מאמר א - טעם לשעבוד מצרים
''ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך''
א. מה טעם לשעבוד מצרים
על זאת יתמה כל מתמיה תמיהה מעל כל תמיהה מדוע נשתעבדו אבותינו במצרים, מה חטאו מה עוו מה פשעו, הלא לא כתבה לנו תורתנו כלל וכלל מה היתה סיבת שעבודם, ומה גם שדרך התורה לנמק בנימוק מלא כל פורענות ופורענות שבאה הן על היחיד והן על הציבור, החל בפירוט חטא אדם הראשון וחוה ועונשם, חטא קין ועונשו, חטאי דור המבול וענשם, דור הפלגה ועונשם, סדום ועמורה ועונשם, אם זה עונשי חטאי ישראל במדבר הרי מבואר נימוק מפורש על כל פורענות ופורענות, אם זה עונשי חטאי ישראל בזמן יהושע והשופטים שמסרם ה' ביד פלישתים הרי בכל מפורט סיבת העונש, אם כן מדוע העלימה התורה טעם עונש בני ישראל בשעבוד מצרים, בחומר ובלבנים וגזירת שמד על כל הבן הילוד ועוד, כמבואר בפרשה.
[ישנם טעמים בזה על פי סודם של דברים שבארם האר''י הקדוש, אולם ברור הוא שהתורה נמסרה לנו לדרשה גם על דרך הפשט ללמוד אורחות חיים ולהנצל ממוקשי מוות].
ב. גזירה זו נגזרה בברית בין הבתרים ואף לא ניסה אברהם אבינו לבטלה
ואין לומר דאפשר היו להם במצרים עוונות וחטאים שהתורה לא פירטה לנו אותם מאיזו סיבה ולכן נענשו, שהרי לא כסתה תורה חטאם של אחי יוסף במכירת אחיהם ולא כסתה חטא בני ישראל במעשה העגל ובנות מואב ועוד רבות, ומדוע כאן שתכסה על חטאתם, ועוד שהרי גזירת שעבוד מצרים נגזרה כבר בגזירת בין הבתרים לאברהם אבינו ע''ה, ומה חטאים ועוונות שייכים אז כשנגזרה הגזירה.
ויש עוד להבין שהרי בגזירת בין הבתרים שנמסרה לאברהם אבינו כבר אז נגזרה גזירת ''ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה'', ולא מצינו שהתפלל אברהם אבינו לבטלה, ותימה, על סדום ועמורה שהיו אנשים רעים וחטאים לה' מאד לימד אברהם אבינו זכות, והירבה תפילה למענם, וכששומע הוא בגזירת בין הבתרים על בניו וזרעו שישתעבדו בעינוי קשה אין הוא נושא תפילה בעדם, משמע שהדבר היה מוכרח ובלתי נמנע, ויש לבאר מדוע?
ג. מדוע במיתת יעקב נסתמו עיניהם וליבותיהם של ישראל מצרת השעבוד
ועוד יתבאר מדוע דוקא במיתת יעקב אבינו נסתתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהחלו לשעבדם, כמבואר ברש''י תחילת פרשת ויחי, דמשמע דמצד עצם השעבוד עצמו לא היה בו כדי לסתום עיניהם ולבותם אלא בצירוף מיתת יעקב, ומה אם כן משמעות סתימת העינים והלב שהחלה בגלל מיתת יעקב, מה שלא היה קורה אילו היה יעקב חי בתקופת שעבודם. ומה גם שעדיין יוסף אחיהם חי ביניהם ומכלכלם מטוב מצרים.
ד. ב' מטרות ליסורים, האחת להביא לידי כניעה, ושנית כדי לרומם את האדם ולהביאו להשגות נשגבות
אמר רבי שמעון בר יוחאי (ברכות ה' ע''א):
ג' מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורים: תורה, עולם הבא וארץ ישראל.
שתי מטרות ישנם ליסורים, האחת היא כדי להכניע את החוטא כדי שישוב בתשובה. כי בעצם כל חטא נובע מגאוה, שהרי לו היה האדם מכיר בהכרה מלאה באפסיותו הגמורה וכי הוא תלוי בכל מכל בבורא עד כדי נשימה באפיו בכל רגע לא היה מעיז לחטוא, שהרי הנו נצרך לבורא, אלא שהאדם שוכח את תלותו בבורא ונדמה לו שאינו תלוי אלא בעצמו ומכוחו הוא מתפקד ולכך אינו מתבטל לרצון ה', וזו גאות ''כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'' המביאתו לשכוח מה', וכנאמר שם (דברים ח, יד) ''ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך'', ולכך באים היסורים המכניעים את גאות ''כחי ועוצם ידי'' ונזכר האדם שתלותו היא בבורא ואז בוש הוא ממעשיו, מתחרט עליהם ועוזבם, כך שהיסורים המה למטרת חינוך, ואף באומות העולם כן הוא כדי שידעו את ה', וכנאמר (שמות ז, ה) ''וידעו מצרים כי אני ה''', הרי שרצון ה' ביסרו אפילו את הגוים הוא תכלית שידעו אותו ולא לנקמה בעלמא, אלא שעם בני ישראל ישנה עוד הנהגה של ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו'' (דברים ח, ה) - שאין באומות העולם, אולם מטרת ידיעת ה' זו מטרה גם ביסורי הגוים להכניעם מגאותם לידיעה שאין עוד מלבדו, כי זו חובתם להאמין בזה וזו תכליתם והיסורים שמביא עליהם הבורא הוא המביא אותם לתכלית זו.
אולם יש ומטרת היסורים אינם על עוון, אלא כדי לרומם את האדם למדרגות והשגות גבוהות שלא היה יכול להשיגם אלמלי הסבל והנסיון, וכמו שיבואר עוד להלן.
ה. רשב''י מגלה לנו שיתכנו יסורים ללא חטא ועוון כלל אלא על מנת לזכך את המתיסר להיות ראוי למתנות טובות
מגלה לנו רשב''י שיתכן יסורים ללא חטא ועוון, אלא לסיבת ג' המתנות שיזכה להם היחיד או הכלל, וזאת חווה רשב''י על עצמו כמעשה המובא בגמרא (שבת ל''ג ע''ב), שנגזר עליו מיתה והוצרך לברוח מהקיסר, ולעסוק בתורה י''ג שנה במערה תוך חיי חרובים ומים, הוא ורבי אלעזר בנו, ביסורים נוראים כשגופם טמון בחול, מבלי לראות את בני ביתם משפחתם וחבריהם, והוא ענין ''תורה נקנית ביסורים'', וכמו שמובא שם בגמרא הנזכרת שאמר רבי שמעון בר יוחאי עצמו לחמיו רבי פנחס בן יאיר, כשאמר לו: אוי לי שראיתיך בכך, שהיה גופו מלא בקעים, ענה לו רשב''י: אשרי שראיתני בכך, שאלמלי ראיתני בכך לא הייתי בכך. וזכה, שקודם שהיה רשב''י במערה היה רשב''י שואל שאלה ורפב''י משיב לו י''ב תרוצים, ואילו לאחר שנסתגף במערה ונתעלה בתורה הפך רשב''י להיות רבו של רפב''י, והיה רפב''י שואל שאלה ורשב''י עונה כ''ד תירוצים.
וכמו כן מצינו לגבי יעקב אבינו כפי שביארנו לעיל באריכות (פרשת ''וישב''), שיסוריו וסבלו היו כדי להשלים לו את עולמו בעולם הבא, וזהו ''אין דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא עוד מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'', והיינו בניחותא ולא בתמיהה, דאומר הקדוש ברוך הוא איני יכול ליתן שלוה לצדיקים בעולם הזה אחר שלא השלימו דיים את בנין עולמם בעולם הבא, ולפי מה שהכנתי להם בעולם הבא צריכים המה עוד להשלים עצמם בעולם הזה, ואף שהיה לו ליעקב אבינו תורה שלמד הרבה י''ד שנה שלא ישן, ועוד קודם לכן היה איש תם יושב אהלים, והיתה סיבה שיאכל פירותיהן בעוה''ז שהרי תלמוד תורה כנגד כולן, עם כל זה היה מקום לסיבת יסוריו בשביל ''עולם הבא'', ולא בשביל תורה שלא היה צריך להתייסר בשבילה אחר שהיה קודם מתן תורה, וכן ארץ ישראל כל הזכיה בה הוא בעיקר כשישראל על אדמתם, לכך תלה המדרש את סיבת יסוריו בשביל עולם הבא דוקא, דזה מה שהיה שייך בו.
ו. קודם רואה הקב''ה שישלימו הצדיקים בנין עולם הבא שלהם ואף מיסרם בשביל כך, ולאחר שהשלימוהו אוכלים פירות אף בעוה''ז
וראיתי אחר כך ב''אור החיים'' הקדוש (ואתחנן ה', ל') דמשמע מדבריו, דקודם רואה הקדוש ברוך הוא שישלימו הצדיקים את עולם הבא שלהם שהתקינו להם לפי מה שראתה חכמתו שיכולים המה להשיג, ורק אחר שכבר השלימוהו וזכו לו, אזי בעודפים שיש להם יזכו גם לטובה וברכה בעולם הזה ולא קודם לכן, והוא ענין מתנת עולם הבא הנקנה ביסורים.
והראיה החותכת לכך הוא ''ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'' שחי אז בכבוד ובגדולה בנחת ובשלוה, ואם כן היכן נעלמה הטענה של ביקש יעקב לישב בשלווה... לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם?! אלא כאמור דלאחר שכבר השלים יעקב בנין עולמו לעולם הבא מדוע שלא יהנה אף בעולם הזה מדין ''אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא''.
ז. מדוע נצרכים היסורים כתנאי כדי לזכות למתנות טובות
ועדיין נבוא לדון מדוע נצרך דווקא יסורים כדי לזכות לתורה, ארץ ישראל ועולם הבא, מהי סגולתן של היסורים דוקא ומה פעולתן כדי לזכות את האדם במתנות אלו?
ח. היסורים מבטשים את החומריות שדורש הגוף ומתישים את הרצונות החוסמים בפני השגת הקדושה
הטעם הפשוט שנצרכים היסורים כתנאי להשגות גבוהות גם כשאין חטא ועוון הוא כדי לבטש את החומר ולהתישו, כאשר החומריות שבאדם שולטת בו, והאדם מתענג עליה הרי שישנו מחסום בינו לבין קנין התורה, ולכך נקנית היא במיעוט תענוג, במיעוט שיחה וכו', עונגי הגוף סותרים המה סתירה גמורה לעונגי הנשמה וחוצצים הם בפני הנשמה מלהתענג בעונגים הראויים לה, כשאדם מספק לחלק נפשו הבהמית את רצונה במאכל ומשתה, טיולים, דברים בטלים, שחוק וקלות ראש, הרי שבכך הוא משפיל ומנמיך את קומתו הרוחנית, לפי שתכלית ביאת האדם לעולם הוא בכך שיהיו בו ב' כוחות לחימה זה נגד זה גוף נגד הנשמה, ועל האדם להשליט את נשמתו על גופו.
אדם שחי בטובה ומשופע בעונגי עולם הזה, קשה מאד שיצליח להגביר את נשמתו על נפשו הבהמית, וכמה שינסה וישתדל במלחמה, הרי שפעם זה נופל וזה קם ופעם להיפך. ויותר מכך גם אדם המשופע בטובה המצליח להגביר שכלו על תאוותו וגובר על יצרו, אולם סוף סוף עולם הזה אצלו, וראשו ורובו נתונים על קניני עולם הזה שלו, הגם שמצליח הוא למעשה להתגבר על יצרו ואינו חוטא בפועל, אולם במחשבה שקוע הוא בקניני עולם הזה, ונהנה הוא מהחומר, גם כשאינו נצרך.
ט. עד היכן קשר האדם אדוק לעולם הזה להנות ממנו
וכדוגמתו מצינו בגמרא (ב''מ דף מ''ג ע''א), גבי שולחני שנטל מעות שאינן צרורים מבעל הבית, לרב הונא חייב אפילו באונסים ואף שלא נשתמש בהן כלל, והטעם, כיון שיש לו רשות להשתמש בהן נחשב כאילו נשתמש והוי שואל עליהן, לרב נחמן דינו כדין שומר שכר ואף שלא נטל שום שכר על שמירתן, ומשום הנאה שיש לו דאי מתרמי ליה זביני דאית בה רווחא זבן בהו, [אותה ההנאה שבמחשבתו שאם יזדמן לו עסק שיש בו רווח יוכל להשתמש במעות אלו היא העושתו לשומר שכר], הרי שלרב נחמן בכל רגע ורגע שהמעות תחת ידו אף שאין משתמש בהם נחשב עליהם שומר שכר משום אותה הנאה, ומשמע דאפילו אין בדעת השולחני להשתמש בהן, שהרי רב נחמן אינו נוקט בסברת רב הונא מצד הרשות והיכולת להשתמש, שבשביל כך נעשה אף שואל לרב הונא, אלא זו בלבד שעתה יש לו הנאה כל שהיא בכך שיש לו האפשרות להנות בהן, היא העושתו לשומר שכר. כל שכן וכל שכן ממונו של אדם שתחת ידו וברשותו להשתמש בו אזי בודאי שיחשב עליו כנהנה ממנו אף שאין משתמש בו, וכמעשה דר''ש בן חלפתא המובא להלן.
י. הלומד תורה מתוך עושר אף שאין משתמש ונהנה מעושרו אינו כלומד מתוך עוני
בשמו''ר (סוף פרשת פקודי) מובא מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שהיה עני מרוד וערב שבת היה ובביתו אין כל, התפלל והורידו לו אבן טובה מן השמים, לקח רבי שמעון המרגלית ופרטה אצל השולחני והביא לביתו מכל טוב, אשתו כששמעה המעשה התנגדה לכך בטענה: היאך שולחנך יהא חסר בגן עדן ושולחן חבריך מלא. הלכו לרבנו הקדוש, ואמר להם: אם יחסר משולחנכם אמלאנו משלי, ולא קבלה דבריו בטענה: ''והלא כל צדיק וצדיק הולך לבית עולמו'' - לכל צדיק עולם משלו, ולא היה לו לרבנו הקדוש מה לענות לה והצדיק טענתה.
והקשה הגאון רבי שמואל מסלנט הרי אף שכל צדיק יש לו עולם בפני עצמו, מדוע לא יוכל רבנו הקדוש להאציל מעולמו על עולמו של רבי שמעון בן חלפתא, אחר שהבטיח הוא שיעשה זאת.
ותרץ, טענתה של אשת רבי שמעון בן חלפתא - בעלי לומד תורה מתוך עוני ודחק, ואילו רבנו הקדוש לומד תורה מתוך הרחבה ועושר, ואף שנאמר בגמרא שלא נהנה רבנו הקדוש מעולם הזה ואפילו באצבע קטנה, מכל מקום פתו בסלו ואית ליה רווחא וניחא בהיותו בעל הבית על קניני עולם הזה, וטענה אשת ר''ש בן חלפתא שתורתו של בעלה חשובה יותר אחר היותו עני מרוד, ולא יוכל רבנו הקדוש להשלים חסרון של מעלת תורה מתוך עוני אחר שאין לו תורה מסוג זה כלל, וכל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו, היינו כל צדיק משיג השגות בזיו השכינה כפי עמלו ונסיונותיו, וכמובן שכמו כן לא היה לר''ש בן חלפתא נסיון העושר של רבי, כך שאין אחד יכול להשלים לחבירו כלום.
וכאמור דאף שרבנו הקדוש לא נהנה מהעולם הזה מכל מקום מידי הנאה לא יצא וכמבואר לעיל מהגמרא ב''מ דאף כשאין משתמש בפועל בכסף מידי הנאה לא יצא, ואף כשאין הכסף שלו אלא פקדון ועל אחת כמה וכמה כשהכסף הוא שלו.
וכמו שמצינו עוד בגמ' תענית ז' ע''א ברבי יהושע בן חנניה שהיתה בו חכמה מפוארה, אמרה לו בת הקיסר, היאך חכמה מפוארה שכזו שורה בכלי מכוער - לפי שלא היה רבי יהושע נאה בפניו, ואמר לה שכן הוא האופן של שמירת החכמה בכלי מכוער דוקא, ומקשה שם הגמרא והלא היו חכמים שהיו יפים וכמו רבי יוחנן ורבי אבהו, ומתרצת הגמ' ''דאין הוו סנו הוו גמירי טפי'' שאם היו מכוערים היו חכמים יותר, וכמ''ש רש''י שם שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו, והתוס' שם פירשו ''דאי הוו סנו הוו חכימי טפי'' דאם היו שונאים את היופי היו חכמים יותר.
הרי שאף גדולים ועצומים כמה שיהיו יותר מנותקים מן העולם גם מדברים שחונן ה' את האדם בטבעו כיופי ועושר שבאו לו ללא עמל - כך יהיו יותר משיגים בחכמה. וכמה הוא מוסר גדול ענין זה, שיכול האדם לחשוב הנה אני יפה ובכל זאת מה נגרע ממני, הרי אני חכם בתורה וידען בה יותר מחברי, וכמו כן יחשוב אני אוכל ושותה ומתענג מהעולם ומה נגרע ממני, הרי עם כל זה הנני עוסק בתורה ומצליח בה. שהרי יזדעזע בעצמו ויחשוב, אמת שאני מצליח ופורח אולם בכבישת החומר יכולתי להשיג יותר, וכה יחשוב עוד שמא בהתגברות זו שאתגבר עתה על רצון החומר, ואכבוש את חומריותי יותר בדבר מסוים אבין איזה תוס' שקשה עלי להבינו או מאמר חז''ל מוקשה, או אקבל איזה התעלות באמונה, ובשנאת היופי ומיעוט תענוג אזכה לחדש ולהבין בעבודת ה'. ואפשר אף להתפלל על כך, וכגון שיאמר בזכות שאני מתגבר עתה על רצון ותאוה זו יה''ר שאזכה לתורה, ומי יודע כמה נמנע מהאדם בשביל כך לנצח.
יא. עם ישראל אף שלא חטאו ולא פשעו הוצרך להם שעבוד מצרים לבטש החומריות על מנת לזכותם במתנות טובות תורה א''י ועוה''ב
אם כן מה העצה הטובה ביותר לרומם את גדלותו הרוחנית של האדם, הלא המה היסורים, לפי שמתוכם אדם, למד לההביל את העולם הזה וקניניו.
עם בני ישראל קודם שעבודן במצרים היו בארץ גושן - טוב ארץ מצרים, ומתענגים שם על רוב שלום שלווי עולם ומדושני עונג, והרי במצב שכזה - ראתה חכמתו יתברך - שבאם יציע להם תורתו אפשר שיסרבו לקבלה, וגם אם יסכימו לא יהא זה בלב שלם ובנפש חפצה, ואם כן כל תכלית הקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו נסתרה.
אזי, אפשר לומר שעשה כאן הבורא בחכמה, לענותם בסבל עבודת פרך ולהפוך לבם של מצרים לשנוא עמו, ומתוך הצרה והדחק יבוא הקדוש ברוך הוא ויושיעם ויגלה להם בכך אהבתו אליהם, ומכך יראו ויבינו שאין להם אלא לתלות עיניהם בבורא הן מצד הכרת הטוב כמושיעם ומצילם ממבקשי רעתם, והן להבטיח עצמם שלא יקומו עליהם מרעים לבקש נפשם.
אולם טעם זה אינו נכון, זהו ''פוליטיקא'', שקר לא שייך אצל הקב''ה - לענותם בשביל ליצור אצלם תלות בו, אין בזה מן היושר, ועוד מראה בזה שכביכול מחוסר ברירה נהג הקב''ה באופן זה לכפותם לקבל תורה, והלא אם ברצונו שיקבלו תורה יכל לעשות זאת בדרכי נועם באופן שיונעם עליהם תורתו ומצוותיו ולמה בדרך של עינוי והצלה, וכי חסר דרכים למקום, ועוד למה שיהא נצרך דוקא בדרך של ''לענותו'', ולהעבידם פרך שנים רבות כל כך ובגזירות נוראות של ''כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'', הלא גם בעינוי פחות מזה הרבה יכל כמו כן להשיג את תלותם בו.
אלא כאמור, בודאי יכל הקב''ה לסבב שיקבלו תורתו שלא בדרך העינוי והסבל הגדול, ולא מחוסר ברירה חלילה נהג בהם הקב''ה בגלות זו, אלא משום שכך נצרך לפי שאי אפשר בשום אופן בגוף חומרי לקבל תורה, וזה תנאי הכשר לקבלת תורה להתרחק מתענוגי ותפנוקי העולם, ולכך גזרה חכמתו יתברך ליסרם על מנת להתיש חומריותם.
ואם תאמר ועדיין אם אכן היו נצרכים היסורים כדי להתיש חומריותם למה אם כן היה זה בדרך שעבוד מצרים והלא היה אפשר בכך שהיה מיסרם ביסורים פרטיים כחוליים או עניות, אלא כוונה נוספת היתה כאן ליסרם בדרך זו דוקא - שממקום עינוגם, וממקום שחשבו שישבו שם לבטח מתוך עונג, משם תבוא פורענות עליהם, כי כמו כן יבינו שאכן עולם הזה וקניניו בוגדים המה, ואין אמון בם, ובזה יבינו בשכלם כי הבל הבלים הכל הבל - עניני עולם הזה, וכי קניני עולם הזה אינם עומדים לעד ואין שום בטחון על קיומם, וזאת משום שאינם תכליתיים, שהרי הנה לב מלכים ושרים ביד ה', ברצונו ''הפך לבם לשנוא עמו'' וברצונו ''ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים''.
וידוע הסיפור המפורסם בהגאון הצדיק המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שבהיותו נער היה שליח העובד אצל מעבידו, ובאחת הפעמים נגנבה משכורתו ומקרה זה הביאו למחשבה עמוקה שהנה והעולם-הזה בוגד ואין בקניניו שום אימון בין רגע היה ובין רגע אבד, ואין לך טוב מתורה ומצוות העומדים לעד, ואז פרש מעבודתו והלך לקלם לעסוק שם בתורה יום ולילה.
והוא מה דאיתא בזוהר הקדוש (ואכת''י) ''בתבירו דגופא ! שלימו דנשמתא, ובשלימו דגופא - תבירו דנשמתא'' - הרי שבעצם זה שיוכו ויופרך גופם - יותש חומריותם ואז תושלם נשמתם.
יב. מאחר ואין באפשרות האדם לשבור חומריותו הטבעית מתחסד הקב''ה עם האדם ומיסרו ובכך מסייעו להינתק מהחומריות
שלימות הנשמה תלויה בשברון הגוף וכיתותו, ומה שהיה צריך האדם לעשות מעצמו לשבור גופו עבור עבודת קונו, מתחסד הקב''ה עם האדם ומסייעו לשבור גופו ביסורים שמביא עליו, אחר שאין ביכולת האדם לעשות זאת בעצמו, וזהו שאמרו בגמרא (ברכות ה') אמר רבא: מי שהקב''ה חפץ בו ומדכאו ביסורים שנא': ''וה' חפץ - דכאו החלי''.
יג. כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך
וזהו ענין ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך'' (דברים ח, ה) דיכול האדם לתמוה: היאך מדמה התורה את יסורי ה' ליסורי אב את בנו, וכי אב מסוגל ליסר את בנו ביסורים כה נוראים כגלות מצרים, או כיתר ההריגות ושמדות שעבר עם ישראל במשך כל שנות גלותם, אלא הביאור הוא, כל אב מיסר את בנו ביחס לטובה שהוא מבין שהיא טובה עבורו, אז ביחס לטובה שהוא מבין כן הוא מייסרו, כמה שאכן מבין האב שבנו מסוגל ליותר טובה וליותר גדלות ורוממות כן ביותר הוא חרד על חינוכו ליסרו ביותר, ואף שהבן אינו מבין את חרדתו של אביו וקשה לו להצדיק את עונשו של אביו, לא מפני כך ימנע האב מלעשות זאת, כן הקב''ה מייסרנו ביחס לטובה שהוא יודע שהיא טובה עבורנו, לנו אין השגה בטוב המעותד לנו בעולם הבא, זה יודע רק הקב''ה, ובהתאם לידיעתו הוא מייסרנו, והכל ברחמים כמו שאב מייסר את בנו ברחמים בהתאם לטוב שהוא יודע שהוא אכן טוב עבורו, ואינו מתחשב בכך שבנו כועס ומתיסר וקשה לו להבין דרכו של אביו.
יד. משמת יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבותם של ישראל ואף שיוסף קיים ומכלכלם - רק ביעקב ראו מושג של יסורים ללא חטא אלא על מנת לזכות למתנות טובות
ומעתה יובן היטב מדוע נסתמו לבם ועיניהם של ישראל בפטירת יעקב אבינו. נתבונן ! המכנה המשותף בין סבלם של ישראל במצרים, לסבלו הנורא של יעקב אבינו במשך מאה ושלושים שנות חייו, הוא שלגבי הפרט - יעקב אבינו, והכלל - עם ישראל במצרים, בשניהם לא נתבאר סיבת עונשם ומה חטאם ופשעם הן של עם ישראל במדבר, והן של יעקב אבינו על סבלו הנורא בחייו, ולכך את העידוד והחיזוק הגדול שהיה לישראל על שעבודם שהנו ללא חטא יכלו לשאוב רק מיעקב אביהם שכמו כן סבלו היה ללא חטא אלא לצורך המתנה שהוא עולם הבא, וכמו שביארנו לעיל, וכמו כן ממנו יוכלו ללמוד הם שעינוי זה במצרים הוא לצורך המתנות טובות שהם תורה וארץ ישראל שעומדים הם לקבלם בקנין נצחי, וצריכים המה לקנותו על ידי ביטוש החומר דוגמת יעקב אביהם, ולכך כל זמן שהיה יעקב חי אף שהיה השעבוד עליהם יכלו לחזק עצמם לבלי ליפול בדעתם היאך זה שמתיסרים המה ללא עוון, וכי ח''ו העולם הפקר לית דין ולית דיין, מה חטאנו ומה פשענו שבאת עלינו צרה זו, אלא יכלו לחזק עצמם שהנה יעקב אביהם לנגד עיניהם שכמו כן סבל יסורים ללא חטא ואך לצורך המתנה טובה, אולם בפטירתו נשכח לימוד זה מדוגמא חיה שהיתה כל זמן שהיה יעקב אבינו חי.
ואל תתמה היאך מצינו צדיקים שאינם מתיסרים ועם כל זה זוכים לתורה, דודאי הרבה סיבות להקב''ה להיות צדיקים מסוימים עשירים בדורם ונושאים דגל התורה בגאון ובגדולה לצורך עם ישראל, וכדי שיהיו דבריהם נשמעים ויהא מוראם על הציבור שיקבלו דבריהם, ויסוריהם לקנין התורה מתבצע מצד עצמם שמיסרים המה את עצמם במיעוט שינה ותענוג וכו' כידוע מצדיקי וגדולי הדורות, וכמו כן מלאים המה במסירות נפש לה' בכל רגע במחשבתם ובנכונותם למסור נפשם לה' בכל מיני יסורים ומיתות משונות, וכך שיצאו בכך ידי יסורים המקנים תורה ועולם הבא, וכמבואר בדברי התוס' בתענית ז' ע''א ד''ה: ''אי הוו סנו הוו חכימי טפי'': שאם החכמים שונאים היופי יהיו חכמים יותר, הרי שיתכן להנתק מתענוגי העולם הזה מתוך השנאה ששונאים את תענוגיו, וכרבנו הקדוש שלא נהנה מעושרו.
טו. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, דוקא בתנאי ''חיי מדבר'' היה אפשר להתחיל את בסים קבלת התורה
ואפשר שזו גם הסיבה שהוצרכו ישראל להיטלטל ארבעים שנה במדבר במזון רוחני ובתנאי חיי מדבר קודם הכנסם לא''י לאכול מפריה ולשבוע מטובה, והיינו כיון שהם היו דור מקבלי התורה ומעתיקי השמועה לכל הדורות הבאים אחריהם, היה נצרך שתתקיים התורה בידם רק מתוך חיי צער וצנע, ומה שהוכיח שעדיין נצרכים המה לזיכוך שכזה בתקופה ארוכה של ארבעים שנה, הוא חטא המרגלים, שבזה הוכח כי אמונתם בבורא דלה מלהאמין ולבטוח בו בשלימות, וממילא כשהאמונה דלה הקשר והרצון לעניני עולם-הזה משתלטים, והרי שהם עדיין אינם מזוככים די הצורך לשמור תורה, ומתוך עונג א''י - ארץ זבת חלב ודבש - עלולים המה לבעוט בה, ולכן גזר עליהם מ' שנה במדבר לא מתוך עונש ונקמה, אלא לפי שזה נצרך עדיין להם כדי לבוא מחוסנים לקראת נסיון עונג וטוב א''י.
בסופו של דבר נותן הקב''ה גם את העושר וכמו שאמרו רז''ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, הרי שהעוני אינו אלא הכשרה לקבלת התורה, ולכך מתחילה סובל החפץ בתורה עניות וזה לטובתו להכשירו לזכות לתורה ולמנוע ממנו נסיון ופיתוי חמדת הממון, אולם לאחר שקנה את התורה והתורה היא קנינו ויודע הבורא שלא יעזבנה לעולמים, והעושר לא לרעתו, בודאי ישוב הקב''ה להטיב לו לקיימה מעושר.
טז. הגלויות מטרתן לזכך ולצרף את עם ישראל להביאן לשלמות חיי עוה''ב ואף שלפי הנראה לעין נגרם מהגלויות מעידות ונפילות רוחניות
אלא שעדיין יש להבין דבר קשה נוסף, שהרי אחר שמטרת היסורים, כאמור, לזכך את הנפש ולבררה מחומריותה כדי שתאיר את אורה לתורה, והלא חזינן שהגלויות הורידו אותנו מרוחניותנו, הנה בגלות מצרים עצמה שהיתה כור ברזל לצרף את ישראל לקראת מתן תורה, הלא הגיעו שם עד שערי מות - מ''ט שערי טומאה, וכמובא במדרש שביציאתם קטרגה מידת הדין עליהם הללו עובדי ע''ז והללו עובדי ע''ז, ודעכה רוחניותם עד שלא יכלו לזעוק לה', וכנאמר ''וימת מלך מצרים'' ורק אז ''ויאנחו בני ישראל מן העבודה'', משמע דעד עתה לא יכלו לזעוק לה' מחמת דכדוכה של נפשם בחומר ובלבנים, וכן נאמר עליהם: ''ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'', הרי שהשעבוד גרם להם ירידה רוחנית תהומית, והיאך אם כן בכך יש לראות את שלמות נשמתם.
מכאן עלינו ללמוד כי לא מחשבותינו מחשבותיו יתברך כי עמקו מחשבותיו ממחשבותינו, לאדם נדמה לו ירחיב ה' לו מכל צרותיו וישפיע לו שפע טובה מכל צד יוכל ביותר לעבוד את בוראו, ובטוח הוא ואולי גם מבטיח הוא שכאשר ירווח לו יעבוד את קונו בכל כוחו, אולם ''הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו'', והוא הוא שיודע כמה סכנה ישנה לעובד ה' כאשר ירווח לו לעומת כאשר ייצר לו ויסובב הוא מצרות שונות, ופעמים שרואה חכמתו יתברך שהסיכון של רוב טובה מסוכן הרבה יותר מרוב צרות ויסורים, ובוחר הוא לאדם את אפשרות צער ויסורים, ואף שגם דרך זו מסוכנת שהרי מתוך יסורים וסבל אפשר שיפול האדם לעצבות ויאוש וימרוד בקונו, אולם הוא יתברך יודע מה עדיף.
יז. על אף המעידות הנגרמות כתוצאה מהגלויות ומטומאת ארץ העמים עם כל זה שכרם של ישראל גדול מהפסדם
והראיה, הנה עם בני ישראל במצרים נהפך להם מצבם מרוב טובה לרוב רעה, ואכן רעה זו גרמה להם מחדלים רבים ומעידות כאמור, אולם אחר שסוף סוף מחדלים אלו באו אליהם מרוב צער וסבל הרי ששכרם מרובה מהפסדם, שהרי על מחדלם יש לדונם לכף זכות דהוא מקוצר רוח ומעבודה קשה, ומאידך הרווח שנשאר הוא ביטוש וכיתות החומר והגוף והכרת אפסיות עולם הזה וקניניו, וכמו כן המעט ששמרו שלא נתערבו במצרים ולא שינו שמם לשונם ומלבושם היה בכל זה כדאי לגאלם, והראיה שמיד זכו - תוך מ''ט יום להיות כנביאים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש שהוא ענין נבואה ממש. וזאת מפני שמעידתם שבאה מחמת צערם ויסוריהם לא היתה מעידה וקלקול במהותם, אלא חיצונית בלבד שהרי נובעת היא מהסתר פני ה' המסתיר עצמו, ואם כן עוונותיהם נעשו מחוסר הכרה ומטשטוש הדעת שנטשטש להם בשעת העבירה מחמת קושי השעבוד, ומאידך דוקא מתוך מצב שכזה כל מעשה קטן הנו יקר ערך לאין שיעור, והסנגוריא המלמדת על מעשה קטן היא גדולה מאד, ויש בה להכריע לזכות, מה שאין כן כשהקלקול הינו במצב של רוב טובה דאז ליכא הסתר פנים ואדרבא מאיר ה' פניו ומתבטא זה ברוב השפע הנשפע, אזי הקלקול אז הוא אינו מתוך טשטוש, וקשה מאד להחזירו ולתקנו, וזהו מה שנאמר בתביעת התורה (דברים כח, מז) ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל - ועבדת את אויביך''.
וכמו כן ישנו במצב של שפע וטובה לימוד חובה גדול על כל עוון אחר שהזמן הוא זמן של שובע ושפע, המביא להרחבת הדעת ולהכרה, ומאידך התביעה היא מדוקדקת יותר על שמירת המצוות כשאינן בשלימות אחר שיש את כל האפשרות לכך, לקיימן בתכלית השלימות, ואז אין מתקבלות מצוות ותפילות רק באופן מושלם, מה שאין כן במצב של קוצר רוח ועבודה קשה כל עבודה מתקבלת אחר שיש בה מסירות.
והוא אזהרת התורה (דברים ח, יב-יז) ''השמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וכו' ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'', ואף שמרוב צער ומצוקה כמו כן אפשר לבוא לידי בעיטה ביסורים ולהתמרד להנהגת שמים, אולם מזה לא חששה תורה כל כך, כאמור, דבעידן גזירות איך שיהיה מצבם של ישראל עדיין - שכרם מרובה מהפסדם, וכל החשש של ''השמר'' הוא רק כאשר תאכל ושבעת דאז תבוא לומר ''כחי ועוצם ידי'' וכו'' ומתוך גילוי פניו יתברך תתכחש לו, זהו הסכנה הגדולה ביותר.
יח. פעמים יש ומועיל חטאו של הבעל תשובה להיותו נכנע יותר מכל צדקותיו של הצדיק - חובת הלבבות
ובאור נוסף נאיר את תועלת חשכת הגלות על פי המובא בחו''ה (תשובה פ''ח):
פעמים יש ומועיל חטאו של הבעל תשובה יותר מכל צדקותיו של הצדיק! ופעמים שמזיקה הצדקות לצדיק יותר ממה שמזיקים כל חטאי הבעל תשובה! הכיצד? כשהצדיק פונה לבבו מהכניעה ודבק בגאוה, חנופה ואהבת הכבוד, ואילו בעל התשובה מתבייש מחטאו ונכנע ושפל תמיד.
הרי שיתכן ועדיף הכניעה שלאחר החטא מאשר מצב של קודם החטא כאשר הוא עם גאוה, וכל שכן לענינינו, שבחיי רווח ובטחה עלולה הסכנה של התנשאות והגאוה, והיא מסוכנת יותר מאשר מחדל החטאים הנסבבים בעקבות הגלות, מאחר ומצורף לאותם חטאים כניעה ושפלות, והוא מה שמעדיף את החוטא השב בתשובה על הצדיק, כמבואר בחו''ה.
וזו סיבת כל הגלויות ותועלתם לבטש את החומר ולהשפילו, ואף שבעקבות הגלות חדלו ישראל הרבה מתורה ומצוות, כידוע בגלות בבל - בשבעים שנה שכחו את כל התורה, וכמו כן בגלותנו רואים אנו שרבים ירדו מיהדותם מהצרות והגזירות, אולם כאמור עדיין אך ורק מהגלות יכולה להיות תועלת ותיקון על אף המעידות שבעקבותיה.
יט. היסורים הרבים בעקבתא דמשיחא סיבתן להיות ומצטרפין ב' המטרות הנזכרות ליסורים והם האחת להכניע את החוטא והשנית לזכותינו למתנת ימות המשיח
אנו היום בעקבתא דמשיחא, צרות חבלי משיח קשים המה, שהרי נצטרפו עלינו ב' הסיבות למתן היסורים, הן מפני חטאינו ועוונותינו ובפרט בסיום הגלות שהוא סיום כל החשבונות של דורות קודמים כידוע מה''חפץ חיים'', והן מפני שאנו לפני המתנה הגדולה של ימות המשיח, שמצד המתנה הזו יש להתיסר על מנת לִשְׁחֹק ולהתיש את החומר להיות ראויים למתנה זו, כך שמכל הסיבות יש לנו להתיסר בתקופה זו של עקבתא דמשיחא.
המוטל עלינו עתה לעבוד את הבורא מתוך הסתר וחושך דוקא, ולחפש ולתור אחר אמונה מתוך מצבים קשים, הקדוש ברוך הוא קולע אותנו לפינות דחוקות וחשוכות שצריכים אנו מתוך מאמץ גדול לגלות את אורו יתברך מתוך החושך העבה שאנו בו, אולם דוקא משום כך - כל מעט חשוב הוא למאוד, ואפילו בצעקה ואנחה יכולים לפעול גדולות ונצורות, וכמו שכן פעלו עם ישראל בצעקה ואנחה כשרק התאפשרה להם, וכנאמר: ''וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה'', וכמובא באוה''ח הק' כאן, דאף שזעקתם היתה מצרת וכאב העבודה ותו לא, דהיינו אף שלא זעקו לגאולה ולישועה אלא רק נאנחו מכאבי הסבל כתינוק הזועק מכאבו, גם זה הועיל לצרפם ולזככם בגלותם, ולא חצץ שום עבודה זרה שהיה בהם, כמובא בחז''ל: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.
והראיה שכל כשלונותיהם ומחדליהם שארעו להם היו בעקבות הגלות ומתוך טשטוש ההכרה שהרי מיד כשרק נזדמן להם להתקשר לבוראם והוא כשמת מלך מצרים, ובכך חזר להם במעט ההכרה וישוב הדעת מיד זעקו לאלוקים ונכנעו לפניו שיצילם.
ועוד יש לנו לראות שככל שהמתנה האמורה להתקבל גדולה היא כן החושך הקודם לה הוא במקביל לה, הנה גלות מצרים הביאתם לקבלת התורה ולארץ ישראל, וכן גלות בבל הביאתם לבית שני, אנו שכבר כמעט אלפיים שנה בחושך ובגלות עלינו לשמוח ולצפות לאור הגדול שיבוא פי כמה וכמה בעקבות חושך ארוך שכזה, כך שלמשכיל דוקא עוצם חושך הגלות המתארכת ומתקשה עלינו בכמות ובאיכות יש בה לבשר לנו מה גודל המתנה המעותדת לבוא בסיומה.
כ. המתבונן במטרות היסורים יסוריו יקרבוהו לה' וידבקוהו בעבודתו
וכן הוא לגבי כל יהודי בפרטות עליו לדעת כי לעולם באפשרותו לחזור ולהדבק בבוראו בעבותות אהבה, מצד הקדוש ברוך הוא אין שום מניעה, המניעה הינה רק מצד האדם בהתיאשו מן הרחמים ומן האמון המלא בבוראו המוכן להעלותו תיכף מהיכן שהוא נמצא למדרגות נשגבות, אם רק יאמין וירצה בכך באמת, וזאת מתוך אמונה פשוטה שמסובב כל הסיבות הוא שראה בחכמתו להנהיגו במצב שכזה דוקא, ושוה לו המעט שיביא מתוך המניעות והנסיונות הרבה יותר ממה שיביא לו מתוך הרחבה ועונג, דאז מה שיביא בתורה ומצוות סוף סוף יתכן ויהא חסר בו העיקר שהוא ההכרה באפסיות האדם והעולם.
ולכן יובן מסקנת הגמרא בברכות (ה') דגם יסורים שיש בהם ביטול תורה ותפילה - יסורים של אהבה המה, דלכאורה הוא מוקשה היאך הקב''ה מאהבתו את האדם דוחהו ביסורים משמירת תורה ומצוות. אלא כאמור, מי כמוהו היודע נפש האדם, ומי כמוהו יודע לחשב מה הדרך המזורזת ביותר לתיקון האדם, והוא יתברך יודע שלכלל או לפרט עדיף לעמוד בנסיונות באמונה פשוטה, ואף שיעלה להם זאת במחדל מתורה ומצוות באיכות ובכמות, כי בדרך זו יזורז תיקונם בתכלית הזירוז מאשר בדרך אחרת, והוא ענין ''חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח'', כביכול הוא מחשב לעומק שאינו בהשגתנו כלל לבחור לנו את הטוב ביותר עבורנו.
ואין בפרט אלא מה שבכלל, ככל שהחושך בעצמה כן האור שמסתתר מאחוריו הנו בעוצמה, ולכך לגבי כל פרט ופרט ככל שהנסיונות וההטרדות מרובים עליו ביותר אל יקנא בשולחנם של אחרים שלכאורה לפני הנראה אינם עוברים את אשר עובר עליו, וגם אם נדמה לו שעליו עובר חושך עבה וכפול - אל יקוץ, כי דוקא בזאת מתבשר הוא בבירור בעתיד של זכיה במתנות טובות יתרים על חבריו.
כא. טעם לימי השובבי''ם דוקא בפרשיות אלו
ואפשר לתת טעם פשטי על היות שנקבעו דוקא ימים אלו לימי השובכי''ם ימי תשובה ותיקון המעוות. היות ובימים אלו ניתן לנו לראות ולהתחזק הכיצד אפשר לעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא תוך זמן קצר, ומבטן שאול - מ''ט שערי טומאה - להגיע למ''ט שערי קדושה בתפילה ובתשובה, שבזה תלוי יסוד קיום התשובה או ביטולה. באמונה שאכן קרוב הנני לה' לקבלני בכל מצב שאני, אם אמונה זו מעורפלת ומעורערת אצל האדם הרי שחוסם הוא בפניו את אפשרות התשובה, ואם אמונה זו ברורה לו הרי שקרוב הוא לצאת מצרות נפשו.
כב. ''ונהמת באחריתך''... (משלי ה, יא)
עולה לנו מכל הנ''ל שאין ערך לכל ביטוש חומר שמבטש האדם חומריותו ומתגבר על חומר המושכו להנות ממנו, כאכילה יתרה, שינה יתרה, שיחה בטלה, מלבושים נאים במיוחד, התקשטות והתנאות בעיני הבריות, ויתר תענוגי הגוף. האדם ישתדל במיטבא על כל כבישת חומר, והכל בחשבון ואפילו כל דהוא של כבישת חומר מזכה את האדם לתוספת רוח חכמה ודעת להשכיל בתורה, לחדש בה, להכיר את ה', לידבק בו, כי ככל שיסיר המסכים החומרים כן יזרח עליו ה' להאיר לו מדה במדה. כך שאין לזלזל מצד אחד בשום התגברות ועמידה בנסיון, ומאידך אין להסתפק אלא לשאוף להעפיל מה שיותר כי בזה האדם גורף הון נצחי, מכל כבישת חומריות יזכה האדם מדה במדה להנות מזיו השכינה, ועל זה צריך ''זירוז'', כי מדת העצלות שבאדם היא קשה ביותר לשכנעו מה תרויח מעוד התגברות קטנה, מה יעלה ומה יוריד עוד כבישת חומריות קטנה, וכי בזה תגיע להיות ''גדול'', הרי בשביל להיות גדול הדרך רחוקה ממך והלאה, לא תוכל השיגה גם אם תעמול רבות בשנים, אם כן אינך אלא ''מחקה'' את הגדולים ממך ומה לך להיות ''חקיין'' אחר שבאמת אתה מה שאתה ואין סיכוי שתשתנה הרבה, וכיוצא טענות כאלו שנובעים מעצלות המביאה לידי אבדון והפסד נצח, ''אין הקב''ה מקפח שכר שום בריה'', נבוכדנצר על ג' פסיעות שרץ לכבוד הקב''ה זכה לדורות של מלכויות, אם כן מה מושג יש לנו על כל התגברות וכבישת חומריות קטנה, כמה יכולה היא להנות את האדם לנצח להנות מזיו השכינה, ועל כך נאמר: ''ונהמת באחריתך'' (משלי ה, יא), הנהימה באחרית תהיה כואבת מאד על כל הפסד שהפסיד האדם ונתרשל מלהשיגו ולו הקטן ביותר.