מאמר א - טעם לשעבוד מצרים · ד. ב' מטרות ליסורים, האחת להביא לידי כניעה, ושנית כדי לרומם את האדם ולהביאו להשגות נשגבות
אמר רבי שמעון בר יוחאי (ברכות ה' ע''א):
ג' מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורים: תורה, עולם הבא וארץ ישראל.
שתי מטרות ישנם ליסורים, האחת היא כדי להכניע את החוטא כדי שישוב בתשובה. כי בעצם כל חטא נובע מגאוה, שהרי לו היה האדם מכיר בהכרה מלאה באפסיותו הגמורה וכי הוא תלוי בכל מכל בבורא עד כדי נשימה באפיו בכל רגע לא היה מעיז לחטוא, שהרי הנו נצרך לבורא, אלא שהאדם שוכח את תלותו בבורא ונדמה לו שאינו תלוי אלא בעצמו ומכוחו הוא מתפקד ולכך אינו מתבטל לרצון ה', וזו גאות ''כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'' המביאתו לשכוח מה', וכנאמר שם (דברים ח, יד) ''ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך'', ולכך באים היסורים המכניעים את גאות ''כחי ועוצם ידי'' ונזכר האדם שתלותו היא בבורא ואז בוש הוא ממעשיו, מתחרט עליהם ועוזבם, כך שהיסורים המה למטרת חינוך, ואף באומות העולם כן הוא כדי שידעו את ה', וכנאמר (שמות ז, ה) ''וידעו מצרים כי אני ה''', הרי שרצון ה' ביסרו אפילו את הגוים הוא תכלית שידעו אותו ולא לנקמה בעלמא, אלא שעם בני ישראל ישנה עוד הנהגה של ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו'' (דברים ח, ה) - שאין באומות העולם, אולם מטרת ידיעת ה' זו מטרה גם ביסורי הגוים להכניעם מגאותם לידיעה שאין עוד מלבדו, כי זו חובתם להאמין בזה וזו תכליתם והיסורים שמביא עליהם הבורא הוא המביא אותם לתכלית זו.
אולם יש ומטרת היסורים אינם על עוון, אלא כדי לרומם את האדם למדרגות והשגות גבוהות שלא היה יכול להשיגם אלמלי הסבל והנסיון, וכמו שיבואר עוד להלן.
ה. רשב''י מגלה לנו שיתכנו יסורים ללא חטא ועוון כלל אלא על מנת לזכך את המתיסר להיות ראוי למתנות טובות
מגלה לנו רשב''י שיתכן יסורים ללא חטא ועוון, אלא לסיבת ג' המתנות שיזכה להם היחיד או הכלל, וזאת חווה רשב''י על עצמו כמעשה המובא בגמרא (שבת ל''ג ע''ב), שנגזר עליו מיתה והוצרך לברוח מהקיסר, ולעסוק בתורה י''ג שנה במערה תוך חיי חרובים ומים, הוא ורבי אלעזר בנו, ביסורים נוראים כשגופם טמון בחול, מבלי לראות את בני ביתם משפחתם וחבריהם, והוא ענין ''תורה נקנית ביסורים'', וכמו שמובא שם בגמרא הנזכרת שאמר רבי שמעון בר יוחאי עצמו לחמיו רבי פנחס בן יאיר, כשאמר לו: אוי לי שראיתיך בכך, שהיה גופו מלא בקעים, ענה לו רשב''י: אשרי שראיתני בכך, שאלמלי ראיתני בכך לא הייתי בכך. וזכה, שקודם שהיה רשב''י במערה היה רשב''י שואל שאלה ורפב''י משיב לו י''ב תרוצים, ואילו לאחר שנסתגף במערה ונתעלה בתורה הפך רשב''י להיות רבו של רפב''י, והיה רפב''י שואל שאלה ורשב''י עונה כ''ד תירוצים.
וכמו כן מצינו לגבי יעקב אבינו כפי שביארנו לעיל באריכות (פרשת ''וישב''), שיסוריו וסבלו היו כדי להשלים לו את עולמו בעולם הבא, וזהו ''אין דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא עוד מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'', והיינו בניחותא ולא בתמיהה, דאומר הקדוש ברוך הוא איני יכול ליתן שלוה לצדיקים בעולם הזה אחר שלא השלימו דיים את בנין עולמם בעולם הבא, ולפי מה שהכנתי להם בעולם הבא צריכים המה עוד להשלים עצמם בעולם הזה, ואף שהיה לו ליעקב אבינו תורה שלמד הרבה י''ד שנה שלא ישן, ועוד קודם לכן היה איש תם יושב אהלים, והיתה סיבה שיאכל פירותיהן בעוה''ז שהרי תלמוד תורה כנגד כולן, עם כל זה היה מקום לסיבת יסוריו בשביל ''עולם הבא'', ולא בשביל תורה שלא היה צריך להתייסר בשבילה אחר שהיה קודם מתן תורה, וכן ארץ ישראל כל הזכיה בה הוא בעיקר כשישראל על אדמתם, לכך תלה המדרש את סיבת יסוריו בשביל עולם הבא דוקא, דזה מה שהיה שייך בו.
ו. קודם רואה הקב''ה שישלימו הצדיקים בנין עולם הבא שלהם ואף מיסרם בשביל כך, ולאחר שהשלימוהו אוכלים פירות אף בעוה''ז
וראיתי אחר כך ב''אור החיים'' הקדוש (ואתחנן ה', ל') דמשמע מדבריו, דקודם רואה הקדוש ברוך הוא שישלימו הצדיקים את עולם הבא שלהם שהתקינו להם לפי מה שראתה חכמתו שיכולים המה להשיג, ורק אחר שכבר השלימוהו וזכו לו, אזי בעודפים שיש להם יזכו גם לטובה וברכה בעולם הזה ולא קודם לכן, והוא ענין מתנת עולם הבא הנקנה ביסורים.
והראיה החותכת לכך הוא ''ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'' שחי אז בכבוד ובגדולה בנחת ובשלוה, ואם כן היכן נעלמה הטענה של ביקש יעקב לישב בשלווה... לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם?! אלא כאמור דלאחר שכבר השלים יעקב בנין עולמו לעולם הבא מדוע שלא יהנה אף בעולם הזה מדין ''אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא''.