האלף לך שלמה (אולינוב)· רבי יצחק מאולינוב
האלף לך שלמה · מסכת חגיגה
בעזר השם איישב קושיית תוספת על רש"י במס' חגיגה
דף ב.
בתוס' ד"ה יראה יראה כדרך שבא ליראות כך וכו' ונראה לענ"ד לתרץ מה שהוקשה דדרש המסורה קודם עיין ישיב לזה במהר"ם שי"ף בסנהדרין אף דסיים דהוא דחיק רצה לומר דלמאי נקיט ברישא לראות ובסיפא ליראות מאחר דליראות קאי על המסורת יראה אגברא הוי למימר בההיא לישנא מה ליראות בשתי עיניו דהוי פירושו דאי אייראה מה אתה נתראה לפניו בשתי עיניו אף ליראות אותו בשתי עיניו. יש לומר דהש"ס לא בעי למנקט לישנא דראי' על האדם דהיא רואה לשם יתברך ומשים כבוד נקט לישנא מעלי' כמו דמצינו כמה פעמים בש"ס דאין כבודי של מעלה נקט לשן היפוך וה"נ הכי פירושי ליראות שהוא נראה לך ולא נקט הראי' על האדם כהנה רבות בש"ס:
ומה שהיקשו דלא שייך ביאה גבי שכינה אף לפי מ"ש המרש"א ז"ל בסנהדרין ביאורו יותר דשכינה תמיד בביהמ"ק משום דהוי קשה לי' למהרש"א לשון התוספת שלפנינו מאי קאמר הא לא שרתה שכינה וא"כ מה זה שכתבו שהשכינה בכל מקום וע"כ כתוב מהרש"א דבסנהדרין ביאירו יותר:
ולפענ"ד אף לפרש"י שם יש ליישב ועיין בסוטה דף ל"ח ע"א דדריש מקרא בכל מקום אשר אזכיר את שמי דהיינו בבית הבחירה שם אביא אליך ועיין שם בתוספת דכתבו מהאי טעמא משמת שמעון נמנעני מלברך בשם המפרש משים דלא זכו לביאת שכינה דביאה הוי גילוי שכינה וזהו שזכה ממקום גבוה בכל שלש רגלים לגילוי שכינה והדברים עתיקין ומבוארין במקומות הרבה ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימנו ונזכה לזה מה שזכו הם משלחן גבוה ואתי שפיר דברי רש"י ז"ל ודו"ק:
דף ג:
בתוס' ד"ה עמון ומואב מעשרן הן בשביעית עיין שם בהמרש"א ז"ל שהניח דבריהם בצריך עיין ולענ"ד יש ליישב דהכי קאמרי תוס' וכ"ת דר' אליעזר סבר לא קודשי ומתניתן דהתם דשלש ארצות לביעור ס"ל דקידשה לעתיד לבא א"כ קשה להו מה קמיבעי לר' אלעזר הש"ס שם תפשוט באמת מהכא וכו' וס"ד לא קשה להו משום דיש לומר דר' אליעזר דאמר הכא כך מקובלנו דהלכתא למשה מסיני דעמון ומואב מעשרין וכו' ולא קשה על הלכה דכך נאמרה הלכה דאפילו בקדושה ראשונה לא תתקדש ארץ סיחון ועוג והא דמפרש הש"ס ומה טעם מעשרין וכ"ש וכו' היינו דהש"ס מפרש לדידהו דלא ידעו מהלכה ונמנו וגמרו מאיזה טעם נמנו וגמרו ע"כ קאמר הש"ס מאיזה טעם ומאיזה סברה ואמר הטעם דהם אמרו את הדבר לדידהו דלא ידעו מהלכה משום דקידשה לשעתה ולא לעתיד לבא ולא קשה כלל. אבל השתא דהיקשו ממתניתן דתנן שלש ארצות לביעור דא"כ אליבא דאמת האיך היו חייבין בביעור והלא קדישה ראשונה ג"כ לא קידשה לענין שביעית ואתי שפיר דברי תוספות ומיושב קושיות מהרש"א דמצינו במס' שבת דף קל"ב במכשירי מילה פליגי ר"א ורבנן וכתבו התוס' דר"א ס"ל מילה עצמה הלכה ורבנן לא ס"ל כלל הלכה עיי"ש כהנה רבות ועיי"ש במה שכתבתי בזה, איברא הכא באמת יש ליישב פירכא הנ"ל כמו שכתבו תוס' בתירוציה לר"ת ה"נ נימא לדעת רש"י דהלכתא היו באותן מדינות שכבשו מעמון ומואב לא נתקדש בקדושה ראשונה לענין שביעית והתם בשארי ארצות מעבר הירדן שהם מסיחון ועוג בעצמם והכי מורה לשון רש"י ז"ל דדוקא באותן הארצות שהיא מעמון ומואב קאמר הכי ועיין בתוס' דיבמות דף ט"ז ע"א ד"ה עמון ומואב ואז תראה דהדברים ברורים ליישב דברי רש"י ז"ל וגם הישוב שהשבתי קושיא ראשונה הוא ראי' ברורה ג"כ מש"ס דשבת דקל"ב כאשר הבאתי כה"ג דאמרינן במכשירין מילה דר"א ס"ל מכשירי מילה דוחה שבת ופי' רש"י ותוס' דיליף מביום ס"ל לר"א מילה עצמה היא הלכה למשה מסיני וא"כ רבנן דפליגי על ר"א לא ס"ל הלכה זו כלל וכהנה רבות ועיין שם בתוס' זה ודו"ק:
דף ד:
בתוספות ד"ה כי תבאו לראות פני וכו' ולענ"ד יש ליישב תמיהתם עיין ביבמות דף ק"ג ע"ב פירש"י במנעל שתפרו בחוטי פשתן פסול דכתוב ומנעלך תחש ופירש"י שם דאין קרוי מנעל אלא שהיא כילו של תחש ואפילו כילו של עור רק שאין תפור בעור לא מיקרי מנעל עיי"ש ועיין באבן העזר סימן קס"ו סעיף ט"ו יש פוסלין אפילו בדיעבד מנעל כזה ועיי"ש בבית שמואל דכתב לדעת רש"י ז"ל דרשה גמורה היא ועיין ביבמות דף ק"ב ע"ב דפריך אהא דאמר באנפוליא חליצתה פסולה למימרא דאנפיליא לאו מנעל היא ותנן נמי אין התורם נכנס באנפיליא ואין צריך לומר במנעל וסנדל לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל בעזרה ופירש"י וז"ל דכתיב מי בוקש זאת מידכם רמוס חצרי מכלל דאנפוליא לאו מנעל ומשני דהכי באנפיליא של בגד דלאו מנעל ופי' רש"י ולגבי עזרה נמי ליכא ביזיון דאין דרך להכניסה בטיט והא דיוה"כ איירו בשל עור עכ"ל ועיין פירש"י ד"ה באנפיליא וז"ל דאי ר"א כיון דקב הקיטע הוי נעל אלמא ומנעלך תחש לא דייק אנפילאי נמי תהוי נעל עיי"ש ועיי"ש בסוגיא דיראה להדיא דאי לאו מנעל היא לענין חליצה לאו מנעל הוי לענין עזרה ולפי זה סברו דשל נעליו ליכא למילף אלא בגזירת הכתוב דאסור לעמוד במנעל במקום קדוש ודוקא בדבר שהיא נקרא מנעל ודוקא כילו של עור וא"כ הא דאסרו אליבא דהלכתא ליכנס בעזרה בכל מנעל אינו אלא מהאי קרא דכתוב כי תבואי לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי דהתם הטעם משום בזיון כמו שכתבתי מלשון רש"י ז"ל שכתב ולגבי עזרה ליכא בזיון שאין דרך להכניסה בטיט וא"כ התם בברכות דבעי למיליף רקיקה מק"ו ממנעל מה מנעל שאין דרך בזיון אמרה תורה של נעליך רקיקה שהוא דרך בזיון לא כ"ש למה הוצרך להביא האי קרא דשל נעליך ומהגם כיון הא דאסרינן מנעל שאינו כילו של עור מקרא דכי תבאו לראות פני דקשה דקודם ישעיה מאן אסרה וצריך לומר דהלכתא נינהו וסמכיהו אקרא וא"כ תי ליכא למילף מק"ו רקיקה דאין למידן קיו מהלכא ומהאי טעמא הוצרך להביא קרא דשל נעליך משא"כ בהאי דחגיגה דפטרינן מפנקי מן הראיה שאינו יכול לעלות ברגליו וע"כ משום דהיא אינו יכול לעלות בלא מנעל דאל"כ מהכי תיתי לפעור מן הראיה והוצרך להביא הש"ס מקרא דכי תבאו לראות פני וכו' לפ"ז צ"ל דמפנקי אינם יכולין לילך שמה באנפילאות של בגד ומש"ה פטורין מקרא דכי תבאו וכו' וא"כ דברי רש"י נכונין וברורין בלי שום פיקפוק כלל וק"ל:
דף ה.
בתוס' ד"ה הממציא לעני מעות בשעת דחקו וכו' נראה לפענ"ד לתרץ מה דהוקשו חדא דאפסקי במלתא אחריתי יש לומר לדעת רש"י לשיטתו כן הוא סוגיא נהוגה בסוף ברכות בד"ה על הזיקן עיין בעירובין דף ס"ג ועיי"ש מה שכתבתי בזה ותוס' לשיטתיהם שם. ועוד דהכא פתח בתחלה בר יוחנן כי מטא להאי קרא בכי וגם מביא הא עובדא דכוותא דר' יוחנן מטא להאי קרא ומשום דהאי קרא כי את כל מעשה וכ' היא סיומא דהאי קרא דלעיל מסיים במה דפתח ואח"כ חזר לומר במה דפתח ר' יוחנן כי מטי וכו' ואח"ז חזרי למאי דסיים ועיין בריש נדרים דזמנין פתח במה דסיים וזמנין במה דפתח. והא דהוקשה וכי הדרך לתלות פת בסל באמת לכאורה תמוה אדרבה רש"י הביא מכאן ראיה כמו שכתב הוא ז"ל ונראה דלפירש"י היינו דאמרו אינשי לתליתא שמי שהוא תולה פת בסל היא סימן לעניות שתולה הפת בסל שלא יקח אדם איזה חתיכה פת ותולה אותו באויר בסל כדאמר שם וה"מ פת אבל בישרא וכוורא אורחא היא לתלות בסל הרי דעיקר היא משום דאין לתלות פת בסל ועביר זה הוא סימן לעניות ועביר זה נטה לעניות כמאמר חז"ל כל מי שאינו עני ונעשה עצמו כאחד מהם אינו מת עד שיבא לידי כך וזה שקשה לעניות וא"כ שפיר לתליתא לעני שעניותא תולה פתי בסל זהו בודאי יבא לידי כך וא"כ תליתא היא היינו עניות ואתי שפיר דברי רש"י ז"ל וק"ל:
דף ח:
בתוספות ד"ה מי שחגיגה באה מהם וז"ל פירש"י מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר ומיהו לקמן בדף י' לא מפקינן לי' לפי' המסקנא אלא מגזרה שוה עיין לקמן דף י' ע"ב בד"ה ויחוגו לי ועיין שם בהמהרש"א ז"ל וק"ל:
דף י:
בתוס' ד"ה מלאכת מחשבת עיי"ש דברי רש"י שלפנינו יש לכוון כפירושם ועיין במגני שלמה בדף צ"ד ע"א בד"ה ור"ש פוטר במס' שבת כי שם מקומו וק"ל:
דף הנ"ל ד"ה מעילית מכתב כתיבי וכו' שינה רש"י פירושו דלענין הקושיא דפריך משבת היא מכתב כתיבי פי' דסיבא אזהרא כתיבין דאל"כ מאי פריך דלמא על הל' שבת קאמר דהיינו ל"ט מלאכות שהן ברמ"ז בדברים אלה הדברים עיין בשבת דף מ' ע"א ומש"ה פירושו דהכי פריך והאיך מדמה למעולות דמעולות גופא מקרא מיעט והכא מקרא מרובה והאיך תנא בחד לישנא שמן מקרא מיעוטין וכו' והאיך קאמר בכולל שהן מקרא מיעט משא"כ במעולה אי אפשר לפרש כן לכן פירש"י דפריך אהא דאמר שהן כהררים התלוים בשערה וק"ל:
דף יא.
בד"ה והקריבו זו קבלת הדם וכו' לא הבנתי קושייתם דהא רש"י פי' שם להדיא בס"ד ה"א אי לאו האי קרא ה"א דאין מקבלין דם בכלי והי' זריקה תיכף אחר שחוטה וא"כ שפיר דאי אפשר דהיא הולכה האיך שייך הולכה מאחר דאין צריך לקבל הדם בכלי וטובל אצבעו ולא שייך הולכם באצבע. והא דהיקשו דמפסיק נמי בהולכה יש לומר שיתנו בצד המזבח ואינו מפסיק בהילוך:
איברא קשה דמשמע מפי' רש"י דאי לאו והקריבו לא הוי ידעי כלל שצריך כלי לקבל ובזבחים דף צ"ז ע"ב פריך למה לי היקשא לכלי בשלמי צבור וישם באגנות עיי"ש ואי"ה בעת הפנאי צ"ל ובירר עוד בדברים אלה כן יראה לפענ"ד ליישב דעת רש"י ז"ל ודו"ק:
דף הנ"ל בתוס' ד"ה במי מקוה וכו' ונראה לפענ"ד לתרץ מה דהיקשו הכא משמע למעוטי ועיין ברשב"ם פסחים דף ק"ט דכתב וז"ל במים משמע להדיא מיוחדים ע"ש. ומה שהיקשו כפירושם לא הבנתי דהא משמע בהדיא שם בברייתא דשבת דף ס"ה ע"ב הובא ברשב"ם דממעט מקרא דאך מעין ובור דמעין דוקא מטהר בזוחלין ולא מקוה עיי"ש בפירש"י ותוס' עפי"ז יש לומר דאיצטריך האי קרא דעיין ברש"י בנימוקיו חומש דפי' בהאי קרא דאך מעין ובור דמים המחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה ועוד דרשו וכו' עיי"ש וא"כ אי לאו האי קרא ה"א דהתם הכי פירושו דאך מעין וכו' מה מעין בידי שמים אז היא טהור ואינו מקבל טומאה לאפוקי מיליא מים על כתפי דהוא שאובין מקבלין טומאה ובאמת הדין כן הואיל דתחילתה היא שאובים ומש"ה הוצרך קרא דהכא וא"ש דברי רש"י וק"ל:
דף יד.
בתוס' ד"ה וטרדן ואיכא למד ושתלן וכו' יש לומר לשיטת רש"י ז"ל באמת כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה דהשי"ת יודע כל מעשי בני אדם אף בצדיק ורשע לא קאמר אבל יודע הוא וע"כ יש לאדם בחורה דלא כוונת אלים שכתב שהשי"ת מסלק הידיעה וא"כ הם נדונים על שם סופן כבן סורר ומורה דאמר שם בסנהדרין וכי מפני שאכל תרטומו בשר ושתה יין יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של אדם וכו' עיי"ש הרי שנידון ביסורים של סקילה עבור שיודע סופו שבודאי חייב והא דאמרינן בש"ס כאשר הוא שם והביא רש"י בנמוקי שאין השי"ת דן את האדם לפי מעשיו שיעשה אלא לפי מעשיו דהשתא היינו שהוא צדיק באותו עבירה כמ"ש רש"י שם שאין מגיע לו עונו זה להיות מת בצמא אבל באמת נדון על שם סופו וגם איכא למימר דמאן דדריש באשר הוא שם סובר באמת עמוד ושתלן ובהא פליגו אי נדון על שם סופו כמו בן סורר ומורה או לו ואין כל כך תימא:
איברא לענ"ד קשה על שיטת הרמב"ם מש"ס דע"ז דפריך שם אהא דאמר ריש לקיש אילמלא אבותנו לא חטאו אנו לא באנו לעולם ופריך דריש לקיש אהדדי והא אמר ריש לקיש מאי דכתיב זה ספר תולדות האדם מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור ודור דורשין וכו' עיי"ש והשתא מאי קושיא באמת גלוי וידיע לפניו הי' שיחטיאו האבות כמו שהי' והשתא שפיר הראהו הדורות העתידין להיות אבל אילו לא חטאו לא באנו לעולם וא"כ לפי"ז הי' ראי' לדעת היונת אלים דמסליק הידיעה מאת השי"ת וא"כ שפיר פריך. ויש לחלק בין ידיעה דהוא עצמו יתברך שמו יודע בין היכא שבפועל מראה זאת אם הוא הכרח ושפיר פריך הש"ס:
דף יז.
בתוס' ד"ה יום טבות וכו' ונראה לפענ"ד דר"ש ז"ל ס"ל באמת בשאר יו"ט יש לומר לב"ש דחגיגה קריבין ביו"ט ועל פי' זה ניחא דלא קשה עליו כל הסוגיא דביצה דף י"ט מבואר שם להדיא דחגיגה קריבה ביו"ט דוחגותם אמר רחמנא חגיגה אין עולת ראיה לא אלא בעצרת דוקא קאמר וכן מלישנא דיום טבוח דעיקר השחיטה הוא אחר שבת וגם קשה למה להו לאפלוגי בתרתי והא כבר פליגי בזה בעולת ראי' וע"כ הכא אתי לאפלוגי אף בחגיגה וטעמא משום בסכות כתיב וחגותם אותו עיי"ש בחגיגה דף י"ז ע"א דיליף מהאי קרא דחגיגה יש לה תשלומין ואף דיש לה תשלומין עכ"ז אותו אתה חוגג וכו' וכן בפסח דכתיב לא תלון חלב חגי עד בוקר ומוקמינן בפסחים בחגיגה חמשה עשר הרי דגזירת הכתי' דחגיגה קריבה ביו"ט משא"כ בעצרת ס"ל לב"ש דמאחר דליכא הכרח בקרא אמרינן כי הכי דלא דחי עולת ראיה י"ט מטעם דלכם ולא לגבוה וה"ה חגיגה לבד שלמי שמחה דכתיב בקרא ושמחת בחגיך וגם מטעם שכתב מהרש"א דחגיגה היא דכתוב לד' בה וק"ל:
דף טז.
בתוס' ד"ה בכהנים בזמן שבית המקדש קיים וכו' ונראה לענ"ד ליישב דברי דשם במשנה יש לפרש דלא איירי לענין גבולין כמו כל סדר קדשים וכמה משניות כהנה ומוכרח קצת מברייתא דאמר שם תניא מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו ולמאי נ"מ הוצרך לאשמעינן מהכי תיתי לחלק ביניהם כיון דהיא משום היסח הדעת כמ"ש בתוס' משא"כ לפירש"י ז"ל באמת הואיל דאינו מסתכל על הידים ליכא האי סכנה דעיניו כהות ואמר שם בברייתא דאפ"ה אסור במימין שבפניו ידיו ורגליו כמ"ש רש"י ז"ל שם דחיישינן דילמא אגב זה יסתכל גם אידים והא דרב הינא דזבלגן דלא ישא כפיו דפירש"י היינו מי שעיניו דומעת דקשה אמאי לא תנא בברייתא הא רבותא דרב הינא ועיין בבכורות דף מ"ז ע"א שם דומעת דילפית פירש"י ותוס' דל הוי מים אלא דלא הוי שוה בזרעו של אהרן עיי"ש בתוס' ד"ה עינו וע"כ באמת הא דרב הינא אינו אלא משום היסח הדעת ובמימין מאחר שהוא מום גמור והוי שינוי ביותר חיישינן שפיר ואפילו דש בעירו אסור דחיישינן לסכנתא משא"כ בהא דרב הינא דלא הוי מום ומהני אם דש בעירו ועיין ברמב"ם בפ' ט"ו מהלכות תפלה שכתב להדיא במומין לא מהני דש בעירו ועיין שם בלחם משנה דהטעם הוא משום דהוי שנוי טפי כמו שכתבתי ותוס' לשיטתהו דהביאן בשם הירושלמי דאפילו במומין שבידו אם דש בעירו מיתר מש"ה הביאו הירושלמי גם בחגיגה אבל רש"י ורמב"ם לא ס"ל הכן אלא דשיטת ש"ס דילן לא סבר דמהני דש בעירו במומין והטעם בידים במומין מחמת סכנתא שעינו כהות ומש"ה נקט במשנה רק בידיו ובברייתא תני הוסיפו לבאר אפילו פניו ורגליו מהטעם שפירש"י וירושלמי לשיטתו ואתי שפיר הכל וק"ל:
דף יז.
בתוס' ד"ה פז"ר קש"ב וכו' ונראה לפנ"ד לתרץ מה שהיקשו על רש"י ז"ל הנה רש"י הביא בהדיא בסוכה דף מ"ח דכן להדיא בתוספתא וא"כ לא דעי לברכה דאמר התם בדף מ"ד דלאו היינו ברכת המלך וכן כתבו התוס' שם בעצמם. ומה שהוקשו והכי איתא בירושלמי לא הבנתי וצ"ע לענ"ד דע"כ הירושלמי לא קאי אברכה בפני עצמו דאמר שה בסוכה דף מ"ח ע"א דא"כ איך קאמר בירושלמי דהוא זמן דהא אמר להדיא שם בסיכה זמן בפני עצמו וגם אמאי לא פריך לי הכא דהא קתני זמן בפני עצמו וע"כ הא דירושלמי על הא ברייתא דדף מ"ד קאי וכן הוא בש"ס דילן וא"כ אין ראיה מכאן מאחר דהתוספתא מפרש להדיא בהא דברכת בפני עצמו והיינו שהיו מברכין את המלך והוכרח רש"י לזה ג"כ דרגל בפני עצמו היינו שאינו קרוי סוכות וע"כ היינו לענין תפלה וברכת המזון וא"כ ע"כ ברכה היינו לענין ברכת המלך ועפ"ז מיושב קושיות מהרש"א שהניח בצ"ע על התוס' דהנה באמת תוס' רוצה לפרש דלא כרש"י וברכה היינו תפלה, והנה אם נימא דרגל בפני עצמו קאי לענין תפלה א"כ מוכרחין לפירש"י ז"ל ועל זה כתבו דבירושלמי אמר מנין שהוא קרוי רגל דכתיב ביום השמיני והקשה מהרש"א ז"ל וז"ל לא ידענא למאי הביאו הא ירושלמי דמאי ראי הוא בזה לסתור פירש"י ז"ל ולפענ"ד הכי דכתבו דאי כרש"י דרגל היינו לענין תפלה הא בירושלמי יליף מקרא דכתיב ביום בכולהו כתיב וביום והכא ביום לומר שהוא רגל בפני עצמו ואי לענין תפלה הא תפלה הוא מדרבנן וע"כ לענין לינה כמ"ש הם וא"כ לינה דאורייתא ואתי שפיר ורש"י ז"ל י"ל דס"ל דהירושלמי הוא אסמכתא בעלמא באמת מאחר שהיא חלוק לשאר דברים מש"ה כתיב ביום בלא ויו ואתי שפיר הכל ומיושב ג"כ קושיות מהרש"א ז"ל דלא הביא מש"ס דידן בסוכה וז"ל המהרש"א ובתלמוד נמי איתא הכי בפ' לולב וערבה אהא דאמרינן זמן בשמיני דהתם כתיב וביום והכא כתיב ביום לומר דחלוק הוא וכל דבריהם דהכא כתבו ג"כ בפ"ק דראש השנה והך דירושלמי לא הביאו שם ולפ"ד ניחא קושיות מהרש"א ז"ל ליכוין ודו"ק בכל הנ"ל קצת מעצמך:
דף יז.
בד"ה דכתיב ופנית בבוקר וכו' ולפענ"ד נראה ליישב מה שהוקשו על פירש"י בהקדם להקשות לב"ש דס"ל דאין עולת ראיה דוחה יו"ט ואפילו חגיגה פירוש רש"י בכאן דאין דוחה יו"ט א"כ למה אמר בקרא להדיא שלש פעמים בשנה יראה ולא יראה פני ריקם כיון דחגיגה ועולת ראיה אין קריבן ביו"ט וביו"ט ראיה בלא קרבן לכ"ע עובר בלאו דלא יראה פני ריקם עיין חגיגה דף ד' ע"א וכן הוא ברמב"ם פ"א מהלכות חגיגה, איברא למ"ש מהרש"א ז"ל דשלמי שמחה קריבן אף דאין חגיגה קריבה ביו"ט ולא ס"ל כהא ברייתא חגיגה דף ג' ע"א דאמר ולא יראה פני ריקם דוקא בעולות עיי"ש ולפי הנחה זו ניחא דבאמת בר"ה פירש"י ז"ל כמו שכתבו תוס' פירש רש"י הכא דע"כ בחול המועד דאם ביו"ט יום שחייב להראות פנים בעזרה הוא עיי"ש ובאמת זהו טעם טוב מאוד. איברא לב"ש דאנן קימינן בי דאמתניתין קאי דב"ש ג"כ ס"ל תשלומין כל שבעה ועל זה אמר ר' אליעזר מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה וא"כ יקשה למה לי חג הסוכות וצריך לומר לאקושי לחג המצות לענין לינה והתם מנלן דכתיב ופנית בבוקר וב"ש לא מוכח דיש לומר באמת אין טעין לינה ולא קשה הא חייב להראות בעזרה דיוכל להראות בלילה ואין לומר הא כתיב לא יראה פני ריקם ואי אפשר להביא קרבן דראי' דהא קיי"ל בפסחים דף ע"א ע"א דשלמים ששחטן מערב יו"ט יוצא בהם ידי שלמי שמחה וכן אמר שם רבין בשם ר' אליעזר דהוא מרא דשמעתין וא"כ יוכל להביא מעי"ט ובלילה יקמר את האימוריהם א"כ מקיים ולא יראה פני ריקם ומש"ה פירש"י ותחומין ואסור ס"ל לב"ש ולרבנן דפליגי אר"ע בלא"ה ניחא כפירש"י בר"ה כנ"ל והוא נכון מאד. ועוד יש לומר בענין אחר באמת ס"ל י"ב מילין דאורייתא לכ"ע והא דהוקשו תוס' דקאמר בשבת דידע לה במאי ומשני דידע בתחומין ואליבא דר"ע ולא משני לכ"ע דהא י"ב מילין אף לרבנן דתחומין דאורייתא יש לומר דהנה בתוס' ישנים בשבת הוקשו שם בשם ריב"א אהא דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחת וכו' מאי קמ"ל הא משנה מפורשת הוא העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה וכתב ליישב דאשמעינן העלם זה וזה חייב על כל אחת או דשגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו או בתחומין כר' עקיבא או דאשמעינן הא דאיסי מחייב חטאת ולפי זה פריך שפיר הש"ס דלא מצי לשנוי בי"ב מילין דזהו מלתא דפשיטא מש"ה הוצרך לשנוי בתחומין ואליבא דר' עקיבא דאשמעינן דלא כרבנן דר' עקיבא ואין לומר דאשמעינן בהא דאיסי חייב חטאת כתירוצא של הריב"א דריב"א לשיטתו יוכל ליישב כן משא"כ לפירש"י ז"ל וק"ל. עיין בפסחים דף ה' ע"ב בד"ה הבערה לחלק יצאת דרש"י פי' מדקרי לה אב מלאכה וריב"א אמר פירש אחר א"כ רובא לשיטתו הוא יכול לשנוי דאשמעינן בהא דאסי חייב חטאת משא"כ רשיי לפי' מנינא למה לי מדקרי אבות מלאכות ש"מ דחייבינן חטאת דאי גם חייב חטאת אין כאן א"כ למה קרי לה אב מלאכה. ובאמת גם בלא"ה לענ"ד קשה על תירוצו דריב"א דאתי לאשמעינן בהא דאיסי חייב חטאת דא"כ מאי פריך שם בשבת דף צ"ו ע"ב למימרא דמחייב רבי אתולדא במקום אב וכו' ופירש"י ומנינא למה לי לחילוק חטאת ואי מתחייב אתולדה במקום אב הוי לי טובא וא"כ דילמא מנינא אתי לאשמעינן לא נענין העלם אחד כי אם בהא דאסי' חייב חטאת וגם לישנא דר' יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחת אינו מיושב וס"ל לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת דילמא גם בלא העלם אחת אתי לאשמעינן דאיכא ל"ט חטאת בל"ט מלאכות ועיין בתוס' בשבת דף ע' בד"ה יכול שאם עשאן כילה שהוקשו שם לפירש"י תינח לפ"ד ריב"יא שכתבנו דהכי פירושי יכול אם עשאן בהעלם אחת דהוי העלם זה אינו חייב על כולן כ"א אחת ותנא אתי לאשמעינן דל"ט אבות ואינך הוי תולדות והנ"מ בזה באם עשה כמה מלאכות אבל בכולן לא ידענא דהוי העלם זה וזה כמ"ש הריב"א ליישב הקושיא א"ר יוחנן דאשמעינן מתניתן אפילו העלם זה ה"ה אברייתא יש לומר כנ"ל ואין כאן מקומו להאריך בזה הענין ודו"ק בכל הנ"ל היטב:
בתוס' בד"ה הנ"ל עיי"ש מה שהוקשו על רש"י ז"ל לענ"ד נראה ליישב קושייתם ב"ב דרכים דרך אחד יש לומר באמת יש לפרש כמו שכתבו התוס' בעצמם דהכא פירש"י בחול שלי מועד דאי ביו"ט אסור משום תחומין ובראש השנה פירש"י דע"כ בחול המועד ראי ביו"ט יום שחייב להראות בעזרה עכ"ל. וא"כ אתי שפיר ובאמת לרבנן דר"ע יש לומר דס"ל לינה דהכי נפקא דאי בי"ע יום שחייבות ליראות הוא משא"כ הכא דבעי לפרש המשנה וב"ש ס"ל בעצרת יום מביא של ראי' וחגיגה אחר שבת דאין דוחין יו"ט וא"כ אף דס"ל דאין דוחין יו"ט אפ"ה יש להם תשלומין כל שבעה ומנלן לב"ש תשלומין כל שבעה ומש"ה ס"ל דחגיגה לא דחי יו"ט כמו שכתבו תוס' לשיטת רש"י בשה ירושלמי הואיל דיש לה תשלומין כל שבעה לא דחי יו"ט וא"כ ע"כ דיליף מהיקשא דהא אמר ר' אליאזר דמקיש חג השבועות לחג המצות וכו' וקשה לדבריו למאי הלכתא כתב רחמנא לחג הסוכות ואם נימא באמת שמונה לב"ש חדא דלא מצינו דעה כזאת ועוד יקשה עלנו למה לי חג המצות ובודאי אין לומר דחג המצות ג"כ שמונה דהוקשי לחג הסוכות דליכא מ"ד הכי דכולהו יש להו תשלומין כל שמונה וע"כ לאקושי לחג המצות ללינה והתם גופא מנלן דדלמא ביו"ט קאמר ופנית בבוקר כאן דלר"ש עולא ראי' אין קריבה ביו"ט ובקרא כתיב לא תראה פני ריקה וא"כ אין חייב כלל ליראות בעזרה וע"כ פירשי' ז"ל דס"ל תחומין אסיר משא"כ לרבנן דר"ע בלא"ה ניחא ודו"ק קצת מעצמך בזה. ועוד י"ל בענין אחר והוא הדרך הנ"ל דס"ל י"ב מילין דאורייתא ומה שהוקשו תוס' דא"כ הא דאמר דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע ולא קאמר דידע לה בו"ב מילין ולר"ע יש לומר דהנה עין בתוס' ישנים בשבת הבאתי לעיל דהוקשו בשם איב"ע דמאי קאמר ר' יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת דחייב הלא כבר שמעינן זה ממתניתין בריש כלל גדול עיי"ש דכתב ליישב דיש לומר דאשמעינן האלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת אי בשוגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו אי בתחומין ואליבא דר' עקיבא או כדאסי דעל כולם חייב חטאת והנה לפי זה הכו פי' דלא מצי לשנוי הכי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דהוי ידיעה וע"כ בתחומין וקמ"ל דתחומין דאלפים אמה הא דאורייתא וכר עקיבא ולאפוקי מרבנן ואין לומר דילמא אתי לאשמעינן כתירוצא בתרא של הריב"א דבהסיס דאסי חייב חטאת דריב"א לשיטתו יכול ליישב כן משא"כ לשיטת רש"י ז"ל עיין פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק יצאת פירש"י מדקרי לה אב מלאכה וריב"א אמר פריש אחר עיי"ש היטב וא"כ לפירש"י אי אפשר לפרש דמנינא אתי לאשמעינן בהאי דאסי חייב חטאת דאפילו לא תני אלא אבות מלאכות וכו' משמע דהוי אב מלאכה וחייבין בודאי חטאת ולמה לי מנינא וע"כ כמו שכתבתי כנ"ל משא"כ ריב"א לשיטתו דאשמעינן מנינא בההוא דאסי חייב ובאמת לענ"ד יש להקשות על תירוצו דא"כ מאי פריך בשבת דף צ"ו ע"ב למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים וכו' ופירש"י דפריך מנינא למה לי וע"כ לחילוק חטאת ואי מחייב אתולדה במקום אב בהעלם אחד איכא טובא עיי"ש ולפי דברנו לא קשה מידי דאשמעינן דגם בההוא דאסי איכא חוייב חטאת ולא מיירי בהעלם אחד וכדוגמא זו הוקשו בתוס' דשבח דף ע' ע"ב בתוס' ד"ה יכול אם עשאן כולם בהעלם אחד וכו' ועיין מה שכתבתי שם ליישב קושיות התוס' על פי דברים של ריב"א הנ"ל דבאמת יש לומר אם עשאן כולם בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת משום דהוי העלם זה ומנינא אתי לאשמעינן לאפוקי אינך דהוי תולדות והנ"מ בזה באם עשה כמה מלאכות דאמת אמרינן חילוק מלאכות משא"כ באי עשאן כולם כמו שכתב הריב"א ליישב קושייתו על ר' יוחנן דמאי אשמעינן מנינא הא כבר שמעינן מאידך משנה דריש כלל גדול ועיי"ש מה שכתבתי שם והארכתי קצת, ואין קאן מקומו ודו"ק קצת מעצמך גם בזה:
ומה שהוקשו תוס' מבצה דאמר שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא ולא קאמר משום י"ב מילין יש לומר דהא קא פסיק ותני אין רוכבין ע"ג בהמה אפילו סמיך לחשכה דליכא האי טעמא דילך חוץ לי"ב מילין משא"כ בתחומין דהתנא ע"כ מיירי קודם בין השמשות ובין השמשות בעצמו בהילוך בינינו הוא אלף ות"ק אמה מלבד זה שצריך להוסיף מחול אל הקודש וגם הולך קצת קודם בין השמשות וגם רוכב על סוס הוא וא"כ שפיר שייך לגזור דילמא יצא חוץ לתחום ואתי שפיר ודו"ק כן נראה לענ"ד לישב דברי רש"י על נכון:
מודעא בדף זו נטשטשו כמה שורות גם בדף י"ו ע"א וחבל על דאבדין.
דף יח.
בתוס' לימד על חילי של מועד שאסר בעשיית מלאכה וכו' ונראה לענ"ד לתרץ קושייתם דיש לומר דהא מסרן לחכמים וא"כ באמת דאורייתא והתורה מסרה לחכמים והוא דבר שפרישו מדברי סופרים וכן כתבו הגדולים וכן כמדומה שראיתי בב"י מה שהקשו מדקאמר ואין י"ט באמת מחמת שמיהר דבר האבד אינו י"ט גמור דיו"ט אינו מקרי אלא אסור בכל מלאכות עיין מגלה דף ה' ע"ב דפריך שם והתני רב יוסף וי"ט מלמד שאסור בעשיית מלאכה אלמא דאפילו נימא דהוא דבר האבד הי' אסור מחמת שנקרא י"ט וא"כ מש"ה כשדבר האבד מותר בו לא מוקי יו"ט:
ומה שהוקשו דכיו"ל לי' בהדי ר"ח דרבנן וכו' לכאורה גם לדבריהם דהאיך כי"ל להו בהדי ר"ח דאינו אלא מן המנהג ולא איסורו והכא איסורו מדברי סופרים ועיי"ש בפסחים דף ד' ע"ב בד"ה מאימת י"ד אסור בעשיית מלאכה ועיין שם בפסחים דף נ"ה דפריך שם תנא תני איסורו ואת אמרת מנהגא הרי דאף דשם ליכא כ"א איסור מדרבנן איכא חילוק בין מנהגא לאיסורא ובפרט בר"ח אינו אלא מנהג לנשים ואפ"ה כיי"ל להו בחד לישנא גם לפרש"י ואתי שפיר גם לדעת רש"י ז"ל וראי' מהא דאמר מה תשלומין של חל המצות אסור בעשיית מלאכה דהוצרכו לומר משום שביעי דאורייתא נקטה דחול המועד אינו אלא מדרבנן בדבר שאינו אבד ומקשו על זה העלם בשם הגאון מ' אברהם ברודא דא"כ למאי איצטריך הא דרבה בר שמואל לסתור דרשת הצדיקין במנחות הא בלא"ה מוכח מדאיצטריך דבי ר' אלעזר בן יעקב לומר דמותר בעשיית מלאכה וע"כ שביעי את לאשמעינן כמו שכתבו תוס' ולהצדיקים הא היא תמיד בשבת ואסור במלאכה ולשיטת רש"י ניחא דבאמת חול המועד גופא הוא דאורייתא ולשיטת תוס' י"ל וליישב קושית הגאון הנ"ל דעיין במנחות דף ס"ה ע"ב ד"ר ישמעאל מביא ראי' לסתור דרשת הצדוקין מן הא דאמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת מה להלן רגל ותחילת רגל וכו' ופירש"י ואם נימא כדעת החיצונים של הצדיקים א"כ יהיה לפעמים בסוף הרגל כגון דחל פסח בשני בשבת עיי"ש ותוס' פרשו דמשכחת אחר הרגל כגון דחל פסח באחד בשבת והנה איכא למידק על פירש"י אמאי דוקא בשני בשבת ב"ג או ב"ד ג"כ לא יהיה תחילת רגל ועל תוס' איכא למידק מה באי להוסיף אדרבה לרש"י ניחא אפילו היו ביום אחר לא יהיו תחילת רגל עכ"פ והנראה דרש"י לשיטתו ותוס' לשיטתו דהנה לכאורה קשה בכאן על ר' ישמעאל למה לי למילף לסתור דרשת הצדיקין מהא דהביאו עומר וכו' הא ר' ישמעאל דריש בלא"ה בחריש וקציר תשבת ללמדך קציר העומר דוחה ואי לדבריהם אי אפשר לבא כלל בשבת. איברא רש"י ז"ל יישב בדרך זה דהנה הא דחזינן דר' עקיבא דרש לי לענין תוס' שביעית אע"ג דקרא גבי שבת כתיב מכ"ש דניחא לומר דאתי לאשמעינן דקצירה דמצוה לא אסרתי לך בשבת וכל מלאכות י"ט ידעינן משבת ונפקא מינה לי"ט ולפי זה אי אפשר לאכותי דהתחלת יום טוב מודים צדוקין דאי אפשר לבא רק הקצרת עומר רק צריך להיות קצת מימי פסח כמו שמוכח מרש"י ותוס' וע"כ הוכרח לפרש שחל בשני בשבת דוקא ולא מאוחר טפי ואין להקשות לשיטת רש"י אמאי לא אמר לענין חול המועד דהא לשיטתו חול המועד דאורייתא כנ"ל יש לומר דס"ל באמת להאי תנא דיליף חול המועד דאסור מדכתיב לא תעשה כל מלאכה וסמיך לי שבעת ימים וא"כ חול המועד אינו אלא לא תעשה ובלאו הכי אתו עשה ודחי לא תעשה משא"כ בי"ט איצטריך קרא קרא די"ט הוי לא תעשה ועשה עיין בשבת דף כ"ה ותוס' לא רצו לפרש כן דהנה בפסחים דף נ"ח ע"ב בד"ה בשני בשבת פירש"י ז"ל אית דאמרי דאי אפשר לפסח לחול בשני בשבת ולאו מילתא דהא כשהי' מקדשין על הראי' הי' חל בשני בשבת ותוס' פירשו שם דלא כוותי אלא אף בזמן הראי' לא הי' פסח בשני בשבת ועיין במפרש להלכות קידוש החודש בפ"ז דכתב בשם גאון דהוא הלכה למשה מסני ואחרים דס"ל אין בין עצרת לעצרת אלא ארבעה ימים לא קיבלו מרבם זו הלכה והלכה כחכמים וע"כ הוצרכו לפרש דלדבריהם יחול אחר פסח ולפי זה מיושב קושית הגאון מ' אברהם ברודא ז"ל דאי לאו קרא ה"א דתמיד צריך להיות דוקא אחר חג הפסח מטעמא דלא דחי חול המועד ג"כ וס"ל כר' יוחנן דיליף חול המועד ק"ו מי"ט ולפ"ז גם בי"ט עשה ולא תעשה היא רק קמ"ל קרא דבחריש וקציר דקצירה מיתר ואתי שפיר הא דכתבו תוס' דאיצטריך לסתור דרשת הצדוקין דאי לאו דרשה דרבה בר שמואל ה"א באמת חו"ה אסור בעשיית מלאכה דמוכח מבחריש וקציר כנ"ל ודו"ק קצת בזה מעצמך:
דף כ.
בד"ה נימא נפסקה לי' וקושרתה בפה והנראה לענ"ד לתרץ מה שהוקשו לפירש"י ז"ל לענ"ד דלעולם ילמוד אדם לשון נקיה וקצרה וא"כ בהא דאמרה נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה ידעה ע"כ שהיא טמאה דאל"כ למאי נ"מ אמרה כן משא"כ בהא דלעיל הוצרכו לומר נידה משכה עמי בחבל דאם נאמר אשה אחרת משכה עמי בחבל ואמר הוא שהוא מסופקת שאפשר שהוא טמאה ויטהר בהא דנדה משכה עמי בחבל גופא הוי רק ספק שמא הסיטתו כפירש"י וא"כ הוי ספק ספקא ויטהר מש"ה הוצרכו לומר לנדה משכם עמי בחבל שהיא בודאי נידה וק"ל כנלענ"ד ליישב דברי רש"י על נכון:
ע"ב בד"ה הנושא את המדרס ולכאורה אין התלונה על פירש"י ז"ל כ"א על הש"ס גופא דאמר בדף כ"ג ונפלה לאויר החביות ואי כונת הש"ס שנפל לתוך היין הוי למימר שנפל לתוך היין או לתוך החביות משא"כ בהא דאמר לאויר החביות משמע אפילו לא נגע ביין אלא בא הרציעה באויר החביות הואיל דהוי באויר כלי חרס טימאוהו ואפשר מטעם דגזרו הואיל דהיא באויר הכלי שמא יגע ביין גופא ומדרבנן הוא מטמא ועכ"פ דברי רש"י ז"ל מיושבים וק"ל:
דף כב:
בתוס' ד"ה כלום משגיח בך ונראה לענ"ד לתרץ דהכא איירי ב"ש וב"ה בשאר משקין חוץ מים ובשאר משקין לא מהני השקה ומה גם דיש לומר דאפילו במים מיירו הכא והא דלא מהני השקה דהא קיי"ל דמשיקין את המים דיש לומר דהא דהשקה מהני למים הוא בתורת ביטול וא"כ לר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטלי א"כ לא מהני משקה למים דהוי מין במינו ומין במינו לא בטיל לר' יהודא וב"ש ס"ל כר' יהודא דמין במינו לא בטיל. והא דאמר ושוין שמשיקין דקשה הא לב"ש דס"ל כר' יהודא דמין במינו לא בטל לא מהני השקה דיש לומר דהכי פרישו ושוין שמשיקין הייני דב"ה מודים לב"ש דמצד י"ט ליכא איסורא משום טבילת כלים בי"ט אבל לענין השקה עצמה ס"ל באמת לב"ש כר' יהודא דלא מהני השקה למים משום דמין במינו לא בטיל וב"ה כרבנן דר' יהודא דמין במינו בטיל ומהני שפיר השקה למים ואחי שפיר איברא איכא למידק לפי זה אמאי פסיק רש"י בחולין דף ק"ח כר' יהודא דמין במינו לא בטיל הא ב"ש קיימי בשיטתו ואנן קיי"ל דלית הלכתא כב"ש בכל מקום ואפשר משום דאמוראי פסקי כוותי' דמין במינו לא בטיל ולהכי פסיק רש"י דהלכתא כר' יהודא וכבר הוא פלוגתא דתנאי אחרים דפליגו בהכי אי מין במינו בטיל או לא אך קשה לר' יהודא דס"ל כב"ש דלא מהני השקה ולא כב"ה דמהני השקה וכן תמהו בתוס' כמה פעמים ואפשר דס"ל דלא נחלקו בדבר זה אי מין במינו בטל או לא רק בדבר אחר ואתי שפיר ועיין ברש"י חולין דף כ"ו ע"ב ב"דה משהחמיץ אין משיקו במים וז"ל ומים מטהרים בהשקה שאם יש לו מים יפים לשתיה ונטמאו ניתנים בכלי ומשיקון במי מקוה עד שנושקין המים והוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזורעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה והכי מפרש בפ' כל שעה דף ל"ד אבל יין במים לאו זריעה היא וטעמא לא בטיל וא"כ מוכח דעיקר טעמא דהשקה משום ביטל והוא נכון מאוד ודו"ק:
דף כב:
בתוס' ד"ה מתוך חומר שהחמרת עליו בתחלתו וכו' עיי"ש במהרש"א שכתב וז"ל לא ידענא דקארי להו מאי קארי להו ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו אמאי הי' לו להביא ממרחק לחמו דהא ממקומו מוכרע דהא בגמ' אמרינן ואטבילה לא מהמני והתניא נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת אמר אביי לא קשיא הא בגופו הא בכליו פי' דבגופו נאמן ובכליו אינו נאמן משמע להדיא דבכלים אינו נאמן על הטבילה ואהא פריך מהא דתניא נאמן עם הארץ לומר על טהרת טבילת מת וכו' דמשמע דנאמן לומר טהור הוא וכבר היזה עליו ונאמן נמי על הטבילה והא טבילה לא מהמנא כדמוכח מהא דברייתא דכי שיילינן מטבילין דאינו נאמן על הטבילה ומשני הא בכליו אינו נאמן על הטבילה מחשש שמא יטביל כלי בתוך כלי אבל לענין הזאה נאמן כמו שנאמן בגופי דמהיכי תיתי וא"כ אין כאן עכ"פ קושיא כלל על רש"י דודאי לענין הזאה מה שכבר היזה דנאמן עלי' בודאי נאמן אפילו בכלים כ"ש בגופו רק לענין עם הארץ הבא להזות לכתחלה אינו נאמן וזה דברי רש"י מתוך חומר שהחמרת בתחילה דהיינו לענין אם בא להזות אינו נאמן שלא בפנינו הקלתי לענין טבילה ואתי שפיר דברי רש"י ז"ל וליכא קושיא כלל עכ"פ וצריך ביאור עוד בזה היטב במהרש"א:
דף כג.
בתוס' ד"ה מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה עיין ביומא דף ב' ע"א דאמר שם הואיל דטביל יום כשר בפרה דתנן מטמאין עבדו רבנן מעלות כי היכא דלא לזלזלו בה משמע קצת דטומאה דאורייתא מטמאינן וכן כתב הרמב"ם להדיא כרש"י וגם לפי זה לא צריך לדחוק במה שכתבו דהא לצדוקי ליכא היכרא דהא לדידהו לאו טומאה ולפירש"י והרמב"ם ניחא עוד צריך ביאור כן נלענ"ד ליישב דברי רש"י ז"ל,
שייך לדף כ"ב
בתוס' ד"ה ואטבילה לא מהימנא לא הבנתי קושייתם הא רש"י פי' כי שיילינן דחיישינן שמא הטביל כלי בתוך כלי וא"כ שפיר פריך ואולי בתוס' היה גרסא אחרת בש"ס וכן נראה מדברי התוס' בד"ה וניחש לשאלה דפרישי דהטעם טבילה ממגע עם הארץ וכן יראה מלשון הרמב"ם פ' כ"ג דכלי שטף מטבילין משום מגע עם הארץ, ובאמת לכאורה מלשון הש"ס לא משמע אלא טעם הטבילה שמא יטבול כלי בתוך כלי וצריך ביאור והא דלא חיישינן בכל כלים שאנו שואלין מהם דילמא נטמא במת משום דלא שכיח כמו שכתבו תוס' בד"ה עמא מת וכו' וז"ל ולא חיישינן אסומאות מת כיון דלא שכיחא לא גזרינן עכ"ל משא"כ בכלי שאנו ידענין שנטמא במת אמאי נאמנין ונחוש שמא טבל כלי בתוך כלי ואפשר דקושית התוס' היא מנלן דילמא באמת לא גזרי בזה הואיל דאי אפשר דצריכין אנו לשאול מהם כלים כדאמר טהרת הכלי דילך וא"כ בטמא מת דכלי ל"ז יומו לא מושלי אינשא לא גזרו. איברא ז"א לענ"ד דהא קושית הש"ס היא הכי למה נטבל כלי בתוך כלי לתרומה דחזיא עם הארץ ועביד הכי וא"כ פריך אכתי אמאי עבדינון הכי דהא תנן דנאמנין על טבילת טמא מת וע"י כן לא הי' לנו לטבול כלי בתוך כלי לתרומה ומאי שייך בכאן אי אפשר ואין לומר דלא גזרינן שאם נטבול כלי בתוך כלי אם יארע לו מת יעשה ג"כ כזה דלא שכיח טומאת מת ומש"ה לא גזרו כזה זהו הקושיא דקשיא לתוס' דילמא לא גזרו בזה ומנלן להביא ראי' מהא דאמר כי שאלינין מטבילין דהא עכ"פ משם לא מוכח אלא דגזרו טומאת ערב דאפשר להעמיד בזה אבל לא טומאת שבעה ומש"ה אין מאמינין איברא עכ"ז לא הבנתי למה נאמנין על הטבילה ולא נטבל הכלי לכתחלה שמא הוטבל כלי בתוך כלי ובברייתא תניא דנאמנין על הטבילה ואין לומר דהא בלא"ה מטבילין מפני מגע עם הארץ כמו שכתבו תוס' בד"ה וניחש לשאלה דהוקשו צ"ע מאי ס"ד דמקשה דהא בודאי צריך להטביל משום מגע עם הארץ. איברא לענ"ד דרש"י דפי' כי שיילינין מטבילין להם שמא הטביל כלי בתוך כלי ס"ל דנטמא מחמת טומאת עם הארץ לא בעי הערב שמש ומחמת טומאה אחרת בעי הערב שמש ועיין בתוס' בדף כ"א בד"ה האינן מחוסר כיפורים שכתבו וז"ל ובצינורא דעם הארץ משמע דבעי הערב שמש דקאמר אמאי יטמא ויטבול הא טמא וקאי ואי משום מגע עם הארץ לא בעי הערב שמש וליכא היכרא לצדוקין וכו' איברא כבר כתבו שם בשם הר"ה שמשין דכתב ליישב משום לענין פרה עשאוהו כטמא מת בשבועי שלו עיי"ש ועיין במהרש"א שם שכתב אפילו בס"ד דלא אסיק אדעתי' הא דעשאוהו כטמא מת היינו בכלים הנגמרים בטהרה אבל בכלים הנגמרים ביד עם הארץ בודאי ידע דעשאוהו כטמא מת בשבועי שלו ומש"ה פריך הא טמא וקאי והלכך בעי שם הערב שמש עיי"ש וכתבו אחר זה מיהו רש"י לא פירש כן לקמן וכו' עיין במהרש"א ז"ל שכתב דדבריהם שסיימי בשם רש"י צ"ע עיי"ש ולענ"ד לדעת רש"י ז"ל באמת בעם הארץ לא בעי הערב שמש וא"כ שפיר פריך האיך נאמנין על טבילת טמא מת דהא באמת שמא הוטבל כלי בתוך כל ובעי הערב שמש כמו בשער טומאה ולא ס"ל כקושיות תו"ס שהוקשו בד"ה וניחש לשאלה מאי ס"ד בודאי בעי טבילה משום מגע עם הארץ יראה מדבריהם דהא דמשני כי שיילינן מטבילין היינו משום מגע עם הארץ וכן מבואר ברמב"ם בפרק כ"ג מהלכות טומאות מת הלכה א' דכי שיילינין מטבילין להו משום מגע עם הארץ ובעי ג"כ הערב שמש עיי"ש ורש"י לא ס"ל הכי ואתי שפיר לדבריו וק"ל:
וכן מה שהוקשו לעיל בד"ה כלים משגיח בך וכו' דהוקשו עוד וז"ל כי מסקינין כי שיילינין מטבילין ואי לצורכן למה יטבול לה להו פסי מכלי חרס לא הבנתי דאנן חיישינין שמא הוטבל כלי בתוך כלי כפירש"י ז"ל ומה שהוקשו מ"ש כלי חרס מכלי שטף כמ"ש מהרש"א ז"ל לפרש פי' תוס' כבר יש לומר לחלק בין היכא דלית לי פסידא ישמע לדברי חכמים משא"כ היכא דאית לי' פסידא בכלי חרס אם ישמע לנו צריך לשברו ואי יש לו פסידא לא ישמע לדברי חכמים ואתי שפיר ודו"ק וכל זה צריך ביאור אי"ה:
וגם בתריצא דרבא דמשני אידי ואידי בכליו ולא קשיא הא דאמר מעולם לא הטבלתי כלי בתוך כלי והא דאמר הטבלתי אבל לא הטבלת בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד וכו' עיי"ש נראה להדיא כפירש"י ז"ל כמו שכתב מהרש"א ז"ל והניח בצ"ע לשיטת התוס' איך יתיישב פי' בשנויא דרבא עיי"ש וז"ל צ"ל לפי זה מאי קמשני רבא אידי ואידי בכליו וצ"ע עיי"ש היטב ואגב נזכיר מה דקשה לן כאותו הענין בהרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב וכו' שכתב בהלכה י"ב וכו' וז"ל עם הארץ שאמר טהור אני או כלי זה מטמאת מת נאמן ומטבילין אותו משום טומאות עם הארץ לבד ובעי הערב שמש במה דברים אמורים שאמר טהור אבל הלוקח כלי סתם מרשות עם הארץ חישינן שמא נטמא במת ובעי הזאה וכו' עכ"ל:
נהי דמפרש כפי' תוספת מ"מ האיך יתיישב דמאי חיישינין שמא נטמא במת מה משני לפי"ז כי משיילינון מטבילין להו דקשה לפי' הרמב"ם אכתי ניחש לטומאת מת כמו שכתבו תוס' בד"ה סמא מת בעי הזאה ג' ו"ז ותירצו דלטומאות מת דלא שכיח לא גזרינן וז"ל בד"ה טמא מת בעי הזאה ג' ושביעי בהני דלעיל דקאמר כי שיילינין מטבילין ודנפלה מעפרת ממנו ובבנות כתים דף ל"ג שטבל ודרס אבגדי חבר דלא טמאו אלא משום עם הארץ ולא חיישינין אטומאות מת כיון דלא שכיח לא גזרינין לי עכ"ל ואפשר לומר לדעת הרמב"ם שיילינין לי ונאמן וגם צריך יישוב כל הסוגיא לדבריו מהא דפריך והתניא נאמנין וכו' ואין כאן מקומו ואי"ה בעת הביאור נעיין עוד בזה ודו"ק:
דף כד.
בתוס' ד"ה מנין לרביע בקודש שהוא פסול עיין מה שכתבתי בפסחים דף י"ט בד"ה הנ"ל וצריך עוד ביאור:
דף כו:
בד"ה מנורה עיין במהרש"א ז"ל ומה שכתב לעיין במזרחי:
נשלם בעזרת השי"ת מסכת חגיגה: ואתן שבח והודי' לאל בורא עולם