דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי
תשובה להגאון מהר"מ סופר ז"ל שהיה אבד״ק פרעשבורג להסיר השגותיו אשר שלח לי על ספרי תורת נביאים מכונה אלה המצות:
א
ז"ל הגאון מפ״ב, כתב רו"מ דף א׳ ע״ב וז״ל דרך משל שלא להפר ברית שכרתו עם אומה מושלת, ושלא לבקש אהבת אומה אחרת ע״כ, הנה לא ביאר רו"מ כוונתו על איזה קרא נתכוון, אם על צדקיהו שנענש שהפר בריתו עם נבוכדנצר, זה היה מפני שנשבע עיין (נדרים מ״ה ע״ב) אך נ״ל שלא נתכווין מכ״ת אלא על דברי ירמי׳ אשר נאמר שמה והתפללו על שלום העיר, כי בשלומם יהיה לכם שלום ע״כ דברי הגאון הנ״ל, הנה באמת גם אני כוונתי על מה שאמר ירמי׳ בחזיונותיו דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה׳, כי בשלומה יהיה לכם שלום, וע׳ מדרש תנחומא פ׳ נח פיסקא צא מן התיבה, זש״ה אני פי מלך שמור אמר הקב"ה משביע אני עליכם, שאם תגזור מלכות גזירות קשות אל תמרדו עליה, בכל דבר שהיא גוזרת עליכם, אלא פי מלך שמור ע״ש, ועיין (כתובות קי״א ע״א) ג׳ שבועות השביע הקב״ה את ישראל, שלא יעלו כחומה ושלא ימרדו באומות, ועדיין אנחנו עומדים באמונתינו זה זמן ארוך, אשר אנחנו מפוזרים בין האומות בכל אפסי ארץ, תחת ממשלת אומות ואמונות שונות, ולא נשמע מעולם עלינו שום שמץ דופי בפינה זאת, שיהיו ידינו במעל לבוא בקושרים נגד אומה מושלת, וכלל גדול נתנו חז״ל בכיוצא בזה דינא דמלכותא דינא, אפילו לענין מסים וארנוניות, וזה היא הענין בהגדת פסח ויריעו אותנו המצרים שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה, היינו דפרעה חישב על תכונת נפשנו שהיא רעה, ונתן אותנו לאנשים רעים תרבות חטאים, חושבי מחשבות זרות לצאת מארצו ביד חזקה נגד רצונו, ולכן פחד כי אם נרבה אזי נתחבר עם שונאיו לצאת מארצו ביד חזקה, כמו שפי׳ במדרש פ׳ שמות ועלה מן הארץ, היינו שינשאו מן השפלות אשר היו עד כה, אולם אנחנו בעצמינו מעולם לא עלתה ולא יעלה על מחשבתינו כזאת, כי דבר זה ירושה לנו מאבותינו, שלא למרוד במושל, בלתי אם שולח ה׳ מלאכו לפנינו, להוציא אותנו בנסים יוצאים מגדרו של מנהג עולם, אזי גם המושל והשר הוא מוכרח להודות ולהגיד כי ד׳ הוא הצדיק, ויד ד׳ תעשה זאת, וכן יהיה בגאולה העתידה אשר אנו מצפים ומיחלים אליה בכל רגע, אזי ברצות ה׳ יעלה כל המון האנושי למעלה נשגבה עד שלא יהיה בשום אופן צורך וזכר למרידות, ומלחמות וכלי קרב בין איש לרעהו ועם בעם, וכמו שבאו ע״ז ההבטחות והיעודים בכתבי קודש, אכן טרם בא האיש המקוה חלילה לנו להרים יד במלך ולעבור על דתו, ומובן ויריעו לנו המצרים שנא׳ הבה נתחכמה לו וגו׳, הביא מקרא זה לראי׳ שלא לבד שעבד אותנו בפרך, ועינה הגוף בכל מיני מרדות, עוד זאת הוסיף להרע לנו במה שחישב רע על תכונת נפשנו ונתן אותנו למורדים, אשר כל היום מגמתינו לעשות שכם אחד עם שונאיו להרים יד בהמושל, ולא ידע מזה כי לא מחשבותיו מחשבותינו, אנחנו שמנו רק בה׳ מבטחנו, שהוא בעצמו יפדה אותנו רק ע"י נסים יוצאים מגדר הטבע ולא ע״י מלחמות ומרידות, וכיוצא בזה פי׳ מהר״י אברבנאל:
ב
עוד כתב הגאון ז״ל נחזור לדברי פ״מ גאונו בספרו שם א׳ ע"ב, והיוצא לנו מכתבי קודש ג״כ דרק להכהן ולוי הדין והוראה מסורה, ועליהם החובה מוטלת להורות לעם ה׳ בין דין לדין בין דם לדם, ולקט כמה פסוקים אשר מורים ע״ז, ולא ידעתי על איזה כוונה בקש רו"מ לשלול הוראה משאר שבטי ישראל, ומה רצה בלקוטי מקראות כאלה עכ״ל הגאון, הנה בודאי לא עלה על דעתי ח"ו לשלול הוראה משאר שבטי ישראל, דהרי הבאתי גמרא (יומא ך"ו) דגם מיששכר הי׳ מורים ומלמדים, וביותר ראינו דכל השופטים היו ג״כ מקבלים מורישי תורה שבעל פה, כמו שמבואר במשנה משה מסרה ליהושע ויהושע לזקנים, ורוב הזקנים והנביאים היו משאר שבטים ובביאור אמרו (סוכה (ך״ח) [כ"ז] ע״ב) אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמידו ממנו שופטים32 ויהושע ודוד ושלמה ואלישע היו עמודי הקבלה, ולא היו משבט לוי, ובפירוש כתב הרמב״ם (פ״ג מה' ת״ת ה״א) דבשלשה כתרים נכתרו ישראל, בכתר כהונה, בכתר תורה, וכתר מלכות, כתר כהונה זכה אהרן ובניו, כתר מלכות זכה דוד, כתר תורה מונח בקרן זויות, ועומד ומוכן לכל ישראל, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, שמא תאמר כתרם גדול מכתרך ת״ל בי מלכים ימלוכו וגו׳ הא למדת שכתר תורה גדול משניהם ע״ש, והוא מש״ס (יומא ע״ב ע״ב) ג׳ זרים הם עכ״ל (אם אמרו (הוריות י״ב) חכם קודם למלך מלך שמת כל ישראל ראויים למלכות, אבל חכם אין לנו כיוצא בו, הכוונה דמלך כל משפחתו ויוצא חלציו ראויים להיות יורש עצר, מאשר כי המשרה דבק רק במשפחה הזאת לפי הנחת נימוסי המדינה, משא״כ חכם מעלותיו מקושרים עמו ע"י השכלתו, שלמד והבין והוציא יקר מזולל בדיעות ומדות ולא רבים יחכמו), ואולם כל מגמתי היתה בזה הפרק להראות, דהנביא אסור לדין ולהורות כפי כח הנבואה, רק כפי התורה אשר לו למנה:
וכבר כלל עיקר זה הכוזרי במלות מועטות מאמר שני סימן ך״ח וז"ל אמת הדבר ששורש החכמה מופקד בארון, אשר הוא (במדגת) [במדרגת] הלב, ר"ל עשרת הדברים ותולדותיהם — הכוונה כי בעשרת הדברות כבר נכללו כל מצות התורה כפי דעת ר׳ סעדי' גאון וע׳ בספר מאמר השכל לראב״ן - ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה, ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם המה היועצים המכירים ומזהירים האומה והם ראשי האומה ע״ש, ומ״ש הכוזרי ונושאיה הכהנים ע״פ הרוב דיבר, ונוסיף על המקראות שהבאתי שמה, עוד יש להוסיף מה שנאמר (ויקרא י׳ י״א) ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה׳ ביד משה, והכוונה שמה על בני אהרן שלא ישתו יין ושכר, וכן (ישעי' ך״ח) כהן ונביא שגו ברואה פקו פליליה, הכוונה דעל הנביא אומר שגו ברואה, מחמת שכרות היין חזו משאת שוא, ועל הכהן אמר פקו פליליה ולא דן דין לאמתו:
ועוד דמצוה ג״כ יש שיהיה בכל ב"ד כהנים ולוים, כמו שדרשו בספרי פרשת שופטים ובאת אל הכהנים הלוים, מצות ב״ד שיהיה בו כהנים ולוים, יכול מצוה ואם אין בו פסול, ת״ל ואל השופט אע״פ שאין בו כשר, וכן דרשו בסמוך או אל השופט, אע״פ שאין בו כהנים ולוים כשר, וע׳ רמב״ם פ״ב מה׳ סנהדרין ה״ב שכ׳ ג״כ מצוה זאת שיהיה בב"ד כהנים ולוים, והא דחקרו ש״ס (נדה נ׳) דמקיש ריבים לנגעים דכ׳ ונגשו אל הכהנים בני לוי כי בם בחר ה׳ לנחלה, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, דלכל ענינים למדים ריבים מנגעים ונגעים מריבים, וכיון דהלכה רווחת אצלנו דטומאה וטהרה של מצורע איננה תלויה רק בידו של כהן ובדיבורו (רמב"ם פ״ג מה׳ טומאת צרעת ה"ב) אע״פ שהכל כשרין לראות הנגעים, מ״מ עיקר תלוי באמירתו של כהן ע״ש, וא״כ נאמר ג״כ מקיש ריבים לנגעים מה נגעים כהן עיכובא, ועכ״פ למה לא נזכר היקש זה בגמרא, וע״כ צ״ל דזה הוא עיקר הספק בספרי יכול כהן מצוה, ואם אין בו פסול, אע"ג דבכ״מ מצוה אינו רק לכתחלה מן המובחר ולא לעכב, בכאן אפשר בדיעבד פסול דיליף מנגעים, קמ״ל קרא מפורש אל השופט אשר יהיה בימים ההם, דאע״פ שאין שם כהנים ולוים כשר, אבל עכ״פ המצוה היתה לכתחלה שיהיה כן, ולקטתי אותן המקראות להראות כי נתקיים יעוד ה׳ ומצוה זאת בכל דור, אבל באמת הוראת חכם וזקן שאינו מן שבט לוי הוראתו הוראה, ואיננה מיוחדת לשבט אחד בלבד, ולא יסתפק ע״ז שום בעל תורה:
אולם זאת הוא יתד תקועה בהוראה, שאף הנביא אסור לו להורות על פי הנבואה, רק על פי דרכי המדות הנדרשות, וכיצד יתמה מעכ״ת על טרחתי בקבוץ הכתובים הללו, אחר שכבר בארתי בהקדמה שכוונתי הראשית היתה שמה להראות שעכ״פ היתה הוראה אצלנו במשך בית ראשון, ודקדקו בקיום המצות עד שהיו לענין זה משפחות מיוחדות, ואנשים מיועדים לזה, למען לא נעזב הדבר אל המקרה והזדמן כפי העולה על רוח עושי המצוה, שלא היו חוששין על קיום המצות ודקדוקיה, כמו שמונין אותנו תמיד המון מנגדינו, ועוד היום מתאמצים להביא להם ראי׳ מקצות הפסוקים, שעיקר ענין תורה שבע"פ והוראה אשר נמצא אצלנו בא לנו מחכמי בית שני, ונגד טענות כאלו מה שקבצתי מהכתובים המה ראיות ניצחת, שהיה ההכרח בשאלות מצד ההמון להמורים דבר רגיל ושכיח כל כך, עד שעלת בלב קצתם לבקש שכר על עבודתם זאת, כמו שאמר הכתוב וכהניה במחיר יורו:
ג
עוד כ׳ הגאון מפ״ב וז"ל והפשוט דקרא דיבר בהוה, כי כשישראל שרויין על אדמתן מלאים כל טוב, זה פונה לכרמו וזה פונה לזיתו, הבדיל הקב"ה שבט לוי הנבחר, והמציא להם פרנסתם ברווח בלי שום עבודה חרישה וזריעה וקצירה, ומש״ה הטיל עליהם עול הוראה, אבל הה״ד כל מי שעושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומטיל על עצמו עול תורה ועול צבור, ומסתפק במה שהציבור מזמינים לו פרנסתו ואינו רודף אחר רהבים ושטי כסף, הם המה הכהנים הנגשים אל ה׳ תמיד בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, מקטירים ומגישים לה׳ ריח ניחוח והיה ה׳ עם השופט עכ"ל הגאון הנ״ל, ואם אמנם כי נעימים וישרים דבריו, בכ"ז רואה אני כי בתורה נאמר להיפך דעבודתם בעדה הוא קדימה זמניות, ומפני כי החובה מוטלת עליהם כי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, לכן זכתה להם התורה מתנות כהונה חלק עבודתם, כמו שנאמר (במדבר י״ח) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם וגו', וביותר מזה ראה נפלאות דברי הרמב״ם סוף ה׳ שמיטה ויובל וז״ל שבט לוי הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל ה׳ ונחלתו, ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו ושכלו להבדל ולעמוד לפני ה׳, הרי זה נתקדש קודש קדשים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ולוים33 הרי דוד ע״ה אמר ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי ע״ש, הרי דמפ"ז זכו הכהנים במתנות מפני שהובדלו לעמוד לפני ה', ולא כמו שנתן רומכ״ת הטעם כיון שיש להם פרנסה ברווח מפ"ז הוטל עליהם עול ציבור:
ד
עוד כתב הגאון נ״י וז״ל מה דפשיטא ליה לרו״מ, דאליהו ואלישע לא עלו לרגל, ולא עשו פסח, מפני אימת מלכות, מ״ש מפני מלחמות שנתהוו בין מלכי ישראל למלכי יהודה, הנה כמה שנים שהיה שלום ביניהם, והיה לו לומר מפני שמלכי ישראל הושיבו פרוזדאות, והנה בבית שני היה גונבי עלי וקוצעי קציעות (תענית כ״ח) ולדברי רו״מ באמת חסידות של שטות היתה, דהרי אין אדם מחוייב לעשות כן לדעתו, שהרי אלו הנביאים לא קיימו מצות התורה מפני אימת מלכות, והאריך הגאון הנ״ל בראיות דאף במקום סכנה מחוייבים לקיים מצות התורה, ואני אומר הנה בעיקר הדבר פלוגתא ישינה היא, בין הרמב"ם והר״ן פ״ה מה׳ יסודי התורה, דלדעת הרמב״ם אסור להכניס עצמו בסכנה של מיתה, כל שאינו מג׳ עבירות החמורות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ורק בנתכוין להעביר על דת, או אפילו בערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור לכולי עלמא, והנה בבית שני שעשו היוונים פעולות להעבירם על דת, תחת אנטיוכוס, בודאי מקרי נתכוין להעביר על דת, ומפ"ז הכניסו עצמם לסכנה, משא״כ בבית ראשון בימי מלכי ישראל, אשר ידענו דלא נתכוונו להעביר על הדת שיעבדו ע״ז, רק עיקר כוונתם שלא יהיו נזקקים לירושלים מפני החששה שיעשו שכם אחד עם מלכי יהודה, אבל לא היה כאן שום ריח עבודה זרה, ואף עגלים שעשה ירבעם בבית אל ודן לא היו ע״ז ממש, ועדיין היו עושין ומתנהגים קצת על פי התורה, כמו שהאריך מהר״י אברבנאל בפי׳ למלכים, והארכתי במאמר דרכי משה, עכ״פ בשאר עבירות אסור להכניס עצמו בסכנה, ומפ״ז בטלו הנביאים מצות התורה, ועוד דהרי לא היה רק שב ואל תעשה אשר חכמים יכולים לעקור היכי דהיא הוראת שעה, מכל שכן במקום סכנת נפשות, ועוד וכי אמרתי שאין להכניס עצמו בסכנה נגד הפקודה מרשות, רק עיקר כוונתי היתה, כיון שהיו מלחמות עצומות ועל ידי הפרוזדאות שהושיבו מלכי ישראל, קרובים נעשו רחוקים ובאופן זה פטרה התורה אותם, כמו מי שדר בחוץ לארץ שפטור מראי׳ ופסח לדעת התוס׳ ריש פסחים, כן זה נחשב דרך רחוקה, ובאופן זה אין עליהם החוב לקיים מצות הללו, אבל בודאי אלו היו חייבין על פי הדין, אפשר דהיו באמת מסתכנין לקיים מצות התורה, אכן כיון שפטורים מן הדין ואין עליהם שום חובה, מדוע יכניסו ראשיהם בסכנה גדולה וזה פשוט:
ה
ומ״ש מנ״ל לרו״מ שהנביאים לא הסתכנו עצמם לעלות לרגל, הרי מבואר בילקוט מלכים שנבות עלה לרגל בכל עת, ומעולם לא חמד אחאב כרמו, ופעם אחת לא עלה, וחמד אחאב כרמו, וכן אותו ששלח אלישע למשוח את יהוא בן נמשי למלך על ישראל, היה יונה בן אמתי כפרש״י (מלכים ב׳ ט') ועל כרחך היה תלמיד אלישע מן מלכי ישראל, ומ״מ אמרינן (עירובין דף צ״ז ע״א) דאשתו של יונה עלתה לרגל עכ״ל, ואני אומר מהך דיונה בן אמיתי הביא אדוני ממרחק לחמו, ומצינו ירושלמי מפורש סוכה רפ״ה פליגי שם אמוראי, חד אמר יונה משבט זבולון וחד אמר משבט אשר, ולדברי שניהם היה ממלכי ישראל, ומכל מקום מצינו שם בירושלמי א"ר יוחנן יונה בן אמתי מעולי רגלים היה, ונכנס למקדש ושרתה עליו שכינה, ראינו דהוא בעצמו עלה לרגל אע"ג שהיה משאר שבטי ישראל ולא גר בארץ יהודה, אכן לדעתי מכאן ראי׳ דשאר נביאי ישראל לא עלו לרגל, מדספרו חז״ל מה שהיה אצלם קבלה נאמנת מאבותם, דיונה בן אמתי ואשתו עלו לרגל, מכלל ששאר נביאים לא עלו, רק הם החמירו על עצמם במקום סכנה, ובשלמא באשתו של יונה הוי חידוש דלא מיחו בה חכמים, אע״ג שעברה על בל תוסיף כמ״ש התוס׳ שם, אבל ביונה עצמו מה חידוש דקיים מצות התורה, אלא ודאי לענין מצות ראי׳ חשבו אז את ארץ עשרת השבטים כחוץ לארץ מפני המלחמות שנתהוו ע״פ הרוב ביניהם, וע״י פרוזדאות גם כן ויונה הכניס עצמו בסכנה, ועפ"ז יש להבין נמי מה שהביאו (תוס׳ עירובין צ״ז ע"א) בשם פסיקתא דאשת יונה הושבה ומיכל בת שאול מיחו בה חכמים, ורש"י פי׳ משום ב"ת, והתוס׳ דחו פרש״י דהרי בנשים הוי שלא בזמנו ולא שייך בל תוסיף רק מיחו דנראה כחולין בעזרה, ובסמיכה מיחו משום עבודה בקדשים, ובאמת הוא דוחק גדול כמו שהק׳ הגאון ש״א בטורי אבן לר״ה דהרי בזבחי׳ ל״ג קי״ל סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ומ״מ סומך באיקופי ידו ואמאי התירו במצורע יותר מבנשים ע"ש, אולם לדעתי הטעם דהושבה כיון דהיה במקום סכנה ולדידה ליכא מצוה כלל, ויונה בן אמתי דמכל מקום מצוה עלי' דידי׳ רמיא בהעדר הפרוזדאות, אפשר דהחמיר ע״ע אפילו בכה״ג, משא״כ באשה הוי מ״ע שהזמן גרמא פשיטא דאין להכניס עצמה במקום סכנה ופשוט:
ו
עוד כתב הגאון המשיב וז״ל מ״ש רומכ״ת דף ב׳ מענין חכמה ונבואה ומ״ש בהג״ה היא האמת והטיב אשר דיבר מכ"ת, כי מ״ש הראב״ד בה׳ לולב כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו, לאו רוה״ק ממש, אבל רוח ה׳ אשר נוססה בקרבו, ובקרב כל החכמים החסידים, העוסקים בתורה לשמה עכ״ל, באמת עוד מצאתי בש״ס שהורגלו לדבר בלשונות הדומים לזה (יבמות ע״ב ע״ב) ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה, וע׳ תשובת הרשב״א סימן תתנ״ד תשובת ר' האי גאון וז"ל כך הראוני מן השמים דשבועה אצל ספר תפלות וסליחות כשבועת ספר תורה ע״ש, וע׳ תוס׳ (מנחות ק״ט ע״ב) ד״ה בתחילה שכ׳ שלשה דברים הגיה רבינו קלונימוס לפני מותו כמפי נבואה34 וע׳ תשובת רדב״ז ח"א סימן ש״מ כ׳ בסוף התשובה וז״ל, וכן מצאנו חכם גדול מקובל שמו ר׳ יעקב שהיה שואל שאלת מן השמים, ואמרו שהוא ר"ת ושאל, אם יש נדנוד עבירה ממה שאין נותנין היום לכהן, והשיב קום לך למה אתה נופל על פניך, חטא ישראל באמרם שלחן ה׳ מגואל וניבו נבזה אכלו וכו׳, ראינו דבאמת היה שואל מן השמים ואיך יעשה בהך דלא מן השמים הוא, וצ״ל שעשה שאלות חלום לבד אולם לא סמך לעשות מעשה ע״פ הוראות אלו שבאו לו מן השמים, וכדרך שאמרו ש״ס סוף מגילה מנין שמשתמשין בבת קול, היינו לענין משאו ומתנו ושאר דברי רשות, ולא להתנהג ככה בדינים והוראה, כמו שמביא התוס׳ בשם ירושלמי, ואע״ג דקי״ל ביבמות דמשיאין גם כן אשה על פי בת קול היינו כמו שכתבתי בפנים, דלברר הדבר כיון דמדינא עד מפי שפחה נאמן דהקילו בה רבנן, הוא הדין דמהני בירור כזה ע״י בת קול להשיא אותה, אבל הוראה ודינים בודאי לא סמכינן על בת קול:
ועיין מה שכתב הש״ך (חו״מ סי' של״ג ס״ק (כ״ד) [כ"ה]) בשם המרדכי לחלק בין הקדים לו שכרו אע״ג דבחלה אינו נוטל מעבד, וכתב המרדכי שכן הראה לו חילוק זה בחלום, והש"ך שם דחה זה דלא גרע מהך דאמרינן (סנהדרין למ״ד ע״א) היכי דאמר לו בעל החלום לענין מעשר דאמרינן דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ע״ש, וע׳ (גיטין נ"ב ע״א) לענין שחלם אני להרוס ואתה לבנות, אפ״ה לא אשגח ר׳ מאיר על זה דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, וע׳ (הוריות י״ג) מה שחלם לר״מ ולר׳ נתן שיפייסו את הנשיא, דר״מ לא אזיל אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ולשיטתו בגיטין אזיל דס"ל גם כן שם דאין משגיחין בחלומות, ובה"ג ה׳ הוראה מצאתי שמביא גי׳ אחרת, אחוי לר״נ בחלמא זיל פייסי', ולר"מ לא אחוי מידי, דס״ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין משמע דלר"מ לא הראה לו בעל החלום, משום דידוע דעתו דלא חשש לחלומות, כמו שראינו בהך דגיטין, ולא נתן על לבו לזכור אותן הרעיונות אשר חזה באישון לילה על משכבו, ולא הרהר אחריהם ונשכח הענין מלבו, ואולם תימא לי דבגיטין והוריות ראינו דר״מ לא חייש לחלומות וסתמא דברייתא ס״ל כן בלי שום חולק כלל, והרי איכא ר׳ נתן דחייש לחלומות, וע״כ צ"ל דבדבר שהוא רשות ואינו נוגע להוראה ולהלכה, באופנים כאלו השגיח ר״נ על חלומות וחשש והתנהג על ידי אלו החלומות, אבל בסנהדרין פז״ב דמיירי לענין הלכה אם יתנהגו בממון זה דין מעשר שני, ובזה אף ר״נ מודה דלא משגיחין על ד״ח35 וע׳ (נדרים ח׳ ע"א) לענין נדוהו בחלום צריך עשרה להתיר נדויו, וע׳ ר"ן מה שחולק בזה על הרשב״א, וע׳ חי׳ הר"ן לסנהדרין דהתעורר להקשות דלמה בהך דא״ל בעל החלום של פלוני של מעשר שני לא משגיחין, דד״ח לא מעלין ולא מורידין בשלמא נדוהו בחלום ניחא די״ל דמן השמים הרחיקהו, אבל בנודר בחלום לא שייך זה, וע׳ תשב״ץ ח״ב סי׳ קכ״ח וסי׳ קכ״ט שהאריך ליישב קו׳ זאת מהך דנדוהו בחלום להך דסנהדרין, וחילק בין חלומות הצודקות שבאו לנו ע״י מלאך, ובין אותן אשר על ידי שד וכח המדמה, כמו שחלקו בש״ס ברכות פ׳ הרואה, וע׳ ירושלמי פ״ב דמעשר שני ושאלתות פרשת מקץ, וע׳ (יבמות צ"ג ע״א) והא אקריהון בחלמא קנה רצוץ לא ישבר ר״ל דר׳ חייא חייש להו, וע׳ (בכורות ח' ע״א) ר׳ יוחנן חזאי בחלמא, אבל ר״מ אשכחן בפירוש דלא חשש לחלומות אפילו בעניני הנהגה ודברי רשות לבד, אבל בדבר הנוהג להלכה והוראה כ״ע ס״ל דאסור לסמוך ע״ז, וא״כ רבינו יעקב זה דעשה שאלות חלום על שאלות והוראה, אפשר דמ״מ לא סמך דעתו למעשה, רק על מה שהוציא ממסקנת הש"ס והפוסקים לפי ההוראה המסורה לנו מפי חז"ל בקבלה:
ז
מה שהבאתי דברי מרן הכ״מ פ״ב מהלכות טומאת צרעת ה״ז, דמפני זה פסק הרמב״ם דספק בהרת קודם לשער לבן טמא, משום דלא בשמים הוא ולא משגיחין במה שאמר רבה בשעת מיתתו טמא, כ׳ הגאון מפ״ב וז״ל והנה מדברי מרן יצא לנו דין חדש, דכל שאמר תלמיד חכם דין אחד סמוך לסילוקו, יהיה בכלל לא בשמים הוא, ולא שמענו זאת אבל עיקר המאורע ברבה לא היה ידוע לשום איש במוחש, דהרי לא שמעו דברי רבה ולא הבת קול רק מה שראו את הפיתקא, והנה היכי שאמר אליהו הלכה מצד עצמו באמת לא משגיחין עליו, ואולם אם אמר בשם תלמיד חכם מעיר אחרת, ואפשר לברר הדברים בודאי מהמנינן ליה, כמו בהך (עירובין מ״ג) בהנהו שב שמעתתא דאתאמרו בצפרא בסורא, ולפניא בפומבדיתא, דאמרינן דאליהו אמרן, אלא ודאי היכי דאפשר לברר, מהמנינן באמת לנביא ששמע מפי חכם, ובלא אפשר לברר שוב הדר הדין דלא בשמים הוא עכ"ל הגאון ז״ל, הנה שכח רומכ״ת להעיר מש"ס (קידושין ע״ב ע״א) דאמרי׳ רבי ניבא קודם מותו הרבה ענינים וניבא ג״כ דר׳ אחי בר הושיעא שמתינהו להנהו דאקפי כוורי בשבתא ואשתמוד, וע׳ רדב״ז ח״א סימן קפ״ז דרבי בא לאשמועינן אפילו אם נראה לחכמים שמפ״ז שמנדין יצאו לתרבות רעה, בכל זאת לא יניחו מלדון ולעשות כהלכה, אע״פ דלפי הנראה לא היה שם רק איסור דרבנן ואפילו הכי לא חשש ועשה המוטל עליו ע״ש, אולם משם אין ראיה דהוא מ״מ לא ניבא לדינים ולמעשה רק מכח הסיפור נלמד דין אחד וכה״ג אין זה בכלל לא בשמים הוא:
ובעיקר דברי רומכ״ת רואה אנכי כי כן דעת התוס׳ (ב״ב פ׳ הספינה ע"ד ע"א) על הך דפליגי תרי אמוראי בארעא, ותרי מלאכי ברקיע, מאי כדכוד ופי׳ התוס׳ שם דאליהו אמר להם, כמו דאמרינן (עירובין מ״ג) עכ״ל, ואע״ג דאמרינן (מכות ך״ג ע״ב) על הך דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, ומקשה הש״ס מאן סליק לעילא, משמע דאין אפשרות כלל להודיע לנו דין שמים, והרי אפשר לנו דאליהו אמר לנו מן בית דין של מעלה, כמו שאמר לנו דפליגי שני מלאכי בפירוש מלת כדכוד, היינו שמה במכות מיירי לענין דבר הלכה, להנהגות ב"ד של מטה, אם חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן או לא, כגון לענין פטור תשלומין, דאם חייבי כריתות בכלל מלקות, שוב אין לוקה ומשלם, ע׳ ריש פרק אלו חלוקין, אולם אם אין מלקות בכלל כריתות, א״כ לדידן דלא קי״ל כר״נ בן הקנה אין כרת פוטר מתשלומין, ובכה״ג כיון דהלכה רווחת אצלנו לא בשמים הוא, ואסור לנו לסמוך בדין והוראה על מה שבא לנו מב״ד של מעלה או מכל דבר של מעל׳ מדרך הטבע, מקשה הש״ס שפיר מאן סליק לעילא כמו שביארתי בספרי סוף פ״א, משא״כ בדבר אגדה מצינו הרבה פעמים שאליהו אמר לנו מה ששמע משמים, כמו (סוטה דף י״ג ע"ב) לענין מיתת משה, סמליון אמר וימת משה ספרא רבא דישראל, ופי׳ התוס׳ דהוא שם מלאך, וכ׳ מהרש״א בח"א שם אליהו שמע כן משמו, וכן פרק קמא דגיטין אשכחי׳ ר׳ אביתר לאליהו א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים, וכן פ״ק דמגילה כמאן עבדא אסתר שזימנה את המן, אמר אליהו ככלהו תנאי וכלהו אמוראי וכדומה הרבה בש"ס ואגדות, וע׳ ס׳ חסידים סי׳ תתרי״ו36:
העולה מכל זה שיש לנו שלשח ענינים מחולפים, דבדבר שנוגע לדין והוראה, אין שומעין להנביא ואליהו ורוה״ק ובת קול וחולם צודק וכדומה בשום פעם, בלתי אם אינו רק בירור הדברים, וכן אין שומעין לאליהו אפילו אמר ששמע מפי ת״ח הלכות ודינים, אם אי אפשר לברר, כמו ברבה פ׳ הפועלים, ואם אמר ששמע מפי ת״ח ואפשר לברר הדברים, כמו בהך דעירובין בהנהו שב שמעתתא שומעין לו, ובדבר אגדה ומוסר סומכין בכ״מ על דבריו, הן מה ששמע מפי מלאכי מעלה, או מפי ת״ח, וכן נמי בדברים הנוגעים לבריאות גוף האדם, וענין חשש סכנה, סומכין עליהם כמו בהך (נדרים ך' ע"ב) אמר אמימר מאן מלאכי השרת תלמידי חכמים, דאי מלאכי השרת ממש הרי בקיאי בצורת הולד טפי, ואמאי אין הלכה כר״י בן דהבאי בשם המלאכים, משמע דוקא משום דבקיאי בצורת הולד הוא דהסברא דהלכה כמותם, אבל באמירת המלאכים לבד לא יספיק לגמור הלכה כמותם, וכן הענין בהך (ברכות נ״א ע״א) ג׳ דברים סח סוריאל ומלאך המות ונפסק הענין כן, בש״ע או״ח סימן יו״ד ויו״ד סימן שי״ט, דג"כ הוי סכנה ובירור, אבל בהלכה מקובלת ומפורשת או בדבר אשר תלוי בסברא, בודאי אין סומכין על דבריהם, ומצינו ג"כ (מנחות מ״א ע"א) דמאן דס"ל ציצית חובת מנא, פליגי אמלאכי דאשכחיה לקטינא ושאלו ענשיתו אעשה, שוב מצאתי בס׳ בן יוחאי מהרב רמ״ק שהתעורר בקצת דברים אלו:
ח
עוד כתב אדוני הגאון ני' דלא בשמים לא שייך רק בנביאים שבאו אחר משה רבינו, אבל במשה עצמו ראינו דמגדף שרצה ליטע אהלו בשבטו של דן, יצא חייב בב״ד של משה, מפני שהיה בן המצרי, וקשה מי הגיד לו למשה רבינו זאת, והרי קי״ל רוב בעילות אחר הבעל אפילו פרוצה ביותר, ועל כרחך דידע זאת ברוה״ק, הרי מפורש דמשה רבינו עצמו היה רשאי לדון ע״פ רוח נבואה אשר נחה עליו עכ"ל הגאון, ואולם באמת הדבר תימא דלמה באמת ישתנה ב"ד של משה, אחר שראינו שגם בית דינו דנו רק כפי התורה, וקראו למקושש ומגדף הוראת שעה, מפני שדרך אלו העונשי׳ לא היו ע״פ התורה, ואס"ד דמה שלא הניח משה רבינו המגדף להסתפח בנחלת מטה דן, שלא על פי דין תורה, למה לא קראו את זה גם כן הוראת שעה, ואפילו נאמר תורה מגילה מגילה ניתנה, היינו שלא פירשה והבינה משה לישראל בזמן אחד כמו שיתבאר בסמוך, אבל בזה ליכא פלוגתא כלל דבשעת קבלת התורה בסיני, במשך שעלה משה למרום, קבל כל התורה כלה, הן שבכתב והן תורה שבע״פ, וא״כ כבר קיבל הדין דלעולם אין חוששין לבנים משום ממזרים, ולמה דחה את המגדף מנחלתו, אכן כבר כתבתי מאמר בירור אליהו, לענין מה שדנו ב"ד של משה ע"פ עומר המן, בעבד שנגנב, ולענין ספק בן ט׳ לראשון וז׳ לאחרון, דבדבר שעושין ב"ד רק מפני שנעלם מהם מעמד ומצב הדבר, בזה יכולים לברר, ומפ״ז היה סומכין על מה שאחר הטבע, וכן יסמכו בזה על אליהו להבא כמ"ש שם, כן גם כאן סמך משה ע״פ הנבואה שביררה לו כי איש זה נולד מטיפה שנזרעה מן המצרי, ועשה משה מעשה אע״ג דקי״ל בכ״מ רוב בעילות אחר הבעל, כמו שבירר עומר המן דזה היה בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני, וכן לברר הדברים ע"י בת קול קי״ל דמשיאין אשה על ידו, דגם כן אינו רק בירור, ורק להמית אדם כיון דצריך דוקא שני עדים, ובירור לחוד אינו מועיל, ומפ״ז גם בירור נבואי אינו מעלה ומוריד, וכן נמי לענין קידושין דקי״ל דהיא והוא מודים ג״כ אינו מועיל, רק שני עדים בעינן שתתקיים הקידושין, ומפ״ז גם כאן אינו מועיל בירור לבד37 אבל בעגונא ובדיני ממונות הלכה בידינו, דלא אברי סהדי אלא שלא יוכל לשקר, ואם נודע לנו בירור בלא עדים נמי מועיל, א״כ גם בירור ע״י נביא ורוה״ק מועיל:
ט
לפרק שני מאמר בירור אליהו
הנה חכם אחד מופלג ושלם במדע טען טענות נגדי במכתבו אלי כתוב, נגד היתר נאמן שתקעתי בפרק זה בהוראה, דבירור מעמד ומצב הענין יוכל אליהו ע״פ כח נבואי לברר, אולם להורות אין בידו על פי כח נבואי, מפני שמתנגד לעיקר שנתנה תורה לא בשמים הוא, והנני מעתיק בקיצור לשונו וז״ל, ראשונה לא הבינותי מה ירצה רומכ״ת במלות מעמד ומצב הדברים לפי אמתות מציאותם, כי לפי דעתי כל ספק מוסב על העלם מעמד ומצב הדבר, דרך משל בעניני איסור והיתר, יהיה הספק אם הדבר אשר אנחנו דנין עליו הוא במעמד איסור או במעמד היתר, והדמיון במחלוקת ר׳ יוסי בר׳ יהודה וחכמים בנקבה המרה (חולין מ״ג) לר״י בר״י טרפה משום שבהמה זאת הוא במעמד אינה יכולה לחיות, ולחכמים היא במעמד יכולה לחיות, ואם דעת רומכ"ת שרק בהעלם סיבות המתנגדות מושגות בשכל, ואין אנו יודעים להכריע שני חלקי הסותר אחד על חבירו, בזה אין יכול אליהו להכריע, אולם בהעלם סיבות מהצדדים אשר מולידות הספק, בזה יוכל אליהו להכריע, אכן אחת אשאל מאתו, על מה הטביע רומכ״ת יסודו בזה, מה לנו לחלק אם שני צדדי הספיקות נמשכות אחר סיבות בלתי מבוארות, או נמשכות אחר טענות מתנגדות מבוארות בשכל, ואין בידינו להכריע, ומדוע נשלל ממנו הכרעה בפנים השני, ונאמין לו בפנים הראשון, ועוד הלא ש״ס מפורש (ב״מ קי״ד ע"ב) אשכחי׳ רבה בר אבוה לאליהו אמר לי׳ מנין שמסדרין לבעל חוב, א"ל גמר מיכה מיכה מעירוכין ע״ש, ראינו שעסק אליהו ג״כ להכריע בספיקות הדינים עכ״ל השואל:
וזה מה שהשבתי לו, ידידי, רואה אנכי שעדיין לא ירד רו״מ לעומק הסברא אשר יריתי פה לאבן פינה, לכן מוכרח אנכי להאריך קצת להסביר על נכון ביתר שאת ויתר עוז, למען לא ישאר שום ספק ונבוכה, ומקורם אראהו שבעיקר חילוק זה, כבר דרך בו שר התורה הגאון בעל משנה למלך פ״ט מה׳ אישות סוף ה״ו, ורמז בקצרה לחילוק זה ע״ש, אולם לא הביא הראיות אשר יחדתי להם בספרי, ועתה אבאר קצת ללבן הדבר בדמיונות קרובות לנו, ומזה יקיש על השאר, שתי חתיכות אחת כשרה ואחת טרפה שנתערבו, בענין שאין להכיר איזה כשרה ואיזה טרפה ויבא איש המוני אחר ויקיף חתיכה זאת לבהמה הכשרה, ועל ידי עוצם חוש הראות ובקיאתו בענין זה, יכיר כי חתיכה אחת דומה ממש להבהמה, ואין ספק אצלו כי חתיכה זאת מבהמה כשרה היא נפרדת, הנה לפי ההלכה דמקיפין בריאה (יו״ד סי׳ ל״ו) ולפי הכלל דעד אחד נאמן באיסורין, נאמין לו ויהיה הרשות לנו לאכול החתיכה, אשר היה עליה שם ספק מקודם מחמת התערובות, וכן קי״ל (יו״ד סי' צ״ח) בתערובות טעמים, מועיל לנו קפילא ארמאה מפני דלא מרעי אומנתו, והנכרי הזה וההמוני הזה, אשר אנו עושים מעשה ע״פ דבורם, הנה לא יעלה על דעת שום איש שהמה המורים בחתיכה זאת, ודבורם נקרא הוראה, כי בודאי אין בידם ללמד ולהורות, ואינם רק מגלים לנו דבאופן הזה שנתברר אצלו איזהו איסור ואיזהו היתר, לא אסרה תורה מעולם:
אבל בדבר שנעלם מאתנו ההכרעה, מצד הדרשה או מצד הסברא, כמו במשל שהביא רו״מ, הנה הכרנו המרה בחוש וראינו כי נחסרה בבהמה זאת ואין על העדרה שום ספק לנו, רק הספק תלוי בחוק המקובלות, אם גם חסרה המרה הוא בכלל הטריפות שאסרה התורה או לא, ועתה מה יש בכח איש המוני לברר באופן הזה הרי בירורו אינו מועיל בדבר שנראה לעינים לכל העולם, והספק אם הוא בכלל טרפה אינו בידו ג״כ לבצע הדבר ולומר חוות דעתו ולא גרע שוב כח אליהו ע״י הכרתו וחכמתו אשר נשפע בו מכח רוח נבואי, ובפינה הראשון שאמר שיודע שחתיכה זאת כשרה, נאמין לו, ובפינה השנית אם יבא אליהו אלינו ויאמר בא אלי ברוה״ק שדבר זה אסור או מותר, ולא יגיד סברא וראי׳ לדבריו, זה הוא מתנגד להכלל שנתנה תורה לא בשמים הוא, ואין נביא רשאי לחדש, וכיוצא בזה מצינו (יו״ד צ"ח ס"ג) לענין ספק חסרון ידוע, דקי״ל דאינו נופל בגדר הספק, מפני דאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר ע"ש בטו״ז, ראינו דאם אפשרות מפנים רחוק לבא אל בירור הדבר שוב זה אינו נופל בגדר הספק מה שנעלם מאיש אחד פרטי, ורק בנעלם הדבר מכל מין האדם יחד, זה מקרי ספק, היינו מפני שנפסקה הנבואה מאתנו ולא ניתנה התורה למלאכי השרת רק לבני אדם לפי התנהגותם בהילוך וסידור הטבע, ומפ"ז כל שאי אפשר להתברר לפי מעמד האנושי נקרא אצלנו ספק, ואין אנו דנין על אפשרות בירור למעלה מטבע אנושי, אולם לעתיד שתהיה הנבואה מצויה אצלנו, כמו שיעיד לנו הכתוב שנאמר והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו׳ (יואל ג׳) אזי כל הספיקות שיהיו במהות הדבר לא יהיו נקראים ספיקות, דיהיו ספק חסרון ידוע, מפני שיהיה אז אפשרות לבירור, ע״י הבטה נביאות אשר כחה עכ״פ כהשגה חושית:
ומזה הענין הם כל הענינים שהבאתי בספרי שם, ואנכי מוסיף פה עוד (פסחים ט״ו) איך נשרוף התלויה עם הודאי, שמא יבא אליהו ויטהרנו, וגם בירושלמי רפ״ק דברכות לכשיבא אליהו ויאמר זה בין השמשות מאן פליג, היינו מי חולק על נביא מוחזק, אשר יבא להגיד אימת יום ואימת לילה, וע׳ תוס׳ (מנחות ס"ד ע״א) ד"ה ואפילו נתכפר שאפשר שיגיד לנו אליהו אם הוא כחושה בבני מעיים, וע׳ תוס' (חולין ל״ח ע״ב) ד״ה זה פרוש למיתה, דאצטרך קרא מיוחד אם יבא אליהו ויאמר, שיציאת נשמה מהאם, והולדת הולד היו כרגע אחת מבלי קדימת אחד על חבירו ע״ש, ראינו דלא חשבו ידיעה נבואית לדבר רחוק עד שהצריכו קרא מיוחד ע״ז, כיון שתהיה ענין נבואה נחוצה להנהגת ישראל לעתיד, וא״כ תהיה אפשרות אז לבירור אחר בלא השגה חושית, וע' עוד דברי החלקת מחוקק ה׳ קידושין סי׳ ל״ה ס"ג שהבאתי שכ' שאם יבא אליהו ויאמר שהאמת כדברי העדים רק שהחסרון מצדנו א״כ מידי ספק קידושין לא נפקי ע"ש:
ואולם מה שבא בהשגת רו״מ מהך (דב״מ קי״ד) דחשיב אליהו גמר מיכה מיכה מעירוכין, הנה ראיתי כי לא ע׳ רו״מ בעיקר הדברים בספרי, וכי אני אמרתי ושללתי שאליהו לא יהיה חכם בחכמת התורה כלל שלא יבין לדרוש בי״ג מדות שהתורה נדרשת, או שיהיה נעלם מאתו דרכי הבנת המקרא והסברא כשאר חכמי הדור לא אמרתי רק דבהשגת הנבואה אסור לו להורות, אבל במה שנוגע מצד ידיעתו בחכמת התורה, אינו נופל משאר חכמי הדור כמ"ש בפ״א ״ואכן צריך שתדע שאע״פ שנתאחדו שתי המעלות באיש אחד, היה מתנהג בכל אחת לפי משפטה וחוקתה, ולא היה מערבב הדברים, ובעת שנחה עליו רוח ה׳, אמר כל הדברים שקבל מרוה״ק, ובעת שהיה דן והורה היה מתנהג בהוצאת הדינים ע"י המדות הנדרשת, כמו שיתנהנו שאר חכמי דור ע"ש״ ועתה הנה בהך דשמין לבעל חוב ראינו דלא בא אליהו מכח נבואה, רק מכח דרשה גז״ש מיכה מיכה, וכאשר ספרו חז״ל שאליהו היה שכיח בישיבות א"י ובבל, ולמד אצלם והיה נחשב כשאר חכם מחכמי הישיבה, ומזה המין המה כל דינים הנזכרים (פ"ק דברכות ג׳ ע״א) שמתפללין בדרך, ומתפללין תפלה קצרה, ואין נכנסין לחורבה ע״ש, וכדומה כל אלו הדברים לא אמרם מטעם הנבואה, ומזה המין הוא ג״כ מה שהבאתי בפנים מהך (בכורות (פ״ד) [כ"ד] ע״א) עד יבא ויורה צדק לנו נקט לשון ויורה, היינו מצד חכמת התורה אשר בו ויקרא מורה בפינה זאת לא מנבא, וכן (מנחות מ"ה) אליהו עתיד לדורשו וכן הך דכ׳ רש״י (חולין ל״ו ע"א) חולין לעולם משמע, פרש״י עד שיבא אליהו, ושם ג״כ אינו ענין בירור, רק פלוגתא דדינא, אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ומ״מ הכרעת אליהו יהיה באלו הענינים, ע״י ראיות וסברות כשארי משא ומתן של הלכה ע״י חכמי הדור, ועיקר קו׳ הש״ס (שבת ק״ח ע״א) מאי דאמר עד שיבא אליהו ויאמר, היינו דאם היה נאמר עד שיבא ויורה, לא היה מקום להקו׳ דלא בשמים הוא, אולם לשין ויאמר משמע שאמירתו לבד תספיק בלי שום ראי׳ נוסדת ע״פ התורה והסברא, ומפ"ז שאל הש"ס מה עד שיבא ויאמר ופרש"י איסור והיתר אין תלוי בו דלא בשמים הוא, ואם יבא מצד חכמתו נופל הלשון עד שיבא ויורה או וידרוש38:
ומה שהביא רו״מ מהך הדמיון דנקבה המרה, אחשוב שבירר לו ראיה זאת, להראות שגם ספק טרפה הוא ספק במציאות הדבר, דעיקר הטרפות מפני שאינה יכולה לחיות, וא״כ יודע אליהו זאת אם יכולה לחיות בחולי זה, הנה נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה סי׳ צ"ח מובא יו״ד סי׳ נ״ז דודאי טרפה, ששהתה יותר מן י״ב חודש אינו מועיל ולא נתכשרה ע״י כך, ועובדא שלו היתה ביתרת אבר שחי יותר מן יב"ח, והטרפות כלם המה רק הלכה מסיני, ואין משגיחים על המקרים הרחוקים, ועיין (חולין נ״ד) בהך דמחו להו בכוליא ובגיד הנשה ומתו, דסבר למטרפי׳, א"ל וכי להוסיף על הטרפות הוא בא, אין לך אלא מה שמנו חכמים, וע׳ רמב"ם פ״י מה׳ שחיטה הי״ב וז״ל ואין להוסיף על הטרפות כלל, שכל שארע לבהמה וחיה חוץ מאלו שהסכימו בבתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע מדרך הרפואה שאין סופה לחיות, וכן בהי״ג כ׳ שכל אלו שאמרו חכמים שהוא טרפה, אע״פ שיראה בדרכי רפואה שמקצתן אין ממיתין, ואפשר שתחיה, אין לך אלא מה שמנו חכמים ע״ש, וע׳ סי׳ ל״ג ביו״ד מה שטענו על הרמב״ם שהטריף ניטל לחי העליון, אחר שלא הוזכר בין ח"י טרפות למה לנו להוסיף, עכ״פ אם יבא אליהו ויאמר דחסרון המרה יכולה לחיות יב״ח, מ״מ אם היתה בכלל טרפות המסורות, לא יועיל דבורו מאומה, ואין לברר דינים אלו רק דרך דרשה וסברא כשאר הוראות המסורות רק לב״ד לבד:
י
על מ"ש בהג״ה ד׳ ה׳ לענין דברי הרמב״ם בנתחזק דנין ע״פ עד אחד אפילו מלקות, כ׳ הגאון מפ"ב הנה כדברי הרמב"ם מבואר ברי״ף ס״פ החולץ גבי׳ אשתמודעינהו דאחוה דמיתנא ע"ש, וכן מוכח פ' אם אין מכירין דעד אחד נאמן בעדות קדוש החודש, והמחלל יו״ט בעדים לוקה אח״כ מן התורה בלי ספק, וע׳ חי׳ רמב״ן רפ״ק דגיטין, כתב דליכא למילף עד אחד נאמן באיסורין, מן וספרה לה דאשה נאמנת על ספירת נקיים דהתם כל האיסור נתחזק רק על פיה, ומפ״ז נאמנת ג״כ לספור לעצמה, וקשה א״כ מלקות וחטאת בנדה, היכי משכחת לה, אלא ע״כ כיון שהוחזק על פיה לוקין אח״כ ג״כ, הרי ראי׳ שאתחזק מלתא בכל התורה עכ"ל הגאון הנ״ל, הנה מהך דר״ח אין ראי׳ כלל דטעמא דהתם לאו משום נתחזק, רק משום מלתא דעבידי לגלויי, ובכה״ג אין זה בגדר עדות כלל, כמו שהאריך הרמב״ם בסוף ה׳ גירושין, דע״כ צריכין עדות רק כדי לברר האמת מתוך השקר, ואם הגיעה לנו ידיעה ברורה בלא עדים ג״כ מועיל, וכאן מטעם זה האמינו עד אחד דהרי עבידי לגלויי ויתפס בשקר, ואין זה מטעם נתחזק, רק דבכה״ג לא הצריכה התורה הגדת עדים, כיון שניכר דבר האמת בלא אמירתם, וע׳ ירושלמי ראש השנה ר"פ אם אין מכירין דדייק מהך דיומא. הרואה אומר ברקאי, ומקשה וע״א נאמן באיסורין שניא הוא שאת יכול לעמוד עליו, ומקשה וחש לומר עד דהוא עליל ונפק הוא מנהרא, היינו דלא הוי עבידי לגלויי כל כך דמימר אמר אחר כך נההוה יום - ומכאן ראי׳ לשיטת הרב נו״ב מה״ק חאהע"ז סי׳ ל"א, דבעד מפי עד ומפי שפחה דלא שייך עבידו לגלויי, דיכול לתרץ דבריו דשמע מפי חברו, ולא יתפוס בשקרו לא מועיל עבידו לגלויי, להאמינו על ידי זה, וכן הוא שיטת הריב״ש סימן קנ״ה - ומשני חכימא לי׳ מלתא, והיינו דניכר גם למטה בשעה שהוא אומר שכבר יום הוא, וקאמר בירושלמי דמכאן אם אמר אחד נולד בשבת מלין על פיו ע״כ, והנה שם ע״כ לאו מטעם נתחזק אתינן עלה דהרי עיקר העדות היתה שנולד בשבת, כדי למול אותו בשבת, ולא נתחזק לידתו ביום שבת עדיין לשום דבר, ומכל מקום ראינו דמהימן, אלא ודאי דלאו מטעם נתחזק הוא, רק בדבר העומד להתברר, אין זה נופל בגדר עדות, וע׳ (ש״ך ח״מ סי׳ מ״ו ס״ח) מה שכ׳ על דברת התוס׳ (כתובות ך״ב) ד״ה ערעור פגם משפחח גלוי מלתא בעלמא, והקשו בתוס' הרי כיון ששנים מעידים שהוא בן גרושה, וא״כ לעולם לא יתברר הדבר דהרי תרי כמאה, והקשה הש״ך הרי כ׳ התוס׳ (יבמות פ"ז ע"א) דבדבר שידוע לכל העולם לא שייך תרי כמאה, וע' נו"ב מהד״ק חאהע"ז סי׳ ס"ה שהקשה קו׳ זאת בשם גאון אחד, ונעלם ממנו כי כבר הקדימו הרב הש״ך כאן, עכ"פ בירור גמור עדיף משני עדים, ואין זה נופל בגדר נאמנות רק דנחשב כאלו מברר דבר חושי על עץ שהוא עץ, או בענין מספרי שאין להכחיש אותו, וזה הוא כח כל הסברא מן מלתא דעבידי לגלויי39:
יא
מה שהחלטתי בפרק בירור אליהו ה׳ ע״ב דאם בא נביא ואמר, פלוני חלל השבת אין דנין על פיו לחייב העושה מיתה אף על גב דאינו רק בירור, מפני דדוקא שני עדים בעינן לענוש את האדם והבירור בלבד לא יספוק, הנה ראיתי דבר ברדב״ז ח״ב סי׳ תרנ״ב שסותר לכאורה כלל זה, וז"ל שאלת הא דקים לן שאם יקום נביא מוחזק, ויצוה לעבור על מצות התורה חוץ מעכו"ם דשומעין לו, וקשה עליך לקבל שאם יקום נביא מוחזק ויאמר, מצוה להרוג פלוני או עיר פלונית, ואיך נשמע לו, כיון שאין נראה לב״ד לעשות כן, ואפילו אם אמר כך נאמר לי מפי ה' הרי אמרו לא בשמים הוא, וכאן שאין הדין נותן להרוג רק בעדים והתראה, איך נשמע אל דברי הנביא לעבור על מה שכתב בתורה ולא די לנו זאת אלא שאמרו חז״ל דמצוה לשמוע אליו בזה, תשובה גם בעיני יפלא, עד שעלה בדעתי שאין הדברים אמורים, רק במצות שבין אדם למקום, אבל בין אדם לחבירו אין שומעין, אלא שראיתי דגרסינן (סנהדרין סוף פ׳ הנחנקין), בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו, חוץ מעבודה זרה הרי לך בהדיא שאין להוציא מן הכלל רק ע"ז, אבל שאר כל התורה לא, והטעם דמי שצוה על המצות, הוא שצוה אליו תשמעון, וכיון שמצוה לעבור ויש לו טעם לקיום התורה והמצות, כמעשה אליהו אליו תשמעון אפילו להרוג נפש, ודומה למה שאמרו בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, לפי הוראת שעה לעשות גדר לתורה ולמצות, כך נ״ל עכ״ל, הנה ראינו שהחליט הרדב״ז אפילו להרוג את האיש הורגין על פי דברי נביא לבד:
אולם כשנחקור היטב נראה, דאין כאן סתירה לדברינו, דבודאי אם דברי הנביא באו בפרטות רק להרוג את איש פלוני, זה הוא עיקר המצוה דאליו תשמעון, ואפילו ב״ד עושין כן בהוראת שעה, אכן אם באו דבר הנבואה בסתם נודע לו שזה הרג את פלוני ולא פירש שה׳ צוה לדונו במיתה, ואומר בנבואה רק את העבירה שעבר ולא העונש, הנה גמר דינו של זה אינו תלויה רק בב"ד לבד, אשר מחוייבים להתנהג בעונשו כדין תורה, אזי אין דנין אותו במיתה, ואם אמנם שאסור לספק בנבואתו שפלוני הרג את הנפש, מ״מ זה לבד אינו מספיק, ואפילו באומדנא יותר קרובה אם נעדר לנו שני עדים קי״ל אין הורגין כמשל שהביא רבינו בס׳ המצות מל״ת ר״צ, ואין בידינו לגמור דינו למיתה בשום פנים, אבל אם בא נביא בשליחות ה' בפרטות וביחוד על העונש שה׳ צוה להרוג את פלוני אזי אין מתעצלין בדינו, ולא גרע משאר הוראת שעה שעוקרין דבר מה״ת לשעה, וז״פ וברור:
אכן דברי הרדב״ז תמוהים בעיני מצד אחר, דבלשון השאלה נזכר ואיך נשמע אליו כיון שאין נראה לבית דין לעשות כן אפי׳ בהוראת שעה, משמע דס״ל כשיטת התוס׳ שהבאתי בספרי דף ז' ע״ג, דנביא א״צ למגדר מלתא, ומיד שבא במצות ה׳ חייבים להקשיב בקולו, אפילו לא היתה בזה נחיצת שעה, ואיך מסיים אח"ז הרדב״ז בסוף דבריו ודומה לזה שאמרו ב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין בהוראת שעה ולעשות גדר לתורה, הרי מראה דעתו דדוקא הוראת שעה ומגדר מלתא נחוצים בעקירת דבר מן התורה, אבל האמת יורה דרכו דרדב״ז ס״ל כשיטת התוס׳ שהבאתי בספרי פ"ה דף יו"ד, דלהנביא מאמינים לדבריו שיהיה מגדר מלתא, כמו בהך דאליהו בהר הכרמל, אבל חכמים אין עוקרין דבר מן התורה רק במגדר מלתא גלויה, וכוונת השואל ברדב״ז היתה כיון שאין לב״ד נראה לעשות כן אפילו בהוראת שעה, היינו שהם אין רואין נחיצת העקירה, ומסיים הרדב״ז אע״פ שהב"ד אין יודעים את הנחוץ וההכרח בשעתם, מ״מ נאמין להנביא שיגיע מזה הטבה כללית לאומה וזו ברור בדעת הרדב״ז:
יב
לפרק שלישי מעניני הוראת שעה
מעניני הוראות שעשו השופטים והנביאים ע׳ ראב״ד פי״ג מה׳ שמיטה ויובל הלכה י' הא דנטלו כהנים משלל מדין הוראת שעה היה ע״ש, והנה חוץ מה שהזכרתי בספרי מה שצוה יהושע את סוסיהם תעקר, ואם צער בעלי חיים דבר תורה, א״כ איך עשה זאת יהושע לצוות לעבור על איסור תורה, ע״כ צ״ל הוראת שעה היה, וע' תשובת בית יעקב סי׳ קכ״ט שהתעורר באמת, מדוע לא הזכיר הש״ס בהוראת שעה רק אליהו בהר הכרמל, ולא הזכירה שם הבריית׳ עשיות יהושע שעבר על איסור תורה צער ב"ח, וכ׳ לתרץ כי ענין צער ב״ח אין מבורר כ״כ לאיסור תורה, משא״כ שחוטי חוץ איסור מבורר הוא גלוי לכל, וע׳ ילקוט תהלים ס׳ ומדרש נשא פי״ד לי גלעד ולי מנשה, אם בא אדם לומר מפני מה בנה יהושע מזבח בהר עיבל, והלא המשכן קיים, אמור לו אני שאמרתי ובנית שם מזבח לה׳ אלהיך מזבח אבנים, יהודה מחוקקי זה דוד, אם יאמר לך אדם למה הקריב דוד בשעת איסור במה, שנאמר ראה הבקר לעולה, אמר אלקים אני הוא שאמרתי להקם לה׳ מזבח, ראינו לדעת המדרש מזבח יהושע ודוד הוראת שעה היו, אע״ג שלא הוקם עדיין המקדש בירושלים והותרו במות, ע״כ לומר דס״ל להמדרש דאף קדושת משכן אין אחריה היתר, ע׳ ירושלמי פ"ק דמגילה ודברי הרב יפה מראה שם, והש״ס בבלי לא חשוב אלו להוראת שעה, אפשר ג״כ כתי׳ הבית יעקב, שאין האיסור מבורר כל כך, אחרי שפשטות המשנה (זבחים ק״ב) דעד שלא הוקם המקדש הותרו הבמות, ולא היה זה נגד התורה, וא״צ לבא מטעם הוראת שעה, ומפ״ז לא חשבו בברייתא רק אליהו בהר הכרמל:
אבל יש לתמוה על ענין האלה שהיתה במשכן השם בשילה, כדכתיב ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש השם, וקשה הרי איסור המצבה ואיסור נטיעת אילן במקדש לעולם עומד, בין במקדש בין במשכן נוב ושילה וגבעון, אע״פ שלא הקריבו קרבן, ע׳ רמב״ם פ״ו מה׳ עכו"ם ה״א, וזה היתה עיקר הכעס על בני גד ובני ראובן, שעשו ביד רמה להקים מצבה, אע״פ שלא הקריבו קרבנות על מזבח שבנו, מ״מ היתה מצבה להתאסף שם וזה אסור, וכן הוא שיטת הספרי הביאו מרן הכ״מ פ"ו מה׳ עכו"ם ה״ט, דנוטע עץ אפילו בהר הבית אסור בלאו, ואיך הניחו האלה אצל משכן ה׳, ועוד הקושיא עצומה הנה לא מצינו שהיה משכן רק בשילה ונוב וגבעון, ואיך הזכיר הקרא מקדש ה׳ בשכם, וכן יוקשה מה שמצינו במלחמת גבעה ויבכו וישבו לפני ה׳ בית אל, ויעלו עולות ושלמים, וכן מצינו ביום השני ויבא העם בית אל, ויבכו בכי גדול ויבנו מזבח ויעלו עולות, וקשה הרי לא מצינו מעולם המשכן בבית אל, וגם ראינו שבנו מזבח, ורד״ק כ' דבעת הזאת היתה המשכן בשכם, אולם לא מצינו זאת בשום מקום שיהיה משכן ה׳ בשכם והאמת כי מצינו ברשב"ם פ׳ ויחי על קרא עד כי יבא שילה, הכוונה על שכם כי באו שמה להמליך את רחבעם, ושם נתחלקה המלוכה, ושילה ושכם ובית אל קרובים זה לזה, ושם יש חלקה גדולה ואלה גדולה הנודעת היום לנו, כמ"ש (שופטים ך"א) חג לה׳ בשילה וגו', אשר מצפונה לבית אל וגו׳, העולה מבית אל שכמה, וכן נאמר בד״ה ויבאו אנשים משילה ושכם ושומרון, וע׳ רמב"ן פ׳ וישלח על קרא ויבא יעקב שלם עיר שכם, ועיקר המשכן היה בשילה, אולם כיון שסמוכין היו המקומות אלו זה לזה, נקרא גם בית אל ושכם לפני ה׳, וא״כ האלה היתה בין שכם לשילה, ולא היתה כל כך סמוכה למקדש ה׳, שיהיה בכלל איסור דלא תטע אשרה, ועוד יש לתרץ שהמשכן בא בגבול האלה, שהיתה אלה קודמת לה בזמן, שעדיין היתה בימי יעקב שהטמין שמה את אלהי נכר, ואולי אין איסור רק ליטע אילן חדש אצל מזבח, ולא מה שככר נטעה מקודם:
וענין המצבה ע״כ צריך לומר הוראת שעה היתה, וכן ענין פלגש בגבעה מה שרצו בני ישראל לדונם בהרג ואבדן את אנשי גבעה, היה בכלל אותן שמכין ועונשין שלא מן הדין, כי לא נתחייבו מיתה על ביאת הפלגש, וגם לא הרגו אותה בידים רק גרמו מיתתה, ובאופן זה אין כאן עונש ב״ד, רק באו לעשות סייג וגדר לד״ת, וכן כתב רמב״ן פ׳ וירא, ואפילו לדעת מהר״י אברבנאל בס׳ שופטים שהאשים אותם בחמשה עבירות גדולות בכל זה הודה, שאין עונשין של אלו היו ע״פ דין תורה רק ע״פ הוראת שעה משום סייג וגדר, וכן בענין הנביא זקן מבית אל (מלכים א׳ י״ג) ואע"ג דהיה נביא שקר, מצינו שדיבר ה׳ עמו, בשעה שהיו יושבים בסעודה, (סנהדרין ק״ג) אמרו גדולה לגימה כי השרה ה׳ שכינתו על נביאי הבעל, והנה בע״כ לא היה עדיין עבודת הבעל בזמן ירבעם, רק עגלי זהב שהיתה עבודה לשמים, וע׳ מהרש״א שם בח״א, ועכ״פ נהג על פי התורה כשורה, כיון שדיבר הקב״ה עמו, ואיך נשא את גוית הנביא עדו על החמור, הרי קי״ל מת מצוה קונה מקומו, והוא מן עשר תקנות של יהושע ע׳ (ב״ק ע"ב ע״א) וא״כ נביא עדו היה נכרי כאן, ולא היו לו קרובים שיתעסקו עמו, וכבר אמרו לר״ע על כל פסיעה ופסיעה כאלו שפכת דמים, ע׳ תוס׳ (כתובות דף י״ז ע״א) ואיך עשה נגד תקנת יהושע, והנה מה שלמדתי רש"י (חולין וא"ו ע״ב) דאין קוברין צדיק אצל רשע מן הך דמלכים, ויקברו איש ויחי ועמד על רגליו, ורש״י (סנהדרין מ״ז ע"א) כ׳ דאותו שחי היה נביא זקן מבית אל, וא״כ אין לטעון מזה אם לא נהג בדת ישראל אחרי דהש״ס קורא לו רשע, ולא היה ראוי שיהיה שכנו של אלישע, אולם דברי רש"י בסנהדרין תמוהים וכבר תמהתי עליו:
יג
מה שחלקתי בין אם עשה הנביא בעצמו דבר שנוגע אליו לבדו וענין זה הוא נגד התורה, שזה אין צריך בחינה לנביאתו, ובין אם מצוה לאחרים שיעשו נגד התורה דאז צריך לתנאים דמגדר מלתא, והוא כעין בחינה לנביאתו, הנה מצאתי חילוק כיוצא בזה בהקדמת הרמב״ם לפי׳ המשנה ״אף על פי דנביא שמתנבא לטובה אינו חוזר לרעה, ואם מתנבא לרעה יוכל לחזור לטובה40 זה דוקא במה שמנבא לאחרים, אבל במה שנוגע לנביא (שצמו) [עצמו] יכול הקב״ה לחזור אפילו לרעה, ומפ"ז ירא יעקב ויאמר שמא יגרום החטא, אף על פי שכבר באה עליו הבטחה לטובה, מ״מ יוכל להיות שיגברו העונות, ולא יתקיים הטוב ההוא, אבל במה שבא להבטיח לאחר מאמר מוחלט לטובה בלא שום תנאי, ואח"כ לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל, בשביל שלא יהיה נשאר לנו שום ענין לקיים בו אמונת הנבואה, והקב״ה נתן לנו עיקר בתורתו שהנביא נבחן כשיאמינו הבטחתיו עכ"ל" וזה הענין היה ג"כ באליהו שהיה כהן לפי דעת חז״ל (ב״מ קי״ד ע״ב) מ״מ טמא עצמו לבן הצרפית, אע"ג שכבר מת, והתוס׳ שם התעוררו באמת על זה, ותירצו שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר לטמא משום פקוח נפש, וכבר התעורר הרדב״ז בתשובה ח"ה סי׳ ב״א ר״ג וז״ל וקשה לי חדא שאין סומכין על הנס, ועוד א״כ לא היה פקוח נפש ואם היה פקוח נפש א״כ לא היה ברור לו שיחייהו עכ״ל הרדב"ז, אולם הפי׳ הברור בדברי התוס׳ שהיה ברור לו שיחייהו, רק על אופן זה על ידי שישים פיו על פיו, ועיניו על עיניו, והתוס׳ ס״ל דאף במה שנוגע אליו לבדו, הותר לו לעבור על ד"ת אע״פ שאין כאן הטבה כללית, ומפ"ז הצריכו לבא משום דגבי׳ פקוח נפש הותרו כל עבירות שבתורה, וע׳ תשובת בית יעקב סי׳ ק״ל בביאור דברי התוס׳ הללו, ולפי שיטתי א״צ לכל זה דבמה שנוגע להנביא לבדו ואין לאחרים חלק אתו הותר לו לעבור על התורה, אפילו בדבר שלא יצמח אחר כך היתר, כמו בבשר שהביאו לו העורבין אע״פ שאיסור שחיטת מומר לעבודה זרה אסור לדורות, מ״מ כיון שהיה ע״פ הדיבור אסור לספק בנבואה, ושיטת התוס׳ דאף במה שנוגע לנביא עצמו אסור לעבור על ד״ת, אם לא במגדר מלתא והצריכו בזה שטמא לבן הצרפית מטעם שיצמח אחר כך היתר גמור משום פקוח נפש41:
ועוד יש ראיה לזה דבינו לבין עצמו א״צ למגדר מלתא, שראינו באלישע שקלל התנוקות בשם ונהרגו שנים וארבעים ילדים, (בסוטה פ׳ עגלה ערופה דף מ״ו ע״ב) מקשה הש״ס מה וירא ויקללם ופי' מהרש״א דקו׳ הש״ס היינו, דהרי אסור בלאו דלא תקלל חרש, וקאמר רב ראה ממש היינו שלא קללם בפה, ושמואל אמר ראה שנתעברה אמם ביום כפור מהם ואין בהם לחלוחית של מצוה, ומפ״ז קללם דראי׳ נביאות היתה כאן, מה יהיה מהם בסופם, ולכאורה קשה דמ"מ איך הותר לו לעבור על לאו של תורה, ע"י ראיה נבואות בלא שום מגדר מלתא אלא ודאי כיון שלא בא הנביא לצוות לאחרים, רק הוא עשה בעצמו ומותר לו לסמוך בכה״ג על ראי׳ נבואית, וכן ראינו כי ה' צוה ליחזקאל להעביר תער על בשרו ועל ראשו, ועבר על לאו דלא תקיפו, וע׳ מורה נבוכים פמ״ו לשני שהתעורר באמת בזה איך יצוהו ה׳ לעבור על שני לאוין, אכן יחזקאל היה מוכרח לשמוע להנבואה כיון שהצווי נוגע רק אליו לבדו, ובזה חייב בכל עת לשמוע לדבור שבא אליו בנבואה:
יד
והנה הגאון מפ"ב תמה על מ״ש בהג"ה הרי הושע לא היה כהן וישראל מותר בזונה ומה קול הרעש שהרעישו על מה שלקח הושע זונה, וכ׳ הגאון הנ״ל וז״ל תמה אני על גודל בקיאתו של פרו״מ שנעלם ממנו ש״ס מפורש (פסחים דף פ״ז ע"ב) שבניו ממנה היו ספק ממזרים, והקשה שם ברש"ל הרי רוב בעילות אחר הבעל, ותי׳ הכא שהיה זקן שאני, ונ״ל דר״ל זקן וגם פרוצה ביותר, אבל בחדא מלתא לא נאסרו הבנים, עכ״פ מבואר שהיתה מזנה תחתיו ברצון, ובכה"ג אף לבעלה ישראל נאסרה עכ״ל הגאון הנ״ל, הנה בעיקר חילוקו של רומכ״ת מפני שבעלה זקן חוששין יותר לבני', לא ידעתי שום מקור דהטעם דרוב בעילות הם אחר הבעל משום דבעלה משמרה, כמו דאמרינן (סוטה ך״ז) וע׳ ב״ש אהע״ז סי׳ ד׳ ס״ק ך״ו ובודאי גם דינו של זקן לא נשתנה, וע׳ תשובת נו״ב מהד״ק חאהע״ז סימן ס״ט שהתיר אפילו בעלה חולה, מ"מ אמרינן שנתעברה מבעלה, ומכ״ש הזקן דלא גרע בשביל זה כח החזקה, והא דדרשו חז״ל שם וילדי זנונים שבניה מהושע יהיו ממזרים, היינו מכח הנבואה נאמר לו כל זה, אבל בל״ז אפילו פרוצה ביותר כשרים הבנים ולא נאסר פרוצה ביותר רק לכהונה, וע׳ נו"ב מה"ת חאהע״ז סי׳ ב׳ שתמה על הב״ש דמש״ס סוטה שם משמע דלאו לענין כהונה לבד נאמר דין זה, שהרי לענין כהונה אינו מועיל בעלה משמרה ביום הטבילה, דהרי כיון שנבעלה פעם אחד לפסול פוסלה מכהונה, ובניה חללים אף אם נולדו מהבעל ע"ש: אכן בלא זה דברי שם אינם מדוקדקים שהרמב״ם במ״נ פמ״ו לשני לא הקשה כאן מטעם איסור, רק דאף אם ישראל מותר בזונה מ״מ לא יצוה ה׳ ע"ז שהנביא ישא אשה זונה וחשודה, וכבר עוררני ע״ז חכם משכיל אחד והאמת אתו דהרמב״ם לא מצד איסור בא, רק מצד שמכוער הדבר וכ״כ הרב לענין שכב על צדך, והתור בקיר, והליכת יחף, שאין כאן ריח מעשה איסור, בכל זאת חלילה לאל מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ע״ש:
טו
לפרק ו
מה שהבאתי בפנים בענין קנס הלוים, שלא יתנו להם המעשר שחשבו חז״ל לעשיות ב״ד של מטה, אשר בא ג״כ הסכמת ב״ד של מעלה, וראיתי רדב"ז ח״ב סי׳ תשפ״ז שחקר בטעמא דקנסוהו עזרא לעולם אפילו לבנים, הרי אפילו באיסור תורה קי״ל בגזל וריבית, דבנו דלא עביד איסורא לא קנסו אחריו, וכאן קנס כל הלוים, תשובה מפני קו׳ זאת כתב הרמב"ם פ״א מה׳ מעשר וז״ל ועזרא קנס הלוים בזמנו שלא יתנו להם מעשר, אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו מבבל, משמע דוקא לזמנו קנס אבל לדורות הבאים לא, או י"ל שע״פ הדבור קנס, ולא עקר המצוה לגמרי רק לזמן ידוע, והוא ית׳ יודע הסיבה אשר בשבילה קנס אותם ע״ש, ראיתי דגם דעתו בתי׳ השני דע"פ הדבור היתה עקירה זאת, ונכון עפ״ז מ"ש חז״ל דהסכימו ב״ד של מעלה, וכן בהך דשאילת שלום בשם, מצאתי בערוך ערך עת וז״ל, ר׳ נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה׳, פי׳ התקינו שיהא אדם שואל לחבירו בשם, כמו שאמר בועז ה' עמכם וזה התקון הוא שלום עליכם, כי שלום אחת מן שמותיו של הקב״ה: עוד ראיתי בערוך שם שדבריו שמה כעין פי' למשנה סוף ברכות דתקנה מן העולם ועד העולם הוא ג״כ עקירת דבר מה"ת, בתחלה ענו הכהנים אחר כל ברכה מן העולם42 כיון שרבו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהא אומרים מן העולם ועד העולם, הפר׳ התיקון שהיה מקודם והוסיפו ועד העולם ע״ש, ובאמת תמי׳ לי דהרי מצינו ג״כ בתהלים מטבע ברכה זאת מן העולם ועד העולם, ובד״ה נאמר ויאמר דוד ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ע"ש, וכאן אמר דתקנו ברכה זאת רק משקלקלו המינים ורש״י כתב גם במשנה (ברכות נ״ד ע״א) דבמקדש ראשון לא אמרו רק מן העולם, וכאן רואים אנו דדוד המלך בירך מן העולם ועד העולם, ולא עזרא לבד חידש זאת, אכן כשנדקדק אחר לשון המשנה כל חותמי ברכות שבמקדש, היו אומרים מן העולם, היינו דבגבולין היה הדבר נוהג מאז מימי דוד לומר עד העולם, אולם במקדש לא היו אומרים רק מן העולם לחוד, ועזרא תיקן שגם במקדש מפני תערומות המינים יאמרו כן, והך דקומו ברכו את אלקים מן העולם ועד העולם על במקדש מדבר שלא היו רגילים עד כה, וע׳ ירושלמי סוף ברכות דמקראות אלו במקדש מיירי:
טז
על מ״ש דף י״ב ע"א כ׳ הגאון מפ״ב וז״ל, ופר״מ הקשה על דברי הרמב״ן דהרי איצטריך קרא דכל חרם אשר יחרם באדם לא יפדה מות יומת להיוצא להרוג ואומר דמי עלי ומנ"ל לענוש העובר על חרמי בית דין במיתה, ואי כמ"ש הרמב״ן דבתרתי שמעת מיני כמו לא תאכלו על הדם, וע״ז הקשה רו״מ כשם שאין לוקין על הלאוים הנכללים בלא תאכלו על הדם, משום דהוי לאו שבכללות, ה״נ אין להמית העובר על החרם, כיון דדריש מיני׳ עוד דבר אחר, תמהתי מאד על רוחב שכלו, אין הכי נמי אי הוה כ׳ האוכל על הדם ילקה, היה לוקה על כל ענינים הנכללים בלאו זה, אבל נאמר סתם ולא מייחד לאווי כלאווי דחסימה ומפ"ז אין לוקין, וא"כ גם כאן כיון שנא׳ בפי׳ בתורה מות יומת א״כ הכל בכלל מות יומת, ומי יוציאו מחיוב מיתה דבר תורה, ויענה נא רו"מ מה מקום לקו׳ מעתה עכ"ל הגאון הנ״ל, בזה אני מוכרח להודות כי טעיתי וצדקו דברי הגאון הנ"ל, וכסברתו מבואר ג"כ תוס׳ (יומא ל"ו ע״ב) ד"ה בלאו דנבילה לענין טרפה שמפורש בפירוש, לא נקרא לאו שבכללות, וע׳ (תוס׳ חולין ק"ב) לענין בשר מן החי, שאינו רק מדרשא מקרי לאו שבכללות, ולא אמנע להציג לעיני הד"ג תמי׳ גדולה על דברי תר"י פ״ק דברכות, שכתב דמה שדרשו חז״ל לא תאכלו על הדם קודם שהתפללתם על דמכם, אינו רק אסמכתא ועיקר קרא על דם מן החי, ודבריו צע״ג דהרי לא אמרו בסנהדרין ס"ג רק דהוא לאו שבכללות ומלקי הוא דלא לקי, אבל איסור תורה יש, ע׳ רמב״ם ספר המצות שורש ח׳, ופי׳ המשנה רפ"ג דמכות, ופי״ז מה׳ סנהדרין, אבל ענין אסמכתא איננה רק דרבנן, וכאן כל אלו הנכללים בלאו לא תאכלו על הדם איסורי תורה המה, וע׳ (מ״ק י״ד ע"ב) דספ״ז אין דנין דיני נפשות בחול המועד, מפני שסנהדרין אסורים לאכול כל היום, ראינו דנדחה מ״ע של תורה מפני זה הדרשא, ואיך כ׳ לשון אסמכתא וצע״ג: וכן קשה לי בלאו דלפני עיור שכתב רבינו שורש ח׳ מן ס׳ המצות, דהוא לאו שבכללות, וע׳ רמב״ם סוף ה׳ כלאים כתב דהמלביש כלאים לחבירו אינו לוקה משום לפני עיור משום דהוי לאו שבכללות, וע׳ רמב"ם פך״ג מה׳ סנהדרין ה"ג, דהנותן שוחד עובר משום לפני עיור ולא כ׳ דלוקה, ע"כ משום דהוי לאו שבכללות, וכן הוא פ"ה מלוה לענין ריבית והיינו דנכלל בו שלא להכשיל העיור, ולא להשיאו עצה שאינה הוגנת, ולא לחזק ידי עוברי עבירה, ושלא להכות בנו הגדול, עיין פי״ב מה׳ רוצח הי"ד, ועיין רמב״ם פ״ו מה׳ ת"ת, ופ״י מה׳ ממרים, ומפ״ז אין לוקין אפילו באופן שעשה מעשה, אולם קשה להכלל שנתן מרן הכ״מ פרק ט׳ מה׳ עכו"ם, דעל כל לאווי הנכללים באיסור ובחקותיהם לא תלכו לקי משום דאינם ענינים נפרדים וכלם נכנסים תחת סוג ובחקותיהם, והנה גם כאן כל הנהו אשר נכללו בלאו דלפני עיור גם כן אינם ענינים נפרדים ולמה לא ילקו על אלו וצ"ע:
יז
על מה שהקשיתי בדף י״ב לשיטת הרמב״ן, דחרם עכן הוא ד״ת, א״כ מנ״ל לש״ס ירושלמי סוף ברכות, למחשב גם חרם עכן בין אותן דברים שהסכים הקב״ה על ידן, מפני שנאמר חטא ישראל והרי יהושע גזר מ״מ הוא דבר תורה מטעם החרם, וכ׳ הגאון מפ״ב וז״ל לדידי נראה דפלוגתתם בירו׳ סוף ברכות הוא ג״כ פלוגתת הש״ס דידן (סנהדרין מ״ד ע"א) דר׳ שלא דריש קום לך למה אתה נופל, למה הרחקתם ששים מיל, ורב דריש קום לך אתה גרמת להם, ופי׳ רש״י במה שאסר בחרם, ראינו לדעת רב לא הסכים הקב״ה על חרמו של יריחו, ומ״מ הוא ד״ת מפני החרם יהיה נעשה ברשות או לא, החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם עכ"ל הגאון מפ"ב, ואולם גם אנכי הבאתי דיהושע מצד עצמו עשה עיקר החרם, מפני שיריחו נכבשה בשבת וסבר יהושע שהשבת כלו קודש, וכן בדין שתהיה הבזה כלו קודש, וביותר מבואר כן במדרש שוחר טוב ס׳ ובילקוט תהלים קאפ׳ ס׳ על קרא לי גלעד ולי מנשה ובמדרש רבה פ' נשא פי"ד, אם יאמר לך אדם למה חלל יהושע את השבת, אני אמרתי לו וכו׳ ועוד אחד עשה מדעתו מה שלא א״ל הקב״ה, השבת כלו קודש וכל מה שכבשנו הוא קודש ע״ש, הרי דעיקר החרם מצד עצמו עשה, ובפרט דמבואר בסנהדרין שם, דמשה ג"כ החרים שלשה פעמים ועכן עבר על כלם — ורש״י שם לא חשב רק חרם ערד שנאמר והחרמתי את עריהם, אולם בירושלמי מבואר ג׳ חרמות הללו היינו מלך ערד ומלחמת מדין ומלחמת סיחון ועוג, ועכן עבר על כלם ולא נענש מקודם, מפני שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן — עכ״פ גם משה מצד עצמו עשה החרמות אלו, ובפרט במלחמת ערד הי׳ נודרים בעת צרה, ומה דכעס הקב"ה רק על יהושע ולא על חרמו של משה, צ״ל דמשה וב״ד לא החרימו רק הבהמות, כמו מלחמת שאול עם עמלק, ובמלחמת מדין אף הבהמות לא החרימו רק חלק המכס לבד, אבל חרם כללי כמו ביריחו זאת חדש יהושע מדעתו, ומפ״ז כעס הקב״ה עליו לשיטת ר׳ שילא, ועכ״פ נכונו דברי הגאון הנ״ל דזה דמצינו פלוגתתם בירושלמי ומדרש אם חרם יהושע מן המנין שהסכים הקב״ה, תליא גם כן בפלוגתת ר׳ שילא ורב בש״ס דילן:
ודע כי חכם משכיל אחד עוררני על קו׳ הרמב״ן פרשת מסעי למה לא הגעילו גם כן כלי סיחון ועוג, ורצה החכם הזה לחדש כי בסיחון ועוג, היה כל הביזה והכלים מוחרמים לשמים ואסורים היו להשתמש בהם מחמת החרם, ולא היו צריכים להזהיר על הגעלה וליבון, משא״כ במדין לא החרימו רק המכס, וזה שהשבתי לו דע ידידי, אע״פ שכ׳ מסברא דנפשך שגם בביזת סיחון ועוג היה רשת החרם פרוסה על הביזה, הנה דבר זה מבואר בירושלמי פ' נגמר הדין דעכן הודה שמעל בד׳ חרמים, היינו חרם ערד, חרם מדין, וחרם סיחון ועוג, ראינו דמשה רבינו הטיל חרם על ביזת אלו, אולם גם מדין נחשב בין החרמים ושם ראינו דהכלים נגעלו, והותרו לתשמישם ובלי ספק בדרך זה היה חרם סיחון ועוג, רק חלק מכס ולא חרם כללי לכל השלל, וע״כ צריכים לומר כן, שהרי מבואר בסנהדרין שאמר לו הקב״ה קום לך אתה גרמת פרש״י דהקב״ה כעס שנתן מכשול לפניהם, והקשה המהרש״א שם הרי למד ממשה, וצ״ל דמשה לא עשה רק חרם פרטי, והכעס על יהושע מפני החרם כללי, ואם במלחמת סיחון ועוג היה ג"כ חרם כללי, א״כ אין ראוי לכעוס על יהושע דהרי יכול לומר דלמד ממשה כקו' המהרש״א, ועוד דמבואר פ׳ דברים שמספר מלחמת סיחון ועוג ונחרם את כל עיר מתום רק הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, ושלל הערים היינו כל החפצים והכלים הראויים להשתמש בהם, ראינו דלא היה רשת החרם פרוסה עליהם, וקל וחומר הוא מן מלחמת שאול עם עמלק דבע״כ שם לא צוה הקב״ה להחרים רק הבהמות, אבל לא החפצים והכלים דאם היה שם חרם כללי ע״פ צווי ה׳ על כל דבר לא היה לו לשאול מענה על לקחו את אלו, שהרי אינם ראויים להקרבה, כמו שלא מצינו שלקח חמור וגמל מפני שאין ראויים להקרבה, ובקרא מבואר ויחמול על הצאן והכרים ועל כל הטוב, היינו חפצים ומדוע לקח אלו, וע״כ שלא הי' בכלל איסור, ואם שם שהיתה רשת החרם פרוסה על כל בעלי חיים בכ״ז לא היה הכלים בכלל איסור, סיחון ועוג דאף הבעלי חיים לא היו בכלל האיסור, שהרי נאמר רק הבהמה בזונו לנו, אינו דין שלא נאסרו החפצים, ושלל הערים אשר נאמר בסיחון ועוג היינו חפצים, וא״כ כיון שהכלים היו חלק השלל, א״כ קו׳ הרמב״ן חזקה מדוע לא הגעילו כלי סיחון ועוג:
יח
על מ״ש לשיטות התוס׳ היכי שיש פנים וטעם לדבר עוקרין דבר מן התורה, אפילו בקום ועשה עקירה לחלוטין, כתב הגאון מפ"ב דיעה יחידית היא, ואין להסמיך עליו כל בנינו, ואין מדמין מלתא למלתא, ונתת דבריך לשעורין, ומי נתן מדה בחבל למדוד מה הוא פנים וטעם לדבר, והחששא גדולה שיתלה כל אחד מה שילך אחר דעתו וסברתו, שיש פנים לעקירה זאת, ותורה מה תהא עליה עכ״ל, הנה בלי ספק אין דבר זה מסור לכל, רק לב״ד הגדול לבד, רק כתבתי שהטעם שמצינו שתקנו חכמים הרבה ענינים אשר המה עקירת דבר מה"ת, אפילו בעקירת קום ועשה, הוא מפני שמצאו פנים וטעם לדבר, והם רשאים ולא אנחנו, ונוסף על אלו שהבאתי בספרי שם הנה מצאתי כי דעת התוס׳ לאו יחידאי, רק הרבה שיטות בש״ס מורות ע״ז הענין הוראה שלימה, ע׳ ר״ן (נדרים דף צ׳ ע״ב) שהקשה דאמרה שמה דמשנה אחרונה התקינה שאשה שאמרה טמאה אני לך איננה נאמנת, משום עיניה נתנה באחר והרי אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה״ת בקום ועשה, ותירץ דזה מקרי מגדר מלתא, ובאמת דבר זה אינו מובן דהרי אינו נוגע להכלל, וע״כ כוונתו דמגדר מלתא כי האי שיש פנים וטעם לדבר ויוכל לתלות דעיניה נתנה באחר, שוב הכח מסור בידם ועקרו דבר מה״ת, וכן מבואר שם בתוס׳ ישנים בהדיא, וז"ל כיון דיש טעם דעיניה נתנה באחר עקרו דבר מה״ת בסברא גדולה כזאת ע"ש: וכן (שבועות דף מ״ה ע״א) אמרינן תקנות גדולות שאנו כאן, פרש״י שעקרו דבר מה"ת שעקרו השבועה מבעה"ב ונתנו לשכיר משום דיש פנים לדבר, דבעה״ב טרוד בפועלים, וכן אמרינן במשנח (כריתות ח׳ ע״א) דרשב״ג נכנס לבהמ"ק ודריש האשה שיש עליה ספק לידות נפטרה בקרבן אחד, וכתב רש״י אע״פ שהקל על ד״ת, מ״מ עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, וע' תשובת צמח צדק סי׳ ך״ח דהביא ראיה מכאן שמותר לעשות תקנה שלא לקנות דגים על שבת היכי שהעכו״ם מיקרים השער, והביא הך דכריתות ח׳ דאם בקום ועשה ביטל רשב״ג את איסור תורה, מפני שהיו מיקרין השער מכ״ש בשוא״ת ע"ש, וע׳ תשובת בית יעקב סימן קכ"ט לעקל השחיטה לאחד שסירב נגד הקהל, והיה לו עגל אחד שלא היה לו ממי לינק, ואיכא צער ב״ח ע״ש, והובא שם פלפול ארוך בזה, וע׳ (גיטין נ״ד ע״ב) תוס׳ ד״ה שלא יאמר מזבח אוכל גזילות דהקשו, וכי יש כח ביד ב"ד לעקר דבר מה״ת בקום ועשה, כי מה"ת אין צריך להביא קרבן אחר, ומדרבנן צריך להביא קרבן אחר, וע׳ תוס' (כתובות י"א ע"א) לענין גר וקטן דמטבילין אותו ע״ד ב״ד, כתב התוס׳ שם דאם זכי׳ איננה רק מדרבנן, ע״כ צ״ל דס״ל ב"ד עוקרין דבר מה״ת בקום ועשה, והוא פלוגתא (יבמות צ') ע״ש:
ולדעתי נראה שכל זה אינו רק בב״ד הגדול, אבל אנחנו אסורים לדמות מלתא למלתא בכיוצא בזה, ורשב"ג היה ראש הסנהדרין ומפ״ז היה סיפק בידו לעשות תקנות גדולות, וכן הש"ס בעצמו קרא לעקירת שבועה מבעה"ב תקנות גדולת, וכן באשה שאמרה טמאה דאמרינן עיניה נתנה באחר, ג״כ באה התקנה מב"ד שלאחריהם שהיה מנין שלם:
ומה שמביא הרב המג״א בריש הלכות שבת בשם הירושלמי דמותר ללות בריבית לצורך שבת, הרי דעוקרין דבר מה״ת, כמדומה לי שראיתי באיזה אחרון, דהכוונה רק על ריבית מעכו״ם דאינו רק מדרבנן, או שאר אבק ריבית, והנה באמת שלא מצאתי עדיין דברי הירושלמי אשר רמז המג״א, ואין ספק שהמג״א כאן כוון לדברי הירושלמי סנהדרין ר״פ בן סורר, א"ר יוחנן לווין בריבית לחבורת מצוה ולעיבור החודש, ועיין פני משה שם שהביא שזה דעת הרא"ש דריבית דאורייתא ג"כ מותר, והרשב״א כתב שזה אינו רק בריבית דרבנן, אולם אין זכר שמה כלל מסעודת שבת שמותר ללות בריבית, אבל לחדש ענינים כאלו אחר חתימת התלמוד לא שמענו והארכתי במ"א: ודברי הרמב״ם פ״ג מה׳ נדרים ה״ט שכ' בנשבע ונודר שיצום יום אחד בשבוע, ופגע חנוכה ופורים שמבטל נדרו מפני חנוכה, אע״ג דחנוכה ופורים המה רק מדרבנן, ונדר ד"ת הוא ועוקר בקום ועשה, י״ל זה מקרי מגדר מלתא עולמית כמ"ש מרן הכ״מ שם, ויש להטעים ענין זה ע״פ דברי הרדב״ז בתשובה ח"ד סימן קס״ה וסי׳ רע״ח לפרש טעם דברי הריטב״א, ומובא בש״ע יו״ד סי׳ רל״ט דהנשבע לעבור על איסור דרבנן, אין שבועה חלה, והטעם משום דכל עניני דרבנן לא תקנו וגזרו חז״ל, רק משום גדר וסייג ואם אמרינן דע״י שבועה יוכל לעקור תקנתא דרבנן, א״כ ישבע כל אחד לעבור על כל איסורי דרבנן, כדי לעקור דברי חז״ל ואכתי מה הועילו חכמים בתקנתם וגדרם וסייגם, אחרי שיוכלו להתבטל תמיד ע״י דבור ושבועתו של כל אדם, ומפ״ז הוי מגדר מלתא עולמית כיון שכל עניני חז״ל, אינם רק משום מגדר מלתא לעשות משמרת למשמרת, כדי להחזיק באיתן התורה, וזה טעם נחמד מאד ע״ש, אבל בדבר דליכא מגדר מלתא עולמית כהאי, אע״פ שיש פנים וטעם לדבר יש להתישב הרבה בזמן הזה ולא ניתנו הדברים כחומה פרוצה להיות מסורים ביד כל אדם:
ועוד ראיה ברורה מהך דקי״ל דמי שעובר על איסור דרבנן, מכין אותו מכת מרדות, והרי כיון דאסור להכות את חבירו, ועובר בזה על לאו של תורה, דכ׳ לא יוסיף ע' רמב"ם פ"ה מה׳ חובל, ואיך יש רשות ביד ב״ד להכות מכות מרדות, על איסור דרבנן, ולעשות כן תקנה קבועה, בשלמא הך דמכין ועונשין שלא מן הדין, וזה שרכב על סוס בשבת והרגו ב"ד, היה רק מקרה פעם אחד אבל לעשות חוק קבוע, שכל מי שיעבור על איסור דרבנן ילקה, מנין, וע׳ רש"י (סנהדרין ך״ז ע״א) לכהויי לעיני, כ׳ רש״י אע״פ שבטלו ד׳ מיתות האי קנסא הוא, משום דב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין, ג"כ אינו רק מקרה אבל לעשות כן תקנה קבוע, לא ידעתי מאיזה טעם עשו כן חז"ל לעקור דבר מה״ת, ויהיה לחוק קבוע וקיים אצלנו, אולם לפי האמור בשיטת הרדב״ז והריטב״א ניחא, דזה מקרי מגדר מלתא עולמית, שאם לא יענשו בית דין על עבירות של דבריהם, ויהיה הנקל בעיני ההמון לעבור על דבריהם בשאט נפש, בלי שום מוחה שוב מה הועילו בגזירתם ותקנתם, וכל עשייתם של חז"ל לא היו רק לגדור גדר ולהעמיד בפרץ, שלא יגעו בנקל באיסור תורה, ואין לך מגדר מלתא עולמית גדולה מזו, ורואה אנכי כי גם הרמב״ם כוון לסברא זאת, שכ׳ פכ"ד מה׳ סנהדרין ה״ד וז״ל יש לב״ד להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, כדי לעשות סייג לד"ת, ובה"ה כ׳ וכן יש להלקות לאדם ששמועתו רעה ע״ש הרי דכל אלו מטעם גדר וסייג:
יט
מה שכתבתי בספרי בהג"ה דף י״ג שר"א ששחרר עבדו וצירף אותו לעשרה, שלא שחררו מקודם, רק עי"ז לחוד יצא לחירות והוי בעידנא, הקשה הגאון מפ״ב הרי עדיין מחוסר גט שחרור ועדיין לא יצא לחירות, ואיך מועיל לצרפו לעשרה, ואולם בענין מעוכב גט שחרור ראיתי מחלוקת בין הרמב״ם והתוספות, שיטת התוס' (גיטין מ׳ ע״א) ד״ה אותו העבד, דכל בעיית הש״ס היינו דוקא במעוכב ג״ש מחמת חציו עבד וחציו ב״ח, אבל מעוכב ג״ש שעדיין לא כתב רבו ג״ש דינו כעבד לכל דבר, אבל דעת הרמב״ם פי״א מה׳ נזקי ממון, ופ"ט מה׳ תרומות, שמעוכב ג״ש אינו אוכל בתרומה, ואין בו דין נזק, ומכ״ש דלשיטת הרמב״ם אסור בשפחה, דהרי עיקר הא דלמדו התוס׳ דמותר בשפחה, היינו משום דקי״ל דאוכל בתרומה, וא"כ לשיטת הרמב"ם דמעוכב ג"ש אסור בתרומה, כ״ש דאסור בשפחה, וע״כ דעת הרמב"ם כדעת הרשב״א בגיטין ל"ח, וכן הוא שיטת הריטב״א שם, דעבד איש כ׳ בפרשת פסח וכל ששחררו בפי׳ לאו עבד הוא, ולשמואל אפילו ג"ש לא בעי, ולדידן בעי ג״ש דילפינן לה לה מאשה, דצריך שטר שיהיה יוצא לחירות, אבל מ״מ עושה פסח לעצמו דשוב אין רשות רבו עליו, אחר דמיד שגילה הרב דעתו שאינו רוצה בו, א״כ העבד תופס לעצמו, וזוכה לעצמו, כמו דקי״ל גר שמת והיה בעזבונו עבדים גדולים זכו בעצמם, ואפילו לשיטת התוס׳ דמעוכב ג״ש דעלמא מותר בשפחה ומותר בתרומה, מ״מ כתבו התוס׳ (גיטין ל״ח סוף ע"א) ד"ה כל המשחרר שמיד שסילק האדון רשותו אסור לאדון לעבוד בו יותר, והיורשים צריכים לקיים דברי המת, ומשום נתינת שחרור לחוד ליכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו ע"ש, והיינו דמיד דגילה האדון דעתו שאינו רוצה לעבוד בו שוב קנה לעצמו, וכיון דאסור לעבוד בו שוב ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, ומחמת זה שעדיין לא כ׳ שחרור ליכא איסור דבכתיבת ג״ש לחוד לא הוי איסור כלל, ומפ"ז כופין היורשים ע״ז ע"ש43:
נחזור לענינינו אפילו לשיטת התוס', דמעוכב ג"ש עבד גמור לכל דבר, מ"מ אסור האדון לעבוד בו ורק איסורא נשתייר אצלו, ובקצת ענינים ראינו דאלים אומדנא כל כך, דאפילו ג״ש א"צ כמו בבא על שפחתו, דדעת הגאונים דא״צ ג״ש, וע׳ ב"ש אהע״ז סי׳ ד׳ ס״ק י״ג בשם הש״ג, דהטעם באלו משום דזיכה לו שחרור ע"י אחר, והעבד אין יודע מזה, אבל רוב הפוסקים ס"ל דאפילו ידעינן בבירור דלא זכה לו שחרור, מ"מ א"צ שחרור, וגם לשיטת התוס׳ דמעוכב ג״ש עבד גמור הוא, מ״מ אפילו בחציו עבד וחציו בן חורין, שעדיין חציו עבד הוא, מ"מ לענין חגיגה ופסח קי״ל דנחשב לבן חורין גמור, משום דבתר בסוף אזלינן וכיון דכופין אותו לשחררו נחשב כב״ח, אף בעודנו חציו עבד, עיין רש״י ריש חגיגה הטעם משום כל שעומד להשתחרר הוי כאלו כבר נשתחרר ע"ש, וע׳ מ״ש המ"ל פ״ב מה׳ קרבן פסח הי״ב, דאפילו עדיין לא נשתחרר עקרוה רבנן רשות האדון, ועקרו דבר מה״ת, אע״ג דאח״ז יהיה חצי עבד, עיין לח"מ בה׳ חגיגה ופ"ב מה׳ ק״פ ובמ״ל באריכות, והטעם נ״ל כיון דבכ״מ קי"ל כל העומד לכן הוי כאלו כבר נעשה מעשה אשר עתידה לבא בודאי, עומד לזרוק כזרוק, לשרוף כשרוף דמי, לחתוך כחתוך דמי, כן כאן העבד עומד להשתחרר הוי כאלו כבר נשתחרר כמ״ש רש״י: ועפ"ז נ"ל ג״כ לתרץ קו׳ הש״א בטורי אבן (ר״ה ך״ט) דלמה בכ"מ חציו עבד וחציו ב״ח חושבין אותו לב״ח גמור, לענין חגיגה ופסח, ולמה לענין תקיעת שופר אינו מוציא אפילו לעצמו, ומ"ש תקיעה משאר המצות דבתר בסוף אזלינן, והנ״ל דהנה ראינו דאמרו כופין את רבו לשחררו ולכתוב לו ג״ש, היינו דכופין על שני דברים, אחד על עיקר השחרור, והשני על כתיבת ג״ש, והנה זה שייך בחול דכיון דראוי לשחרור ולכתיבה כל שבידו לאו מחוסר מעשה, וכיון שעומד להשתחרר בתר בסוף אזלינן, משא״כ לענין תקיעה דביו"ט מיירי, שאי אפשר היום לשחררו ולכתוב לו גט שחרור מחמת איסורו של יום, א״כ לא הוי בידו מחמת איסור יו״ט וחציו עבדות עדיין אגיד (בין) [בי'], ומפ״ז אינו מוציא אחרים בתקיעתו ולעצמו ג"כ אינו מוציא, ועפ״ז נדחה ג״כ מ״ש הגאון מפ"ב דאפשר לומר דפ׳ זכור הקרה ר"א לפני העבד והוא דאורייתא, וא״כ הוי בעידנא, דז"א כיון דעל כרחך מיירי בשבת שא"א לכתוב ג״ש שוב הוי מעוכב ג״ש, ודינו כעבד גמור לכל דבר, דלא שייך הואיל ועתיד להשתחרר, אבל אם צרפו לעשרה בחול כמ״ש בספרי, שוב בתר בסוף אזלינן ואין לו אדון מקרי, ובודאי מצרפין אותו לעשרה ויוצאין בו ידי חובת ברכו ותפלה אף שעדיין לא כ׳ לו ג״ש: ועוד בלא״ה לא קשה מידי על סברתי מצד זה דעדיין מחוסר גט שחרור, כיון דבעל האומר דהמשחרר עבדו עובר בעשה הוא שמואל, אע״ג דבש״ס ברכות לא נזכר רק ר׳ יהודה לבד, והוא ס״ל (גיטין מ׳ ע"ב) דגט שחרור אינו מעכב בכ״מ, ולא גמר לענין זה לה לה מאשה ע״ש, ואם כן לדידיה הוי שפיר בעידנא ונכון:
ועוד בענין זה השיב על דברי ג"כ הרב החריף ובקי הגדול מהו׳ בער אופנהיים נ״י מפ״ב, בעל המחבר ס׳ מי באר, וז״ל מה שכ׳ רו"מ בצירוף לעשרה הוא השחרור והוי בעידנא, ובאמת הך דהנחת תפילין וכדומה, אין הטעם דאותן העשיות פועלים את השחרור, רק אמרינן שעשיות הללו המה לאות כי כבר נשתחרר העבד קודם, אבל עשיות הללו לא יפעלו השחרור עדיין, ושוב לא הוי בעידנא עכ״ל, אולם אנכי הרואה בדברי הרמב״ם שרמזתי עליהם בספרי, וז״ל פ״ח מה׳ עבדים בהניח לו רבו תפילין, וכיוצא בזה שאינו חייב רק בן חורין יצא לחרות וכופין לכתוב לו ג״ש, וכן אם נדר נדר וא"ל רבו מופר לך וכו׳ מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון, והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל, ושגמר בלבו דבר זה כופין לכתוב לו ג״ש ע"ש, הרי מבואר דגלוי דעת לבד הוא עצמו ענין השחרור, כמו במופר לך שכל אלו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ודוקא אעשה ב״ח שהוא לשון המסופק, אבל כל היכי שראינו דעתו מוחלטת על השחרור א״צ יותר, ואפילו לדעת הטורי זהב יו״ד סי׳ רס"ז ס״ק מ״א, דגם בהך דנדר וקיים לו רבו, היינו גם כן שענין זה מורה שכבר שחררו מקודם, מ״מ ראינו דעתו לדעת הב״י במה שדחה דברי הטור, שאינו דומה לדברי הרמב״ם לדברי רמ"ה, שהרמב"ם מיירי שמוציאו עתה לחירות, ודברי רמ"ה אמורין שהוא בדרך הודאה על שחרור שקדום ע״ש, עכ"פ ראינו דשחרור באומדן דעת דמוכח, עדיף מהודאה וע׳ בכנה״ג בפי׳ דברי הרמב״ם בהתקדשי, ומחלוקת הגאונים בבא על שפחתו דמועיל אומדן זה דאפילו גט שחרור א״צ, וק"ו לדבר זה מהך דעשה רבו אפותיקי, דאינו רק דבר הרשות ומ״מ מקרי אומדנ׳ דמוכח, מכ״ש בנ״ד דאיסורא נמי איכא להצטרף לעשרה ולהתפלל עמו קדיש וקדושה, ואומדנא כי האי עדיפי מאמירה לחוד, ומ״ש רומכ״ת מדברי הרשב"א דקול יוצא לעבד, ואי לאו דשחררו לא היה מניחו להניח תפילין, כן כ' ג״כ (תוס׳ גיטין מ׳ ע״א) ד״ה כשרבו הניח דכאן לאו משום איסור אתינא עליו, רק מטעם דאין הרב מניח תפילין לעבדו בלי שחרור, והיינו גם כן שעשיה זאת מורה שהחליט בדעתו דעת שלימה, שלא נשאר אצלו שום שיור בשחרור, וע״כ צ״ל כן דאם כסברת רו"מ שעשיות אלו אינם פועלים בעצמם השחרור, רק המה יתנו עדיהם על שחרור הקודם, א״כ מדוע צריך לכתוב ג״ש כיון שהחליט האדון מקודם לשחררו, הה״ד דזכה כבר לו גם ג"ש, דהרי מעוכב ג"ש דינו כעבד לכל דבר, ואם ידענו בבירור דלא כ׳ לו ג״ש דקול יוצא בשטר, א״כ מאי אולמא דהאי דיבורא מן עשיות אלו אשר יעידו למדי כי החליט לשחררו, נהפוך הוא עכשיו הוא מעשה ומעשה איסור ג״כ, ומקודם לזה לא היה רק דיבור לחוד, וראינו דעת הרבה גאונים דהיכי דבא על שפחתו כיון דאיסורא רבה הוא אפלו ג״ש א״צ ע"ש, אלא ודאי כמ״ש דעשיות אלו בעצמם פועלים השחרור: