האלף לך שלמה (אולינוב)· רבי יצחק מאולינוב
האלף לך שלמה · מסכת עירובין
בתוס' ד"ה סוכה דאורייתא תני פסולה וכו' ולישנא דאב"ע דאורייתא נמי תני תקנתא לא אתי שפיר לפירושו נלע"ד ליישב באמת רש"י כתב בדאורייתא תני פסולה דשייך למיתני פסולה לאפוקי בדרבנן לא שייך למיתני פסולה כמ"ש רש"י אח"ז בד"ה מבוי דרבנן ועכ"פ באמת מדלשינוייא קמא לא תני תקנתא בסוכה כמו במבוי י"ל משום הוא גופא דנדע דהוא דאורייתא דלא נימא דהוא מדרבנן ע"ש בסוכה דדחי הנך דרשות כל אחד מהאמוראים דפליגי כל חד אאינך והו"א דהוא דרבנן ובאמת י"ל דהוא מדרבנן כמ"ש הש"ס אח"ז סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן לקמן דף ג' ע"א ולחד לישנא בהיפוך סוכה דאורייתא לא בעי חיזוק וכו' ע"ש וא"כ לישנא קמא דהכא ס"ל מש"ה לא תני תקנתא כי היכא דנדע שהוא מדאורייתא ולישנא בתרא ס"ל באמת ז"א ובדאורייתא נמי תני תקנתא וכו' ע"ש:
בתוס' ע"ב ד"ה ואב"ע דהקשו שם דקראי לא מוכחי הכי ע"ש בריטב"א על עירובין ישוב לדעת רש"י ע"ש שהאריך בזה דאדרבא קראי מוכחי הכי ע"ש וק"ל :
דף ד.
בד"ה גפן כדי רביעית יין לנזיר וכו' וקשה דלא הוי דומיא דאינך וכו' לכאורה הי' נראה לומר דרש"י באמת ס"ל כפירושו בסוכה רק דקשי' לי' הא ח"ש אסור מן התורה בכל איסורין שבתורה וע"כ פי' כאן למלקות ולא פירש כלל הכא דברי הש"ס וכוונתו באמת בפי' הגמ' כמ"ש בסוכה, ואפשר עוד לומר דה"פ לדעת רש"י ז"ל ועפ"ז ניחא ג"כ מה שהקשה הריטב"א עליו עוד דמאי מרמז לן גפן יותר מן מה דכתיב בקרא מיין ושכר יזיר ע"ש והוא קושיא אלימתא לכאורה דקו' תו' י"ל דבאמת הוא למסקנא רק אסמכתא אף דלא הוי דומיא דאחרינא מה בכך ואפשר דכוונתם דלא הוי דומיא דאינך דאסמכוה רבנן כדי שנדע בזה איך נשער והגם דהוא אסמכתא וזה י"ל לפי' תוס' משא"כ בקו' הריטב"א ק' מה אסמכתא שייך הכא למיסמך כלל ולא אגופא דקרא דמיין ושכר יזיר, והן נראה לומר דהנה באמת לשיעורא בא קצת דהנה יין הוא סתם יין מזוג כדאית' בילקוט ר"א אומר יין הוא יין מזוג ושכר הוא יין חיי ע"ש ולא דריש כדקיי"ל ופירש"י בחומש ובאונקלוס תרגם ומחמר חדת ועתיק ועכ"פ יין נקרא טפי כשהוא מזוג כשיעור מזיגה הראוי אבל יין חיי לא הוי ידענא שיעורא והו"א שיעור רביעית שאמרו היינו כשהוא מזוג וימזגנו ויעמוד על רביעית ואתי גפן בדרך אסמכתא דרביעית צריך לשער ביין חי כמו שהוא בגפן שלא נמזג עדיין ולחייבו מלקות וא"ש כנלע"ד:
דף ד:
בד"ה דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ע"ש כל הקו' תו' על רש"י ז"ל ונראה דחדא מתרצא באידך דהנה ר' כהנא אמר ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ וק' מנ"ל הא ואין לומר מדאמר דוקא רובו ומקפיד דמשמע הא בכולו לא בעינן מקפיד דלמא נקט רובו לרבותא דאפי' רובו ומקפיד חוצץ ומכ"ש כולו והנראה דר"כ יליף לה מהא דאמר ר"י דבר תורה והיינו הלל"מ והיינו בשערו דוקא וק' קו' תו' ל"ל את בשרו לשערו וצ"ל דהקרא אתא לכולו ואינו מקפיד דחוצץ וכ"ז בתר דחדית לן הא דרב כהנא משא"כ שם ביבמות שלא הביא הא דרב כהנא לא הוי מצי למיפרך כי אמר ר' יצחק בשערו בבשרו מי אמר דא"כ ל"ל את בשרו ולפ"ז אליבא דאמת את בשרו אתי לאינו מקפיד ובכולו וא"כ י"ל באמת בבשרו אפי' רובו שאינו מקפיד חוצץ וחמיר בשערו רק בהא מילתא בחציצה דרק כשערו מוכח לחל בין רובו ובין כולו מאחר דאית לן הלכתא וקרא אבל בבשר דכתיב חציצה היינו אפי' ברובו שאינו מקפיד דבכה"ת כולה רובו ככולו דכיון דחזינן בשערו אפילו אינו מקפיד חוצץ בכולו ה"ה בבשר עכ"פ ברובו חוצץ והו"א דגם בשערו אפי' רובו שאינו מקפיד יחצוץ כמו בבשר ומש"ה הוצרך הלכתא ואתי שפיר דלא קשה מזבחי' דבאמת בכל החציצות בעינן דוקא רובו עכ"פ או רובו וגם מקפיד כמו בשער ואתי שפיר וריטב"א תירץ יותר נכון דרש"י אתי לאשמעינן דלא בעינן רובו עם הגוף כדס"ל להרמב"ם בפרק א' מהלכות מקואות אלא כדעת הגאונים ולזה הסכים הראב"ד ע"ש וזה שכתב רש"י דאפי' ליכא רובו רק בשערו לחוד חוצץ ולא כדעת הרמב"ם וק"ל:
דף ה.
בד"ה דפתח לי' בקרן זוית וכו' ולא דק ע"ש. ונראה באמת צריך טעמא מ"ט אין פתח פחות מד' ובפרט דאפי' חסר משהו נראה מבואר מדברי רש"י ז"ל דלא מהני כמו שפירש"י בד"ה והא אמר ר"נ וכו' והנראה בזה דהוא בכלל מה שאמרו חז"ל שיעורין ומחוצין הלל"מ והל"מ דאין פתח פחות מארבעה ונ"מ בזה בהא דאמרינן פרוץ מרובה על העומד אסור דהכי א"ל לא תפרוץ רובא א"כ בזה שריבה בהם פתחים שפתוחין מד' טפחים אי הוה אמרינן דהוה פתח פחות מד' טפחים אמרינן דאין זה פרוץ מרובה על העומד הואיל דהוה פתחים והא דאמרינן לקמן בדף י"א דפנות הללו שריבה בהם פתחים או חלונות מותר ובלבד שלא יהא פרוץ מרובה על העומד הא מוקי לה התם בפתחי שימאי והכא ע"כ לא איירי בהכי כמ"ש לקמן בתוס' דף ו' ע"א בד"ה דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי דהכא איירי בעשה כעין פתח במזוזות ומשקוף ע"ש דר' יוסף דשמעתין משני התם הכי ועיין לקמן בדף י"א בתוס' ד"ה חצר שריבה פתחים וחלונות וכו' דבשתי צדדין מודה רב וא"כ א"ש דהלכתא הי' באמת בזה דפתח פחות מד' לא הוי פתח כלל והוה פרוץ מרובה על העומד וא"כ אפי' משהו פחות לא מהני בזה דמאחר דכך נאמרה הלכה דפחות מזה לא הוי פתח אלא פירצה וא"כ לפ"ז י"ל כשהוא בקרן זוית הואיל דיש במשך הפתח ד' דהיינו ג' טפחים במשך וטפח אחד בדופן האמצעי ע"ז לא נאמרה הלכה לפסול אותה והוי פתח אליבא דכ"ע ואתי שפיר דברי רש"י ז"ל וק"ל:
ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשו עליו בדף צ"ד ע"ב ד"ה וקירויו בד' וכו' דהקשו ג"כ קו' כזו דלא דק ע"ש וחלילה לחשוב על מאור עינינו כי לא דק פעמיים בדבר א' והנראה לפמ"ש לעיל לענין פתח י"ל דהה"ד בהיפוך לענין פרצה באמת הואיל דלאו פתח הוא דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי איכא פרוץ עשר במחיצות הכותל ונאמרה כך הלכה בפרוץ מיותר מעשר כה"ג ג"כ הוי פירצה כמו דאמרינן לענין פתח הה"ד בהיפוך לענין פרצה וק"ל:
דף ט:
בד"ה ולר"ש ב"ג וכו' ע"ש דסתם מבוי אורך כתליו שוין עכ"ל. ולענ"ד דרש"י סבירא לי' דע"כ אין סתם מבוי כן מדאמר הש"ס לקמן דף י' אמר ר"ה לחי המושך וכו' ואמר עלה ש"מ בין לחיים אסור ואם נאמר דסתם מבוי אורך כתליו שוין א"כ דילמא מש"ה אסור להשתמש רק עד חידו הפנימי ואין לומר דא"כ מאי קמ"ל דאסור להשתמש רק מחודו הפנימי וע"כ איירי כשכותל א' ארוך מחבירו מ"מ קשה אמאי נקט סתמא ונוכל לטעות דמיירי בסתם ששתי כתליו שוין ומש"ה אסור להשתמש נגד הלחי אפי' אם מותר להשתמש בין לחיים וע"כ דאין סתם מבוי כתליו שוין איברא הריטב"א כתב על הא דלחי המושך וז"ל פירש"י הלחי הזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים וכו' וקשה הלשון למה קראו לחי המושך עם דפנו של מבוי ונראה כי כותל המבוי האחר הי' ארוך וזה הכותל הי' קצר והוסיף עלי' לחי זה שהיא נמשך כנגד כל משך הכותל הארוך וכו' ולפ"ז פירושו הכי לחי המושך עם דופנו של מבוי היינו דופנו השני הארוך וא"כ אפשר דתוס' ג"כ מפרשי הכי ולפ"ז התם באמת ר"ה גופא מפרש דבריו דאיירי במבוי שדופן אחד ארוך מחבירו כדאמר להדי' לחי המושך עם דופנו של מבוי להשלים משך דופן השני משא"כ בסתם מבוי לפירושם ורש"י לשיטתו אזיל דמפרש דמושך עם הדופן היינו שאינו בולט לרחבו כ"א במשך אורך הדופן כי היכי דלוכח מיני' דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, ודע דעכ"פ מוכח מן הש"ס הנ"ל דאף אם העמיד אותו לצד ר"ה בעובי הדופן אינו חשוב נראה מבפנים דאל"כ דילמא התם איירי שהעמידו לצד ר"ה לכ"ע וק"ל:
בד"ה כותל שצידו וכו' ע"ש והקשו לפירש"י ז"ל מאי משני בנכנסין וכו' אכתי נראה שהם עובי דופן הקטנה והכניסה הוא לחיין, י"ל כמ"ש רש"י ז"ל דנכנס ב' וג' אמות ואי לחיין הם לא היו צריך יותר מג' טפחים לכ"ע אפי' לר' יוסי לקמן וע"כ נראה שהם הדפנות של הקטנה דאל"כ הא בין לחיים אסור לרב הונא כדאמר לקמן וא"כ כיון דבין לחיים אסור למאי נ"מ האריך בלחיים שאסור להשתמש כנגדן וע"כ דדופנו הקטנה הם:
ועוי"ל דבין לס"ד ובין למאי דשני רבינא איירי כששתי ההפלגות אינן שוות דהפלגת כותל א' אינו שוה לחבירו וא"כ נראה דאין זה עובי כותל קטנה דמן הסתם כתליה שוין הם בעובי ולמה בכאן העובי ד' טפחים ובכאן ב' טפחים וכן אי נימא דמופלגי' טובא ג"כ איירי בדרך זה דמופלג בצד א' יותר מחבירו ונראה דאין זה כותלי קטנה, ועוי"ל דלקמן אמרינן לחי שהגביהו מן הקרקע ג' טפחים לא עשה ולא כלום א"כ י"ל דבאמת איירי כאן שנפרצה חצר הקטנה גם מלמטה דהיינו מן הכניסה שנכנס לתוך החצר הגדולה נפרצה מלמטה ג"כ הכניסה עד שנשאר חלל ג' וא"כ לא שייך לומר דליהוי הלחי הכניסות:
ודע דאין לומר דאיירי שנפרצה בשבת וא"כ לא סמכו אתמול עליו לשם לחי והיכא דלא סמכו כ"ע ס"ל דלא מהני לחי העומד מאיליו עיין לקמן בדף ט"ו ע"א ז"א חדא דמשמע לקמן בדף ט"ו סוף העמוד דרב הונא סבירא לי' אפי' בלא סמכו מאתמול הוי לחי ונהי דנימא דאפשר כי שמע מרב קבלה דבעינן סמכו מאתמול הכא ליכא למימר דאיירי בהכי לשי' רב הונא דאמר לקמן בדף י"ז שבת הואיל והותרה הותרה ואפילו לר' יוסי דאסר היינו היכא דליתנייהו למחיצות אבל באיתנייהו למחיצות כ"ע מודים ועיין שם בתוס' ד"ה עירב דרך הפתח וכו' דהוכיחו דהכא הוי איתנהו למחיצות הואיל דהמחיצות בעצמם קיימות אלא דהכותל הי' תחלה שלא יתערבו הרשויות ובכה"ג אמרינן לכ"ע שבת הואיל והותרה הותרה ונראה לקמן בסוגיא דרבה בר רב הונא אמר זאת משום רב הונא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי עיין לקמן בדף י' ע"א דאמר ר' יוסף לא שמיע לי הא שמעתתא וע"ש בפירש"י ז"ל וז"ל לא שמיע לי וכו' דרבה בר רב הונא מר' הונא אבוה דנראה מבחוץ נידון משום לחי וכן מוכח בש"ס לקמן [דף צ"ג ע"ב] דאמר שם אביי אהא דחצר גדולה לא תימא אימור מבעוד יום נפרצה אלא ודאי וכו' דהא בעי מיניה מר' הונא, וא"כ מוכח להדיא דאף דאמר הש"ס דר' הונא מודה בליתנהו למחיצות מ"מ הכא בחצר הוי איתנהו למחיצות וע"כ כמ"ש וק"ל:
דף י.
בתוס' ד"ה רבי הוא וכו' באו במחתרת על פירש"י ז"ל דפירש להדיא לקמן דלרבנן בעינן פס ד' ע"ש בתוס' ד"ה ור' נחמן בדף י"ב ע"א ואפשר לומר דהכא לשי' ר' זירא קיימינן ור' זירא פריך לקמן דף י"ב ע"ב אמר ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא לי ליהוי האי לחי כפס משהו ותשתרי וכתבו תוס' שם משמע דר' זירא הוי ס"ל דשם חצר די במשהו והקשו בתוס' שם ד"ה וליהוי דלעיל ע"א אמר שם ר' זירא גופא מרוח אחת מארבעה י"ל דבתר הכי שמעה עכ"ל ולפ"ז י"ל דהכא הש"ס קים לי' כי איתמר הא מילתא הוי סבר ר' זירא עדיין דפס משהו סגי וע"כ הוכרח לומר הא מני ר' היא דאכתי לא שמיע לי' הא דפס חצר צריך ארבעה וק"ל וכדומה לזה כתבו תוס' בשבת דף צ"ב פ"א דפריך שם ורמי דאביי אאביי וכתבו תוס' קים לי' להש"ס דהך מילתא דמייתי איתמר בתר דהדרו בהו ע"ש וכן נראה קצת לפירש"י דפי' לקמן כי סליק ר' זירא מימא, כשעלה מן הים פרשה מרוח א' בארבעה וכו' ונראה דלהכי קאמר הש"ס מימא ר"ל דאוירא דא"י מחכים וכשהי' בבבל לא ידע לפרש וכי סליק מימא ואתא לאוירא דארעא דישראל פרשה וא"כ מבואר דכ"ז שהי' בבבל הי' סובר דמרוח אחד במשהו והכא לתרוצי מלתא דרבה בר רב הונא בשם אביו דהיו בבבל כדאי' במו"ק דר' הונא נח נפשי' בבבל ואסקיהו ארונו לארעא דישראל וכן רבה בר רב הונא דשמעתין מת בח"ל ואסקיהו ארונו ע"ש במ"ק דף כ"ט ע"א וק"ל:
דף י:
בד"ה ואמאי יעשה פס אמה ומחצה וכו' פירש"י וכו' ע"ש ונלע"ד הוקשה לו אמאי לא משני על קו' ראשונה כולי האי לא אטרחוה רבנן כדמשני לבסוף דע"כ אף לפי' התוס' התם עדיף טפי כדפירש"י התם שלא יהא פרוץ כ"כ שתי אמות ביחד ואפ"ה קאמר דלא אטרחוה רבנן וא"כ הו"ל הכא ג"כ לשנויי הכי וע"כ צ"ל דלעיל הקו' לקולא כפירש"י ז"ל למה אטרחוה ליקח פס ג' אמות משא"כ התם ליכא לפרש כן דמאי פריך דלמא אשמעינן דמותר פירצה שתי אמות ביחד וע"כ דקושייתו אמאי שרינן כ"כ פרוץ ומש"ה משני כולי האי לא אטרחוה רבנן משא"כ לעיל וא"ש דקו' לעיל היתה אמאי צריך פס ג' וק"ל:
דף יב.
בד"ה ור' נחמן וכו' הקשו על פירש"י ז"ל ועיין בריטב"א דהקשה עוד דדוחק לפרש פס דרבנן הוא פס ד' ופסין דר' בדרך אחר וע"ש לבסוף כתב ויש ליישב דעת רש"י ז"ל ואעתיק לך לשונו לרש"י יש לתרץ דר' יוחנן לא אזיל בשי' דר' נחמן בר יצחק ור' נחמן סתמא דהוא ר' נחמן בר יעקב אליבא דר' אלא דס"ל דמאן מודים רבנן והלכה מכלל דפליגי וסוגיא דלעיל לר' נחמן היא ואליבא דהלכתא דרבנן ס"ל, י"ל סבר להו בלחי משהו וסבירא לי' השתא דר' יוחנן ס"ל דפס אחד לא משמע דליהוי פחות מד' אע"ג דפסין דר' היינו שני משהויין הא לא נחית השתא לשיעורא אלא למנינא ולא דייק והיינו דקתני פסין סתמא ואע"ג דלא הוי בחדא גווני לר' ולרבנן עכ"ל והנה כפי נוסח הזה אי אפשר להבין. והנראה דנדפס בטעות כמבואר לכל מי שעוסק בו בס' ריטב"א הנ"ל דעל כתובות ועירובין שנדפס בטעות גדול וכוונתו הכי דר' יוחנן לא ס"ל הא דלרבנן סגי בפס משהו אלא דסתם פס אינו פחות מארבעה והטעם נראה לענ"ד דמוכח מחמת קושית תוס' דהקשו בד"ה בפסי חצר קשה דבכולי שמעתתא קרי לחצר פס ואע"ג דאינם אלא משהו ולמה לא קרי אותן ג"כ לחי כיון דג"כ סגי במשהו ולפירש"י אתי שפיר דפס הוא פס ד' והלכה ס"ל כרבנן דסגי בפס ד' מרוח אחת ודלא כר' נחמן דאמר הלכה מכלל דפליגי הוא רבנן ומודים ר' וס"ל הלכה כר' בפסי חצר דבעינן שתי פסין אלא באמת מרוח אחת בארבעה סגי ולא בעינן שתי פסין רק אם רוצה לעשות פסין משהויין ובזה פליגי ר' ורבנן דרבנן ס"ל פס ד' בעינן ומהני ולר' לא מהני פס אחד אפי' כשהוא ד' כ"א שתי פסין משתי רוחות ואז אפי' במשהו סגי ולישנא דפסין דקאמר ר' אע"ג דבאמת סגי במשהויין היינו איידי דרבנן נקטי פס משום דמרוח א' בעינן ד' לכ"ע נקט נמי ר' פסין וברייתא דר' אדא קטנה בפשר וגדולה באחת עשרה דקאמר דאתי' כר' וס"ל כר' יוסי דבעי פסין ג' כמו בלחיין של מבואות דס"ל לר' יוסי דבעינן ג' ובאמת אליבא דר' יוחנן לא צריכינן למימר דאתי' כר' דוקא ואפי' לרבנן מצי לאוקמי דהא לר' יוחנן אפי' רבנן מודים דבעינן שתי פסין כשאין בהם ד' ורק משום דמייתי מהא דלעיל ולעיל הסוגיא אזלא אליבא דר' נחמן דס"ל דלרבנן סגי בפס משהו אפי' מרוח אחת לכך לא שינה מלעיל וכבר כתבנו לעיל ליישב הסוגיא:
והנה מ"ש הריטב"א דדוחק לומר לכאורה דפסין דרבנן אינן דומין לר' לכאורה כן הוא מוכרח דאל"כ קשה אמאי לא פריך בלא"ה אהא דאמר פסי חצר צריך ד' מהא דר' אדא וכן הקשה המהרש"א ז"ל וכ' ויש ליישב ולכאורה צריך ליישב הכי בלו"ז הו"א דר' אדא ר' הוא וסבר כר' יוסי והוא סבר כרבנן דפס א' סגי בד' אבל השתא פריך ר' יוחנן אהדדי דהכא אמר צריכה שני פסין והכא אמר פס ד' ומשמע דסבר כרבנן ואמר שני פסין ומשמע דסבר כרבי דבתרווייהו מימרות קאמר פסין דמשמע ד' ומשני דברייתא דר' אדא כר' יוסי וכר' וק"ל:
דף טו:
בד"ה והא אפשר לצמצם ותימא דאין זה סוגית הש"ס ע"ש בריטב"א דכתב ליישב בדרך פשוט וז"ל פירש"י ז"ל דכי אוקמה בנכנס ויוצא הו"א משום דדייק דמתני' ע"כ מיתוקמא בהכי דא"א לאוקמא דכמותן דוקא משום דא"א לצמצם דאל"כ היכא מפיק מתני' מפשטא ולהכי פריך והא אפשר לצמצם וא"כ תהא משנתינו כפשוטה כמותן ממש ופריך דלא משום דאי אפשר לצמצם אוקמינא בהכי אלא דאיירי כהנ"ל וכמותן לאו דוקא עכ"ל והביא קו' תוס' וכתב שכן נראה כפיר"ת ור"ח ז"ל ולע"ד נראה ליישב מה שהקשו תוס' על הא דפירש"י בדרבא דאם הי' נתונין שתי נותנו ערב דאיכא סכך כשר טפי דהא בסוכה משמע שם כשחבטן היינו כשעירבן אבל כשכל אחד ניכר בפני עצמו לא שייך ביטול ברוב עכ"ל:
וי"ל ע"פ מה שכתבו תוס' בסוכה דף ט' ע"ב דאי אפי' כי שקלת לפסול איכא סכך כשר להיות צלתה מרובה מחמתה באמת כשר ותדע דהא לגבי מקרה סוכתו בשפודין מכשירין לקמן כשיש ריוח ביניהם כמותן ואע"ג דלא מהני חבטה לבטל ברוב כיון דמינכרן האי לחוד והאי לחוד ולא אמרינן דתפסול, משום מצטרף סכך פסול משום דכי שקלת לי' סגי עדיין בכשר עכ"ל וא"כ לפ"ז י"ל דרש"י כאן לא נתכוון לביטול ברוב אלא הכי קאמר דאיכא טפי סכך כשר וא"כ אפילו שקלת לפסול יהא צלתה מרובה מחמתה ע"י סכך כשר כדפי' רש"י בסוכה דף כ"ב ע"ב כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע כשיש בין קנה לקנה מצומצם כמלא קנה לפי שכשוה למעלה הוא למטה חמתה מרובה מצלתה משא"כ כדאיכא טפי והא דלר' פפא ניחא אע"ג דכשהן שווין איכא חמתה מרובה מצלתה ז"א דכבר הקשו קושיא זו בתו' בסוכה דף כ"ב ע"ב אהא דפירש"י ז"ל בדברי ר' פפא הכי כאיסתרא מלעיל וכו' והא פרוץ כעומד מותר לר' פפא וכבר כתבו הרא"ש והר"ן ליישב שם וז"ל באמת לענין אויר פסול כשהן שווין למעלה כיון דאיכא למטה חמתם מרובה מצלתה דגבי סוכת סכך ואויר נתנה כך הלכה דבעינן שיהי' הצל מרובה דוקא אבל לענין סכך פסול באמת ליכא אויר אלא אמרינן סכך פסול הוא על זה אמרינן פריץ כעומד מותר עכ"ל ע"ש. ולפ"ז ניחא הכל. ומה שהקשו עוד דלא פריך הכי גבי שיירא בסמוך דמוקי בנכנס ויוצא והתם ליכא לשנויי כדמשני רבא הכא, י"ל דלשי' רש"י שם בלא"ה לא קשיא מידי דהנה עיין בדף ה' ע"ב דמשני רב אשי במבוי שמונה לא צריך לחי משום דהוה ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל וע"ש בתוס' דהקשו אמאי הוה ספק דדבריהם והא אפשר לצמצם בידי אדם דקיי"ל כר' פפא דפרוץ כעומד מותר ותירצו הואיל דאי אפשר לצמצם כ"א ע"י טורח גדול לא הטריחוהו לצמצם ולמדוד בספק דדבריהם וכתבו שכן יראה מלשון פי' הקונטרס הואיל ואי אפשר לצמצם כ"א ע"י טורח גדול לא הטריחוהו כדפירש"י ז"ל שם וז"ל דרוב בני אדם אינם יכולין לצמצם והוי ספק שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר וספק דדבריהם להקל וא"כ הכא בשיירא ליכא איסורא דאורייתא וא"כ הוה ספק דדבריהם להקל משא"כ בסוכה ודע הא דלא הקשו מברייתא נמצאת אתה אומר וכו' דשם באמת אמר ה"נ מסתברא מדקתני אם הי' פרוץ מרובה על העומד וכו' וק"ל, כנלע"ד ליישב שיטת רש"י מקושית תוס' הנ"ל:
דף יז:
בתוס' ד"ה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' ע"ש ונראה לע"ד ליישב דעת רש"י ז"ל דהנה לא הוי מצי למיפרך מנ"ל כלל תחומין דקרא להוצאה קאי ולא לתחומין די"ל דס"ל הוצאה נפקא מקרא דויצו משה וגו' וכן כתב רש"י בריש שבת וז"ל הוצאה נפקא לן בריש הזורק מויצו משה וגו' ע"ש הרי עיקר ראיה להוצאה נפקא לן מהאי קרא וא"כ אל יצא אתי לתחומין ולא להוצאה אך י"ל באמת לעולם להוצאה והא דקשה דזה נדע מויצו משה דאיצטריך כי היכא דנלקה על הוצאה אם התרו בו למלקות כמו למאן דדריש קרא לתחומין למלקות וה"ה להוצאה וא"ל דבלאו הכי ילקה מן האי קרא דויצו דמוכח דהוי מלאכה ובכלל לא תעשה מלאכה הוא ז"א דהא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא למלקות דזה הטעם דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתה כדפירש"י ז"ל הכא בסוגיא דלאו צריך דלא ענש אלא א"כ הזהיר וא"כ לעולם להוצאה גרידא ולמלקות ולא רצה להקשות למ"ד לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתה דילמא לעבור עליו בשני לאוין וללקות שתים דיכול לשנויי כדמשני הש"ס בפסחים דף כ"ד דפריך אימא לרבות עוד לאוין ולעבור בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה חמש וא"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינין בלאוי יתירי והכא נמי איכא למידרש אתחומין ומש"ה פריך לי' למ"ד אין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתה דהכי קיי"ל באמת דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:
ומה שהקשו עוד מאי מקשה הא ר"ע ס"ל בעירובין תחומין דאורייתא מאל יצא וגו' לא הבנתי הקושיא דהא שם [בדף נ"א] בברייתא בעירובין אינו מוזכר כלל רע"א אלא הובא שם ברייתא דתניא אל יצא אלו אלפים אמה וכו' ע"ש וא"כ באמת ברייתא זאת מיתני בי ר' חייא כשאר ברייתות ומאי אולמא דהך ברייתא טפי מברייתא זו דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין ובאמת גם ברייתא דלקמן בעירובין [דף נ"א] ג"כ תני ר"ח והוא מקשה על ר' חייא גופא מנא לי' זאת ומשני ר' אשי אל יצא כתיב ולא דריש לי' להוצאה דאין במשמע הוצאה ודריש אתחומין ללקות וסבירא לי' דלוקין על לאו שבאל יצא משום דכבר ידענו איסורא לשיטת ר' עקיבא מקרא דומדותם מקיר העיר וחוצה כדאיתא בסוטה דף כ"ז עיי"ש דפליגי בהאי קרא דר"ע דריש לתחומי שבת ורבנן דרשי לשדות וכרמים עיי"ש ועיין ברש"י בשבת דף ס"ט ע"א דמשני בתחומין ואליבא דר' עקיבא דפירש"י וז"ל דס"ל תחומין דאורייתא מקרא דומדותם כדאיתא בסוטה עיי"ש ולפ"ז לר"ע אתי שפיר דדריש ר' חייא אל יצא דקרא לתחומין ולא לעבור בלאוי יתירי להוצאה היכי דלא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות מאחר דס"ל לר"ע מכבר דתחומין דאורייתא מקרא דומדותם וכו' משא"כ לרבנן דפליגי עליו אין סברא לדרוש על תחומין ודרשו באמת להוצאה וזהו דהובא בפסחים ובהוריות הוצאה מקרא דאל יצא דלא דרשינן לי' לתחומין משום דקאי לרבנן ומיושב לשיטת רש"י כל הקושיות של תוס' ודו"ק קצת בזה:
עוד י"ל באמת על ברייתא דשם ליכא לאקשויי אמאי דנפקא ליה מאל יצא תחומין ולא דריש ליה להוצאה דאיכא למימר דדריש לי' לתחומין לעבור בלאו אבל לא למלקות משום די"ל דסבירא לי' אין לוקין על לאו שבאל כדקשיא לי' לר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל וא"כ ליכא למימר דקרא אתי להוצאה דכבר נפקא מויצו משה וכו' דליכא למימר דאתי' למלקות אם התרו בו למלקות דהא נוכל לומר דס"ל אין לוקין על לאו שבאל משא"כ על ר' חייא שפיר מקשה דס"ל לוקין על לאו שבאל א"כ דילמא אתי להוצאה וללקות עליה אם התרו בו למלקות ולא למיתה דמויצו משה דנפקא לן דהוא מלאכה לא הוי לקי משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועפ"ז מיושב מה שתמוה לכאורה דפריך קושיא אחרינא ומשני ר' יונתן הכי קשיא לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא הכל (דגם קושיא השניה היינו דוקא לר' חייא דס"ל לוקין על לאו שבאל כנ"ל):
ועפ"ז מדוקדק דברי רש"י ז"ל שכתב וז"ל שבאל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דרצה לומר לפי המסקנא הכי פירושו וכי לוקין על לאו שבאל דרוצה לומר מאחר שאין לוקין על לאו שבאל א"כ לא קשה לר"ע רק לדידך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכנ"ל דר"ע מצי סבר באמת דאין לוקין על לאו שבאל ולא קשה מאל תפנו לשיטת ר"ע די"ל באמת ה"נ דלא לקי כקושית התוס' ד"ה אלא מעתה אל תפנו ה"נ דהקשו וז"ל וא"ת איה"נ דלא לקי דהא לאו שאין בו מעשה וכו'. איברא י"ל דהכי קשיא לי' אלא מעתה אל תפנו ה"נ דאי אמת טעמך דכל מקום דכתיב אל שינוי הוא דלא לילקי מאי תעביד באל תפנו ה"נ דצריך דניכתוב דלא לילקי עלה הא בלא"ה לא לקי משום דהוה לאו שאין בו מעשה כקושית תוס' הנ"ל וא"כ ע"כ אין זה שינוי כלל וא"כ באמת לוקין על לאו שבאל ולפירש"י ז"ל אל תפנו קאי לשואל אוב ע"ש בסנהדרין דף ס"ה ע"א וא"כ לר"ע לא קשה די"ל באמת גם אל תפנו נכתב כי היכי דלא לילקי משום דאי לאו הכי הוה לקי משום דר' עקיבא ס"ל המקיים בכלאים לוקה ופי' בערוך דהיינו שמניח אותו בסוף שדהו כשמצאן זרועים דהוה לאו שאין בו מעשה ועיין בתוס' דמכות דף ד' פ"ב ד"ה הא לא קשיא וכו' שהקשו על פי' הערוך דא"כ סבר ר"ע דלוקין על לאו שאין בו מעשה וכו' וע"כ פי' דלא כערוך ולפ"ז י"ל באמת ר"פ ס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה כפי' הערוך הנ"ל ויליף מאל תפנו דשינה הכתוב לומר דאין לוקין תיפוק לי' דהא לאו שאין בו מעשה וכדעת ר' יוחנן בסנהדרין דף ס"ה ע"א דר"ע ס"ל דלא בעינן מעשה מדמחייב במגדף ע"ש וא"כ ס"ל לר' יוחנן אליבא דר"ע דעקימת שפתיו לא הוה מעשה וא"כ ע"כ דלוקין על לאו שאין בו מעשה משא"כ לר' חייא דס"ל לוקין על לאו שבאל ומש"ה אמר דלוקין על תחומין שפיר פריך ודו"ק קצת בזה:
ואף אם נאמר כפי' תוס' דמקיים היינו שעשה גדר י"ל בדרך זה דעיין בסנהדרין דאמר שם לריש לקיש דבחטאת בעינן מעשה כדכתיב ועשה והא דמחייב ר"ע במגדף משום עקימת שפתיו הוה מעשה וא"כ לא קשה לר"ע מאל תפנו די"ל כנ"ל דמש"ה שינתה תורה לומר דאין לוקין דעקימת שפתיו הוה מעשה משא"כ לר"ח פריך דהלכה כרבנן דפטרי במגדף משום דלית בי' מעשה וע"כ עקימת שפתיו לא הוי מעשה וא"כ קשה לדידך ל"ל השינוי התם:
ודע דלשיטת תוס' בסנהדרין דס"ל דאל תפנו הוא לאו על מכשפים גופייהו והקשה בתורת חיים עלייהו דלפ"ז מאי פריך הכח ולפ"ז ניחא דאדרבה הכי פריך לי' בשינוי דאל תפנו מאי תעביד דהא בלאו הכי לא לקי משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולפ"ז מיושב ג"כ מה שקשה דפריך קושיא אחרינא דשפיר שייך להא דלעיל דכיון דחזינן דר' חייא סבר דלוקין על לאו שבאל משום דליכא למימר דשינה הכתוב כאל דלא נילקי וע"כ משום אל תפנו דליכא למימר הכי משום דבלא"ה לא לקי משום דש"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ה לא לקי א"כ מקשי ר' יונתן הא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ודו"ק היטב בכ"ז ורש"י לשיטתו ותוס' לשיטתייהו:
דף יח.
בתוס' ד"ה בשלמא למ"ד פרצוף וכו' מכאן קשה לפ"ה וכו' עיי"ש קושייתם ונלע"ד ליישב ומקודם אבאר דבריהם דנראה מדבריהם דב' קושיות הקשו עליו וצריך להבין קושיא ראשונה, ונראה מדברי התוס' דהוה גרסי ברש"י היינו דכתיב וייצר בתרין יודין ב' יצירות ולא כמו שהוא בנוסחא שלפנינו ב' צורות דלפי נוסחא זו לא קשה קושיא ראשונה דקושיא ראשונה בודאי כוונתם מדאמר שם שתי יצירות הואי וס"ל לתוס' שתי יצירות היינו משום דכתיב וייצר בתרין יודין משמע שתי יצירות ואילו הכא אמרינן איפכא [דלמ"ד זנב דרשינן מוייצר דאוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי ולא דחתי לב' יצירות] וא"כ לפי גירסא שלפנינו לק"מ ואף לפי גירסא ראשונה כבר יישב הריטב"א הקושיא וכן נראה מדברי תוס' בכתובות בד"ה חדא יצירה וכו' דלא קשה להם קושיא ראשונה או מטעם הריטב"א ז"ל או כמ"ש לעיל וקושיא שניה שפיר מקשים דע"כ מוכרח דלמאן אמר פרצוף לא צריכין לר' אבהו דאל"כ מאי קאמר הש"ס למ"ד פרצוף ניחא בראם הא למ"ד זנב ניחא ברא אותם וע"כ למ"ד פרצוף תרווייהו ניחא וא"כ שפיר הקשו על רש"י ז"ל. והנראה דרש"י ז"ל ס"ל דדוחק לומר גם למ"ד פרצוף לפרש דמש"ה כתב בחד דוכתא בראם לומר שני פרצופין ושני בחד דוכתא וכתב ברא אותו לומר דחד גופא הוי דמנ"מ בזה דברכות דרבנן הוא וליכא נ"מ רק לענין ברכות ועוד אמאי לא כתב כך זכר ונקבה ברא אותו דהוה משמע חד גופא זכר ונקבה והש"ס לא קאמר אלא דלמ"ד פרצוף [קראי] לא סתרי אהדדי אבל באמת צ"ל כר' אבהו מחמת הקושיא הנ"ל והש"ס בכתובות לא הביא אלא הא דר' אבהו רמי ומשני ולפי תירוצו באמת פליגי [מאי הפי' בעלה לבראות שנים וברא אחד מאי פי' שנים ומאי פי' אחד] ואף למ"ד פרצוף ס"ל הא דר' אבהו ונפקא לי' כמ"ש לעיל והוכרח רש"י בזה דאזיל לשיטתו דפי' שם בד"ה שמח תשמח דהא דפותחת בברוך ברכת יוצר האדם ואינה מסיימת בברוך משום דלמ"ד ב' יצירות הוי ביצירה ראשונה אכתי נקבה לא הואי עדיין וכו' עיי"ש ע"כ דשתי יצירות הואי פירושו כמ"ד זנב ולא הוי ביצירה ראשונה נקבה ואף למ"ד פרצוף עלו במחשבה לבראות שנים דהיינו שני גופין כל אחד בפני עצמו וא"כ בשעת יצירה ראשונה דמחשבה אכתי נקבה לא הוי ותוס' שם בד"ה שהכל כתבו טעם אחר וא"ש לשיטתייהו ודו"ק קצת בזה:
ועיין במגילה בעובדא דתלמי המלך דשינו לכתוב בראו ולא בראם ופירש"י דבראו משמע שני פרצופין ברא אותו משא"כ בראם דמשמע שני גופין כל גוף פרצוף זכר ונקבה וא"כ נראה כמ"ש דאף למ"ד פרצוף אכתי ס"ל מדלא כתב קרא באמת הכי בראו וע"כ כסברת ר' אבהו דבתחלה עלה לברוא שנים והיינו לפירש"י דכתובות עלה לברוא שנים היינו כל אחד בפני עצמו זכר תחלה ואח"כ נקבה ולא יבואו לעולם ביחד בצירוף ולבסוף המעשה כתיב ברא אותו דהוה חדא גופא זכר ונקבה דהוא מעניני הזיווג דצריכין זה לזה כדאמר בקרא לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וק"ל עיין בריטב"א בכתובות דכתב דטעם דרש"י ז"ל עיקר דמש"ה פותחת בברוך ברכת יוצר האדם ולא כתוס' וע"ש:
דף יט.
בתוס' ד"ה אם בין הנהרות וכו' משמע דבין הנהרות לאו היינו בבל ודלא כפ"ה דפי' בקידושין דבין הנהרות היינו בבל ולכאורה אפשר לומר דהכי פירושא הכא בסוגיא דריש לקיש קאמר אם בין הנהרות דורמוסקין פתחה משמע דבכל המקום שבין הנהרות ליכא פתחה אלא בדורמסקין הואיל שפירות טובים יש שם וע"ז אמר הש"ס זה משתבח בפירי דמעבר ימינא וזה משתבח בפירי דהר פניא, מזה נראה דאפשר שם יש ג"כ פתח של ג"ע ולפ"ז אביי ורבא פליגי אריש לקיש דאמר בין הנהרות ליכא פתח אלא בדורמוסקין ולדידהו באמת בבבל דהיא בין הנהרות שם יש ג"כ עוד פתחים ואפשר אלו ואלו דברי אלהים חיים דעיין במהרש"ל דתמה דהא אדרבה מדה טובה מרובה ממדת פורעניות ואמאי לגיהנם יש ג' פתחים ולגן עדן ליכא אלא פתת אחד ובאמת לאביי ורבא יש בבין הנהרות גם כן ג' פתחים ובערביא ובית שאן שני פתחים וא"כ מדה טובה מרובה תמיד וה"ק הש"ס לריש לקיש לא ניחא לי' לומר דבג' מקומות דידיה איכא פתחים כמו גיהנם דיש לו ג' פתחים דקשה לי' ממ"נ אם זה [שיהי' לו פתחים רבים] מדה טובה הא מדה טובה מרובה ועל כרחיך או כמ"ש מהרש"ל ז"ל דלא רצה השי"ת לעשות פתחים הרבה בגן עדן כדי שלא להיות מעובדים על מנת לקבל פרס משא"כ בגיהנם כדי לעבוד מיראה כי הוא עבודת רובא דעלמא ואולי מתוך כך יבוא לידי אהבה ותורת חיים תירץ דתנא בברייתא דפסחים דגן עדן א' מששים מגיהנם וא"כ לפי ערך די שם בפתח אחד עכ"ל אמנם ברייתא זו הובא בתענית ואמר שם חד אמר גיהנם אין לו שיעור וחד אמר גן עדן אין לו שיעור וא"כ ריש לקיש ס"ל ממ"נ או מדה טובה נקראת זאת דיהו לג"ע פתחים הרבה א"כ למה לא יהי' לו רק ג' פתחים הי' לו להיות יותר כי מדה טובה מרובה וע"כ באמת כמ"ש מהרש"ל או כת"ח משא"כ אביי ורבא סבירא להו דלעולם מדה טובה היא וכמ"ד ג"ע אין לו שיעור ואפ"ה ניחא דמדה טובה מרובה דיש לה עוד פתח לרבא בהר פניא ולאביי בפירי דמעבר ימינא וק"ל:
ומה שהקשו עוד מלקמן דפריך בבל נמי מקיף פרת מחד גיסא ודגלת מחד גיסא משמע דלאו בין הנהרות היא, י"ל דהא דפריך הכי משום דבין הנהרות עומדת היינו בין אורך הנהרות כמ"ש רש"י בקידושין ומשתי מחיצות הוי עדיין רשות הרבים כמ"ש הריטב"א ז"ל אהא דקאמר אילימא דמקיף סולמא דצור מהאי גיסא וכו' דהיינו כמין נאם דאל"כ מאי פריך הא מפולש הוא כמו מבוי המפולש דהוי רה"ר עכ"ל משא"כ פרת ודגלת הוי כמין גאם עיין בקידושין דכן הוא פרת לאורך ודגלת לרוחב בבל והוי כמין גאם:
ואפשר ליישב דעת תוס' באמת פסיקא להו דאף בשאר צדדים בבבל יש מקומות דאיכא קצת מחיצות ועכ"פ איכא עם מחיצות דהנהרות שהם שתי מחיצות שלימות שם ארבעה מחיצות כמו בפסי ביראות, ועיין בתוס' דעירובין דף כ"ב ע"א ד"ה חייבין עליה משום רה"ר, דהקשו וא"ת כיון דר' יוחנן סבר כר' יהודא א"כ אמאי חייבין עליה משום רה"ר הא לר' יהודא שתי מחיצות דאורייתא וכתב מהרש"א ז"ל דליכא למימר דבהא סבר כר' יהודא [דאתי רבים ומבטלי מחיצתא] ובאידך כרבנן דז"א דלכ"ע מייתי חולין לעזרה לר"י מצד ב' מחיצות ולרבנן משום שם ד' מחיצות עכ"ל וע"ש וא"כ שפיר הקשו תוס' דבלא"ה מצי למיפרך בכל נמי אין מחייבין משום רה"ר מצד חדקל ופרת יש ב' מחיצות ואיכא שם ד' מחיצות ג"כ וא"כ אין חייבין דלא ליתי חולין בעזרה וק"ל:
והנה הריטב"א בשם הרמב"ן הביא דמיישב קושיית התוס' כמ"ש המהרש"א דמאי קושיא דלמא בהא סבר כר' יהודא ובהא כרבנן ע"ש בריטב"א ולא ס"ל כתירוצא דמהרש"א מחמת חולין בעזרה ועיי"ש, ואפשר דתליא בפלוגתא אי חולין בעזרה דאורייתא אי דרבנן וא"כ אתי שפיר דרש"י ס"ל כרמב"ן ותוס' אזלי לשיטתו וק"ל:
ואף דכתב רש"י התם דנהר פרת נופל בחדקל מ"מ הוא בעי למיפרך על כל בבל וכבר כתב רש"י שם דבבל מושכת עד אפמיא תתאה והוא לפנים מן נהר דגלת דדגלת הוא בצפון של בבל ואפמיא היא לפנים ממנו ע"ש ברש"י וברש"ל שם בציורו ותראה כי בבל מושכת עד אפמיא תתאה ולפנים מן הדגלת היא יושבת אפמיא תתאה וא"כ שפיר פריך אפי' על אורך בבל עד אפמיא תתאה לא לחייב משום דיש לה פרת מהך גיסא ודגלת מהך גיסא וק"ל, ועדיין צריך ליבון חי"ה:
ואפשר עוד לומר דהכי פירושו פרת מקיף מהאי גיסא דבבל, ר"ל במשך אורך לצד צפון הדרים לפנים מן הפרת שם נופל פרת לדגלת וא"כ איכא שלשה מחיצות ולמעלה מחוץ לפרת איכא דגלת המקיף אותם דהיינו עד אסמיא תתאה מושך חדקל ודגלח במזרח והוה מחיצות כעין גאם עכ"פ וק"ל:
דף כ:
בתוס' ד"ה הכי באבוס וכו' ובחנם דחק רש"י לפרש שהבהמה עומדת ברה"י עכ"ל ונראה לע"ד ליישב בהקדם מה שכתב הריטב"א וז"ל הא דנקט בגבוה עשרה טפחים ורחב ד' משום דסתם אבוס רחב ד' טפחים וא"כ אי לא הוי גבוה עשרה טפחים הוי כרמלית ואף דאין כרמלית בכלים שאני הכא דמחמת כובדו קבעה מקום והוי כרמלית וא"כ בלאו הך גזרה דדלמא מנח לי' ברה"ר איכא איסורא דרבנן דכי חזו ראשו של אבוס שבין הפסין שהוא מקולקל ומניח הכלי בראש השני של האבוס הוה לי' הנחה מרה"י לכרמלית כי ראשו שנין הפסין הוי רה"י וראשו השני שברה"ר הוי כרמלית כיון דאינו גבוה עשרה טפחים ובפחות מרוחב ד' טפחים דהוי מקום פטור ליכא לאוקמי כמ"ש דאין אבוס רוחב בפחות מארבעה רוחב עכ"ל:
והנה לכאורה הוא גופא קשה אמאי לא אמר אביי האי טעמא ולוקמה באין גבוה [עשרה] והחשש הוא דלמא נפיק לכרמלית ואין לומר באמת דס"ל לאביי דלהכי לא חיישינן כדפריך הש"ס בתר הכי וכה"ג מי מחייב אע"ג דשם ג"כ [איכא] איסורא דרבנן מ"מ כיון דליכא חיובא דאורייתא לא שייך למגזר דהוי גזרה לגזרה וכן כתב הריטב"א להדיא לפרש קושית הש"ס הכי וכן נראה מפירש"י והוא לכאורה באמת קושיא על הריטב"א דמאי קאמר הריטב"א דאביי לא מוקי בהכי משום דקשה לי' בלא"ה נגזור וכו' הא לא שייך למגזר בכהאי גוונא הואיל דהוה רק כרמלית והי' נראה ליישב דאביי אזיל לשיטתו עיין בשבת דף י"א דאמר שם על הא דתנן לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה ואמר שם כרמלית מהו אמר אביי היא היא רבא אמר הוא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ע"ש וכתבו שם התוס' דגם אביי מודה בשאר דוכתין לא גזרינן גזרה לגזרה רק בהוצאה גזר גזרה לגזרה עכ"ל ע"ש בתוס' ד"ה אמר אביי ע"ש וא"כ א"ש דאביי גופא לא בעי לאוקמי הכי דאתי לאשמעינן אפי' האי חששא חיישינן דלמא מפיק מרה"י לרה"ר והתם בלאו הכי איכא חששא דלמא מפיק לכרמלית והש"ס דפריך וכה"ג מי מחייב דרצה לפשוט בעיא דנקט מנא ונקט נה וכו' ואנן קי"ל כרבא דפליג שם דהוא גופא גזירה וא"כ שפיר פריך דאכתי לדידן נפשט האיבעיא הנ"ל איברא אכתי אינו מיושב דעת ריטב"א אביי גופא למה לא מוקי בהני לשיטתו דס"ל באמת חיישינן האי חששא ועל כן הי' נראה לפרש באמת ס"ל לאביי זה לאו חששא היא לומר דישא עמו הדוולא עד רה"ר להא לא חיישינן כ"א הכא שהפרה עומדת ברה"י והוא רוצה ליתן לפניה הכלי עם המים כדפירש"י ז"ל וא"כ מש"ה לא ימלא וילך דרך האבוס ויטלטל ליתן לפני הבהמה דלמא חזי לאבוס דמקולקל וישא הדוולא עמו כדרכו בחול לישא למקום שבהמה עומדת שם ועי"ז שירצה להניח שם לתקן ראש אבוס המקולקל יניח הדלי ברה"ר כדמסיק הש"ס וכל זה כשה אבוס גבוה עשרה והוי רה"י משא"כ כשהוא כרמלית א"כ בודאי בלא"ה אסור לילך עם הדלי ולטלטל מרה"י לכרמלית וא"כ לא שייך כלל למימר האי חידושא דגזרינן וכו' ואפשר דגם הריטב"א לכך נתכוון והגם שתחלה כתב כתוס' אחר זה הדר בי' וכתב ליישב דעת רש"י ז"ל ע"פ דבריו כי באמת כבר כתבתי שהריטב"א ז"ל הנדפס על כתובות ועירובין הוא מלא טעיות ונידון בחסר וביתר כידוע לכל מי שעוסק בו:
שם בתוס' ד"ה אובסין וכו' באו במחתרת על פי' רש"י ז"ל דרש"י פירש להדיא אובסין מפר בפרק מי שהחשיך וכו' ע"ש והוא תמוה לכאורה מאד בודאי אין לחשוד בזה לשום ת"ח שנידון בהעלם דבר ובפרט על מאור הגולה רש"י ז"ל אשר הראה מקום באצבע לדברי הש"ס דבפרק מי שהחשיך והנראה דרש"י ז"ל דרכו בכל הש"ס לפרש למאי דהוה ס"ד מעיקרא כדי להבין הפשט ולמסקנא לא קיימא הכי כמבואר לכל מי שעוסק בו, והנה קשה לרש"י ז"ל הכא בסוגיא דמביא ראיה מהא דגמל שראשו ורובו מבפנים דמותר בנקט מנא ונקט לה כי אם בראשו ורובו ולפי מאי דסלקא דעתך דליכא לחלק בין גמל ובין שאר בהמות א"כ למאי נ"מ נקט ברייתא דוקא גמל ולא נקט בהמה סתמא כדנקט באידך ברייתא והי' נראה לרש"י ז"ל דהמקשן הי' סבר משום הכי נקט גמל דתרתי אשמעינן בזה חדא דאובסין אותו בשבת והברייתא לא ס"ל דאין אובסין את הגמל וגם חידושא דבעינן ראשו ורובו מבפנים ומש"ה נקט גמל וכל זה למאי דס"ד אכן למאי דמשני שאני גמל שצוארו ארוך א"כ בודאי אין סברא לומר דברייתא פליג על המשנה הנ"ל דבפרק מי שהחשיך אלא על כרחך אובסין לאו דוקא כנלענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל:
דף כג:
בד"ה ר"ע היינו ת"ק וכו' ע"ש מה שהקשו על רש"י ז"ל ונלע"ד ליישב דהמקשה ס"ד באמת דר"ע דאמר ובלבד שיהא בה שבעים אמה ושריים על שבעים אמה ושריים הוא מיותר דהיינו ת"ק ר' יהודא בן בבא והי' נראה לכאורה לו דאתי לאשמעינן בהאי לישנא ובלבד שיהא בה וכו' דר"ל אף שאינה מרובעת רק שיהא בה כל כך שיוכל לעשות רבוע של שבעים אמה ושריים אפי' אריך וקטין וא"כ קשה לו היינו ת"ק דאמר לא אמרו בית סאתים וכו' ומשני איכא בינייהו דבר מועט דבית סאתים יתירים בדבר מועט על ע' אמה ושריים וכל זה בס"ד דלא הביא הש"ס הא ברייתא דר' אליעזר דפריך דר"א אר"א ומשני אמר רב ביבי בר אביי כי תנן נמי מתניתין בארכה פי שנים ברחבה וכו' וא"כ מוכרח דר"ע בעי דוקא מרובע דבאמת תנא דמתניתין דלא הוצרך לפרש בר"א ארכה פי שנים ברחבה וע"כ דסמך דנדע מכח קושית התוס' דהקשו בד"ה והתני' ר"ע וכו' הוה מצי למיפרך היינו ר"ע ולדעת רש"י ז"ל ניחא בלא זה לא הוה מצי למיפרך די"ל באמת ר"ע לא בעי מרובע ור"א בעי מרובע ואין להקשות א"כ היינו ר' יהודא בן בבא דז"א דר"א קאי אר' עקיבא דאמר אפי' אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה וקאמר איהו ר"א דדוקא מרובע וס"ל דלא כר"ע דאמר ובלבד שיהא בה וכו' דכוונתו כמ"ש לדעת רש"י שיהא בה שטח משך ארכה ורחבה כדי שבעים אמה ושריים על שבעים אמה ושריים ולא יותר וקאמר איהו אפי' אמה אחת יתירה מארכה על רחבה אין מטלטלין והא דלא קאמר בית סאתים ר"ע כבר אמרו לעיל דאיכא בינייהו דבר מועט דר"ע לא ס"ל דבר מועט ולא בעינן בית סאתים שלמים אלא פחות מזה בדבר מועט ומש"ה הוכרח להקשות אר"א דברייתא וכדמשני מתני' נמי הכי תנן ולא אמר תני ע"כ צריך לומר דר"ע דוקא מרובע אמר ומש"ה סמך התנא למינקט דר' אליעזר סתם דנדע ע"כ יותר מפי שנים ברחבה קאמר וכי קאי ר"א אר' יוסי קאי דר"א ור"י פליגי בזה דר"א אמר דלא כר"י דאמר אפי' ארכה פי שנים ברחבה אלא אמר אם הי' ארכה יותר מרחבה דהיינו מפי שנים כרחבה יותר ומש"ה כי משני הכי פריך היינו ר' יוסי ולא קשה קושית תוס' דמאי אי הכי היינו ר' יוסי בלא"ה היינו ר"ע דזה אינו דלפי דעת רש"י ז"ל בר"ע אריך וקטין נמי שרי רק לפי מה דהובא ברייתא דר"א ע"כ ר"ע בעי מרובע ומש"ה קאמר הש"ס דאי אמר הלכה כר"ע הו"א דאריך וקטין לא קמ"ל הלכה כר' יוסי ואין להקשות ר"ע למסקנא היינו ר' יהודא בן בבא דבאמת גם לפירש"י למסקנא ר' יהודא בן בבא ס"ל כת"ק בית סאתים ור"ע לא ס"ל רק פחות מזה וכן כתבו התוס' בעצמו לעיל ע"א בד"ה ובלבד שיהא בה שומירה וכו' וז"ל ואפי' לפירש"י דפירש היינו ת"ק דאמרו לו מ"מ מודה רש"י ז"ל דר"י בן בבא אית לי' נמי דבר מועט דת"ק דמש"ה הוכרח ר"ע לחזור ולשנות ובלבד וכו' ע"ש רק רש"י הוכרח לפרש מדאמר סתם היינו ת"ק ולא קאמר היינו ר' יהודא בן בבא ש"מ דאכולה מלתא מקשה ולא אסיפא לחודא דר"ע דהיינו אמאי דקאמר ובלבד רק לא צריך למיתני כלל הא דר"ע וק"ל:
ומה שהקשו עוד לפירש"י ז"ל ועוד דלמא בעי בור שיח ומערה וכתב מהרש"א דכוונתם דמסתמא לא פליגי אר' יהודא דאמר בגינה וקרפף בעי בור שיח ומערה כדוגמא שכתבו התוס' מקודם ע"ש ונלע"ד ליישב קושית התוס' על רש"י ז"ל בהקדם מה דכתבו תוס' לעיל בדף י"ח ע"א בד"ה אפי' עשרה כורין מותר וכו' וא"ת מאי פריך לימא דלא כר"ע מדלא קתני בורות וכו' י"ל דתנא דמתניתין הוא ר' יהודא וכתב מהרש"א דמש"ה פריך דר"י גופא אמר פסין לביראות ומשמע לבורות לא ואיהו לא שרי [אפי' בביראות] אלא בית סאתים ואפ"ה לביראות אין לבורות לא עכ"ל ע"ש ועוד כתב מהרש"א ז"ל הכא בתוס' ד"ה ריב"ב דכתבו תוס' בהא דהוכיחו דר' יהודא בן בבא לא גם איתר מבית סאתים דאם איירי גם ביתר מבית סאתים א"כ ר"י דקאמר אפי' אין בה אלא כור שיח ומערה מטלטלין בתוכה משמע אפי' ביתר מבית סאתים ולעיל לא שרי אלא בית סאתים טפי לא וכתב מהרש"א ז"ל דאין לומר דהתם פסין והכא מחיצה דזה אינו דאם יש לחלק לר' יהודא מאי אמרי לו רבנן אבל היה דיר וסהר אפי' בת חמשת כורין הא יש לחלק בין דאילו פסין ואילו מחיצה וע"כ דר' יהודא לא החמיר אלא מטעם דלית לי' דע"י בור יחשב מוקף לדירה ואמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה וקרפף אבל בדיר וסהר אפי' בת חמשת כורין דהוי מוקף לדירה וגם זה הוי מוקף לדירה כפירש"י ותו' לשם הואיל דמימיו ראוין לשתיית אדם וע"ש דכתב ליישב מה שהקשה הגליון על התו' מהא דמשני ר' יהודא באמת בברייתא להם זה פסין ואלו מחיצה ע"ש והנה לפ"ז בסלקא דעתיך דלא הוי ידענו דאיכא בינייהו דבר מועט א"כ ליכא לפרש דרבנן לא שרי בבית סאתים אלא בבור שיח ומערה דהא סתמא קאמרי ואין לומר דקאי אר' יהודא ור"י ס"ל באמת דבעינן ובהא לא פליגי עליו דזה אינו דא"כ מוכרח דר"י מחלק בין פסין למחיצות דאל"כ קשה דר"י אמר עושין פסין לביראות אין לבורות לא והכא אמר לר' יהודא אם הי' בור שיח ומערה מטלטלין משמע אפי' בור דיחיד מהני והכא אמר דוקא לביראות ולא לבור וע"כ איכא חילוקא לר' יהודא בין פסין למחיצות והתם איירי בגינה וקרפף והכא איירי בפסין ואם כן מאי אמרי לו מדיר וסהר דילמא באמת ר"י מודה בדיר וסהר אפי' יותר מבית סאתים מותר ואפי' עשרה כורין כיון דאיכא מחיצות טובות ג"כ מאחר דחזו דשני לי לר' יהודא בין מחיצות טובות דבפסין לא סגי לי' בבור אפי' בפחות מבית סאתים והכא בגינה וקרפף סגי לי' בבור אפי' בבור דיחיד וע"כ באמת דרבנן לא היה ידעי כלל מהא דר' יהודא דבור מהני בגינה וא"כ ליכא למימר דקאי אר"י כמ"ש המהרש"א כוונת קושית התו' דאיהו ס"ל בור בעינן. וכ"ז לס"ד אבל למסקנא מצינן למימר דלר"י אין חילוק בין פסין למחיצות והתם דקאמר ביראות אין בורות לא איירי בבית סאתים שלם משום הכי לא מהני בור והכא בשבעים אמה ושריים דהוא מועט מן בית סאתים ודו"ק קצת בכל הנ"ל וצריך עדיין ליבון ובירור:
בתוס' ד"ה איכא בינייהו ריבועא דרבעוה רבנן וז"ל פי' הקונטרס דר"א בעי לכתחלה ארכה פי שנים ברחבה ור' יוסי בעי לכתחלה מרובעת וקשיא דאין שייך לכתחלה ודיעבד דאי כבר הוקף לכתחלה לכ"ע שרי ואם בא להקיף וכי נאמר לו שלא יקיף וכו' ע"ש וי"ל דגם בזה איכא נ"מ דלא מורינן ברבים בשעת הדרשה להורות לעם המעשה אשר יעשון אלא יכול להורות בשעת הדרשה מקרפף שהוא מרובע כזה מותר לטלטל בתוכו ולא משגחינן שיטעו שאין מטלטלין בשאינו מרובע דבאמת ראוי ונכון שלא לטלטל כי אם בריבועא ולאידך בהיפוך וכן נראה מלשון רש"י שכתב אורויי מורינן רצונו בשעת הדרשה וכדוגמא לזו מצינו לקמן דף ס"ג ע"ב הלכה כר"א בן יעקב וחד אמר מנהג ומפרש מאן דאמר הלכה כר"א בן יעקב דרשינן לה בפרקא ומ"ד מנהג בפרקא לא דרשינן אבל יחיד הבא לשאול אומרין לו דכן הדין וכו' ע"ש ה"ה הכא אף דהדין כן לא דרשינן בפרקא לומר דמותר לטלטל בקרפף כזה וק"ל:
דף כד:
בתוס' ד"ה האי רחבה דהוי בפום נהרא דחד גיסא פתוח למתא וחד גיסא פתוח לשביל, פי' הקונטרס דרחבה זו כרמלית והיתה אוסרת המבוי ואע"פ שבראש האחר וכו' וכתבו בסוף דבריהם וז"ל וכאן חזר בו רש"י ממה שפירש בפ"ק דף ז' דרחבה דהתם לית בה דיורין וכאן פי' הקונטרס דרחבה התם מיירי דאית בה דיורין וכו' ע"ש היטב:
ונראה לענ"ד דרש"י לא חזר בו מפירוש הסוגיא שם דבאמת יש לפרש הסוגיא דסתם רחבה לית בה דיורין כדהביא שם ראיה מן הש"ס דהכא דאמר מאן דשרי הא לית בה דיורין אלא דעכ"ז לפעמים עושין בה דיורין כדאמר מאן דאסר זמנין דהוה בה דיורין וא"כ מפרש הכא בשני אופנים או דשם מיירי במוקפת לדירה בלא"ה כגון דלית בה דיורין אלא דהי' שם איזה בית סמוך לה ואח"ז הוקפה הרחבה ולית בה דיורין כלל או דשם מיירי באית בה דיורין וס"ל לפרש דהא דמשני שם כאן כשעירבו וכו' דנוכל לפרש דהכי משני דאית ברחבה דיורין דבעינן עירבו דוקא ואין בכאן חזרה אלא דשם מפרש [דהא דמשני] כאן כשעירבו וכאן כשלא עירבו וכו' קאי הכל על רב דאמר מבוי אסור דמיירי בפתוח לחצר בזה מחלק בין עירבו ללא עירבו ברב גופא ולא קאי ארחבה דרחבה מיירי דלא היו בה דיורין ולא בעינן בה עירבו משא"כ בכאן כתב דיש לפרש עוד דהכי קאמר כאן שלא עירבו וכו' דאיירי דאית בה דיורין וגם ברחבה יש חילוק בין עירבו ללא עירבו ור' יהודא מיירי בעירבו ומ"ש רש"י במוקפת לדירה והיו בו דיורין כוונתו או היו בה דיורין והיא ואו המחלקת וכיוצא בזה כתב המהרש"א בקידושין דף י"ג ע"ב בד"ה לכ"ע בעשה וכו' ופשוט ולא בעי רש"י בכאן אלא ליישב למאן דאסר משום דזמנין דהוי בה דיורין והיאך יפרש דברי ר' יהודא שם במבוי שכלה לרחבה אין צריך כלום משום דלית בה דיורין ועל כן כתב רש"י דאיכא לאוקמי אפי' באית בה דיורין ומיירי בשעירבו. והגם באמת למאי דקאמר הש"ס שם [בדף ח' ע"א] דאיירי ברחבה דרבים דאין מהדרך לבנות בה בתים מ"מ חדא שם בתחלה לא חילק בזה אלא דאמר כאן שעירבו וכו' ועוד באמת בתוכה ליכא חשש מ"מ איכא חשש מבתים הסמוכים לרחבה ועכ"פ דבפירושו ניחא דלדידן באמת הכי פירושו כאן כשעירבו דשם איירי שיש בה דיורין ועירבו באמת. וקל להבין כן נראה לענ"ד ליישב דעת רש"י שלא יהיה סותרים זה את זה:
בד"ה ליעביד צורת הפתח אפומא דשביל. וז"ל פי' רש"י דפתוח לרחבה מיגו דמהני לשביל מהני נמי לרחבה. וקשה דמשמע דלא צריך למיגו עד לקמן ועוד דמה לו להזכיר צורת הפתח כלל כיון דסגי בלחי כדאמר אביי גופא, ועוד למה שינה הלשון דמעיקרא קאמר אפומא דשביל וגבי לחי קאמר אפתחא, ועוד דפריך יאמרו לחי מהני לשביל של כרמים היכי דהוי מפולש והיאך יטעו בין שביל זה דאית לי' גדודי לשביל דעלמא, ועוד שצריך לפרש שיש שם תל גבוה עשרה כ"ש שלא יטעו עכ"ל ע"ש:
הנה הריטב"א מיישב קושייתם דלא קאמר הכא מיגו מאחר דלא קאי הכי ולא הוצרך לפרש אלא לבסוף דמסיק לדינא, ומה שהקשו למה לו להזכיר צורת הפתח כתב הוא ליישב דאביי הוה סבר מתחלה לעשות הכשר יותר טוב וכו'. ולענ"ד נראה דלפי מ"ש רש"י ז"ל בד"ה ומיגו דמהני למתא וכו' מבואר שם דהכי הוה עובדא דהמבוי הי' מפולש מצד השני לרה"ר ולפ"ז א"ש דהנה באמת דמצד השני הי' כבר לחי העומד מאליו משהו ולאביי מהני והי' רוצה לעשות רק עוד צורת הפתח מכאן כדין מבוי המפולש לסרטיא מכאן ובקעה מכאן ואמר שיעשה בכאן צורת הפתח ואמר אתי גמלים ושדי לי' אלא יעשה הלחי מכאן רצה לומר דהלחי שהי' שם בצד השני לא מהני מידי אלא צריך לעשות לחי מכאן ולשם צריך לעשות צורת הפתח וכן יראה מדברי רש"י ז"ל הנ"ל כמ"ש:
ומה שהקשו דהיאך יטעו דלחי מהני לשביל של כרמים דעלמא והיאך יטעו בין שביל זה דאית ליה גדודי לדעלמא עכ"ל כבר כתב הריטב"א וז"ל ויש לומר דמחיצה דגודא לא מינכרא כ"כ וגם רוב שבילי כרמים לא סלקא לגודא דנהרא וקרוב הדבר שלא יתנו לבם על הגודא ויתירו כן בעלמא ועוד כתב הריטב"א ליישב קושיא [הראשונה] דנקט צורת הפתח ולא תצטרך לפרש דבודאי הוי מיגו וגבי לחי הוי רבותא אפי' משהו יחשב כהוקפה לדירה וק"ל. ומה שהקשו אמאי לא קאמר בחד לישנא, י"ל דשם הוצרך לבאר אפומיה דלא נטעה דכוונתו לעשות שם פתח סמוך לגודא דנהרא כמו שפירשו בתוס' ולכן הוצרך לבאר בלשון דמבואר דפומיה דשביל הוא הפה הסמוך לרחבה וסוף הקצה דשביל הוא אצל גודא דנהרא כי שם הי' סליק לגודא דנהרא וכאן הי' פומא דשביל משא"כ כשאמר אח"ז ליעבד לחי לא הי' צריך לבאר דלא יטעו בדבריו דשם קאמר ליעבד צורת הפתח דהיינו בסוף השביל דהוא נמוך דלחי לא מהני שם. כנלע"ד ליישב דעת רש"י ז"ל:
ואגב אורחא למידין דינים הרבה ושיחת חולין של ת"ח וכו' וכן מצאנו כמה פעמים בש"ס דאמר בלשון שהרגישו בו וללמוד הדין וכהנה רבות בש"ס ועיקרא דמלתא דהנה הי' הכל כמו שכתבו בתוס' רק מדלא ביאר הש"ס זאת כמו שהקשה הריטב"א על פי' התוס' ע"כ לא ניחא לרש"י לפרש דבזה תליא כל פי' הסוגיא אבל עובדא הכי הוי וא"ש הכל וק"ל:
דף כה.
בד"ה אכסדרה בבקעה וז"ל התוס' רש"י פי' לקמן דאכסדרה פרוצה מארבעה רוחותיה והשתא אתי שפיר הא דנקט בבקעה שאין שם מחיצות ולא נקט בחצר וגרס לקמן בפרק כל גגות דף צ"ד דמשני דשמואל אדשמואל כי לית לי' בד' אבל בג' אית לי' וקשיא לפירושו דבסוכה אמרינן דאפי' בשתי רוחות זה כנגד זה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם משום דהוה כמבוי מפולש עכ"ל כבר כתב רש"י וז"ל מודינא לך בהא דהוי כמבוי מפולש ועשוי לקפנדריא ולבקעת רבים עכ"ל ע"כ שם אתי רבים ומבטלי אפי' תקרה דשתי מחיצות משא"כ אכסדרה בבקעה דתנן הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת והיינו כרמלית ופי' רש"י שאין בני אדם מסתלקין מן המסילה לילך בשדה ובימות הגשמים רה"י הוא אף לטומאה והא דכתב רש"י והא דנקט בקעה וכו' ולא רצה לפרש משום דאי לאו בקעה בקעי בה רבים ז"א דלינקוט אכסדרה בחצר כמ"ש תו' כאן מש"ה איצטריך לפירושו וק"ל:
ועוד י"ל כמ"ש תוס' בסוכה דיש לחלק בין דרבנן ובין דאורייתא והא דלא משני התם הכי לרבא י"ל דהוה ס"ד התם דגם התם פליגי בזה וא"כ ס"ל לרבא אפי' בדרבנן לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ולפי מאי דמסיק שם דהלכה דגוד אחית לא נאמר לענין חוצה לה א"כ אתי שפיר הכא די"ל דפליגי רק לענין בית סאתים אם מותר לטלטל בתוכה משום דהמחיצות לא מהני אלא לטלטל בתוכה דאכסדרה וע"ש ועדיין צריך ליבון וק"ל:
דף כו.
בתוס' ד"ה מערב לכולהו מחוזא ערסייתא וכו' פירש"י לא התיר לערב כולה יחד אע"ג שהיתה עיר קטנה ותנן לקמן עיר של יחיד מערבין את כולה וקשיא דבפרק כיצד מערבין דף ס' אמרינן דשל רבים היא דקאמר רבה בר אבוה מערב לכולה מחוזא פרסייתא דכל חד וחד הוי שיור לחבריה ועיר של יחיד לא בעי שיור אם לא שהיתה של רבים קודם אלא ודאי של רבים היתה ולעיל דף ו' נמי משמע שהיתה של רבים גבי אבולי דמחוזא דאמר אלמלא דלתותי' נעולות בלילה היו חייבין עליה משום רה"ר משמע דהי' שם ס' רבוא מ"מ אי לאו משום פירי דבי תורי היו יכולין לערב כל העיר יחד והוי משייר נ' דיורין לר' יהודא או שלש וכו' עכ"ל:
והנה קושיתם הוא תמיה לכאורה דרש"י עצמו פי' שם בגמ' דף ס' ע"א דעיר של רבים ונעשה של יחיד הויא ובעי שיור, וכן בדיבור דבי תורי הקשו על רש"י ז"ל ב' קושיות ואח"ז חזרו והקשו מה שפי' רש"י לקמן משום פירי שמפסיק ואין יכולין להלוך מזו לזו והוה כחריץ שבין שתי חצרות דאמרינן לקמן דף ע"ח שמערבין שתים ואין מערבין אחד והכא לא משמע אלא משום דהוה מחיצה העשויה לנחת עכ"ל והנראה לענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל שלא יהא תמיה ע"פ מה דמצינו דוגמא כזו שאנו רוצים לבאר וליישב דעת רש"י דז"ל הש"ס לקמן דף נ"ט ע"ב ר' זירא ערבא למתא דבי ר' חייא ולא שבק לה שיור א"ל אביי מ"ט עביד מר הכי א"ל סבא דידה אמרו ר' חייא בר אשי מערב כולה ואמינא ש"מ עיר של יחיד ונעשית של רבים הוי א"ל לדידי אמרי לי הני סבי ההוא אשפה הוי לה מחד גיסא וכו' ע"ש ועיקר הכוונה שם דר' זירא סבר מדאמרו לו סבי דהוה עובדא דר' חייא מערב כולה אע"ג דהיא כעת דרבים ולעולם אמרינן כשעת מציאתן כמ"ש הריטב"א שם דלעולם תולין כשעת מציאה ע"כ אמינא ע"כ של יחיד היתה מעיקרא עד דאמר לי' אביי לעולם של רבים היתה ג"כ מעיקרא רק מחמת האשפה היתה מותרת אפילו בשל רבים ולבסוף ניטל האשפה וכו' ובסיגנון הנ"ל נפרש דברי הש"ס לשיטת רש"י ז"ל דבאמת מחוזא היא עיר של יחיד לעת עתה דחרבו החומות ואין נכנסין לה ששים ריבוא אנשים כאשר היתה בעת מעלה ראשונה שהיתה כרך גדול עם חומות סביבה ונכנסין לה ממקומות אחרים כמ"ש רש"י לקמן דזהו עיר דרבים שנכנסין לה ששים ריבוא דהיינו כמ"ש הריטב"א ז"ל שם בדף נ"ט כי רש"י אינו מצריך שיהי' בעיר גופא ס' ריבוא אלא שיכנסו בה כאלו הכרכים והעיירות שסוחרים בהם תדירים ממקומות אחרים מאד וכו' ע"ש בדף נ"ט וכן הי' מחוזא בהיותה בשלוותה היתה עיר של רבים ואח"ז נעשית של יחיד:
והנה כעת שהיתה של יחיד ואמרו סבא דידה דרבה בר אבהו הי' מערב ערסייתא ערסייתא משום פירי דבי תורי. והנה לפי מאי דס"ד דר' הונא בריה דר' יהושע דהביא ראיה דמחיצה העשויה לנחת לא שמיה מחיצה הוי סבר דאי לא פירי דתורי הוה באמת מערב כולה משום דס"ל הוקף ולבסוף ישב מהני וכדעת ר' הונא בר חיננא וכדאותבי' רבינא לרבא דהוקף ולבסוף ישב לא מהני והביא ראיה מברייתא וכן כתבו תוס' לעיל בדף כ"ד ע"א בד"ה פשיטא וז"ל אבל אש"ס לא פריך דקמ"ל דהוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דגבי אבורנקי לקמן עכ"ל וכיון דכן ע"כ משום מחיצה העשויה לנחת הוא דלא מהני או דאמר אפי' נימא דהוקף ולבסוף פתח מהני אפ"ה לא מהני מצד דהוי מחיצה העשוים לנחת וס"ל הא דלא עירב כולה מחמת מחיצות העשויות לנחת וזהו דאמרו לו דרבה בר אבוה הוי מערב ערסייתא ערסייתא משום פירי דבי תורי דאי לאו פירי דבי חורי הוה מערב כולה כעיר של יחיד דעלמא מאחר דבשעת מציאתה מצא אותה של יחיד וע"כ מהאי טעמא הוא משא"כ אביי לקמן דף ס' ס"ל דהוקף ולבסוף פתח לא מהני כראיה שהביא רבינא וכסתמא דגמרא לעיל בדף כ"ד דהוקף ולבסוף פתח לא מהני ולפ"ז אי אפשר לומר דמש"ה לא עירב לכולה משום פירי דבי תורי הא אפי' בלא פירי דבי תורי לא מהני כקושית תוס' כד"ה דבי תורי דהא הוי הוקף ולבסוף ישב וע"כ צ"ל באמת דזהו דאמרו משום רבה בר אבוה דמחמת פירי דבי תורי מערב לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא דהיתה עיר של רבים מתחלה וצריכה שיור והוא לא הי' רוצה לעשות לה שיור חמשים דיורין כדס"ל לר' יהודא דס"ל כר' יהודא בכל עירובין כדאמר לקמן בדף צ"ה וגם אפשר לומר דבכל הש"ס ס"ל כמ"ד ר' יהודא ור"ש הלכה כר"י וא"כ אפי' למסקנא דהוי מצי לערובי דרך דיוטאות שהן משכונה זו לזו כמ"ש רש"י ז"ל הדר אמר אביי התם אי בעי לערובי דרך גגות פירש"י ז"ל שהיו להם דיוטאות עוברות מגג שכונה זו לגג שכונה זו אפ"ה לא בעי לערובי כולה ביחד דצריך שיור נ' דיורין ומאחר דבלאו הכי לא היו יכולין להלוך מזו לזו בדרך הלוכו מחמת פירי דבי תורי למה לו לעשות שיורין והוי מערב ערסייתא ערסייתא והוי כל אחד שיור לחבירו כמ"ש מהרש"א ז"ל בפי' רש"י ז"ל דאלו היתה עיר של יחיד דמערבין את כולה לא היו צריכין תיקון למבואות משא"כ בעיר של רבים דכיון דבעי שיור בעי תיקון לחי בהאי שיורא דלא לאסרו מהדדי מיהו הכא דכל שכונה ושכונה מערבי באפי נפשה ולא בעי תיקון לחי כלל אע"ג דהויא עיר של רבים וכו' ע"ש וא"כ לפ"ז אביי שם שפיר אמר דהוה קשה לי' דליכא למימר הא דאמרו בשם רבה דמערב פרסיימא משום פירי דבי תורי דהוי מחיצה העשויה לנחת ולא שמיה מחיצה דהא בלא"ה לא שמי' מחיצה בלאו פירי דבי תורי הוי הוקף ולבסוף פתח אלא דזה דאמרו רבה עירב לכולי מחוזא ערסייתא ערסייתא היינו בלא תיקון לחי כלל משום דאע"ג דבעינן שיורא וא"כ בעי תיקון לחי הכא כל חדא הוי שיור לחברתה ולא אסרה להדדי משום פירי דבי תורי דמפסיק ביניהם לא אסרו והוי כל א' שיורא לחברתה ולא אסרה ומיושב כל הקושיות של תוס'. כן נלענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל שהוא תמוה ועדיין צריך ליבון ובירור:
דף כו:
בד"ה אצווייתא וכו' ואפשר דשני מינין הוא ושניהן נכרכין סביב הדקל וכו' עכ"ל כן נראה מדברי רש"י להדיא בפסחים בד"ה ערקבלין וק"ל. שם בד"ה בכל מערבין פירש"י עירובי חצרות ותחומין וכתבו ואין נראה דבעירובי חצרות בעינן פת לכ"ע, ונראה לענ"ד ליישב דכבר כתבנו כמה פעמים דדרך רש"י ז"ל לפרש לפי הס"ד בש"ס והכא מוכרח לומר כן לפי הס"ד דהנה אם נאמר דדוקא בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות בעינן פת א"כ טעמא בעי וע"כ כמ"ש תוס' בשבת דף ל"ב ע"א בד"ה לא קשיא ע"ש דהא דמקילין בתחומין דלא בעינן פת משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה עכ"ל. והנה לפי מאי דס"ל לרבנן דר' יהודא הכא ולכהן בבית הפרס אבל בבית הקברות לא ואמר הש"ס בדף ל"ח אמר לך רבא בהא קמיפליגי דרבנן סברי מערבין אפי' לדבר הרשות ומש"ה אסור בקבר יחידי מחמת איסור הנאה א"כ לפ"ז איך שייך בכל מערבין אתחומין דוקא דהא לרבנן אפי' לדבר הרשות מערבין וע"כ הוכרח רש"י לפרש בכל מערבין היינו בין עירובי חצרות ובין עירובי תחומין דאין טעם לחלק ביניהם ולמסקנא שם באמת בכל מערבין קאי אתחומין ולא אחצרות מטעם כדמסיק הש"ס שם דאין מערבין אלא לדבר מצוה כ"ע ס"ל הכי ואתי שפיר וכן הא דפריך לקמן בדף פ"א ע"א תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומלח ומשני לאפוקי מדר' יהושע ויש ספרים גורסין לאפוקי מדר' מאיר וכו' וע"ש ברש"י ובתוס' דמלישנא תנינא חדא זימנא משמע דהמקשה דהתם הוה סבר לפשיטות דסתמא קתני בין תחומין ובין חצרות וכן כתבו תוס' בעצמם שם ומשני וכו' כדפירש"י ותוס' שם ועכ"פ כן דרכו של רש"י לפרש כי היכא דסידור הש"ס יהי' על נכון כידוע דבר זה בדברי רש"י ז"ל ומש"ה בד"ה מערבין לנזיר ביין לא פירש כ"א בתחומין כדי שלא נטעה לדינא ועוד בלאו הכי מוכרח שם לפרש דאתחומין קאי דקתני מערבין לנזיר ביין ולכהן בבית הפרס בהדי הדדי וא"כ הוכרח לפרש דאתחומין קאי דחד מערבין קאמר ובבית החרש ולר"י בבית הקברות ע"כ בתחומין קאמר ופשוט:
דף כט.
בתוס' ד"ה מאי אולמי' דהאי מהאי וז"ל נראה לפרש דקים לי' להש"ס דר' יוסף לא שמעה בהדי' דרב אמתני' ולהכי קאמר מאי אולמי' דהאי מהאי מאיזה וכו' עיי"ש היטב בפי' עיי"ש במהרש"א דכתב דכוונתם דאין נראה להם פירש"י ז"ל ועיין במהרש"א דטעמם דלפירש"י ז"ל דלא סתרי להדדי א"כ י"ל דנוכל ללמוד זה מזה קשיא להו דאכתי מאי משני דאכתי לא הוי לי' לר' יוסף לומר דשרא לי' מריה מאחר דנוכל ללמוד זה מזה אלא ע"כ דאין ללמוד זה מזה וא"כ קשה מאי פריך מאי אולמי' וכו' אימא דהכי שמיע לי' לר' יוסף מרב דאמתני' אמרה דאין ללמוד מילתא דברייתא מיני' ואהא תירצו דקים לי' לתלמודא וכו' עכ"ל ע"ש. ונראה לענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל דהנה לכאורה איכא למידק תרתי דרב למ"ל [היינו הא דאמר רב וכן לעירוב לר' יוסף והא דאמר רב מערבין בשתי רביעיות של יין] ועיין בתוס' בד"ה ומאי אולמא וזה דכתב רש"י דקתני וחצי לוג יין ושמעינן לרב דגבי עירוב נמי קאמר הכי וכו' ר"ל דקשיא לי' תרתי דרב למה לי בשלמא בהיפוך לא קשה דהוצרך לומר שתי רביעיות של יין אע"ג דגבי עירוב אמר סתם וכן לעירוב עיי"ש בעירובין דף מ"ו דיש לומר כמ"ש התורת חיים דרב נקט בשתי רביעיות של יין ולא אמר חצי לוג יין כלשון המשנה משום דאשמעינן דטעמא דמילתא משום דעביד אינש דשתי כסא בצפרא וכסא בפניא וכו' ונ"מ ג"כ לענין שכר כדאמר הש"ס לקמן בהא דסבר בריה דר' יוסף למימר קמיה דר' יוסף דבשכר בעינן תרי לוגין ואמר לי' ולא היא דעביד אינש דשתי כסא בצפרא וכו' ולפ"ז הוצרך לומר שתי רביעיות משא"כ בהיפוך קשה כיון דאמר מערבין בשתי רביעיות של יין למאי נ"מ אמר וכן לעירוב וע"כ דאין ללמוד זה מזה ואתי שפיר דאמר שרי לי' מריה וק"ל כנלענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל:
דף כט:
בד"ה מפני נחש שבו וז"ל פי' הקונטרס חרס של שרף בצל ור"ח פי' וכו'. והנה הריטב"א כתב דתוס' הקשו על פירש"י דא"כ למאי נפקא מינה תני שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו כיון דקתני דאכל חצי בצל בודאי אכל חצי נחש שבו. ולענ"ד י"ל בבצל יש לפרש אמהות ועלין כדאמר הש"ס הא בעלין והא באמהות וקרי תרווייהו בלשון בצל וכו' וא"כ באמת רש"י קאי על העלין של בצל והא דקאמר אכל בצל ומת וכו' קאי דאכל העלים וא"כ בהא דר' חנינא אי לאו דאמר חצי נחש שבו אין מהכרח לומר דאכל חצי נחש דאפשר דלא אכל מן העלין כלל כי האמהות הוא הבצל שמשהין אותו בקרקע ומזה יוצא עלין וא"כ כשאכל חצי הבצל יש לפרש דאכל מן הבצל חצי אף דלא אכל מן העלים כלל ובאמת אמרינן לעיל דבאמהות ליכא כלל סכנה לכן הוצרך לפרש דאכל מן חצי הבצל בדרך זה שהיה אוכל חצי מן העלין ואפשר מש"ה בתוס' שלפנינו לא הקשו על רש"י ז"ל בזה כי הי' פשוט להם הפי' אשר כתבתי לעיל לפירש"י ז"ל ופי' האמהות של הבצלים כתב התוי"ט וק"ל:
בתוס' ד"ה ויעמוד על רביעית וכו' ז"ל נראה כמו שפירש"י בהמוציא יין דף ע"ו דכוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית הלוג ולא כטועים שמפרשים רובע רביעית הקב דהיינו רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית הקב דהיינו לוג דהא בנזיר וכו' עכ"ל. והנה לכאורה קשה על פירש"י דפי' בכאן פי' אחר והתוס' לא הקשו עליו רק הריטב"א ז"ל מצאתי ראיתי דהקשה על פירושו שבכאן מחמת זה עיי"ש. והנה לכאורה לפי זה דברי רש"י ז"ל גופא יסתרו זה את זה בשבת כתב בעצמו יש טועין ומפרשים רובע רביעית הקב וכו' והכא בסוגיא פירש להיפך:
והנראה לענ"ד ליישב דהנה באמת לפי הס"ד דהכא דבשכר בעינן תרי לוגין מדהתם בעינן על חד ארבע וכו' ע"כ דהוה סבר באמת בכוס של ברכה צריך רביעית הלוג [יין] ושאר משקין צריך רביעית הקב דהיינו לוג דאל"כ למאי דס"ל בס"ד לדמות עירוב להתם תקשה לי' דהכא אמר ביין שתי רביעיות של יין והתם סגי ברובע רביעית ועל כרחיך דאין לדמות זה לזה כדמשני התם בתר חשיבותא קא אזלינן והכא בסעודה תליא מילתא וא"כ אין ראיה כלל לדמות ועל כן פירש"י כדרכו תמיד לפרש הס"ד דהוה ס"ל באמת גם התם בסעודה תליא מילתא דהיינו הכא בעינן שתי רביעיות של יין כמ"ש התורת חיים וז"ל אהא דאמר ובמזון שתי סעודות לעירוב טעמא דבעינן שתי סעודות לעירוב משום דלא סמכו אינשי להיות דעתן ודירתן במקום מזונותיהן אלא אם כן יש במזון ההוא כשיעור אכילת כל היום דהיינו סעודה אחת שחרית וסעודה אחת לערבית ומש"ה אמר שתי רביעיות של יין ולא אמר חצי לוג דטעמא דמילתא אשמעינן דכל רביעית הוא כסא לכל סעודה כפירש"י לעיל עמוד א' דחמרא בעינן שיעור שתיית שתי סעודות לכל סעודה רביעית וא"כ הוה סבר דכל זה לענין עירוב משא"כ להוצאה הכי משערינן שיעור רביעית יין דהוא חשוב לסעודה אחת ומחמת חשיבותא דידי' לצורך סעודה חייב בהוצאה דידי' דחשוב מחמת זה וקתני סיפא וכל המשקין ברביעית על כרחיך היינו לוג דשאר משקין אינן חשובין וצריך לכל סעודה לוג משאר משקין ואל תתמה בדבר שכדוגמא כזו מצינו רצו תוס' לומר בשבת דף ע"ז ע"א בד"ה וכי מים בכד ומצטרפין וז"ל ונראה לר"י דר' יוסף ואביי ס"ל דכוס של ברכה בעי רביעית יין חי וכו' ומה ששנה במתניתין כדי מזיגת הכוס ולא תני בהדיא המוציא יין חי ברביעית היינו משום דניחא לי' למינקט כדי מזיגת הכוס דמהאי טעמא דראוי להצניעו לכוס של ברכה הוא דמחייב בהוצאת רביעית וכו' ע"ש אכן מדברי תוס' שם משמע דהא דתנן שאר משקין ברביעית היינו ג"כ רביעית כמו יין ולשיטת רש"י דהכא:
סבר בריה דרב יוסף כאבוה דכוס של ברכה הוא רביעית יין חי וכי ימזגנו הוי לוג וס"ל משום דחשיבותא דיין משום דלסעודה אין צריך כ"א רביעית יין חי וזהו חשיבותא דידי' ולא קתני ברביעית משום דמשקין דקתני ברביעית היינו לוג דהוא רביעית הקב ומש"ה שינה בזה ונקט כדי מזיגת כוס של ברכה דלברכה ידוע דאין צריך כ"א כדי רביעית הלוג יין חי ואגב אשמעינן דינא דכוס של ברכה וא"כ בשאר משקין הראוין לשתיה ולא נקטי לי' לגבל הטיט הטעם ג"כ דחשיבות דידהו להצניע לסעודה הוא ולוג חשיב חשיבות דידהו והכא בעינן תרי סעודות דהיינו תרי לוגין משא"כ למסקנא גם רש"י מודה דרביעית היינו רביעית הלוג ועכ"פ יש לפרש גם הא דר' נחמן אליבא דאמת הי' דוקא רביעית הלוג וא"כ שפיר הקשה רש"י ז"ל בשבת דף הנ"ל דלפירושם כ"ע ס"ל דרביעית היינו רביעית הקב א"כ אתי הא דאמרינן בנזיר חמש סומקתא דלא כמאן ובפרט למסקנא לשיטת רש"י ז"ל גם ר' יוסף מודה דדי ברביעית הלוג כפשטא דמילתא וק"ל:
דף ל.
בתוס' ד"ה ככר זו עלי וכו' וז"ל תימא לר"י אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר בשבועה גופא או בנדר גופא הוי מצי לפלוגי דהיכא דאסר עליה באכילה מערבין לו בה בהנאה אין מערבין לו בה ועוד דאמר לקמן דף ל"א לכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא תנא דפליג והא ר' אליעזר דבסמוך דאמר ככר זו עלי דאין מערבין לו בה משום דאסור בהנאה א"כ סבר דמערבין לדבר הרשות או מצות ליהנות ניתנו עכ"ל. הנה קושייתם נשאר על רש"י ז"ל דפירש להדיא דהטעם דככר זו עלי משום איסור הנאה וכו' וקשה קושיית התוס' עליו. והנה בריטב"א ז"ל כתב ליישב אחת לאחת מה שהקשו אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר וכו' כתב ז"ל דאורחא דמילתא נקט תלמודא מאי דרגילים בי' ורובי קינמות הם סתם ויש בהם איסור הנאה ורוב שבועות מפורשין לשון אכילה. והא דהקשו א"כ ר' אליעזר סבר או מערבין לדבר הרשות או מצות ליהנות ניתנו וא"כ לימא כתנאי אמרה לשמעתי' היינו משום דהוי פליגי בפלוגתא דר' יהודא ורבנן וס"ל הלכה כר' יהודא דהוא יחידאה משא"כ הכא בהיפך ס"ל כרבנן דהוו להו רבים ע"ש דכתב שכן עיקר כפירש"י ז"ל באחרונה כלישנא אחרינא דכתב רש"י ז"ל בעצמו זה עיקר. ולענ"ד קשה חדא דלפ"ז מאי פריך הש"ס נימא דס"ל כר' יהודא כיון דרבנן דר' אליעזר ס"ל כוותיה והם רבים ג"כ וס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ואין מערבין אלא לדבר מצוה ועוד קשה לענ"ד הא תניא בברייתא אחריתא דרבנן ס"ל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה אוכל הנאסר על האדם פירש"י כגון שאמר ככר זו עלי או שבועה שלא אהנה מככר זה אין מערבין לו בה וא"כ ע"כ צ"ל דרבנן ס"ל מערבין לדבר הרשות או מצות ליהנות ניתנו ומדלא פריך הש"ס קשיא דרבנן אדרבנן ע"כ צ"ל דכיון דאיכא תרי תנאי אליבא דר' אליעזר וא"כ ברייתא לקמן ס"ל כהך תנא דסובר אליבא דר' אליעזר דככר זו עלי מערבין לו בה וא"כ ע"כ לדידי' רבנן סברי דבככר זו עלי אין מערבין לו בה כמבואר בברייתא דזה הכלל וכו' אבל רבנן דלעיל דסברי דגם בככר זה עלי מערבין לו בה היינו אליבא דהך תנא דס"ל אליבא דר' אליעזר דבככר זה עלי אין מערבין וא"כ ע"כ רבנן דפליגי עליה סברו דגם בעלי מערבין וא"כ הדרא קושית התוס' על פירש"י לדוכתי' אמאי לא פריך הש"ס לקמן לימא כתנאי אמרה לשמעתי' ולכאורה הי' נראה דליכא להקשות מכאן די"ל דכ"ע ס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אלא דהכא בעירובי חצרות איירי ועיין בש"ע סי' שפ"ו ס"ה משתתפין באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם כגון לנזיר ביין וכו' ויש אומרים דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכל אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו אין משתתפין לו בה וכתב המ"א סעיף קטן י' וז"ל אע"ג דבעירובי תחומין שרי התם משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וכו' וכתב דהרמב"ם והרשב"א ומ"מ בשם רוב המפרשים כתבו דאפ"ה שרי בעירובי חצרות כיון דחזו לישראל אחר ואע"ג דאמר שלא אהנה או קונם שרי שלא כיון אלא דרך הנאתו והניח שם בצ"ע על רמ"א דכתב אם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי כ"ע מודים דאין מערבין דז"א דהיינו פלוגתתייהו אלא לדעת הטור אפי' בעירובי תחומין אין מערבין בקונם דדמי להקדש והוא שיטת תוס' בשמעתין וכו' עכ"ל ולפ"ז א"ש דמכאן לא מצי למידק מידי די"ל בעירובי חצרות איירי וטעם דר"א דס"ל מערבין בככר זו עלי אף בחצרות היינו משום דאי בעי מיתשל עלה ובהקדש לא כמ"ש התוס' בד"ה ולפרוש ממקום אחר דהא דאין מערבין בהקדש אע"ג דאפשר לאיתשולי עלי' משום דהשתא לא חזו לשום אדם וחכמים ס"ל דלא אמרינן הואיל כדפליגי ר"א ור' יהושע בפסחים בדף מ"ו ע"ב וע"ש בדף מ"ח דדחי הש"ס דלא פליגי בזה דע"כ לא אמר ר"א התם דאמרינן הואיל אלא דבעידנא דעיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא לדידיה משא"כ בהאופה מיו"ט לחול דלאורחין הוא דחזי לדידי' לא חזי לא אמרינן הואיל דאי מיקלעי אורחין הואיל דלע"ע לית לי' אורחין ולא זימנן עדיין ומש"ה פירש"י בעירובי תחומין ופליגי באין מערבין לדבר מצוה וכו' משא"כ על ר' יוסף ורבא ליכא למיפרך כיון דאיכא לאוקמיה בעירובי חצרות וק"ל:
ודוחק לומר דרבנן דפליגי אר' אלעזר בברייתא הוא ג"כ ר' אלעזר וכהך תנא אליבא דר' אלעזר ור"א אומר הוא אידך תנא אליבא דר' אלעזר דא"כ הוה לי' למיתני הכי בהדיא זה אומר בשם ר' אלעזר כך וזה אומר בשם ר"א כך כדמצינו בש"ס כמה פעמים כזה וע"כ הנלע"ד כמ"ש ודו"ק בכל הנ"ל כי הם דברים ברורים ונכונים:
דף לא:
בתוס' ד"ה ומה ראית וז"ל התוס' מפרש ריב"א מה ראית לחלק בין הקדימו בכרי להקדימו בשבלין אימא בהקדימו בכרי נמי פטור מתרומה גדולה הואיל ולא הוקבע עדיין למעשר וקרא דמכל מתנותיכם אתי לחיובי בראה פני הבית עכ"ל וכתבו בסוף דבריהם וז"ל אבל לא יתכן לפרש האי מה ראית נימא איפכא לחייב הקדימו בשבלין ולפטור בהקדימו בכרי דאין זו סברא עכ"ל באו במחתרת על פירש"י ז"ל דהוא פירש להדיא כן. והנה ז"ל הריטב"א דנראה דוקא כפירש"י והא דאמר מה ראית משום דאמר לי' עליך אמר קרא משמע לכאורה מגופא דקרא משמע כן בהקדימו בכרי ליחייב ועל זה אמר ממשמעות דקרא לא מוכח ואמר לי' מסתברא קאמינא האי אידגן והאי לא אידגן עכ"ל ולכאורה באמת לענ"ד אינו מיושב עדיין בזה דבאמת קושית התוס' הכי הוא לפירש"י ז"ל הוה לי' לשנויי דמכ"ש מאחר שבאו לכלל חיוב בשבולין מהיכי תיתי יפטרו אח"ז שבאו לכלל חיוב יותר והנה בריטב"א כתב הקושיא בשם התוס' הכי ולפירש"י מאי פריך מה ראית הא פשיטא לומר כן כדאמר בתירוצא האי אידגן והאי לא אידגן. איברא לשון התוס' בביצה דף י"ג ע"ב ז"ל ותימא דהיאך ס"ד דמקשה כיון דהקדים בשבלין חייב כ"ש בכרי שכל מה שאחרי כן יהא חייב וכו' ע"ש וצריך לומר דלדעת הריטב"א הכי משני לי' האי אידגן והאי לא אידגן ואם זה חייב כ"ש זה ועל כרחיך בהיפוך דזה פטור והקדימו בכרי חייב וק"ל איברא מרש"י בד"ה האי אידגן וכו' לא משמע הכי:
ועוד הי' נראה לענ"ד לפרש ע"פ מה שכתב ברש"י בשבת דף קכ"ז ע"ב בד"ה שהקדימו בשבולין וז"ל ודמעך לא תאחר דאסור להפריש מעשר קודם לתרומה ולוקה והני מילי כשהפרישו בכרי אבל בשבולין אינו לוקה. והנה ידוע בש"ס דתמורה דפריך הש"ס לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדים תרומה לביכורים וכו' ותנן מה שעשוי עשוי ומשני אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו וגו' ולאביי דאמר אי עביד מהני איבעיא ליה כדאמר רב פפא לאביי אלא מעתה אפי' הקדימו בכרי נמי ניפטור אמר לי' עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו וגו' והנה הגם דאמר לי' בכאן רב פפא לאביי מ"מ האי דינא מוכרח אליבא דהלכתא [אפילו לרבא] כדאמר אח"ז ולא ניטלה תרומתו מהו דתימא כדאמר לי' ר"פ לאביי קמ"ל כדשני לי' וא"כ אליבא דהלכתא פריך הש"ס מה ראית אימא הקדימו בשבולין חייב בן לוי להפריש מקרא דכל מעשרותיכם תרימו וגו' וקרא דפטור בהקדימו בכרי דפטור הלוי להפריש משום דכשהקדימו בכרי עבר הישראל על לאו ודמעך לא תאחר ואי עביד לא מהני וא"כ אין כאן חיוב להלוי להפריש התרומה גדולה דהוי כולו טבל ואחר זה כשהישראל מפריש פטור מדין תורה הכל [דמדאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי וא"כ כל מה שהישראל מפריש אפי' חטה אחת עולה ג"כ למעשר שנטלו הלוי] ומשני האי אידגן וכו' ואין סברא לחייב את הלוי בהקדימו בשבלין בשלמא מה דמחייבין הקדימו בכרי אפי' לא ראה פני הבית משום דכבר נעשה דגן וכתיב ראשית דגנך משא"כ בהקדימו בשבלין אין סברא לחייב את הלוי שלא חל עליו אכתי חיובא דכהן כנלע"ד וזה צריך ליבון:
ואומר עוד לבאר הדבר כל צרכו דהכי פירושו לפי' רש"י מה ראית דהקדימו בשבולין באמת לחייב הלוי ואין החיוב חל על הישראל מטעם דאי עביד מהני בשבולין ובאמת לחייב הלוי ולא הישראל וגם אפשר אפי' לכתחלה מותר [בשבולין דליכא לאו כרש"י בשבת הנ"ל] וא"כ החיוב תרומה גדולה חל על הלוי ולא על הישראל והוא יתן ואין על הישראל שום חיוב דחיוב דידי' גבי לוי הוא משא"כ בהקדימו בכרי נימא דאי עביד לא מהני וא"כ מה שנטל הלוי המעשר לא מהני מידי וכל היכא דאיתא טבל של ישראל הוא וחייב הישראל להפריש תרומה גדולה וחטה אחת פוטרת כל הכרי מן התורה וא"כ הלוי פטור מתרומה גדולה רק תרומת מעשר הוא צריך להפריש מפני שאחר זה נעשה בכל מקום שהוא מעשר גמור אחר ההפרשת של התרומה גדולה. ועיין בברכות ובשבת ביאר רש"י יותר דעיקר מחמת דכתיב דמעך לא תאחר וק"ל [אם אמנם דהגמ' משמע דקאמר זה לאביי דר"ט הדר פריך לי' על תרוצו דא"ל עליך אמר קרא ע"ז הדר פריך לי' מה ראית ואביי הא אי עביד מהני ס"ל ואין שייך תי' של המחבר מכל מקום אין זה מוכרח דנוכל לומר דהא דאמר הש"ס מה ראית סתמא דהש"ס פריך לי' אליבא דרבא דס"ל אי עביד לא מהני ונכון:
ועוד נראה לענ"ד ליישב ולפרש דברי הש"ס הכי ומה ראית אימא בהקדימו בשבלין חייב בתרומה גדולה משא"כ בהקדימו בכרי פטור מתרומה גדולה דתבואת זרעך אמר רחמנא עיין בב"מ דף פ"ח בתוס' ד"ה זרעך דלשיטת ר"ת לוקח קודם מירוח הוי בכלל תבואת זרעך משא"כ בלוקח אחר מירוח אינו בכלל תבואת זרעך ופטור מן התורה וא"כ זה הלוי שהקדים לכהן בכרי אינו חייב מדין תורה בתרומה גדולה דלאו תבואת זרעך קרינן בי' כיון דהישראל נתן לו אחר מירוח וא"כ אין חיוב תרומה גדולה אצלו כי אם אצל ישראל משא"כ בהקדימו בשבלין ומשני האי אידגן והאי לא אידגן כמו שכתבו תוס' שם בשם ר' יצחק הלוי בן ר' מרדכי דלו נראה איפכא מר"ת בלוקח שאינו ממורח פטור משום שעדיין לא חל חיובא ברשות נותן אבל לוקח ממורח הואיל וכבר נתחייבה התבואה ברשות המוכר לא פקע שם טבל מינה. כנלע"ד ליישב דברי רש"י ז"ל ודו"ק בכל זה: