אור ברסלב

האלף לך שלמה (אולינוב)· רבי יצחק מאולינוב

האלף לך שלמה

זאת אשר כתב לי ש"ב רה"ג החריף ובקי מו"ה דוד צבי טעבל זעהמאן ראבד"ק דוקלא בעהמ"ס ספר קב זהב חתן נכד בעהמ"ח ז"ל.

מסכת ברכות

תוס' בד"ה מאימתי. עיי"ש מה שהוקשו על רש"י ז"ל. דא"כ בק"ש שעל המטה ג' פרשיות בעי ולקמן משמע דדי בפ' אחת. ועוד דא"כ צריך לברך לפניה ולאחריה. ועוד דא"כ איך קאמר לקמן ואם ת"ח הוא אינו צריך. ועוד לפי"ז קיימ"ל כריב"ל דתפלות באמצע תקנום ובאמת הילכתא כרבי יוחנן עכ"ל. והוסיף הרא"ש דכר"י קיימ"ל דתניא כוותיה לקמן וכן הוא בתוס' לקמן:

ונלע"ד ליישב פירש"י ז"ל. והנה קושיא זו דעבדינן כריב"ל י"ל באמת קיי"ל דהלכתא כריב"ל נגד ר"י כמבואר בתוס' דמגילה דף כ"ז ע"א דיה כוותיה דרב פפא מסתברא עיי"ש. והא דתניא כוותיה דר"י י"ל דמזה אין ראיה דעיין לקמן בתוס' ד"ה אמר ר"י וכו' דכתבו תוס' שם בשם רב עמרם גאון הא דאמרינן קדיש בין גאולה לתפלת ערבית דאשמעינן בזה דתפלת ערבית רשות ולא בעי למיסמך גאולה לתפלה. וכתבו תוס' עליו לא נהירא דא"כ ר"י ס"ל חובה ורב ור"י הלכה כר"י וא"כ קשיא הלכתא אהדדי ועיי"ש במהרש"ל ומהרש"א. והנה לכאורה איכא למידק דלמה להו להביא הא דרב ור"י הא תוס' כתבי שם דהלכתא כר"י דתניא כוותי'. אמנם פשוט דלא קשה מידי, דהנה באמת לפי סברת רב עמרם אין ראיה כלל למאי דקיי"ל דהלכתא כמ"ד תפלת ערבית רשות. דהנה שם משני אהא דתניא בברייתא כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ומשני משום דאיכא אונס שינה. ואב"ע דקמ"ל דתפלת ערבית חובה. וא"כ לפי"ז הברייתא דס"ל כהאי תנא דלקמן דף כ"ז דפליגי בזה ר"ג ור"י והאי תנא באמת סבר חובה ומש"ה קאמר קורא ק"ש ואח"כ מתפלל דצריך למסמך גאולה לתפלה משא"כ לדידן ומש"ה הוכרחו להקשות מהא דרב ור"י הלכה כר"י ועיין מ"ש לקמן אי"ה על קושית תוס' על רב עמרם ישוב נכון:

ורב עמרם אזיל לשיטתו דהוא ג"כ ס"ל כשיטת רש"י ז"ל כמ"ש הרא"ש וא"כ מוכרח הוא דאי תפלת ערבית רשות לא בעינן סמיכת גאולה לתפלת ערבית ומיושב קושיא זו בפשוט. ולקמן אי"ה אבאר הא דקאמר הש"ס מסייע ליה לר"י. ומ"ש מהא ואם ת"ח הוא אינו צריך כבר כתב הרא"ש וז"ל ויש לדחות דהתם איירי שקרא בזמנה בבה"כ עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכין ביאור:

וגם לכאורה הוא שפת יתר תיבת בבה"כ שכתב הרא"ש. ונראה דלכאורה איכא למידק על תרוצו הנ"ל דהא ז"ל המימרא שם אמר ריב"ל אע"פ שקרא אדם ק"ש בבה"כ צריך לקרותו על מטתו שנאמר רגזו כו'. ואמר עלה ואם ת"ח הוא אינו צריך וא"כ שפיר הקשו תוס' דלשיטת רש"י הא דאמר בברכות ירושלמי א"כ למה קורין בבה"כ קאי על ק"ש שקודם תפלת ערבית וכו' וא"כ פסיקא ליה דהקורין בבה"כ היו קורין קודם זמנה ודלא כשיטת תוס' בסד"ה הנ"ל דכתבו בהיפך דק"ש שבבה"כ הוא עיקר ומפרשים הירושלמי בדרך אחר עיי"ש א"כ איך קאמר לקמן אם ת"ח הוא אינו צריך ולא רצו להקשות מהא דאמר מצוה ולא חובה מקרא דושכבך דמהתם משמע טפי דצריך לקרות על מטתו דוקא. ועוד בלאה"כ אלימא להו טפי להקשות אליבא דאמת. וצריך לדחוק דהרא"ש קאמר הגם דמנהג הפשוט הי' לקרות בבה"כ קודם זמנה מ"מ י"ל דאמר ריב"ל באם אירע שקרא בזמנה בבה"כ. והוא דוחק קצת ומש"ה כתב לשון יש לדחות. ובאמת דברינו הנ"ל היו פשוטים מאד רק מאחר שראינו שהגאון כעל מעדני המלך הקשה על הרא"ש בזה לא הוי ליה לכתוב לשון דחויה דהא מוכרח דאיירי שקרא בזמנה דאל"כ מאי אע"פ ומאי מצוה ולא חובה דקאמר מקרא דושכבך עיי"ש. ולא ידעתי מה הואיל בזה דאדרבא מכ"ש דקשה לפירש"י ז"ל ולדברי תוס' ניחא. ומ"ש מהא דמשמע בש"ס דבק"ש שעל מטתו קורא רק פ"א. י"ל לא מיבעיא באם נימא דק"ש מדרבנן לפסק הלכה כדס"ל לתוס' בסוכה דף י"א בד"ה דרב עמרם וכו'. ח"ל וקיי"ל בפרק מי שמת דק"ש מדרבנן עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים דלא מוכרח מילתא כלל שם דאדרבא הרי"ף והרא"ש כתבו שם דהלכתא דק"ש דאורייתא. אמנם יראה פשוט דתוס' דסוכה ס"ל כגירסת רש"י שם בדף כ"א דפריך שם דק"ש דרבנן הוא וכו' ולפי"ז מלבד מדפריך סתמא דתלמודא הכי קיי"ל אלא דלכאורה מוכרח דהא שם קאי הקושי' על שנוי' דר' אליעזר שלא יהא יושב בטל בדבר שהציבור עסוקין וע"ז סובב הולך הסוגי' שם וא"כ קשה טפי מאי פריך הא ר' אליעזר ס"ל להדיא שם בדף כ"א דק"ש דאורייתא וע"כ צ"ל משום דהלכתא שם כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי כדכתבו שם תוספות בשם רבינו חננאל:

וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא וא"כ משמע דק"ש דרבנן להלכה. וכן יראה מרש"י ז"ל דגרס האי גירסא לקמן ואפי' נימא דק"ש דאורייתא כתב הב"י בשם רבינו יונה בסי' ס"ג דפרשה ראשונה הוא דאורייתא עיי"ש. ראיתו מהא דמשני בש"ס דף ט"ז ע"א הא בפרק ראשון ומפרש פרק ראשון היינו פרשה ראשונה וכן פירש"י, וא"כ לפי"ז דפרשה שניה הוא דרבנן הם אמרו והם אמרו מלתא בטעמא דקריאת פ' שני' כדי לקבל עליו עול מצות כמ"ש במשנה והיינו כדי שנזכה לעשותם כמ"ש הרמב"ם בפ' א' מהלכות ק"ש. וא"כ לילה דלאו זמן עשי' הוא ומשום דאיכא אונס שינה לא אטרחוהו רבנן. ומ"ש מברכות ק"ש כבר כתבו תלמידי רבינו יונה ליישב דברכות ק"ש אינם שייכים דוקא לק"ש רק אמרו הואיל דקורא ק"ש יש לאמרם בעת קריאת ק"ש והוסיף לומר דברכות גאל ישראל שהוא כנגד יציאת מצרים ויציאת מצרים גופא מאחר דמרבויא מכל ימי חייך דרשינן אפי' ביום סמוך ללילה מהני עכ"ל. ומתוך דבריו נתיישב ג"כ בהא דסמיכת גאולה לתפלת ערבית דבאמת סומכין שפיר דבתפלה קיי"ל דבוודאי מהני קודם צאת הכוכבים כר"י דמפלג המנחה הוי לילה לענין ערבית. ומה גם דלטעמו מאחר משום דמרבויא דכל ימי אין למעט היום א"כ י"ל הא שבע ברכות כתבו התוס' דילפינן משבע ביום הללתיך אין למעט מזה עכ"פ היום ושפיר מהני אפי' בסמוך ללילה כנלע"ד ליישב שיטת רש"י זללה"ה מכל הקושיות הנ"ל:

בתוס' ד"ה דילמא ביאת אורו עיי"ש מה שהוקשו על פירש"י ז"ל. ועוד הוסיף להקשות הבעל המאור על פירש"י ז"ל דאמאי לא פשיט ממשנה בסוגיין דתנן מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עיי"ש. והנראה לענ"ד לישב עפ"י סוגיא דיבמות. ואעתיק הסוגיא הצריך לענין בקיצור נמרץ להקל על המעיין. וז"ל מנה"מ דטמא לא יאכל בתרומה. ומשני דאמר קרא איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואחר יאכל מן הקדשים. דהאי קרא איירי בתרומה וקאמר עד אשר יטהר. ופריך בגמרא ואימא ה"מ דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה ומשני ע"ז תרי קראי כתיבי ביולדות. חד כתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימיה טהורה. וכתיב וכפר עליה וטהרה. וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. ומוקמינן הנך דכתיבי ביולדת חד בתרומה וחד בקדשים עד דמייתי כפרה בקדשים ואידך בתרומה והאי ובא השמש מיירי בתרומה וצריכי דאי כתב עד אשר יטהר לא ידענא במה פירשו שם בתוס' דה"א בטבילה לחוד כתב רחמנא ובא השמש וטהר. ואי כתב ובא השמש לחוד ה"א בלא בר כפרה אבל בבר כפרה עד דמייתי כפרה להכי כתיב ביולדות עד מלאת ימי טהרה אף דהיא בת כפרה אפ"ה כיון שמלאו ימיה טהורה. ופריך שם ולההוא דבי"ר ישמעאל דהאי קרא איש איש מזרע אהרן איירי בזב בעל ג' ראיות. והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה. ופירש"י וע"כ בקדשים מוקמינן לה דהא בתרומה כתיב ובא השמש וטהר תרי קראי בקדשים ל"ל. ומשני חד ביולדת וחד בזב. וצריכא בשביל חומר בשל אחד מה שאין בחבירו לא הוי ידענא חד מחבריה. ועיי"ש בתוס' ד"ה והא כתיב בכל קדש לא תגע וכו' דכתבו ז"ל אע"ג דמצרכינן תרי קראי בקדשים ביולדת ובזב מ"מ מאחר דמצינו דלענין קדשים שוין הן תו לא מצרכינן תרי קראי. ועיי"ש בתוס' ד"ה דאי מעד אשר יטהר מה שכתבו תוס' שם בסה"ד לחלק בין טבול יום היכא דהוא בר כפרה ולאו בר כפרה הא ליתא לפירש"י ז"ל ודברי רש"י נכונים וצ"ע על תוס' ועיי"ש במהרש"א ז"ל ואחר אשר העתקתי הענין הצריך לענינינו אחר עיוני יתישב קושית תוס' על רש"י ז"ל באמת לפום מה דס"ל להך תנא דברייתא דבא השמש וטהר מיירי דבר כפרה דזר בעל ג' ראיות י"ל באמת ובא השמש וטהר טהר גברא עד דמייתי כפרה כפירש"י ז"ל חד בזב וחד ביולדת וצריכי כדאמר הש"ס בסוגיא הנ"ל. וקרא דכתיב עד אשר יטהר היינו בתרומה ובטבילה דאי מעד מלאת ימי טהרה לא הוי ידענא טבילה כמ"ש תוס' ד"ה דאי מעד אשר יטהר וכו' דכתב לפרש פירש הש"ס דהתם ביולדת לא כתיב טבילה משא"כ הכא והא דאמר הש"ס דלהך תנא דבזב בעל ג' ראיות והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ובקדשים מוקמינן לה היינו ממסקנות דסוגיא דמס' ברכות כפירש"י שם כיבמות. דכתיב ובא השמש וטהר בתרומה מוקמינן משא"כ השתא י"ל עד אשר יטהר בתרומה ובטבילה דהיינו טבילה דכתיב הכא בהדיא והערב שמש כדכתיב ביולדת וילפינן בתרומה חדא ואידך ומש"ה פשוט מהאי ברייתא דתנן צאת הכוכבים בתרומה ומנ"ל צאת הכוכבים דא"ל מקרא דמייתי שם והיה לנו היום למלאכה וכו'. דמייתי התם דא"ה לא שייך לומר ע"ז שאין ראיה לדבר דהא לענין תרומה ראיה גמורה כמ"ש תוס' שם ד"ה שאין ראיה לדבר. ובארו דבריהם יותר במס' מגילה דף כ' ע"ב דבכל מצות ראיה גמורה הוא ולענין ק"ש דתליא בזמן שכיבה אינו ראיה גמורה. וע"כ מקרא דבא השמש וטהר סמך בתרומה דטהר היינו טהר יומא. וא"כ אשמעינן הכל דבתרומה סגיא בהערב שמש. ובא השמש קאי לטהר יומא ולא לטהר גברא כלל וכלל ודוק היטב. ומ"ש מן דלא מצינו ובא השמש היינו ביאת אורו כבר כתב בעה"מ ליישב דכתיב קומי אורי כי בא אורך. והוא פשוט:

דף ג:

בתוס' ד"ה אין הבור מתמלא מחוליתו עיי"ש מה שהוקשו על פירש"י ז"ל לפי לשון רש"י שלפנינו יתישב הקושיא דהנה ז"ל רש"י שלפנינו העוקר חוליא מבור כרוי' וחוזר ומשליכו לתוכו וכו' א"כ כוונתו כדוגמת פי' ר"י. דהיינו עוקר חוליא אחת מצד הבור כפי עומק הבור וחוזר ומשליך לתוכו לאחד משאר צדיו. אין הבור מתמלא בכך שמה שהוא סותם כאן חסר כאן. כלשון שכתב רש"י בסנהדרין עוקר חוליא מבור עמוק וחוזר ומשליך לתוכו היינו ג"כ כדוגמא זו. דהבור הועמק ועקר חוליא מצד א' ומשליך לתוכו הגם שעשה פעולה שמיעט אותו בעומק ע"כ ריבה ברחבו כי הבור רחב יותר מאשר היה בתחלה והוא הכל דוגמת פר"י שהביא התוס' בכאן. ומש"ה לא הביאו פר"י בסנהדרין וגם לא הקשו הקשו' שהקשו הכא. תימא דאין המשל דומה להנמשל אלא הקשו שם קושיא אחרת דלא יתכן לפ' כן מהא דאמר ז"ל שני כוכבים מכימה וכו' דמשמע שם דמאותו עפר שנטל שם מן הבור בשעת חפירה אין מתמלא בכך אם יחזור עפרו לתוכו. והוא דוגמת פירש"י ז"ל שהביאו תוס' בסוגיין בשמו. והא דכתבו שם בשם יש מפרשים אין כוונתו על פי' רש"י שהביאו התוס' בשמו הכא בסוגיין. דא"כ לא הוי צריכא להביא דפירש חוליא היינו הקרקע שנותנין סביבת הבור שיהיה לחומה סביב. דלאיזה צורך הוצרך לזה. ואם נימא דס"ל לפרש לשון חולייתו הכי הוא כי התם חוליית הבור והסלע קשה על הש"ס גופי' ל"ל לומר כן בהאי לישנא. וע"כ הנראה דהוא פי' אחר שהוא משל דומה לנמשל דהכי אמרו כשם שאין הבור מתמלא מחולייתו היינו מקרקע הסמוכה לו כמו שפירש"י שם חוליית הבור בשבת דף צ"ט חוליית הבור קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה לכך אין העניים יכולים להתמלאות מן הסמוכים להם שינתן להם מה שיטלו מן העשירים דיחסר שם כדי נטילה. רק צריכין להביא ממרחק לחמם. ולזה אמר לכו פשטו ידיכם בגדוד וכו' ואתי שפיר ודוק:

דף ד.

תוס' ד"ה ובניהו בן יהוידע תימא וכו'. לפענ"ד נראה אדרבא מדברי רש"י בסוגיא יראה דהא דאמר ואביתר אלו אורים ותומים מסברא אומר כן כמ"ש בפירש"י להדיא שכל ימי דוד היה אביתר אצלו וכו' עיי"ש בפירש"י ז"ל, ומה שאמרו בניהו כן יהוידע הוא סנהדרין הוא מדכתיב ובניהו בן יהוידע על הכרתי ופלתי ראשון וקודם להם. ומש"ה ציין רש"י ז"ל מ"ש בגמרא ובניהו בן יהוידע קודם מ"ש ואביתר אלו אורים ותומים לפרש לן דהראיה שמביא הש"ס מהא דבניהו ב"י וכו' קאי ארישא. דמכאן ראיה דבניהו הוא סנהדרין. ומ"ש תוס' דאין זה פסוק בשום מקום יש לישב עפ"י מה שכתבו מהרש"ל ז"ל ומהרש"א ז"ל לקמן בברכות דף ס"א ע"א דפריך שם מהא דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו וכתבו שם תוס' דלא גרסינן ליה דאין זה פסוק בשום מקום וכתב מהרש"ל ליישב דבאמת ליכא פסוק בשום מקום רק הש"ס משנה הפסוק לפי הדרש שלהם כאלו נכתוב כאן דס"ל להש"ס דהא דכתיב ויהי איש לוי גר בירכתי אפרים ויקח אשה וילך אחריה הוא אלקנה מאחר דמצינו באלקנה דהיה לוי והיה גר בהר אפרים כדכתיב ויהי איש מהר אפרים ושמו אלקנה וכו'. ומשנה לשון המקרא לפי הדרש שלו וכן הוא דרך הש"ס בכמה מקומות. ומהרש"א ז"ל כתב מדכתיב וילך אלקנה על ביתו הרמתה ולא אל ביתו וכו'. י"ל להש"ס דעל ביתו ביתו זו אשתו ועל היינו בסמוך. ומש"ה תפס הש"ס כאלו הוי כתב כן עכ"ל. אף אנו נאמר בענין דלפי הדרש שדרשו חכמים דיועצין ביועץ ונמלכין בסנהדרין ואח"ז שואלין באורים ותומים א"כ מפרשים הפירוש הנ"ל. אשר הביא בדברי הימים בדרך הזה. אחיתופל זה יועץ ואחר אחיתופל היה יהוידע כפירש"י בדברי הימים על האי קרא. ואחרי אחיתופל היה יהוידע היועץ. ופירש"י שמת אחיתופל ונעשה יועץ יהוידע והיו יועצין ביהוידע. ואח"כ היו הולכין אצל בנו בניהו שהיה בן יהוידע שהיה סנהדרין ונמלכין בו. והא דכתיב בן בניהו הגם שהוא דוחק גדול לפרש ולומר דהוא בדרך לשון יונית כדאיתא בגיטין כשכותבין יהוידע בן בניהו הפירוש בהיפך מ"מ מצינו להדיא כן בדברי הימים גופא דכתיב אלה בני כלב בן חור בכור אפרתה דפי' רש"י שם דאין הפירוש שהוא היה בן חור דהא כתיב לעיל בהיפוך ויקח כלב אשה ותלד לו את חור אלא הפי' ואלה בני כלב בן חור היינו כאילו כתב בני חור היה בכור מאפרתה אשתו. וא"כ יש לפרש גם הכי פירוש הפסוק הנ"ל שהוא ג"כ בדברי הימים דהפי' בנו בניהו דהפי' אחרי היועץ יהוידע היו הולכין להמלך עם בנו בניהו שהיה סנהדרין וכו' ואתי שפיר דהש"ס שינה לתפוס הפי' לפי הדרש שלו כאילו היה כתב להדיא בקרא כנ"ל. וגם מוכרע דרושם ממה שהקשה תוס' בסנהדרין דף ט"ז ע"ב ד"ה אחרי אחיתופל וכו'. דהקשו לגרסת ר"ח הכא קשה דבקרא חשוב בתחלת מלכות דוד בניהו בן יהוידע. וזה הכתוב בסוף וקא חשיב יהוידע אביו עיי"ש. ולפי"ז באמת ניחא וק"ל:

דף ד:

ד"ה אמר ר"י וכו' עיי"ש מה שהקשו על רב עמרם. הגם מה שאין מדרך חיבורי זה לכתוב חידוש אחר שאינו בענין קושית תוס' על רש"י ז"ל. אך מאחר שהוא ענין נוגע לדברי רש"י זללה"ה כמו שהערתיך לעיל הוצרכתי לבאר כאן דקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י לא הבנתי מאחר דמבואר לקמן בהש"ס דרבא ואביי פליגי ואמר רבא הלכה כמ"ד רשות וקי"ל הלכה כרבא לגבי אביי חוץ מהלכות ידועות. א"כ לא שייך כאן דרב ור"י הלכה כר"י כ"א היכא דלא איתא הלכה בפירוש ואין צריך לזה ראיה וכן מפורש להדיא בש"ס דביצה באושפזכוניה דרב אדא דאמר לך רב ור"י הלכה כר"י והא אמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני כו' עיי"ש. וכהנה רבות. וכן הוא הגירסא דרב אלפס וברא"ש. והגם מדברי תוס' משמע דלא הוי גרסי הכי. עיי"ש בתוס' דף כ"ו ע"א בד"ה טעה ולא התפלל כו' דהקשו וז"ל וא"ת הא רב ס"ל דתפלת ערבית רשות. וקיי"ל כוותיה באיסורא. ובאמת דברי תוס' אינם מובנים לכאורה דהא לפי' דהכא אם ר"י ס"ל חובה רב ור"י הלכה כר"י עיי"ש וי"ל וכו'. ואין כאן מקומו מ"מ משמע מדבריהם דלא הוי גרסי הא דרבא פסק כרב מ"מ משמע להדיא לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה והילכתא כוותיה דרב. משמע דהוי גרסי הכי דש"ס פסק דהילכתא כוותיה דרב. וא"כ היכא דהש"ס הכריע הכי קיי"ל וכהנה רבות בהש"ס דפסק לפעמים כדברי יחיד. והגם דדברי תוס' הנ"ל צריכין ישוב. דכתבו שם בזה"ל. ונראה דלכך תקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפלת ערבית. דרשות היא עכ"ל. והוא כדברי רב עמרם דהכא ובכאן השיבו על רב עמרם ועכ"פ לא הבנתי מה הקשו על רב עמרם. שוב מצאתי בהמעדני מלך שהעיר בזה שם בדברי הרא"ש דהקשה ג"כ דרב ור"י וכתב תמה לי דהא רבא ואביי פליגי וקיי"ל כרבא. וכתב עוד וא"ל דקושייתם מר' יוחנן דס"ל דצריך לסמוך וקיי"ל כוותיה כמ"ש תוס' לעיל דאין במשמעות הלשון כלל דקושיא הפיקרות אינה מפורשת כלל וכתב ליישב וז"ל וצ"ל באמת לא הקשו תוס' מזה דר"י מצריך לסמוך לפי שאינה קושיא על המנהג בהא דאמר דקיי"ל כוותיה דר"י בהא דמצריך לסמוך אינה מדברי הש"ס אלא דרב אלפס ורבינו פסקו הכי משום דברייתא מסייע. ויוכל בעל המנהיג לדחות ראיה זו דדלמא הברייתא לאו בדיוקא נקטי הכי ולכך לא קשיא על המנהג. אלא מהכא מהך כללא דרב ור"י הלכה כר"י ע"כ:

והנך רואה כמה יש מהדוחק בדברים אלו. וכבר כתבתי ישוב פשוט לעיל דמהא דר"י מצריך לסמוך אין כאן קושיא עיי"ש וסיים עוד וז"ל ואולי הך כללא דהלכתא כרבא לגבי אביי לא אתמר כ"א היכי דפליגא אליבא דנפשייהו ולא כשחולקים בפסקי הלכות תנאים וא"כ אין ראיה מרבא דהא י"ל מאחר דר"י סבר הכי ואביי ס"ל כר"י הכי יש לפסוק עכ"ל. ולפע"ד נעלם ממנו דברי רב אלפס הביאו הרא"ש לקמן דפלוגתא רב ושמואל דכתב שם וז"ל וקיי"ל כרבא עכ"ל. ע"כ כוונתו משום דקיי"ל כרבא לגבי אביי עיי"ש ועכ"פ דברי רב עמרם נכונים. ולכאורה איכא למידק לשיטת רב עמרם אמאי לא קאמר הש"ס בזה פליגי ר"י וריב"ל דר"י ס"ל חובה וריב"ל ס"ל רשות. וא"ל דלשון תפלת באמצע תקנון משמע דכן הדבר מוכרח ולפי"ז היה יכול לעשות כמו שירצה דהא גם למאי דקאמר דפליגי בזה דריב"ל סבר דגאולה מאורתא לא חשיבא גאולה ג"כ צ"ל דתפלות באמצע תקנום דהברירה בידו לעשות כמו שירצה ואפשר לומר דא"כ הוי להו למימר הלכה כמר מאחר דפליגי בפלוגתא דתנאים דלקמן הוי להו לפליגי כדפליגי רב ושמואל לקמן דמר אמר הלכה כמ"ד חובה ואידך אמר הלכה כמ"ד רשות וע"כ לומר דפליגי במילתא אחריתא. אברא איכא למידק למאי באמת קאמר ריב"ל תפלת באמצע תקנום לימא באמת הלכה כמ"ד רשו"ת ולהך לישנא דאמר ואיב"פ בקראי פליגי אתי שפיר. ואפשר אפילו שוויה עלי חובה אתי ריב"ל לאשמעינן דלא צריך למיסך גאולה לתפלת ערבית וק"ל:

דף ה:

בתוס' ד"ה והא אמר ר"י דין גרמא וכו' עיי"ש קושיית תוס' דהניחו בתימא על רש"י. עוד הקשה הרי"ף על הגדה על לשון הש"ס דאמר אילימא דהוי ליה ומתו וכו' דאין זה לשון ודרך הש"ס לומר כן בהאי לישנא כ"א דאיכא עוד צד אחד עיי"ש. והנראה לפע"ד עפ"י שנקדים דברי הש"ס בב"ב דף קט"ז ע"א דאמר שם אמר רב יוחנן משום רשב"י כל מי שמת ואין מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה וכו' שם עד לבסוף דמסיק דהא דאמר ר"י דין גרמא דפשיראה ביר. פליג ארשב"י עכ"ל הש"ס בקיצור מה שצריך לענינינו. והנה עפ"ז יבואר על נכון. דהנה צריך לבאר דברי רש"י ז"ל בסוגין דפי' בד"ה ובנים קא ס"ד הקובר את בניו. מה בעי רש"י בזה. וגם שינה הלשון לכתוב הקובר את בניו. והנראה דרש"י זיל ס"ל דהפי' הש"ס ובנים לא פירש דהמקשה קאמר דהיינו הקובר את בניו דתניא לעיל בסוגיא בברייתא דתנא תנא קמיה דר' יוחנן וכו' הקובר את בניו מוחלין לו כל עונותיו והכי תניא ליה האי סבא משמיה דרשב"י. ושם ע"כ לא מיירי דמתו כל בניו עד שלא נשאר לו בן דהא לפי"ז קשיא דרשב"י אדרשב"י קושיא עצומה דהכא אמר מוחלין לו כל עונותיו ומשמע להנך ב' תרוצים בתראי דאי הוי מזבח וכפרה הוי יסורין של אהבה. דלא כתירוצא קמא וקשה מאד. וצ"ל דלא מתו כל בניו אלא קובר את בניו ועכ"פ נשאר לו בן אחד ליורשו ואי ר"י איירי הכא ג"כ בזה א"כ תמיה דהא משמע בסוגיא דר' יוחנן קבלא להא דתנא תנא קמיה דמוחלין לו כל עונותיו ואז הוי יסורין של אהבה להנך ב' תרוצים בתראי. וע"ז שייך שפיר אילימא דרב יוחנן מיירי הכא דהוי ליה ומתו ור"ל דמתו כל מה דהוי ובזה ר"ל לר"י דעכ"פ לא הוי יסורין של אהבה היכא שאין מניח בן ליורשו. ופריך ע"ז דז"א דהא אמר ר"י דין גרמא דעשיראה ביר וכפירש"י דגברא רבא כר"י לא בא לו יסורין שאינו של אהבה. וע"כ דפליגי בפלוגתא דחוקה על רביה רשב"י כדאמר הש"ס בב"ב דאיהו ס"ל דהצער מכפר כ"כ עד דהוי יסורין של אהבה וע"ז משני אלא דלא הוי ליה כלל וכו' ואתי שפיר ודוק:

תוס' ד"ה הא לן והא להו וכו'. הקשו בתוס' על פירש"י ז"ל דהא שלוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין וכו' עכ"ל. הנה מ"ש בערכין הוא בערכין דף כ"ט ע"א בברייתא. וז"ל הברייתא אין בתי ערי חומות נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג דכתיב לא יצא ביובל וכו' ופירש"י ז"ל אין בתי ערי חומות נוהג לענין מכירת בתי ערי חומה עיי"ש. וא"כ נלענ"ד לישב דעת רש"י דוקא לענין מכירת בתי ערי חומה היא דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדמשמע מקרא דהביא בברייתא דכתיב לא יצא ביובל אבל לענין הקדושה למ"ד קדשה לעתיד לבא באמת קדשה אף בזמן הזה וראיה לדברינו מן הש"ס בערכין דף ל"ב עיי"ש בברייתא דאמר מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ופריך שם מי מנו שמיטין ויובלות השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן בימי עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא וכו' הוי מנו. ומשני אמר רב נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין פירש"י לעולם בטלו יובלות כלל רק לענין חשבון שנת השמטה הוצרכו למנות היובל כדי שיבואו השמיטין וכו' עיי"ש. ולפי"ז קשה האיך קאמר קדשו ערי חומה והא תניא בברייתא דאין ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וע"כ לענין קדושה קדשו דמצורע נשתלח ממנה ודוקא לענין מכירת בתי ערי חומה קאמר לעיל בברייתא דאינו אלא בזמן שהיובל נוהג כדנפקא מקרא דלא יצא ביובל והנה כתבו תוס' שם בד"ה וקדשו ערי חומה פי' לענין מכירת בית בבתי ערי חומה ולענין שלוח מצורע חוץ לעיר וכו' עיי"ש. צ"ל היינו בס"ד ולמסקנא ע"כ רק לענין שלוח מצורע קדשו וא"כ מוכח באמת כשיטת רש"י ז"ל דאף בזמן שאין היובל נוהג קדשה לענין שלוח מצורע. והנה לשיטת ר' יוחנן אנו קיימינן בסוגיא ור"י ס"ל ביבמות דף פ"ג תרומה בזמן הזה דאורייתא דס"ל כר' יוסי דאמר ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם פירש"י ראשונה בימי יהושע שניה בימי עזרא שלישית אחר שקדשה בימי עזרא שוב לא בטלה קדושת הארץ בימי טיטוס עיי"ש. ולפי"ז באמת לר"י שלוח מצורע נוהג בזמן הזה ואתי שפיר. ועיין במשנה למלך פרק ו' מהלכות שמטה הלכה ט' דכתב דנסתפקו בזה אם הא דאמרינן אין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא לענין בתי ע"ח לענין מכירה אבל לא לענין שלוח עיי"ש. ולענ"ד מוכרע מן הראיה מהא דערכין כנ"ל וק"ל:

דף ה:

תוס' ד"ה אלא אימא סמוך למטתו וכו' והקשו על פירש"י ז"ל וז"ל וראיה דשרי ללמוד מהא דרב משי ידיה ומברך ומתניה פרקיה וקרו ק"ש כי מטא זמן ק"ש וכו' עכ"ל:

והנה אפשר ליישב בפשיטות. דהנה ר' יונה פסק הובא בטור וש"פ בסי' פ"ט דאפילו לשיטת ודעת רש"י ז"ל הני מילי דלומד לעצמו אבל ללמוד לרבים דזכות הרבים הוא דבר גדול גם רש"י מודה דמותר ללמוד. ועפי"ז ניחא דהנה כדבריו יראה מלשון התוס' דדקדקו וכתבו ומתניה פרקיה. ואין מדרך כ הראשונים לפרש יוד עם ה' במליאו והכא ניהו דגירסא של התוס' היה כן מ"מ לא הוי להו לפרש כן להדיא. וע"כ הנראה דהם דקדקו לפרש כן דמזה עיקר הקושיא דאם יגרוס כמו שהוא בש"ס לפנינו וכן הוא גירסת רש"י זיל לקמן ומתני פרקין בנו"ן בסופו וכן הוא הגירסא ומתני לן פרקין. וכן הוא הגירסא באלפס ז"ל אם כן לא הוי קשה מידי. ומשא"כ לגירסת תוס' שפיר הקשו וא"כ לפי"ז על רש"י לא קשה מידי ואין כאן השגה לפי גרסתו והוא פשוט:

ועוד נראה לענ"ד ליישב קושית התוס' עיי"ש במהרש"ל ומהרש"א ז"ל דהקשו דלמא הכא בהגיע זמן ק"ש ועיי"ש תרוצם וסיים מהרש"א ז"ל אבל קשה לי במה שהביאו ראיה מהתם, דהא הש"ס מסתפק שם אי הא דרב איירי בלא הגיע או בהגיע ועיי"ש בסוגיא דהתם היטב ודוק עכ"ל מהרש"א ז"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהא דברי תוס' ברורים ופשוטים. דהא הש"ס קאמר להדיא וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש א"כ מאי אסהדתיה דר"ח בר"א הרי להדיא דפשיטא אפילו לריב"ק בלא מטא זמן ק"ש מותר ללמוד. והנראה לפרש דבריו, דהנה פשוט שקודם עלות השחר גם רש"י מודה דמותר ללמוד כמ"ש להדיא הגהות מיימוני, דפלוגתא רש"י ותוס' אינו אלא בעלות השחר הביאם מהרש"ל וסיים מהרש"ל דקודם עלות השחר אפילו מלאכה מותר, וע"ש בסוגיא דפריך ותו מי סבר כריב"ק והא אמר ר' חייא בר ר' אשי וכו', ופירש"י בד"ה ומתנ' פרקין, אלמא מקדים לעסוק בתורה דהוא עשיה דמצוה וכו', והנה לכאורה יש לפרש בפשיטות. דהקשיה הוא מהא דרב דמנח תפילין, ואח"כ קרי ק"ש והרגיש מוהרש"א ז"ל בזה לקמן וכתב ליישב דרש"י ז"ל ס"ל דע"כ דגם מהא מקשה דאל"כ לא משני מידי דלא מטי זמן ק"ש אי לא מטי זמן ק"ש לא הוי מטי גם זמן תפילין והא דקשיא דרב אדרב באמת זהו הפירוש דאמר אח"כ מ"מ קשה לרב דהיינו דרב אדרב עיי"ש ולכאורה דבריו תמוהים עיי"ש בש"ס דף ט' ע"ב שם אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין דזמן הנחתן קודם ק"ש כאחרים ולק"ש כוותיקין וכו' ע"ש. וא"כ מאי פריך אח"כ דרב אדרב הא י"ל כנ"ל וע"כ צריכין אנו לפרש דהש"ס ס"ל מאחר דבאמת זמן ק"ש מתחיל מעלות השחר א"כ אי ס"ל להלכה כריב"ק א"כ אז צריך לקבל עול מלכות שמים תיכף בעלות השחר כי הא דאבא בנימין ואפי' ללמוד אסור. והא דאמר הש"ס וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש היינו דלא מטי כלל אפי' התחלת זמן ק"ש דהיינו קודם עלות השחר, וכן משמע לכאורה לשון הש"ס הוי מקדים פירש"י ז"ל משכים וא"כ י"ל דהוא קודם אור היום וע"ז פריך מאי אסהדתי' דפשיטא דאפי' מלאכה מותר ומשני וכו' ופריך שפיר לפ"ז מ"מ קשה דרב אדרב דא"כ האיך הניח תפילין, וכמ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ לאו ג"כ זמן תפילין ואתי שפיר דברי מהרש"א ז"ל ואפשר ליישב דברי תוס' דתוס' דהכא ס"ל כשיטת הנך פוסקים וע"ש בב"י דברכות התורה של יום אתמול פוטרת עד עלות השחר שלמחר וא"צ לברך ברכות התורה, והכא קאמר הש"ס בהיפוך דעיקר אסהדתי' הי' דצריך לברך ברכות התורה אף למשנה והא דאמר מ"מ קשה לרב מפורשים התוס' דאכתי קשה לרב היינו קושיא הראשונה אימר דשמעית ליה לריב"ק להקדים קריאה לקריאה וכו' ואתי שפיר ורש"י ז"ל לא ס"ל כהנך פוסקים דאסור לברך ברכות התורה קודם עלות השחר ודוק היטב כי הדברים ברורים למבין:

דף ו.

תוס' ד"ה אחורי בה"כ וכו' מה שהקשו על רש"י ז"ל, והנה עיי"ש במהרש"א ז"ל דכתב ז"ל ופירש"י שפירש מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח נראה שהוא כפי' התוס' ע"ש במהרש"א ז"ל ואני מוסיף עוד ראיה ברורה כדברי מהרש"א ז"ל דהנה רש"י ז"ל כתב בד"ה אחורי בה"כ וכו' וז"ל והא דרב הונא מוקי לה אביי לקמן בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא ומאי בעי רש"י ז"ל דהא תוך כדי דיבור מפרש הש"ס הכי וע"כ דהכי פרושו דרש"י מפרש כפי' תוס' כמ"ש מהרש"א ז"ל והביא ראיה לזה מהא דאביי מוקי לה בדלא מהדר אפי' וכו' ע"כ דהפי' הכי כקושיית תוס' בד"ה אחורי בה"כ וק"ל:

דף ח:

תוס' ד"ה ואפי' עטרות ודיבון עיי"ש מה שהוקשו בתוס'. והנה הט"ז בא"ח בסי' רפ"ה סעיף א' וז"ל ונראה דרבותא אשמעינן לא מבעיא ראובן ושמעון שהם שמות השבטים ויש בהם קדושה בוודאי אלא אפי' עטרות ודיבון ואפשר שקראו אותם עכו"ם אפ"ה צריך לקרותם ג"פ עכ"ל. ונלע"ד להביא סעד לדבריו, מהא דאיתא בילקוט שמעוני ובמדרש בזכות ארבעה דברים נגאלו שלא שינו את שמם ולא שינו לשונם וכו' ראובן היה קוראין אותו ראובן שמעון הי' קוראין אותו שמעון, ומאי זכות הוא זה, והנראה דבאמת כאשר באו למצרים היו נותנין להם שם אחר. כאשר עתה בעוה"ר בגלות המר הזה שנותנין שם אחר והנה הם לא שינו את שמם רק ראובן היה קוראין אותו ראובן מחמת שבשמות שלהם יש בהם קדושה בוודאי כמ"ש הט"ז, ולא היו רוצים להפריד מהקדושה אשר שמם מורה ע"ז. ועפי"ז אפשר לומר פירש הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. והקשה שם רש"י ז"ל מה בעי ללמדינו ועיי"ש תירוצו. ועוד ויוסף היה במצרים פירש"י מאי בעי ללמדינו. אלא לומר אף שנעשה מלך עמד בצדקו. ולכאורה אינו מובן מהיכן מוכח צדקות של יוסף. ולפע"ד ניחא דהנה פרעה קרא שם יוסף צפנת פענח שמגלה נסתרים, וא"כ הוא כבוד גדול שהמלכות קרא לו שם של כבוד בזה ולא רצה לקרוא את עצמו בשם זה כ"א יוסף, וכמה יוסף איכא בשוקא. וזו מורה על צדקו מאד. ועל צדקת השבטים, דאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ובזכות זה נגאלו וק"ל:

דף ט.

תוס' ד"ה ובלבד שלא יאמר השכיבנו עיי"ש מה שהוקשו על פירש"י ז"ל דהול"ל אמאי דסליק מיניה. ונלע"ד דרש"י הוכיח דע"כ ארישא קאי באם קורא ק"ש קודם עלות השחר דהא מסיק הש"ס דריב"ל לא אמר אלא בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא. ואי אשעת הדחק קאי מאי צריך לאשמעינן דלא יאמר השכיבנו פשיטא כיון דמדינא יממא הוא משעלה עמוד השחר בוודאי אסור לברך ברכה שאינה צריכה וע"כ כמ"ש רש"י ז"ל ובוודאי אין סברא לומר בשעת הדחק לסמוך ולברך כיון דברכות אינו מעכבת ע"כ פירש"י דלא קאי אהא דריב"ל וק"ל:

דף ט:

תוס' ד"ה אלא בין תכלת שבה ללכן שבה וכו' ע"ש מה שהוקשו על רש"י ז"ל דמאי תלוי זה בציצית לפירש"י כ"א בצמר תכלת ע"ש. ולענ"ד ליישב בהקדם דברי התוס' אברייתא הנ"ל וז"ל שם במנחות דף הנ"ל ואיזו זו ק"ש אסמכתא בעלמא דק"ש היא דרבנן עכ"ל ולפי מה דכתבו דהוא אסמכתא א"כ באמת בצבע תכלת תלוי זמן ק"ש כפירש"י בין תכלת שבה וכו'. אמנם רבנן אסמכוהו אקרא דוראיתם אותו דהיינו פתיל תכלת המבואר ככתוב לרמז דבו תלוי זמן ק"ש כדאמרינן במשנה כדרך כל אסמכתא וא"כ אין מכאן קושיא על פירש"י. אמנם באמת דברי התוס' בעצמם צריכים ביאור דמשמעות הש"ס שם דהוא דאורייתא וקרא קא דריש דמשני דרבנן דפליגי אר"ש ודריש כסות לילה לפטור מהאי קרא רבנן דפליגי עליו מוקי ליה לדרשה הנ"ל וא"כ לא מתיישב בזה שכתבנו. ולפענ"ד לבאר דברי התוס' הכי באמת תיכף אח"ז אמר ותנא אידך וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזה זה כלאים דכתיב לא תלבוש. ונראה לפרש דהכי קאמרה ברייתא הנ"ל כמ"ש רש"י ז"ל במנחות דף הנ"ל בהא דב"ש וכמה תנאים פוטרים סדין בציצית דלא דרשו סמוכין להתיר כלאים בציצית, והוקשו עליו בתוס' דהא במשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכין ומ"ש דלא דרשו סמוכין דהכא עיי"ש. ולפי"ז ניחא דהכא אשמעינן קרא הכא אף דבכל מקום עשה דוחה ל"ת אבל בכלאים לא והכי אמר ראה מצוה וזכור המצוה הסמוכה לה שלא תעבור לאו דכלאים וע"כ אפי' במקום מצוה בא לאסור וזהו דאמר ותניא אידך בוי"ו ר"ל למ"ד ק"ש דאורייתא הוא כנ"ל ולמ"ד ק"ש דרבנן אתי להך דרשה וכ"ש אליבא דרבנן ואנן קיי"ל ק"ש דרבנן וכר"ש דוראיתם אותו למעט כסות לילה והגם דלכאורה משמע למ"ד ק"ש דאורייתא אליבא דרבנן דפליגי אר"ש דריש להך דרשא הנ"ל וא"כ בוודאי לדידיה זמן ק"ש בזמן שיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה דהכי משני המ"ד הנ"ל וא"כ לכאורה מנ"ל דאידך מ"ד פליג על זה י"ל דמוכרח זה לרש"י ז"ל מן הש"ס דהכא דמשני אלא בין תכלת שבה ואי אציצית קאי מאן דכר שמיה דנימא דעלה קאי וע"כ דאגבבא דעמרא דתכלתא דאיירי בה קאי והגם בירושלמי שהביא הרא"ש בשמעתין משמע כמ"ש תוס' לכאורה דז"ל הירושלמי מ"ט דרבנן וראיתם אותו וזכרתם מן הסמוך לו ומשמע לכאורה דר"ל שתכיר פתיל תכלת מן חוליא לבן הסמוכה לה ור"א אומר שיהא ניכר בין הצבעים צבע הדומה קצת לו זהו באמת שיטת הירושלמי וזהו כמ"ד דק"ש דאורייתא דבעי הש"ס דמנחות למימר לרבנן דפליגי אר"ש ס"ל הכי. אמנם הש"ס דידן לא דריש כלל מקרא משום דק"ש דרבנן וכסות לילה ילפינן מהאי קרא כר"ש דקיי"ל כוותיה ול"ק להאי מ"ד דק"ש דרבנן איך יפרש הברייתא דתניא בה ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזה ק"ש ע"ז כתבו תוס' דהוא דרבנן וקרא אסמכתא. ודע דבירושלמי אמר דמ"ד בין תכלת ללבן חד שיעורא הוא עם שיכיר חבירו ברחוק ד' אמות ובש"ס דילן לא משמע כן מדאמר רב הונא הלכה כאחרים ולא אמר הלכה כרבנן דמתניתין משום באמת לשיטת הש"ס דידן לאו חד שיעורא הוא ובאמת לש"ס דידן לא מצינו שום טעם מקרא בפלוגתא דשיעורי ק"ש כמו דלא מצינו שום דרש אהנך תנאי דס"ל שיעורים אחרים לכל חד כדאית ליה עיין בש"ס, ועוד יש להקשות דאם נימא חד שיעורא הוא הא בש"ס דידן אמר אביי לתפילין כאחרים והוא חד שיעורא לשיטת הירושלמי עם שיעורא דמשיכיר בין תכלת ללבן וא"כ מנ"ל להברייתא לדרש אק"ש דלמא אתפילין קאי וזמן ק"ש אפשר דהוא זמן אחר וע"כ ש"ס דידן לא סבר הא דירושלמי ודוק קצת בזה:

דף יא.

תוס' ד"ה אחת ארוכה ואחת קצרה. ותימא דהשכיבנו ארוכה י"ל כדאמרינן בקידושין דאמצעית לגבי קטנה גדולה קרי לה עיי"ש, וא"כ אתי שפיר לגבי אמת ואמונה קרי להשכיבנו קצרה ולגבי שאר ברכות קצרות לא חשיב לה דהיא מקרי ארוכה, ומה שהוקשו מיום הנף שאומרים בהשכיבנו, לא ידענא באמת לרש"י דס"ל הכי, אפשר י"ל כרוב ראשונים דס"ל בל"ה דאין אומרים פיוטים כלל בתוך הברכה, ואור יום הנף הוא תיקון רבינו תם ואזיל לשיטתו כתוס' הכא דמותר להאריך, ומה שהוקשו מהא דחייא בר רב דס"ל לקמן באמת ואמונה רשאי לקצר, לכאורה י"ל דכבר ידוע דרכו של רש"י ז"ל לפרש דלא כמסקנא כדי לפרש הסוגיא, ומש"ה מפרש במשנה הכי כדי שתתיישב הסוגיא דפריך לקמן אחייא בר רב והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, משמע דס"ל לפשיטות באמת ואמונה אין רשאי לקצר דאל"כ מאי פריך מי לא ידע שיוכל לומר בקצרה יציאת מצרים לחודא, וע"כ דאיהו ס"ל דאין רשאי לקצר כדתנן במשנה ומשני התרצן דחייא בר רב לא ס"ל הכי, אלא דרשאי לקצר וס"ל דמקום שאמרו להאריך הוא כפירוש אחר שהובא בירושלמי בשם ר' יודן, דאחת ארוכה ואחת קצרה אברכה שלפניה קאי דמטבע קצר הוא, פותח וחותם בברוך והביאו הרמב"ם בפ' המשניות, וכן הביאו בחבורו בהל' ק"ש, ועיי"ש בכסף משנה או דחייא בר רב מפרש בפירוש באחת ראשונה ואחת קצרה דרשות להאריך ולקצר, ועוד ס"ל כלל"י ז"ל דהא לרב דאמר לא יתחיל דהיינו דא"צ לומר לא פ' ויאמר, א"כ קשה לשון המשנה, דתנן מזכירין יציאת מצרים בלילות, והקשה התוי"ט אמאי לא תני זוכרין יציאת מצרים, ותירץ משום שאומרין פ' ויאמר, וע"י פרשה זו מזכירין יציאת מצרים, ולהכי תני מזכירין ולכאורה קשה לחייא בר רב דמשני דאמר הכי מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים, א"כ אמאי לא תני זוכרין וי"ל דחייא ב"ר ס"ל דתנא דמתניתין דתני מזכירין ס"ל באמת דאומרים פ' ויאמר בלילה, דס"ל כרבנן דכסות לילה חייב בציצית וא"כ אומרים פ' ויאמר כמו בשחרית ואז שייך לישנא דמזכירין, דעל פ' ויאמר שאומרים פ' ציצית מזכירין יציאת מצרים בלילות, או דס"ל לתנא דמתניתין אף דלילה לאו זמן אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה, כפירש"י לקמן במשנה מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמנם רב דאמר לקמן דא"צ להתחיל ויאמר בלילה, ס"ל כריב"ק דאמר ויאמר אינו נוהג אלא ביום דמשמע דאצ"ל פ' ויאמר בלילה דהכי משמע פשטא דמילתא, ותנא דמתניתין ס"ל באמת אומרים אותה בלילה דאף שלילה לאו זמן ציצית הוא אומרים אותה מפני יציאת מצרים שבה, והא דקדמה והיה אם שמוע לויאמר, מפני שהמצוה שיש בה אינו נוהג בלילה, או דס"ל לא יתחיל ואף על פי כן צ"ל אמת ואמונה בערבית כתקונה, והכי הביא הש"ס לקמן. אמר רבא בר חנינא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ואמונה ערבית פירש"י כתקונה לא יצא ידי חובתה ועיי"ש, וסתמא דש"ס הביאו, צ"ל דרב מפרש הכי דתני מזכירין דבאמת כבר שנה התנא לקמן דבאמת ואמונה אין רשאי לקצר ואומרים אותה כתקונה, ואז שייך שפיר לישנא דמזכירין ולא תני זוכרין, וא"כ מש"ה פירש"י ז"ל כן הכי ודלא כפיר"ת, וחייא בר רב כבר כתבנו לעיל איך הוא מפרש ודוק בזה:

דף יג.

תוס' ד"ה בקורא להגיה. ותימא אכתי קא קרי כו' עיי"ש. ונראה לענ"ד ליישב בהקדם מאי דאיכא למידק בש"ס דאכתי ש"מ מצות צריכות כונה מברייתא דתניא לקמן דפליגי רבנן עד כמה צריכא כונה וכו' דחד אמר עד על לבבך עיי"ש פלוגתייהו וצ"ל די"א דהתם איירי בכונת הלב שיהא פיו ולבו שוין, כדכתיב על לבבך, והכא איירי לענין לצאת בעשיית המצוה כדפי' רש"י ז"ל, והנה בדף ט"ו ע"ב אמרינן ההוא בדברי תורה, ופירש"י כתתו עצמיכם על דברי תורה, והנה לפי דעתי דהמקשן היה סבר דקורא בתורה היינו עוסק בתורה כדאמרינן לקמן מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה והיינו עוסק בתורה דאמר עלה שם, ש"מ דק"ש בעונתה עדיף מתלמוד תורה וכו' ע"ש, ומאחר דעוסקין בתורה בודאי מבין פ' הדברים כמ"ש לעיל, וכמ"ש המ"א סי' נ"ט. במשנת איזהו מקומן, כנגד תלמוד תורה דצריך ללמוד ולהבין, דאל"ה לא מקרי לימוד כלל, וא"כ פריך שפיר לקרות הא קא קרי' ומשני בקורא להגיה ואפי' פ' הדברים אינו מבין, וע"ז אמר אם כיון לבו יצא, כנ"ל לענ"ד לדעת רש"י ז"ל, וק"ל:

שם תוס' ד"ה בכל לשון נאמרה פי' רש"י לקרות בתורה, ולא נהירא דעזרא תיקון קריאת התורה, ומקמי עזרא והיו למה לי עכ"ל, נלענ"ד באמת להאי לישנא שמביא התוס' י"ל דלקרות בתורה, לעסוק בתורה כמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, א"כ אתי שפיר דהנה עיין ברש"י בשבת דף קט"ו דאמר שם אליבא דמ"ד לא נתנו לקרות בהם, פירש"י בספרים הנכתבים בכל לשון כרשב"ג דאמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית, ופירשו שם בתוס' ופירש"י בשם הרב פורת וז"ל וטעמא דמילתא דהוי דברים בכתב אי אתה רשאין לאומרן בע"פ, והנה לפ"ז י"ל בדרך פשוט, דזהו דמספקא לי' להש"ס אי ס"ל כרשב"ג או כרבנן, ועיי"ש בתוס' עוד דהקשו ע"ז וס"ל דמסתבר לומר דלא הוי דברים שבע"פ, מאחר דאינו אומרו בלה"ק, ע"ש, ולפ"ז י"ל עוד דאפי' ס"ל כרשב"ג, מספקא לי' להש"ס בכל התורה אי בכל לשון נאמרה לקרות, ולא הוי דברים שבע"פ, או אי ס"ל דלא דרשינן כלל הא דרשא דדריש ר' יהודא בר נחמני מתורגמן דרשב"י בגיטין דף ע"ג דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ, אלא כתנא דבי ר"י שם דדריש אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות, וא"כ לכאורה לא סבר הא דרשא, דאל"כ בל"ה מוכח דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב עיי"ש בגיטין דף הנ"ל, וכ"ז נכלל בספיקא דתלמודא, ואפילו למאי דפירש"י ז,ל לקרות בבה"כ, דמשמע להדיא אקריאה שאנו קוראין בבה"כ קאי אתי שפיר, דהכי קאמר דאם נימא דאסור א"כ למה להו והי' בק"ש, וס"ל לרש"י כמ"ש הב"י בשם הכלבו די"א הא דקיי"ל דדברים שבכתב אי אתה רשאין לאומרן בע"פ, היינו דבר שהוא קורא בטעמי' כמ"ש בתורה עיי"ש, ורצה ליישב בזה פ' ברכת כהנים ופ' התמיד וכו', ולא ס"ל הך סברא הואיל דהוא שגור בפי הכל כדס"ל להרא"ש והטור והש"ע וא"כ לדעת רבינו יונה הובא בש"ע דצריך לקרותה בטעמים כמו שהוא קורא בתורה, א"כ והי' למה לי אי בכל התורה אסור לקרות בלשון אחר:

אמנם תוס' לשיטתייהו בתמורה דף י"ד ע"ב בד"ה דברים שבכתב וכו' וז"ל וא"ת היאך קראן ק"ש בע"פ וי"ל בדבר שמוצא רבים ידי חובתן נאמרו הדברים וא"כ שפיר הקשו משא"כ לשיטת רש"י ז"ל באמת י"ל דאסור לקרות ק"ש בע"פ, ושוב ראיתי בתוס' דסוטה דף ל"ג בד"ה בכל לשון שכתבו בשם ר"ח לפרש קצת כמו שכתבנו. ועכ"פ מבואר להדיא שם בתוס' דלדעת ר"ח אסור לקרות ק"ש בע"פ, והתימא לפענ"ד אמאי לא הביאו כל הפוסקים דעת ר"ח שהוא פוסק, ועפ"ז מצאנו חבר לרש"י ז"ל כמ"ש ואתי שפיר כנלענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל וק"ל:

דף טז.

תוס' ד"ה אהלים לנחלים עיי"ש בתוס' וז"ל דכתבו דאוהלים דקרא לשון בשמים הם, ולכאורה ראי' ברורה לדברי תוס' מש"ס דחלק דף ק"ה ע"ב אמר ר"י מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בדעתו לומר וכו', ביקש לא יהי' להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, מה טובו אוהליך יעקב לא יהא ריחן נודף כאהלים נטע ד' הרי להדיא דאהלים לשון בשמים וכפירש תוס':

אמנם לשון הש"ס בב"ב משמע כפירש"י דז"ל הש"ס מנא ה"מ דלא יפתח אדם פתח כנגד פתח, אמר ר"י דכתיב וירא ישראל שוכן לשבטיו מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין קאמר ראויים שתשרה שכינה בניהם, ופי' רשב"ם מדכתיב מה טובו אוהליך קדריש השראת שכינה, ומשוכן לשבטיו ילפינן שאין פתחי אהליהם מכוונין ותוס' כתבו מדכתיב ותהי עליו רוח אלקים קדריש דעל ישראל אמר ראויים שתהי רוח אלקים עליו, והוא דחוק לדרוש משוכן לשבטיו שאין פתחי אהליהם מכוונין, וז"ל רש"י בנימוקי חומש וישא את עיניו ביקש להכניס בהם עין הרע וע"ז אמר מה טובו אוהליך פ"י שראה שאין פתחי אהליהם מכוונין כדפירש"י שם שלא יציץ אחד לחצר חבירו, עיי"ש, וזו הפי' לענ"ד דביקש להכניס בהם עין הרע כיון שראה שיש בהם מדה טובה שאין פתחי אהליהם מכוונין שלא יציץ א' לבית חברו ולא ישלוט עין הרע מתוך היזק ראי' הבין שא"א להכניס בהם ע"ה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו, וא"כ עכ"פ מה טובו אהליך יעקב קאי על שאין פתחי אהליהם מכוונין וע"ז אמר משכנותיהם ראויים שתשרה שכינה ביניהם, כמ"ש דמשכן קרוי משכן מטעם השראת שכינה כמ"ש ושכנתי בתוכם, וא"כ אדרבא מכאן ראי' לפירש"י אבל תוס' לשיטתם דהשראת שכינה נפקא מותהי עליו רוח אלקים וא"כ א"א לפרש כפירש"י דמן טובו אהליך דייק שאין פתחן מכוונין, וע"כ מה טובו על בתי כנסיות ובתי מדרשות והגם דר' יוחנן דדריש הא דרשא דלא יפתח פתח נגד פתח וכו' הוא גופא דריש בחלק הא דרשא הנ"ל אין לתמוה בזה דדברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מקרא א' יוצא לכמה טעמים, וכן פי' רש"י בפ' בלק הנך דרשות עיי"ש משום דס"ל כמ"ש וק"ל:

דף יז:

ד"ה הכי גרס רש"י ז"ל אפי' המיטה צריכה להם, ותימא מאי אפי' צריכה להם עיי"ש, ונלענ"ד דלגרסת רש"י שלפנינו דכתב בזה"ל הואיל כבר יצאו ידי חובתן מן המת א"כ אין כאן קושיא כלל דרש"י לפי שיטתו, דפירש הטעם דמתו מוטל לפניו פטור מק"ש, דהוי דומיא דחתן דטרוד טירדא דמצוה ובחתן עיקר הטעם מחמת טרדא דמצוה דמשום מצוה לחוד לא פטרינן בכונס אלמנה וא"כ הכא שכבר יצאו ידי חובתן מן המת ואינם טרודים כ"כ, ואפי' המטה צריכה להם פטורים, וא"כ לשון דכ' תוס' יש ליישב בדרך זה, לפי שלא היו רגילין לשאתו וכו' ר"ל דלא הי' שכיח הדבר דמי שזכה במצוה יצטרך עוד לזכות, וליכא טירדא כ"כ מאחר שכבר נשאו חלקם ועיין במהרש"א ז"ל מ"ש ולענ"ד טעות סופר בדבריו, ואולי כיון למ"ש:

ושוב ראיתי ברש"י שעל האלפסי מבואר הלשון להדיא כן ח"ל אפי' המיטה צריכה להם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת, ושוב אינם טרודים כ"כ עכ"ל, וכ"ז יש לתרץ גם לגרסת רש"י שהביאן תוס' דאם היו רגילין לשאת אותו אף אלו שכבר יצאו ידי חובתן א"כ לא הוי שייך למימר דאינם טרודים כ"כ הואיל שכבר נשאו חלקם דזהו כולו מקרי חלקם המגיעים, אלא שלעולם לא היו רגילין לשאת, וא"כ אפי' בהזדמנות שצריך להם, שוב אינם טרודים מפני דאסחו דעתייהו מן המצוה, אחר שנשאו חלקם המורגל תמיד. אמנם נלענ"ד דתוס' לא ס"ל האי טעמא דמחמת טרדא דומיא דחתן כמ"ש בד"ה מי שמתו דרש"י גרס מי שמתו אחר תפלת השחר, ולר"י נראה דשפיר יש לגרוס אחר הי' קורא, דבסיפא מיירי מק"ש, והכא ג"כ מיירי מדין ק"ש עכ"ל נראה להדיא מדבריהם שאח"ז בד"ה פטור מק"ש כו', דלאו הטעם משום טרדא דומיא דחתן, ואפשר לומר דגם ברש"י לא הוי גרס האי טעמא כדכתבו בשמו דגרס מי שמתו אחר תפלת השחר וכו' ועיין בר' יונה שהשיג על רש"י בהא מדכתיב דהטעם משום טרדא דומיא דחתן ע"ש ועיין מ"ש לקמן עוד בענין הנ"ל וק"ל:

בד"ה ואינו מברך פירש"י אינו זקוק לברך ובירושלמי משמע דאינו רשאי לברך, ונלענ"ד ליישב דרש"י לשיטתו דפירש הטעם דפטור מחמת טרדא והוי דומיא דחתן והנה בחתן פליגי רשב"ג ורבנן ופריך הש"ס ע"ז קשיא דרשב"ג ארשב"ג ורבנן ארבנן ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה ור' שישא ברי' דרב אידי אמר לא תיפוך וכתבו תוס' דהלכה כרב שישא דלא תיפוך וק"ל כרשב"ג במשנתינו דאסור להחמיר וא"כ לפ"ז בברייתא דהכא דרבנן דהכא הם רבנן דפליגי עם רשב"ג לענין תשמיש המטה עיי"ש וא"כ א"א לפרש דהא דאמר אינו מברך אסור לברך דהא לרבנן אף בחתן אם רוצה להחמיר על עצמו רשאי וע"כ אינו מברך אינו זקוק לברך, ובירושלמי דאמר אסור להחמיר משום טרדא דמת משום דירושלמי סידר ר' יוחנן ור"י ס"ל מוחלפת השיטה ושיטה שבכאן הוא מחלפת כמ"ש הב"י להרמב"ם ז"ל דמוחלפת השיטה שבכאן וס"ל לרבנן דאסור להחמיר וא"ש:

דף יט:

בתוס' ד"ה מדלגין היינו ותימא לפ"ה וכו' וי"ל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליה כדאיתא בשמחות והי' אומר ר"ת דליתנהו להנהו כללי דהא רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו והכהן מוזהר עליו כדתניא בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקי לי' מעל כלו נפשות מת לא יבוא עכ"ל ולכאורה הי' נראה לומר דאין כאן קושיא על רש"י ז"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל וז"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דכהן מוזהר ע"ז דמהא דבהמה המקשה לא מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק עכ"ל והנה לכאורה דבריו צריכין ביאור דהא מבואר להדיא אזהרה מעל כל נפשות מת לא יבוא אברא ז"א דהאי קרא בכה"ג כתיב וא"כ בכהן הדיוט ליכא ראי' כלל אלא דמטמא עכ"פ שמעינן אפי' באוהל אבל אזהרה לא ידענא בכה"ד על ביאת אוהל של רביעית דם, אברא דעת התוס' ז"ל מאחר דבת"כ אמרינן בזה"ל לא יבוא ולא יטמא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אין לי אלא כה"ג כהן הדיוט מנין נאמר לא יטמא בכה"ג ונאמר לא יטמא בכהן הדיוט מה כה"ג מוזהר בלא יבוא ולא יטמא אף כה"ד מוזהר וכו' עכ"ל והת"כ הובא ברמב"ם בפרק ג' מה' אבל הלכה ז' וז"ל אינו מטמא כה"ג לקרוביו וכן אינו נכנס באהל המת אפי' עם קרוביו שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא ולא יטמא הא למדת שחייב בלא יבוא ולא יטמא עכ"ל והנה עכ"פ למדנו בגז"ש כה"ד מכה"ג וילפינן ג"כ בהא דדרשינן התם בלא יבא אפי' רביעית דם ה"ה בכה"ד מוזהר בלא יבוא דהתם אברא באמת הרמב"ם ז"ל השמיט האי דינא בכה"ד דמוזהר בלא יבא ולא יטמא ובעי טעמא וצ"ע כעת. אברא דעת רש"י ז"ל יש ליישב באמת דכל זה הוא לר"ע דדריש נפשות שתים משמע ויליף שפיר רביעית דם מב' מתים משא"כ למאי דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"ע וס"ל רביעית דם הבא מב' מתים טהור כדפליגי ר"ע ורבנן בפרק ב' דאהלות והכי פסק הרמב"ם בפ"ד מ"ה ט"מ ע"ש משום דס"ל נפשת כתיב או נפשות דעלמא כמו שאומר בסנהדרין דף ד' ע"א א"כ י"ל באמת אינו מוזהר כלל על אוהל של רביעית דם אפי' כה"ג והא דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא לא דרשינן לי' אלא או לחייב אקרובים בלא יבוא ולא יטמא כמ"ש הרמב"ם הנ"ל. ואיצטריך למכתב נפשת כמ"ש בש"ס דנזיר ע"ש בדף מ"ח שומע אני אפי' בהמה במשמע ת"ל נפש מת ופירשו שם בתוס' דאע"ג דכתיב והמת יהי' לו מ"מ נפש מת לא איקרי בהמה אע"ג דאיקרי מת עיי"ש ולפ"ז צריך לכתוב על נפשות מת או כמ"ש תוס' בנזיר דף מ"ט ע"ב ד"ה על כל לאפוקי רחוקים וכתבו תוס' מעל כל נפשות דריש רחוקים בכה"ג וללאו יתירא והא דדרשינן רביעית דם דלהאי דרשא דרחוקים נכתוב נפש ולמה כתיב נפשות עכ"ל וזהו לר"ע דדריש נפשות משא"כ לרבנן דפליגי עליו ונפשות דעלמא א"כ אין כאן כלל אפי' לרביעית דם ואפי' דמטמא כמת לא הוי ידענא אלא נפקא לרבנן מדרשא דר' ישמעאל עיין בחולין דף פ"ב דדרש מדכתיב הנוגע במת בנפש אדם אומר זהו רביעית דם ועפי"ז מיושב מה שהקשו תוס' והניחו בתימא בסנהדרין ובחולין לר' ישמעאל למה לי' קרא לרביעית כמו לר"ע ידעינן אפי' מב' מתים דמטמא באהל מדכתיב נפשות ה"ה לר' ישמעאל נמי נדע מן מת א' עכ"פ מדכתיב על נפשת מת ומשמע עכ"פ מנפש א' ולפמ"ש אין כאן קושיא והא דר' ישמעאל דריש בנזיר דף מ"ח ע"א דבהמה בלא"ה ממעט מדכתיב לא יבוא בנפשות המטמא באוהל הכתוב מדבר משא"כ נפש בהמה מכל מקום לק"מ [דאי לאו האי קרא דהנוגע במת בנפש האדם דדרש ר' ישמעאל מני' דרביעת דם מטמא לא הוי דרשינן לרביעית דם מהאי קרא דעל כל נפשות מת דאיצטריך נפש דלא נימא אפי' נפש בהמה במשמע כמ"ש לעיל והא דכתיב לא יבוא לא הוי דריש ר' ישמעאל דבטומאה המטמא באוהל הכתוב מדבר] דאי לאו האי קרא הוי דריש דנפשת כתיב אפי' נפש בהמה כמו דאמר הש"ס שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע כדכתיב מכה נפש בהמה ואי משום לא יבוא כמו דלא הוי דרשינן על בהמה מחמת לא יבוא דבאותן המטמא באהל הכתוב מדבר מכ"ש דלא הוי דרשינן לרביעית דבס"ד דרביעית אינו מטמא כלל משא"כ אליבא דאמת דכתיב הנוגע במת בנפש אדם דמוכח דרביעית דם מטמא אפי' באהל שפיר קאמר ר' ישמעאל לת"ק איצטריך הרי אומר לא יבוא בטומאה המטמא באהל הכתוב מדבר ואיצטריך באמת אליבא דאמת על כל נפשות לרביעית דם לאזהרה ומכ"ש דמיושב קי' תוס' הנ"ל במ"ש דנפשות אתי לרחוקים כמ"ש בשם תוס' דנזיר וא"כ יוצא מזה למאן דדריש נפשות למעוטי נפש בהמה או לרחוקים ליכא אזהרה כלל אפי' רביעית דם בכה"ג לאזהרה רק ר"ע דדריש נפשות תרתי משמע מוכח אזהרה לרביעית דם אפי' מב' מתים וא"כ למאי דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"ע אתי שפיר ברייתא דשמחות הנ"ל:

וגדולה מזו מצינו בהרמב"ם דפסק בפרק ג' מה"ל טומאות מת ה"ל ג' דרביעית דם אינו מטמא אלא מדברי סופרים הואיל דאין הנזיר מגלח עליו, והראב"ד הקשה עליו דהא מקרא הוא דמוזהר מעל כל נפשות מת לא יבוא א"כ ש"מ דמטמא באוהל ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפסק דלא כר"ע דרביעית דם מב' מתים אינו מטמא וכבר כתבנו דלפ"ז ליכא תו ראי' כלל לרביעית דם דמטמא באוהל מקרא, אברא לכאורה איכא למידק על הרמב"ם מאחר דהוא פסק בפרק כ"ה מ"ה טומאות מת הל' י"ב וז"ל חי' שפשטה ידה ונגעה בעובר מת שבמעי אשה טהורה ואין החי' טמאה אלא מד"ס שמא יוציא חוץ לפרוזדור והוא מסוגית הש"ס דחולין דאמר שם שמואל טומאה זו אינה מדברי תורה אלא מד"ס וכו' מאי אינה מד"ת פירש"י ז"ל לימא בקיצור טומאה זו מד"ס ומשני לא תימא ר"ע פרש"י דתימא מתניתין דהחי' טמאה טומאת שבעה אתיא כר"ע דס"ל עובר במעי אמו טמא מדאורייתא אלא לר' ישמעאל וטומאה מד"ס וא"כ לר"ע מבואר דמדאורייתא טמא עובר ואמר שם דנפקא לי' מדכתיב הנוגע במת בנפש האדם ור' ישמעאל מוקי לה להאי קרא לרביעית דם דמטמא משמע דהוא מדאורייתא וא"כ איך פסק שהוא מדרבנן י"ל דס"ל דלא כפירש"י שם אלא כפירש תוס' בד"ה שמא יוציא ראשו דכתבו שם דלר"ע פשיטא די"ל דטמאה החי' מד"ס אחר דאיכא טומאה דאורייתא בעובר בהוציא ידו וא"כ אטו הוציא איזה אבר איכא למיגזר ובש"ס אמר לא תימא אליבא דר"ע דוקא אמרינן טומאה מד"ס אלא אפי' לר' ישמעאל דגזרינן שמא יוציא ראשו דהוי כילוד ור"ע דמטמא מקרא עובר מת במעי אשה היינו בהוציא ידו ע"ש בתוס' ולפ"ז מדוקדק דברי הרמב"ם בפרק כ"ה מה' טומאת מת הנ"ל דכתב סתם שמא יוציא חוץ לפרוזדור ולא כתב ראשו כלשון הש"ס וא"כ עיקר קרא אתי' לשיטת הרמב"ם לטמא עובר בהוציא ידו כדאמר הש"ס לר"ע ובאמת כשהוא במעי אמו אפי' לר"ע טהור מדאורייתא כמ"ש התוס' אלא דאסמכתא בעלמא דרשינן גם מהאי קרא רביעית דם דמטמא כמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מה' טומאת מת ס' י"ב רביעת דם מת מטמא במגע ובמשא ובאהל שנאמר הנוגע במת בנפש אדם וכתיב כי הדם הוא הנפש וזהו אסמכתא בעלמא דעיקר קרא אתי כנ"ל וא"כ דברי הרמב"ם נכונים ודו"ק והא דהקשו אפירש"י דאי גולל כיסוי ארון היאך עושין מבעלי חיים כיסוי לארון כבר ישבו תוס' בעצמם בכתובות דף ד' ע"ב דאף דלא שכיח כלל אשמעינן דינא והביאו ראיות לזה עיי"ש:

שם ראיתי באלפסי הלכות טומאה הביא ברייתא מפורשת וכן הוא בת"כ בפ' אמור וז"ל לנפש לא יטמא היינו אפי' לרביעית וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש ועיי"ש בנ"י מצריך עיון בסוגי' דחולין:

דף כ.

בתוס' ד"ה שב וא"ת שאני ולא נהירא בכל מקום דאמרינן פשה דוחה ל"ת והאיך קרי לי' דחי' אימא שם לא נאמר הלאו עכ"ל לכאורה הי' באפשר לומר דזהו גופא מיקרי דחי' דהעשה מדחה את הל"ת למקום אחר דאי לאו העשה הי' הל"ת בכל דוכתא כמו דאמרינן בכמה דוכתא בש"ס זיל הכא קא מדחו לי' וכן בני הראשון דוחין אותו אצל בני השני וא"כ שפיר קאמר הש"ס דעשה דוחה ל"ת למקום אחר דע"י העשה אנו מדחין הל"ת ואומרי' שבכאן לא נצטווה הל"ת רק במקומות אחרים והגילוי הוא מדכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דרשינן סמוכין בכל מקום דאיכא עשה לא צוותיך על הלאו וא"כ צריך לדחות הלאו למקומות אחרים שאין בהם עשה, אברא לכאורה איכא נ"מ בזה דמאחר דאמרינן דגילתה תורה לנו דתחילת ציווי האזהרה לא נאמרה במקום זה א"כ היכא דאיכא עשה כגון בפסח ואכלו את הבשר ואיכא לאו דלא תשברו א"כ י"ל דמאחר דאיכא עשה הלאו לא נצטווה בעצם שיש בו מוח כ"א בעצם שאין בו מוח ואף דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה מה בכך דאי משום דאין הטעם כפשוטו ובאת העשה ודוחה ל"ת אף דעובר על ל"ת גלתה לן תורה דלא משגחינן על העברת ל"ת הואיל דמקיים עשה בהעברתו י"ל שפיר דאם עובר הלאו מקודם ואינו עשה עדיין עשה בזה לא אמרה התורה דמקלקל הוא ואינו מתקן כעת מידי משא"כ דנימא דאין העשה דוחה הלאו אלא דלא נאמר הלאו במקום הזה כמו לשיטת רש"י ז"ל בהא דכהן מטמא למת מצוה דתחלת איסורא לא נצטווה כאן ומותר לטמא אליו אף דבשעת נגיעה עדיין לא תיקן המצוה דקבורתו וא"כ ה"ה הכא לשיטת רש"י וא"כ לכאורה הי' מיושב קושית תוס' בזבחים ובפסחים דף פ"ה ד"ה כשהוא אומר לא תשברו בו וכו' דהקשו למה לי קרא בפסח שני דלא תשברו בו לעצם שיש כו מות הא בעידנא דמעיקר לאו לא מקיים העשה י"ל דאי לאו האי קרא ה"א דתורה לא צותה הלאו בעצם שיש בו מוח מש"ה איצטריך קרא שני דאפי' עצם שיש בו מוח נאמר הלאו דלא תשברו, ולפ"ז מוכח הא סברא דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה בעינן דאל"כ מ"ל דעשה דחי ל"ת מכלאי' בציצית נילף משבירת עצם דלא אתי עשה ודחי ל"ת וע"כ משום דהתם לא הוו בעידנא ומש"ה הוצרך קרא דכלאי' בציצית לאפנוי ולא נילף דמאיצטריך לא תשברו בפסח שני דוגמא שהקשו תוס' ביבמות דף ה' ע"ב, בד"ה כולהו משעטנז נפקא וז"ל וא"ת למה לן למילף מכלאים בציצית ת"ל מדאיצטריך בוקר ליתן בוקר שני לשרפתו מכלל דבעלמא דחי עיי"ש מה שתרצו ולפ"ז יקשה בכאן ג"כ דלמה לן קרא לזה דנילף מדאיצטריך בפסח שני לא תשברו ולפ"ז ניחא דחי מהתם ה"א לא הוי בעידנא ואשמעינן קרא דדוקא בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה כדאמר רב אשי בשבת דף קל"ב היכא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כמו ציצית וכלאי' (הגה אברא איכא למידק לפ"ז נימא בהיפוך לאסור כלאים בציצית כדהקשו תוס' ביבמות ד' ד' בד"ה דכתיב לא תלבש ותירצו דלישתוק קרא מני' דמה"ת נימא אתי עשה ודחי ל"ת משא"כ דנילף מלא תשברו דכתיב בפסח שני י"ל דז"א דנימא בכל דוכתא אתי עשה ודחי ל"ת אפי' ליכא בעידנא והכא בכלאים אפי' בעידנא לא דחי זהו לאו סברא הוא ויותר מסתבר לומר דהכא דחי מחמת דהוא בעידנא ע"כ הגה) וא"כ אליבא דאמת מוכח דהא דעשה דוחה ל"ת הוא מחמת דחי' ולא משום דלא נצטווה הלאו כלל ומש"ה בעינן בעידנא, ואם אמנם לכאורה יראה לומר דהתינח לרב אשי דס"ל האי סברא דבעידנא אברא לרבא דאמר בזבחים דף צ"ז ע"ב דהטעם דעצם שיש בו מוח אסור לשבור משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולכאורה יראה דאזיל לשיטתו בשבת דף קל"ב הנ"ל דאמר שם רבא צרעת הוי למידחי עבודה אי לאו משום דמחוסר טבילה וגברא לא חזי ורב אשי משני משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דרבא באמת ס"ל דהא באמת איירי בזבחים בהא דחטאת דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים ומנ"ל וע"כ מהא דאמר שם רבא דמוכח מלא תשברו דכתיב בפסח שני וכו' ורב אשי משני שם שנויא אחרינא דאמר קרא יקדש להיות כמוה והוי עשה ול"ת משום דאזיל לשיטתו דבעינן בעידנא דמיעקר לאו וא"כ ליכא ראי' משבירת עצם הנ"ל ולפ"ז צריך טעמא לרבא דאמר הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת במקדש א"כ מנ"ל לשיטת רש"י ז"ל דעשה דוחה ל"ת נימא דהלאו לא נאמר בזה ז"א חדא די"ל באמת ליכא נ"מ בזה ולבין דחי' כבר כתבנו דאין זה מוכרח לומר דמחמת דעשה אתי ודחי לאו אף דעובר על הלאו אלא כנ"ל ובאמת לשיטתו ליכא נ"מ בזה ואם המצא ימצא איזה נ"מ עוד י"ל באמת לרבא ס"ל כמו דמפרש בש"ס דיבמות דמשבות מת"ל ואמר רבא שם לפרש הברייתא דהאי דאתי עשה ודחי ל"ת אפי' ל"ת דשבת דאיכא כרת וסקילה מטעם דהא דאתי עשה ודחי ל"ת לאו ל"ת חמיר מני' כפירש"י שהרי לוקין על ל"ת ואתי עשה ודחי מה לי חומרא זוטא מ"ל חומרא רבא עכ"ל הש"ס דמש"ה איצטריך לא תבערו ואם נימא דמכלאים בציצית ילפינן דגלתה לן תורה דלא אמרתי לך במקום העשה ותחלת ציווי לא הי' כלל במקום דאיכא עשה וא"כ לאו סברא לומר מ"ל חומרא זוטא מ"ל חומרא רבה בודאי לא נילף מגלוי דקרא כ"א ל"ת גרידא לא נצטווה במקום עשה ולא ל"ת שיש בו כרת וסקילה וע"כ דבאמת נצטווה הלאו רק דאתי עשה ודחי ללאו דעובר על הלאו הואיל דמקיים העשה וא"כ ה"א מ"ל חומרא זוטא וכו' ולרב שימי בר אשי דמשני שם שנויא אחרינא באמת י"ל דס"ל כרב אשי כנ"ל וק"ל:

אמנם כן יש להקשות לרש"י ז"ל על רב דאמר דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת דכלאים ואמאי לא נילף בק"ו מה כבוד הבריות דוחה עשה דפסח ועשה דמילה שהם עשה החמורות שבתורה ועשה דחי ל"ת כדקיי"ל בכל דוכתא ואמאי לא יבוא כבוד הבריות דחמיר מני' וידחה ל"ת דכלאים ודוגמא כזה מצינו כמה פעמים בש"ס כמו הא דילוף מילה דוחה צרעת וצרעת דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת ק"ו מילה תדחה שבת, ורבות כהנה, ה"ה הכא נימא הכי וא"כ לכאורה הי' צריך לומר באמת דאתי עשה ודחי ל"ת לאו דחי' הוא רק דהלאו לא נצטווה במקום העשה וז"א לשיטת רש"י ז"ל בדבר הנאמר לכל ישראל כדמחלק בין הא דכלאי' ובין הא דנזיר וכה"ג דעיקר החילוק הוא לרש"י בנזיר וכה"ג משום דמצינו דלא נכתב על הקרובים אמרינן ג"כ דלא נכתב אצל מת מצוה משא"כ בדבר שלכל ישראל נאמר וא"כ ה"ה בהא דאתי עשה דחי ל"ת אין סברא לומר דלא נצטווה הלאו במקום העשה ואפשר לומר דמש"ה הקשו תוס' על פירש"י אף דרש"י מחלק בזה בין היכא דלכל ישראל נאמר הדין בין היכא דלא נאמר לכל כי הא דכהן לא יטמא דלא נאמר בקרובי' וא"כ לכאורה אין כאן קשיא מהא דעשה דחי ל"ת דשפיר מקרי דחי' דהלאו נאמר לכל אברא לא מתיישב להו לתוס' לומר האי חילוקא מחמת הקושיא הנ"ל דכמו דאמרינן הכא כבוד הבריות לא דחי כלאי' ודחי לעש' דפסח בשב וא"ת ה"ה בכל מקום לא לדחי עשה הל"ת ונימא שב וא"ת העשה כנגד הלאו ומדחזינן מקרא דכלאי' בציצית דדחי דלמיסר לא צריך קרא כמ"ש תוס' ביבמות נימא בהיפוך דק"ו דכבוד הבריות דחי ל"ת דשעטנז ואם אינה מוכרח לומר מחמת זה דהא דאתי עשה ודחי ל"ת הוא מטעם דהלאו לא נאמר במקום העשה אמאי קרי לי' דחי' ולכאורה הייתי יכול להעמיס כל זה בקושיית תוס' על רש"י ז"ל ועפ"ז מדוקדק מ"ש בכל מקום דאמרינן עשה דוחה ל"ת ליקרי שב וא"ת וכנ"ל והאיך קרי לי' דחי' דסמכו על המבין. במ"ש וכו'. ור"ל ואם נימא דהתם גלי קרא דעשה דוחה ל"ת א"כ נימא בהיפוך מכ"ש דכבוד הבריות לידחי לאו דכלאי' אכן אם נעמיס כל זה בקושייתם לא יתיישב בתירוצם דכתבו על נזיר וכה"ג תירוצים אחרים. ודוחק לומר דדוקא לפירש"י דמוכרח לומר בכ"מ דעשה דוחה ל"ת הוא מחמת שהלאו לא נאמר שם שפיר הקשו דאמאי קרי לי' דחי' מאחר דהוא הכרח לומר דלאו דחי' הוא משא"כ לפירוש תוס' דתרצו דמנזיר וכה"ג ליכא למילף י"ל באמת כי משני שב וא"ת שאני הכי משני דהכא גלתה תורה דתחילה עשה דפסח ומילה לא נצטווה בכבוד הבריות ושב וא"ת הוא בכאן לא אמרה תורה שמחיוב לעשות פסח ושב וא"ת הברירה בידו להיות יושב ואל יעשה פסח דהתורה לא חייבה בתחלה מצוה דפסח ומילה בכאן אבל בכל דוכתא ליכא ראי' ומיקרי דחי' ולפ"ז תו לא שייך ק"ו דהכא כבוד הבריות דחי פסח ומילה לא משום חומרא אלא משום דתחלה לא נצטווה ע"ז וזהו דמשני שב וא"ת שאני משא"כ לפרש"י לא אתי שפיר כן הי' נראה לכאורה ליישב והוא דחוק להעמיס כל זה בתוס' וגם מצד עצמו הוא דחוק במובן למעיין וע"כ כעת דברי התוס' י"ל ומה שהקשתי לשיטת רש"י ז"ל צ"ע קצת ודו"ק בכל הנ"ל:

ומה שהקשו בתוס' מתמיד ופסח דדחו שבת לפי פי' הפשוט בתוס' דלא כמ"ש לעיל יש ליישב דמוכח דתמיד ופסח דחו שבת מצד הדחי' דאל"כ יקשה קושית התוס' ביומא בתמיד למה לי קרא בכל מושבותיכם להתיר אברים ופדרים של שבת תיפוק לי' מעולת שבת בשבתו ואי של חול והא עולת שבת בשבת ולא עולת חול בשבת ותרצו בשם הרב ר' יוסף פורת דהא דוקא בשחיטה וזריקה ולא בהקטרה ומש"ה איצטריך קרא ואם נימא קרא דבמעדו גלי לן דלא נאמר איסור מלאכת שבת במקום מצוה דתמיד מה"ת לחלק בין זריקה להקטרה מאחר דלאו בשבת לא נאמר כנגד התמיד וע"כ באמת עקרינן ללאו וחומר דבשבת מחמת מצות תמיד ודחי להו תמיד וא"כ ה"א הקטרה דאפשר בלילה לא דחי לשבת ופסח ילפינן מתמיד דדחו שבת וא"כ פסח מחמת דחי' הוא דדחי שבת כמו תמיד וגם במילה י"ל למ"ש בשבת מילה עצמה הלכה ולבסוף מסיק מן ביום אפי' בשבת ועיי"ש ברש"י ז"ל דפירש לר"א דריש ביום אפי' מכשירין דחי שבת ומילה עצמה הלכה ולפ"ז לכאורה צריך לומר רבנן ס"ל מילה עצמה לא הי' כלל הלכה ולפ"ז יש ליישב ולומר דמודו תרווייהו דמילה הי' הלכה רק רבנן ס"ל דהלכה הי' משום זה דאיצטריך ביום אפי' למילה ולא סמכה התורה על הלכתא דנ"מ בזה לפיקוח נפש דאי מקרא נוכל למילף פיקוח נפש מק"ו משא"כ מהלכתא ואי מביום ה"א בהיפוך דגלי קרא דמצות שבת לא נאמר כנגד מצות מילה וא"כ מותר לעשות באמת אפי' מכשירי מילה כגון כדי לעשות סכין לצורך מילה ומש"ה אמר בהלכה דמילה דחי שבת וא"כ רק מילה ולא מכשירין ור"א ס"ל דע"כ בהיפוך להתיר מכשירין אתי דאי כרבנן כנ"ל קשה לימא רק הלכתא ולא נכתוב ביום וא"ל דנ"מ בזה דנדע פיקוח נפש דז"א פיקוח נפש נפקא לי' מקראי' אחרינא כדאיתא ביומא וע"כ למכשירין אתי ועפ"ז מיושב דברי רש"י ז"ל במ"ש בשבת אחר שכתב ולר"א מילה עצמה הלכה וביום למכשירין ופיקוח נפש לא אתא לי' ממילה מק"ו אלא מקראי נפקא לי' ביומא דמקשים דהוא תמו' דלמה לי' לפרש זאת דהא הוא ק"ו ממכשירין ולפ"ז ניחא וק"ל:

גא"ז דתרצו דאיכא למיפרך כהן שאינו שוה בכל ונזיר שכן ישנו בשאלה עכ"ל וקשה דהא כה"ג תירץ שם בנזיר אהא דבעי למילף מנזיר וכהן דעשה דחי ל"ת ועשה ומשני דאיכא למיפרך כהן אינו שוה בכל ונזיר שכן ישנו בשאלה והקשו תוס' תימא נילף מבנייהו וכן הקשו ביבמות דף ה' ועיי"ש מה שתרצו והכא לא שייך זה וא"כ קשה נילף מבנייהו וק"ל וי"ל דאיכא למיפרך שכן ישנן באיסור גילוח כמו דפרכינן בעלמא שכן קרקע וליכא למימר פסח יוכיח דלא נוכל לומר הצד השוה שבהן דהתם איכא שב וא"ת וקום ועשה לא נילף וצריך ביאור עדיין.

בד"ה זתים שכבשן בטרפיהן וכו' ע"ש, ולא נהירא דמאי קאמר עלה שלא נכבשו אלא למראה מאי נתינת טעם יש בזה דבטלינהו מתורת יד עכ"ל ונראה לענ"ד ליישב דהנה בסוכה דף י"ד. פריך שם הש"ס מי אמרינן ידות במחשבה נעשה ובמחשבה סלקא והתנן כל ידות הכלים טהורים אם בססן בגורן בשלמא למ"ד בססן התיר אגדן שפיר פירש"י ז"ל דמצינן למימר כיון שהתיר אגדן גלי דעתי' דלא ניחא לי' בהנך ידות שאין הידות ראוי' לשבלים אלא כדי לאגדן בהן והאי מוכח דלא בעי לאבדן עכ"ל ולפ"ז לרש"י הכי פרושו דמתניתן דזתים שכבשן בטרפיהן טהורין פי' תיכף ומיד שכבשן אף דלא שהו שיעור כבישה כמשמעות המשנה ואמר הטעם משום דכיון דכבשן גלי דעתי' דלא ניחא לי' בהנך ידות כמש"כ רש"י דהכבישה מרככתן ומרקבתן שאינם ראוים שוב לאחוז בהנך ידות, ועלה קאמר ואם תאמר אי בהא דכבשן גלי דעתי' דבטלינהו, וא"כ למאי נ"מ כבשן עם הידות, ואמר שלא נכבשו עם הידות אלא למראה אבל לאחוז בהן כבר בטלינהו מתורת יד משעה שכבשן, ואפי' מאן דפליג התם ואמר שבססן היינו התיר אגדן לא מהני משום דבעי מעשה לבטל הידות ובהתיר אגדן לא עשה מעשה בגוף הידות אבל הכא שכבשן זהו מעשה המועלת למחשבה דגלי דעתי' בזה מודו כ"ע דבטלינהו מתורת יד ואפי' ר' יוסי דמטמא התם היינו כדאמר הש"ס שם דר' יוסי מטמא אפי' בססן ממש דאכתי ידות הם דראוים להפך בעתר בהם אבל הכא מודה ואפי' למאי דס"ד שם דר' יוסי מטמא משום דבמחשבה לא סלקא תורת ידן היינו בהתיר אגדן. משא"כ הכא כנ"ל דיש להם מעשה ומחשבה, וגם בלאו הכי לא אתיא האי משנה כר' יוסי כדהקשה שם הר"ש דהא ר' יוסי ס"ל בתוספתא אם לקטן לתלות בחופתו או על פתח חנותו הרי אלו מטמאין והכא אמר שלא נכבשו אלא למראה ע"ש ולפ"ז מיושב דעת רש"י ע"ש ועיין בחולין דף י"ג בענין קטן ע"ש לענין מעשה ומחשבה בהם ע"ש:

בד"ה קטנים פרש"י אפי' הגיע לחינוך ולא נהירא דהא אמרינן קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין ובק"ש יש לחייבו עוד יותר כשיודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון של קריאת שמע, וא"כ קשיא לרש"י מתרתי מתפילין וק"ש, ולענ"ד מתפילין אין כאן קושיא על רש"י דהתם גופא ס"ל לרש"י דדוקא שהוא בן י"ג ויום אחד כדעת בעל העיטור ועיין בב"י דבעל העיטור הביא ראי' לדבריו וכן פרש"י ז"ל שם על הא דאמר שם היודע לפרוס כפיו דחולקין לו תרומה בבית הגרנות דמיירי שהביא שתי שערות ותוס' השיגו עליו שם מהיודע לשחוט ובאמת היודע לשחוט כבר כתבו הרבה הפוסקים דאם שחט בינו לבין עצמו פסול אם הוא פחות מי"ח שנים וא"כ י"ל התם באחר עומד ע"ג עכ"פ צריך שיהא בן י"ג שנים אבל לא פחות מזה דקטן לענין זה הוא עד שיהי' י"ח שנים דבזה ענינים לכל חד שיעורים חכמים לפום חורפה של אותו דבר. ותוס' י"ל דס"ל כאינך פוסקים דבן י"ג אפי' בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה וא"כ ע"כ התם דבעי אחר עומד ע"ג ע"כ בקטן מזה השיעור איירי התם וגם מפסוק ראשון של קריאת שמע דמלמדו לא הבנתי ראייתו דהתם מצד הלימוד כדאמר אביו מלמדו תורה ותקנו שיהא מלמדו פסוק ראשון של ק"ש מאחר דאית בי' מלכות שמים עדיף טפי והכא מדין ק"ש בזמנו כדין איירי ואפי' בהגיע לחינוך פטור:

דף כ:

בד"ה בתפילה פשיטא ורש"י לא גרס לי' שהרי תפילה מדרבנן ומאי מצות עשה שייך בי' עכ"ל לכאורה דבריהם אינם מובנים דהא רש"י לא כתב אלא בזה"ל ומאי שייך למפרך פשיטא כיון שהוא לאו דאו' וגרס רק דרחמי נינהו כמ"ש מוהרש"א ז"ל דמה"ת חייבין דאי לאו ה"ט לא תקינהו בנשים וכן כתב רש"י במתניתן וא"כ באמת בהיפוך לדעת תוס' מאי פריך פשיטא וצ"ל דתוס' ס"ל כיון דתפילה גופא עיקרא מדרבנן וכיון דתקניהו באנשים מה"ת נימא דלא תקניהו בנשים ומשני דה"א דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכמ"ש תוס' ורחמי הוא דמחייב דאף דהוי מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות דגברי בעי חיי וכו' והנה רש"י ז"ל אזיל לשיטתו לקמן בברכת המזון דבעי להו דאורייתא או דרבנן פרש"י משום דהארץ לא נתנה לנקבות ובאמת רש"י לא גרס הגרסא כתיבה באית ספרים שהביאו תוס' אית דגרסי בברכת המזון פשיטא וכו' וכן יראה קצת מרש"י במשנה בד"ה בברכת המזון כתב רש"י לקמן איבעי אי דאורייתא או דרבנן ורצה בזה דמאי קמ"ל פשיטא וכתב דלאו פשיטא הוא דה"א אפי' מדרבנן לא נחייבום כיון דליכא טעמא דרחמי נינהו ונימא דעל הארץ לא שייך בהו וא"כ אצטריך לאשמעינן דאפ"ה הן חייבות או מדאו' או מדרבנן וא"כ לעיל קס"ד דלא ידע הא סברא דרחמי נינהו ואמאי פריך פשיטא כמו דלא פריך בברכת המזון משום הכי לא גרס רש"י פשיטא ואין לחלק ולומר דהתם באנשים מדאו' חייבין וא"כ שפיר הוי ס"ד דלא הי' כלל שום תקנה מדרבנן בברכת המזון אנשים אבל תפילה דעקרה מדרבנן כיון דעשאו תקנה מדרבנן מה"ת נחלק בין אנשים לנשים בס"ד דלא היה זמן גרמא י"ל דע"כ דאין זה סברא לשיטת רש"י דלשיטת רש"י ז"ל אפי' כהנים ולוים היו פטורים אי אמרינן נשים מדרבנן אבל מדאו' ליכא חיובא ה"ה בכהנים ולוים וא"כ אמאי לא תנו כלל דינא בכהנים ולוים וצ"ל בהם עכ"פ חייבים מדרבנן רק בנשים אצטריך לאשמעינן דעכ"פ חייבות מדרבנן הרי דלא פשיטותא הוא ותוס' אזלי לשיטתייהו בד"ה נשים חייבות בברכת וכו' דכהנים ולוים פשיטא שהם חייבים מדאורייתא וגם מה דתוס' כתבו באמת אית ספרים דגרסי דפריך בבהמ"ז פשיטא אברא שלכאורה בהיפוך איכא למידק דרש"י דלא גרס פשיטא וגרס דרחמי נינהו משמע דאי לאו דרחמי נינהו לא הוי חייבין אפי' מדרבנן כמש"כ מהרש"א ז"ל וכן משמע מפרש"י במתניתין וא"כ מאי בעי לקמן דאו' או דרבנן מה"ת נתקן בהן ברכת המזון מדרבנן מאחר דלאו רחמי נינהו וצ"ל דרש"י ז"ל ס"ל מאחר שהוא מדרבנן תקנו אליבא דאמת בכזית או בביצה א"כ י"ל דתקנו אפי' בנשים והא דקאמר דרחמי ר"ל דזהו עיקר הטעם דתקנו תפילה משום רחמי וא"כ ה"ה בנשים לפ"ז וכן יראה מפרש"י במתניתין דלשון רחמי מורה דהוא רק מדרבנן שאדם מבקש רחמים מן השמים בכל יום עיי"ש וק"ל. ולפ"ז היה מקום ליישב דעת הראב"ד דפסק נשים בברכת המזון דאורייתא וכתב הבית יוסף די"ל דגרס כהאי גרסא דגרסי בברהמ"ז פשיטא ומדפריך פשיטא ש"מ דהוא דאורייתא אפי' בנשים ולפ"ז צ"ל דלא גרס בתפילה פשיטא. אברא איכא למידק דשפיר פשיטא מאחר דתקנו לברך בהמ"ז אכזית ה"ה בנשים כמו כל הברכות דהם מדרבנן דלא תנן במשנה דהם חייבות מדרבנן הן לפניו הן לאחריו. אברא י"ל דהראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל כזית דאורייתא דלא כתוס' ואינך פוסקים ולפ"ז לא הי' כלל שום תקנה וס"ל דרב עוירא ס"ל דרבנן וא"כ י"ל דרבינא הוי סבר כרב עוירא המובא בגמ' תיכף אחר הסתפקות דנשים חייבות בבהמ"ז דאו' או דרבנן משא"כ בש"ס פריך פשיטא מאי פריך וע"כ דנשים חייבות מדאורייתא ולפ"ז אפי' לא גרס פשיטא וכו' ג"כ ניחא כמ"ש בדעת רש"י ז"ל דא"כ מה"ת יהי' חייב אפי' מדרבנן הואיל דלאו רחמי נינהו אברא י"ל עוד דראב"ד לא גרס כלל האי גרסא דגרסי בספרים בבהמ"ז פשיטא ואפ"ה אתי שפיר דבאמת אינו מפרש בהאי דאמר לי' רבינא לרבא אי נשים דאו' או דרבנן היינו דס"ל הכי כרב עוירא דכזית הוא דרבנן וא"כ זהו ספיקא אי דאו' ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא הא דכתיב בבוקר תשבעו לחם והוי דאורייתא כשאכלו שיעורא דאורייתא או דרבנן דמן התורה פטורי' בשיעור שביעה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומדרבנן חייבי' דתקנו כמו שתקנו לדידן אפי' בכזית ולפ"ז למאי דס"ל להראב"ד ז"ל דכזית הוא דאורייתא כמ"ש הב"י טעמו מן הש"ס עיי"ש א"כ לפ"ז נשים חייבות מדאו' דלא הוי מצות עשה שהזמן גרמא דשיעור שביעה הוי זמן גרמא כדכתיב בבוקר תשבעו לחם משא"כ כזית, ודע דלכאורה הי' מקום לומר בפשוט דהראב"ד לשיטתו דס"ל כזית דאורייתא וא"כ לפ"ז י"ל דנפשוט האיבעא מהא דבן מברך לאביו וצ"ל כגון שאכל שיעורא דרבנן פרש"י כזית כביצה ולדעת הראב"ד הכל הוא דאורייתא וא"כ מוכח דנשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא אברא ז"א דא"כ איך מתיישב הא דקטן מברך לאביו וא"ל כמ"ש בשם הירושלמי דהא דקטן איירי בעונה אחריה על כל מלה ומלה א"כ גם הא דאשה יש לדחות כנ"ל. נסתפקתי אי הא דקיי"ל בכל התורה ח"ש מדאו' כדקיי"ל לענין ביעור חמץ מאחר דשיעור כזית צריך לבער ה"ה חצי שיעור וא"כ ה"ה לענין בהמ"ז או לא ולכאורה יראה בפשיטות דז"א בכאן דאל"כ איך אפשר לומר כזית כביצה הוי דרבנן והא דאמרינן בביעור דילפינן ביעור מאכילה דס"ל לב"ה זה וזה בכזית ואפ"ה פסקו הפוסקים דאפי' חצי זית חייב בביעור התם חזי לאצטרופי להיות בהם לאו דלא ימצא ומהאי סברא דחזי לאצטרופי להיות בהם לאו גמור מש"ה אסור ח"ש משא"כ הכא וק"ל:

בד"ה נשים בברהמ"ז דאורייתא וכו' ותימא כהנים ולוים נמי תבעי וכו' ונדפס בש"ס הגאון בעל בית שמואל ליישב עפמ"ש הרא"ש בסוגיא דאמרינן לקמן להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן אפי' כזית דרבנן אתי ומפיק דאורייתא וכתב ליישב דהתם מטעם ערבות הוא וא"כ אפי' לא אכל מדאורייתא הי' יכול להוציא אחרים רק מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אפי' לא נתחייב אלא מדרבנן מוציא אחרים עכ"ל ואשה אינה בכלל ערבות וא"כ מש"ה בכהנים ולוים לא תבעי לי' דמוציא מצד ערבות עכ"ל דפח"ח. אברא לכאורה איכא למידק עליו הא רש"י הקשה קושיא זו לקמן בדף מ"ח עיי"ש ואינו מיושב כמ"ש הרא"ש. אברא באמת י"ל דרש"י הקשה שם מקטן וי"ל כמבואר בכמה דוכתין דבן קטן הוא ג"כ בכלל ערבות הובא ג"כ בילקוט פ' כי תשא עיי"ש וא"כ מש"ה לא הקשה שם רש"י מאשה דאמר בהדיא דאי דרבנן לא הי' מוציאה בעלה כשאכל שיעורא דאורייתא ולפ"ד ניחא באמת התם ליכא שום ערבות וא"כ לא אתי דרבנן מפיק דאורייתא אבל קטן ס"ל לרש"י אי הי' חיובו מצד עצמו דרבנן הי' מוציא דאורייתא שערב הוא בעבורו ועליו להצילו מן העון כמ"ש הרא"ש וע"ז כתב רש"י דקטן לאו בר חיובא מצ"ע כלל הוא כן צריך לומר ולפרש לדעת הגאון הנ"ל ובאמת הוא דחוק לומר דקטן הוי כמו ערב דעלמא דליכא חיוב ערבות מדאורייתא עליו ועוד דלשנא דרש"י לקמן בדף מ"ח דכתב הואיל דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' לא משמע כן ובאמת מה שקשה אמאי לא מקשה מן אשה לא יתיישב גם אליבא דאמת דמשמע להדיא דאינה יכולה להוציא את בעלה אי מחויבת מדרבנן דהוי אינו מחויב בדבר כדאמר הש"ס להדיא שם אי אמרת דרבנן הוי אינו מחויב בדבר ואינו מוציא אחרים ידי חובתן ובאמת מצאתי שהקשה הר"ן הקושיא הנ"ל ואפי' נימא כדברי הגאון הנ"ל אכתי לא נתיישב אמאי לא בעי אי דאורייתא או דרבנן בכהנים ולוים גופא נ"מ בספק ברך בהמ"ז דאי דאורייתא צריך לחזור ולברך ברהמ"ז משא"כ אי מדרבנן עיין לקמן ד' כ"א בספק קרא ק"ש וכו' עיי"ש ואפשר ליישב דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא הוא והנה לקמן אמרינן דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ודעת הרמב"ם דהוא דאורייתא הביאו המג"א בסי' רט"ו עיי"ש וא"כ לא שייך בכאן להחמיר מדרבנן בספיקא ולעבור על לא תשא ואפי' נימא דלא תשא בזה מדרבנן הוא כשיטת התוס' בר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר' יהודא וכו' ע"כ י"ל כיון דמדרבנן איכא לא תשא לא שייך הכא להחמיר מדרבנן בספיקא אברא למ"ש תוס' שם דלענין ברכה לא שייך לא תשא ודוקא בלא ברכה והביאו ראי' מסומא דמברך אפי' אינו מדאורייתא ורצו לומר אפי' באשה תוכל לברך במצוה שהיא פטורה וע"כ בסומא פסיקא להו התם מהא דרב יוסף עיי"ש הואיל דהוא מחויב בדבר מדרבנן וגם כל ברכות דרבנן יקשה היאך תקנו הא עובר על לא תשא וא"כ לכאורה ה"ה הכא כיון דמדרבנן לחומרא לא שייך תו לא תשא ונהי דיש לחלק בזה יותר מסתבר כמ"ש בראשונה דספיקא דאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא לא רצו להחמיר הכא בספיקא לברך פעם שנית [הגה אברא איכא למידק ע"ז מהא דאמר לקמן ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר ואומר אמת ויציב משום דהוי דאורייתא הא ספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא והאיך יעבור על לא תשא י"ל באמת התם לא איירי שיחתום בברכה ויאמר בלא ברכה משום יציאת מצרים דאית בה עכה"ג] וגם לפמ"ש ההג"א ז"ל כהנים ולוים לר' מאיר תבעי כנ"ל דאילו ר' יוסי ס"ל דנטלו חלק בארץ בערי מגרש א"כ למאי דקיי"ל הלכה כר"י אפי' לגבי ר' יהודא וכ"ש כנגד ר"מ כמבואר בש"ס דעירובין א"כ אליבא דהלכתא ליכא למבעי מידי כנלענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל ובפרט דקאי אמתניתין דמתניתין בודאי לא אתי כר"מ דלר"מ נשים חייבות בתפילין דהוי מצות עשה שלא הז"ג עיין בעירובין ד' צ"ו ע"ב ובתוס' שם:

תוכן העניינים

האלף לך שלמה (אולינוב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה