעמוד ביצר הגאוה שהיה בי במצב כזה, והלא במצבי של עכשו בקושי אני מתמודד עם יצר הגאוה שבי ומה אילו הייתי מושלם יותר, ובזה מנחם הוא את עצמו על מחדלו בעמל התורה ותיקון המדות.

זו מחשבה שקרית ובטעות יסודה! וכי איפה שמענו על איזה שהוא גדול ומושלם במדותיו שנמנע מלהשתלם מסיבה זו פן ירום לבבו, אדרבא, זו מחובת האדם להשתלם בשקדנות בידיעת התורה בבקיאות ובפלפול ולישר מדותיו בתכלית ועם כל זה להשתלם בענוה יתרה, ואדרבא רק אז יזכה לענוה אמיתית ולא לענוה מדומה, וכמו שיתבאר עוד להלן.

וכאן ישאל השואל ובאמת היאך יתכן למושלם בתורה ומדות כפי יכולתו לעמוד במבחן קשה זה של הגאוה, הלא בגאוה כל כך בנקל ליכשל, שהרי היא אפילו במחשבה החולפת בעלמא, או בדיבור והתבטאות קלה של לשון שחץ כבר נתפס האדם, וכמו הדוגמאות מדברי חז''ל שהבאנו למעלה.

העצה לכך גילה לנו הרמב''ן באיגרתו שכולה איגרת קודש מהרמב''ן שטמן בה בחכמתו הגדולה ובודאי מנסיונו האישי עצות לענוה, והוא ראשית לנהוג בצורה החיצונית בענוה, וכנאמר שם ''דבורך יהא בנחת עם כל אדם בכל עת, ראשך כפוף ואל תבט בפני אדם בדברך עמו וכו''', ובכל מקום לפי ענינו לנהוג בדרך הצניעות והפשיטות.

זהו בחלק המעשי, ובחלק המחשבתי הוא כמבואר שם שלראות כל אדם במעלה יותר ממך, ושם ביאר הכיצד אם הוא גדול בשנים או עשיר וכו'.

והרעיון שבזה הוא שכמה שהשתלם האדם בעצמו יש לו להסתכל שמא היה יכול יותר, ולפי הכרתו את בוראו שמכירו עתה הרי שעדיין רחוק הוא מלעבדו כראוי לו, ואמנם נכון שבהכרת עצמו מכיר העובד את ה' את עצמו כראוי ורואה שאכן הנו גדול מחבריו, אולם לבו חלל בקרבו ונשפך מתביעה שתובע את עצמו על מחדלו עדיין בעבודת ה' כראוי, וזה מסיח לבו מכל גאוה ומשפיל בזה את עצמו להיותו אשם וחדל בעבודה יותר מאחרים.

ומשל למה הדבר דומה.

לעשיר גדול ומופלג ביותר שנזדמנה לו עיסקא להרויח בה רווח עצום ולהגדיל את הונו בעוד כמות אדירה והנה הפסיד בעסקא זו וחבירו העשיר הוא שהרויח הון עתק בעיסקא זו, הרי שהוא בצער גדול עד שאוכל לא יבוא לתוך פיו מרוב צערו וכעסו על עצמו, וכי יתנחם בעצמו שעדיין עשיר הוא ביחס לעניי עירו, הלא לפי מעמדו הרי שמחדל זה משפילו בעיני עצמו וכעסו על עצמו מונעו מלהשתרר ולהתרברב, ובפרט שרואה הוא את חבירו שעלה עליו בעושרו פי כמה וכמה, בכך נשברת גאותו.

כן הוא האדם באיזה מצב שהוא עליו תמיד לראות שיכל יותר, ועליו לראות שהיו גדולים ממנו, ולראות ולהתבונן בחכמתם של גדולים ובכך יבוש ויכלם מה הוא לעומתם בחכמה בקדושה ביראה, הלא כאין וכאפס יחשב.

ואדרבא, על הנמנע מלהתקדם מחשש גאוה עליו לחשוב, אמנם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, אולם כמו כן כל הגדול מחבירו יש לו כלים להתמודד עם יצרו, ולזכות לענוה אמיתית יכול לזכות דוקא העמל ויגע בכל כוחו, שהרי רק גדול יכול להבין גדולה מה היא, וכמה עמל ויגיעה דרוש כדי להגיע לגדולה, וכשרואה הוא גדולים ממנו רק הוא בתור גדול יכול להבין משמעות אמיתות גדולתם, עם הארץ - אמנם מצד אחד אין לו על מה להתגאות אולם קרוב הוא לגאוה מאד ומסוגל הוא להעיז פניו נגד גדולים ממנו אחר שאינו מבין כלל מה משמעות של ''גדול'', וכמה עמל ויגיעה השקיע אותו גדול עד שהגיע למה שהגיע, ובנקל יכול להרוס בפיו ולחרף ולפסול גדולים בתורה בשביל איזה פרט קטן שלפי ''דעתו'' יש לפוסלם, כי אין לו מושג במהות גדולתם.

כך שאין להירתע מחשש הגאוה להעפיל אל הגבוה ביותר, כי בהתאם לכך יש כלים להתמודדות, וכאמור אדרבא, ככל שיגדל ויתיגע יבין מהי משמעות של גדולה אמיתית, ויבין כמה הוא רחוק ממנה, והוא זה שיחשב אז לענו אמיתי, כי אז הענוה תהא אצלו באמת בפנימיותו, ולא בחיצוניות בלבד כמצוי אצל ענותנותם של עמי הארץ, שבחיצוניות כופפים קומתם כורעים ומשתחוים, ובלבם אינם יודעים ענוה מה היא בכלל, והעובדא כמו שרואים אנו בעינינו עמי הארץ שכאשר פגע החכם בקצה כבודם או ממונם נתגלעה כל צחנתם לדבר אחריו ולפחות להפסיק קשריהם עמו, ועד שיש כאלה אף המעיזים לפצות פיהם בדברי גנאי רח''ל.

כמה שיגדל אדם ויכיר את החכמה ויכיר את ערך תיקון המדות ומדרגות הקדושה כן ביותר ישפל לבבו בראותו עדיין את המרחק שבינו לבין השלימות. הוא זה שבאמת יכול לאמוד ולהעריך כמה עמלו גדולי התורה באמת עד שהגיעו למה שהגיעו, כך שרק הוא יכול להבין כמה הוא רחוק מגדולתם, וכמה שפחות יעמול כן ירגיש עצמו קרוב אליהם יותר והמורא והבושה מפניהם תפחת, כמובא בחז''ל שתלמידי חכמים בעיניהם של עמי הארץ מתחילה כזהב ואחר כך ככסף וכשמתרגלים אליהם ביותר הרי שהחכמים בעיניהם כנחושת וכאבנים, ורק העומל באמת לא ישתנה ערך החכמים אצלו, ולעולם נפשו שבורה ונכנעת לחכמים ואדרבא, ככל שידבק בהם - יכנע יותר כי יכיר גדולתם יותר.

תוכן העניינים

הגדה של פסח - למען תספר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה