מאמר א - טעם לשעבוד מצרים · י. הלומד תורה מתוך עושר אף שאין משתמש ונהנה מעושרו אינו כלומד מתוך עוני
בשמו''ר (סוף פרשת פקודי) מובא מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שהיה עני מרוד וערב שבת היה ובביתו אין כל, התפלל והורידו לו אבן טובה מן השמים, לקח רבי שמעון המרגלית ופרטה אצל השולחני והביא לביתו מכל טוב, אשתו כששמעה המעשה התנגדה לכך בטענה: היאך שולחנך יהא חסר בגן עדן ושולחן חבריך מלא. הלכו לרבנו הקדוש, ואמר להם: אם יחסר משולחנכם אמלאנו משלי, ולא קבלה דבריו בטענה: ''והלא כל צדיק וצדיק הולך לבית עולמו'' - לכל צדיק עולם משלו, ולא היה לו לרבנו הקדוש מה לענות לה והצדיק טענתה.
והקשה הגאון רבי שמואל מסלנט הרי אף שכל צדיק יש לו עולם בפני עצמו, מדוע לא יוכל רבנו הקדוש להאציל מעולמו על עולמו של רבי שמעון בן חלפתא, אחר שהבטיח הוא שיעשה זאת.
ותרץ, טענתה של אשת רבי שמעון בן חלפתא - בעלי לומד תורה מתוך עוני ודחק, ואילו רבנו הקדוש לומד תורה מתוך הרחבה ועושר, ואף שנאמר בגמרא שלא נהנה רבנו הקדוש מעולם הזה ואפילו באצבע קטנה, מכל מקום פתו בסלו ואית ליה רווחא וניחא בהיותו בעל הבית על קניני עולם הזה, וטענה אשת ר''ש בן חלפתא שתורתו של בעלה חשובה יותר אחר היותו עני מרוד, ולא יוכל רבנו הקדוש להשלים חסרון של מעלת תורה מתוך עוני אחר שאין לו תורה מסוג זה כלל, וכל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו, היינו כל צדיק משיג השגות בזיו השכינה כפי עמלו ונסיונותיו, וכמובן שכמו כן לא היה לר''ש בן חלפתא נסיון העושר של רבי, כך שאין אחד יכול להשלים לחבירו כלום.
וכאמור דאף שרבנו הקדוש לא נהנה מהעולם הזה מכל מקום מידי הנאה לא יצא וכמבואר לעיל מהגמרא ב''מ דאף כשאין משתמש בפועל בכסף מידי הנאה לא יצא, ואף כשאין הכסף שלו אלא פקדון ועל אחת כמה וכמה כשהכסף הוא שלו.
וכמו שמצינו עוד בגמ' תענית ז' ע''א ברבי יהושע בן חנניה שהיתה בו חכמה מפוארה, אמרה לו בת הקיסר, היאך חכמה מפוארה שכזו שורה בכלי מכוער - לפי שלא היה רבי יהושע נאה בפניו, ואמר לה שכן הוא האופן של שמירת החכמה בכלי מכוער דוקא, ומקשה שם הגמרא והלא היו חכמים שהיו יפים וכמו רבי יוחנן ורבי אבהו, ומתרצת הגמ' ''דאין הוו סנו הוו גמירי טפי'' שאם היו מכוערים היו חכמים יותר, וכמ''ש רש''י שם שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו, והתוס' שם פירשו ''דאי הוו סנו הוו חכימי טפי'' דאם היו שונאים את היופי היו חכמים יותר.
הרי שאף גדולים ועצומים כמה שיהיו יותר מנותקים מן העולם גם מדברים שחונן ה' את האדם בטבעו כיופי ועושר שבאו לו ללא עמל - כך יהיו יותר משיגים בחכמה. וכמה הוא מוסר גדול ענין זה, שיכול האדם לחשוב הנה אני יפה ובכל זאת מה נגרע ממני, הרי אני חכם בתורה וידען בה יותר מחברי, וכמו כן יחשוב אני אוכל ושותה ומתענג מהעולם ומה נגרע ממני, הרי עם כל זה הנני עוסק בתורה ומצליח בה. שהרי יזדעזע בעצמו ויחשוב, אמת שאני מצליח ופורח אולם בכבישת החומר יכולתי להשיג יותר, וכה יחשוב עוד שמא בהתגברות זו שאתגבר עתה על רצון החומר, ואכבוש את חומריותי יותר בדבר מסוים אבין איזה תוס' שקשה עלי להבינו או מאמר חז''ל מוקשה, או אקבל איזה התעלות באמונה, ובשנאת היופי ומיעוט תענוג אזכה לחדש ולהבין בעבודת ה'. ואפשר אף להתפלל על כך, וכגון שיאמר בזכות שאני מתגבר עתה על רצון ותאוה זו יה''ר שאזכה לתורה, ומי יודע כמה נמנע מהאדם בשביל כך לנצח.
יא. עם ישראל אף שלא חטאו ולא פשעו הוצרך להם שעבוד מצרים לבטש החומריות על מנת לזכותם במתנות טובות תורה א''י ועוה''ב
אם כן מה העצה הטובה ביותר לרומם את גדלותו הרוחנית של האדם, הלא המה היסורים, לפי שמתוכם אדם, למד לההביל את העולם הזה וקניניו.
עם בני ישראל קודם שעבודן במצרים היו בארץ גושן - טוב ארץ מצרים, ומתענגים שם על רוב שלום שלווי עולם ומדושני עונג, והרי במצב שכזה - ראתה חכמתו יתברך - שבאם יציע להם תורתו אפשר שיסרבו לקבלה, וגם אם יסכימו לא יהא זה בלב שלם ובנפש חפצה, ואם כן כל תכלית הקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו נסתרה.
אזי, אפשר לומר שעשה כאן הבורא בחכמה, לענותם בסבל עבודת פרך ולהפוך לבם של מצרים לשנוא עמו, ומתוך הצרה והדחק יבוא הקדוש ברוך הוא ויושיעם ויגלה להם בכך אהבתו אליהם, ומכך יראו ויבינו שאין להם אלא לתלות עיניהם בבורא הן מצד הכרת הטוב כמושיעם ומצילם ממבקשי רעתם, והן להבטיח עצמם שלא יקומו עליהם מרעים לבקש נפשם.
אולם טעם זה אינו נכון, זהו ''פוליטיקא'', שקר לא שייך אצל הקב''ה - לענותם בשביל ליצור אצלם תלות בו, אין בזה מן היושר, ועוד מראה בזה שכביכול מחוסר ברירה נהג הקב''ה באופן זה לכפותם לקבל תורה, והלא אם ברצונו שיקבלו תורה יכל לעשות זאת בדרכי נועם באופן שיונעם עליהם תורתו ומצוותיו ולמה בדרך של עינוי והצלה, וכי חסר דרכים למקום, ועוד למה שיהא נצרך דוקא בדרך של ''לענותו'', ולהעבידם פרך שנים רבות כל כך ובגזירות נוראות של ''כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'', הלא גם בעינוי פחות מזה הרבה יכל כמו כן להשיג את תלותם בו.
אלא כאמור, בודאי יכל הקב''ה לסבב שיקבלו תורתו שלא בדרך העינוי והסבל הגדול, ולא מחוסר ברירה חלילה נהג בהם הקב''ה בגלות זו, אלא משום שכך נצרך לפי שאי אפשר בשום אופן בגוף חומרי לקבל תורה, וזה תנאי הכשר לקבלת תורה להתרחק מתענוגי ותפנוקי העולם, ולכך גזרה חכמתו יתברך ליסרם על מנת להתיש חומריותם.
ואם תאמר ועדיין אם אכן היו נצרכים היסורים כדי להתיש חומריותם למה אם כן היה זה בדרך שעבוד מצרים והלא היה אפשר בכך שהיה מיסרם ביסורים פרטיים כחוליים או עניות, אלא כוונה נוספת היתה כאן ליסרם בדרך זו דוקא - שממקום עינוגם, וממקום שחשבו שישבו שם לבטח מתוך עונג, משם תבוא פורענות עליהם, כי כמו כן יבינו שאכן עולם הזה וקניניו בוגדים המה, ואין אמון בם, ובזה יבינו בשכלם כי הבל הבלים הכל הבל - עניני עולם הזה, וכי קניני עולם הזה אינם עומדים לעד ואין שום בטחון על קיומם, וזאת משום שאינם תכליתיים, שהרי הנה לב מלכים ושרים ביד ה', ברצונו ''הפך לבם לשנוא עמו'' וברצונו ''ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים''.
וידוע הסיפור המפורסם בהגאון הצדיק המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שבהיותו נער היה שליח העובד אצל מעבידו, ובאחת הפעמים נגנבה משכורתו ומקרה זה הביאו למחשבה עמוקה שהנה והעולם-הזה בוגד ואין בקניניו שום אימון בין רגע היה ובין רגע אבד, ואין לך טוב מתורה ומצוות העומדים לעד, ואז פרש מעבודתו והלך לקלם לעסוק שם בתורה יום ולילה.
והוא מה דאיתא בזוהר הקדוש (ואכת''י) ''בתבירו דגופא ! שלימו דנשמתא, ובשלימו דגופא - תבירו דנשמתא'' - הרי שבעצם זה שיוכו ויופרך גופם - יותש חומריותם ואז תושלם נשמתם.
יב. מאחר ואין באפשרות האדם לשבור חומריותו הטבעית מתחסד הקב''ה עם האדם ומיסרו ובכך מסייעו להינתק מהחומריות
שלימות הנשמה תלויה בשברון הגוף וכיתותו, ומה שהיה צריך האדם לעשות מעצמו לשבור גופו עבור עבודת קונו, מתחסד הקב''ה עם האדם ומסייעו לשבור גופו ביסורים שמביא עליו, אחר שאין ביכולת האדם לעשות זאת בעצמו, וזהו שאמרו בגמרא (ברכות ה') אמר רבא: מי שהקב''ה חפץ בו ומדכאו ביסורים שנא': ''וה' חפץ - דכאו החלי''.