אור ברסלב

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

ב

א

דרכי ההוראה

בירושלמי פרק שני מן מס' פיאה וסוף פרק ראשון דחגיגה, נתנו לנו חז״ל כלל גדול בעניני הוראות, וזה לשונם, אין למדין לא מן ההלכות, ולא מן האגדות, ולא מן התוספתות, אלא מן התלמוד, עוד אמרו שם בסמוך אמר שמואל אין למדין מן ההורייה הכל מודים שאין למדין מן המעשה, והנה בכאן שמתי המטרה לנוכח עיני, רק במה שנוגע להכלל אין למדין מן האגדות לבד, ובדרך הלוכי יתבארו גם כן שאר דברי הירושלמי, והסיבות הנתלים בזה, וראוי לחקור פה שלשה חקירות:

א אם כלל זה אשר ראינו מובא בספרי כללי התלמוד, אם באמת הוא כלל גדול בלי חולק, וכל הפוסקים כלם כאחד, עשו אותו יתד תקועה בהוראה, שלא להשגיח על דינים היוצאים מעניני אגדה, לעשות אותם הלכה קבועה להתנהג כן במעשה, או דברי הירושלמי הללו המה רק מאמר יחיד לבד:

ב אם כוונתם כאן לכלול כל האגדות, בין אותם שהכניסו בעל מסדרי התלמוד בתלמוד עצמו, בין אותם האגדות הנמצאים מפוזרות במדרשות, או עיקר כוונת הירושלמי לשלול ההוראה, רק מן האגדות אשר נמצאו בספרי מדרש ואגדה לבד, אבל אגדות המובאים בתלמוד בין בירושלמי בין בבבלי, לא נפרדו מהתלמוד עצמו ודין אחד להם עם שאר דברי התלמוד שכל דבריהם עלינו לחובה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, פרנס אחד קבצם, ודינים היוצאים ממילי דאגדה תלמודית, גם המה עקרים קבועים להלכה ולמעשה:

ג והחקירה השלישית תיסוב על פינה ראשית, לדעת ולחקור איזה דרך ישכון אור, ליישר המעוקלות ולהשוות הסתירות הנופלות בהשקפה ראשונה בכללים אלו ויתבארו בהמשך המאמר:

דע קורא יקר כי אין מגמתי במאמר זה לדבר מעניני אגדה ומגמתה ואיך נסדרו ובאו כלולים יחד עם הלכות ודינים, ולהסביר הסיבות שהניעו את ר׳ אשי והבאים אחריו בעלי חותמי התלמוד לכוללם יחד עם הלכות הקבועות המיועדים להורות לעם ה׳ המעש׳ אשר יעשון, ולמה לא עשאום מדור בפני עצמם, כאשר היו מסודרים בזמן קדום ספרי דאגדתא בפני עצמם, וגם היו רבנן דאגדתא מיוחדים אשר לא התעסקו רק בסדור האגדות ובקיבוץ השמועות, וכדומה שאר חקירות נכבדות, הנראות בענינים הללו להאיש המבקר אחר תכלית כל דבר בעין פקוחה, ודורש אחר האמת כאחר מטמונים:

גם תדע כי ענינים הללו צריכים לחיבור מיוחד בפני עצמו, ואין מאמר קטן מעט הכמות כזה מחזיק ענינים המרובים והעצומים הללו, ואי״ה בספרי לקיים

דברי אגרת, אבאר הכל בפרטות כיד ה׳ הטובה אלי אכן עתה באתי רק במה שנוגע לשרשים וענפים המונחים ליסוד בחכמת התלמוד, ולהבין הסיבה של הכלל הזה אשר נתנו חז״ל לנו בדרכי ההוראה, כי רק על כוונה זאת צריכים להבין עקרים הללו אשר הבאתי בשם הירושלמי, ואין אני מסכים לזה לדעת הרב בעל מאור עינים פרק ט"ו מספרו אמרי בינה, אשר כלל מאמר זה במנין שאר המאמרים בירושלמי, המדברים בגנות האגדות, כמו הך דירושלמי שבת פרק כל כתבי דאמר ר״י בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, וכן הך דירושלמי ספ"ג דמעשרות ר׳ זעירי צוח לספרי דאגדתא ספרי קוסמין וכדומה, הנה לדעתי לא כמשפט המאמרים ההם משפט מאמר זה אשר עומד בפני עצמו רק להורות על איזה האופן נלמוד דרך הוראה, הרי אתה רואה כי הירושלמי השוה האגדות להלכות ותוספתות והוראה ומעשה שמכל אלו אין למדין, אע״פ שהלכות ותוספתות הן המה עקרי התורה, ועל כרחך דהירושלמי כאן בא מצד אחר, דענינים הללו כפי שהם עדיין אינם מוכשרים שיהיו יסודות קבועות להלכה ולמעשה, כאשר יתבאר בסמוך, וראיתי שגם הגאון מהר״י ברלין ז"ל מובאים דבריו בשו״ת נודע ביהודא מהדורא תנינא ח׳ יורה דיעה סימן קס״א גם הוא ז״ל הבין דברי הירושלמי על דרך זה ע״ש:

עוד צריך אני לעורר את המעיין על ההבדל אשר בין גירסת ירושלמי חגיגה, דשם הגירסא אין מורין, ואולם בירושלמי פיאה הגירסא אין למדין מן האגדות, אולם סוף המאמר אין למדין מן ההורייה הגירסא שוה בשניהם, ומזה מוכח דמורין ולמדין כוונה אחת היא וע׳ ג״כ שו"ת רדב״ז חלק שני סימן תרמ״ז שהתעורר ג"כ שגירסות שונות נפלו במאמר זה, בקצתם הגירסא אין למדין מן האגדות וכו׳ אלא מן התלמוד, ובקצתם הגירסא ולא מן התלמוד, אכן הגירסא שלפנינו אלא מן התלמוד מובא ג״כ ברשב״ם (בבא בתרא ק"ל ע״ב) וע' שו״ת הרשב״א סי׳ של"ה וע׳ מורה נבוכים בסוף הקדמתו שכתב ואמרו, אין משיבין בדברי אגדה, ולא מצאתי מקום לדברים אלו בשום מקום, וגם לדברי רבינו נסים גאון שמובא בכותב בעין יעקב (ברכות פ׳ הרואה) ובמאור עינים שם על הך דאובא טמיא מאי גוהה שכ׳ ובהא ובכל דדמי לה אמרו רבנן "אין סומכין על דברי אגדה"״ וגם את זה לא מצאתי בשום מקום, וע׳ רשב״א בחי׳ למס׳ מגילה ט"ו ע״ב מובא בנודע ביהודא מה״ת חיו״ד סימן קס״א שכתב "אלא שאין מתישבין בדברי אגדה" ולא נמצא בשום מקום, אכן משם אינו מבורר, אם הרשב"א העתיק מדחז״ל או אומר מעצמו דבר זה, אבל האב לכל אלו המאמרים הוא דברי הירושלמי אשר הצגנו בפתח דברינו:

והנה אין לנו שום ספק דדברי הירושלמי הללו המה אצלנו הלכה פסוקה אחרי שלא נמצא חולק בבבלי, וכלל גדול אצלנו כל מקום שאין דברי תלמוד בבלי חולקים על הירושלמי הלכה כהירושלמי, ע׳ יד מלאכי ח״ב סי׳ ד׳, וע׳ פחד יצחק ערך גמרא בבלית שהאריכו בכלל זה הרבה, ומפני זה מצינו בכל האחרונים שהביאו כלל זה ליסוד מוסד, וע׳ תוס׳ יום טוב פרק חמישי דברכות משנה ז׳, כתב אע״פ שנמצא במדרש ריש פ׳ תבא, דאם השליח צבור בטוח שלא יטעה, מותר לענות אמן אחר ברכות כהנים, ואולם גדולי המורים סותרים דגם אפילו אם בטוח אסור לו לענות אמן משום דאין למדין מן המדרש, ועי או״ח סי׳ קכ"ח ומגן אברהם שם ס״ק ך״ח שהעתיק דברי התוס׳ יו״ט הללו, עוד הביא הרב תוס׳ יו״ט מהך אבן העזר סימן א׳ דקי״ל כרבנן דר׳ יוחנן בן ברוקה דאין האשה מצווה על מצות פרו ורבו, אע״ג דבבראשית רבה סוף פ׳ חי"ת אמרו שם הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו, אלא ודאי מפני זה לא השגיחו הפוסקים על הלכה קבוע במדרש, מפני הכלל גדול אשר נתנו בירושלמי, דאין למדין מן האגדות16:

עוד ראיתי להרב מנחם עזרי׳ בתשובותיו סי׳ ל״ו שכתב לענין צורת ה״א היכי דלא איפסק כרעי׳, והיה סתום למעלה והביא דקצת מורים הביאו ראי׳ להכשיר ממדרש מובא רש״י בחומש פ׳ בראשית בהבראם בה׳ בראם, העולם נברא בה"א מה ה"א סתום מכל צד ופתוח למטה וכו׳, בכל זאת לא משגיחין על מילי דאגדה ע״ש, וע׳ ג״כ שו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ נ׳ וסי׳ נ״א והוסיף שמה התשב״ץ בסי נ״א דאין לדמות ה״א לאות קו"ף דטעמים שנאמרו על דרך מדרש אין לדקדק מהם כל כך ע״ש17, וע׳ שו"ת חות יאיר סי׳ רכ"ד שכתב ג"כ על דברי הספרי דס״ל דמעשר כספים הוא חיוב מן התורה וכ׳ ע״ז דאין למדין מן האגדות ומדרשות ע״ש, וע׳ שו״ת חכם צבי סי׳ מ״ט שכתב על הך דאמרו מדרש ר״פ חיי דפחות מבן עשרים אינו בר עונשין הוא דברי אגדה ומדרש לבד, ואין למדין מזה ע״ש — כבר תמהתי במקום אחר שנעלם מהחכם צבי שגם בירושלמי פ״ב דביכורים נזכר דבר זה, ומובא ג״כ ברש"י (תענית ה׳ ע"ב) — וע׳ שו״ת כנסת יחזקאל חיו"ד סימן ך״ד לענין מה שהביא מפרקי דר׳ אליעזר דמימות מבול ואילך הטהורים מרובים על הטמאים, ובכל זאת אין לסמוך עליו כי אין למדין מן האגדות, וע׳ ג״כ שו״ת שבות יעקב ח"ב סי׳ קמ"ט, וע׳ שו״ת נודע ביהודא תנינא חיו"ד סי׳ קס"א מה שהשיב להגאון מהר״י ברלין בכלל זה וע׳ אבן העזר סי׳ קי״ט בבאר היטב שם שכתב להסיר קו׳ הפר"ח על הרמ"א דאם אין לבעלה לתת לה כתובה מגרשה וכתובה עליו חובה, ואולם באגדה (גיטין נ״ח ע"א) בההוא שוליא דנגרי דלא היה יכול לגרשה משום דכתובתה מרובה, וכ׳ הבאה״ט דאין למדין מן האגדות ומפ״ז אין מזה קו׳ על הרמ״א, וע׳ ספר באר יעקב ח׳ אהע״ז מה שהאריך בזה הרבה, על כל פנים ראינו דגדולי המורים הללו עשו כלל זה דירושלמי דאין למדין מן האגדות ליסוד מוסד ויתד נאמן בהוראה, להורות הלכה למעשה אף אם מתנגד לדברים היוצאים ממילי דאגדה:

ואולם אם הכוונה דרק אגדות המפוזרות במדרשות המה בכלל זה דאין למדין מהם, או גם אגדות אשר הכניסו בעל מסדרי התלמוד בתלמוד גם המה בכלל זה, הנה ראיתי בספר פחד יצחק ערך אין למדין, וכן בשו"ת נודע ביהודא סימן קס"א העתיקו מהירושלמי בזה״ל אין למדין מן המדרשות ולא מן האגדות הנה ראינו דהפרידו חז"ל בין מדרשות לאגדות ועשאו לכל אחד מדור בפני עצמו והכוונה מדרשות היינו אותן אגדות שלא נמצאו בתלמוד, ואגדות הם אותן שהכניסו מסדרי התלמוד בתלמוד ומן שניהם אין למדים הלכה למעשה, והנה חוץ מזה שלא מצאתי גירסא זו בשום מקום, ואין ספק אצלי שלא דקדקו הגאונים הללו בלשונם כי לפי מה שהראיתי למעלה לא נמצא זה רק שני פעמים בירושלמי ובשניהם הגירסא רק אגדות לבד, ועוד שמסיים הירושלמי אין למדין אלא מן התלמוד, ועל כרחך סתם תלמוד קאמר בין מהלכות בין מאגדות אשר בתלמוד, דאל״כ היה לו לפרש אין למדין אלא מן הלכות שבתלמוד, נוסף על זה כיון שהתלמוד מקובל אצלנו בכל פרטיו ודקדוקיו וכופין את כל ישראל להתנהג אחריו כמו שכתב רבינו הרמב״ם בהקדמתו לספר יד החזקה, א״כ מי עושה פירוד בין הדבקים לאמר את הלכות פסוקות נקבל ואת הדינים היוצאים ממילי דאגדה לא נקבל, ועוד כיון שידענו שתלמוד ירושלמי נסדר קודם לבבלי כאשר התעורר הרי״ף סוף עירובין דמפ״ז הלכה כבבלי נגד הירושלמי, מפני שכבר היה לפני חותמי ש״ס בבלי, תלמוד ירושלמי, ע׳ ג״כ ספר פחד יצחק ערך גמרא בבלית בארוכה — וגם אני אכתוב אי"ה ע״ז ענין ארוך — א״כ ע״כ מה שאמרו בירושלמי אין למדין אלא מן התלמוד, ע״כ הכוונה על תלמוד שלהם דאין סברא שידבר מתלמוד בבלי שלא נסדר בימיהם, וא"כ שוב אין לנו שום ראי׳ להוציא אגדות בתלמוד מכלל הוראה:

וכן ראיתי באמת להרב באר יעקב בחידושיו לאהע״ז סי׳ קי״ט שהוכיח כן מדברי הרא"ש בנדרים פ׳ תשיעי סי׳ ב' דעד כאן הדין דהנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו, דוקא היכי דעשה לו טובה, אבל היכי שלא עשה מחמת טובה מתירין שלא בפניו, וכן מוכח (סוטה ל"ו) דא״ל יוסף לפרעה, אבי השביעני וא״ל זיל איתשיל אשבועתך אלמא היה יכול להתיר שלא בפני יעקב ואי לאו הלכתא לא הוי קבע לי׳ בהש״ס עכ״ל הרא״ש, ומזה מוכח בהדי׳ דהאגדות אשר נקבעו בש״ס הלכות פסוקות הן, ומדברי הרב מנחם עזרי׳ סימן ל״ו שהבאתי לעיל מוכח גם כן שדעתו לחלק כן, דהרי ראינו שנותן היתרון לאגדה (מנחות ך"ט ע״ב) מ״ט תליא כרעי׳ דה"א אם רצה לחזור בתשובה ליעול, על אגדה במדרש בראשית דה"א סתום מכל צד, הרי דאגדות שבתלמוד עקרים להלכה, אמת שמצאתי בפסקי מהרא״י סי׳ ק"ח ומרומז ג״כ בפחד יצחק שכתב על הך אגדה דמסכת (נדה ל״א ע״א) למה תינוק נימול לשמונה, שלא יהא הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, וא"כ לפי זה היולדות בזוב, שצריכה להמתין י״ד יום יהיה נימול לי״ד, אלא ע"כ מילי דאגדה נינהו ואין למדין מהם כלל ע״ש, אולם משם אין ראי׳ כלל דאע״פ דאגדה זאת היא בתלמודנו מ"מ היא בכלל אין דורשין טעמי׳ דקרא ואנן לא קי״ל כר' שמעון (ב״מ קי״ד ע״א) ואסור לנו להסביר סברות מדעתינו לפרש טעמי המצות ולהוציא מזה דינים חדשים, ע׳ רמב״ם סוף ה׳ מעילה וסוף ה׳ תמורה וספר המצות מל״ת שס״ה, דרק דרך מוסר וסברא הותר לחז״ל להתבונן בענינים כאלו, אבל לא להוליד דינים חדשים, והתשב״ץ ח״א סי׳ נ"ח כתב רק על טעמים שנאמרו על צורת האותיות לדמות אות ה"א לאות קו״ף מזה אין לדקדק כל כך ובפרט סיים דאין לדמות ה״א לקו"ף משום דבה"א יש צד אחר דבעינן כתיבה תמה שלא יהיה דומה לחי״ת, אבל שאר אגדות תלמודית בודאי למדין מהם ודומים להלכות שבתלמוד:

ואני אוסיף להביא כאן ראיות שונות, שגם גדולי הפוסקים הביאו ראיות מן האגדות, בדרך משאם ומתנם בהלכות ודינים, ע׳ רא״ש גיטין סוף פ׳ השולח, שמביא דעת רבינו תם, דאשה כשרה לטוות חוטים לציצית, מהך אגדה (בבא בתרא ע״ד ע״ב) יצאה ברת קלא דביתהו דר׳ חנינא בן דוסא עתידה למשדי תכלתא לצדיקי לעלמא דאתא, ומובא ג״כ בבית יוסף או"ח סי׳ י״ד, וע׳ שם (ב״ב ע״ד ע״א) שהביאו ראי׳ דמטילין ציצית למתים מאגדה דרבה בר בר חנה שראה מתי מדבר מלובשים בציצית, וע׳ ג״כ תשובת הרא״ש כלל ק״ז שהביא ראי׳ שמותר לדיין לדון על פי אומדנא קרובה מהך (ב״ב נ״ח ע״א) שאמר ר׳ בנאה זילו חביטו על קברא דאבוהון, והוציא הירושה משאר האחים ונתן רק ליורש אחד ע״ש, וע׳ שו״ת תשב״ץ ח״ג סי׳ קס״ח שמותר לדון ע״י אומדנא מן ש״ס (ב״מ ך״ד ע״א) מר זוטרא איגנב לי׳ כסא דכספא ע״ש, וע׳ שו״ת רדב״ז ח"ב סי׳ קפ״ז ופסקי מהרא״י סימן קל״א מובא בטורי זהב יו"ד סי׳ של״ד ס״ק א׳ שהביאו ראי׳ שב״ד צריכים לעשות כל מה שמוטל עליהם ולא יחושו אם יצאו מן הדת אותם אשר יפגעו בהם מדת הדין שלהם, מהך אגדה (קידושין ע״א ע״א) דרבי ניבא, לפני מותו על אלו דאקפי׳ פירי דכוורא בשבת ונדהו ר׳ אחי ואשתמוד ע״ש, וע׳ ג״כ יורה דיעה סי׳ פ״א ס״ד שהוכיחו דאסור להאכיל את התינוק דברים האסורים מהך אגדה מובא תוס׳ (ע״ז י׳ ע״ב) ד"ה אמר דחלב מטמא חלב מטהר, וע׳ פר"ח שם דהביא ראי׳ מן (יומא פ״ג ע"א) לחישה לה ולא אלחישה נפיק מיני׳ שבתאי אצר פירי, קרי עליו זורו רשעים מרחם, ועוד הביא מן ירושלמי פ״ב דחגיגה דאמו של אלישע בן אבויה עברה על פתח ע״ז והריחה מאותה המין, והיה הריח מפעפע בגופה כארס של נחש, וע׳ ג״כ בים של שלמה (בבא קמא פ״ח סי׳ מ״ב) מהר״מ החמיר בפוגע בכבוד שוכני עפר, ורבינו גרשון גזר על זה והביא ראי׳ מאגדה (סנהדרין מ״ד ע״ב) אמרה רוח פסקנית לפני הקב״ה בשעה שאמר יחזקאל אביך האמורי ואמך החתית, אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך, יאמרו ריבך ריב וסוד אחר אל תגלה, וע״ש ביש"ש שם סי׳ נו״ן, וגם ידענו שפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אשר אומרים בקריאת שמע, ומפסיקים באמצע הק״ש, נתקן על פי אגדה (פסחים נ״ו ע״א) ע׳ טור או״ח סי׳ ס"א, וע׳ עוד יש״ש ב״ק פ״ח סי׳ נ״ח שהביא בשם הריטב״א דמן אגדה (ע״ז י״ח ע״א) דר׳ חנינא בן תרדיון אמר מוטב שיטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי, דמכאן משמע דאפילו בסכנה שיהרגוהו, אסור לחבול בעצמו, וע׳ תוס׳ ע״ז שם ד״ה ואל יחבל דאור״ת היכי שיראים פן יעבירום נכרים לעבירה, כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד, אז מצוה לחבול בעצמו, והביאו מש״ס (גיטין נ״ז ע״ב) מילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים ע״ש, ועוד הביאו האחרונים ראי׳ לאסור לנשים שער ראשם אפילו בביתם, מה שאמרה קמחית מעולם לא ראו שערות ראשי קורת ביתי (יומא מ"ז ע״א), וע' (כתובות סי׳ ע״ב) בבתו של נקדימון בן גוריון כיון שראתה את ר׳ יוחנן בן זכאי נתעטפה בשערה, ואלמנה היתה כנראה שם מוכח ג״כ דנזהרת היתה להראות שערה לפני רבים, אבל בפני עצמה לא היתה נזהרת, וראי׳ היותר ברורה הוא מה שמצינו (סנהדרין נ״ז ע״ב) אשכחי׳ ר׳ יעקב כתיב באגדתי׳ דבי רב בן נח נהרג בעד אחד בדיין אחד שלא בהתראה, ומובא ג״כ בבראשית רבה, והרמב״ם פ׳ עשירי מה׳ מלכים פסק כן לפסק הלכה, אע״פ שלא נמצא רק באגדתי׳ דבי רב, מ״מ כיון שחז״ל הכניסו זאת בתלמוד מוכח דרצו לקבוע הלכה באגדה זאת, והה"ד מכל אגדות בתלמוד נוכל ללמוד דינים והוראה:

ומכל הדברים אשר בארנו למעלה, ראינו דאגדות בתלמוד המה עקרים קבועים בהלכה, וע"כ הכלל בירושלמי דאין מורין מן האגדות, רק על אגדות במדרשות נאמר, אולם מה נעשה ביום שידובר בספרי הפוסקים הלכות גדולות וקבועות אצלנו ואין להם שורש בגמרא בבלית וירושלמי רק בדברי המדרשות לבד, ונקבעים אצלנו הלכה פסוקה, כמו כל דיני קדיש יתום אשר עיקר מקומו הוא במדרשות ובתנא דבי אליהו ע׳ שו״ת הריב״ש סי׳ קט״ו וע׳ יו״ד סי׳ שע״ו בהגה, ובמגן אברהם סי׳ קל״ב ס״ק ב׳, וכן דיני תקיעת שופר במשך כל ימי חודש אלול, אין לו מקום רק בפרקי דר׳ אליעזר מובא ברא״ש סוף ה׳ ר"ה ובטור או״ח סימן תקפ״א, וצום תענית אסתר אין לו מקום בתלמודנו, רק במדרש תנחומא פ׳ בראשית, וכן תענית ערב ראש השנה לא נמצא רק בויקרא רבה פ׳ אמור וכן בתנחומא שם, וכן מה שנוהגין לעשות כסא של אליהו בעת שמלין התינוק, וכן הסעודה שעושין אז, גם כן אין לו מקום בשני התלמודים רק בא לנו מפרקי דר׳ אליעזר ומדרשות, כמבואר בטור יורה דיעה סי׳ רס״ה ובדרכי משה ורמ״א וש"ך וע׳ בטורי זהב שם, ועיקר החיוב לבדוק את הריאה ג״כ מקורו מן מדרש ילמדנו ע׳ תורת הבית הארוך להרשב״א ומרן בבית יוסף יורה דיעה סימן ל"ט וע׳ שו״ת תשב״ץ ח״א סימן ס״ז, וכן קצת מנהגים בספירה מה שמראין קצת אבילות הוא מן המדרשות עיין או״ח סימן תצ״ג, ובפרט מה שמתירין להסתפר מל״ג בעומר ואילך, כל אלו הדינים נבנו רק על המדרשות עיין מרן הבית יוסף שם בשם אבן שועב ושו"ת התשב״ץ ח״א סימן קע״ח, וכן מה שמבואר בש״ע או״ח הלכות תשעה באב סימן תקנ״א סעיף י״ח דמן י״ז בתמוז עד ט׳ באב אסור לילך יחידי מן ד׳ עד תשעה שעות, ואסור להכות התלמידים בימים הללו והוא ממדרש איכה ומדרש שוחר טוב ע״ש, ומה שנוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה ערב ט״ב הוא ג״כ מיוסד על פי מדרש קינות כאשר התעורר רבינו הרמ״א בש״ע או״ח סי׳ תקנ״ב ס״ט, וכן מה שנוהגין ביום כפור לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, מבואר באו"ח סי׳ תרי״ט ס"ד שהוא על פי מדרש ואתחנן, ומה שמרבין בסעודה בחנוכה מבואר בטור או"ה סי׳ תרע״א שהוא על פי המדרשות, וע׳ מדרש במדבר רבה פ' בהעלותך וע׳ ג״כ דרכי משה שם, וכן מ"ש רמ״א שם שנוהגין לאכול בימי חנוכה מאכלי חלב יש לו שורש במדרש הובא ר״ן פ״ב דשבת דיהודית האכילתו מאכלי חלב, וע׳ ג״כ ה׳ יום טוב סי׳ תקכ״ו בטורי זהב שם ס״ק ו׳ בשם רש״ל, וז"ל ועוד מאחר דאיתא במדרש לא תאכלו על הדם אזהרה שאין לאכול סעודת קבע קודם שיקבר המת, למה יעבור על דברי המדרש, אלא קוברין אותו מיד אחר יציאת בית הכנסת ע״ש, — הלשון למה יעבור ע״ד המדרש קצת מגומגם דמשמע דרק מצוה מן המובחר ואינו חוב — וע׳ או"ח סי׳ קכ״ה שכתב שם מרן הבית יוסף ומובא ג״כ בטורי זהב ומגן אברהם שם בשם התנחומא, ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שהש״ץ אומר קדוש קדוש קדוש, וע׳ עוד טור או״ח סימן קל״ט שהביא בשם התנחומא דר"ע קראו אותו לספר תורה, ולא רצה לעלות מפני שלא סידר הפרשה עדיין לפניו, ומכאן הוציא הדין דמי שאינו יודע לקרות צריך למחות שלא יקראו אותו ע״ש, וע׳ תוס׳ (ברכות י״ג ע״ב) ד״ה על לבבך שהביאו ראי׳ מתנחומא דאם היה מהלך יעמוד ויקרא עד שיגיע לואהבת ע״ש, וע׳ מג״א סי׳ ר״י ס״ק ו׳ שהביא דברי הרוקח מאגדת שמואל ויפדו העם את יהונתן מפני שאמרו מטעמת אין צריכה ברכה, משמע אפילו כוונתו לאכילה דומיא דיהונתן כיון שטועם מעט א״צ ברכה ע״ש, וכן מבואר בהלכות חנוכה סי׳ תרע״ז ס"ד מותר השמן שבנר חנוכה עושה לה מדורה ושורפה ומקור הדין בפסיקתא, ועוד יש להוסיף הרבה מנהגים ודינים קבועים אצלנו להלכה פסוקה, אשר יסודתם במדרשות ופסיקתא, ואין להם שורש בתלמוד, ובכל זאת נתקבלו מן כל עדת בני ישראל וכלם נוהגים כן בלי פקפוק:

זאת לא זאת לבד שלמדו דינים חדשים מן המדרש רק אנו רואין עוד ענין יותר נפלא, שהרבה פעמים העולם סומכים על המדרשות, אפילו אם מתנגד דבריהם לדברים מפורשים בתלמוד שלנו, וכבר התעוררו על זה בעלי התוס׳ (פסחים מ׳ ע״ב ותוס׳ ברכות ח׳ ע״ב) שאנו מתנהגים על פי ספרים החיצונים, היינו פסיקתא ומסכתות קטנות נגד התלמוד, וקורין בתענית ציבור ויחל ע״פ הפסיקתא, ובש״ס (מגילה ל״א ע״א) מבואר שבתענית קורין בברכות וקללות, וכן מפטירין בר״ח אב שחל להיות בשבת השמים כסאי, וע״פ גמרא שלנו צריכין להפטיר חזון ישעיהו, וע׳ הלכות סוכה סי׳ תרס"ח הביא הט"ז שם בשם הגהות מיימוני, דנהגו לאכול שמיני עצרת מקצת הסעודה בסוכה ומקצתה חוץ לסוכה, וסומכין על דברי התנחומא פ׳ פנחס דמפטירין מן הסוכה בשמיני כדי שיתפללו על הגשמים בכוונה ע״ש, אע״ג שהוא להיפך מדינא דגמרא (סוכה (נ״ו) [מ"ז] ע"א) והלכתא מיתב יתבינן כל יום השמיני בסוכה אפילו סעודת בין השמשות, וע׳ עוד תוס׳ (מגילה ך״ג ע"א) דבזמן הש״ס היה המפטיר קורא שלשה פסוקים חדשים שלא קראו להראשונים, אבל אחר שהנהיגו אח״כ לומר קדיש אחר הקריאה, שוב קורא להמפטיר את אשר קראו כבר להראשונים ע"ש, ואנחנו ידענו דאמירת קדיש אחר קריאה, אין לו רמז בש״ס רק נהוג ע״פ האחרונים ונהגו העם כן, ובטלו עי״ז דברי תלמוד מפורש, ועתה החוב מוטל לישר המעוקלות וליישב הסתירות, ולהשוות התנהגות הללו עם הכלל הראשי שנתנו לנו חז״ל בירושלמי אין למדין מן האגדות:

וליישב כל זה צריך אני לחזור על מה שעוררתי בתחלת דברי, שכלל זה לא הונח מחז״ל מפני שהקילו במעלות האגדות, דבאמת כל דבריהם כגחלי אש וחייבים אנו לקבל דבריהם באימה, רק כל דבריהם במאמר זה אשר שמנו למטרת מאמרנו נוסדו על פי חקי ההוראה, שהיה לחז״ל כללים מיוחדים על איזה אופן נוכל להוציא דינים הלכה למעשה וגם דבריהם בהלכות רבו כמו רבו אשר אינם מוכשרים להורות מהם הלכה למעשה:

הטעם דאין למדין מן המשנה, מפני שלא נתבררו במשנה טעמי וסברות של פיסקי הלכות שלהם, וע׳ (סוטה ך״ב ע"א) התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתן, ופרש"י שם כיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמים שמדמין דבר שאינו דומה, ועוד יש משניות דאמרינן פלוני ויחידאי הוא ולית הלכתא כוותי׳, ועוד שאין יודעין במחלוקת הראשונים, הלכה כדברי מי, הלכך מורין בטעות ע״ש, וע׳ רש״י (ב"מ ל״ג ע״א) ד״ה גמרא אין לך מדה גדולה מזו, וע׳ רש"י (נדה ז׳ ע״ב) ד״ה הא קמ״ל מדאיצטריך לומר הלכה ש״מ דאין למדין הלכה מפי הש"ס מפי משנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כדברי פלוני שהאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים, והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש (בדביר) [בדברי] חברו, אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהוא וכו׳, ואותה סברא היתה נקראת גמרא בימי התנאים, ומשנה ששנויה בה פסק הלכה, מסברת גמרא שלהם נשנית ואין למדין הימנה ע״ש, וע' (ב״ב ק״ל ע״ב) אין למדין הלכה מפי משנה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, והרשב״ם גרס שם אין למדין הלכה מפי גמרא, וע׳ רדב״ז חלק ב׳ סי׳ תרמ"ז שהשוה הענינים, דבירושלמי גרסינן אלא מן התלמוד ובקצתם ולא מן התלמוד, דתלמודא דתנאים אינם אצלנו יסודות קבועות להלכה למעשה, אבל תלמודא דאמוראים הן המה עקרי התורה, כמ״ש הרשב"ם שם דהרי אמרו (ב״מ פ״ו ע״א) רבינא ור׳ אשי סוף הוראה, ולמי נשאל עוד בשעת מעשה, אם לא נסמוך על הלכות פסוקות בגמרא, כמו שסדרן ר׳ אשי, דהרי אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה ע"ש, וזה הטעם ג״כ דאין למדין מן התוספתות, משום דכלהו הלכות פסוקות מן התנאים הראשונים נינהו, וכל זמן שלא פסקו חז״ל בתלמוד, דבריהם הלכה למעשה, אין אנו רשאים ללמוד מדבריהם הלכה למעשה:

וכן הא דאמרו בירושלמי אין למדין מן ההוראה הוא ג״כ מפני הספק, אולי לא הורה רק למקומו ולשעתו, ומפני עמי הארץ אשר מתקבצין לשמוע הדרשות, החמיר להם הדורש לפעמים, מפני החשש שיבאו לזלזל באיסורים חמורים, ויתירו לעצמם דבר איסור לפעמים ע׳ (חולין ט״ו ע״א) רב כי הוה דריש בציבורא, הוי דריש כר׳ יהודה מבשל בשבת בשוגג לא יאכל, וכי הוי מורה לתלמידיו הוי מורה כר׳ מאיר, ולפני המון העם ונשים לא רצה להקל כמו שפי׳ רש״י שם, וכן מצינו כיוצא בזה (חולין ק"י ע"א) רב בקעה מצא וגדר, דאיקלע לטטלפוש וראה שלא ידעו העם איסור בשר בחלב, ואסר להם אף כחל ע״ש, הרי דאף רב מודה דאין איסור באכילת כחל ולא אסר לאנשי עיר הזאת, רק מפני שהשעה צריכה לכך, ולא מן עומק הדין ואין הלכה כן אצלנו, וה״ה דמכל הוראות שהורה חכם א׳ אין למדין ודילמא לא הורה רק למקומו ולשעתו מפני הטעמים והסיבות אשר נכונים בעיניו, ואין ראוי לקבוע יתד בזה ההוראה לדון כן במקום אחר וכן מצינו הרבה פעמים שהורה המורה שלא כהלכה מפני שהיה מקומו של החולק עליו עיין (שבת י״ט ע״ב):

והטעם דאין למדין מן המעשה מפורש גם כן ברשב״ם שם דילמא לא הבין הרואה והשומע טעמא דמלתא, ויצא מזה תקלה, ובכל מקום בש״ס אמרינן הא דפלוני לאו בפירוש אתמר רק מכללא ולא ילפינן מיני׳ למקום אחר, דמי יודע הסיבות אשר הנחו ליסוד לעשות מעשות כאלו, ואין מוכשרים ללמוד מהם במקום אחר, ולדוגמא מצינו (חולין צ״ו ע״ב) לענין בשר שנתעלם מן העין קאמר הש"ס הא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא, דהאי גברא דהוי מחריך רישי׳ דחיותי׳ נפיל מיני׳, אסיק תרין אסרינהו רב נהלי׳, ומסיק הש״ס דמשם אין ראי׳ למקום אחר, משוס דפרוותא דעכו"ם הוי, ושכיחי שם רוב טרפות, ודוקא בכי האי גוונא אסור, אבל בסתם בשר שנתעלם מן העין לא אסר, והרואה מעשה הלז סבר דרב אוסר בכל מקום, וכיוצא בזה מצינו הרבה עובדות בש״ס דהמורה בעצמו עשה מעשה שלא כהלכתא משום כבודו של החכם החולק, כגון בטלטול שרגא משום כבודו דר׳ יוחנן, (שבת מ״ו ע"א) לא רצה לטלטל אף דשרי מן הדין ע״ש, ומפני זה יוצדק גם כן מה שמבואר בירושלמי פיאה וחגיגה, הכל מודים שאין למדין מן המעשה, הדא דתימר בהא דלא סבר פירוש שלא אמר המורה טעם לעשייתו, ברם בהא דסבר היינו שנותן טעם מסברא להוראותיו, ושוב אין חששא שיצא מזה תקלה במקום אחר בכהאי גוונא עבדינן כמעשה, (אדרבא בכיוצא בזה אמרינן בכל מקום מעשה רב):

ומזה תבין דהכלל שנתנו אין למדין מן האגדות, הוא גם כן על דרך זה, וכבר כתבתי במאמר אגרת בקורת, כי הכוונה רק מאותן האגדות אשר נאמרו בכל שבת לפני המון העם נשים ועמי הארץ, אשר התאספו לשמוע את הדורש, והורה להם הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון, והתחיל בדבר הלכה בלשון ילמדנו רבינו השכיח מאוד בתנחומא ובפסיקתא, או בלשון הלכה אדם מישראל השכיח מאד במדרשים המאוחרים מן ספר במדבר ודברים, והיו מורים לעם באיסור והיתר, ובפרט בדיני שבת והלכות הרגל, והתחילו גם כן לתת טעם במצות על דרך דרוש, והתעסקו בביאור ענינים שונים בעניני מוסר ויראה ודברי תוכחה המושכים את הלב, והיו דורשים הלכות מועט ואגדות מרובות כמו דמצינו (שבת ל׳ ע״ב) מהו לכבות הנר מפני החולה בשבת דפתח בדברי אגדה אנת שלמה וסיים ולענין שאילא נר בחולה נשמתו קרויה נר ופשט השאלה על דרך אגדה ע׳ רש"י, ולא נשארו אצלנו אותן ההוראות במדרשות רק מעט מזעיר, אבל מן משמעות הש״ס בכל מקום אנו רואים דכל הדרשות היו מעניני התנהגות העם ודבריהם באים על פנים שונים פעם להחמיר לפני השומעים למען לא יזלזלו במצות ואיסורים, כמו שכתבתי למעלה מהך דרב דריש בציבורא כר׳ יהודה המבשל בשבת בשוגג לא יאכל, והחמיר לפני העם ע״ש, ופעם מצינו דהפחיד המוכרים שלא ימכרו ביוקר, ואם לאו ידרוש להם להקל בהלכה (פסחים ל׳ ע״א וסוכה ל"ה ע״ב) וע׳ ג״כ בשו"ת שער אפרים סי׳ ס״ה שהביא בשם הרב מהר"מ אלמושנינו, וז"ל כמו דלא קבעו חז״ל הלכה כר״מ, מפני שהיה דורש לכאן ולכאן כן אין לקבוע הלכה מדברי אגדה משום שיש פנים לכאן ולכאן ע״ש, והכוונה גם כן כי דרשות הנאמרים לפני העם, יכולים לתלות שנאמרו על פנים שונים, פעם החמירו לפני העם שלא יבאו לזלזל, ובפעם הקילו להם למען הפחיד המוכרים, שלא יעלו על השער וכמו שר״מ היה אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, ובלי ספק לא טהר הטמא להכשיל בני אדם או להיפך שלא טמא את הטהור שהוא ג״כ אינו מורשה מפי חז״ל, כמו שאמרו בירושלמי סוף פרק ראשון דחגיגה, כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור, רק שר׳ מאיר הראה פנים על איזה אופן יכולים לעשות בהוראות שעה בעת ההכרח משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, ופעמים שביטולה של תורה זו יסודה וקיומה, ואף בזה חייבים לעשות על כל פנים באופן שלא יגע באיסור יותר חמור היכי דאפשר, דוגמא לדבר מצינו בירושלמי פ"ב דחגינה דבעידן עקתא (היינו שעת הגזירה) הי׳ גוזרין על ישראל לחלל שבת, הווי מתכוונין מטעי׳ תרין חד מטיל, דהוו שנים שעשאוהו מלאכה אחת ואזי פטור משום דעושה כלה ולא שעשאו מקצתה, וכן הוי מתכוונין מפריק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ע״ש, ועל אופן זה הי׳ דרשותיו של ר׳ מאיר להראות פנים לתורה על טמא טהור היכי שהיתה נחיצת השעה משום עול גלות:

עוד צריך אתה לדעת ולעורר על דברי שכתבתי בחיבורי תורת נביאים מאמר דברי קבלה פ"ד, אע״פ דהלכה פסוקה אצלנו דאין למדין מדברי קבלה, בכל זאת היכי שבאו דברי הנביאים דרך ספור ענין מה וממרוצת הדברים, נשמע לנו סדר התנהגות ישראל בזמן הקדמונים, והנביא לא שם מטרת מגמתו להורות דינים והלכות, רק כוונת דבריו נאותו רק לדברי מוסר ותוכחה אשר השמיע לעם מפי ה׳, ומן דרך הסדרת הדברים אנו מכירין ומתבוננים איך נהגו העם אז, אזי למדים מדברי קבלה, אחרי שעל כל פנים נודע לנו מזה דרך בני עמנו המתנהלים בבל עת על פי התורה, ושוב החוב מוטל עלינו להתנהג במנהגם ע״ש, כן בהכלל אשר נתנו חז״ל בירושלמי אין למדין מן האגדות אם בעל האומר לא כוון בראשית וראשונה להורות הלכות ודינים רק מדרך הספור של האגדות נשמע שהתנהגו העם ככה בזמן רבנן דאגדתא, אזי מנהג של ישראל תורה וחייבים אנו לאשר במסילותם, וכן כתב הרב בעל נודע ביהודא מה״ת חיו"ד סי׳ קס"א על מה שהקשה לו מהר״י ברלין ע"ד התוס׳ (ע"ז ל״ג ע״א) דלמדו דגם צונן צריך הדחה שלשה פעמים, ממה שאמר המן הרשע לאחשורוש ולא עוד אלא שמדיחו שלשה פעמים, והשיב הגאון בעל נו״ב דהרי בלאו הכי קשה איך למדין מאמירת המן הרשע להוראה למעשה עבור עם ישראל, ועל כרחך צריך אתה לומר, דאין למדין מהמן עצמו כלום רק המן מספר מהתנהגות ישראל בזמנו ונשמע מדבריו שהיו נוהגין בני ישראל אז להדיח הכוס שלשה פעמים, וא״כ פשיטא דגם אנחנו צריכים להתנהג כן כמו שהיו נהוגים אבותינו בזמן המן ע״ש, וע׳ ג״כ בשו״ת הרב בעל שער אפרים סי׳ מ"ז על דברי הרא״ש ע״ז פ׳ השוכר גבי׳ עכברא דשכרא דנותן טעם לפגם אסור בו, והקשה הרא״ש שם דהרי האי שכרא וחלא צונן הם, ולמה נאסרו בנפילת עכבר, והלא העיד המן הרשע דאם נפל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו (מגילה י"ג ע״ב) וי״ל דכאן מיירי ששהא זמן מרובה והוי כבוש ע״ש, וכתב הרב שער אפרים דלמא מה שראה המן שזורקו ושותהו היינו ביש ששים, וכ׳ לתרץ דכוונת הרא״ש עד״ז דהלא המן לא ידע הדין דיש חילוק בין ששים לאין בו ששים, רק ראה מנהג היהודים שזורקו ושותהו א״כ אף באין ששים ג״כ זורקו ושותהו, דלפעמים הכוס קטן ע״ש, הרי לך כי שני הגאונים הסכימו לדעת אחת, אם האגדות לא באו להורות דינים רק מדרך ספורם נודע לנו מנהג ישראל כמו בנדון דידן שהמן העיד מדרך בני עמנו הראוי והנאות שגם אנחנו לא נזוז ממנהג קדמונינו:

ועל השלישית אני בא מה שמצאתי ביד מלאכי ח"א סי׳ ע״ב שהביא בשם הרב כנסת הגדולה כללי הגמרא שלו סי׳ ע׳, דעד כאן אין למדין מן האגדות ומדרשים דוקא היכי שהוא להיפוך נגד כלל המפורש בגמרא, אבל היכי שמפורש סתם באגדות ומדרשות, ולא נמצא חולק בגמרא שלנו, בודאי הלכה כדברי המדרש ולמדים משם להלכה למעשה ולהתנהגות העם ע״ש, הרי מבואר דדברי האגדות המה כתלמוד ירושלמי אשר מבואר בכללי הפוסקים דאם אינו מתנגד לתלמוד בבלי אזי הלכה כדברי הירושלמי, ה״נ במה שנוגע לעניני אגדות ידענו דנמצאו בזמן קודם חכמים מיוחדים אשר כל מגמתם היה רק בסדור האגדות, לכן נקראו רבנן דאגדתא ואמרינן ג״כ בירושלמי יבמות פרק החולץ האשה אינה מתעברת משני בני אדם כאחת, ופליגא על רבנן דאגדתא ע״ש, הרי מצינו דלפעמים היו מחולקים ביניהם, והיה להם בתי הועד מיוחדים כאשר הוכחתי במקום אחר, ונתנו לרבנן דהלכתא על רבנן דאגדתא משפט הבכורה לפסוק רק כדבריהם אם מתנגד לדברי אגדה אבל סתם אגדות בין תלמודית בין במדרשות הלכות פסוקות אצלנו, חוץ מן אותן ההלכות אשר באו במדרשות שנאמרו לפני המון העם בדרשות כבר אמרתי שבאו רק לפני העם לבד, ופעמים באו שלא כהלכה כאשר כתבתי למעלה:

ועל פי העקרים שהצעתי לפניך למעלה תבין להסיר כל הסתירות אשר התעוררנו למעלה, ע"ד התוס׳ יו״ט, כיון דהוכחנו למעלה דפשטות הגמרא (יבמות ס״ה ע״ב) מורה דנשים אין מצווים על פרו ורבו, א״כ אע״ג דהלכה ברורה במדרש, אין הולכין אחריו נגד הגמרא, ובהך דריש תבא שאמרו במדרש דאם ש״ץ בטוח שלא יטעה מותר לענות אמן, הוא גם כן מאותן המדרשות אשר נאמרו לפני המון העם, כיון שמתחילין הלכה אדם מישראל, ומאלו אין למדין, כמ״ש למעלה שלא נאמרו רק לצורך שעה, ואולי גם כאן היה להדורש סיבה מה להגדיל מעלת עניות אמן אצל העם, והראה להם דאף ש״ץ העומד בתפלה אם בטוח שיחזור למקום שפסק מותר לענות, ואע״פ שאין הלכה כך רצה להורות שלא כהלכה לפני העם, להלהיב לבבם לעניות אמן, אשר גדול מעלתו מאד, ואני אוסיף עוד ראיות לזה שעניני הדרשות המתחילות ילמדנו רבינו נאמרו לפעמים שלא כהלכה, כמו בתנחומא פ׳ ויקרא ילמדנו רבינו העובר לפני התיבה ולא הזכיר ברכת המינים מחזירים אותו ואומר בעל כרחו, אבל ההלכה אינו כן רק מבואר ברמב"ם ובש"ע או״ח סי׳ קכ״ו ס״א, בכל הברכות אם טעה אין מעבירין אותו, רק ברכת המינים אם טעה מסלקין אותו ויעלה ש״ץ אחר, והנה בזה אין דברי הש״ס מכריעים (ברכות ך״ט ע״א) דאמרו בכל הברכות אם טעה אין מעלין אותו, חוץ מברכות המינים דהרי אפשר לפרש בש״ס לשון מעלין היינו מחזירים אותו, ובכל זאת אין הלכה כתנחומא זה משום שנאמרו בלשון ילמדנו רבינו, וכן מצינו בתנחומא ר״פ ויקהל וז"ל אבל אם פירש כלאים תחתיו ובלבד שלא יהיה נוגע בשרו בכלאים מותר שנאמר לא יעלה (אולי) [ואילו] הרמב״ם פ״י מה׳ כלאים פסק דמדרבנן אסור אפילו עשר מצעות זו על גב זה, ואפשר דשאני התם משום דגמרא דילן פליג על זה (יומא ע"ב ע"א) ומה שסמך הרב הטורי זהב סוף ה׳ סוכה על תנחומא שמכניסין מן הסוכה בשמיני עצרת, אע"ג דג״כ נאמר בלשון הלכה אדם מישראל, הנה שמה אינו מורה דין חדש, רק מהלוך לשונו משמע דמדבר מענין נהוג בזמנו מכל העם שהיו נוהגין כן, ואף שמתנגד לדברי הגמרא, מ״מ כבר כתבתי לעיל סוף ח״א דהיכי דנהוג עלמא אף נגד הגמרא, בענין דרבנן לא מבטלין מנהגא, וכן כאן אינו מצדיק את מנהג העולם רק אומר דמנהג זה נהוג עדיין מזמן קדום ונתנו סמך למנהגם, אבל משארי המדרשות בעוד שלא נאמרו בציבור בדרשות לפני העם למדים מהם, וזה הטעם דפסק רבינו הרמב״ם בה׳ מילה דנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית בשבת כדברי המדרש סוף פ׳ לך דפסקו כדברי ר"א בנו של ר׳ יוסי הגלילי דב"ש ובית הלל פליגי, אם נולד מהול צריך להטיף דם ברית בשבת כן ההלכה דנולד מהול אין מלין אותו בשבת, ואע"ג דאתמר שם הלכה הכי נקטינן:

וכל המנהגות אשר אנו נוהגין ע״פ המדרשות כאשר הראיתי למעלה, ויש עוד לצרף מ״ש הרא״ש בפ"ק דמגילה בשם ר"ת מקרא אהרן וחור תמכו ידיהם מכאן לתענית ציבור שצריך שלשה, וע׳ תוס׳ (ב"מ פ"ו ע״א) ד״ה אחתינהו והוא מפרקי דר׳ אליעזר, וכן מה שנוהגין הנשים באיסור מלאכה בראש חודש ע"פ פרקי דר׳ אליעזר מובא רש״י (מגילה ך״ב ע״ב) ובטור ריש ה׳ ראש חודש, וכן מה שנוהגין ביום כיפור לעמוד כל היום על פי פרקי דר"א מובא ברא"ש פרק יום הכיפורים, וכן מה שנוהגין לקבל האבל בבית הכנסת ופעם יושבין אצלו ואח״כ הולכים כל הקהל עמו הוא ע"פ אגדה בפירקי דר״א, ע׳ רא״ש פ׳ אלו מגלחין סי׳ צ״ג, וכן מה שהביא הרא״ש פ"ד דתענית ראי׳ ממדרש קינות, דאף אחר שהפסיק בערב יום כיפור מותר לאכול מ״ר יהודא בן בתירא שאכל, כל אלו דרך ספור המה ואינם מתנגדים ג״כ לדברי הש״ס שלנו לכן כלהו הלכות פסוקות הם אלינו וכבר הראיתי במקום אחר שגם רבינו הרמב״ם סמך עצמו ע״ד המדרש רבה, והעתיק בספרו פ״ב מה׳ רוצח ה"ג דאת דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו, מיד כל חיה אדרשנו, זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו זה השוכר להרוג את חברו ובכלם נאמר אדרוש והוא ממדרש פ׳ בראשית משום דגם רבינו הולך בדרך זה דכל דבר שאין מתנגד לדברי חז״ל בתלמוד ולא באו דרך דרשה לפני העם כלם הלכות קבועות הם, ויש עוד להאריך ואין כאן מקומו:

סימן א

בא שאלה לפני אם מותר לרופא כהן להתעסק בגוסס, כי בש״ע יו"ד סימן ש״ע מבואר שאסור לכהן להיות בבית שיש שמה גוסס, ולדעת הב"ח מובא בש״ך שם, הוא אסור מדינא, בכל זאת אפשר פקוח נפש שאני ומצוה גם כן עושה הכהן במה שמשתדל ברפואתו והנה כבר נשאל בזה הרב בעל בית יעקב סימן ק"ל, ונראה מדבריו כי מסופק בזה אחר שרוב גוססין למיתה וההצלה איננה ודאית, ומפני זה מפקפק בדבר, ואולם כל דבריו שמה מגומגמים דהרי הלכה רווחת אצלנו שאין מתעצלין בפקוח נפש וכל המלאכו׳ הותרו בשב׳ עבור חולה שיש בו סכנ', ול"ד איסור שבת רק שאר כל עניני תורה הותרו משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, כמ״ש בטור וש״ע או״ח הל׳ שבת סי׳ שכ״ח, ואפילו אם בפנים היותר רחוק שיש צד תקוה, אולי יועיל לו אפילו לחיי שעה לבד מפקחין הגל בשבת, והדין שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אפילו בהרבה ספקות, כגון בנפל מפולת ברוב עכו"ם, ויש ספק אם חי או מת, מ״מ מפקחין (יומא פ״ה ע"ב), ובודאי גם כאן מצוה להתעסק, דבעודו גוסס הרי הוא כחי ואינו מטמא, ואף שיוכל להיות דברגע ההתעסקות ימות החולה תחת ידו ויטמא הכהן, מ״מ כשנכנס להתעסק בהיתר נכנס ובזמן היתר וברשות דמצוה, ואף שאפשר להתרפא מרופא אחר שאינו כהן מ"מ אין חילוק ומותר לכהן לכנוס אליו כמ"ש הרמב״ן בשבת פ׳ ר״א דמילה ומובא בר״ן שם, דתינוק שנשפך החמים שצריכים לרחצו אחר המילה, דעת הרז״ה שאין מלין עד אחר השבת, דהכנת חמין לא הותר בשבת ואסור לגרום ולהתנות על חילול שבת בכוונה, והרמב״ן פליג וס"ל דאין למצוה רק מקומה ושעתה, ואין כאן גורם ותנאי לחילול שבת כיון שנכנס בזמן היתר, ולא תימא היכי שנכנס למצוה, אלא אפילו בנכנס לדבר רשות קודם שבת כגון בהפליג בספינה קודם שבת התיר הרמב״ן ע׳ או״ח סי׳ רמ״ח, וא"כ כ״ש בנ״ד אשר מצוה על הרופא לרפאות והוא רשות דמצוה ע׳ יו״ד סי׳ של״ו ובכלל לא תעמוד על דם ריעך, ואפילו מת תחת יד הרופא גם כן לאו כלום עביד דהרי מת בשעת הפקוח:

והוספתי עוד בזה דאם במת גמור למראה עין המבינים, ומוטל לפנינו כאבן דומם בכל זאת רצו איזה חכמים להתיר הלנת מתים, אע״ג דקי״ל המלין את מתו עובר בלאו, והיינו כיון שמצאו סמך לזה במס׳ שמחות שמפקחים על המתים שלשה ימים, מעשה באחד שחיה חמשה ועשרים שנה ואחד הוליד חמשה בנים, ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו (נדה ס״ט ע״ב) דעד שימוק הבשר מטמאות בזיבה וחוששין שמא תתעלף, ולי נראה ראיה חדשה דהרי מצינו הל׳ שבת סימן ש״ל דכתב רמ״א דאין אנו נוהגין היום לקרוע בטן האם שמתה ולהוציא הולד אפילו בחול, משום דאין בקיאין להכיר במיתת האם וכ׳ המג״א שם דחיישינן לעילוף, וא״כ נהרוג בידים ע״י קריעת הבטן ע"ש, ראינו אף במת גמור חוששין לעילוף אע״ג שנפסקה הנשימה, בכל זאת יש ספק אולי יקום אחר נפלו, מפני שאין אתנו ראיות ברורות על אפיסת רוח חיים רק ע״י הנמיקה, וע׳ מורה נבוכים פ׳ נ״ב לראשון שהביא דעת האנדלוסין, כי זה אשר בא במקרא בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, כי נתבטלה אצלו נשימתו עד שלא הושגה בו נשימה כלל, כמו שיקרה לקצת חולי השתוק ובהתחנק הרחם עד שלא יודע אם חי אם מת ויתמיד זה הספק יום או יומים ע״ש, ויש פנים לשיטת האנדלוסין מן מה דשאלו (נדה ע׳ ע״ב) בן השונמית מהו שיטמא ולא שאלו על בן הצרפית שקדם לבן שונמית, וכן מצאתי מבואר ברדב"ז חלק חמישי סי׳ ר״ג וז״ל שאלת למאן דאמר פנחס זה אליהו איך נטמא אליהו להחיות בן הצרפית תשובה כמה דברים נאמרו בזה, יש אומרים שלא מת ממש, וכן משמע מדכתיב עד אשר לא נותרה בו נשמה, וכן נראה בתרגום יונתן שתרגם לא יתבאש ולא ימות ברא, משמע שעדיין לא מת, וכן משמע סוף נדה דבעי בן השונמית מהו שיטמא ומדלא בעי בן הצרפית דקדם בזמן משמע דס״ל דלא מת ממש, אולם אין דרך זה נכון בעיני דהא כתיב להמית את בנה, והא דלא בעי הש"ס בבן הצרפית דקדים אולי לבעל האבעיא לא פסיקא ליה עכ״ל18, על כל פנים הרב לא יכחיש הנסיון שיש אפשרות לחולי השתוק וחינק הרחם שנתבטל הנשימה, ובכל זאת עוד בו חייתו ורוחו מכ״ש בגוסס אשר דינו כחי לכל דבר אינו דין שאף כהן מותר להתעסק ברפואתו:

ואף לשיטת החכמים המתנגדים אשר צעקו מרה בהלנת מתים, והביאו ראיה מפורשת מש"ס (יומא פ"ד ע"א) נפל עליו הגל אין בודקים רק עד החוטם שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ראינו שחכמינו ז״ל החזיקו את פיסוק נשימה לראי׳ חותכת על אפיסת החיות אפילו במקום פקוח נפש, מכל מקום בגוסס אע״פ דקי״ל (גיטין כ"ח ע״א) דמביא גט ומצאו גוסס אינו נותן בחזקת חיים משום דרוב גוססין למיתה בכ״ז דבר זה אינו רק לכתחלה, אבל בדיעבד כתב הטור והמחבר אהע״ז ס"ס קמ״א דהוי ספק מגורשת, וע׳ בגליון הש״ע יו״ד ס״ס של״ט מה שהוכיח הגאון מהו׳ עוזר ז״ל דספק מדאורייתא הוא והביא מתוס׳ (בכורות כ׳ ע״ב) דהטעם משום דחזקת אשת איש תצטרף למיעוט גוססין שיכולים לעמוד מחליים, ומכ״ש בחולה דמפקחין עבורו אפילו לחיי שעה הן בשבת והן ע"י כהן, וע׳ מהר״י מינץ מובא טורי זהב סימן שצ"ו ובשו״ת חכם צבי סי' ג׳ אף שנודע לנו שמת מ"מ מוקמי על חזקת חיים ואמרינן השתא הוא שמת, והקושי׳ שהביא הטורי זהב שם מהך דקי״ל דהמפקח את הגל אינו עושה פסח, ולמה לא מוקמינן ליה על חזקת חי והשתא הוא שמת ובשעת הפקוח היה חי עדיין, אינו קושי׳ כלל דשאני התם שכבר איתרע חזקת חיים שלו ע״י נפילת הגל, ואפילו אם נחליט דעדיין יש בו רוח חיים, מ"מ איננו כמו קודם הנפילה וכיון שנתבטל חזקת חיים שלו במקצת בטלה כלה, וכמו שכתבו התוס׳ (כתובות ך״ג ע"א) דבספק קרוב (לה) [לו] ספק קרוב לה נתבטל חזקה דמעיקרא, ועיין תוס׳ ריש נדה בשם הירושלמי דבסוטה כיון שקינא לה ונסתרה אתרע חזקת כשרות שלה, וע׳ ג״כ מ״ש הרב הפ"י סוגיא דנכתב ביום (גיטין י״ז ע״ב) דאם זנתה לא שייך להעמידה על חזקת כשרות, ולומר שבעודה פנויה זינתה, כיון דגם ע״י זנות פנויה יצאה מחזקת כשרות שהיתה לה משעת לידה, א״כ נתבטלה החזקה אצלה לגמרי19 וגם כאן ע״י נפילת הגל נולד לנו ענין חדש אשר מגרע כח חזקת חיים שלו במקצת ושוב אין הולכין בתר חזקת חיים, וע׳ נקודת הכסף סימן שצ״ז שדחה ג״כ בכיוצא בזה קו׳ הט״ז דכתב בזה״ל נפילת הגל שאני דאיתרע חזקת חיים שלו, וע׳ שו״ת חות יאיר סי׳ ר"א לענין אמירת קדיש על פי עדות שהניח לאב גוסס זה עשרה ימים וז"ל באמצע הדיבור ומ״ש הט״ז ראי׳ ממפקח הגל שאני שיצא ע"י איזה סיבה רעה מדרך כל אדם איתרע חזקתייהו ורובא אפילו למפרע, ונפילת הגל המיתה אותו באמת בנפילתו א״כ אין דנין עפ"ז למפרע ע״ש, והא דמפקחין הגל בשבת אף בספק חי ספק מת ספק ישראל ספק עכו״ם ואפילו בהרבה ספיקות וספק ספיקות, י״ל דבשלמא לענין זה שנוגע לפקוח א״כ הלכה קבועה דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, והחוב מוטל עלינו לפקח עליו אפילו בספק היותר רחוק, ושמא חי הוא עדיין, אולם אם נמצא מת אח"כ באמת, בודאי דנין שעת הפקוח גם כן כאלו נטמא למת, ואינו עושה פסח אחרי שעתה נמצא מת, ובשעת הפקוח לא היה לו חזקת חיים דנאמר דלא נטמא עדיין המפקח, משום דבתר השתא אזלינן, וע׳ ג״כ נו"ב מהדו״ק חאהע״ז סי׳ ל״א בשם הרב פ״י בק״א דכל היכי שאתרע חזקה במקצתה אין דנין אחריה כלל:

ועפ״ז יש באמת להסיר השגת המתנגדים ולומר דבאמת מאפיסת הנשימה אין ראיה על המיתה ומוקמינן ליה בחזקת חי לכל דבר עד שימוק הבשר וחוששין לעילוף, והא דבנפל הגל בשבת אין בודקין רק עד החוטם ותו לא, שאני התם כיון דבשעת נפילת הגל איתרע חזקת חיים שלו במקצת, רק לענין הצלת נפשו אין משגיחין ומפקחין אולי עדיין חי, אבל מיד שבדקו אותו עד החוטם, ולא הרגישו בו נשימה, שוב יש לנו ראיה עצומה דנפילת הגל פעלה אצלו כל כך עד שנתבטלה נשימתו, אם כן הלך לו חזקת חיים שלו, משא״כ במת על מטתו מיתה טבעית, ולא היה כאן מעשה אשר הוא לאות כי גרם לו יציאה מחזקת חיים במקצת, אפשר באופן זה, אין מביטול הנשימה ראיה על הפסק החיות מכל וכל, ומעמידין לו על חזקת חיים עד שימוק הבשר, דלא היה לנו עד כה שום מעשה לגרוע חזקת חיים, ועפ״ז הבנתי לנכון סוגית הש״ס (ביצה ל״ד ע״א) דבעי הש״ס בהמה שדרסה או טרפה בכותל, אם מותר לשוחטה ביו״ט אחר שצריכה בדיקה, וכתב רש"י בשלמא בשאר בהמה אף על פי דבדקינן אחר טריפות הריאה, מ״מ מדינא הולכין אחר רוב כשרות וגם בי״ט שוחטין על רוב זה, משא״כ כאן צריכה בדיקה ע״ש, והקשו האחרונים דהרי גם במסוכנת דצריכין לראות אם פרכסה, ובכל זאת הלכה רווחת דאם יוכל לאכול ממנה כזית בשר מבעוד יום שוחטין בי״ט, ע׳ תשובת שאגת אריה סי׳ ס״ד, אבל לפי הנ"ל ניחא דבמסוכנת כיון דלא היה כאן מעשה אשר גרעה חזקת חיים מעמידים על חזקת כשרות ולא גרע משאר בהמות דסומכין על חזקה ורובא לשחוט ביו״ט, משא״כ בדרסה או טרפה בכותל דהוה כאן מעשה גמור אשר גרעה חזקת חיים דבהמה, שוב בעי שפיר אפשר דבכה"ג דאיתרע חזקת חיים אין שוחטין ביו"ט, דהרי ע״י מעשה שנעשה בבהמה זו נגרע חזקתה שהיה לה מקודם ונכון:

עוד אני אומר לשיטת הגאון בעל נודע ביהודא מהד״ק חאהע"ז סימן ל״א הטעם דיש חילוק בנגע באחד בלילה, בין ראוהו חי מבערב ובין לא ראוהו חי מבערב, והתמי׳ עצומה דגם אם לא ראוהו חי מבערב, מ״מ זאת ידענו בבירור דהיה לו חזקת חיים בשום פעם, ומדוע לא נאמר דאף לא ראוהו חי אוקמי על חזקתו והשתא הוא דמת, וכ׳ הגאון הנ״ל דבאמת אם היה לנו ספק על איש פרטי הידוע לנו וראינהו חי בפעם אחד, ועתה נולד ספק אימת מת בודאי חזקת חיים חזקה אלימתא, ואמרינן עתה מת, משא״כ באדם שלא הכרנוהו מעולם, ולא נתבררה מעולם חזקת חיים שלו אע״ג דבלי ספק חי פעם אחת מ״מ כל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה לדון אחריה (תוס׳ חולין י״א ע״א), וראוהו חי מבערב לאו דוקא, ונגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת, אין הכוונה שהספק אם איש זה בעת שנגע היה חי או מת ברגע זאת, רק הספק אם נגע באיש חי או במת, דכיון דהרבה מתים יש בעולם וחזקת חיים שלהם לא נתברר לנו עת באנו לדון עלי׳, אין חזקה זאת חשובה לילך אחריה ע״ש20, וא״כ ג״כ יש להסיר קו׳ הט״ז ולחלק דבהך דמפקח דאין עושה פסח, מיירי דיצא קול או דראינו איש אחד אשר נפלה מפולת ולא ידענו אותו מעולם, ולא נתברר חזקת חיים שלו, וגם יש ספק אם עכו״ם או ישראל, והוי חזקה שלא נתברר בשעתה ואין דנין אחריה, ורק לענין חילול שבת שאני דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אבל לענין פסח אם נפל הגל על איש ידוע ומבורר לנו, אפשר דהולכין בתר החזקה ועושה פסח ג"כ ואמרינן עתה מת, משא״כ סתם פקוח הגל הוא על איש שאינו ידוע לנו, ומפ״ז אין דנין בחזקת חיים שלו משום דהוי חזקה שלא נתבררה אבל בנתברר חזקתו הולכין אחריה, וא״כ בגוסס ג"כ מוקמינן ליה בחזקת חיים, ומותר כהן הרופא להתעסק עם הגוסס דעדיין יש לו חזקת חיים וע׳ ש״ע יו״ד סי׳ של״ט באם אמרו לו ראינו קרובך גוסס זה שלשה ימים חייב להתאבל, וכ׳ הש"ך שם דוקא בעודו לפנינו אז דינו כחי לכל דבר, אבל כשאינו לפנינו נדון כמת דרוב גוססין למיתה, ובלי ספק מת במשך שלשה ימים שהוא גוסס עכ״פ כשראנוהו גוסס יש לו חזקת חיים:

עוד יש לצרף בזה דעת הראב״ד פ״ה מה׳ נזירות הט״ו בהשגה שמסיים דכהנים בזמן הזה כלם טמאי מתים הם, ואין מוזהרים על הטומאה, והמחייב אותם בכלום עליו להביא ראיה עכ״ל, וא"כ יש להקל לכהן להתעסק בגוסס, דמדאורייתא אין עליו שום איסור, ואולם מש"ס נזיר (דף מ"ב ע״ב) לא משמע רק טומאה במחוברין ממש פטור, דבשעה שיש עליו טומאה אחת אינו חייב אם נוגע בטומאה אחרת, אבל מיד שפירש מן הטומאה והלך לו, ואחר זה נטמא במת אחר חייב על כל אחת ואחת, ואם כן מה מועיל דכהנים טמאי מתים, וע' דעת רבינו תם מובא בהרא״ש ה׳ טומאת כהנים סימן ו׳ דבאותו יום שנטמא שוב אין לנו תוספות טומאה מדאורייתא, ולדעת הראב״ד כל טומאה בזה"ז הוי טומאה בחיבורין, ואולי מפני שהטומאה רצופה אצלנו מנגיעות אדם שנגע במת, ובכל רגע נוגעין באנשים כאלו ושוב אינו מוסיף טומאה על טומאתו, דנחשב בודאי כאלו היום נטמא:

סימן ב

עוד יש לצרף כאן דעת מהרח"ש מובא בתשובות האחרונים בחוט השני סי׳ י״ג ובשו״ת חות יאיר ובנחלת שבעה דכהן שנשא שבויה אין מוציאין אותה ממנו, משום דיכול לומר אייתי ראיה דכהן אני, ובתשובת משאת משה הוסיף להקל אף בחליצה והביא דברי הריב״ש סי׳ צ״ד שכ' שמי שהקיל בזמן הזה בקדושת כהן אין לחייבו קנס, מפני שאין אנו מכירים היום ביחוסי כהונה ע״ש, וע׳ מגן אברהם סי׳ (נ״א) [ר"א] דמפני זה אין נוהגים היום כבוד בקדושת כהן ובקדימתו לכל דבר, אע״פ דקדושת כהן נלמד מקרא וקדשתו ומ״ע של תורה יש בזה, והטעם משום שאין לנו בזמן הזה כהן מיוחס ורמז לעיין ג״כ בסי׳ תנ״ז כי שמה מבואר הטעם דאין נותנין חלה בזמן הזה לכהן מפני שאינו מבורר אצלנו יחוסי הכהונה, וכבר הקדים לדבר בזה הרב מהו׳ יצחק הפרחי בעל ספר כפתור ופרח שכתב ששמע מרבו ר"י הכהן בשנת י"ז לאלף הששי, שרצה לנסוע לארץ ישראל, להקריב קרבנות בזמן הזה מפני דקי״ל טומאה הותרה בציבור, וגם קי״ל מקריבין אע״פ שאין בית, ואחר זה נזכר שאין לנו כהן מיוחס אשר יהיו ראוי לעבודה, וע' נודע ביהודא מהדו״ק חאו״ת ס״ס ל"ה, וע׳ תשובת בית אפרים חאו״ח סי' ו׳ שתקע מסמורת בפינה זאת דאין לנו כהן מיוחס בזה"ז, ועי״ז הראה לחזק המנהג שנהגו בכל הגולה שאין נושאים כפיהם בכל יום, אע״פ דנשיאת כפים הוא מ"ע של תורה בכל יום מ״מ אין לנו בזמן הזה כהן מיוחס ודאי רק כהן ספק ע"ש:

ועפ"ז מצאתי טעם הגון למה שאין מוזהרין בזמן הזה בטומאת וטהרת מצורע אע"פ שפסק הרמב״ם פי״א מה׳ טומאת צרעת והוא מן התוספתא, דטהרת מצורע נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ומעשה רב שרבי טרפון הראה שבמקל זה טהר שלשה מצורעים, ור׳ טרפון לאחר החורבן הוה, כמו שמצינו (פסחים ע"ד ע"א) א"ר טרפון עבודה עבדתי א״ל כל דבריך אינו רק דברי תימא, וכי עבודה בזמן הזה מנין ע״ש21, וכיון שעכ"פ ראינו שהנהיגו באמת בטהרת המצורע גם אחר החורבן ובחוץ לארץ מדוע נתבטל היום, וכמדומה לי שראיתי בשו״ת יעב״ץ ובספר תולדות אדם המיוחס להגאון מהר״ז מווילנא ז״ל שהתעוררו בזה:

עוד ראינו דנתבטל בזמן הזה דין מעשר בהמה אף שנוהג מדינא גם בחוץ לארץ, והנה בש"ס (בכורות נ״ג ע"א) אמרו דנתבטל משום חשש תקלה שמא יבא לאכול את המעשר, ובאמת קשה וכי יש כח בזה לעקור דבר מן התורה בלי שום טעם, וראיתי בתשובת שאגת ארי׳ סימן ד' שמדמה דבר זה, להך שאמרו ריש ברכות לא אמרו עד חצות רק להרחיק האדם מן העבירה ומשמע אפילו בדיעבד אין קורא אחר חצות, וכתבו תלמידי רבינו יונה הטעם משום דבשב ואל תעשה יכולים ב״ד לעקור דבר מן התורה, כמו שראינו דמשום תקלה עקרוהו למצות מעשר בזמן הזה עכ״ל הש״א, אולם באמת לא דמי כלל דהנה כתב הרב מגן אברהם ה׳ ר"ה סימן תקפ״ח בשם מהר״מ פדווא, דמפ"ז אמרו דתקיעת שופר בשבת לא משום שמא יעבירנו ולא קאמר משום שמא יתקן כלי שיר, ותי׳ דמשום תיקון כלי שיר, א״כ נאסר אף ביו״ט דג״כ אסור לתקן כלי, וא"כ עקרת מצות תקיעת שופר לגמרי וזה אין כח ביד חכמים לעקור מ״ע מה״ת לגמרי, ואפילו בשב ואל תעשה אין כח זאת בידם, משא״כ לטעמא דשמא יעבירנו דזה אין שייך רק בשבת אבל ביו״ט לא נאסר הטלטול, ולא נעקרה מצות עשה של תורה רק היכי דחל בשבת, ואינו רק מקרה קרה אבל בחול תוקעין באמת ע״ש, וכן בהך דתר״י דהוא מקרה שקרה שלא קרא ק״ש עד לאחר חצות א״כ מישך שייך דבשוא״ת יוכלו חז״ל לעקור דבר מה״ת, והתקינו שלא יקרא אחר חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, ומבטל בפעם זאת מצות ק״ש, וע׳ ר״ן (נדרים ט"ו ע"ב) דבאומר הנאת תשמישך עלי דנאסרה עליו העונה אע״ג דהיא דאורייתא והנדר אינו רק דרבנן דהנאת תשמיש לית בי׳ ממשא, מ״מ יכולין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ע"ש, ג״כ אינו רק מקרה לאותו האיש בלבד, משא״כ בהך דמעשר בהמה שנעקרה מצוה זאת בזמנינו לגמרי, וכן מצות טהרת מצורע נעקרה לגמרי ולא נשאר אצלנו שום זכר ושיור למצות אלו, פשיטא דאין כח ביד חכמים לעקור לגמרי מצות עשה של תורה אפילו בשב ואל תעשה22:

אלא ודאי דעקר הטעם שנתבטלו מצות אלו בזמן הזה מפני שאין אצלנו כהן מיוחס, אשר נדע בבירור מחצבתו כי הוא מזרע אהרן, ולא נתערב במשך הזמן במשפחתו חללים ופסולי כהונה, וכיון שטהרת מצורע ומעשר בהמה תלוי רק בכהן לבד, ומיד אחר החורבן בעוד שלא ארכו להם הימים בגלות, והיה יודעים בטיב משפחתם וסדר יחוסיהם, ור׳ טרפון היה עדיין מזמן המקדש, והיה זוכר כשהיה קטן הלך אחר אמו לדוכן (קידושין ע״א ע״א), נהג בטהרת מצורע שהיה יודע יחוסו, וכן ר״א בן עזריה שהנהיג באמת מעשר בהמה אחר החורבן ע״ש (בכורות נ"ג ע״א) מפני שג"כ היה מיד אחר החורבן, ואבותיו שמשו בכהונה בבית המקדש, ולכל הכהנים באותו הדור היה ידוע יחוסיהם, אבל עתה אשר ארכו הימים בח״ל והגלינו ה׳ לכל אפסי ארץ, מי יוכל היום להעיד על השלשלת שלהם כי נשמר בקדושה וטהרה, שלא נתערב בהם שום פסול, ואולי באו זרים ויפרצו פרץ ובהעדר כהן מיוחס שוב נפלו מ״ע דטהרת מצורע ומעשר בהמה ומפ"ז נתבטלו בזמן הזה וזה נכון:

ובמקום אחר הראיתי כי אף אחר חורבן הבית בירושלים, טרם שחרבה ביתר, כי נ״ב שנה עשתה ביתר אחר חורבן המקדש, ובמשך הזמן היה מקריבים עדיין קרבנות בירושלים אע״פ שלא היה להם בית המקדש, כמו שמצינו (פסחים ע"ד ע״א) משנה דכיצד צולין אמר ר׳ גמליאל לטבי עבדו, צא וצלי עלי את הפסח באסכלא

של אשכרוע, והרי ר״ג זה אדונו של טבי היה בזמן ר׳ יהושע ונקרא ר״ג דיבנה, שהיה עדיין קטן בזמן החורבן, ובמשך הזמן טרם שנתמנה ר״ג לנשיא היה ר״י בן זכאי נשיא והוא בקש מהקיסר שיחזור למשפחת ר״ג שלשלת הנשיאות (גיטין נ״ה ע"ב) וכן היה שר"ג דיבנה נעשה נשיא אחר ר״י בן זכאי, ואח״כ בנו רשב״ג אביו של רבינו הקדוש, ואח״כ רבינו הקדוש, ובנו ר״ג ובן בנו, ואיך עשה את הפסח אחר החורבן, ומי הקריבו ובאיזה מקום הקריבו, וכבר ראיתי זה איזה שנים בתשובת יעב"ץ שהתעורר בזה, ואין ספרו כעת ת״י לעיין בו, ושמחתי כי מצאתי ראיתי בפי׳ רבינו התשב״ץ להגדת פסח על מאמר ר״ג, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו, שהתעורר דר״ג זה הוא ר״ג דיבנה ובימיו היה עושים הפסח, אע״פ שכבר נחרב הבית ומביא ג״כ מהך דאמר לטבי עבדו צא וצלה עלי את הפסח ע״ש שהאריך, וכן אמרינן (סנהדרין י״ג ע״ב) דבימי ר״ג עברו את השנה מפני הטלאים שהיו עדיין רכים, והיה צריכים לפסח ושם על כרחך הכוונה על ר״ג דיבנה, דהרי אמרו שם בגמרא בתר דעברוה, היינו שעברו את רבן גמליאל מנשיאות ע״י המחלוקת שהיה לו עם ר״א בן עזריה (ברכות דף כ"ח ע"א) ע׳ רש״י ותוס׳ שם, וראינו עכ"פ דעברו השנה מפני הקרבנות, אע"פ שכבר נחרב הבית23, וכבר ראיתי להר"ן בחי׳ לסנהדרין שהתעורר בזה, וכן עוררני הרב המופלג החכם השלם מהו׳ יעקב רייפמאן נ"י מהא דאמרינן (חולין י״ב ע"א) לר' מאיר דחייש למעוטי היכי אכיל בישרא וכ"ת ה״נ פסח וקדשים מאי איכא למימר, ולשון איך אכיל בישרא פסח וקדשים מא״ל, משמע דהוא עצמו אכיל בשר פסח24, דא״כ היה לו להקשות לר״מ היכי אכלינן בישרא, ואיך נאכל פסח וקדשים, ולי נראה לדקדק יותר דהנה התוס׳ הקשו שם דבשר תאוה מאי איכא למימר, ותרצו דמודה ר"מ דמן התורה מותר, רק הוא חומרא בעלמא, והנה לא פריך היכי היו אוכלים פסח וקדשים דודאי כיון דאכילת פסח וקדשים הוא מצוה, בודאי מודה ר״מ דמותר כמ"ש התוס׳ דמה"ת מודה ר״מ דאזלינן בתר רוב, רק קו׳ הש"ס דלר״מ שהיה אחר החורבן דליכא מצוה כל כך דהרי כבר נחרב הבית, רק דהחמיר על עצמו משום דמקריבין אע״פ שאין בית, וא״כ כיון דמדרבנן חוששין למיעוט אף באכילת פסח וקדשים, דג״כ בזמן הזה אינם לחובה מן התורה ניחוש, ולשון הש״ס (מגילה י׳ ע"א) שמעתי שמקריבים אע"פ שאין בית, משמע דבימי ר׳ יהושע היו עדיין מקריבין, ועל בית חוניו אמר שמעתי שהיו מקריבין, מפני שבית חוניו נחרב בימיו:

והטעם בכל זה מפני שבימי ר׳ גמליאל ור' טרפון ור׳ אליעזר בן עזריה ור׳ מאיר אף על פי שבימיהם כבר נחרב הבית, מ״מ היה ביניהם עדיין כהן מיוחס, והפסח הואיל ואתי בכנופיא כקרבן ציבור דיינינן לי׳, וטומאה הותרה בציבור, ועוד שהיה בזמניהם אפר פרה כמו דאמרינן (פרק ג׳ דחגיגה דף ך״ג ע"א) חבריא מדכין בגלילא, ראינו דבזמן חכמי בבל, היה יכולים לטהר עצמם מטומאת מת, מכ״ש בזמן התנאים הראשונים דור ראשון אחר חורבן, אבל בזמן הזה אשר גלינו גולה אחר גולה, ונתערבו פסולים בינינו צדקו דברי המג״א, שאין כאן מ"ע וקדשת עליהם:

אולם בכל זאת אין זה שייך לענינינו אחרי שבתשובת חוט השני סימן ז׳ האריך בזה שלא לחלק בין כהנים הראשונים לכהני זמנינו, ומשום חזקה בא שמה, ולענין עונש לא גרע מהך דמכין ועונשין שלא מן הדין, וע׳ ב״ש אהע"ז סי״ג שכתב ג״כ דכל כהני זמנינו המה כהנים גמורים מפני שכבר נתחזקו מאז לכהנים, וע׳ בתשובת מהרי״ט סימן קמ"ח קמ"ט באריכות, ורק לענין חלוקת כבוד ומתנות כהונה, שמתעסק בענין שאחרים חייבים לו, הנה אצלם לא שייך חזקה זאת, ומפ"ז נתבטלו הרבה מצות שהזכרנו, אבל הכהן עצמו אשר התחזק עצמו לכהן מאז ע"י נשיאות כפים וכדומה פשיטא דכל דיני כהונה עליו מה״ת, ואסור לקחת נשים האסורות אלינו ולטמאות עצמו, כמו כהנים בזמן המקדש באין הבדל:

סימן ג

עוד ראיתי לדבר כאן מדברי הרב חות יאיר בתשובה סי׳ קל״ט שרצה לחדש דאיסור הלנת מתים אינו רק מדרבנן והא דאמרו (סנהדרין מ״ו ע״ב) כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, אינו רק אסמכתא בעלמא, כמו כל השח שיחת חולין עובר בעשה, וכן המונה את ישראל והקורא לאברהם אברם וכדומה, שכלם אינם רק מדבריהם ע״ש, והביא הך דקי״ל בחו"מ סי׳ ק״ז (ס״ק) [ס"ב] דמותר לעכב את הקבורה בשביל החוב, וקשה כיון דמצות קבורה היא מ"ע של תורה וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ואע"ג דאין כאן רק שב ואל תעשה, מ״מ לא שמענו דבשביל הפסד ממון נעקר דבר תורה, והרי הא דבטלו הזאה ושופר ולולב בשבת, אינו משום איסור טלטול העמידו דבריהם במקום כרת, רק מפני החששא שמא יוציא ד' אמות ברשות הרבים ויעשה איסור סקילה25 וע' ר"א מזרחי בתוספותיו לסמ"ג דכל עיקר החששה לא היה רק מפני שהנקל לשכוח מחמת טרדה ויהיה עלול לחטוא באיסור סקילה, אבל מפני הפסד ממון לבד, לא שמענו שיהיה הכח ביד ב״ד לעקור דבר מן התורה אפילו שב ואל תעשה, ואיך אפשר לעכב הקבורה א״ו דמ״ע דקבורה איננה מן התורה: והנה הרב חו״י הביא דברי הש״ך — אצלנו לא נמצא שמה - דמפ"ז רשאים לעכב הקבורה דשום איש אינו עובר כאן, דעל המלוה המעכב עליו אין המצוה חל לקבור, והקרובים אשר עליהם החוב מוטל לקבור המה מעוכבים מכח פקודת הב״ד, אולם בער אנכי ולא אדע ודברי הש״ך תמוהים בעיני מאד, דמנ"ל להרב הש"ך דמצות קבורה איננה חל רק על הקרובים, ועיקר מ״ע דקבורה נפקא לן בסנהדרין מדכתיב כי קבור תקברנו, וקבורת מת מצוה חל על כל איש ואיש מבני ישראל, רק במת שיש לו קוברים חל המצוה בראשית וראשונה על הקרובים, ואם הקרובים מעוכבים, שוב המצוה מוטלת על כל פרט ופרט מישראל, וגם זה מת מצוה מקרי כמו דאמרינן (יבמות פ״ט ע״ב) כיון דאין הקרובים רוצים להתעסק בו מפני שאין נוטלין חלק בירושה שוב קרי לי׳ ולא עני מת מצוה מקרי, ומותר אפילו לכהן לטמאות לו, וע׳ בית שמואל אהע״ז סי׳ קי״ז ס״ק ך׳ שכ׳ ג"כ סברא זאת ונהניתי, וא״כ שוב הקושיא חזקה איך קבע הרמ״א להלכה שמותר לעכב הקבורה בשביל חוב, א"ו העיקר כדברי הרב חות יאיר שם דכל עיקר מצות קבורה ואיסור הלנת המת אינו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

עוד נראה ראי׳ לדברי הרב חות יאיר מש"ס (כתובות ד' ע"א) מת אביו של חתן או אמו של כלה בועל בעילת מצוה ופורש, והקשו הרשב״א והר״ן איך התירו לבעול באנינות הרי אנינות דאורייתא היא, ואיך אפשרות ביד חז"ל לתקן שנעקר איסור תורה בקום ועשה, ותירץ הרשב״א בחידושיו שם ובתשובה סי׳ קנ״ה וסימן קע״ב כיון דאין קוברין את המת עד למחר שוב לא הוי יום מיתה וקבורה ובכה"ג אין כאן אנינות דבר תורה ע״ש, ואולם הקו׳ עצומה דהרי ענין זה שעושים חז"ל שלא לקבור המת עד למחר, בזה עוקרים ג"כ איסור תורה, וכל המלין המת עובר בלא תעשה, ואע״פ דזה אינו רק שב ואל תעשה, מ״מ בשביל הפסד ממון לחודא אין כח ביד חכמים לבטל עניני תורה אפילו בשוא״ת, א"ו דהעיקר כשיטת הרב חות יאיר דהך דמלין מתו דעובר בלא תעשה, אינו רק אסמכתא ועיקר איסורו אינו רק מדבריהם, ומפ״ז הכח בידם לבטל דבריהם משום הפסד ממון, והם אמרו והם אמרו, וכן יש לפרש ג״כ סוגית הש"ס (בבא קמא דף פ״ב ע״ב) דחשב שמה בין עשרה תקנות הנהוגות בירושלים שאין מלינין בה המתים, וע׳ שיטה מקובצת דהקשה הרי מדינא אסור להלין המת, ומה עדיפות לירושלים, אולם לפי הנ"ל כיון דעיקר איסור הלנת מתים אינו רק מדרבנן, וחז״ל מתירים בעת הצורך אפילו בשביל הפסד ממון להלין, אולם משום קדושת המקום של ירושלים יתרה עשו, שבשום פעם אף במקום צורך גדול אין מלינים שמה מתים, ואף שחס ושלום אינני תוקע מסמורת בדברי הרב חות יאיר, ואני ידעתי כי הן דבריו והן ראיותי אינם שקולים נגד הלכה פסוקה של כל הראשונים והאחרונים שיש בזה איסור תורה, אולם ראינו במדינתינו שמצות המלכות עלינו חזקה בזה, והסכנה פרוסה שלא לסור מפקודת הרשות אף כחוט השערה ונזהרנו בכל מקום מפי חכמינו ז״ל, לעשות ולשמוע דבר המלך ודתו בכל עת, בלי סור ימין ושמאל, הנה דברי הרב חות יאיר ראויים להצטרף עכ״פ לסניף אחרי שדעתו שעיקר איסורו אינו רק מדרבנן ובזה האופן לא גזרו חז"ל:

סימן ד

והנה תשובות הללו ערכתי בחורף תקצ״ז לפני הגאון החסיד מהר״מ סופר זצ"ל אבד״ק פרעשבורג והאריך מאד ולא רציתי להעתיקו מפני שכבר סדורה בתשובותיו וזה מה שהשבתי לו:

לדעתי הפריז אדוני על המדה במה ששינה ושלש הרבה פעמים בתשובתו הארוכה, שיש בהלנת מתים עשה ולא תעשה, וכפי אשר עלתה מצודתי בסוגיית הש״ס (סנהדרין מ״ו ע״ב) ראיתי פשטות הגמרא שאין בהלנת מתים רק לא תעשה לחודא, דדרשו שמה שאר כל המתים בריבוי דכתיב כי קבור, איכא דאמרו רמז לקבורה מנין שנאמר כי קבור, הרי שלא אמרו רק עובר בלא תעשה ללשון ראשון, ולאיכא דאמרו באמת מוציאין הדיוק לעשה, אולם מוכיחין ענין אחר למצות עשה דקבורת מתים וצריך להיות בקרקע ולא סגי בעשיה בארון ע"ש, וע׳ רמב״ם ספי"א מה׳ זכי׳ ומתנה, עכ״פ ריבוי לעשה אינו רק לקבורה ולא להזהיר בעשה על המלין המת, ודברי הרמב״ם פט״ו מה׳ סנהדרין ה"ח שכ' מצות עשה לקבור הרוגי בית דין ביום ההריגה שנא׳ כי קבור ולא הרוגי ב"ד בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ע״ש, ודבריו צריכים עיון פתח בעשה וסיים בלא תעשה, ומשמע שדעתו לחלק בזה בין הרוגי ב״ד ובין שאר מתים ולא ידעתי מנין לו זה פשטות הש״ס מורה דעל הלנה עובר בל״ת, והקבורה בקרקע היא מ״ע מיוחדת ואם קברו לאחר זמן הרבה ג"כ נתקיימה מ״ע זאת: ודע דיש לתמוה לפי ההלכה דקבורה הוא מ״ע דבר תורה, א״כ מה בעי הש"ס שם קבורה משום בזיוני או משום כפרה נפקא מיני' אם אמר אל תקברני ע״ש, ואם קבורה מ״ע דבר תורה מה מועיל דבורו פשיטא דאין שומעין לו לבטל מצות התורה, וראיתי להרב רדב״ז בתשובה חלק שני סי׳ תש״פ והרב לחם משנה ספי״א מהל' זכי׳ ומתנה שהתעוררו בקו׳ זאת, אולם העיקר בזה דלשון ראשון שלומד מריבוי דכי קבור שאר מתים, אינו מוכח רק איסור הלנה אבל קבורה בקרקע לא נשמע מכאן, ואם משים המת בארון, הוי כקבורה ולא עבר בלאו דלא תלין, ולשון שני לא דריש ריבוי בשאר מתים רק לקבורה בקרקע תהיה הקבורה באיזה יום שתהיה, ורק בהרוגי ב"ד מפורש בקרא חיוב הקבורה באותו יום, עכ״פ ללשון ראשון לא ידענו קבורה בקרקע מה״ת בשאר מתים ואינו רק מנהג שנהגו לקבור בקרקע, ובעי הש״ס שפיר אותו מנהג דקבורה בקרקע אם הוא משום בזיוני או משום כפרה, ונ"מ היכי דאמר אל תקברני, אבל ללשון שני דקבורה בקרקע הוא מ"ע דבר תורה בודאי אין מקום לבעיית הש"ס, דודאי אף אם אמר לא ניחא דליהוי לי כפרה, מכל מקום חוק התורה אי אפשר לבטל:

ואין להקשות על הרמב״ם דבה׳ סנהדרין פסק דגם שאר המתים בכלל איסור הלנה, והיינו כלשון הראשון, ובפי״ב מה׳ אבל פסק דקבורה מצות עשה מן התורה בכל המתים משמע דפסק כלשון שני, דבא הריבוי לחיוב קבורה בקרקע, ואיך מזכי שטרא אליבא דבי תרי יש לומר דהרמב״ם היה לו גירסת הילקוט שהביא הגאון מהר״י ברלין בהגהותיו דלשון ראשון ס"ל דמלין מתו עובר בעשה ולא תעשה, ולשון שני ס״ל דרק לא תעשה לחוד עובר במלין מתו ועשה קאי לקבורה בקרקע ע"ש, ולא סגי בהנחתו לארון לבד דעשיית ארון אינו מוציא רק מאיסור הלנה, אולם קבורת קרקע הוא ענין אחר ונלמד מריבוי דכי קבור וע׳ (טור יו״ד ה׳ קבורה סי׳ שנ״ז) והרמב"ן יחיד בדברי דכ' בספרו תורת האדם שער הקבורה דמלין מתו עובר בעשה ול״ת, ולדידי׳ עשיות ארון לא הועיל להוציאו מידי הלנת מתו, ואפשר דגם זה הוא אליבא דכ״ע כיון שרמזה תורה דעיקר קבורה היא בקרקע, וכ״ז שלא קברו בקרקע שוב הוי כמלין, והדרא לאיסורא קמא, ע׳ תוס׳ (ביצה י״ב ע״א וע״ז ס״ח ע״א וחולין צ״ח ע״א) עכ"פ הפריז אדוני על המדה במה שסברתו פשיטא דלכ״ע יש עשה ול״ת בהלנת מתים, ובפרט גם אנכי אסרתי הלנת מתים וכי בשביל שלא באתי עליהם בחרבות וברמחים יכתוב אדוני החדש אסור מן התורה, לא מהם ולא מהמונם:

סימן ה

ובהדי שותא בסוגיא זאת דסנהדרין אמרתי אכתוב לאדוני איזה תמיהות עצומות בסוגיא, הנה ע״ד הקו׳ איך בעי הש״ס קבורה משום בזיוני או כפרה, והרי היא מ״ע דבר תורה דכ׳ כי קבור ומה מועיל דבורו שצוה שאל יקברוהו, וראיתי לרדב״ז ח״ב סי׳ תש״פ בתחלת רצה לתרץ דאולי בעיית הש״ס כאן אליבא דר׳ חמא דפליג על דרשא כי קבור תקברנו, ולדידי׳ אין לנו רמז לקבורה מה״ת, ובעי הש״ס לדידי׳ הנהגת הקבורה שנוהגים בו העם, אם הוא משום בזיוני או כפרה, אולם דבריו צריכים עיון גדול שהעלים עיניו הטהורים מדברי רש״י במקומו, דשם אמרינן דשבור מלכא שאל מר׳ חמא קבורה מן התורה מנין, והשיב תקברנו, והשיב שבור מלכא דליעביד לי׳ ארון, והדר קאמר הש"ס מדוע לא השיב ר׳ חמא מתקברנו, ומשני תקברנו לא משמע לי׳, היינו משום דלעכו״ם יכבד עליו לקבל דרשות כאלו מיתור אות אחד וכן פרש״י בהדיא לא משמע ליה לעכו"ם דרשא זאת, אבל ר׳ חמא באמת מצד עצמו דריש יתור תקברנו להורות חיוב קבורה, וע׳ רמב"ן תורת האדם שער הקבורה, וז״ל ר׳ חמא ג״כ ס״ל דרשא דקבור על מ"ע דקבורה, רק שבור מלכא לא יהיה נח דעתו בדרשות כאלו ע״ש, וכן מורה פשטות לשון הש"ס ומדוע נשוה פלוגתא חדשה בין חכמים לר׳ חמא, והרדב״ז העלים עין מפרש"י במקומו, והנה ראיתי ג״כ להר״ן בחידושיו לסנהדרין פרק נגמר הדין גם הוא כתב דלר׳ חמא לא משמע דרשא דקבור ולא הביא פרש"י במקומו, וצע״ג ולא ראיתי לשום איש שיתעורר בזה:

ותירוצו השני של הרדב"ז שם מוקשה ביותר, שכתב דבאמת ידע הש״ס דקבורה מ״ע מה״ת, ובודאי אין שומעין לו אם אמר אל תקברני אפילו משום כפרה, אכן בעיית הש״ס דאם קבורה משום כפרה ואמר אל תקברני, נהי דקוברין אותו משום דהוא מ״ע, מ"מ לא נתכפר בקבורה אחרי שמבעט בכפרה זאת, ורצה הרדב״ז למצוא כוונה זאת בדברי רש״י שם ד"ה לא בעינא ופרש״י "ואי נמי קברי׳ לא מתכפר" ע״ש וסיים הרדב"ז דזה הטעם ג״כ דהשמיט הרי״ף והרא״ש בעי׳ זאת, משום דאין נ״מ בזה לדינא דבין כך ובין כן צריך קבורה מה״ת, ורק הבעי׳ כאן במה שנוגע לענין כפרת המת, והוי כהלכתא למשיחא, ואין דרכם של הפוסקים להביא ענינים כאלו שאין נפקותא מהם לדינא ע״ש, אולם גם דבריו אלו תמוהים באין פותר אותם, ושיטת הש״ס אי אפשר להתפרש לשיטתו, דא״כ דמעיקר הדין לא בעי הש"ס כאן, איך רצה הש״ס לפשוט דע״כ משום בזיוני, דאי משום כפרה, הרי צדיקים לא צריכי כפרה, ולשיטת הרדב״ז הרי גם הש״ס ידע מזה דחוב לקבור המתים מפני דכתיב כי קבור, וענין בעייתו אם נתכפר בקבורה אם אמר אל תקברני לא נשמע מזה דאקברי׳ צדיקים, ואין הפשטות מענין הבעי׳ כלל, ורואה אנכי כי דברים אלו ברדב״ז אינם מובנים לי כלל, ומי יתן ויעמידני על סוף דעתו ואקדם פניו בתודה ובתשואות חן:

ואולם כוונת רש״י ז״ל במ״ש "דאי נמי קברי׳ לא מתכפר" נ״ל דהיה קשה לרש״י דאף אם אמת דקבורה משום כפרה והוא אמר אל תקברני, מ"מ מ״ע של תורה דהבן מחייב לכבד אביו בחייו ולאחר מותו, ע׳ רמב״ם פ״ו מה׳ ממרים ה״ו, וא״כ מכ״ש שכופין לבניו שיקברו אביו למען יעשו נחת רוח להמת, וע׳ תוס׳ כאן שהקשו כעין זה, מהך דהמוכר קברו כופין מפני פגם משפחה, ומכ״ש שכופין לבנו למען יתכפר אביו בקבורה, ומפ״ז כתב רש״י כיון דאמר כן א״כ ראינו דלא ניחא לי׳ בכפרה, וכמו דקי״ל (כריתות ז׳ ע״א) דכלהו מודה היכי דאמר לא יתכפר לי חטאתי דאינו מתכפר ע"ש26 ה״נ כאן מיד שאמר דלא יקברו אותו והראה כי לא ניחא לי׳ כפרה א״כ אף אם קברו אינו מתכפר דהרי מבעט בכפרה זאת, ומפ״ז אין כופין ג״כ להבנים דמה מועיל שיקברו אותו אחר שלא יעשו לו נחת רוח בהקבורה, דהרי הקבורה לא תכפר לו אחר שמבעט בכפרה זאת, ומפ״ז בעי הש"ס שפיר דאם משום כפרה שומעין לו, ואין כופין לבנים שיקברו אביהם אחר שהקבורה אינו תועלת אצלו לכפר עליו וזה ברור:

ומ"ש הרדב"ז דאפשר לומר דבעיית הש״ס כאן אליבא דר׳ שמעון דדריש בכ״מ טעמי׳ דקרא, והוא האומר כאן רמז לקבורה מה"ת מנין דכ׳ כי קבור, ובעי הש״ס לדידי׳ מאיזה טעם צותה תורה הקבורה, אם משום בזיוני או משום כפרה, וע׳ לחם משנה פי״א מה׳ זכי׳ שכ׳ ג״כ כן בישוב קו׳ זאת ע״ש, אכן דבריהם צ״ע בעיני, דהרי אמרינן בהדיא (סנהדרין ך״א ע״א) בלאו דלא ירבה ולא יסור היכי דמפורש בתורה הטעם, גם ר׳ יהודה מודה דהטעם עיקר לעשותו תנאי מתדבק במצוה זאת, וגם כאן כיון שמפורש בתורה כי קללת אלהים תלוי עליו, וע׳ רש״י חומש פ' תצא ורמב״ן שם דמזה הטעם למדו שאר מתים, וא״כ איך אפשר לחקור קבורה משום בזיוני או כפרה, דאם אמרינן דמרבינן גם שאר מתים, א"כ גם אלו בכלל המקרא, ומה יועיל באמירתו שאל יקברוהו, אחרי דמ"מ יהיה קללת אלהים תלוי, ובתשובה לחכם אחד הארכתי:

סימן ו

וזה אשר השיב עוד הפעם בקצרה ע״ז הגאון מפ״ב:

שיל״ת פרעשבורג עש״ק י״ב אדר שני תקצ״ז לפ״ק:

שלום וכל טוב לידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם המופלג כש״ת מהור״ר צבי הירש חיות נ"י אב״ד ור"מ דק"ק זאלקווי יצ״ו:

יקרתו הגיעני עם הכנסת שבת, טרם אשים עיני על נעימת אריכת דבריו, אשיב מיד להוציא מלבו הטהור על מה שכתבתי במכתבי הקודם החדש אסור מן התורה, הנה לא כתבתי ערלה וכלאים ופגול לא ירצה, כי אם החדש, כי מזקנים אתבונן שראוי להיות ממקימי התורה, ונזהרו מלפתוח פתח ולחפש קולות לפריצי עמינו, אשר אותם הם מבקשים, ואם ימצאו סדק כמחט של סדקית, יפרצו פרץ על פני פרץ, יראה רומכ״ת בתשובות מיימוני בחלק ד׳ בה׳ שמחות על דבר קל לישא אשה בתוך שלשה רגלים שמתה אשתו, כתב וז״ל תן לבך לדברים, פן יצא פרצות גדרים ואיש הישר בעיניו יעשה, כי יתלו הדבר בגדולים, ויפרצו בו שועלים, אני כתבתי הלנת מתים יש בו עשה ולא תעשה כי על כל פנים הרמב״ן כתב כן, ואין נפקותא לדינא בזמן הזה לדינא, וטוב להעלות האיסור27 ומר ני׳ נתלה בדיעה דחויה חות יאיר שכ׳ שכל עיקרו אינו רק מדרבנן ואין מגלין הדבר, כי בעוה״ר רבו אלו בזמנינו עד שיאמרו אין אנו חוששין לדברי רבנן ה׳ לא צוה, ובעוה״ר הגאון בעל נודע ביהודא נכשל בזה במה שרצה וסמך להתיר בשעת הדחק ובהפסד מרובה כתיבת גוי בחנות בשבת, ונעזר מדיעה דחוי׳ ברמ"א הלכות שבת סי׳ ש״ו שכתב גלחות לא דאורייתא, והוא יפה פסק לסמוך באמירה לנכרי דרבנן על דיעה זו — ע' נו״ב מה"ת חאו"ח סימן ך״ט וסימן ל״ג — אולם במחילת כבודו היקר האמבטי והרשעים כותבים בשבת על דעת שהוא דרבנן, והם אינם חוששין לאיסור דרבנן ה׳ לא צוה, ובכזה נאמר חכמים הזהרו בדבריכם ובזמן הזה בודאי רבים ישתו הבאים אחריהם, וכבר רבים שתו: הביא רומכ״ת בתשובתו הקודמת דברי הריב״ש סי׳ צ״ד כ׳ שורה אחת קטנה ורמז קטן שאין לחייב קנס, כי יכול לטעון אייתי לי ראי׳ דכהן אתה ותו לא, ומי שרצה לסמוך להקל על זה כבר מחה לי׳ מאה עוכלא בעוכלי בתשובות מהרי״ט סי׳ קמ״ח סי' קמ"ט וצווחו ככרוכיא והרעישו העולם, ומ״ש רו״מ מן שו״ת הרשד"ם לא כתב אלא לסמוך על עד מפי עד בשבויה, ומטעם ספק ספיקא, ורומכ״ת הוסיף להקל אף בחליצה אשר לא נזכר בדבריהם, אולי בספר משא משה אשר הביא רו״מ נזכר כן, כי זה הספר אינו ת״י, ואם לו נמצא כן לאחרון אחד, לא מפיו אנו חיים, ולמה לנו לגבב קולות ולפרסמם28, וצויתי להעתיק אל רומכ״ת מה שכתבתי לא כביר בענין זה למו״ח הגאון מהו׳ עקיבא איגר אבד״ק פוזנא בענין דברי כפתור ופרח שנגע רומכ״ת בתשובתו הראשונה: ומה שהעיר רומכ״ת מדברי הגאון בעל בית אפרים סי׳ ו׳ במניעת הכהנים לדוכן בכל ימות השנה, כבר השבתי על כל דברי הגאון בעל בית אפרים בחייו של אותו צדיק, והרב פרי חדש עצמו אע״פ שהביא בשם ספר המקצועות שכל דאית לי׳ נדה בביתו אסור לעלות לדוכן סיים שאין לפרסם הדבר: והנה כרו״מ גילה מסתיר במכתבו היקר מכבר בענין מאכילין הקל הקל דבשבת נוכל לומר הואיל והותר לחולה שיש בו סכנה, א״כ בכל שבת נמצא בכל עיר יולדות או מילה, ובכל שבת נאמר הואיל, ישמור עצמו מסברות כאלו29 ובר״פ מי שהחשיך אמרינן עוד אחרת היתה ולא רצו חז״ל לגלותה, ויעיין רומכ"ת נודע ביהודא מה״ת חיו״ד סי׳ פ׳ דברי השואל גנובים מספר בשמים רש ותשובת הגאון נו"ב איננה מספקת, ומוטב היה שלא להדפיס תשובה זאת שלא ליתן יד לפושעים המשחיתים בתער, ות״ל יתברך אני כתבתי בזה תשובה ארוכה ועלתה בידי בעזרת השי״ת, ודברי עשו פרי בעירי ובמקומות המקשיבים לקולי, היינו החדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן, ובזמן הזה יותר ויותר, והרוצה להתנאות לפני השי״ת ועם עדת בני ישראל הכשרים העומדים על משמרתם משמרת הקודש באמונה, וכאשר אני מונה את רו״מ בתוכן אשר מגמתו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, יתחדש כנשר נעוריו ורע לא יבא במגוריו, וה' ירום כסאו והוד קרן תפארתו, ויהא רעוא שאהיה שליח לדבר, כי הנני לטובתו בכל עת ועונה, יקראני ואענהו מוקירו ואוהב נפשו:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה