דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · כה
למאמר תורת אבות כ"ד ע"ג ע"ד
בענין העיקר שהתורה אצלנו חובה רק מה שצוה משה מפי ה', לא מתורת מנהג אבות וכל מצות ב״נ המה לחוב עלינו, רק מפני שצוה עליהם משה רבינו דוקא, ומפ״ז הבנתי ג״כ לשון הש״ס (עירובין ך״א ע״ב) חדשים וגם ישנים אלו מצות קלות ומצות חמורות, ומקשה הגמרא וכי תורה פעמים פעמים ניתנה ועי חולין ס״פ ג״ה, ולכאורה קשה הרי באמת ניתנה פעמים הרבה כמו דאדה״ר נצטווה על ששה מצות, הוסיף לנח אבר מן החי, אברהם על המילה, וכן נצטוו על פסח קודם מתן תורה ושבת ודינין וכיבוד ופרה אדומה במרה נצטוו, ועיקר קו׳ הש״ס הוא כיון דתורת ב״נ ותורת אבות אינם עלינו לחוב, רק ממה שנצטווה בסיני ואזי נעשה הדבר עלינו לחוב קבוע, ומקשה שפיר וכי תורה פעמים פעמים ניתנה, דאצלנו עיקר החיוב מתחיל רק מסיני דוקא, וכן אפילו אותן המצות שנאמרו במרה פרטיהם בסיני נאמרו, עיין (שבת דף פ״ז ע״ב) דאף על גב דבמרה אפקוד על שבת, מ״מ תחומין לא אפקוד במרה, ועיין ערוך ערך שחר שפי' ג"כ כוונת הש״ס (יומא ך״א ע״ב) ואנן מאברהם ניקום ונגמר, וז״ל כלומר אברהם קיים התורה ועדיין לא נצטווה, ואין לנו ללמוד רק ממנהג נביאים כגון דניאל וכיוצא בזה שנהגו בהלכה למשה מסיני ע״ש, ולפ״ז יש להתעורר בלאו דלא תוסיפו לראותו אשר נאמר על ים סוף, דאף אם חושבין לי׳ ללאו מ״מ אין למדין דבר מקודם מ״ת, ומפ"ז בש״ס (סוכה נ״א ע״ב) לא חשיב ש״ס בבלי רק לאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, אשר נאמר אחר מתן תורה, אולם בירושלמי סוכה פרק החליל חשוב שלשה לאוין להיורד מצרים, וכן הוא שיטת הרמב״ם פ״ה מה׳ מלכים, ובכלל ג׳ אלו ג״כ לאו דלא תוסיפו לראותו אשר נאמר בשעת קריעת ים סוף, וזה שנים רבות אשר ראיתי ספר היקר כפתור ופרח, שהעיד גם כן שהרמב״ם שהיה דר במצרים היה חותם עצמו העובר בכל יום שלשה לאוין, אולם באמת אין כאן קו׳ כלל דמ״מ נצטוו על מצוה זאת גם אחר מ״ת, ובשביל ריבוי לאווין אין להקפיד כיון שבלא״ה אין לוקין על לאווין אלו כמ״ש הרמב״ם ה׳ מלכים, א"כ אין נ״מ בלאווי יתירי: ועיין תשובת מקום שמואל סי׳ ך״ב שנגע בקצת ענינים הנאמרים כאן וכ׳ דת"ק ור״י דפליגי, משנה (חולין ק׳ ע״ב) אם איסור גיד הנשה בסיני נאמר, או לבני יעקב נאסר, פליגי בזה אם למידין דבר קודם מתן תורה או לא, ועפ״ז נתיישב לנכון קו׳ הלח״מ רפ״ט מה' מלכים ע״ש: ובכ"ז אפילו למ"ד אין למדין דבר מן קודם מתן תורה, היינו דוקא מקובלות אבל בענינים המונחים בשכל אנושי, למדין מן קודם מתן תורה לכ״ע, כמו שלמד הרמב״ם פ״ו מה׳ עירוכין הלכה ג׳, דאם אמר הרי עלי חייב ליתן כשיבאו לידו, והם נדר גמור, ראי׳ לדבר מן יעקב אבינו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, וע׳ ראש בתשובה כלל שהקשה איך קנה יעקב את הבכורה הרי היה דבר שלא בא לעולם, ועיין תוס׳ (שבת פרק ר׳ עקיבא דף פ"ז ע״ב) שלשה דברים עשה משה מדעתו והקשה התוס׳ הרי קל וחומר ניתן לדרוש לכל אדם, ואם כן לא עשה משה מדעתו, ולכאורה קשה הרי ענין זה דכל י״ג מדות שהתורה נדרשת המה מקובלות רק בסיני ועדיין לא נתנה התורה אז בסיני, ולא קיבל עדיין משה ענין דרשת ק״ו, ואמרה שפיר הברייתא עשה משה מדעתו ואין מקום לקושית התוס׳ אולם האמת ק״ו היא ענין מונח בהקש השכל ודרכי הגיון, ואף טרם שנמסר בסיני היו יכולים לדרוש בק״ו ודמיא לדבר תורה: