האלף לך שלמה (אולינוב)· רבי יצחק מאולינוב
האלף לך שלמה · מסכת שבת
בס"ד אתחיל ליישב קושיית תוס' על רש"י במס' שבת:
בד"ה שתים שהן ארבע בפנים ואין נראה לר' אלחנן וכו' והנראה לע"ד ליישב באמת טעמא בעי אמאי שינה רש"י פירושו בכאן מן מה שפירש במס' שבועות, והנראה בזה משום דז"ל הש"ס שם מתניתין נמי דייקא דקתני יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וקא מפרש הכנסות לאלתר עכ"ל הש"ס ועיי"ש בפירש"י דז"ל דקתני כיצד ששט העני את ידו לפנים ופירש"י דהיינו הכנסה עכ"ל ולא פירש כמ"ש כאן ותני לה בפירושא דיציאות דקתני כיצד עיי"ש וטעמא בעי מ"ש האריך בש"ס לומר דקתני שתים שהן ארבע בפנים וכו' ובכאן מקצר לומר דקתני יציאות ומפרש הכנסה לאלתר וע"כ הוכרח רש"י לפרש לפי לשון הסוגי' דהתם דבאמת דדייק מדקתני בפנים ובחוץ ובפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות א"כ דקתני יציאות ומפרש הכנסה דתני בפנים, איברא יש לדחות דלמא הפירוש הוא כמ"ש כאן ובעה"ב העומד בפנים ואמר דז"א דמפרש הכנסה לאלתר דקתני פשט העני וכו' והוא הכנסה ולא מפרש יציאות ברישא וא"ל דאפשר דהכנסה דאתי מדרשא חביבא לי' דז"א דעיין בריש פרק כיצד הרגל דאמר שם וליתני בהמה ברישא דאתא מדרשא ומשני ה"מ היכא דתרווייהו אבות נינהו משא"כ שבק אב ותני תולדה עיי"ש וא"כ הכנסה דהוא תולדה לא שייך לומר דאתי מדרשא חביבא לי' וע"כ באמת דבפנים היינו הכנסות וקאי אמאי דפתח ברישא שהן ד' בפנים והא דקתני באמת בפנים ברישא לאשמעינן דהכנסה הוצאה קרי לי' והנ"מ בזה דמכאן נדע טעמא דהכנסה חייב משום דמה לי אפוקי מה לי עיולא וזהו דאשמעינן בצחות לשונו דהכנסה מיקרי הוצאה מה"ט דמה לי אפוקי מרה"י לרה"ר או דמוציא מרה"ר לרה"י עיי"ש [וגם להכנסה דבעה"ב דחייב אף שלא הי' במשכן כמ"ש תוס' כאן] ועי"ל דה"א לפרש כפירש תוס' בשבועות דפירשו הא דתני בפנים אקרבן קאי דאיכא חיובא בהם בפנים בעזרה וע"ש במהרש"א ז"ל שכתב למאי דס"ד דאיירי הכל בהוצאה איך שתים בפנים ומפרש דאשתים קאי שהן ארבע בפנים ר"ל שתים איכא חיובא בפנים משא"כ באינך ליכא חיובא בפנים אלא איסורא בחוץ וא"כ לפ"ז דבהוצאה הכל איירי ע"כ צ"ל ולחשוב כל וכל דהיינו פטור ומותר ופטור אבל אסור הכל בהוצאה וא"כ ה"א בזה מדלא חשיב הא דפטור ומותר בבבא דבחוץ ולחשוב שתים שהן שש וא"ל בזה דהכא פטור ומותר דז"א דהא כתבו הפוסקים דפטור אבל אסור מדרבנן משום לפני עור ולא חשיב בהדי הנך דבחוץ נטעה מחמת קושיא זו ונימא דאיכא פטור אבל אסור בחוץ בזה דלא עבר משום לפני עור והי' מוכרח לומר כן וכ"ז כיון דמוכרח ממתניתין אבל אי אינו מוכרח לומר אמרינן באמת כסברת פוסקים דס"ל באמת דאיכא לפני עור והא דלא חשיב באמת משום דלא חשיב אפי' פטור אבל אסור כ"א בדאתי לידי חיוב חטאת אבל בלא אתי לידי חיוב חטאת לא קא חשיב כי היכי דלא חשיב הנחות דלא מצי למיתי לידי חיוב חטאת לפירש"י וא"כ אתי שפיר וכ"ז במס' שבועות דהאריך לומר כ"ה משום דדייק מדקתני בפנים והאריך לומר דאלת"ה ובפנים היינו אקרבן קאי וכולו בהוצאה וא"כ אמאי מפרש הכנסה לאלתר ור"ל כקושיית התוס' למה לא המתין עד כלל גדול ותרצו בשם ר"ח משום דבעי למיתני לא יצא החייט במחטו ואכתי הכנסה לא הוי למיתני לאלתר כ"א בכלל גדול וע"כ דאבפנים קאי והתם הוכרח לומר בפנים כדי שלא נטעה דכולו בהוצאה קא מיירי וכנ"ל ודו"ק קצת בזה ועיין מ"ש לקמן:
דף ב:
בתוס' ד"ה רשויות קתני וקשה לריב"א שתים שתים למה לי למיתני וכו' עיי"ש י"ל כיון דרבא משני תירוץ אחר דלא כרבינא ורב אשי אלא רשויות קתני ולא בעי למימר דתנא הכנסה קרי ליה א"כ איצטריך למיתני שתים שתים ב' פעמים דלא נטעה כולו בהוצאה מיירי וכיון דכולו בהוצאה מיירי א"כ ש"מ דלית בזה משום דלפני עור כמ"ש למעלה ומש"ה הוכרח למיתני עוד ושתים שהן ארבע בחוץ וע"כ השתים הן שהן חיובים והשתים אחרים קילו מהם ואז ליכא לפרש כן דכולו בהוצאה וע"כ כמסקנא דגמ' ואז אינו מוכרח לומר דחשוב גם הנחות דהוצאה ואז באמת אמרינן דאיכא פטור אבל אסור משום לפני עור ולא חשוב כ"א פטור דאתי לידי חיוב חטאת וק"ל:
בתוס' ד"ה רשויות קתני וקשה לריב"א שתים שתים ל"ל למיתני וכו' ע"ש י"ל דהנה התנא נקט בלשון עני לאשמעינן אף דמצוה הוא ליתן צדקה אפ"ה הוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ י"ל דמש"ה תני ושתים שהן ארבע בחוץ וא"כ לעני העומד בחוץ א"כ הוי שבות דשבות במקום מצוה לא גזרו רבנן בעני:
דף ג.
בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וכו' ועוד דלא חשיב דעני ודפשיר כאחת כוונתם כמ"ש מהרש"א והוא קושיית בעל המאור לפירש"י למה ליה לחשוב תרתי עקירות בהוצאה בבעה"ב ובעני תרתי דהכנסות כיון דבחד דוכתא הוא לחשוב כאחת בשלמא לפי' התוס' ניחא דעני מעשיר לא נילף ע"ש במהרש"א ז"ל והנראה לענ"ד ליישב באמת זה לא קשה לא ליתני עקירה דבעה"ב או דעני הכא דהוא רק לטלטול בעלמא דהא ליכא איסורא בזה כלל מאחר דהוא טלטול בעלמא כקושיית התוס' וא"כ קשה כ"א לא ליתני הא דפש בעה"ב ידו לחוץ מלאה וכן בעני הכניס ידו לפנים מלאה י"ל דאי לא תני הוי בזה חיוב חטאת כמ"ש תוס' בשבת דף צ"ג ד"ה למעוטי זה עוקר וזה מניח פירש דה"א אהוצאה והכנסה קפיד קרא אפילו בלא הנחה עכ"ל עיי"ש וא"כ ה"א באמת חייב וא"ל דמוכח מדתנן ברישא לתוך ידו של ענו או לתוך ידו של בעה"ב ש"מ בעקירה לחוד אינו חייב והגם בהא בבעה"ב דנתן לתוך ידו של עני י"ל דאשמעינן מצוה הבאה בעבירה חייב חטאת עלה כמ"ש הרע"ב בברטנורא עיי"ש מ"מ בהא דעני למה ליה למיתני י"ל באמת דאיצטריך למיתני משום דאמר בעה"ב פטור והעני פטור ואי לא תני הכי ה"א דבזה פטור אבל אסור ואיצטריך למיתני בתרווייהו פטור ומותר ועוד אפשר דה"א אפילו חיוב חטאת איכא דכבר כתבו התוס' דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן ע"ש בתוס' ד"ה בעשותה וא"כ לפי"ז י"ל דה"א כמ"ש תוס' בד"ה שניהם פטורים דמי שהוא גומר מלאכה חייב חטאת ומאחר דזה עוקר וזה מניח היה במשכן בקרשים א"כ הגומר יתחייב שע"י נגמרה המלאכה ובאמת נימא ידו של אדם אינה חשובה כד' על ד' אלא קלוטה כמי שהונחה דמי בין לעקירה בין להנחה וא"כ כיון דקלוטה כמי שהונחה דמי משום הכי מחייב הבעה"ב שנתן העני לתוך ידו והניח או בעה"ב נתן לתוך ידו והניח באמת הוא חייב דגמר המלאכה דבהנחה שהניח הוא לתוך ידו לא נגמר המלאכה עדיין רק בהנחה שהניחו הם על השלחן או על הארץ וא"כ דהוא גומר יתחייב וא"ל קלוטה כמו שהונחה דמי דז"א כמ"ש התוס' ישנים ח"ל דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה להקל אלא להחמיר דא"כ זורק ד"א ברה"ר היכא משכחת לה עכ"ל וא"כ הכא דנימא דעוקר חייב משום דאהוצאה והכנסה קפיד קרא א"כ חייב בלא הנחה וא"כ זה השני דהניח חייב בפני עצמו דהוא גמר המלאכה שהיה במשכן ועיין במהרש"א ז"ל בד"ה שניהם פטורים מ"ש ליישב דהא דתני שניהם פטורים במתניתין י"ל דקאי אבעה"ב ועני עיי"ש אבל מי שגומר הנחה חייב ע"ש ומש"ה איצטריך למיתני ונתן לתוך ידו דאפ"ה פטור ועפ"ז מיושב קושיית תוס' ד"ה בעשותה דהקשה לקמן יליף מונפש והכא יליף מן בעשותה די"ל גם לפירש"י קאי הקושיא אהא דאמר הנחות דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קחשיב ופריך אדרבה הא אפילו חיוב חטאת יש להיות בהנחה הואיל דהוא גומר המלאכה כמ"ש תוס' וא"כ לא מצי למילף מונפש דלשיטת רש"י ז"ל דונפש אתי למעוטי דהעוקר יהי' פטור דה"א אהוצאה והכנסה קפיד קרא באמת בלא הנחה קמ"ל נפש לפטור הואיל דלא גמר המלאכה ועשה רק חצי המלאכה שהיה במשכן אבל הגומר יתחייב קמ"ל בעשותה העושה כולה ואתי למעוטי גומר מ"מ לא עשה כולה. כנלענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל:
בתוס' ד"ה ידו לא נייח פירש"י וכו' והנראה לר"י דגרס בלשון אחר ועיין בתוס' ישנים שכתבו לדעת רש"י לחלק בין הנחה לעקירה דרש"י מודה היכא דהניחו חפץ לתוך ידו כרה"י והלך והוציא הוי הנחה דהא עקירת גופא דאחריו כעקירת חפץ דמי אבל למהוי עקירה ידו לא נייח ולא הוי עקירה לומר בזה עקירת ידו כעקירת חפץ ע"ש והי' נראה לענ"ד להביא ראיה לשיטת רש"י ז"ל דהנה עיין לקמן בדף צ"ב דאמר שם הוציא ידו מלאה פירות כיד חייב אפילו לא הניח ולא אמרינן אגד גופו שמי' אגד ופריך והתנן שניהם פטורים ומשני התם למעלה מג' פירש"י דנהי דלא שמי' אגד מ"מ הנחה ליכא הכא למטה מג' דמטעם הנחה ליכא למפטרי' עכ"ל והנה לפי"ז יקשה אמאן דאמר התם הכי דהא רבי השיב לרבנן וכן הוא בברייתא דאינו דומה לידו מ"ט ידו לא נייח ואם בתר גופא גרירא הוא הטעם א"כ למ"ד דלא ס"ל בתר גופא גרירא האיך יפרש הברייתא הנ"ל יקשה לי' אמאי אינו חייב בפשט פני ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה דהא לא ס"ל בתר גופא גריר וע"כ כפירש"י ז"ל דלענין עקירה לא אמרינן ידו הוי כעקירת גופא הואיל דלא נייח ותוס' הוא בשם ר"י אזיל לשיטתו ע"ש בתוס' ד"ה כאן למעלה מג' דר"י פירש דה"פ למעלה מג' בתר גופא גריר למטה מג' לא אמרינן בתר גופא גריר וא"ש פירושו לפי שיטתו דבלמעלה מג' אמרינן בתר גופא גריר והתם למטה מג' כנלפענ"ד נכון:
והנה מדברי הרמב"ם יראה דמפרש כפירש"י ז"ל דידו לא נייח היינו משום דלא היה הנחה כיון דהיתה למעלה מג' ולפ"ז מוכח פסק שלו דפסק בלמטה מג' לא אמרינן בתר גופא גריר ותמה הרמ"ך עליו עיי"ש:
ולפ"ז דמוכרח הוא דפסק הלכה ביד חייב ס"ל לרבא מדאמר בזה ואינו דומה לידו מ"ט ידו לא נח ולמה לא אמר בפשוט משום בתר גופו גריר וע"כ דהוצרך לומר ידו לא נח משום דהוא למעלה מג' לא מיקרי הנחה משא"כ אי היה הנחה כגון שהוא למטה מג' היה חייב דתו לא אמרינן ידו בתר גופו גריר וא"כ מוכח לדינא ביד למטה מג' חייב וק"ל:
דף ד:
ד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי פירש"י וכו' וי"ל דעת רש"י ז"ל לענ"ד דרש"י אזיל לשיטתו ע"ש בעירובין דף י"ז ע"ב דפירש"י דמשני אל יצא כתיב ומש"ה לוקין על עירובי תחומין דבר תורה לר"ע דאל יצא קאי רק אתחומין והנה תוס' כתבו הכא בשם ר"י בד"ה והא בעינן עקירה והנחה משום דאל יצא קאי אהוצאה כדדרשינן אל יוציא ע"ש. והנה לשיטת רש"י ז"ל ז"א דלר"ע לא קאי כלל אהוצאה, והנה לפ"ז אתי שפיר דלא מצי לפרש לשיטת ר"ט כפרושם אלא דדייק דע"כ יש לחלק כמ"ש ר"ת או מאיזה סברא אחרת מדלא קתני ר"ע מחייב שתים וא"ל משום תולדה במקום אב ר"ל כקושיית רב פורת לקמן בדף צ"ז ע"ב בד"ה למימרא דהקשה דלמא בנודע וחזר ונודע וא"ל כתירוצא דתוס' דלא חידוש הוא דז"א דחידוש הוא דלא נימא דעקירה בעינן מקום ד' מאל יוציא דהא באמת אינו מפורש כלל בשום משנה דר"ע ס"ל לוקין על תחומין דבר תורה ודריש אל יצא לתחומין אלא מצינו מפורש דר"ע ס"ל מקרא דומדותם דתחומין דאורייתא ע"ש במשנה דסוטה וא"כ אין ראיה מזה דלא ס"ל ובאמת ר' יונתן בעירובין ס"ל דלר"ע אל יצא קאי לתחומין ואכתי במשנה גופא לא פירש וא"כ נטעה בזה וע"כ באמת דבעי עקירה ממקום ד' מאיזה טעם שיהי' או כפי' ר"ת דילפינן ממשכן או בהיפוך דמוכח דר"ע גופא מודה דדריש אל יצא אל יוציא כמו שהוא לתוס' אליבא דאמת לר"ע וק"ל והוא נכון:
והא דהקשו על ר' יהודא אמר שמואל דרבי מחייב שתים אע"ג דלא קתני שתים וא"כ קשה גם עליו אמאי לא נקט בברייתא דלא נטעה דמחייב רק אחת י"ל דשם מוכח מברייתא גופא דמחייב רבי שתים כמ"ש תוס' ד"ה הא אתמר עלה לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה נראה לרשב"א דדייק מדלא קתני מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע כמו בפלוגתא דר"ע ורבנן ע"ש וע"כ מטעם דס"ל באמת ביתא כמאן דמליא דמיא משום הכי אין סברא לחלק בין עקירה להנחה ואין להקשות בס"ד דלא הביא הא דאתמר עלה אמאי לא דחי הא דשמואל דאמר מחייב שתים א"כ אמאי לא תנא בברייתא רבי מחייב שתים וע"כ אינו מחייב אלא אחתי"ל דאדרבה דחי לי' טפי דא"א לומר דרבי מחייב דהנה הש"ס פריך לקמן אהא דרבי למימרא דרבי מחייב אתולדה במקום אב והתניא ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים וכו' ע"ש והוצרך לומר דלא אתמר על רבי הא דרב יהודא אמר שמואל כ"א ארבי יהודא ע"ש בדף צ"ז והנה לפ"ז אתי שפיר דאי לאו דמייתי הא דאתמר עלה הי' מקום ליישב לעולם ארבי קאי רב יהודא אמר שמואל וא"ל רבי אינו מחייב אתולדה במקום אב י"ל כקושיית הרב פורת שם דלמא איירי בנודע וחזר ונודע וא"ל מאי אשמעינן י"ל דאשמעינן דלא בעי לא עקירה ולא הנחה ע"ג מקום ד' אבל לקמן מקשה הש"ס שפיר מאחר דהא אתמר עלה גופא רב ושמואל דאמרי לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמיא לא איצטריך תו שמואל לאשמעינן דמחייב הי' רבי שתים בנודע וחזר ונודע אם לא בהעלם אחת דמחייב אתולדה במקום אב ושפיר פריך שם ומש"ה הוכרח לומר הא אתמר עלה וא"כ מוכרח לומר דרבי אינו מחייב כלל ברה"ר דלאו ברה"ר איירי רבי דא"כ קשה למה נקט רה"י באמצע וע"כ מטעם דביתא כמאן דמליא דמיא ותו אין לחלק בין עקירה להנחה וא"כ ל"ל כלל דרבי מחייב שתים משום קו' הגמ' דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. ואף בס"ד לא קשה דרב יהודה אמר שמואל גמר מרבי' דרבי מחייב שתים וא"ל אמאי לא קתני בברייתא י"ל דה"א רבנן לא פטרי אלא משתים קמ"ל דרבנן פטרי לגמרי ואף ברה"י פטרי לגמרי דלא חשובה ביתא כמאן דמליא אפילו לענין הנחה משא"כ התם ברה"ר אי נימא לענין קלוטה כמי שהונחה אין לחלק בין עקירה להנחה אמאי לא קתני חייב שתים וא"ל דה"א דרבנן פטרי משתים דהא כחו דחיוב עדיף דל"ח לחולין בעזרה וגם די"ל דמה"ט ואמר ודילמא משום דס"ל באמת לרבותא דרבנן נקט הכי ולא בנודע וחזר ונודע כדי לאשמעינן דרבנן פטרי לגמרי דלא נימא דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא לענין הנחה משא"כ לענין עקירה ס"ל לשיטתם דתחומין דרבנן ואל יצא אהוצאה קאי בעינן באמת מקום ד' כמ"ש תוס' ומש"ה אמר לשון ודלמא וק"ל ועיין בתוס' ישנים:
דף ו:
בתוס' ד"ה דעד דאיכא עשרה וכו' ע"ש קושית תוס' ראשונה י"ל דמהא דר"י ליכא לאקשוי דאפשר ס"ל כרב הונא בר חיננא דאותיב תיובתא על ר"י מ"ש בעירובין דף ס"ז ע"ב ולכאורה משמע דאיכא אמוראי דפליגי אר' יוחנן דאל"כ איכא למידק לעיל דף ו' ע"ב דאמר זו רה"י גמורה לאפוקי הא דר"י ואמאי קרי לי' גמורה מ"ד לזרוק מידי אבל לטלטל פליגי רבנן אר' יהודא וע"ש בתוס' דכתבו לשון גמורה איפכא משמע ורש"י ישבה בדוחק ואמאי לא קאמר הש"ס באמת כי הא דר' יוחנן זו רה"י גמורה משא"כ הא דר"י אף דהוא רה"י לזרוק מ"מ לטלטל לא הוי רה"י וא"ל באמת בל"ה יקשה אמאי לא אמר כרבנן וזו רה"י לזרוק ולטלטל משא"כ בהא דלחי וקורה לא הוי רה"י כ"א לזרוק למאי דס"ד דרבנן מודו בלזרוק דז"א באמת דס"ל דז"א דאפי' לזרוק לא הוי רה"י וא"ל דאכתי איך תני לאפוקי מדר' יהודא הא נטעה ונימא דזו רה"י גמורה אבל אידך לא הוי רה"י גמורה אבל לזרוק הוי רה"י ז"א דאי אפשר לפרש הכי כלל דהא תני בסיפא מבואות המפולשים דאית להו ב' מחיצות הוי ר"ה גמורה וא"ל כמ"ש תוס' בד"ה יתר על כן דנימא לחי משום מחיצה וא"כ איכא ארבעה מחיצות ז"א דפשוט לי' לרבנן לא הוי לחי משום מחיצה דאי נימא באמת משום מחיצה אף לטלטל הוי מחיצה דאיכא ארבעה מחיצות ואי לא הוי מחיצה א"כ אף לזרוק אינו מחיצה דהא תניא דמבואות המפולשין הוי רה"י גמורה משא"כ בר' יהודא שפיר משני דאי לא הוי תני הא דזו רה"י למעוטי הא דר' יהודא ה"א מסיפא דוקא מבואות מפולשין אבל הכא הוי רה"י קמ"ל זו רה"י גמורה כדפירש"י ז"ל גמרי מחיצות שלימות וק"ל משא"כ אמאי לא אמר הכי כמ"ש וע"כ משום דלמאן דפליג אר"י הוצרך לפרש הכי וא"כ אתי שפיר ומש"ה פריך מדרב דפליגי בסברות הפוכות כפירש"י ז"ל וא"כ איפכא שמעינן לי' ומ"ש תוס' עוד מבקעה אם אמת לענ"ד מבקעה י"ל דס"ל כרב אשי דמוקי בקעה באות לה מחיצות ואפ"ה בקעה קרי לי' והא דבקעה רה"י ס"ל כעולא דמשום שאינה רה"ר קרי לה רה"י וס"ל כשנוייא דתרווייהו אבל לא כדינא דרב אשי ועולא ומים ג"כ י"ל דלא קשה לפי מה דאמרינן לקמן בדף ס' ע"ב בספינה פליגי רב הונא ואינך דרב הונא מיא משפת ארעא משחינן פרש"י ז"ל שם דהא דאמרינן ותוספי' עד פשרה הוא כרמלית משפת ארעא משחינן וכו' ע"ש ובאמת קאי לפי האמת ובס"ד נימא באמת משחינן וא"כ איכא מחיצות עשר כמו דקיי"ל לקמן בדף ק' ע"א דלא אתי מים ומבטלי' מחיצה ע"ש וע"ש כרש"י ז"ל ד"ה ר' שמעון אומר וכו' ע"ש ועכ"פ אפי' נימא דבים איכא מקומות שאינן עמוקים עשרה אסור לטלטל מן הים משום רוב מקומות העמוקים עשרה כדפריך הש"ס ארב הונא דאמר מוציא זיז זמנין דליכא עשרה וקא מטלטל מכרמלית לרה"י וה"ה ומכ"ש דאיכא למיפרך בהיפוך וק"ל:
בד"ה והלכה ונחה בחור כ"ש ע"ש בסוף התוס' דבעצמם ישבו פרש"י ז"ל אמנם אכתי צריך ביאור אמאי לא פריך הש"ס האי קושיא וכ"ת דלית בי' ד' על ד' למטה מי' אמאי כזורק בארץ י"ל באמת לא מצי למיפרך, די"ל דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי ולא בעינן הנחה על גבי מקום ד' מאחר דעברה ד' והונח ע"ג כ"ש הוא חייב משא"כ לענין למהוי רה"י וע"ז פריך והא חוקקין להשלים וסתם משנה ר' מאיר, איברא לפ"ז איכא למידק דלמה לי' הא דחוקקין הא לר' מאיר מוכרח דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי דאמר לעיל בדף ה' ע"א אחרים אומרים עמד במקומו וקיבל חייב עקר ממקומו וקיבל פטור דלא איתעביד הנחה מכחו ותיפוק לי' כיון שיצא מן ד' אמות הוי קלוטה כמי שהונחה דמיא וחייב ואחרים היינו ר' מאיר מיהו כבר כתבו תוס' בכמה מקומות די"ל אחרים לאו היינו ר' מאיר עיין בתוס' ברכות דף ז' ע"ב אחרים אומרים כדי שיראה את חבירו וכו' ע"ש אברא אינו כלל ראי' מהתם דהתם מוכח במקומו דנקט לעיל מני' כר' מאיר משא"כ הכא וק"ל:
דף ח:
בד"ה לימא תיהוי תיובתא וכו' ע"ש, מה דהקשו אפרש"י ז"ל נלענ"ד ליישב הכי דמדרבנן לא פריך דיש לחלק ולומר דדוקא בסטיו ס"ל לרבנן הכי משום דהוא כרמלית משא"כ הכא שהוא מקום פטור ממש כמבואר בש"ס בסמוך לעיל ויש ליתן טעם לזה דהא למסקנא אמרינן טעמא דרבנן דהיכא אשכחן כה"ג דמחייב ומשני מידי דהוי אצידי רשות הרבים והוקשו בתוס' וצידי רה"ר גופא מאי פסיקא להו ותירצו דדרך בית שיש לו צידין וכן הי' במשכן עכ"ל וא"כ י"ל מאחר דצידי רה"ר הוי כרמלית והוא רשות אחר א"כ למידין מקום פטור מצידי רה"ר דהי' במשכן ודומה קצת לרה"ר משא"כ דבר שלא הי' במשכן לא נדמו רשות שאין שוה להדדי, אברא רבא דמחייב אפי' במקום פטור שפיר פריך מברייתא דליכא לשנויי אנא דאמרי כרבנן וא"כ שפיר מקשה, וכן יראה מדברי הרמב"ם שלא כתב בסטיו אלא במקום פטור וכתב המגיד דלרבותא נקט מקום פטור דאפי' דרך מקום פטור חייב עכ"ל והוא באמת למסקנא דק"ל כרבא [ובאמת איכא למידק על הרמב"ם דפסק אפי' דרך מקום פטור חייב בלא נח מנ"ל ועיין בתוס' ד"ה התם היכא דמנח לי' מקום חייב וכתבו וממעביר ומוציא למעלה מיוד ליכא למילף דמ"מ במקום שתחתיו הוי מקום חיוב הכא במקום שתחתיו הוי מקום פטור וא"כ רבא דמחייב שפיר מחייב, וי"ל דהוכיח זה מדפריך ארבא מהא ברייתא ומשני התם לא נח הכא נח משמע דאלו לא נח הכא הוי חייב כדקתני עומד על האסקופה ואמאי הא עקום פטור הוא תחתיו ואפ"ה חייב וע"כ ס"ל למסקנא דאין לחלק בזה כנלענ"ד בזה]:
ומ"ש תוס' דלא דמי כלל הא דרבא להא דעומד ברה"י ומטלטל בר"ה ע"ש בתוס' דעירובין דף צ"ח ע"א בד"ה והאמר רבא וכו' דרש"י יישב זאת בגג איירי וא"כ הוי דומיא דרבא רק דהקשו גג מאן דכר שמי' ע"ש ולכאורה הי' לדעת רש"י ז"ל מוכרח מדקתני שלא יוציא חוץ לד' אמותיו מאי קמ"ל וע"כ אפי' עומד על הגג אפ"ה אמרינן דלא יוציא חוץ מד' אמות אף דהוא דרך למעלה מיוד ולקמן אכתוב אי"ה ישוב לשיטת תוס' דמאי אשמעינן בזה, והנה מדברי הרמב"ם יראה דס"ל כרש"י ז"ל דהוא כותב בפירש בחיבורו דברי רבא בהוציא דרך ראשו זהו דרך עלי' בדברי רבא והראב"ד השיב עליו ואמר אין הדמיון עולה לפי פירושו ופירש כשיטת תוס' ע"ש:
והנה הרמב"ם בפט"ו מהל' שבת כתב באמת בהך דעומד אדם וכו' דאם הוציא חוץ לד' אמותיו פטור אבל אסור. והשיג הראב"ד עליו וכתב שזה שיכבוש ובגמ' מסייע לרבא ע"כ, וכתב הרה"מ דר"ל מאחר דפסקינן כרבא מקשה הראב"ד דיש להיות חייב כדס"ל לרבא, ובאמת לכאורה קשה על הרה"מ והא אפי' בלא רכא קשה האיך פטור בסתם עומד ברה"י הא לשיטת הרמב"ם צריך ע"כ לפרש דעומד על הגג ואפ"ה חייב ומש"ה הוי דוקא כרבא אבל בסתם רה"י דודאי יש להיות חייב אפילו בלא רבא, ונראה דהרה"מ מפרש דברי הראב"ד דהראב"ד רוצה להשיג לדינא דיש להיות כך ולדינא לשיטת הראב"ד אפי' בסתם רה"י אי לאו דברי רבא יש להיות פטור דמפרש דרך עליו דלא כפי' רש"י והרמב"ם דעליו דרך ראשו אלא מעביר דרך פניו וזהו שכתב הראב"ד דהא בגמרא אמרינן מסייע לרבא וכבר כתב בתוס' כאן הדמיות ד' רבא למשנתינו ע"ש:
איברא לענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם בלא שום טעות עיין במ"מ, ונראה דהרמב"ם מפרש דרך ראשו דהיינו על ראשו כמבואר בדבריו בפי"ב מהל' שבת הל' י"ד. אמנם אינו מפרש דרך ראשו דמשנה דעומד אדם מיירי בעומד על הגג דגג מאן דכר שמי' אלא מפרש בסתם רה"י ואפ"ה חשוב הנחה במקום פטור דהנה התוס' בעירובין דף ק' הקשו בד"ה לא יעמוד אדם אהא דאמרינן בשבת דף ד' משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת וכו' והקשו והא לא אפשר למייתי לידי חיוב חטאת דנח כבר בידו שהוא מקום פטור, ותי' דכיון דכבר מונח בידו מעצמו עובר לא מיקרי הנחה במקום פטור כיון שאינו מניח אותו רק ממילא הוא מונח וע"ש, ולפ"ז קשה היכא אמרינן הכא בהא דעומד אדם על האסקופה דכשנוטל מעני מיקרי הנחה במקום פטור והא הא ודאי בשעה שנוטל מעני לא מיקרי ידו מקום פטור אע"ג דגופו במקום פטור כדמוכח כאן ד"ק דאמר דידו של אדם אינו לא כרה"י וכו' דאינה נחשבת היד כרשות שהוא עומד שם, וא"כ ק' נימא אח"ז כשמגיע לאסקופה כבר מונח בידו ולא מיקרי הנחה במקום פטור, וצ"ל דלא דמי להא דבתוס' הנ"ל הואיל דנוטל כעת בידו לבד מיקרי שפיר הנחה במקום פטור, משא"כ התם דלא נטל כלל אח"ז משהוציא ולפ"ז ה"ה באדם עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ועומד קתני ולא שוחה כדקיינין בש"ס ד"ה והא עומד קתני וא"כ ידו למעלה מג' א"כ כשנוטל בידו מיקרי הנחה במקום פטור וא"כ אינו חייב אפי' לרבא כדמשני הש"ס אהאי דרבא התם לא נח הכא נא ביד העומד על האסקופה וה"נ נח ומש"ה פטור ס"ל להרמב"ם, והש"ס דעירובין דקאמר דלרבא חייב ודייק הא הוציא חייב חטאת וקאמר מסייע לי' לרבא צ"ל דקאי אליבא דס"ד דגמ' בשבת הנ"ל דלא הוי מחלק בין נח ללא נח ודאיכא דאמרי קאמר להיפוך לימא תיהוי תיובתא ומשני באמת י"ל חייב צ"ל נמי דקאי בס"ד דש"ס דשבת, אבל למאי דמסקינן בשבת דלא פליג רבא אהאי ברייתא ומחלק בין נח ללא נח א"כ א"ש דברי רבא דחייב דמיירי בלא נח ובמתני' פטור אבל אסור משום דמתני' הוי כנס כיון דעומד ברשות אחרת ונוטל בידו למעלה מג' משא"כ בהא דרבא דלא נח במקום פטור כיון דהוא עומד במקום היד ולא מיחשיב הנחה בידו, כתוס' בעירובין הנ"ל כיון דכבר מונח בידו בעודה למטה מג' וא"ש, והא דלא כתב האי דינא דאם הוא מטלטל למטה דחייב דהא כבר כתב למעלה בהל' שבת דאם מושיט או מוציא דרך למטה מג' הוי כארעא סמוכתא ופשיטא דחייב דידו נעשית רה"ר גמור, ודו"ק קצת בזה:
דף ט.
בד"ה ואע"ג דלית לי' לחי וכו' ולא נהירא מדאמר לעולם באסקופת בית וכו' ע"ש נראה לע"ד ליישב דעת רש"י ז"ל באמת רב אשי קאי אהא דמשני רב באסקופת מבוי ואיירי במקורה בקורה חציו מקורה וכו' ולא אוקמה באסקופת בית כמ"ש רש"י לקמן משום דס"ל א"א לאוקמה באסקופת בית דסתם בית לאו חציו מקורה דהא אית לי' דלת השוקף על המשקיף וא"כ כולו מקורה וא"כ אמאי פתח נעול כלחוץ ואסקופת מבוי סתמא חציו מקורה כדפרש"י דסתם קורה רחבה טפח וסתם עובי החומה הם ד' מ"ש ואמר רב אשי הכי מ"ט לא אוקמי באסקופת בית ואי משום האי קושיא דפתח נעול י"ל אפי' באסקופת בית ואינו כולו מקורה אלא הדלת באמצע וזהו דאמר לעולם באסקופת בית משא"כ תוס' פירשו בד"ה אמר ר' יהודא וז"ל והא דלא אוקי באסקופת בית משום כיון דהקורה אינה ראוי' להתיר שם אפי' פתח פתוח הוי כלחוץ הואיל דאינו מקורה אלא חציו א"כ א"א לפרש כן דקאי אר' יהודא ודע באמת למאי דמשני ר' אשי השתא דאין כין זו לזו שלשה ג"כ אינו מקורה כולו אלא דהחילוק הוא דעכ"ז אף דאית לי' משקוף מלמעלה אתי שפיר והדלת באמצע וא"כ דברי רש"י לשיטתו ניחא ותוס' לא ס"ל פירושו דא"א לפרש דרב אשי קאי ארב יהודא לפי דבריהם וק"ל דס"ל לתוס' לדוחק לומר דקאי ארב יהודא רק בזה דאיירי בכולו מקורה כסתם בית דהא אפי' לרב אשי אינו כלל כסתם בית:
דף יא.
בד"ה ולא תחת חבר וכו' לכאורה יראה מדברי רש"י ז"ל שכתב כאן וז"ל חבר אומה מבני פרסיים א"כ דמן הפרסיים נולדו אומה זו דנשאו נשים והולידו אומה חברים וא"כ אתי שפיר דיש לקרותן פרסיים וגם חברים דגוף האומה מפרסיים הם ומפרסיים נולדו אלא הם טורפים ומשחיתים יותר מפרסיים והם נקראים באמת חברים לענ"ד ע"ד דאמרינן חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם וכו' ע"ש וכך בכאן נקראים חברים דחבר הוא לאיש משחית כדאמר שם בקידושין דדומין למלאכי חבלה ואתי שפיר הכל והא דהקשו דאמר ביבמות בימי ר' יוחנן אתי חברי לבבל ושדא נפל אף דר' יוחנן הי' בא"י י"ל ישיבתו הי' מן בבל כדאמרינן בקידושין דף כ"ט ע"ב הא לן והא להו ופירשו בתוס' שם דר' יוחנן דיבר זאת נגד תלמידי' שהי' לו מן בבל וזהו שפירש"י התם דהי' קשה לו לר' יוחנן כדאמרו לו אתו חברי שהי' בני הישיבה כפופים להם שהישיבה הי' מבבל ולפי מה דמסקו תוס' שם בגיטין דהמושלים היו נשתנים דלפעמים היו להם מושלים אחרים עיי"ש בהא דכתבו ליישב דאמרינן בב"ק עד אהידנא הוי פרסאי וכו' עיי"ש ועיי"ש בתוס' דב"ק ד' קי"ז בד"ה עד האידנא א"כ י"ל גם לשיטת רש"י דעיקר אמרו אתו מושלים מן חברי לבבל והם רשעים גדולים ובמושל תלוי מילתא כדאמרינן מושל מקשיב על דבר שקר וכו' ואפשר קודם ר' יוחנן היו מושלים אחרים עליהם ולא היו רשפים כל כך ובימיו אתו הם וקשה לו מה דבני ישיבה כפופים להם ובאמת חברים היו עימות כורש דמבני פרסיים הם כנלענ"ד ליישב שיטת רש"י וק"ל:
דף יג.
בד"ה מה אשת רעהו וכו' ורש"י פירש דיחוד אסור מן התורה ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנידה וז"א דזה מותר בפשיטות כדאמר שם בסנהדרין אמריתו נידה שריא ליחודי בהו וכו' ואח"ז הקשו תימא באמת למה נילף בהקשא לאסור נידה ביחוד והוא בבגדה למישרי היכא דליכא יחוד עכ"ל, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלפענ"ד כוונת רש"י לא בא ליתן טעם מנא לן בא"א הוא בבגדה די"ל דדרש להא הא קרא דאשת רעהו לא טימא דהנה באמת רש"י פירש קודם מזה ואל ההרים לא אכל שהוא לא הוצרך לזכות אבות דהי' צדיק ע"ש בסנהדרין דמפרש כל הקרא בענין אחר, והנה באמת בכאן ג"כ רש"י בא לפרש באמת ע"כ אשת רעהו לא טימא אל מיירי כפשוטו דמאי רבותא כיון דבצדיק משתעי קרא ובודאי לא עבר אדאורייתא וע"כ הוא בבגדה הוסיף ע"ע לאסור מחמת גדר, איברא בנידה אין זה מוכרח די"ל באשת נידה לא קרב היינו דהוסיף על עצמו יחוד לאסור וע"ז אמר מקיש אשה נידה לאשת רעהו דהתם ע"כ בהוא בבגדו איירי וכגון היכא דליכא יחוד דיחוד אסור לן מדאורייתא ומאי רבותא בצדיק וע"כ הוא בבגדו ה"נ באשה נידה הוסיף גדר לאסור הוא בבגדו וא"כ נפשוט דראוי לאסור הוא בבגדו בנידה דעיקר ראי' דהוא בבגדו אסור מצד הגדר כמו התם ומש"ה ליכא למילף מהאי היקשא ליחוד ג"כ איברא איכא להקשות אמאי לא נילף יחוד בהיקשא דהוקשו כל העריות כמו דפריך בקדושין א"ה אפי' נידה נמי נקיש לאחות אשה מהיקשא דהוקשו כל העריות ומשני וכו' עיי"ש וא"כ הכא נקיש לחומרא לאסור ביחוד נידה מהיקשא דהוקשו כל העריות, ועיין בתוס' דסנהדרין ובסוטה דף ד' בד"ה בעלה נאמן עלי' דנדה יש לה היתר בחיו וא"כ לא דמי לאמו דאין לה היתר ע"ש ובאמת לא הבנתי דהא בהיקש לא שייך למיפרך כן ע"ש ביבמות דף נ"ד פ"ב דפריך דוגמא כמו מה להנך שאין להם היתר ומשני איתא בהיקשא ואין כאן מקומו להאריך בזה ועכ"פ מהאי היקשא אתי שפיר דיליף ודריש מאשת רעהו לא טימא על הוא בבגדו היכא דליכא יחוד וה"ה בנידה דשהוא יחוד אסור הוא בבגדו מצד גדר ועפ"ז מיושב ג"כ קושית תוס' על רש"י ז"ל בד"ה מפליגי דהא דר' פורת וכו' דהכי קאמר ופליגי דר"פ דלפ"ז מדאורייתא לא אסר אלא תשמיש ממש אבל קירוב בשר מדרבנן וא"כ י"ל לפרש דהוסיף בקרא קירוב בשר וע"ז אמר אשת רעהו לא טימא דהיינו קירוב בשר וא"כ לא ידענא כלל הוא בבגדו היכא דליכא יחוד רק קירוב בשר בדליכא יחוד בא"א וה"ה בנידה, ודו"ק קצת בזה:
דף טו:
בד"ה על ספק בית הפרס ע"ש דבאו במחתרת על פרש"י ז"ל דפירש להדיא בשדה שאבד בה קבר ע"ש ונראה לענ"ד דעת רש"י ז"ל וזהו פירש הרמב"ם במשנה הנ"ל וחכמים בר"ה חולין משום דהוי שני ספיקות ספק טומאה וספק נגע והעיקר אצלינו שאין שורפין תרומה על ספק ספיקא עכ"ל ע"ש וכן הוא בחיבורו בפרק י"ג מה"ל שאה"ט וז"ל על אלו ספיקות שורפין תרומה מפני שודאי שלהם דאורייתא אבל אם נסתפק לו אם נגע הרי אלו חולין מפני שספק ספיקא הוא ספק טמא ספק טהור ואת"ל טמא שמא לא נגע עכ"ל וי"ל לשיטתו דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן ומש"ה בספק הראשון אמרו חכמים שורפין את התרומה ובאישא התקינו זאת וגזרו אבל לא בספק ספיקא וא"כ לא קשה על רש"י ז"ל מידי דדוקא על ספק דאורייתא דהוא מדרבנן לחומרא גזרו באישא ולא על ספק ספיקא אמנם צריך שיהא ספק ספיקא גמור וחסרון ידיעה כבר כתבו הפוסקים דאין זה נכנס בגדר הספק כ"א חסרון ידיעה שהיא לכל העולם כמ"ש הט"ז בסי' צ"ח ביו"ד ע"ש ולפ"ז מיושב קושית תוס' בד"ה ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה וכו' דהקשו דהא הוי ספק ספיקא באמת לפי פירש התוס' דמפרשי שכנגד מי רגלי בהמה וניכר שהוא של אשם והוי רק חד ספיקא ורש"י לא ניחא ליה לפרש כן דפשיטא מאחר דתנן הרוקין דשורפין מה אשמיענן בשאר מעיינות דספק טמא וע"כ פירש דרבותא הוא אף שכנגד מי רגלי בהמה אפ"ה שורפין אף דאיכא תרי ספיקות והטעם לזה באמת דלא הוי ספק ספיקא גמור דהוי חסרון ידיעה כמו שנראה מדברי תוס' באמת ניכר הם דרש"י לא פירש כן מ"מ מודה רש"י דניכר לקצת בני אדם המבינים להכיר בין זה לזה וא"כ לא הוי חסרון ידיעה לכל העולם ולא חשיב לספק ספיקא ואפי' בלא מי רגלי בהמה שכנגדם ג"כ יראה מדברי הרמב"ם דניכר למבין דהנה הרמב"ם יראה דמפרש פירש אחר דמפרש הכי מי רגלי אדם כנגד מי רגלי בהמה היינו שנתערב שוה בשוה ועי"ז אינו ניכר אם מראה דמי רגלי אדם וכו' ע"ש בפרושו ובחיבורו וא"כ באמת כשהם בלחוד ניכר לאדם אחד מני אלף וא"כ עכ"פ לא הוי חסרון ידיעה לכל העולם מש"ה לא דמי להא דנידה דשם הוי ספק ספיקא חסרון ידיעה לכל העולם משא"כ הכי חסרון חכמה לא מיקרי ספק ספיקא ורבותא הוא דתרי ספיקות איכא כמ"ש רש"י ז"ל ולשיטת תוס' י"ל דאשמעינן בזה דדוקא שכנגד מי רגלי בהמה אבל בלא"ה דהוי ס"ס לא גזרו ודו"ק. כנלענ"ד לישב שיטת רש"י ז"ל מקו' התוס':
דף יז.
בתוס' ד"ה ששמע השומע וטעם, הוקשו וז"ל פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב, משום דנגע בכלים המאהילים שהם טמאים טומאת ז' כדין הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב מדאורייתא, וקשה למה טעה השומע והי' סבור שטמאוהו טומאת ז' כיון דדבר פשוט הוא שאדם הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב, ועוד דמן התורה העיקר טמא טומאת ז' משום טומאה בחיבורין, דיקרב בדיקרב בחיבורין טמא ז' מדאורייתא, כדאמר בפ"ב דע"א דף ל"ז שם ואפילו בחיבורין ע"י אוהל טמא טומאת ז' כדמוכח בריש אהלות דף מ"ד עכ"ל, והנה לכאורה יראה לי ליישב שיטת רש"י ז"ל באמת הכי נושא על כתיפו המרדע, ובאמת איירי דלא נגע ביד המרדע, והנה באמת היכי דידו אין נוגע גופו בטמא אינו טמא, והוא פשוט, וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' ט"מ הל"ג טומאת גוף האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר טמא הוא שנגע אדם בבשרו בטומאה עצמו וכו' עיי"ש, והוא פשוט, וא"כ בכאן לכאורה אין כאן טומאה כ"א בבגדו, נגע במרדע והוא טמא מחמת טומאה בחיבורין הוא דאורייתא וא"כ השומע טעה בזה ולא ידע טומאה בחיבורין כמ"ש לפי שיטתו, וא"כ סבר כי משום אוהל טמאוהו, אמנם הא דכתב רש"י ז"ל בד"ה אני אתקין וז"ל כיון דהוא לא נגע במת ולפ"ז אין לו פירוש בלא זה כתב מהרש"ל בהגדות שלו וז"ל פירש וממרדע לא נגע במת עכ"ל, ודו"ק עיי"ש, וע"כ נראה לפרש הכי לענ"ד, דהנה רש"י ז"ל כתב וז"ל טמאוהו את המרדע משום כלי המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהוא דלא בעינן פותח טפח אלא להביא טומאה על אחרים וכו' והנה באמת צריך טעמא מנלן דלעין טומאת עצמן לא בעינן אוהל טפח דז"ל הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ האוהל לעצמו המאהיל על הטומאה אע"פ שלא נגע בטומאה טמא שבעה מן התורה, והרי הוא כבגד הנוגע במת, שנאמר והזה על האהל עכ"ל, ולפ"ז לכאורה יראה דדוקא אוהל בעינן, ומנלן זאת, וז"ל בפ"א מהל' ט"מ הל' י' אפי' מחט שהאהילה על המת הרי זה טמאה וכו' ע"ש, ויראה דנפקא לן זאת באמת מהא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דדרשינן בנזיר דף י"ג ע"ב זו המאהיל על פני המת וכתבו התוס' שם וז"ל מדלא כתיב אשר יגע במת אלא באהל איירי וכדאמר נמי בפ"ק דשבת טימאו אותו משום כלים המאהילים על המת וכו', וא"כ האי קרא אתי לאשמעינן אפי' בדליכא אוהל אחר כ"א הדבר בעצמו והאהיל וכתיב וכל אשר יגע אפי' מחט שהאהילה טמאה משום אוהל כאלו נגעה, והא דכתב רמב"ם האי קרא דוהזה על האהל היינו משום מת, שכתב בסיפא דדוקא בעינן שהוא כעין אוהל, אבל הי' נסרים של עץ דלא איקרי אוהל אינם נטמאין בטומאת אוהל רק כשהוא בגד או שק או כלי עץ וכו' עיי"ש, וע"ש במשנה למלך ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו וא"כ אתי שפיר ונכון:
והנה ידוע דר"ע דריש וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק, וא"כ א"ש דהשומע שמע וטעה והוי סבר הואיל דהוא לא נגע במת אם המרדע מהיכי תיתי תטמא המרדע ואי משום אוהל הוי סבר דלפ"ז ליבעי דוקא פותח טפח, דלא הוי ידע דדרשינן מכל אשר יגע על פני השדה ירצה לומר דס"ל להא דרשה, אלא דלא דריש להך דלא הוי ידע מזה הדרשה וא"כ ע"כ מדטמאוהו ע"כ משום דס"ל דלא בעינן פותח טפח, ולא ס"ל לחלק בזה לטומאת עצמן בין לטמא אחרים, איברא באמת כבר כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב הלכה ט"ו דגולל ודופק מדברי סופרים ועיי"ש בכ"מ דכתב על הא דהשיגו הראב"ד עליו דדרשינן מקרא דוכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכתב דהרמב"ם ס"ל דהוא אסמכתא בעלמא מכ' עיי"ש היטב בדבריהם ובכ"מ שם, לפי זה ניחא דעיקר קרא אחי לכדרשינן בנזיר לרבות מאהיל על המת, וא"כ לפי זה דעת רש"י מיושב ואתי שפיר ודו"ק היטב בכל הנ"ל כנלענ"ד ודו"ק.
דף יז:
בד"ה דלמא משהו לי' גבי' וכו', וקשה נר"י וכו' אלמא לכהנים שרי עכ"ל, לא הבנתי הקושי' הא שם מסיק לבסוף בסוגיא ע"ב אלמא אין זריעה להקדש ה"נ אין זריעה לתרומה ופירש"י שם ז"ל בד"ה לא שמיע לכו וכו' ומכאן אתם יכולים להבין טעמה של משנה דאסורין לאכול משום מעלה דאע"ג דמהני זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני תרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עביד מעלה עכ"ל, וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה והק' אמאי מלטמא טהרו ותירצו בעיקרים שיש אצלינו אין זריעה לתרומה והיא אסורה באכילה ואינה מטמאה כשאר אוכלין טמאין דטהרו מלטמא עכ"ל, וא"כ לדעת רש"י באמת טהרו מלטמא היינו דאינו מטמא כשאר אוכלין טמאין משא"כ לענין הא מלתא דהיא אסורה מלאכול הוי טמאה באמת משום מעלה מדרבנן. ואם כונתם למאי דס"ד התם לרבה באמת י"ל דרבה התם הוה סבר כר' חנינא דהכא דגזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל ודלא כרבא או דס"ל באמת גידולי תרומת מעשר גזרו בו ביום וכדר' חנינא, ועיין בתוס' ד"ה כיון דאפשר למיעבד כדשמואל וכו' ע"ש, וא"כ לרבה בס"ד באמת נימא הכי דגזרו על תרומת מעשר, ואפשר לומר דקו' התוס' היא בס"ד ואין לומר כנ"ל דא"כ מאי פריך התם לרבה מאי קמ"ל גידולי תרומה תרומה תנינא וכו' דילמא הא קמ"ל דאי ממתניתין הו"א דהטעם הוא משום הכי גידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן וא"כ הו"א דהוי תרומה טמאה קמ"ל דטהרו מלטמא ואפ"ה אסורין לזרים מטעם אחר:
איברא י"ל דהמקשה דהתם הוי ס"ל בסתם דמשום תרומה טהורה ליכא למיגזר כיון דאפשר למיעבד כדשמואל כדפריך הכא, וק"ל:
בד"ה הניחא וכו' מיהו קשה אמאי לא חשיב הא דלא יאכל הזב עם הזבה וכו', עיין בתוי"ט כאן בד"ה כיוצא בו לעשות הרחק לעבירה ז"ל רש"י ז"ל והרב לטעמייהו אזלי דלא מנו הך דזב עם הזבה ומש"ה פירש"י כיוצא בו לעשות הרחק לעבירה אמרו וכו' דמש"ה תני לה הכא במתני' ולאו למנין הוא לפ"ז, עכ"ל ובאמת לישנא דכיו"ב הכי משמע דאל"כ הו"ל למיתני סתמא לא יאכל הזב עם הזבה מדקתני כיוצא משמע דלא תני לה הכא אלא אגב אינך:
איברא איכא למידק על רש"י יקשה קו' התוס' מה שהקשו למה לא חשיב הא דלא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה דתנא עלה בתוספתא אלו מן ההלכות וכ' דאיכא למימר דבכלל לא יאכל הזב עם הזבה הוה דכולהו טעמא משום הרגל עבירה כדתניא בברייתא דרשב"א לעיל דף י"ג ע"א ע"ש ולשי' רש"י נשאר קו' התוס' וי"ל דרש"י ס"ל דתוספתא ס"ל בהא דמשנה הנ"ל כר"מ דאוכלין וכלים שנטמאו במשקין כחדא חשיב להו וכהא דצינור ס"ל כר' יוסי וא"כ מוסיף הא דזב פרוש עם זב ע"ה למנין י"ח וק"ל:
דף יט.
בד"ה ר' ישמעאל אומר יגמור וכו' עיי"ש, מה שהקשו מנ"ל דר' ישמאל אזיל אפי' לב"ש דילמא אזיל לב"ה ונקט ריסקן משום ר"ע, מלבד די"ל הא כח דהיתרא עדיף והו"ל למינקט לא ריסקן להודיעך כח דהיתרא י"ל עוד דל"ל דנקט ריסקן לרבותא דר"ע דהא באמת נקט שום ולמאי נ"מ תני לי' הא דשום הא בזה דבוסר ומלילות איכא למימר דהוי תולדה דדש אבל שום דאין חייבין על דריסתו מ"ה דהא מד"ת אין חייבין כ"א על זיתים וענבים ולא על שאר פירות כדאיתא בשבת דף קמ"ה סע"א וכיון דאפי' בהך דאית בהו חטאת אי עביד בשבת אפ"ה יגמור א"כ למה נקט שום וע"כ צ"ל משום ר"ע נקט לי' לרבותא וא"כ תו לא איצטרך למינקט ריסקן לר"ע כיון דאפי' בשום אסר וע"כ צ"ל דנקט ריסקן לרבותא דר"י דדוקא בריסקן מתיר וקאי אליבא דב"ש עיין במג"א בסי' רנ"ב ס"ק י"ט ע"ש דעיקר יישובו לפי' שני של תוס' ע"ש, ומ"ש דר"ע לא אתי אלא כב"ש כמ"ש המהרש"א הגי' בתוס' י"ל דפליגי בזה דר"י אמר לפני ר"ע ושווין כמ"ש המשנה דב"ש מודים לב"ה בזה ואמר ר"ע לו דפליגי בזה ג"כ ועיין בעירובין ד' י"א ע"ב במשנה דאמר תלמיד א' משום ר' ישמעאל לפני ר"ע דלא נחלקו ב"ש במבוי שהוא פחות מד' אמות שהוא ניתר בלחי או בקורה ואמר ר"ע ע"ז וע"ז נחלקו וכ' תוס' בדף י"ג ריש ע"א בד"ה ע"ז וע"ז נחלקו לא שייך למיפרך טעמא דב"ש אתי לאשמעינן משום דת"ק אמר לא נחלקו בדין שיש להשיב דנחלקו ע"ש בתוס' וא"כ ה"ה הכא י"ל כן דפליגי אם ב"ש מודים בזה אם לא וק"ל, ומיושב גם קו' ראשונה לפ"ז דע"כ צ"ל דריסקן דוקא נקט ר' ישמעאל ולב"ש אמר דאי בלא ריסקן נמי מתיר וריסקן נקט לרבותא דר"ע ולב"ה קאי א"כ במאי פליג ר"ע הא לב"ה אפי' ר"ע מודה, ודו"ק, ודע לתירוץ ראשון שבתוס' צריך לומר הא דמשקין אסורין בשום שריסקן הוא משום גזירה אטו זיתים וענבים שריסקן כמו דגזרינן בביצה משום משקין שזבו עיין בביצה ד' ג' ע"א ועיין בתוס' בשבת ד' קמ"ג ע"ב בד"ה הלכה כר' יהודא וא"כ כיון דחזינן דאפי' בשום שריסקן גזר ר"ע אטו זתים וענבים ע"כ דס"ל דבזיתים וענבים שריסקן מבעוד יום ג"כ חייב חטאת אע"ג דאתי ממילא ומאחר דאיכא לר"ע חיוב חטאת אפי' באתי ממילא שפיר שייך למיגזר בשום שריסקן אטו זתים וענבים שריסקן שיהי' משקין היוצא מהם אסורין משום משקין שזבו כמו תותים ורמונים ואינך דאם למשקין משקה היוצא מהם אסור דהוה בכלל משקין שזבו ודוקא אם בזתים היו חייבין חטאת באתי ממילא אף בריסקן אז שייך למיגזר גם בשום שריסקן לענין משקין היוצא מהם והוא פשוט, וגם לפי רש"י הנ"ל צ"ל כן הא דר"ע אסר אליבא דב"ש אפי' בשום אע"ג דבשום לכ"ע ליכא חיוב חטאת מ"מ צ"ל דגזר אטו זתים וענבים דאע"ג דריסקן חייב חטאת לדידי' כנ"ל, ועיין במג"א בסי' רנ"ב ס"ק י"ט ע"ש, וק"ל:
דף יט:
בד"ה הני כרכי דזוזי וכו' התימה יפלא לשי' רש"י ז"ל דפי' דלא כתוס' וכן פי' עוד להדיא בשמן של בדדין דר"ש לשי' דהוא מוקצה מאחר דמשתייר באית בית הבד ואינו ראוי לאכילה וניתן לבדדין מחמת גריעותא ונקט לה הכא משום איידי דאיירי בבית הבד ודלא כתוס' ע"ש בד"ה שמן של בדדין וכו' ועכ"פ פי' רש"י דרב אסר לטלטלו דס"ל כר"י במוקצה והא במוקצה לטלטל מודה רב כדמפרש בש"ס כמ"ש התוס' כאן. והנלע"ד ע"פ מ"ש הט"ז בהל' שבת בסי' ש"ח סעיף ל"א דז"ל ש"ע בשר חי אפי' תפל שאינו מלוח מותר לטלטלו משום דחזו לאומצא, וע"ש בט"ז דהקשה הא מבואר בש"ס להדיא דוקא בר אווזא ולא אינך, משמע דבשר תפל לא חזי לאומצא, ומוחז"ל כתב כי הש"ע כתב שלא בדיקדוק ואשתמט לי' דברי הרמב"ם שהן ממש כמו דברי הש"ע ע"ש, וע"כ כתב הט"ז ליישב באמת אפי' שאר בשר חי אפי' תפל חזי לכוס לבני אדם אלא דוקא לר"ח דס"ל כר' יהודא דמוקצה אסור לענין מוקצה בעינן דמחזיקין אותו דבר לאכילה ובשר תפל חי בעלמא אין מחזיקין אותו כ"כ לאכילה כמו בר אווזא וע"כ לר' יהודא אסור משא"כ לר"ש אמרינן אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי וכיון דראוי לבני אדם לכוס חי אפי' תפל הוי ראוי ואתי שפיר עכ"ל ולפ"ז י"ל הא דאמר הש"ס במוקצה לטלטל סבר כר' שמעון היינו התם בבשר חי דוקא דראוי לבני אדם לכוס אף דאין מוחזק לכך ולר' יהודא אסור ס"ל דלא ס"ל דראוי לאכילה בלחוד מהני מש"ה לא שרי כ"א בר אווזא וא"ש, ומה שהקשו בד"ה שמן של בדדין למאי נקט לי' הכא כבר כתב רש"י ז"ל דנקט לי' הכא משום דאיירי במשקה בית הבד, ומה שהקשו מאי מוקצה איכא י"ל דאינו ראוי השמן הנשאר בזויות בית הבד ומש"ה ניתן לבדדין:
עוד שם בד"ה נראה ליישב באופן אחר דברי רש"י שקשה עליו בתרתי בהא דכרכי דזוזי לפי פירושו יקשה קו' תוס' וגם בהא דפירש בשמן של בדדין דאסור לטלטל משום מוקצה דרב סבר כר' יהודה עכ"ל, דהנה י"ל דרש"י ס"ל דהא דקאמר הש"ס התם במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש במוקצה לאכילה ס"ל כר' יהודא היינו דר' הונא הכי ס"ל אבל רב ס"ל גם לטילטול כר' יהודא, וראי' שלו דלא ס"ל כרב בהא מן ברייתא דת"ר שם דג תפל אסור לטלטלו בשר בין תפל בין מלוח מותר לטלטלו, והקשו שם בתוס' מדשרי בשר תפל אמי' כר"ש וכו', ותירצו דדג תפל אינו ראוי לכלב וא"נ כר"י אתי' ודג תפל אסור לטלטלו משום דלא הוקצה לכלב וכו' והא דבשר תפל מותר לטלטלו משום שהוא מאכל לחי' עיי"ש, והנה מדברי רש"י ז"ל שם מבואר דס"ל דדג תפל ראוי לכלב ואסור משום דלא הי' דעתו למישדי לכלב וא"כ יקשה בשר תפל אמאי מותר לטלטלו ואין לומר משום שהוא מאכל לחי' כדאמר באידך ברייתא דרש"י פי' שם בשר מסריח הוא בשר תפוח ועיי"ש בתוס' דהוק' בד"ה בשר תפוח וס"ל דאינו מסריח רק שהוא מאכל לחי' דכל ישראל בני מלכים הם אלא ס"ל לרש"י דברייתא אתיא כר"י ואפי' בשר תפל מותר לטלטלו כר"ה דבמוקצה לאכילה סבר האי תנא כר' יהודא ובמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש ומש"ה סבר ר"ה הכי ורב סבר כר' יהודא בכולו ולא משגח על האי תנא דהוא מכריע ואע"ג דהלכה כדברי המכריע עיין בפסחים בדף כ"א ברש"י ד"ה אין הכרעה שלישית מכרעת וע"ש בתוס', איברא רב תנא הוא ופליג וגם רב ס"ל דוקא במשנה ולא בברייתא עיי"ש בשבת דף מ', איברא לר' יוחנן ע"כ לא ס"ל הכי עיי"ש בתוס' דף ל"ט ע"ב ד"ה אפר רבה בב"ח וכו' שכתבו אע"ג דבכל מקום הלכה כסתם משנה הכא ס"ל הלכה כר' יהודא משום דהוא מכריע עיי"ש היטב, ועפ"ז א"ש דרב הונא לא סבר בהא כרב דמאחר דהכרעה הוא בברייתא לפסוק כר"ש במוקצה לטילטול לחוד וגם בלא"ה ס"ל לדוחק לומר דהטעם משום שהוא מאכל לחי' דלא הוזכר בברייתא כלל האי טעמא, והא דדג תפל אסור לטלטלו משום דבהא אפי' ר"ש מודה דאינו ראוי לכלום ומדנקט בשר מותר לטלטול ולא נקט רבותא יותר דמותר מוקצה אפי' באכילה ע"כ ברייתא ס"ל כר"י במוקצה לאכילה רק במוקצה לטילטול ס"ל כר"ש ודג תפל אפי' ר"ש מודה דהכי קיי"ל כמבואר בש"ע או"ח סי' ש"ח אף דקיי"ל כר"ש דג תפל אסור לטלטלו כמ"ש הגאון מגיני שלמה ליישב שם בדף קי"ח קושית התוס' בד"ה מפני שהוא מאכל לחי' וז"ל דרש"י תי' זאת בלשונו דכתב גבי דג תפל דאינו ראוי לכלום ולכלב אין דעתו למשדיי' וכו' ור"ל אפי' לר"ש דס"ל מוקצה מותר ה"מ במידי דחזי קצת משא"כ בשאין ראוי לכלום ומש"ה קאמר בברייתא אחרת מפני שהוא מאכל לחי' וכתב דלחי' דעתו למשדיי' וכו' עיי"ש דרוצה לומר דגם לר"ה הוא מהאי טעמא אבל ז"א לענ"ד דא"כ אמאי לא משני הכי לר"ה מאחר דלשי' שם במג"ש אפי' מאן דלא ס"ל כל ישראל בני מלכים הוא כן וע"כ נראה לפענ"ד דראש דבריו נחזיק דאפי' ר"ש מודה בשאין ראוי לכלום אבל הא דבשר תפל מותר לטלטלו לאו מהאי טעמא הוא משום שהוא מאכל לחי' משום דלא מה"ט אתי' לה דלא ס"ל כל ישראל בני מלכים אלא מש"ה מותר בטילטול משום דס"ל כר"ש במוקצה לטילטול ומש"ה לא סבר ר"ה בהא כרב כמ"ש, ולפ"ז מיושב התימה על רש"י ז"ל לפי שיטתו ודו"ק קצת בזה:
דף יט:
בד"ה חד מציל וכו' ע"ש ונראה לע"ד לשיטת רש"י ה"פ דמקפל כל הכלים בתוך כלי א' ובזה מודה הש"ס לקמן דלא קאמר הש"ס אלא בבא לקפל בתוך כלי אחד כל המאכל וכן כ' רש"י בבעי' דר"ה כרי' דר' יהושע קיפל והניח ר"ל המאכלין וז"ל המגיד משנה בהל' שבת פכ"ג וכן אם פירש טליתו וכו' וז"ל ופי' בתוס' שהביא כלים הרבה וקיפל טליתו עליהם והוציא הטלית המקופלת עם הכלים אבל הרמב"ן פי' שזה אסור כיון שהזמין בכלים מוחלקין ולא התירו אלא במביא כלים ממולאין ומערן לתוך כלי א' וז"נ מדברי רבינו ועיקר עכ"ל, ובאמת אין זה בתוס' שלפנינו ונראה דכוונתו לתו' דבכאן דהשיגו על פירש"י וע"כ הכי ס"ל, ודע דרש"י לא רצה לפרש וחד מציל בחמש מאני היינו דהוציא בכלים הרבה מדאמר וקמיפלגי בפלוגתא דרבה בר זבדא ור"ה ובזה לא פליגי דלא אמר שם כ"א אידי ואידי בבא לקפל וכו' ומשמעות דלקפל היינו שמקפל הכל בתוך כלי אחד ולא בכלים הרבה מוציא אלא שמקפלן בתוך כלי אחד אז הוא דשרי לר' אבא בר זבדא ולא במוציא בכלים הרבה בזה כ"ע מודו דאסור לפירש"י ז"ל ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם שם בד"א במציל בכלים הרבה היינו אפילו מניחם בתוך כלי אחד אסור וא"ש דברי רש"י ז"ל וק"ל:
דף כ.
בד"ה איבעי' להו וכו' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא דקאמר התם מודה ר"א בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פנים בתנור ע"כ ולענ"ד נראה ליישב דהנה עיין במנחות דף צ"ד וצ"ו עיי"ש במעשה דלחם הפנים דתוס' שם בדף צ"ד בד"ה ובדפוס דס"ל דהלחם הי' חוץ לדפוס, אכן ברמב"ם לא משמע כן עיי"ש בכ"מ ובלח"מ ועיי"ש בתוס' דף צ"ה ע"א בד"ה כמין כוורת, כוורת עגולה היא וצ"ל דהי' מנוקב ככוורת שהוא חלול בין קנה לקנה כדי שיכנס בהם האויר ע"כ, וא"כ למ"ד כספינה רוקדת היינו דהיה משופע וכלה עד כאצבע באמצע והן בתוך הדפוס והדפוס הי' מנוקב וא"כ אין ראי' ממה שהי' נאפה תחלה פנים המתדבקין בתוך התנור דהיינו פנים הדבוקין בדפוס דאיכא תרתי למעליותא דהאויר נכנס ע"י הנקבים שבין חלל לחלל כי הי' מנוקב ככוורת וגם נדבק בדופני הדפוס, משא"כ בשאר לחם הפנים המתדבקין בתנור אין מגיע להם אויר כלל כ"א מצד חום חרסי התנור המודבקין בו ואפילו למ"ד כמין תיבה פרוצה ניחא, איברא שם אמר הש"ס תניא כמ"ד כמין ספינה רוקדת עיי"ש ועיין בכ"מ ובלח"מ שתמהו על הרמב"ם. אמאי לא פסק כהך מ"ד דכמין ספינה רוקדת מאחר דתניא כוותי' עיי"ש וכן פירש"י במנחות דף נ"ה ע"א דאופין בתוך הדפוס שהי' בתנור וניסק עם התנור עיי"ש ואתי שפיר:
דף כא:
בד"ה מצוה וכו' מרש"י לא משמע כפירושם ולכאורה קשה על רש"י ממה שהביאו ראי' לפירושם, אמנם כבר יישב רש"י לקמן בהא דחצר שיש לה שני פתחים פירש"י ז"ל דהיינו שיש לחצר ב' בתים פתוחים לחצר וכו' ע"ש וכן בהא דנר שיש לו ב' פיות פירוש למהדרין שיש לכל א' נר א' קאי וק"ל:
דף כב:
בד"ה ובה הי' מסיים וכו' עיי"ש מה שהקשו לפי' רש"י ז"ל אמאי לא מדליק כולם מן הישנה עכ"ל, והנה תו' במנחות דף פ"ו ע"ב כתבו ליישב וז"ל משום דאיתא בתורת כהנים להעלות נר תמיד שיהא קבוע נר במנורה להעלות מזה שאר נרות זהו נר מערבי עכ"ל, והנה לפ"ז לכאורה אין כאן קו' על רש"י ז"ל אמנם צריך ביאור דלפ"ז למה לו להביא בכאן כל הברייתא דוכי לאורה הוא צריך מאחר דמכאן ליכא קו' אם לא ברייתא הנ"ל וא"כ קשית בקיצור מן התו"כ ונראה ליישב דבל"ז לא קשה דהנה באמת אחר שנעשה המצוה אין בזה משום ביזוי מצוה ולא משום אכחושי מצוה וא"כ בל"ז לא הי' קשה דפירש"י בכאן דקרא לא סמיך אנס וא"כ מהא דתו"כ י"ל באמת הי' נותן בנר מערבי בשחרית אחרי שכבר נגמר המצוה דוערך אותו מערב עד בוקר הי' נותן עוד שמן בנר מערבי כדי שידליק עד בין הערבים להדליק מזה שאר נרות וכיון דעיקר מצוה הי' בזה שהי' מדליק עד בין הערבים כדי שיוכלו להדליק ממנו בערב א"כ ליכא ביזוי מצוה ומש"ה מקשה מברייתא דמוכח דהי' מדליק מזה הנר ולא הי' בו כ"א חצי לוג שלא הי' ניתן בו שמן כ"א כמדת חברותי' והוקצה למצותו וא"כ שפיר מקשה וצריך בירור עוד אי"ה:
דף כג.
כל השרפים יפים לדיו כבר כ' הרמב"ן בחי' גיטין ליישב דל"ק דהתם איירי במי טרי' ועפצא שלא הי' נותן בו גומא ומש"ה דוקא בדיעבד כשר וע"ש דמיישב כל הקו':
דף כג:
בד"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר"י דלא הי' לו למנות דר' גידל דריב"ל מודה בהא דר' גידל וכו', תחילה אכתוב ראה זה מצאתי בר' אלפס שכתב להדיא כרש"י ז"ל דלית הלכתא כר' גידל מהא דריב"ל והרז"ה השיג עליו וכבר האריך במלחמות ואומר זו טעות שלא אמרו כך אלא לס"ד אבל למסקנא מאחר דידעינן בהא דר' יהודא דרב הוא מהא דר' אחדבוי ורב ס"ל בכל ענין דאינו מזכיר א"כ תו לא אמרינן כלל האי חילוקא ותדע דאל"כ קשיא דרב אדרב דהכא אמר דוקא בנביא בר"ח ומשמע דוקא בזה משום דנביא בר"ח ליכא כלל ור' אחדבוי משמי' דרב אמר אפי' היכא דליכא האי טעמא וכל כי האי הו"ל להגמ' לומר תרי אמוראי אליבא דרב וכו' עכ"ל הגם דתוס' תירצו כאן כי הקשו תרתי דרב למ"ל וכתבו דחדא מכלל חברתה איתמר וכהנה מצינו רבות בש"ס ס"ל להרמב"ן דהוי להש"ס להקשות זאת ולשנות כן וע"ש מה שהאריך מאוד במלחמות ד' ע"ש ולע"ד נראה עוד לומר דרש"י אפשר מודה לתוס' לדינא ועכ"ז הוצרך לפרש כן דקשיא לי' אמאי לא אמר הש"ס ולית הלכתא אלא כר' גידל מאחר דבהא כולהו מודו וע"כ פירש"י דזה לא קשה דר' גידל ס"ל כר' אחדבוי דאל"כ קשה אי שמע דיני' מדרב קשה דרב אדרב או תרתי למה לי וע"כ צ"ל דחדא מכלל חברתה איתמר וא"כ ס"ל לר"ג הא דר' אחדבוי ושייך למנות ר"ג ג"כ ולא שייך לומר הלכתא כר' גידל ואדרבה הלשון מדוקדק טפי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא דדקדק הרמב"ן במלחמות הא שמעתתא ליכא כ"א הא דר' אחדבוי ולפ"ז מדוקדק יותר דגם ר"ג שמע הא דר' אחדבוי כנ"ל או י"ל באמת מחמת קו' זו הוכרח לפרש רש"י כמ"ש הרמב"ן דלמסקנא אידחי האי חילוקא דמי דמי התם נביא בר"ח ליכא כלל משום קו' התוס' תרתי דרב למ"ל וע"כ צ"ל דחדא מכלל חברתה איתמר ורב אמר כר' אחדבוי ור' גידל למד דינו במכ"ש וא"כ כי ליתא דר' אחדבוי דרב לא אמר כן א"כ ליתא נמי דר' גידל וא"ש:
דף כד:
בד"ה ולא מילה שלא בזמנה וקשה הא רבא לית לי' האי ק"ו בשבת ע"ש, ונראה לע"ד ליישב באמת אי לאו לבדו באמת הי' רבא מודה להא דר' ספרא דצרעת דוחה עבודה מחמת חומרא דהנה ע"ש בתוס' ד' קל"ב ע"א דהקשו מהא דיליף ק"ו מילה בזמנה מצרעת קשה לימא רציחה תוכיח וא"ת מילה עדיפא וכו' קבורת מת מצוה תוכיח וכו' ותי' דבלא"ה דחי שפיר מיני' ובי' והנה יש להקשות לכאורה אמאי לא הקשו תו' מילה שלא בזמנה תוכיח וכ' כתב מהרש"א ז"ל ליישב שם וז"ל דלא הוה דרשינן לבדו אשלא בזמנה מאחר דלא מצינו מילה כלל דוחה שבת בזמנה ע"ש:
והנה יש להקשות אליבא דאמת דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם להורות דמיתת ב"ד לא דחי שבת ומפרש הש"ס ביבמות ד' ז' ע"א דהו"א ניליף מק"ו מעבודה דדוחה שבת, ורציחה דוחה עבודה והא י"ל מילה שלא בזמנה תוכיח ולמה לי קרא על רציחה וע"כ דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא אלא דגברא לא חזי אבל אי לאו לבדו הו"א באמת צרעת דוחה עבודה מחמת חומרא ולר' ספרא י"ל דמוקי האי ברייתא שם כר"י דהבערה ללאו יצאת והו"א אתי עשה ודחי ל"ת וס"ל כר' אליעזר בר' צדוק דשריפת בת כהן יכול להיות בלא פתילה של חבר ע"ש בסנהדרין ד' נ"ב בהא דר' יוסף בר טובי' דאקפי' חבילי זמורות ושרפוה וע"ש בתוס' ד"ה טעה בדרב מתנא ע"ש או דסבר דאתי' כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת וס"ל מושבות גופא ללאו אתי אפי' בב"ד אינו נדחה לאו דהבערה ול"א אתי עשה ודחי ל"ת ע"ש ביבמות ואו אינו דל"ת שאני לאו שבת דחמירי או משום דאיכא עשה ול"ת ולא כסברת ריב"א בתוס' פסחים דאי ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט דאין שם מלאכה עלי' וא"כ ליכא עשה דתשבות אלא כפירש"י התם וס"ל כר' שמעון בשבת ק"י ע"ח דל"א מ"ל בישול פתילה או בשול סמנים אלא מדאסר רחמנא ש"מ דאסור בשבת בהבערה אף היכא דהוא מקלקל ולעולם בלאו קאי לחוד וס"ל הא דלא ניליף מהכא דעשה לא דחי ל"ת משום דשאני לאו שבת דחמירי או משום דהוה עול"ת כנ"ל, ועוד לר' ספרא לא ס"ל הא דרבא מקרא דלבדו ואליבא דאמת הא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ולא ניליף מק"ו משום דרציחה תוכיח כקו' תוס' הנ"ל אבל לרבא דרש לבדו וא"ש וס"ל דהוה ס"ד דמילה עדיפא דדוחה צרעת דדוחה עבודה ומש"ה איצטריך לבדו, ודו"ק קצת בזה מעצמך:
ועוי"ל דהנה התוס' הקשו עוד בדיבור הנ"ל היאך יליף ק"ו דמילה דוחה שבת מדמילה דוחה צרעת וצרעת דוחה עבודה נימא איפכא דעבודה דוחה צרעת מק"ו והא דאית לן קרא דזבין ומצורעין משתלחין היינו בעוד הבהרת עליהן ומק"ו נילף שיקוץ בהרתו וכו' ע"ש ונהי דנימא דזה לאו ק"ו הוא דא"כ אמאי לא כפינן דיקיצו בהרתן במצוה חמורה כזו בפסח וגם התורה צותה רק סתם לשלחו מן המחנה וכו', איברא סברת תוס' נימא לדידן וע"ש בתוס' ע"ב בד"ה או אינו שכ' ליישב בשם רשב"א דר' ספרא כברייתא הנ"ל דדחי לעיל דצרעת מחמת חומרא איברא ס"ל זיל הכא קא מדחי לי' וכו' ומש"ה לא נוכל למילף בק"ו שתדחה עבודה צרעת די"ל באמת גברא לא חזי ע"ש, ולפ"ז ניחא הכא קו' תוס' דרבא הוכיח לעצמו דלאו הא דצרעת מחמת חומרא דהא באמת כתב רחמנא לבדו דאינה דוחה שבת וכיון דאיכא קו' דתוס' דעבודה חמורה דדוחה שבת ושבת דוחה מילה שלא בזמנה ומילה שלא בזמנו דוחה צרעת וא"כ מכ"ש דהוה לן למימר דיקוץ בהרתו וע"כ משום גברא לא חזי וכ"ז אחר דכתב רחמנא לבדו משא"כ אי לא כתיב לבדו ור' ספרא לא דרש לבדו וס"ל כמ"ש בשם הרשב"א וא"ש הכל ודו"ק בזה:
דף כה.
בד"ה כשם שמצוה לשרוף וכו' ולא נהירא וכו' ולענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל דהנה ז"ל רש"י בתמורה והרע"ב כל הנשרפין לא יקברו דילמא חפר אינש ואשכח ואכיל להו וכו' וכ' התוי"ט אבל בנקברין א"א לומר ולחוש להאי חשדא דהיאך ניעבוד נשרוף אתא לאקולי באפרן דאמרי דאפרן מותר דלא נדע לחלק בין אפר לאפר עכ"ל, ולפ"ז א"ש דברי רש"י דשריפה דלא ליתי לידי תקלה והא דכל הנשרפין לא יקברו התם דילמא חפר ואשכח ואכיל להו ומש"ה הכא שפיר בעי שריפה מה"ט ולא דמי לשאר הנקברין דלא בעי שריפה מהנ"ל כמ"ש התוי"ט דא"כ אתי להנות באפרן משא"כ בתרומה טמאה דמותרת בהנאה אתי שפיר רק לקמן דמריצה לפני כלבו או לבהמתו שפיר כ' רש"י דהוי כמו שריפה ועפ"ז יבואר דברי רש"י בתמורה שכתב בתמורה ואחריו נמשך הרע"ב וכ' וז"ל תרומה טמאה בשריפה טעמא מפרש בשבת דמותרת בהנאה וכו' והוא תמי' אכתי אמצות שריפה לא נתני טעם ואפשר בזה דהם כבר כתבו בהא דכל הנשרפין לא יקברו דלמא חפר אינש ואשכח ואכיל וא"כ כבר איכא האי טעמא הכא דבעי שריפה אבל שלא תקשה מה"ט כל הנקברין אמאי אינם טעונין שריפה וע"כ צ"ל דחיישינן משום דאתי להנות באפרן ומשו"ה בתרומה טמאה לזה כ' רש"י והרע"ב דבשבת מפרש דמותרת בהנאה וא"כ ליכא חשש אפרן וניחא הכל וק"ל:
איברא לענ"ד קשה לפמ"ש תו' ד"ה לו ולא לאורו דהקשו מידי ולא לאורו כתיב ותי' דא"כ מתתן נפקא דאין נתינה פחות משוה פרוטה ואם נימא דשריפת תרומה טמאה הוא מדרבנן וא"כ סיכה ליכא למיסר בתרומה טמאה דמהיכי תיתא נילף מק"ו ממעשר או מהיקשא סיכה גופא מותר במעשר וגם שאר הנאות רק ביעור בטומאה מולא ביערתי ממנו בטמא ומש"ה איצטריך לו אע"ג דשוה לסיכה מ"מ אסור ליתן לו ומנ"ל דבת אורו הוא דילמא ביעור אסור כמו במעשר וע"כ דשריפה מדאורייתא צריך וא"כ למ"ל לו מתתן נפקא ועיין בתוס' פסחים ד' ל"ג ד"ה תתן לו ולא לאורו עיי"ש ואם נאמר כמו שכ' התוס' בא"נ דשריפת תרומה טמאה מדאורייתא ואין להקשות הא עכ"פ שוה פרוטה לאפרן ומש"ה איצטריך תתן לו י"ל דצריך שיהי' בו שייך נתינה גם כשהוא בעין [כמ"ש התוס' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל] משא"כ אי בת אורו הוא ומותר בהנאה בשעת ביעורו הוי כמו שהוא בעין כמ"ש התוס' בד"ה הא בחול וכו' וצ"ל דשמן ובשר חשיבי טפי בעין בשעת היסק מעצים וק"ל, איברא כ"ז קשי' למ"ש התוס' ליישב הא דפריך הש"ס ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי דפריך מכח דאיתקש למעשר או מק"ו דמעשר' אמנם לענ"ד יש ניישב ד' הגמ' בדרך אחר דהנה באמת יש לדקדק בשנויי דש"ס דמשני דבשתי תרומות הכתוב מדבר והוא לר"א ואח"ז משני ואבע"א אפי' לר' יהושע דהוא אליבא דכ"ע וטפי הו"ל לשנויי תירץ זה מקודם עיי"ש כתוס' בכורות דף ל"ד ע"א עיי"ש, ונראה לע"ד ליישב הכי באמת לר"א לשיטתי' שפיר איכא למידק מ"ש דבחול שרי ואין לומר מהיכא תיתי כמ"ש התוס' דהנה ר"א ס"ל בספרי הובא בתוס' בכורות ד' ל"ד ע"א ד"ה ומי קניס ר"א וכו' דצורם אוזן בכור אסור לאכול מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך וכו' וע"ש בחולין דר' אשי דריש בב"ח אסור באכילה מהאי קרא כל שתעבתי לך ופירש"י אף שלא נעשה בעבירה דמ"מ תועבתי לך הוא ולפ"ז ניחא דהנה בכאן דרשינן משמרת תרומתי דמוזהר לשומרו בטהרה א"כ בתרומה טמאה אף דהטומאה אירע לה מעצמה מ"מ תעבתי לך הוא מיקרי ואסור באכילה ובהנאה ושפיר פריך ומשני הכל לר' אליעזר משא"כ לר' יהושע דס"ל כי אתא קרא דלא תאכל כל תועבה לפסולי המוקדשים אתא כמ"ש הרמב"ם ועיין במשנה למלך והנה תוס' כתבו שם בבכורות ב' תירוצים לחד תירוצא כתבו דהוא מדאורייתא ועוד כתבו דיש לומר דהוא דרבנן וספרי אסמכתא בעלמא וא"כ א"ש דברי רש"י ז"ל דרש"י ס"ל בחומש כי האי דרשא דר"א וא"ש, ודו"ק קצת מעצמך:
דף כה:
בד"ה סדין בציצית ע"ש קו' תוס' על רש"י ז"ל ונראה לענ"ד ליישב שי' רש"י הקו' ראשונה דלא דרש סמוכין כבר כתבו תו' במנחות ליישב דס"ל כהך תנא דיליף מראשו וכו' אמנם כבר כתבו תוס' בשם ר"ת דסמך אגדולים דאל"כ איכא למיפרך כדפריך ביבמות ר"ל דפריך מה ללאו דהקפה שכן לאו שאינו שוה בכל כן נראה כוונת התוס' והוא פשוט:
איברא לענ"ד לשיטת ב"ש י"ל דבאמת מש"ה לא דרישי סמוכין למישרי דס"ל דאדרבה קרא לאסור אתי דלא נימא כאן אתי עשה ודחי ל"ת נמי בעלמא, דיליף ב"ש מראשו דעשה דוחה ל"ת ומראשו דנזיר ילפי ב"ש דהוה לאו השוה בכל דס"ל ראשו בנזיר מצורע קאי וכמ"ש הרמב"ם דימי חלוטו אין עולין לו והרי אין קדוש בהם וכו' וע"ש בפ"ז מהלכות נזירות והראב"ד השיג עליו וע"ש בכ"מ ושפיר יתיישב הכל דבאמת לב"ש ס"ל דראשו קאי לנזיר ונעשה מצורע בימי נזרו דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא דליכא בי' עשה דקדוש יהי' כמ"ש הרמב"ם הנ"ל וא"ל מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כדפריך ביבמות דס"ל אין שאלה בנזירות כמו דס"ל לב"ש אין שאלה בהקדש וב"ה לשי' דס"ל יש שאלה בהקדש ולדידהו גם בנזירות יש שאלה וא"כ מראשו ליכא למילף דעדל"ת דאיכא למיפרך כדפריך הגמרא דיבמות מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה וא"כ ליכא למימר לדידהו דקרא דגדילים אתא לאסור מה"ת כמ"ש התוס' דהא מראשו לא מצי ילפי כנ"ל וע"כ קרא למישרי אתי ומש"ה שרי סדין בציצית, והא דהקשו דאמאי נקט לשון פטור וכ' רש"י משום דס"ל כלי קופסא חייבין בציצית א"כ מדב"ש נשמע לב"ה וא"כ הו"ל להש"ס להביא ראי' מכאן ג"כ יש ליישב דרש"י כתב אליבא דהלכתא דהכי ס"ל כנראה מלשונו וכן איכא מרבוותא הובא בר' אלפס ס"ל הכי דהלכתא כשמואל דכלי קופסא חייבין בציצית אבל באמת י"ל לשון פטור בלא"ה ומש"ה לא מצי הש"ס להביא ראי' מכאן די"ל דאיידי דנקט ב"ה לשון חייב מש"ה נקטי ב"ש פטור כדאמר הש"ס בכמה דוכתא כה"ג ובב"ה גופא לא קשה אמאי נקט חי"ב דהא קמ"ל בזה דחייב דא"ל דהתורה לא אמרה רק דאם רוצה לעשות ציצית מכלאים יכול אבל אינו מחויב זה אין לומר דהרי גבי היתרא דכלאים כתוב עיקר המצוה דגדילים תעשה לך וע"כ מחויב לעשות ציצית אע"פ שהן כלאים, ועפ"ז מיושב קושית תוס' ביבמות דהקשו אהא דילפינן בציצית דעדל"ת למ"ל למילף מכלאים נילף מדאיצטריך והנותר עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו ש"מ דבעלמא דחי, ולפ"ז ניחא דאי מהתם הו"א דמותר וקמ"ל קרא דגדילים דחייב ועפ"ז ניחא ג"כ קו' תוס' בברכות שהקשו על רש"י דבכ"מ דאמרינן עדל"ת ג"כ נימא דשם לא נאמר הלאו ולהנ"ל ניחא דא"כ קשה למ"ל בציצית ניליף מנותר וממילא שמעינן דחייב לעשות המצוה כיון דליכא כלל הל"ת וע"כ צ"ל דהלאו ג"כ הוי ואפ"ה גלי קרא דדחי ומ"ש דאמאי נקט סדין בציצית ולא נקט כלאים בציצית הנה כבר כתב רש"י שם במנחות והא דנקט פלוגתייהו בסדין משום דפסיקא לי' דאית בי' כלאים דתכלת עמרא הוא ירצה בזה דלא נקט בהיפוך טלית צמר ועשה בו פשתים דס"ל לרש"י דבמינו עכ"פ חייב בציצית כמו שכתבו תוס' בעצמם וא"כ מש"ה נקט סדין לאשמעינן הואיל ופסיקא לי' דאית בי' כלאים ומש"ה פטרי ע"ש, אבל אי לאו הכי באמת במינו חייב בציצית וכו' ולא נשמע אי הוה נקט רק כלאים בציצית סתמא ובאמת משום זה לא הקשו תוס' במנחות קו' זו ומ"ש מסדר ר' עמרם כבר הקשו בברכות דף ז' ע"ב על סדר ר' עמרם בענין אחר ופסקו דלא כוותי' ואין מזה תפיסה על רש"י אי סבר דלא כסדר ר' עמרם:
דף כו.
א"ב דר' ברונא וכו' ע"ש ולע"ד נראה דרש"י הוכרח לפרש דשמן דגים היינו קרבי דגים וכפירש"י בהא דרב ברונא מהא דקשה בברייתא דרב יוחנן בן נורי דאמר ומדליקין בשמן דגים וקשה מאי קמ"ל כיון דכבר אמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין משמע דכל הנך ואילך מדליקין וגדולה מזו הקשו בתו' על ר"ש בן שזורי בד"ה ר"ש אומר מאי קמ"ל הא מדאמר ר"י אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין משמע הנהו דוקא אבל שמן פקועות ונפט מכשר וכ"ש דאיכא למידק על ר"י בן נורי גופי' דלא חשוב אלא הנך תרתי שמן דגים ועטרן וממ"נ או לחשוב כולם ואי לא צריך מאחר דכבר אמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים וכו' א"כ למ"ל חשיב הנך תרתי והנה בעטרן יש ליישב מאחר דמצינו בש"ע סי' רס"ד הובא בתו' ישנים דעת מהר"ם דאם יש נר אחד כשר בבית מותר להדליק בנר פסול א"כ הוצרך למימר דהנה במתני' פליגי רבנן אר' ישמעאל דאמר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת ופי' הטעם בש"ס מתוך שריחו רע יניחנו וישכח ולא יספוד אצל הנר וא"כ לפ"ז אפי' יש לו נר אחר באותו חדר אסור מפני כבוד השבת והו"א חכמים פליגי עליו בזה דלא חיישינן שמא יניחנו אבל היכא דליכא כ"א עטרן אסור להדליק בו משום חשש שמא יטה קמ"ל ר"י בן נורי דאפי' לחשש שמא יטה נמי לא חיישינן דהא איהו לא איירי כלל רק מחשש שמא יטה ואפ"ה קאמר דמדליקין בעטרן ושמן דגים איצטריך למיתני דבהא פליגי עם סומכוס כדפירש"י ז"ל ואמרינן לעיל בדף כ"ד ע"ב בהא דחכמים אמרו אחד מבושל ואחד שאינו מבושל וכו' א"ב דר' ברונא ולא מסיימי ומש"ה לא מסיימי הכא דבאמת אמר אין לך אלא מה שמנו חכמים אין מדליקין בו ולא ידענא אהי קאי אי את"ק דאמר אין מדליקין לא בזפת ואינך אי אחכמים דאמרו אחד מבושל ואחד שאינו מבושל ובינייהו איכא הא דר' ברונא וא"כ מש"ה לא סמך אמתני' דחכמים דמתניתין דמתירין בשמן דגים י"ל או אפי' בעינא או ע"י תערובות ולא ידעינן וא"כ מש"ה אמר ומדליקין בשמן דגים וכוונתו הי' או אפי' בעינא או בהיפוך ולא מסיימי לדידן ועכ"פ מוכרח דבשמן דגים גופא פליגי בזה ר"י בן נורי וסומכוס וכפירש"י דשמן דגים היינו קרבי דגים ועיין בתו' ד"ה ולא מסיימי ודו"ק קצת בזה ועיין בתו' ד"ה ר' ישמעאל אומר וכן פירש"י בד"ה ומדליקין בעטרן אע"ג דמזפת קאתי, ומה שהקשו תו' בהא דר"ש בן שזורי י"ל בהא דנפט איצטריך למיתני דלא נימא דהא דאמר דאין להם וכו' ואפ"ה מדליקין דאין זה ראיה באמת להם מותרין להדליק מאחר דאין להם כ"א נפט והם רגילים בו בחול מותר בשבת אבל בשאר מקומות אסור מאחר דיש להם שמן אחר ונפט ריחו רע כמ"ש התו' דף כ"ה ע"ב ד"ה מתוך שריחו רע ז"ל ואע"ג דנפט נמי ריחו רע מ"מ אין ריחו רע כמו עטרן ע"ש וקמ"ל דאפי' מי שאין רגיל בהם מותר בנפט להדליק בו בשבת ולא חיישינן מפני שריחו רע וכו' וק"ל:
דף כו:
בד"ה ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים וכו' ע"ש ולא נהירא דהא שלש על שלש לא אתי' בק"ו מש"ו וכו' ונראה לע"ד ליישב דעת רש"י ז"ל דהנה עיין בתו' בד"ה השתא ש"ו וכו' ולרשב"א נראה לו דבודאי בבגד שייך לחלק בשיעורא אבל בש"ו השיעור תלוי בסברא דהיינו שלש על שלש דחזי לעשירים ג"כ דחזי לאיצטרופי לבגד גדול עכ"ל והנה ז"ל התורת כהנים יכול ש"ו יטמא בכ"ש אמרת דומי' דבגד מה בגד שלש על שלש אף ש"ו כך וכו' נראה מהח"כ דמסברא החיצונה היינו אומרים דש"ו יטמא בכ"ש אי לאו דומיא דבגד וא"כ י"ל דלפי ההו"א דקרא דוהבגד אתי לרבויי שלשה על שלשה וא"כ לא מסתבר לומר דבעינן ש"ו כ"כ כסברת הרשב"א המובאת כאן בתו' וא"כ כיון דלא מדמינן לי' לבגד נשאר סברא החיצונה דמטמא בכ"ש ש"ו וא"כ א"ש דברי רש"י דהמקשן הכי פריך ואימא והבגד אתי לשלשה על שלשה בשאר בגדים וא"כ נימא בש"ו דמטמא בכ"ש כתו"כ הנ"ל וא"כ שלש על שלש בצמר ופשתים אתי בק"ו מש"ו דחזי עכ"פ לעניים משא"כ ש"ו כ"ש דלעניים נמי לא חזו וא"ש הכל:
דף כז:
בד"ה אונין של פשתן וכו' ודחק לפרש כן דהא מני כבר שתי וערב וכו' ולענ"ד דזה דחקו לרש"י כמ"ש תוס' בעצמם בד"ה רשב"א וכו' דאמרינן בסוכה סיככה באניצי פשתן פסולה ומ"ש תו' דהא אמר סומכוס דוקא בטוי פסולה כבר כ' רש"י ליישב דנקט טוי לאשמעינן כר' מאיר דלא בעינן שישלה בשתי ע"ש ועוד ללישנא אחרינא דמפרש רש"י כמאן כי האי תנא אאביי קאי דאביי דייק מדקתני חוץ מפשתן ולפ"ז איכא למידק דה"ה אונין ג"כ מטמא בנגעים כהאי תנא ר' יהודה וכו' ע"ש וא"כ מוכרח דהש"ס ס"ל דאונין אע"פ שלא נטוה מטמא בנגעים. איברא מה דהקשו הוא גופא מנ"ל דאונין מטמא בנגעים הא ש"ו כתיב הוא קשה באמת וא"ל דקרא אמר בשתי וערב משום דמטמא מיד משא"כ באונין דדוקא כשנתלבנו בתנור דהא לר' יהודה באמת גם בשתי בעי שישלה מן היורה ששולקין אותו בה ללבנו ע"ש בפירש"י:
דף קנו.
בד"ה מהו לפרק ע"ש בפירש"י והקשו בתו' דהרי מתניתין שלמה וכו' י"ל לפי מה שמבואר בהברייתות שם תני חדא נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה לפני בהמה שפיה רפה ותניא אידך נוטלין מלפני בהמה שפיה רעה לפני בהמה שפיה יפה וכו' ע"ש דמיישב אביי דתרווייהו רוצין לומר דמלפני שור לפני חמור אין נותנין דאית לי' רירי ונמאס המאכל ומלפני חמור לפני שור נותנין ואיכא לספוקי משור לשור אם מותר או אסור מאחר דתרווייהו מיירי מחמור לשור ונראה דבאמת מותר והא דתני הכי ולא תני מבהמה שפיה רעה לבהמה שפיה רפה דאתי לאשמעינן דבשאר מינים אסור ליקח מאחד לחבירו כדעת יש מחמירין שהביא בש"ע סי' שכ"ד ואתי שפיר דמשור לשור הוא דבעי לי' ופשט לי' דמותר:
שייך לעיל בשבת דף ב' ע"ב שם נכתב בטעות וכצ"ל:
בתוס' ד"ה רשויות שבת שתים פירש"י שתי רשויות רה"י ורה"ר וע"י יש לך ארבע איסורין בפנים וכו' וקשה לריב"א שתים בתרא ל"ל ע"ש ונראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דבלא"ה איכא למידק דלפירש"י מאי נ"מ דנקט שתים ומאי אתא לאשמעינן ונראה דנקט שתים במתני' לאשמעינן מה דתנינן בברייתא לקמן ד' רשויות לשבת וקחשיב כרמלית וכו' דאין מוציאין מתוכה לרה"ר ואין מכניסין לתוכה מרה"י ואם הוציא והכניס פטור ולכן י"ל דבשתים חדא אשמעינן דבכרמלית פטור מחטאת ובשתים חדא אשמעינן לפי' הברטנורה דלכן נקט בל' עני ועשיר דאפי' בעני דאיכא מצות צדקה אפ"ה חייב וא"כ בזה אשמעינן דדוקא ברה"י ורה"ר איכא תרי פטורין אבל אסורין אף בעני דאיכא עצות צדקה אמנם בכרמלית היכא דבעה"ב נותן צדקה לעני דאיכא מצוה ליכא פטור אבל אסור כשיטת רוב הפוסקים דשבות לא גזרו במקום מצוה ואתי שפיר ודו"ק כן נראה לע"ד לשיטת רש"י ז"ל: