אור ברסלב
האלף לך שלמה (אולינוב) האלף לך שלמה › מסכת פסחים

האלף לך שלמה (אולינוב)· רבי יצחק מאולינוב

האלף לך שלמה · מסכת פסחים

מסכת עירובין

מסכת פסחים בעזר השי"ת אתחיל ליישב קושית תוס' על רש"י ובעזר מקבץ כל הנדחים אכתוב במס' פסחים שחנני הבורא.

דף ב' בתוס' ד"ה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וז"ל פי' בקונטרס שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא ע"ש וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בג"מ ד' זיין הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הוצרכו חכמים בדיקה כלל עכ"ל ע"ש ומאחר שהגאון בעל מגיני שלמה לא כתב ליישב קושית התוס' הנ"ל על רש"י רק כתב וז"ל עיין בר"ן שכתב דעת רש"י ז"ל עכ"ל העלותי מה שהי' עולה על רוחי ודעתי הקלושה הנה לכאורה יראה לומר דרש"י ז"ל ס"ל באמת ג"כ סברת התוס' ותחילה אני אומר דהכי פירושי דרש"י ז"ל דהכי קאמר דעיקר הבדיקה משום שלא יעבור בב"י ולקמן דף ד' פריך הש"ס ונבטלי' בארבע או בחמש פי' למה נתקן לבטל בלילה ומשני כיון דלאו זמן איסורו הוא ולאו זמן ביעורו הוא דלמא פשע ולא מבטל אבל עכשיו שעסוק בבדיקתו יזכור כפרש"י שם דף הנ"ל וא"כ הכי פירושו דעיקר בדיקה שנתקן לאור יום י"ד הוא שלא יעבור בב"י דאי לאו הבדיקה לא יזכור הביטול ויעבור בב"י איברא לענ"ד ז"א דהא באמת לפי"ז יבדוק בצפרא דהא פריך הש"ס לקמן נבדק בצפרא ומשני רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצוים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ופרש"י ו"זל בשעה שאור הנר יפה לבדיקה אבל ביום מחשיך וא"ת יבדוק לאור היום הא ילפינן מחופיש שמצותו בנר וא"כ קשה לסברת רנב"י נהי דהטעם הראשון בשעה שב"א מצוין בבתיהם א"ש אבל להטעם הב' קשה דמאי קאמר יפה לבדיקה אפילו אינו יפה מ"מ יזכור ע"י הבדיקה ויבטל ותי' ליכא למיחש וא"כ קשה לטעם הב' דרנב"י יבדוק ביום לאור הנר וע"ש שם ברש"י בד"ה לאור הנר וכו' ועקר נסמוך על הביטול רק הבדיקה יהי' דיזכור עי"ז הביטול וע"כ דהחשש הוא שמא ישכח ויאכל וכן הא דאמרינן לקמן באבוקה לא יבדוק דבדיקה אינו טובה כ"כ בהם דקשה דאכתי יזכור לבטל ע"י הבדיקה ולמה לא יבדוק לאור האביקה והוא קושיא גדולה לכאורה אמנם באמת אפשר לומר דתרוויהו איתנהו ומש"ה אמר רנב"י ב' טעמים להך טעמא דהבדיקה הוא שמא ישכח מלבטל א"כ יקשה נבדוק מצפרא ויזכור ע"י הבדיקה לבטל ע"ז אמר בשעת שב"א מצוין בבתיהם ועוד אמר טעם אחר דטעם הבדיקה הוא דלמא ישכח ויאכל ולפ"ז צריך לבדוק בלילה שאור הנר יפה לבדיקה כפירש"י ז"ל ולא די לו בטעם הא' דלאותו טעם שמצוי בבית א"כ ת"ח שיש לו עת קבוע ללמוד ובלילה הוה טרוד הוי לזה לבדוק מצפרא דאז אינו טרוד אמנם לטעם השני אף הת"ח הדין כן וזה דאמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידני' וק"ל ויעיין בטו"ז בהלכות פסח מה שכתב בזה:

ועוד יש לומר כמ"ש הרע"ב וז"ל אית דמפרשי טעמא דהבדיקה כדי שלא יעבור בב"י ואע"ג דבביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיסי' וימלך על ביטולו ויחשוב עליו לאכלה ויעבור בבי' ופי' התוי"ט שם משוה דמחשבה מבטלת מחשבה ע"ש אמנם דברי הרע"ב צריכין ביאור ועיין לפענ"ד דהא הש"ס קאמר להדי' דהבודק צריך שיבטל מהאי טעמא שמא ימצא גלוסקא וכו' ואף דנימא דבלא הבדיקה ימצא בוודאי ועכ"פ קרוב לודאי שימצא ויעבור בב"י שיעלוך על ביטילו משא"כ כשבדק כבר בחורין ובסדקין אינו אלא חששא בעלמא שמא ימצא ותקינו הביטול משום שמא ימצא אעפ"כ גלוסקה יפה ומהני הביטול באם לא ימלך על ביטולו איברא אכתי קשה עכ"ז ממ"נ מאי חששא הוא אם ימצא אחר איסורו ולא יחשוב עליו שיהא שלו בודאי יבער כדין ואז דאם לא יחשוב עליו בבטול בעלמא סגי אם ימצא ביו"ט לא יעבור דמסתמא ישהה לבערו והמשהה כדי לבערו אינו עובר בב"י ואם יחשוב להניח לעצמו אפילו רגע אחת אז לא יועיל ביטול דמה מועיל הביטול שהביטול שבטל מקודם בטל כיון שחשב להניח לעצמו יעבור בב"י וצריך לומר לדעת הרע"ב דמועיל הביטול אם ימצא גלוסקא ולא יחוס עליו כלל רק יתעצל קצת בביעורו ולא יחשוב להניח לעצמו ואז יעבור בב"י אף אם לא יחשוב להניח לעצמו כיון שלא ביטל משא"כ כשביטל וא"כ פעולת הביטל הוא דחששו דלמא ימצא וכו' ויתרשל מן הביעור רגע אחת ויעבור בב"י ודוקא כשמצא אחר זמן איסורו חיישינן אבל קודם זמן איסורו לא חיישנן דאפילו יתרשל איזה רגע אכתי יש לו זמן ובוודאי לא יתרשל הרבה כן נראה לפענ"ד דעת הרע"ב והוא כדעת רש"י והא דקאמר ודעתי עלי' היינו כפירוש התוס' דלא בטל מאליו כמו פירורין ודלא כפרש"י דפי' דיחוס עלי' לשריפה דאז יחוס לבטל ג"כ כמו שכתבו התוס' בד"ה ודעתי וכמ"ש מהרש"א ז"ל שם בתוס' וא"כ לא יועיל הביטול ואף דנימא דמשהה כדי לבערו אינו עובר משום דהוי ניתק לעשה היינו כשרוצה לבער ואינו יכול כעת אבל במתעצל לבער באמת לכ"ע עובר אמנם דעת רש"י לא נתיישבה בזה שפי' ודעתי עלי' היינו שיחוס עלי' מלבד מה דקשה בזה מה שהקשו בתוס' ג"כ קשה קושי' הנ"ל ולא העלה ארובה מאחר דלדעת רש"י יחוס עלי' וכן לכאורה מוכח מדאמר גלוסקא יפה' ולא אמר כפשיטו שישכח כזית ואז לא בטל מאליו כמו פירורין וע"כ מחמת יפי' יחוס עליו כפרש"י וא"כ קשה מה מועל ביטל א"כ לרש"י דפי' דיוחס עלי' ליכא למימר דס"ל כרע"ב דאל"כ מה מועל ביטולו דמחשבה מבטלת מחשבה אמנם הרע"ב גופא יש לומר דס"ל כפי' התוס' ועיין במהרש"ל מה שכתב בדף ואו ע"א ד"ה דכי הדר בימי הפסח וכשראה עבר עליו בב"י וכו' עיי"ש דכתב ג"כ שמא יתעצל מעט בשריפתו ואתי שפיר דברי הרע"ב דס"ל כפי' התוס' דאלו לפי' רש"י ע"כ צ"ל הביטול בפה מועל לבטל מחשבה עיין קידושין י"ט דלא אתי מחשבה ומבטלת דיבור דלא כרע"ב דאלו להרע"ב אם ימלך על ביטולו ויחשוב עליו לאכלם ויעבור בב"י כיון דמחשבה מבטלת דיבור אף דהביטול הי' בפה ועוד נ"ל למש"כ הטו"ז ליישב קושית התוס' על רש"י ותורף דבריו דאף דיחוס לשורפה לא יחוס לבטלה מאחר שאינו מבער מן העולם ע"כ יש לומר אף לדעת רש"י אי מבטל שוב אינו עובר:

ועוד י"ל דרש"י בחר לו לפרש במשנה דהטעם בבדיקה שלא יעבור בב"י כדרכו תמיד לפרש במאי דס"ד בש"ס והנה לקמן אמרינן דר"י פלג ארבנן וס"ל דג"פ צריך לבדוק כנגד ג' לשונות דהשבחה כדפרש"י דלא הוי ד' אלא ג' משום דעיקר הטעם משינוי לשון עי"ש ובודאי לטעם דבודקין שלא יעבור בב"י אתי שפיר דכנגד ג' לשינות של השבתה מש"ה תיקנו הבדיקה דהבדיקה שלא יעבור בב"י משא"כ שמא ישכח ויאכל אין זה תלוי בלישנא דהשבתה ומש"ה הוכרח רש"י לפרש האי טעמא כדי שיתיישב הסוגיא ומש"ה במנחות פי' כתוס' דהתם כפי המסקנא דהכא ועפי"ז יתיישב קושית מהרש"ל דהוקשה שם בד"ה ובשעת הביעור ורש"י לשיטתו שהקשה דע"כ הכא בביטול איירי דאי לא ביטול אין סברא משום דשמא ישהה ויאכל ויעבור בב"י ולפ"ד ניחא דרש"י פי' בס"ד דוקא הטעם משום ב"י ואתי שפיר כנלענ"ד נכון:

בתוס' ד"ה הנ"ל שהקשו וז"ל וקשה לר"י דאמרינן לקמן הבודק צרוך שיבטל ומדאורייתא הביטול בעלמא סגי למה צריך בדיקה עכ"ל ולכאורה קשה לי למה להו לאתי הא דר"י דהבודק צריך שיבטל בלא"ז הי' קשה כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי למה לי כל הטרחה בבדיקה וכן הוא באמת הקושיא במרדכי בשם רי' בפשיטות בלא הא דהבודק צריך שיבטל וביותר קשה דהנה הר"ן כתב ליישב דהנה התקנה זו דהבודק צריך שיבטל לא הי' בימי המשנה רק אח"כ תיקון רב זאת ומה הועל בזה דבלא"ה קשה בפשיטות מאחר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי למה לי הטרחא דבדיקה בחורין ובסדקין והוא קושי' גדולה לכאורה והנלע"ד לתרץ דבלא"ז לא הי' לתוס' להקשות דס"ל כמ"ש הרמ"ב בפי' המשניות הבאתי לעיל דבריו וז"ל אית דמפרשים דטעמא דבדוקם שלא יעבור בב"י ואע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי חששו חכמים שמא ימצא גלוסקא יפי' ויחוס עלי' ויחזור מביטולו וכתב התוי"ט דמחשבה מוציא מידי מחשבם עיי"ש והנה לכאורה קשה על הרע"ב א"כ אמאי קאמר ר"י דצרוך לבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפי' ממ"נ אם לא יחוס עלי' מה בכך ואי חיישינן שמא יחוס לא יועיל הביטול דמחשבה מוציא מידי מחשבה ודוחק גדול לומר דאם לא יבדוק יותר שכוח להמצא גלוסקא יפי' משא"כ כשבדק הוא חששה רחוקה שימצא וא"כ ר"י חייש דאחר שבדק בחורין ובסדקין עכ"ז צריך לבטל אחר הבדיקה וא"כ הי' ישוב לדברי הר"ן דבימי המשנה לא חששה אבל הוא דוחק וא"כ יש לומר זהו כוונת התוס' שהביאו דברי ר"י דבל"ז לא קשה דנוכל לומר כמ"ש הרע"ב והארכתי בזה לעיל:

אמנם יש לומר באמת לדעת רש"י ז"ל כאשר כתבתי לעיל דאזיל לשיטתו דכתב לקמן בהא דר"י דאמר הבודק צריך שיבטל דחיישינן שמא יחוס על גלוסקא יפה שימצא עיי"ש מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה ודעתי עלי' וז"ל פי' ולא בטל מאליו כמו פירורין ועל פי' הקונטריס קשה מה פריך כי משכחת לה לבטלה הא פי' ודעתי עלי' דאינו רוצה לבטלה, אמנם התוי"ט כתב דמחשבה מוציא מידי מחשבה והיינו דוקא מחשבה מידי מחשבה אבל מחשבה מידי מעשה אינה מוציאה וא"כ כשבודק עושה מעשה שבודק ועיקר כוונתו להשבות החמץ שבל יראה וב"י ע"כ לא אתי מחשבה שיחשוב רגע אחד על גלוסקא יפה שמצא ויחזור מביטולו משא"כ כשלא בדק כלל רק במחשבה יש לומר שפיר מחשבה מוציא מידי מחשבה ור"י אמר רב בא להחמיר בתקנה אחרת אף שיבדוק עכ"ז חיישינן שלא יחוס ובימי המשנה לא הי' חומרא לחוש אף שיבדוק והוא כמו מעשה לחשוש שמחשבה תבטל הבדיקה שהוא כמו מעשה ואתי שפיר.

מכאן עד דף י"א כבר כתב המג"ש ליישב ומשם ולהלן לא כתב כלום עד פרק כל שעה

דף יב:

בתוס' ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו וז"ל פי' בקונטריס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך מקשה הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו והא אסיקינן לעיל דף יוד דגזר ר"י בשעת איסורו לבדוק דלמא אתי למיכל מילי' ועוד שעת ביעורו דמתניתין היינו בשש כו' ועיי"ש:

נלענ"ד דקושיא ראשונה שהקשו על רש"י ז"ל דהיכי ימתין עד שבע לבערו הא אסוקינין לעיל דף יוד דגזר ר"י בשעת איסורו לבדוק דלמא אתי למיכל מיני' יש ליישב על על פי מה שכתב הגאון בעהמ"ח ס' מים עמוקים לעיל ליישב קושית רש"י על הא דכתבו התוס' בדף יוד ע"ב בד"ה לאחר המועד וכו' וז"ל ורש"י לא רצה לפרש כן דלשיטתו אזיל שפי' במשנה דבודקין שלא יעבור בב"י עכ"ל והקשה המרש"ל דהכא ע"כ בביטול איירו דאי לא ביטלו משום חששה דשמא יאכל, יעבור בב"י וכתב מים כמוקום ליישב וז"ל דאינו בודק דר"י דהיינו דבאמת הא דאמר ר"י אינו בודק היינו הוא בעצמו לא יבדוק דלמא אתי למיכל אבל יצוה לעכו"ם לבדוק והוא יעמוד עליו ואז ליכא למיחש שמא יאכל כדאמר גבי חדש מתוך שלא התרת לו כ"א ע"י קיטוף זכור הוא וה"ה הכי מאחר דעושה בשינוי ע"י עכו"ם לא אתי למיכל דליכא חששא שמא יאכל רק דוקא היכא דהוא בעצמו עסוק בבדיקה דיש לחוש איידי דעסוק בי' שמא יאכל משא"כ הכא וכדאמרינן לעיל ולפי"ז יש לומר דניחא דהכי פריך למה אסרו לכל העולם ימתין עד שבע ויבערנו ע"י עכו"ם להשליכם לים דתו לא אתי למיכל כיון דצווה לבער ע"י עכו"ם ולמה לי טורח כ"כ ללקט עיצים:

והא דהקשו התוס' מלשון המשנה דהא במשנה שעת הביעור פי היינו שעה ששית ולכאורה י"ל שעת הביעור פירושו דהיינו ביעור הידוע לכל העולם היינו על פי התנהגות העולם שמבערין בשש ובפרט דהתם קאי אבדיקה דהוא מדרבנן משא"כ הכא אמר בשעת ביעורו דקאי אדאורייתא לא מיקרא שעת ביעורו אלא אחר שש:

ועוד יש ליישב קושיא ראשונה שהקשו על רש"י דהיכי ימתין עד שבע לבערו דהא אסיקינין לעיל דגזר ר"י בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיני' י"ל דרבינא דפריך לרבא הכא הוי קשה לי' אי משום דאתי למיכל מיני' מאי טעמא קוצרין בית השלחן לר"י כדפריך לקמן דף י"א והוי משני כמ"ש התוס' שם דמאי פריך מאי טעמא קוצרין בית השלחן לר"י דילמא התם משום פסידא וא"כ שפיר היקשה רבינא לרבא הבא דהכי איכא ג"כ פסידא דאתה אוסר כל שעה חמישות באכילה ואתה מצריכו ללקוט עיצים דוקא לשריפה וא"כ איכא הפסד גדול ופריך שפיר ואמאי חשש ר"י דילמא אתי למיכל מיני' הכא מ"ש מחדש דהכא נמי איכא פסידא כמו התם וא"כ שפיר פריך ורבא משני לי טעמא אחרינא איכא משים יום המעונן האמת משני לי ועיין לקמן ד' כ' ע"ב דפריך רבא גופא שם מתניתין נמי איכא הפסד עיצים שצריך להסיק שתי הסקות לשתי תרומת ומכ"ש הכא דאיכא הפסד גמור כנ"ל והוא נכון מאוד לפענ"ד:

ומה שהקשו התוס' על פירש"י וז"ל ועוד דמנותר יליף ר"י דחמץ בשריפה ונותר אחר איסורו טעין שריפה וכמו כן חמץ ולענ"ד ליישב דהנה לקמן יליף ר"י קו"ח מנותר מה נותר שאינו בב"י טעין שריפה חמץ שהוא בב"י אינו דין שטעין שריפה ואמרו לו רבנן כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל לא מצא עיצים לשורפו והא יושב ובטל וע"ז הוכרח ר"י לחלק בשעת ביעורו אני מודה דהשבתתו בכל דבר כדעת חכמים מדכתב תשבותי וכפרש"י לעיל דהא בביטול בעלמא סגי מדכתוב תשבותי ולא כתוב תבערי וע"כ בכל דבר משים דס"ל לר"י דבאמת הקו"ח הוא סרוכה דלאחר שמה ו' ליכא למימר דטעין שריפה דסופו להקל דהאיך נימא באם לא ימצא עצים והא יושב ובטל והתורה אמרה תשבות בכל דבר וכו' כדקאמר לקמן דף כ"ז ע"ב אלא הא דחזר ודן דין אחר היינו ליוצא בשיירה כמ"ש רש"י ז"ל שם והיכא דמפרך קו"ח לא אמרינן דיו ומהני קו"ח דטעין שריפה קודם זמן איסורו ומש"ה ס"ל דקודם איסורו בשריפה מקו"ח ואתי שפיר דאחר איסורו השבתתו בכל דבר:

ודע דליכא למפרך שכן יבטל דהא אחר שעה ואו לא מהני ביטול אך קשה דמאי פריך לי' רבנן הא ביוצא בשיירא יבטל באמת דהוא קודם זמן איסורו ואם לא ימצא עצים ובודאי ס"ל לרש"י דחמץ ידיע מהני ביטול כדיבואר בדף י"ג בד"ה טהורות לא ישרפו ופרש"י שם ואם לא ימצא אוכלין יבטלם בלבו עי"ש וא"כ מה הקשו חכמים לר"י מיוצא בשיירא האיך יעשה באמת יבטל קודם צאתו משם ויש לומר באמת לשיטת רש"י ז"ל דביטול ילפינן מדכתוב תשבותי ולא כתוב תבערו וכ"ז אליבא דמסקנא אבל בס"ד אינו מוכח ביטול ואי משום דכתוב תשבותו ולא כתוב תבערו ז"א דאי כתוב תבערו הו"א דוקא שריפה ותבערו היינו בהבערה דשריפה אבל מדכתוב תשביתו ולא כתוב תבערו משמע דכל דבר שאתה יוכל להשביתו וזהו דאמרו חכמים לר"י והתורה אמרה תשביתו בכ"ד:

ודע דליכא למפרך אהאי קו"ח דקודם שש דבעי למילף שריפה מנותר אחר שש תוכיח שישנו שישנו בב"י ואפ"ה אין טעין שריפה דכתוב תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשבות יש לומר התם מש"ה לא הוו חומרא דשריפה כדי שיהי' אפרן אסור דהנשרפין אפרן מותר וכל זה אחר שש דלשיטת ר"י אסור בהנאה מן התורה דתלתא קראי כתובי לא יאכל חמץ ולא תאכל חמץ וכל מחמצת לא תאכלו משא"כ קודם שש הוי חומרא דטעין שריפה דאפרן אסור אף דמדרבנן טעין שריפה כמו דגזרינן שש אטו שבע לאסור בהנאה ואז אפרן אסור כמו אחר שש דר' יודא מודה דאסור בהנאה ואפרן אסור בהנאה מדכתוב תשבותו, וצריך עוד ביאור:

דף יג:

בתוס' ד"ה בכדי חסרון וכו' לכאורה פשוט דאין בעל הפקדון בעיר וא"כ אפשר בכדי חסרונן אם ימתין זה זמן רב אפשר שיתחסר מן הקרן ואיכא למימר אולי' בעל הפקדון הי' מוכרן או אוכלן ולא הי' משהה אותן כ"כ מש"ה ס"ל לרשב"ג מוכרן בב"ד דהוי משיב אבידה ושוב מצאתי דכ"כ הת"ח בב"מ וכתב עוד דע"כ איירו שאינו בעיר דאם הוא בעיר יודיעני כמ"ש הרב המגיד בשם ספר המקח ע"ש עוד דהביא דברי הרמב"ם וכתב לפרש דלא כהרב המגיד אלא כתב הרמב"ם ס"ל כפרש"י וכן הוא כונת הש"ע בח"מ פי"ר צ"ב אבל באמת לפי מה שכתב הסמ"ע שם בש"ע בכדי חסרונן היינו השיעור המפורש לעיל בסעיף י"א מסתומת דברי' משמע כמ"ש הת"ח אברא קשה מדמחלק בסיפא ביותר מכדי חסרונן אם בעל הבית בעיר יודיעני משמע ברישא אפילו בעל הבית בעיר לא יודיעני וא"כ קשה דהוא דלא כמ"ש וק"ל:

דף טו.

בתוס' ד"ה חבית שנולדה להספק טומאה י"ל הקושיא לפענ"ד דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דס"ל ב"ה שאר אבות הטומאות פרק ט"ז דספקא דרה"י טמא מדרבנן דהחמירו ומן התורה ס"ל ספיקות טהורין וא"כ אתי שפיר דאיירו ברה"י ואפ"ה אמר ר"א דצריך שמירה מחמת דמן התורם הוי ספק שקיל ואדרבה מן התורה הוא ועכ"פ שמורה בעי ור' יהושוע סבר תרומתו כתיב רק טהורה:

ודע דלכאורה איכא למידק לדעת הרמב"ם מ"ט דר"י דנהי דכתיב תרומתו מ"מ מן התורה הוא לשיטת הרמב"ם ואמאי פליג ר' יהושיע וס"ל דהתם הוא גרמא בעלמא וכדפריך מי דמי התם גרמא ולר"א תרומתי כתיב היינו אפי' תליות צריכה שומר ויש עוד להאריך בזה וצ"ע בסוגיא דבכורות וזה צריך ליבן ויש מקום לומר דפליגי בזה ר"מ ור"י דחד ס"ל ס"ד לקולא ואידך ס"ל לחומרא ועיין בכריתות דף ע"ז באשם תליו' דפליגי ר"מ ור"י אי בעינן שתי חתיכות אי חתיכה אחת ע"ש זה צרוך ביאר עוד נסחא נכונה מה שכתבתי לעיל ליישב בתוס' ד"ה חביות לענ"ד י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הרמב"ם בהל' שאר אבות הטומאות פרק ט"ז דספק טומאה ברה"י מדרבנן עמא דהחמורי חכמים וא"כ ס"ל נהי דבספק טומאה שורפין תרומה ז"א דלענין שריפה מאחר דכבר טומאוה רבנן הוי לכל הפחות כמו ששה ספיקות דשורפין את התרומה אע"ג דהם מדרבנן ולא אמרינן וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקים ועשה עיין יבמות דף צ' משום דס"ל כיון דסוף אזיל לאיבוד ואסורה באכילה מש"ה לא אכפת לן בשריפה משא"כ לטמא אותה מאחר דכתיב משמרת תרומתי ודרשינן תרומתי כתוב א"כ אסור לטמא אותה כיון דמן התורה טהורה הוא ואהא קאי במתניתין דטהורה כש"ס דאסורה מדרבנן אם מותר לטמא אותה דהיינו לשורפה ביחד אם תרומה טמאה עכ"ז אסור לטמאה אותה ויליף מהא דרי יהושיע דהא גם הכא בהא דר' יהושיע אסורה באכילה רק מדרבנן טמאה הוא ואפ"ה מתיר להניחה במקום התורפה ולא חייש לטומאה הואל דהוא תרומה טמאה מדרבנן והרי טהורה בשש דאסורה מדרבנן ור"י אמר אינה מן המידה דלא מדמינן איסור לטמאה כמ"ש תוס' לשיטתו בד"ה ולד הטומאה דרבנן עיי"ש ואתי שפיר ועפ"ז ניחא דרש"י פי' הטעם הכא מדכתיב תרומתי לא פירש כמסקנא בבכורות דבהא פליגי דר"י סבר לך הראוי לך עביד שימור שאינה ראוי לך לא תעביד שימור דס"ל למאי דקי"ל כשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא וכמ"ד חתיכה אחת משני חתיכות בעינן לענין אשם תלוי עיין כריתות דף ט"ז א"כ תלוי מיקרי לך מדאורייתא ואסור להניחה לטמא אותה למאי דס"ד דגרמא שוה לטומאה ועפי"ז י"ל דבהא פליגי ר"ט ור"י עיין בכריתות דף ט"ז שם אי בעינן חתיכה משתי חתיכות או לא:

דף טו.

בתוס' ד"ה ולד הטומאה דרבנן ז"ל פי' הקונטרס כגון כלי שנטמא במשקין והקשה ר' יעקב דאורליניש א"כ היכי יליף ר"מ מדברי ר"ח הא בשר קודש שנטמא מכלי שנטמא במשקין אינו כשרץ אלא בעבור צורה כדמוכח במס' חגיגה כבר יישבו בעצמם דעובר צורה היינו שונה בעלמא ואתי שפיר וכן הוא ברש"י דף ל"ד ע"א ותעובר צורתו עובר צורת מראיית בשר בלינה בלילה אחד והוא פשיט שייך לדף יג ע"ב בתוס' בד"ה אין מביאין תודה אחרת וז"ל פי' הקי' ואותו לחם פודין ויצא לחולין ויקח מדמים תודה אחרת או לחם תודה אחרת כו' ונראה דרש"י ס"ל דוקא שם דאותו מעות הקבעו מתחילה לתודה זו רק שנתותרו בזה און מביאין תודה אחרת ולא היכא דהוא פודה את הלחם במעות המעות הזה לא הוקבעו כלל באמת מביא תודה אחרת ומוכח לה מסוגיא זו גופא דהיינו שם איתא הלכא זו בשם ר' אבא אמר זו תודה וזו לחמה כדאמר הכי בשם רבה ובאמת הוא גופא טעות הדפוס וצ"ל רבא כדאמר התם תיכף ואמר רבא הפריש תודתו כו' משמע להדיא דקמייתא רבא קאמר לה וקשה למה לי למימר האי דינא אמימרא שני' הא האי דינא הוי מצי למימר במימרא קמייתא בבבא א' אבדה תודה או שהפריש מעות ללחם ונתותרו אינו מביא תודה אחרת וע"כ דחילוק יש דברישא פודה את הלחם וקונה בהמעות תודה אחרת ודו"ק:

דף טו:

בד"ה ומא קסבר ר"י כו' לענ"ד י"ל באמת הוכחת רש"י מדאמר בשש ולא אמר בקיצר מחלוקת קודם שבע אבל שבע וע"כ לכאורה נראה דב"ד וה' לא פליגי אף באם היה מהדר מאוד אחר אוכלין וביקש ולא מצא אפ"ה לא פליגי או די"ל דהיה לחמ"ש וארבע והאי דאמר שש אורחא דמילתא נקט ר"ל דמן הסתם בד' וה' ימצא להם אוכלים כקושית התוס' וכן נראה מפי רש"י ז"ל:

בא"ד מה שהקשו מנ"ל דילמא משום דבעי למימר אבל בשבע ד"ה שורפין י"ל דרש"י ז"ל הכי קאמר מי נימא דנקט שש ולא אמר מחלוקת קודם שבע אבל בשבע ד"ה דוקא נקט בשש ודוקא בשעה שישית אכל בשעה ד' וה' אם ביקש אוכלין ולא ומצא אע"ג דלאובוד אזלי אפ"ה לא ישרפנו או"ד מש"ה נקט בשש דאורחא דמלתא הוא כדפירש"י ובזה שכתב אורחא דמלתא נכלל גם קושית התוס' אף דיש למצוא באם ביקש אוכלין ולא מצא מכל מקום אורחא דמלתא למצא להם עוד אוכלין וק"ל ולא מפורש כפירוש תוס' דמדאמר אבל בז' וכו' באמת דהכי קאמר ר' יוסי אינו מן המודה דלא גמרין מהתם דהתם הוי אזיל לאיבוד משא"כ כאן בשש אינו אסור אלא מדרבנן והוי ראוי' לך מן התורה וא"כ צריך שמורה ולא יטמאה ביד משא"כ התם דלא הוי ראוי' לך והש"ס דקאמר לעיל הייני להאי טעמא דאמר דכתיב משמרת תרומתי משא"כ למאי דמסיק בבכורות דפליגי בזה אם הוי ראוי' לך דר"א סבר שמא יבא אלי' ויטהרנם ור' יהושיע סבר דלע"ע לא הוו ראוי' לך היינו התה דוקא דלא הוי מן התורה ראוי' לך ועיין לעיל מם שכתבתי וק"ל וצריך ליבן ועיין עוד לזה :

דף יז.

בתוס' ד"ה רביעי בקודש וכו' ועוד אמאי קרי לשרץ כנף לכאורה הי' נראה לומר דבכנפו היינו בראש אחד מן השרץ דהיינו בקצה השרץ ואתי לאשמעינן מה דאמרינן בחגיגה דף י"א כעדשיה מן השרץ לא כתוב דתנא כל הנוגע בהם יכול בכליו ה"ל מהם במקצת מן השרץ וכו' וא"כ י"ל דרבי בדק אותם גם בזה אם יאמרו דהלחם גופא לא נקדש דבעינן עד שיגע בכלו ועיין בסוף פרה פרק י"ב משנה ה' אוחז הטהור בקרדום הטמא ובכנפי עיי"ש דפירושו בקצה הקרדום עיי"ש בר"ש וכלל ב' שאלות בתוך שאלתו איברא לשון רש"י ז"ל שכתב וז"ל ונגע בכנפו באותו כנף שהשרץ בו כלומר השרץ עצמו וכו' משמע דמפרש דכנפו קאי אבגד ור"ל באותו כנף שהשרץ בו וא"כ באמת מה שהקשו התוס' היינו הוא גופא קשיא למה אמר בלשון כנף השרץ ולא בבשר קודש אל הלחם ונהי דתיבת בכנפא לא קאי אשרץ כנראה מפי' רש"י מ"מ למאי אמר בהאי לישנא. ג"כ י"ל דאמר בדרך זה דנגע באותו כנף שהשרץ בו דמאחר שהוא נושא השרץ בכנף בגדו ונוגע באותו כנף כמו שהוא נושא אותו דא"כ לפ"ז לא נגע בכילו השרץ מאחר שהוא אוחז בהכנף אם יאמרו דהלחם לא נטמא מאחר דכל השרץ לא נגע ואנן בעינן עד שיגע בכילו כן נלענ"ד ליישב קושיא זו לשיטת רש"י:

ומה שהקשו מנ"ל דואל כל מאכל וכ' פירושו או אל כל מאכל יש לומר מדלא תפס עין פרטי כמו שתפס ברישא ע"כ דשאל אותם אם היין יגע אל כל מאכל דאם יאמרו בקודש דעושה רביעי אפשר דוקא במשקין דהיינו השמן נעשה רביע דמשקין חמורי דעלילין לקבל טומאה כדאמר הש"ס בדף י"ח ע"ב דחומרא דמשקין בעלילין לקבל טומאה מש"ה מקבלין טומאה מאוכל ה"ה לענין רביעי נימא הכי וכה"ג הקשה בהר"ן לקמן בדף י"ח ע"ב בד"ה ולאו ק"ו הוא וז"ל קצת קשה דהא איבעי הכי הוי מצי למעבדי' בפשיטות דמה אוכל שאינו עליל מטמא בשרץ משקין דעלילן לקבל הטומאה כדלקמן אינו דין שמטמא בשרץ עכ"ל עיי"ש:

וא"כ מש"ה בעי דאם אמרו יקדש אכתי לא ידע דלמא דוקא במשקין ולא באוהל וגם אשמעינן דטומאה עושה כיוצא בה כדפירש"י בדף צ"ד ע"א ד"ה אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא דילפינן מנבואת חגי לחם ונזיד יין ושמן וגם אשמעינן דמשקה מדבחייא מטמאין וק"ל:

והקשו עוד בד"ה הנ"ל והא כל שאין לא טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה וכתבו תוס' לחלק דוקא לענין לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה עכ"ל ועפ"ז מיישב מה דהקשה המשנה למלך בפ"ה מהילכות טומאוה הלכה ג' בסוף פסקא המתחלת ודע דבהא כלל דאמרינן חרב הרי הוא כחלל וכו' כתב לבסוף להנך דעות דס"ל בכל הכלים חרב הוא כחלל א"כ למנ"מ כתב חרב וכתב הרשב"א בחידושיו פרק לא יתפור דלא נאמר חרב אלא להוצא כלי חרס וכתב למאי שכתב רש"י סוף עורבין דף ק"ד דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה אפי' נוגע במת מקרא אחרינא א"כ לא יצטרך האי קרא שאינו נעשה אבי אבות הטומאה י"ל דנ"מ דאפי' לענין אוכל ומשקה אינו נעשה הכלי חרס אבי אבות הטומאה ודו"ק:

דף יט.

בד"ה לא לישתמיט תנא וכו' אין נראה לר"י דהא:

אוקמא כר"ע וכו' י"ל דרש"י בא להביא ראי' דהך מ"ד דאמר שם חמש אחרונות דלית להוא דררא דאורייתא וקשה הוי קתני רביעי בקודש כמו שתמהו שם בתוס' ע"כ כתב רש"י ליישב דהך אמורא ס"ל סתם משנה ר"מ ולר"מ ע"כ לא משכחת רביעי בקודש אלא מדרבנן ור' יוחנן דמוקי לה כר"ע ס"ל באמת דהוא דאורייתא דאיהו ס"ל אוכל עושה כיוצא בו ועיין במהרש"א שכתב דהא דכתב רש"י לבסוף דלר' יוסי אוכל עושה כיוצא בו וז"ל ולפ"ז משכחת רביעי בקודש לר' יוסי אלא רש"י לעיל נקט מלתא דפסיקא הייני לר"מ ור"א דלא ס"ל טומאה עושה כיוצא בו וכו' עיי"ש אלא דאיכא למידק לר' יוחנן דמוקי כר"ע וא"כ רביעי בקודש דאורייתא ולמנ"מ תני לה בהדי מעלות דחומר בקודש וכן צריף כלי לרב חנן. שוב ראיתי הקושיא זו בחגיגה דף כ"ד בד"ה מנינן לרביעי דהוקשו כמו שכתבתי וכן הוא כוונת התוס' בכאן אלא שקיצרו קצת י"ל לשיטת רש"י לדידהו אע"ג דהוי קצת מהן דאורייתא קרי מעלה במ"ש תוס' בחגיגה דף כ"ג ע"ב בד"ה והא דרבנן והוא סוגיא ערוכה בפסחים בהא דהעריב שמשו אוכל בתרומה אלא מעלה דאע"ג דהוא דאורייתא קרי לי מעלה עיי"ש בתוס' וזה צריך ליבן. ומה שהקשו עוד באותו דיבור על הא דפי' הקו' דמדכתיב הוא טמא ואין עושה כיוצא בו וכו' והקשו לרבינא דאמר מקרא מלא דיבר הכתוב א"כ איצטרך הוא לקדשים. למעוטי דאין עושה כיוצא בו דלא נימא מוהבשר אשר יגע בכל טמא דעושין כיוצא בו עיי"ש זהו לשיטתם בדף י"ד ע"א בתוס' ד"ה אכל תרומה וקדשים יכו' משא"כ לפרש"י דלא ס"ל דנפקא לן עושה כיוצא בו אלא מנביאת חגי ע"ש וק"ל וצריך ליבן עוד ועיין בתוס' בכאן בד"ה עלמא וכו':

זה שייך לדף יכ"ז ע"ב גבי סוף התוס' ד"ה אור לארבעה עשר.

ומה שהקשו תוס' על פירש"י מאי פריך כי משכחת לה לבטלה הא פי' ודעתי עלה שחס עלי' לבטלם עכ"ל י"ל דלכאורה קשה על המקשן מנא לי באמת להקשות דלמא דחיישינן דדעתי' עלי' שיהא חשובה בעינו ולפ"ז ניחא שי"ל דהמקשה הי' סבור גם אחר איסורו מהני ביטל בלב כדפריך אח"ז בדף ד' ע"א ולבתר איסורו לא מצי מבטל והתניא שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות למעלי' וא"כ שפיר פריך דכיון דלא יחוס רק רגע אחת ואח"ז באמת יחזור מזו המחשבה שרצה לזכות ומבטל בלבו ומחשבה מוציא מידי מחשבה והתרצו תרץ דלמא משכח בתר איסורו ולא מצי מבטל כאשר הביא הא דר' אלעזר דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו של אדם וכו' וא"כ אתי שפיר דלא מהני מחשבה טובה שלו שיהא בטל אחר איסורו וגם לדעת הרע"ב ניחא דהכי מקשה וכי משכח לה לבטלה ואין לומר דחיישינן דדעתי' עלה שיהא חשובה בעינו דא"כ מה מועיל הביטול מתחילה כיון דאם ימצא גלוסקא ויחס עלי' דחשובה בעינו ויחוס עלי' לשרפה א"כ הדר מביטולו ואתי שפיר ודו"ק:

דף כ.

בתוס' ד"ה ובשעת שחיטה וכו' ועיי"ש קושית תוס' ועיין במהרש"א ודבריו צ"ע ועיין בחודושי הר"ן בחולין דף ל"ו והנראה לענ"ד ליישב לדעת רש"י דהא דלא גזרו בבי מטבחיא היינו המים והדם שהם כבר בעזרה דלא יהי' מקבלין טומאה משים הפסד קדשים עיין בדף ע"ז ע"א ברש"י והיינו דוקא המים והדם שבעזרה אם יהי' מקבלין טומאה יטמאו הבשר שמדיחין בהם משא"כ הכא דתלושין כזה שהעבירה בנהר ומשקה טופח עלה זה לא יצאו מכלל שאר משקין ומטמאין הבשר. וגם י"ל הני תלושין אחשבינהו והוי כמו מחוברין עיין דף ט"ז וזה צריך ליבן עוד וד"ק כן נלענ"ד ליישב מה שהניח הר"ן בצ"ע על פירשו':

דף כג:

בד"ה דכתיב והנה שורף וכו' ובתוס' ד"ה דהא כתיב וכו' נלענ"ד ליישב קושיות תוס' דבאמת ר' יהושוע בן לוי סבר כר' יוסי הגלילי שם בפסחים דף פ"ג ע"א דריה"ג ס"ל דמוכח מהתם אפי דם טעין שריפה וכדאמר ר' יוחנן דדם ובשר חדא מלתא וטעם דרבנן דפליגי עלי' דלא כמו שכתבו תוס' בד"ה אמר להם וכו' דטעמייהו דס"ל דלא מוכח שריפה מהתם אלא כמו שכתבו דרבנן ס"ל דלא ילפינן דורות משעה וס"ל לרבנן דשעיר נחשון הי' כמו שכתב רש"י כאן והוא פלוגתא דמ"ד מישאל ואליצפן הי' בחל שביעי שלהם הי' בפסח א"כ ביום השמיני היינו בשמיני לחודש כמ"ש המזרחי ע"ש ועיין בסוגיא דפסחים א"כ יה' טעם דרבנן דפליגי דלא ילפינן דורות משעה משא"כ ריב"ל ס"ל כסברת הנך תנאי דשעור ר"ח הי' וא"כ נוכל למילף או דס"ל כהנך תנאי בעלמא דילפינן שעה מדורות מאחר דפליגי בזה אי ילפינן שעה מדורות בעלמא וא"כ אתי שפיר והסוגיא דף פ"ב דאמר בשלמא טמא שמע כר' יוחנן דמתניתין הכי ס"ל דדם לא הוי פסולי מחמת דבר אחר אלא מיקרי פסולי בגופו ומפרש דלא כפי' תוס' שם בד"ה בשלמא וכו' וז"ל אין לפרש דאמיד דקתני במתניתין קאי כו' אלא אשריפה גופא קאי וס"ל ע"כ סברא זאת דסוגיא ס"ל כר' יוחנן דדם הוי פסולי בגופו עיי"ש ואתי שפיר הכל זה צריך ליבן:

דף כד:

בד"ה צירעה וכו' ע"ש מה שהקשו ולענ"ד צריך עיין ולא הבנתי כלל הקושיא דהנם באמת מבואר שם להדיא בסוגיא דמשני ההוא לאתוי חי' היינו כדתנא ר' שמעון בן מנסיא אומר וכו' דהיינו קודם שנתקללה הנחש והא לה רגלים ונקצצו כפרש"י בחומש וא"כ אתי שפיר דאמר אשר תרמוש וצ"ל לשיטת תוס' ועיין במה שכתבתי במקום אחר ליישב זאת:

דף כו.

בד"ה ותסברא וכו' הגם דכבר כתבו בדף כ"ה ע"ב בד"ה לא אפשר דפליגי בדאורייתא היינו דאביי מתיר אפי' בדאורייתא אבל רבא ס"ל אפי' בדרבנן דומיא דגרירה כן צריך לפרש לפי פשיטו אמנם י"ל קושיתם דרש"י ס"ל כשיטת הפוסקים דדבר דהוא טורח גדול לא מיקרי יש לי מתירין ועפ"ז מיושב קושית התוס' בדף כ"ז ע"ב בד"ה הקדש אפי' באלף לא בטל וכו' עיי"ש וא"כ הכא כיון דהש"ס קרי לי' לא אפשר ופסיק רישי' לא הוי כמ"ש תוס' בד"ה לא אפשר וכן יראה מפרש"י בד"ה והא הכא דלא אפשר וכו' דלמא מכווני להניח וא"כ הוי ספק דרבנן לקולא ולא הוי אטרוחהו רבנן ודו"ק וצריך ליבן:

דף כט.

בד"ה בדין י"ל דנ"מ דמותר באכילה אם נתן לו העכו"ם במתנה באופן אם יאכל ויבלענו אז יהא שלו במתנה וק"ל צריך ליבן:

דף לא:

ד"ה שקונה משכין עיי"ש בתוס' ונלענ"ד ליישב בהקדם מה שכתוב הש"ע בסי' ע"ב סעיף ו' המלוה על המשכון נעשה לו ש"ש וכתב שם השיך הטעם משום דחפיה לי' אזוזי וכו' ועיי"ש בש"ך שכתב ליישב מה שהקשה המהרש"ל דאף דש"ס לא קאמר האי טעמא דמשכני בשעת הלוואה איירי משא"כ שלא בשעת הלוואה וכו' ע"ש וכן הוא מוכרח בש"ס דף פ"א ע"ב כאן שלא בשעת הלוואתו פרש"י משים דתפס לגוביינא וכו' והתם לא הזכיר כלל הא דרי יצחק עדיין וע"ש מהאי טעמא וכן כתב הש"ך בעצמו בסי' ע"ב ס"ק ט' ע"ש דמיישב קושית הרמב"ן ולט"ז מיושב קושית תוס' בפשוטות דהא דפרש"י בדר' יצחק דקונה אף לענין אונסין הייני למאי דמסיק הש"ס דר' יצחק איירי שלא בשעת הלוואתו ע"פ ב"ד וא"כ ע"כ דהיינו אפי' לענין אונסין דאי לענין דנהוי ש"ש בלא"ה ידענא מסברא דתפוס לי' אזוזי כדקיי"ל בשיר שנגח עיין בש"ך בסי' ע"ב ס"ק ס' במה שכתב ליישב דברי הרמב"ן דהביא שה הסוגיא עם פירש"י בההיא הנאה דתפיס שור אנזיקין הוי ש"ש עיי"ש וא"כ מה קאמר ר' יצחק מנין לבע"ח שקונה משכון ע"כ כייני לאונסין מה שאין כן בסוף דבריו שם בב"מ דף פ"ג קודם דפריך ותסברא א"כ כוי ס"ל דר' יצחק איירו בשעת הלוואתו א"כ הוכרח להביא ראי' דבשעת הלוואתו לא שייך האי טעמא דתפס לי' אזוזי כמ"ש התוס' הביאם הש"ך וא"כ שפיר משני הש"ס דמתניתין דתנן דהוי מלוה על המשכון ש"ש בשעת הלוואתו כדרבי יצחק ור"י לא איירי אלא שקונה אותו להיות כשומר שכר אבל לאונסין באמת בס"ד אינו חייב באונסין ואפשר דילך תהי' צדקה וכו' מיותר דמאי אשמעינן בודאי אם עשה המצוה אזי יהי' לו זכות לפני ד' וע"כ אשמעינן כדר' יצחק ואתי שפיר הכול ודע דר' יהודא דפליג ואמר הלוהו מעות הוי שומר חנם ולא ס"ל האי סברא דתפס אאגרי' א"כ אכתי דר' יצחק תנאי הוא ולשיטת רי' לא קונה לאונסין דלר' יהודא אינו מוכח אלא דהוי ש"ש ואפי' למאי דמחלוף רבה בר אבוה דשוכר הוי ש"ח מ"מ דלא ס"ל האי סברא א"כ ליכא ראי' לאונסין ודוק זה צריך ליבן עוד ובפסחים פרש"י לענין אונסין ובב"מ ושם ניחא משים דאליבא דר' מאיר קאי שם וכאן:

דף לג:

בד"ה לאימת מתכשרי כו' והר' אלי' וכו' י"ל לענ"ד לשיטת רש"י דאצטרך קרא באם שובר אוכלין שהי' בו כביצה דאז הוי מטמא אחרים לא אמרינן ע"י שבורה נטהר דתי לא מטמא אחרים אפי' חזר וערבן כמו כלי חרס שנשבר דשוב אינו חוזר לטומאתו הישנה ואפי' להבא אינו מקבל טומאה לדעת חכמים דפליגי אר' מאיר עיין תוס' שבת דף מ"ז בראש העמוד ואתי שפיר וק"ל וזה צריך ליבן:

דף לה.

בד"ה כוסמין מין חיטין ולענ"ד כוונת תוס' מדאמר שם על ברייתא אחרת למאי הלכתא ולא פריך על ברייתא זו ש"מ ברייתא זו הוי מפרש דקאי על מתניתין לענין חלה איברא למאי שכתב תוס' בד"ה תנא וכ' ז"ל בסוף הדבור ועוד יש לפרש לענין חלה מתני' באם יש בכל אחד כדי שיער חלה אין תורמין ממין על שאינו מינו ע"ש בתוס' ואתי שפיר זה צריך ליבן:

דף לו.

בד"ה האוכל נבלה ביום הכפורים וכו' לענ"ד י"ל ע"פ מה שכתבו תוס' ביבמות דף ל"ג ע"א בד"ה באיסור בת אחת וכו' וזה לשונו והשתא הא דפליג ר"ש ואמר אינו חייב אלא משום אשת אח אע"ג דבת אחת הוא אשת אח דחמיר חיל דאין לה התר אתר מיתה אלא במקום יבום משא"כ אחות אשה שרי אחר מיתת עכ"ל וא"כ י"ל לרש"י כשבאו שני איסורים דנבלה ויוהכ"פ בבת אחת חל טפי איסור נבלה דאין לה התר לעולם משא"כ איסור י"כ אע"ג דהוא חמור דיש בו כרת כדפריך רב אשי בחולין דף ק"א ע"א דפריך אר' יוסי הגלילי יבא איסור טומאתו ויחול על איסור טומאת בשר דהא טומאת הגוף כרת ומשני רב אשי מן לימא לן בטומאת הגוף חמור דלמא טומאת בשר חמור דלית לי' טהרה במקוה משא"כ טומאת הגוף ובפרט לשיטת ר"ש כל שהוא למכות וליום כפורים בעינן ככותבת ולפ"ז יצא לן דאליבא דר"ש באמת למסקנא דתירוצו דרב אשי י"ל באמת ר"ש אית ני' אסור כולל באסור חמור והכא לאי חמור הוא איברא ז"א דע"כ לית לי' איסור חמור חל דאל"כ מ"ט בנבלה ביוה"כ פוטר ר"ש וא"ל מאתמול לא הי' חל איסור יום כפור דהי' איסור משום אבר מן החי דהא י"כ יש לחול אאבר מן החי דאית לי' ג"כ היתר ע"י שחוטה וע"כ דלית ני' חיסור חמור ונלענ"ד דזהי הכריחו לרש"י לפרש כן דקשה לי' מאי דוחקא לאוקמא כר"ש ולא כר"י הגלילי דלית לי' איסור כולל כדמוקי בחולין וע"כ צ"ג דס"ל כרת הוי איסור חמור וחל על נבלה כסברת השיש בשבת דף כ"ה וביבמות דף ע"ג דכרת עדיפא א"כ מאי ראי' מייתי מריש וע"כ פי' רש"י דר"ש פוטר אפי' בנתנבלה ביום הכפורים וע"כ דלית לי' איסור חמור חל וק"ל וצריך ליבין עוד בזה:

דף לט:

בד"ה ערוגה וכו' לפרש"י יקשה אמנם עיין בשבת דף פ"ה בד"ה וקים להו לרבנן וכו' דתירצו עוד בענין אחר ע"ש וק"ל ומתרץ רש"י ז"ל לפי תרוצם שם:

דף מא.

בד"ה אם באו במחתרת על פירש"י דפירש להדיא דלרבנן שרי צלי קדר כו' נלענ"ד ליישב דהכי פירושו דנ"מ בצלי קדר באם צלאו ואח"כ בישלו בצלי קדר שרי דבאמת בקרא לא כתיב אלא מים ושאר משקי ילפינן מקו"ח וא"כ צלי קדר בצלאו ואח"כ בשלו פטור שרי וס"ל כקושיות התוס' דאין מזהירין מן הדין וליכא מלקות בשאר משקין לרבנן וא"כ אי צלי קדר דקאמר דמותר והיינו מצלאן ואח"כ בשלו וס"ל כמ"ש הלחם משנה ליישב שיטת הרמב"ם ע"ש בפ"ח מה' קרבן פסח ועיין בתוס' ד"ה אמר רב כהנא וכו' ע"ש וכל זה צריך ליבן:

דף מב.

בד"ה ואלו עוברין וכו' י"ל לשיטת רש"י ע"ש מ"ש תוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה מאי ביניהו וכו' וז"ל וכ"ת כיון דמרבינן לאכלה ה"ה להנאה דהוי בכלל חמץ גמור א"כ כרת נמי לחייב עכ"ל אמנם רש"י לקמן בדף מ"ג ע"א ז"ל לענין כרת נא כתיב כל מחמצת וכו' ע"ש במהרש"א דכתב בשם הר"ן ובעל המאור דקשה לכתוב מחמצת וכ"ש כשהוא חמץ גמור וכו' ע"ש א"כ י"ל באמת כי מרבינן לאכלה י"ל דהוי בכלל חמץ וה"א דחייב כרת ג"כ מש"ה הוצרך למיעוטא ותוס' לא ס"ל הכי כנראה מדברי תוס' הנ"ל וכן כתב מהרש"א מטעם אחר דמוכח דתוס' לא ס"ל הכי וא"כ עכ"ש דעת רש"י נתישבה לענ"ד זה צריך ליבן ויש להאריך עוד:

דף מג:

בד"ה כמאן כר' אליעזר דדריש כל כי והקשו שם חדא דזעירי דלא כרבא וכאביי י"ל דזעירי מיישב בזה מאי דאסיק הש"ס בקושיא לר"א דדריש כל נדרוש תערובות כרת וי"ל זעירי לפי' רש"י ניחא דדריש כי כל רק לחצי זית חמץ וחצי זית מצה בעין ולא על תערובות כמ"ש אח"ז מנ"ל לר"א ערובי בלאו מאחר דצריך קרא להתר מצטרף בעין ואתי שפיר ולענין קושיא שני' עוד מה קאמר כמאן כר"א הא כרבנן נמי אתי ודרש כי כל רק להיתר מצטרף לאיסור (י"ל דא"כ אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי) וכשהוא בעין ולא על תערובות ומש"ה ס"ל על ערובו בלא כלום דעל תערובות ליכא קרא אבל בעין ילפינן דבאמת תרי כי כל כתובי כמ"ש בחומא לעיל בע"א וא"כ קשה למה לי כי כל בחמץ ניליף משאור דהתר מצטרף לאיסור ואין לומר ע"י תערובות א"כ אמאי פליגי בעירובו על ר"א וע"כ לרבנן לא דרשו כי כל בשאור להיתר מצטרף לאסור אלא ס"ל כרבא דאיצטרך לחייב אכזית דלא נימא דבעינן קומץ שלם משא"כ לר"א שפיר קאמר זעירי דהתר מצטרף לאסור דאין לומר ג"כ הא דאמר מקצתו היינו כזית שלם לעולם דאין התר מצטרף לאיסור א"כ למה לי קרא על עירובו דמה"ת נימא כזית שלם יתבטל כמ"ש מהרש"א ז"צ ודוחק לפרש הברייתא מקצתו כזית שלם ועירובו היינו התר מצטרף לאיסור דלמה לי' למיחלי' בעירובו דהא אפילו לחצי זית בעין איסור וחצי זית התר צריך קרא לשיטת רש"י ולמנ"מ תלה זאת בעירובו מנין וע"כ דפי' מקצתו היינו בעין ועירובו היינו התר מצטרף לאיסור ע"י תערובות. כמ"ש רש"י ז"ל ולתוס' לא קשה למה תלה בערובי דאזלי לשיטתם בסוף הדיבור דאין התר מצטרף לאסור כ"א כשהוא מעורב דוקא כמ"ש בסוף הדיבור דמוכח מחטאת, אמנם לרש"י י"ל באמת כמ"ש במגינו שלמה דה"א אפי' נגע היינו אפילו בלא בלא בלועה כלל וכן משמע משנה זבחים רקיק שנגע ברקיק עיי"ש בזבחים ואתי שפיר:

וגם קושיא זו שהקשו מנ"ל לר"א התר מצטרף לאיסור י"ל דיליף משאור דלא שייך כאן חולין מקדשים לא ילפינן דהא שאור לאו קדשים הוא וכן מוכרח קצת מדלא חשוב זעירי חטאת וע"כ בקדשים לא קא מיירו ובפרט לרבא דאמר כל מילי דאמר' רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני א"כ מה שאמרה תורה שאור ודבש לא תעשה מנחה לד' אינה קדושה כלל ולא הוי קדשים ואתי שפיר ודו"ק:

ד"ה מקום מגעו וכו' מה שהקשו בתוס' עיין בר"ש שם על המשנה הנ"ל מיישב כל קושית התוס' עיי"ש ביארו באריכות:

דף מד.

בתוס' ד"ה אלא מאי היתר מצטרף לאיסור כו' והנה רש"י גרס בהדיא מה שכתבו התוס' ודלא גרסינן יהי' נראה לענ"ד ליישב קושיות תוס' דהקשו מאי ס"ד דאביי ועוד לרבנן צריך לומר דלא ס"ל היתר מצטרף לאסור וכו' עיין שם בתוס' ד"ה מאן שמעת וכו' שכתבו וז"ל ובפי' שני דסיכה דרשי כל גבי האזרח ודוקא הכא לא דרשי כל בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכו' והנה רבנן דהתם בסוכה היא רבנן דר"א עיי"ש וא"כ אי אמרינן לרבנן משרת לטעם כעיקר א"כ רבנן ס"ל טעם כעיקר בכל איסורין א"כ למה לי קרא בחטאת ואין לומר לענין התר מצטרף לאיסור א"כ כיון דמצינו עכ"פ היתר מצטרף לאיסור בשום דוכתא מה"ת לא נדרוש כל לרבות חמץ ג"כ דלהוי היתר מצטרף לאיסור אמנם אביי י"ל דס"ל דבאמת כסוגיא דנזיר דחטאת אתי לטעם כעיקר ומנזיר לא הוי גמרינן דמה לנזיר שכן חמור איסורן דתרצן. אסור לי' כמ"ש תוס' בדף מ"ה בד"ה ורבנן אמר לך וכו' ע"ש ואתי שפיר ודו"ק כי קצרתי:

ועוד י"ל באמת אנן חזינן דר' יהודא יליף אין ביעור חמץ אלא בשריפה דילפינן מנותר ולא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן כמו שכתב הרא"ש בטעם דרבנן עיי"ש וכן נראה מדברי התוס' דלא ס"ל גם לרבנן האי סברא חולין מקדשים לא ילפינן וצריך לומר מאחר דחמץ דמי לקודש דישני בבל תותירי א"כ ילפינן שפיר מנותר וא"כ הכא אמרינן יקדש להיות כמוה' שאם היא נותר אף השני נעשה נותר וא"כ לענין פסול נותר דמי' לי בבל תותורי ושפיר יש למילף חמץ מחטאת דאין שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן הואיל דדמי בבל תותורי וכ"ז לשיטת רש"י דעוברין היינו בל יראה משא"כ לתוס' דפליגי עלי' אתו שפיר דלא דמי לנותר שנותר ישנו בבל תותורי וק"ל:

ועוד איכא למידק מ"ש תוס' דלרבנן י"ל דאתי לטעם כעיקר דלשיטת רש"י ז"א דעיין ברש"י סוף הסוגיא וז"ל ורבנן דפליגי עלה דר"א ולית להו טעם כעיקר וס"ל דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וצ"ל הא דפליגי ולא ס"ל בחמץ היתר מצטרף לאיסור כמו שכתב מהרש"א וא"כ בס"ד דאביי דכל איסורין שבתורה ילפינן מנזיר ולא הוי ידענין דהוי שני כתובים א"כ אמאי פליגי רבנן דהא טעם כעיקר דאורייתא וצ"ל דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וא"כ אמאי פליגי רבנן אברא מהרש"א ז"ל הקשה שם אפי' רש"י דא"כ מאי פריך ור"ע טעם כעיקר מנ"ל דלמא לית לי' ועיין בתוס' ריש פרק ג' מונין רצה לומר דשם כתבו דיותר מסתבר לטעם כעיקר מלדרוש היתר מצטרף לאיסור ולשיטת רש"י זה אינו כן הוא המובן (מכח דסבר דטעם כעיקר לאו באורייתא ואתי משרת להיתר מצטרף לאיסור) דזהו הוא הקושיא אמנם י"ל דרש"י מפרש כמו שכתב תוס' בחולין ובע"ז דהא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין דילפינן מגועלי עכו"ם והוא רק עשה ור"ת הקשה לו דהד"ר ללאו עיי"ש וא"כ פריך הכי דהא ר' יוחנן דשמעתין דס"ל כר"ע דמשרת אתו להיתר מצטרף לאיסור מנ"ל טעם כעיקר ומשנו מגיעלי עכו"ם, אמנם לשיטת תוס' דהתם אי אפשר לומר כן דא"כ דעל ר' יוחנן קאי א"כ קשה יהא באמת הדרא ללאו ולוקין ואיהו אמר אסור ואין לוקין אמנם לשיטת אביי יש לומר דילפינן מבשר וחלב כמ"ש תוס' בד"ה ורבנן מבב"ח וכו' ואתו שפיר:

ודע מתוך דברינו מיושב קושיות תוס' אלא יליף מגיעולי עכו"ם ע"ש דאפשר דר"ע דריש כל בחמץ לטעם כעיקר וצריך ליבון. ודע עוד לשיטת תוס' דרבנן לית להו טעם כעיקר בכותח הבבלי (דלת בי') כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש כשיטת הרמב"ם דאי לית בי' כזית בכדי אכילת פרס לא שייך טעם כעיקר דאין הטעם נחשב לכלים וא"כ בס"ד דהוי סברינן דאית בי' כזית בכדי אכילת פרס פריך שפיר אמאי פליגי רבנן דלמה להו משרת וא"ל לטעם כעיקר א"כ גם הכא לחייבו מטעם כעיקר ואם להתר מצטרף לאיסור א"כ לחייבו מזה הטעם אמנם למ"ש דמה לנזיר שכן חמור איסורו דחרצן אסור לו אתו שפיר ויש להאריך עוד וצריך ליבון:

דף מה.

בתוס' ד"ה משום דהוי שני כתובים הבאים כאחד וכו' עיי"ש במהרש"א במה שהקשה אם ר"י אליבא דר"ט אמר א"כ תקשה חמץ בפסח נמי כדמקשינן לעיל לזעירי וע"ק כיון דדריש ר"ע כל דגבי חמץ להתר מצטרף לאיסור ה"נ דריש כל דבל תקטירי כר"א וא"כ אמאי לא נקט ר"י נמי בל תקטורי עכ"ל ונראה ני די"ל דר' יוחנן ס"ל כאביי דיש הקטרה בפחות מכזית ע"ש בפי' רש"י דדריש כל לחצי זית וא"כ בלאו צירף חייב וזעירי פליג עלי' בזה וס"ל דלא כאביי ובזה מיושב בחמץ בפסח נמי דריש כל לאסור אפי' כ"ש ולא לענין התר מצטרף לאיסור דלא צריך צירוף רק בנזיר בא לאשמיעני דלא נימא נמי דדרשינן כל לאסור אפי' חצי שיעור דהרי אמרה תורה משרת ופרושו שאם שרה פתו ביין ואי איכא מיין לחודא שיעור לא צריך קרא וע"כ דאינו חייב אלא בכזית והתר מצטרף לאיסור אברא לפי זה יקשה באמת למה לי כל וא"כ למסקנא אמאי לא משני דס"ל משרת ליתן טעם כעיקר וכל להיתר מצטרף לאיסור וס"ל כרבנן ז"א דא"כ הוי לי' לדרש כל לאסור כל שהיא כדדריש בשאור בל תקטירו ומשרת ליתן טעם כעיקר וע"כ דס"ל כר"ע דמשרת להתר מצטרף לאיסור אתי אברא אין זה מוכרח אכתי הוי לשנוי הכי כקושיות רש"י דס"ל משרת ליתן טעם כעיקר וכל להיתר מצטרף לאיסור וא"ל דלמא על כ"ש דלמא ס"ל כהאי ברייתא הובא לקמן מכל אשר יעשה לימד על איסורי נזיר שמצטרפין ואי נימא כל שהוא אסור למה לי צירף י"ל דא"כ בשאר איסורין מנ"ל דיליף בברייתא מנזיר מה לנזיר שכן אסור כל שהיא וא"ל גם לפי' רש"י מ"ל לתרץ כן י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דא"כ מאי פריך ור"ע טעם כעיקר מנלן דלמא לית לי' בשאר איסורי' ועיין בתוס' דנזיר וע"כ לומר אנזיר קאי ושפיר פריך ועיין במה שכתבתי במקום אחר בזה הענין וכל זה צריך ליבון ובירור כי באמת א"א להעמיס פירש זה בר' יוחנן שאמר חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת משמע מהאי טעמא אתי עלה וא"ל באמת על ר' יוחנן למאי הוצרך למשרת ולא אמר מהא הוכחה דכתוב כל אשר יעשה י"ל דבא לאשמיענן אפי' נימא מכל אשר יעשה אתי לאשמיענן שאינו נזיר עד שיזור מכילו ע"ש בנזיר וק"ל וכ"ז צריך ליבון דא"כ מה הקשה הרשב"א שוב:

עוד באותו דיבר במה שהקשה המהרש"א י"ל ר"י סבר כאביי דש הקטרה לפחות מכזית וכן כתבו תוס' במנחות דף כ"ז ע"ב עיי"ש וקושיא שני' עיי"ש בברכת הזבח הובא בצאן קדשים דלפי פרושו הוא חדא קושיא אי דריש כל א"כ חמץ בפסח נמי י"ל אה"נ אלא נזיר איצטריך לי דלא נימא דדריש וכל משרת ענבים לא ישתה דלרבות אתו אפ' בכל שהיא דלענין אכילה דוקא הלכה למשה מסיני בכזית וגם מדכתוב כל אשר יעשה לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה ש"מ דלא הוי בכ"ש משא"כ לענין שתוי' וע"ז אמר שהרי אמרה תורה משרת כר"ע דאם שרה פתו ביין חשוב ואי נימא דיש שיער ביין בכל שהיא למה לי קרא כפי' רש"י בשמעתין דאי איכא כזית מיין לחודא למה לי קרא וה"ה באים נימא בכל שהיא וע"כ דלא דרשינן כמו בהקטרה לחייב בשתי' בכל שהיא ודרש בי' מלתא אחריתא והא דלא הקשה המרש"א א"כ לפ"ז אמאי לא משני דכל אתי להתר מצטרף לאיסור כמו גבי חמץ ואליבא דר"ע דדריש כל ומשרת אתי לטעם כעיקר ז"א דהא לא גרסי בספרים כלל כמו שכתוב לפנינו שהרי אמרה תורה משרת ולא משמע לי למדרש ממשרת טעם כעיקר דיליף מגיעולי עכו"ם אלא להתר מצטרף לאיסור ומש"ה לא דרשינן לחייב שתי' בכל שהיא ועיין בסוגיא דנזיר שם בפלוגתא דר"ע ורבנן בשתי' כ"ז צריך ליבן עוד דהיא גופא קשה מנ"ל לר' יוחנן דדריש ר"ע ממשרת דלמא באמת טעם ר"ע דיליף מכל כמו גבו חמץ וס"ל באמת משרת ליתן טעם כעיקר כרבנן וצריך לומר דא"כ מנ"ל בשאר איסורים כאשר הארכנו במקום אחר עוד מדנקט שרה פת ביין ולא כפירש"י אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר וע"כ דפירש"י הכי חצי זית חלב וחצי זית בשר משום דשרה פת ביין דנזיר ילפינין מכל אשר יעשה ולא צריך לזה ריבוי אחר ודוק:

תוס' בד"ה כאן שלא במקום לישה וכו' י"ל דבאמת דעולה דאמר בעי במערבא וכו' תיקא ס"ל באמת כמ"ש הרא"ש בשם כמה גדולים דהלכתא כתרוצא דרב הינא דסמי קילתא מקמי חמורתא ודלא כתירוצא דאביי וא"כ אין לחלק אף שלא במקום לישה פחות מכזית במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער וכותלים הוי כעשוי לחזק הואיל דדבוקים בהם עיין בפוסקים וא"כ וא"כ אתי שפיר ועיין באשרי ועיין ברש"י ד"ה חייב לבער דחוט מצטרפין ובדפנות קאי וכו' ע"ש כ"ז צריך ליבן:

דף מז.

ד"ה ומיקדושין וכו' עיי"ש מ"ש המרש"ל ועיין במהרש"א ז"ל ונלענ"ד דרש"ל ר"ל אם כוונת רש"י לומר בבכור משום דס"ל מלתא דאיתא בשאלה לא קתני כדס"ד במכות דף כ"א א"כ האיך כתב הא דחמור בקדשים הא איתא בשאלה וע"כ צריך לומר דס"ל כמסקנא שם דתני אע"ג דאיתא בשאלה א"כ בחנם דחק לפרש והן הן דברי מהרש"א ז"ל שרצה ליישב דלמא רש"י בעי לאוקמא בבכור כי היכי דליתא בשאלה וע"ז כתב דז"א וק"ל:

אמנם מ"ש תוס' בחנם דחק נלענ"ד ליישב דרש"י ז"ל ס"ל מדתנן והן מיקדשין לשון רבים ע"נ אחמור קאי ג"כ ותוס' כתבו במכות דהן לאו דוקא והוא דוחק והנראה באמת דתנא אגב אורחא אשמעינן דהא דכתוב לא תעבוד בבכור שורך אפי' בשאר קדשים הדין כן כמו שכתוב רש"י והיה בכל הקדשים אפי' בשאר קדשים קלים דלא נימא דוקא בבכור שהוא קדוש מרחם כדאיתא בספרי הובא בילקוט פ' ראה ואשמיעינן מש"ה דגם החמור הוא קדוש משום דאיירי באמת בסתם קדשים קלים דלאו בכור ורבותא אסי' קדשים קלים דלית בהו מעילה ואינן קדשים מרחם אפ"ה אית בהו משום לא תעבוד וא"כ מעילה איירי בחמור כמ"ש רש"י ואין לומר דאיירי בבכור באמת ובכור דוקא דס"ל דהא דנקט והן מוקדשים משמע רק כיון דהן מוקדשים יהי' איזה קדשים שיהי' ומש"ה נקט והן לשון רבים משא"כ שם בס"ד דאיירי בבכור א"כ הוי ס"ל כמ"ש תוס' והן לאו דוקא וכן הוא מוכרח מדמשני בבכור איירי א"כ ע"כ ס"ל דלאו דוקא מש"ה פריך אלימא טפי והא נזיר קתני וכו'. ודע דלכאורה י"ל הא דלא פריך שם והרי חמור דס"ל חילוק מלאכות ליו"ט וחשוב באמת זורע כדפריך התם ואמר עדא תהא אין חילוק מלאכות ליו"ט ובס"ד נימא דיש חילוק מלאכות ליו"ט וזורע הוא מן חושבנא דמונה משא"כ למסקנא דמשני דתני אפי' דברים דאיתנהו בשאלה א"כ ש"מ דאין חוליק מדלא תני זורע ג"כ ואין לומר זורע הוא מן החשבון דא"כ לחשוב תשעה כגון דהשור הוא אינו בכור או כגון דהחמור קדוש וק"ל וצריך ליבן:

ומה שהקשו תוס' עוד דלמה לא חשיב כלאים וכגון דה' כרם זרוע עם שאר מינין אחרים וכה"ג פריך במכות ולחשוב כמה לאווין וכו' עכ"ל נלענ"ד אדרבה מדפריך שם ונחשוב כמה לאווין ולא משני מידי וכבר עמדו תוס' על זה והקשו שם בד"ה מתקיף לי רב הושיעא ותירוצו דוקא ביו"ט דחשיב י"ט ולא חשיב מן יו"ט אלא חורש שפיר פריך לחשוב מן יו"ט הא דזורע דהא גם הוא זורע בהדי חורש משא"כ כה"ג לאשכוחי איכא טובא כמו דלא חשיב דהי' המחרושה מעצי אשירה ע"ש בש"ס דמכות דף הנ"ל דס"ל דלא כאותו תנא דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וא"כ איכא תמיד כלאי זרעים וק"ל וצריך ליבן:

ע"ב בתוס' ד"ה כתושה ביו"ט מי שרי וכו' ע"ש בתוס' ועל פירש"י נשאר הקושיא דהא פירש"י אחרישה ביו"ט לא לחייב וא"כ מאי משני וגם התימא דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה הנה התימא כבר כתבו בחולין דף קמ"א דנהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אין לוקין על הלאו דעשה באמת דחי ל"ת אלא מחמת העשה ואין לוקין על הלאו עכ"פ עיי"ש בתוס' ד"ה לא צריכא כו' ע"ש בדף קמ"א וגם האי קושיא מיושב משום דלא הוי בעידנא וכי משני באבנים מקורזלית ולא הוי בעידני ופריך ראוין לכותשן קודם החרישה ומשני כתישה ביו"ט מי שרי הואיל דלא מכסה עדיין ופריך ראוין לכתושו קודם החרישה כלאחר יד ועדיין צריך ליבן:

ועוד י"ל למאי דכתבו תוס' בחולין דהלאו לא מודחי לגמרי אלא דאין לוקין עלי' והטעם נראה דהעשה הוא במחזקת ללאו וא"כ מאין יבא מלקות דלא עדיף מהא דאתי מחמתי' וא"כ כי איכא שני לאוין ועשה מילקי אלאו השני אע"ג דעשה דחי ב' לאווין כדאיתא בנזיר היינו שני לאווין גרידא משא"כ ב"ב לאווין ועשה (ודע) בהא דעשה דחי ב' לאווין הוא מכלאים בציצית דכתוב שני לאווין לא תלביש ולא יעלה עליך וזה צריך ליבון:

ע"ו בתוס' ד"ה שה ולא הבכור כו' ותימא דהא בעולה איירי התם י"ל דהתם קאי אחנוכת הבית לעתיד עיין במפורשים על יחזקאל ואמרינן בזבחים דף קט"ו ע"ב דעד שלא הוקם המשכן היו מקריבין עולות זכרים ונקבות ע"ש וא"כ אפשר בשעת חנוכת הבית כיון דעדיין לא נתקדש הי' לו הדין דקודם הקמת המשכן זה צריך ליבן. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מה"ק כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל ומנין אותם קרבנות כולם מלואים הם ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהי' מקרובים מלואים עם חנוכת הבית בימי מלך המשיח כשיבנה בית שלישי וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד וכן קרבנות בימי עזרא וכו' אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפרשני כמו שהעתיקו מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע עכ"ל, ומדבריו נראה קצת כמו שכתבתי עיי"ש בלחם משנה וקצת ראי' לדברי הרמב"ם וכמו שכתב הלחם משנה מכח קושיות תוס' דכאן וק"ל וע"ש בפי' רש"י דמפרש אמילואים דבימי עזרא קאי וע"ש ג"כ לא הי' שוה לשל משה דשל משה הי' עגל ושל עזרא פר וע"ש ואתי שפיר הכל:

דף מט.

בד"ה לשבות שביתות הרשות וכו' ע"ש מה שהקשו ולמ"ד אין מערבין כ"א לדבר מצוה וכו' ואין לומר דרב יוסף דס"ל הכי מוקי מתניתן כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא ודוקא למ"ד דאורייתא אין מערבין אלא לדבר מצוה והיא אתי כרבנן דס"ל תחומין דרבנן דז"א דדוחק לאוקמה הא דר' יוסף דלא כהלכתא ועוד דר' יוסף לא פי' משמע דס"ל לאוקמי מתניתן כר"ע וגם סוגיא דעירובין בדף ל"א ע"א דפריך לימא דר' יוסף כתנאי לא אתי שפיר עיי"ש, והנראה לענ"ד ליישב דרש"י לשיטתו בעירובין ד' למד בד"ה כיכר זו עלי וכוי וע"ש בפי' רש"י ותוס' שם דלפירושו הראשון שם ס"ל לר"א ורבנן דמערבין לדבר הרשות ואפי' לאידך לשנא ר"א בודאי ס"ל דמערבין לדבר הרשות ואתי באמת כר"א וקאמרה המשנה להך תנא דס"ל דמערבין לדבר הרשות אם עירב לדבר הרשות וחזור מיד וע"ש בריטב"א בעירובין דף הנ"ל ועיין עה שכתבתי שם בעירובין דף הנ"ל וזה צריך ליבן:

בתוס' ד"ה אם עבר צופים ע"ש מה שכתבתי בברכות דף מ"ט ע"ב דשם ג"כ הקשו קושיא זו ועיין בתי"ט שמיישב ג"כ קושיות התוס' על רש"י בכאן:

בתוס' ד"ה ישרפו לפני הבירה ע"ש מה שהקשו על רש"י ז"ל ודוחק להעמיס תירוצם בפירש"י וז"ל אברא דבריהם אינם מובנים לי דמאי תירצו דגזרינן בשאר קדשים אטו קדשי קדשים דהא משנה מפורשת לקמן דף פ"א ע"ב דמיעוט נותר ושאר פסולים שורפין בחצרותיהם ובגגותיהן ורק מעצי המערכה אין שומעין להן עיין בדף פ"ב ע"א בברייתא שם עיי"ש אבל הא דכתבו דגזרינן אטו קדשי קדשים ודוקא לפני הבורה צ"ע דלא משמע כן בש"ס שהבאתי ועיין בפירש"י דף פ"ב ע"ב בד"ה ואימורי קדשים קלים דפירש דוקא אימורין דלאו בשר קדשים קלים שריפתן בכל העיר בחצרתיהן וגגותיהן ע"ש והנה התיו"ט כתב וז"ל למאי דמסיק הש"ס שם דכל פסולי בקודש בשריפה הלכתא גמורי לה א"כ מעיקרא לא קשה מידי עכ"ל, ודבריו לא הבנתי דהא הש"ס לא קאמר שם אלא דטעין שריפה הלכתא ופריך א"כ בקודש באש תשרף למה לי ומשני ההוא ששריפתו קודש וא"כ הדרינן למ"ש למ"ש בתחילה דאין לי אלא חטאת ואימרי קדשים קלים כמו שכתב תוס' (אפי') אי הלכתא הוי לענין שריפה בקדשים קלים דהכא לענין שריפה בקודש א"כ קרא דבקודש באש תשרף למה לי וק"ל וצ"ע. ואפשר דתוס' ס"ל דגזרינן (הסזב) לשורפן דוקא במקום אכילתו אבל לפני הבירה הוא כדאמר הש"ס ותוס' כוונתם היינו הא דחוזר לירושלים ולא שורפו במקומו ודעת תוס' יו"ט ס"ל דהלכתא הי' רק לקדשים קלים ולענין בשר ודוחק גדול הוא עד מאוד כמבואר ומובן מדעת עצמו וטעם רש"י י"ל דכח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ועל תעשה כמ"ש בהרבה מקומות ועיון בתוי"ט פ' ד' דסוטה במשנה א' בד"ה בחליצה וכו' זה צריך ליבן ובירר וכן נראה מלשון הש"ס דף פ"א ע"ב עיי"ש אם עבר צופים וכו' עיי"ש וק"ל כן נלפע"ד:

דף נא:

בד"ה כל הספיחים וכו' מה שהקשו דלמה לי' קרא אחר הביעור תיפק לי מולבהמתך וכו' יש לומר חדא דלא אסרה התורה אלא בזה שהכניס לבית מבחוץ קודם הביעור דהי' להניח לבהמה וחי' בשדה דהי' להם שיאכלו משא"כ בזה שיתגדל אחר הביעור לא הוי אסרינן מולבהמתך להכניס אח"ז לביתו מן הפסח ועיין בתיו"ט במשנה שביעית בפ"ט משנה ז' על הא דפי' הרב מן הירשלמי דכשנתבטל מה שבשדה מן מאכל אי' פקעי קדושת שביעית מן מה שבבית וז"ל ולטעמא דמסתבר הוא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית אלא שאם הי' זה המין מבחוץ בשדה הי' לה לחי' שתאכל ממנו אבל הואיל וזה המין כבר נתבטל ונסרח כל מה שה' ממנו בשדה א"כ אולי הי' זה שבבית ג"כ בשדה כבר הי עבר ובטל מן העולם ולא הי' לחי' שתאכל ממנו שוב אין לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחי' כלים במה שהכניס זה לתוך ביתו עכ"ל וא"כ עוד נ"מ איכא בדבר דאפשר בספיחין דאסורין מגזירת הכתוב אפי' בזה המין (אלא הי' י"ל דגם אחביאם שהי' ממיני הספיח אלו הי' בשדה לא הי' נשחת עדיין מאחר שהוא תביאם חזקה וטובה אבל ספוח כיון שנשחת בזמן מיעט גרע טפי) אם הי' בשדה הי' נסרח אפ"ה אסור דלאו בחי' תליא מלתא ומה שהקשו עוד הוי למעיטו כל הני דפ"ז דשביעית דף מ"א דתנן עיקר הלוף השיטה כו' י"ל באמת ה"נ אלא רבנן לא פלגי בהנך ואין להקשות הוא גופה טעמא בעי אמאי לא פליגי רבנן בהנך כמ"ש באמת תוס' אמאי לא גזרי בהנך י"ל כמ"ש רש"י בד"ה גזרינן ספיח כרוב אטו שאר ספיחים דלא לימא טעמא דאין בספיחים איסור שביעית ואתי למשרי שאר ספיחים עכ"ל וא"כ התם בודאי לא נטעה אפי' נימא דעיקר הלוף השוטה אין לו ביעור משום דמתקיים בארץ לא נטלה בשער שרשים שאינן מתקיימין בארץ מחמת דהוא כלה לחיי מן השדה משא"כ בספיחים דלא היי ידענא דאיסורי אם לא מהקרא הן לא נזרע כו' ואין הדרשה פשיטה דהא חזינן דחכמים דר"ע לא דרשו כלל איכא למגזר דלא תתיר ספיחים דעלמא ומה שהקשה ריב"א מנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב כבר פרשי' לעיל דאחרי הביעור הי' מעשה ולשון ונטל הכי משמע מדלא נקט ותני אלא שהי' שם בגינה מונחין ספיחין מלוקטין ונטל אותם ומה שהקשה ר"ת כבר כתב הצאן קדשים במנחות דף צ"ה דרש"י גופא כתב ליישב דכתב והי' משנה שעברה וכו' עיי"ש ודברו' צריך ביאור אי"ה כאשר אלבן דברי הנ"ל אז אראה לכתוב אי"ה ביאורו ומה שהקשו עוד וז"ל דרבנן לא פליגי אהך דרשא מן התוספתא נלענ"ד דרש"י באמת מפרש דחכמים ס"ל אחר הביעור אסור והכיאמרו ולא נאסף תבואתינו דר"ל דתבואתינו לא נאסף אותם כדרך שאוספין לקיום דהא אסיר אחר הביעור אבל ספיחים לא שמעינן מהתם כמו שכתבתי לעיל דמהא דלבהמתך לא שמעינן ספיחים שנתגדלו אחר הביעור כנלענ"ד ליישב ודברים אלו צריכין ליבן ובירור עוד:

דף נב:

בד"ה עד שיכלה האחרון שבה עיי"ש מה שהקשו בתוס' ועיין בתוס' יו"ט בפרק ט' משנה ג' דמיישב קושיות התוס' ע"ש ולדבריו גם קושיא הראשונה ניחא וק"ל ועיין בר"ש:

בתוס' ד"ה מתבערין וכו' עיין בתוי"ט בד"ה לבעור בפ"ט משנה ב' עיי"ש ואתי שפיר דדעת רש"י כרמב"ם וק"ל ועיין בתיו"ט בפ"ט משנה ח' ד"ה ר' יוסי אומר וכו' ע"ש:

דף נג.

בתוס' ד"ה מפני שנראה וכו' יש ליישב לענ"ד קושיתם מה שהקשו דאפי' בפנים אסור וקרוב לבא לידי מעילה בודאי ליכא הואיל דנימא דהקדש לדמי לקנות פסח א"כ קדשים קלים אין מעילה ואפשר אפי איסורא דאורייתא ליכא לשיטת רש"י וא"כ ליכא למגזר עיין ברש"י דף כ"ז ע"ב ד"ה בעצי שלמים דפי' רש"י איסורא רכובא עלה וכו' ר"ל דאיסורא מדרבנן קאמר וכן משמע קצת מדלא קאמר ואיסורא מדאורייתא. והא דהקשו תוס' בגדי מקולס ליתסר שלא יאמרו מחיים אקדשי' וכן מוכח מאחר דאמרינן ל"ש אמר ול"ש לא אמר עכ"ל י"ל לענ"ד דרש"י אזיל לשיטתו בחולין דף מ"א ע"ב במשנה שם השוחט לשם עולה ור"ש מכשיר ופי' רש"י דלא חייש ר"ש למראות עין ע"ש בתוס' ולפ"ז מכאן סיוע לדבריו דלר"ש לא לא שייך למיתסר שלא יאמרו מחיים אקדשי' דלא חיישינן למראות עין רק דהוי לן למיחש לר"ש מאחר דעושייהו מקילס כפסח דלמא יקרא שם פסח עליו בשעת צליתו וע"ז פריך הש"ס הא דתנא ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך שמתנדבים וא"כ אתי שפיר ודע דליכא ליישב מחמת דהוא בחדרו דאין רואה דז"א דר"ש ס"ל בביצה דף ט' כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אף בחדרי חדרים אסור עיי"ש בהא דשוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרין וכו' ותוס' לשיטתייהו שם בחולין דפי' רש"י בטעם דר"ש כמ"ש הכא וצריך ליבן:

דף נג:

בד"ה מה ראו וכו' עיין בתוס' סנדהדרין בד"ה רבא אמר פטור וכו' ע"ש בשם יש מפורשים וכתבו דאפי' איכא קידוש השם וא"כ אתו שפיר וק"ל ז"צ ליבן:

דף נד:

בד"ה לקביע דירחא וז"ל אין לפרש כו' באו במחתרת על פרש"י ז"ל ואפשר ליישב דהתם קאמר רבא הוי יתיב תרי יומא בתעניתא באמת דרבא לשיטתו דהכא דדרש בין השמשות שלו אסור וא"כ ע"כ ספיקא אסור דאמרה ברייתא היינו לקביע דירחא וכפרש"ימ ש"ה יתיב ב' ימים ורב נחמן ס"ל באמת כשמואל דבין השמשות שלו מותר וא"כ ספוקו קאי על בין השמשות וק"ל וצריך ליבן ובירור:

בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן וכו' עיין בברכות מ"ש דף נ"ו עב בתוס' ד"ה מחלוקת וכו' מה שהקשו על רש"י מהא דמשתמש במחובר ואף דלשונם אין מדוקדק דהא באמת אי לא גזרי שמא יתלוש שיב לא שייך אין עולין באילן דהא הטעם הוא שמא יתלוש כדאיתא בביצה איברא אכתי קשה וכו' לית לה' מתניתין דלא עולין באילן וי"ל דמסקינן בשבת דף קנ"ד וקנ"ה דצידי צדדין מותרין והיינו קנים הנתונים בנקבים צדדין והיוצאים מאילן והסולם מונה על אותו קנים דהוי להו צידי צדדים ומותרים אלא דאפ"ה אסור משום שלא יעלה ושמה יתלוש מן המחוברות הואיל דנוטל פירות המונחים שם בין המכבדות ואנשו ורוחו סוברין לא גזרינן ומש"ה בין הכיפין מותר דלא שייך שם חששא דתלישה משים מחוברות וגם ס"ל דסיפא קאי אי"ט ובי"ט ד"ה מותר בין הכיפין דלצורך אוכל נפש מותר ועיין בתוס' דביצה ד"ה שמא יעלה ויתלוש עיי"ש בדף ג' ע"א וא"כ הכא דמשתמש במחובר הוא דרבנן לצורך אוכל נפש בודאי מותר ועיין בש"ע סי' תצ"ה דיש אומרין קצורה הוא מדרבנן בי"ט עיי"ש ולענ"ד קשה דא"כ הא דירושלמי אסמכתא כמ"ש הב"י הביאו הט"ז בסי' תצ"ט א"כ קשה אמאי לא פריך הש"ס שם כדפריך שם אתחימון אף דאסמכיהו אקרא אפ"ה פריך ש"מ תחימין דאורייתא אף למ"ד דרבנן אסמניהו אקרא ולא פריך אקצירה ש"מ דמדברי הירושלמי הם לאו אסמכתא אלא דאורייתא ודוק וזה צריך ליבן איברא מה שסיימו התוס' בסה"ד אבל מ"מ קשה אמאי לא פריך דתיסק לי משום מחובר לא הבנתי כיון דליתא חששא דשמא יעלה ויתלוש אמאי נאסור מחובר וי"ל בע"א ודע דלפ"ד פריך שפיר והא מוקצה הם דאין לומר כר"ש דמוקצה מותר דבי"ט קיי"ל דמוקצה אסור וק"ל וזה צריך ליבן:

ומה שהקשו מביצה לפימ"ש היש"ש הביאו המ"א סי' תק"ט ס"ק מ"ו וז"ל דהא דהתירו מקצה משום אוכל נפש ושמחת י"ט דוקא בצריך לי' סיבא אבל לא בכל אוכל נפש דאל"כ ביצה ופירות שנתלשי ביו"ט אמאי אסורות וא"כ הכא בשני בצורת צריך לי טובא שפיר מותר לצורך י"ט דהא צריך לי' טובא גם זה צריך ליבן:

דף הנ"ל בד"ה דתנן וכו' לפי' רש"י נראה כתירץ דהיתה עומדת לאדם ר"ל עומדת לאכילת אדם ואתי שפיר ודוק:

דף נח.

בתוס' ד"ה וקעבדינן לי' בז' ומחצה וז"ל וא"ת ולעבדי' בתחילת שמונה כו' ועיין במהרש"א פי' התוס' ולענ"ד נראה ליישב דרש"י ז"ל ס"ל דמאן דאוקי פלוגתייהו ס"ל באמת הא דאמר ועביד לתמיד בשש ומחצה היינו דמוספין הי' עד אותו זמן משום דחילוק לחם הי נגמר עד חצי שש ובהא דקאמרו בשש ומחצה ראי' דמההיא טטמא הא דס"ל באמת הי' לתמיד להיות בתחילת שבע ולא ס"ל הא דמשני דכותלי בית המקדש לא מכווני עיין בתוס' בד"ה אקמינן אדינא וכו' אלא באמת בשבת צריך להיות בשש ומחצה דוקא ומהאי טעם הי' בחול ג"כ בהא שעתא בשש ומחצה כמי שכתבתי וזה צריך ליבן ובירור עוד אי"ה וק"ל:

דף נח:

בתוס' ד"ה באלו חל בשני בשבת כו' ונראה לענ"ד לתרץ מה שהקשו על רש"י ז"ל דהכי פירושו לאית דמפרשי דר' ישמעאל לא רצה לסמוך אדברי ר"ע דנכריח מזה וכי אמר למילתי' לא אמרה אר"ע דהוא אמר בבית המדרש כשני בשבת וכדי דלא נטעה דכוונתו כאלו חל ערב פסת בחול מש"ה אמר בשני בשבת דאז ע"כ לאו אערב פסח קאי דערב פסח אינו חל בשני בשבת דלא בד"ו פסח וק"ל:

ומה שהקשו עוד דבכל מקום דאמרינן דאתי תרי שבתא בהדדי אתי כדאמרינן פ"ק דר"ה א"כ ר' ישמעאל דס"ל להדיא כן בשבת דחלבי שבת קריבין ביה"כ ואפ"ה אמר בשני בשבת והלא לדידי' אתי תרי שבתא בהדדי וק"ל וצריך ליבן ובירר ועיין ברכות מה שכתבתי בשם התורת חיים עיי"ש בדף ל"ד:

דף ס.

בתוס' ד"ה והיינו בעיא דרב פפא כו' נראה לענ"ד ליישב מה שהקשו בתוס' על רש"י דהכי קאמר משום דהא סתמא קתני או לשמו ושלא לשמו משמע דאהנך דקתני ברישא קתני ג"כ דהיינו בשחט לשמו וחישב בשעת שחיטה ע"מ לקבל הדם שלא לשמו וז"א כמו שכתבו התוס' בזבחים דף ט' ע"ב בד"ה מחשבין מעבודה לעבודה וכו' עיי"ש היטב אבל רב פפא דפריך שם ואמר דלמא דבחשבין מעבודה לעבודה ולא אסיק אדעתי' א"כ לישתוק קרא מיני' וליתא מק"ו דרב אשי כדאמר שם ע"כ משום דרב פפא רצה לדחות באמת ס"ל לר' יוחנן היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו וא"כ אתי שפיר דאי לאו קרא לא הוי ידענא מק"ו דרב אשי אלא דמחשבין משחיטה לזריקה כמו שינו בעלים דפוסל בד' עבודות וכמו שכתבו תוס' בד"ה מחשבין דף ס' ע"ב הנ"ל ומש"ה מאחר דאיכא קרא לא אמרינן דיו דהא מעריך ק"ו וע"כ אמרינן אפי' משחיטה לקבלה בכל ד' עבודות מחשבין ועדיין בב"ק דף כ"ה דאפי' אתחילת דינא אמרינן דיו וק"ל ועיין במהרש"א בקידושין בד"ה לכ"ע בעשם וק"ל זה צריך ליבן עוד:

בתוס' ד"ה שוחטו שלא לאוכליו וכו' ונראה לענ"ד ליישב די"ל לרבותא הוא משום סיפא דשוחטו בפירוש שלא לאוכליו אם שוחטו גם לאוכליו כשר וכן פי' הרע"ב כפי' רש"י עיי"ש' ודע דכן מוכח ב שנות מלבד דאין טעם לדבר אלא דאם נימא בדוקא ששחטו שלא לשם אוכליו דאין מנויין אלא הם ואפ"ה דוקא אם שוחטו בפירוש פסול ולא סתמא א"כ מאי פריך לקמן דף ס"ט ע"ב א"כ פסח נמי נשחט שלא לאוכליו וה' כשר דהא התם סתמא קאי לשחוט והוא פשוט, ודע דלכאורה איכא למידק דמאי פריך התם דלמא דאיכא עוד אחד ואפ"ה לא דחי שבת דאין שוחטין הפסח על היחיד וא"כ הזאה אתיא לטהר אותו דלהוי שניים ושוחטין וזורקין עליו ג"כ כדס"ל לר' אליעזר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואכילה לא מעכבא דל"ש דנשחט שלא לאוכליו דהא איכא שני דאיכא מקצת אוכלין ויש ליישב עיי"ש בתוס' בהא דפליגי שם ארשי' בד"כ אכילת פסחים לא מעכבא ועיין לקמן בדף ס' ע"ב בש"ס שם דפריך דהא סתמא לאוכליו קאי דפירושו דלא כרש"י התם עיי"ש ודוק:

דף סא:

בד"ה וכי תימא ה"ה לזריקה ע"ש מה שתמהו בתוס' לכאורה י"ל דאיצטרך זאת עפ"י מה שכתבו תוס' לעיל בד"ה ע"מ שיתכפרו ערלים דריב"א בעצמו סי' דאין מחשבם אוכלין בזריקה היינו בלהאכל הבשר לערלים ולפ"ז י"ל בנזרק לשם ערלים פסול דלא כמ"ש שם בשם ר"י דמצד הסברא נראה באם שחטו לזרוק דמו לערלים שיתכפרו בו פסיל רב חסדא מכ"ש בנזרק לשם ערלים כמ"ש המים עמוקים טל מה שכתבו התוס' בשם ר"י דהוא נגד הסברא ועיי"ש וא"כ לפי' ריב"א בד"ה על מנת שיתכפרו בו ערלים ס"ל באמת בזורק לערלים בודאי פסול לר' חסדא והא דאמרינן דאין מחשבת אוכלין בזריקה היינו להאכל הבשר וכן יראה להדיא מדברי ריב"א בתוס' ד"ה הנ"ל עיי"ש ולפ"ז י"ל דאי לאו זאת ה"א דנילף מהקושיא דאיתקש אוכלין למנויין ומקיש מה שלא למנייו פסיל בין בשחיטה דכתוב במכסת נפשות וכו' ובין בזריקה דהיינו שינוי בעלים אף שלא לאוכליו פסיל בין בשחיטה ובין בזריקה דהיינו בזורק שלא לאוכליו דהיינו שיתכפרו בו שלא לאוכליו ונמצא אז יש ערלים בזריקה והא דאין מחשבת אוכלין בזריקה היינו באם חשוב להאכיל הבשר לערלים כמ"ש ריב"א לעיל דלא שייך בזריקה להאכיל הבשר וא"כ דפי' דה"ה לזריקה דכולה ערלה פסילה באם זרק לשם ערלים כמו באם זרק בשלא לאוכליו לכך איצטריך זאת למעט זריקה ואזי ה"ה בשחט ע"מ לזרוק דמו לשם ערלים דהוא כשר דשווין הם ואפשר דאפי' כ"ש הוא כמו שכתב המים עמוקים והא דקאמר וכ"ת מאי קולא דזריקה י"ל דנימא למעט שחוטה דכולה ערלה לא פסלה רק בזריקה דאיתקש אוכלין למנויין ונימא דקרא במכסת נפשות ועכובא קאי אזריקם לחודי' לפסול וה"ה שלא לאוכלין בזריקה לחוד ואפי' למ"ש מהרש"א דשחוטה בודאי פסלה בשלא לאוכלין ולערלים דכתוב תכוסי וכ"ע ס"ל הכי אכתי קשה מאי היקשו אהא דאמר וכ"ת ה"ה לזריקה דשפיר קאמר דה"א דה"ה לזריקה בהקישא ומש"ה איצטריך זאת דלא נימא ה"ה לזריקה וגם יש לפרש דהא דקאמר וכ"ת מה קילא דזריקא דיש לומר דנימא זאת אתי כדאמר אידך דאפי' מקצת זריקה פסולה וע"ז אמר דזריקא קילא דאין מחשבת אוכלין וכו' ועכ"פ מה הוקשו התוס' וי"ל דלא יתיישב לרב אשי דקאמר ל"ש זריקה ורב אשי אמר לקמן בזבחים דהואיל ועלי לא אמרינן אלא באיתקש פסח לשאר קרבנות דפסול שלא לשמו וא"כ דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ואתי שפיר:

ודע להרמב"ם שינו בעלים פסול אף בשחיטה בפסח יש לומר עפ"י מה שכתבתי לעיל יש ליישב קצת איכא למידק דפריך שם בזבחים שיני בעלים בפסח בשחיטה דיש לומר למה לי קרא הא הוי שלא למנויי' ופסיל בלא"ה מקרא דכתוב במכסת נפשות כדאיתא כאן וצריך לומר דאזריקה קא מיבעיא לי' אבל איכא למידק דא"כ מה משנו שם אזביחה תו איכא למידק שם דפריך אשכחן זביחה אשינו בעלים ולא פריך מידי דאי משום דנקט לשם זובח אזביחה קאי וק"ל עיי"ש בתוס' ד"ה הוא וכו' ודו"ק:

דף סג.

בד"ה מידי דהוי אכלי שרת וז"ל התוס' פי' בקי' דאין מקדשין אלא מה שבתוכן כו' ונלענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל כפירושו דהנה עיין בתוס' דמנחות דף ע"ח ע"ב דהוקשו על. הא דאמר לריש לקיש לא אמרינן על בסמוך והא דאמרינן לענין תניף העל בסמוך וכתבו ליישב וז"ל דהא תנופה הוי כמו הקרבה אבל לענין מקדש לחם בעלמא הוי כמו חמץ דאמרינן בכל דוכתא דאיתא מקדש עכ"ל וא"כ על זה אמר מידי דהוי אכלי שרת דאינו אלא קודש בעלמא אפ"ה בעינן דוקא לקדושי' מתוכן ולא אמרינן אי נגעה מבחוץ יש לקדש אלא לקודש סברא מעליא הוא וא"כ מסתבר תו לומר על בסמוך כמו גבי תנופה ופירושם לא הבנתי דהתם הוא דהכל חוץ לעזרה והכא הוא הזבח בעזרה וגם קשה לענ"ד אמאי לא הביאו ממשנה שם דתנן ואין מקדשין אלא בקודש אדרבה על הא דבפנים היינו בעזרה תמהו שם בתוס' ופירושו בפנים היינו אם עשה מבחוץ תיקן לזה דלא הוי תוכן עיי"ש וק"ל זה צריך ליבן:

דף סה.

התוס' ד"ה שמא לא נתקבל הדם בכלי' וכו' ונלע"ד ליישב הכי דלכאורה י"ל דהכי פרכי' לי' רבנן לר' יהודא אם זה חששא דנשפך א"כ הפסול אם יתן בתוך הכלי פסול השאר דהא ר"י סבר מין במינו לא בטל ונהי דלא הוי חתיכה הראוי' להתכבד כדעת הפוסקים דחתיכה שאינה מבושלת לא הוי ראוי להתכבד מ"מ מין במינו לא בטל לר' יהודא (הגה' עיין בזבחים דף ל"ה שם מפורש דלר' יהודא דם בדם לא בטל משום דהוי מין במינו עיי"ש ברש"י ודו"ק ע"כ הגה' וא"כ יש לאסור הפסחים דאיכא חד דפסיל אם אתם תחוש לזה לא מהני התיקון וע"כ דלאו ספיקא הוא כלל אך באמת איכא ספק ספיקא להתיר הבשר ספק דלמא לא נשפך כלל ואת"ל נשפך שמא אחר שנתקבל בכלי ומהני האי זריקה לאכשירי ואין לומר דהוי שני ענינים שמא לא נשפך ושמא נתכשר ע"י זריקה זו ועיין בש"ך בסי' ק"י בדיני ספק ספיקא דיש לומר דזה לא הוי שני ענינים מאחר דאנו מספקין אם נשפך כלל ועיי"ש וצריך בירור עוד בענין זה, ובאמת לאו ספק ספיקא הוא דהא ספק ראשון דשמא לא נשפך מן הצואר היינו ע"כ דנתקבל בכלי ואם תמצי לומר לא נתקבל תו לא שייך עוד דלמא נשפך אחר שנתקבל דהא קאמרת (א"ת) האיך קאמרת אח"כ דנתקבל וא"כ הוי ספק ספיקא שאינו מתהפך ולא הוי ספק ספיקא ועיין ביו"ד בש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס ועיי"ש היטב ודו"ק:

דף עא:

בתוס' ד"ה והאיך כולי' קרא לחגיגת י"ד כו'וויש ליישב קושיות תוס' דרבנן דבן תימא מודי כדרשת בן תימא דזבח חג זה חגיגה ואאימורו קאי אבל הבשר נאכל לשני ימים ולילה אחד ולא שיאכלנו ביום אלא אקשי' לפסח ואיקא לילות במקום ימים ושפיר קאמר בוקר שני וק"ל, אמנם לשון שנאכלת לשני ימיה ולילה אחד לא משמע כן וצ"ע, אמנם ברייתא זו אתא כרבנן דבן תימא דס"ל האי קרא זבח חג וכו' קאי אאימרו ואימרין חמירו ובשר שני ימים ולילה אחד זה יוכל להיות וק"ל:

בתוס' ד"ה כל היכא כו' י"ל מפ"ז דר"ע ס"ל בוקר שני ואיצטריך קרא דס"ל בוקר זרח חג הפסח וכו' ומקשינן פסח לתגיגה ובחגיגה כתוב קרא דדריש הכא ונאכלת לשני ימים כמו חגיגה וק"ל:

דף עג:

בתוס' ד"ה בדם ובבעלים כו' ונראה לענ"ד ליישב בהקדם מה דמקשו לקמן דקתני בעלים דומיא דדם ואיכא למידק אמאי לא מקשה מדם גופא דהוא לפני זריקה איברא י"ל דהא דדם איירו שנטמא וזרקו כפירשו' שם בדם היינו שנטמא וי"ל דאיירי באמת שזרקו ודם שזרקו אפי' במדבר לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה וקנסא הוא כפי' רש"י בדף ע"ז ע"ב ועיין שם דבעלים נתכפרו וא"ש מדינא דש"ס בעי עיבור צורה דמדאורייתא כשר דאכילה הוא כמו שלמים אחר תמיד של בין הערבים אף דהן פסולין הואיל דמדרבנן הוא כמו שכתב תוס' לעיל דף נ"ח ע"ב ד"ה העולה ראשונה מש"ה בענין עיבור צירה ס"ה הכא ומש"ה פריך דדומיא דהכא בבעלים עכ"פ איירו שנטמא לפני זריקה וא"כ לא אתחזו בשר לאכילה ואפ"ה טעין עובור צורה, אך יש לומר באמת היכי דאתחזי בשר לאכילה דהיינו באם נטמאו הבעלים לאחר זריקה אז בעי עיבור צורה והכי פירושו דבעלים דומיא דדם מה דם איירו שהפסח כשר אלא שאינו נאכל דהא פי' רש"י הקרבן כשר אלא בעלים קנסוהו רבנן דלא יאכלו וא"כ אין לו אוכלין והקרבן כשר ה"ה הכא דוקא אחר זריקה דהפסח כשר אלא שאין לו אוכלין. איברא ז"א דהא גופא מאי פסיקא לי בדם טפי דלמא דם בעי עיבור צירה ג"כ אפי' בגוונא דנטמא לפני זריקה ולא נזרק אפ"ה בעי עיבור צורה. איברא למאי דמסיק שם הש"ס בדף פ"ג ור' יוחנן אמאי לא מוסיף רי"ג ומשני ריה"ג ס"ל דוקא בדם דדם ובשר חדא מלתא הוא והוי פסולי בגופו משא"כ בעלים, א"כ יש לאוקמה ברייתא הנ"ל באחר זריקה כפי' רש"י ואתי כר' יוסי העלילו דס"ל דם הוי פסולי בגופו ואתי שפיר זה צריך ליבון ובירור עוד אי"ה:

דף עד:

בד"ה אסמיק כו' עיי"ש בתוס' לא הבנתי דרש"י כתב דרב אחא קאמר לה דמיקל באחתי' אגומרי' ותלינן דמשאב שאיב לי האש את הדם אבל עכ"ז אי מוהל יוצא אסור דנראה דעדיין לא נשאב הדם וכן כתבו לפי פרושם לקמן וגם ללישנא אחרינא הוי סבר כמו שסבר רב פפא בחולין דחליי' אסור ועוד דוקא התם יש לומר דחוזר ומבליע כי היכי דמפליט אבל הכא הואיל דהתחיל לפלוט טעם הא' יש כח בו להפליט עוד אבל להבליע אין בו כח ומהאי טעמא ניחא נמי מה שהוקשי דדלמא מצמית ולא מפליט כמו התם שמשמע שהחלא מצמית לא מפליט דבשלמא התם לא התחיל להפליט משא"כ הכא אחר צלי מאחר שהתחיל להפליט מפליט יותר ע"י החומים זה צריך ליבן ובירור וק"ל וצריך לעיין בפי' תוס' לפי פירושם:

תוכן העניינים

האלף לך שלמה (אולינוב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה