דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
א
פרק א
כלל גדול צריך אתה לדעת, כי לא בכל מקום אשר פסקו בתלמוד הלכה, נוהגים כן במעשה, רק מצינו הרבה פעמים איזהו הלכות צודקות ונכונות לפי דרכי העיון והקבלה, ובכל זאת אין עושים אותם הלכות קבועות למעשה, להנהיג ככה את העם, רק במעשה עושים שלא כהלכה, והמורה צריך לדעת איזה הלכות נאמרים רק להלכה לבד, ואיזו הלכות נאמרו למעשה ג״כ, והברייתא נתנה לנו בזה כלל גדול (בבא בתרא דף ק״ל ע"ב) ״אין למדין לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמר הלכה למעשה״ ובעוד שלא נאמר לו הלכה למעשה, אין מורין כן מפני הספק אולי נאמרה הלכה זאת רק להלכה אבל לא למעשה, וכן מצינו (שבת י״ב ע״ב) הלכה ואין מורין כן וכן מצינו (כתובות י״ד ע״א) הלכה כר׳ גמליאל, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ע״ש, וע׳ רשב״ם ב״ב שם שהביא הכלל אשר נתנו חז״ל (נדה ז' ע״ב) אין למדין הלכה מפי משנה, היינו מאותן משניות אשר נאמר שמה הלכה כדברי פלוני, וכן הביא שם הך דירושלמי פרק שני דפאה, אין למדין לא מהלכות ולא מתוספות — היינו תוספתות ע״ש - ומכאן משמע בפשיטות דאימת למדין הלכה למעשה, רק אם נאמר הלכה למעשה, אכן מצינו במקום אחר כלל גדול אשר נראה בתחלת העיון שסותר לכלל זה דהרי (תענית ך״ו ע״ב ובעירובין ע״ב ע״א) מצינו ג׳ חילוקים בהנהגת הוראה, אם אמרינן הלכה כפלוני אזי דרשינן זאת בפירקי ומשמיעים בפרסום תוקף הוראה זאת, ואם אמרינן המנהג כפלוני אזי אין דורשין הלכה זאת ומנהג זה ברבים, אולם ליחיד אשר בא לשאול, אזי מורין לכתחלה כהמנהג שנהגו העם, אכן אם נאמר נהגו העם, שוב גם ליחיד אשר בא לשאול אין מורין כן, רק אין הבית דין צריכים להוכיח העם על מנהגם זה, רק מניחים להם בסתמם ואין אומרים לא איסור ולא היתר, עכ"פ ראינו דסתם ענין שנאמר בו הלכה דרשינן ברבים שיתנהגו ככה למעשה ועיין ג״כ (עירובין מ״ו ע״ב) רש״י ותוס׳ ד״ה מטין אתמר, דאם אמרינן הלכה כר׳ יוסי שוב דרשינן בפירקי ואם אמרינן רק מטין כר׳ יוסי, אזי אין מורין רק להיחיד אשר בא לשאול ואין מגלים ומפרסמים הוראה זאת לציבור ע״ש, וכן מוכח ג"כ בפירוש מן ש״ס ערוכה (פסחים למ״ד ע״ב) אמר שמואל להנהו דמזבני קדירות, אשוי זביני ואם לאו אדרוש לכם כר׳ שמעון דקדירות משהין אותם אחר הפסח, ומקשה הש"ס ולדרוש להו כר״ש, דהא שמענו דשמואל כר״ש סבר לי׳ ע"ש, ולכאורה אם אמרינן דסתם הלכה ג״כ איננה למעשה בלתי אם מפורש הלכה למעשה, א״כ אין מקום לקו׳ הש״ס ולדרוש כר"ש, הרי אפשר אע"ג דשמואל כר״ש ס"ל, היינו רק בהוראה ליחיד, אולם אין הוראה זאת מוכשרת עדיין לפרסמה בהמון, ורק הפחיד אותם שמואל להמוכרים אשר היה מיקרים השער, שאם יתנהגו ככה ליקר השער אזי באופן זה יהיה מוכרח לפרסם ההיתר ברבים6 אלא ודאי דבכל מקום שנאמר הלכה דרשינן גם כן ברבים אף שלא מדוחק, ומפ״ז מקשה הש״ס פסחים ולדרוש להו כר״ש אם ס״ל הלכה כר"ש, דהרי הלכה דרשינן בפירקי וע׳ ג"כ (סוכה ל״ד ע״ב) ובתוס׳ שם, וא״כ איך אמרינן דצריך לומר הלכה למעשה דוקא, אולם המעיין ברשב״ם שם יראה דהכלל דאין למדין מפי הלכות, לא נאמר רק על הלכות שנאמרו במשנה וברייתא, מפני שהלכות אלו עדיין לא נתחקו להוראה, אבל בהלכות אשר באו בדברי אמוראים כלם הלכה למעשה הם, ור׳ יוחנן דאמר כי אמינא לכו הלכה לא תעבידו עובדא עד דאימר לכם הלכה למעשה, מחמיר על עצמו היה ע״ש באריכות, וא״כ לדידן כלל זה דמס׳ תענית, אם אומר לו הלכה ואין מורין כן, אזי הדין דאין מפרסמין כן לרבים, אבל ליחיד אשר בא לשאול מורין כהלכה זאת (ביצה כ״ח ע״ב מנחות ל״ו ע"ב) פרש״י ואין מורין כן לרבים, וע׳ רמב״ם פ״ד מה׳ תפילין הי״ד ורמב״ם פ״ד מה׳ יום טוב ה"ט דדוקא לרבים אין מורין הלכות אלו אבל ליחיד מורין ע״ש, והטעם בכל אלו מפני שהתנה האמורא ואמר הלכה ואין מורין כן, אבל סתם הלכה בלשון אמורא נאמרה אף למעשה ואין הבדל בין יחיד לציבור:
ובאלו הלכות אשר אמרו דאין מורין לרבים כ׳ רש"י הטעם שלא יזלזלו, היינו שחששו החכמים שאם יגיעו הוראות כאלו לאזני העם, אזי יזלזלו בעיקר ויבאו להתיר עצמם יותר מן המורשה וכן מצינו (נדרים כ״ג ע"ב) סבר למדרש בפירקי הדין המפורש, דהרוצה שלא יתקיימו נדריו, יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיה בטלים וחפץ לפרסם בהמון, א״ל תנא מסתם קא סתים ואת דרשית לי׳ בפירקי בתמי׳ הרי במכיוון סתם תנא דמתניתין לדין זה למען לא יבאו העם להקל ראש בנדרים, אם ידעו דיכולין להתיר הנדרים שידורו מכאן ולהבא, וע׳ ג״כ (חולין ט״ו ע"א) רב כי הוי מורי לתלמידי הוי מורי כר׳ מאיר, דמבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת, וכי הוי דריש בפירקא הוי דריש כר׳ יהודה, ופרש״י שם שלא רצה להקל לפני נשים ועמי הארץ, אשר יתאספו לשמוע הדרשות ע"ש, והיינו דענינים אלו חמורים או מצד עצמם או מצד שנתקבלו ונתפשטו באומה, ורק יש באלו הדינים איזה פרטים אשר יכולים להקל, והנה לחכמים מביני מדע, אשר יודעים ומשכילים כל דבר לאשורו, המה מבחינים בטעם הדבר מדוע נשתנו איזה פעמים הפרטים מן העיקרים, ולא יקשה להם מאומה אם יראו דחכמים מקילים פעם, ומחמירים פעם אבל עמי הארץ אשר דרכי החכמה נסתרו מהם, המה אם יראו דחז״ל מקילים לפעמים, יבאו לזלזל במצוה ויתירו לעצמם אף אותם ענינים אשר אסרו חז"ל בדינים הללו, ועיין ג״כ (שבת כ״ג ע״א) דמפני זה תיקנו חז״ל ברכה על יום טוב שני של גליות, אע"ג דלא נתקן יו״ט שני רק מפני הספק, וספק דדבריהם לא בעי ברכה, מ״מ שמא יזלזלו העם בקדושת יו"ט שני, אם יראו המון העם דיו"ט שני קל אצלם, עד שאין מברכין זמן עליו, יבאו לחלל אותו גם בעשיות מלאכה, ולהיפוך ראינו דבאותן ענינים אשר קלו מצד עצמם, החמירו רבנן יותר עיין (ביצה ב׳ ע"ב) שבת דחמירי ולא אתי לזלזולי בה סתם תנא כר׳ שמעון דמוקצה מותר, יו״ט דקיל ואתי לזלזולי סתם כר' יהודה דמחמיר ע״ש, ראינו דכל דבר שקל מצד עצמו עשו חז"ל משמרת ונדר יותר, למען לא יפרצו בעיקר, וע׳ (שבת קנ״ג ע״ב) עוד אחרת היתה היינו תקנה אחרת ידעו חז״ל למי שהחשיך לו בדרך, שיוכל להוליך מעותיו פחות פחות מן ארבעה אמות, ולא רצו חכמים לגלות את היתר זה, משום דכתיב כבוד אלקים הסתר דבר ופרש״י מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים, והיינו שאם יתירו להעם בהולכת פחות מן ד׳ אמות, אזי יבאו להוליכו ארבעה אמות, כי ההמון לא יבינו לחלק בין ד' אמות מצומצם, ובין פחות מזה, ומפ"ז העלימו היתר זה:
עוד חששו חז"ל שלא יהיה דבריהם שיחה בפי הבריות, כי מי שאינו מבעלי תורה אינו מבין לחלק בחלוקים דקים אשר נתלים בהם הוראות כאלו, ולפעמים נראה להם כי הוראות חז״ל המה תרתי דסתרי אהדדי ואמרו חז"ל בכ״מ לא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות, ע׳ (יומא מ׳ ע״ב) עלה בשמאל מהו שיחזור לימין אמר להו אל תתנו מקום לצדוקים לרדות, וע׳ רש״י שם לצדוקים תלמידים החולקים על התורה לרדות ולקפח אתכם בדברים שיאמרו לפי רצונם הם עושים הכל (ע׳ פרה פ״ג משנה ג׳) וע׳ ג״כ (עירובין ע״ו ע״א) אי לגבי׳ דהאי בית לגבי׳ דהאי בית, אי לגבי׳ דהאי בית שער וכו׳, ופרש״י והוי מילי דרבנן כחוכי ואטלולי, ולא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות ע״ש7 והיינו שיהיה הדבר תמוה לרבים אם מורה החכם בענין הסותר עצמו שני הפכים בנושא אחד, וע' (נדרים י״ד ע״ב) האומר לאשתו הרי את כאימא, בתלמיד חכם אין צריך שאלה, ובעם הארץ צריך שאלה, וע׳ (ב״מ ע״א ע״א) דתלמוד חכם שרי בלקיחת רבית מעכו"ם, משום דלא שייך אצלו הגזירה דשמא ילמד ממעשיו, וע' ג"כ (ב״מ ע״ח ע"א) תלמידי חכמים מותרים להלוות זה את זה בריבית, מטעם דמידע ידעי דריבית אסור ומתנה דיהבי אהדדי, וע׳ (תוס׳ ב״ק צ״ט ע״ב) ד״ה מנעך כי רב החמיר בעם הארץ היכי ששחט בטבעת הגדולה, וע׳ ג״כ (מנחות צ״ט ע״ב) אפילו לא קרא ק"ש רק שחרית וערבית, קיים לא ימוש ספר התורה מפיך, ודבר זה אסור לאומרה בפני עם הארץ, מפני החששה הקרובה שעל ידי זה לא יגדל בניו לתלמוד תורה, אחרי שיחשוב שמק"ש שחרית וערבית כבר יצא ידי חובה המוטלת עליו, וע׳ (נדרים מ"ט ע״א) לוליבא דקרא בסלקא לוליבא דכיתנא בכותחא, ודבר זה אסור לאומרה בפני עם הארץ ופי׳ הרא״ש הטעם שיבואו ללעוג על דברינו, ראינו שוב איסור פרסום איזהו דברים מפני החשש שיהי׳ דברי חז"ל אצלם לקלס:
ובהוראות כאלו בודאי אין חילוק בין יחיד לציבור, ואפילו יחיד עם הארץ שבא לשאול באלו אין מורין לו מפני חשש זלזול, ומכאן הוציא דבריו בעל הגהות מיימוני פ״ו מה׳ ת״ת, מובא בש״ע (יו״ד סי׳ רמ״ב סעיף יו״ד) שאסור לחכם להתיר דבר התמוה לרבים, שנראה לרבים שהתיר האיסור ע"ש, ולא נתבאר לנו המקור מאין שאב דבריו, אכן מן האמור למעלה אנו רואין, כי הרבה סוגיות בש"ס הולכות על דרך זה, שאנו מוזהרין על איזה הוראות שלא ליתן פתחון פה לעם הארץ, משני פנים, אחד מפני החשש שיבוא לזלזל במצוה זאת לגמרי, והסיבה השניה כי יאמר התורה נתונה ביד חכמים לעשות עמה כטוב בעיניהם, אוסרים ומתירים כחפצם ועושים בתורה המקובלת כרצונם ויבא ללעוג ג״כ, והש"ך כתב שמה ואפילו בהוראה התמוה לרבים אם אומר להשואל מפני מה הוא מתיר, ומראה פנים ומביא ראיות מן הספר מותר, והנה גם הוא לא כתב שום ראי׳ לדבריו, אכן מן הסוגיות שהצענו למעלה, אנו רואין שגם סברתו זאת מכרחת, דפעמים אמרינן הלכה ואין מורין כן לרבים, אבל ליחיד אשר בא לשאול מורין הוראות כאלו, באין הבדל, בין תלמיד חכם לעם הארץ, ופעמים אמרינן דאצל עם הארץ חיישינן שיבא לזלזל, ואפילו בא לשאול ביחיד אין מורין לו, אלא ודאי דבאופן שיש אפשרות להסבירו ליחיד השואל בטעם וסברא, אז מורין לו בביתו כפי הדין, ואם אין אפשרות להבינו הענין שלא יהיה תמוה בעיניו, אזי אסור להורות אפילו ליחיד, וזה הטעם ג״כ אשר מצינו (יו"ד סי׳ צ"ב) דבערב שבת מקילים אם נפלה הטיפה שלא כנגד הרוטב, (וכ׳ הטורי זהב ס״ק כ"ב) בשם מהר״ם מינץ, דנוהגין לומר להשואל מפני מה הוא מתיר עתה ע"ש, והטעם שלא יהיה הדבר תמוה בעיניו, מדוע מחמיר בחול: עכ״פ העולה מן המקובץ דאסור לפרסם איזה הוראת בציבור וברבים, והרבה פעמים בהוראות התמיהות אסור להורות אפילו ביחיד השואל, אם הוא עם הארץ והטעם בכלם משום שלא יזלזלו בעיקר הענין או שילעגו על דברי חכמים:
ומזה הרגילו ג״כ פוסקים ראשונים ואחרונים להשתמש בלשון זה על הלכות מיוחדות, שאין לפרסמם בפני עם הארץ, (רש״י חולין י״ב ע״א) דהדין בנאבדה הריאה כשרה הבהמה ואין מפרסמין דבר זה ע״ש, מפני החששה אם יהיה נודע הדבר להעם אזי יבואו לאבד הריאה בידים, וע׳ רש״י (תענית י״ג ע"א) ד״ה כשאמרו דבלילי ת"ב מותר בעשיות מלאכה ואין מפרסמין הדבר, וע׳ רמ״א (יו״ד סי׳ קכ״ד סעי׳ ך״ד) דמגע עכו״ם שלא בכוונה כשר אף לשתיה, ואין מפרסמים דבר זה לפני ע״ה, וע׳ בש״ך שם ס"ק ע״א, והיינו שחוששין שאם יגיע דבר זה לאזנם יבואו להקל בכל מקום בסתם יינם, ואף בנגיעה בכוונה, כי אין אצלם כור הבחינה להבדיל בין דבר שנעשה בכוונה שלימה או לא, וע׳ ג״כ (רמ״א יו״ד סי׳ ק"ס סעיף ט״ז) ריבית על ידי שליח מותר משום דאין שליח לדבר עבירה, ושוב לא הוי רבית הבא מיד לוה למלוה. ואין מפרסמים דבר זה לעם הארץ, והיינו ג״כ מפני הטעם שאם יראו דמותר רבית בישראל, יתירו לעצמם אף לא באמצעות שליח, וע׳ ג״כ נודע ביהודה מהדורא בתרא חלק או״ח סי׳ צ״ט לענין גלוח בחול המועד, שערערו עליו גדולי הדור על שתלה עצמו בשיטת רבינו תם, נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכ׳ וז״ל אבל כאשר עיינתי שהדור פרוץ טוב יותר לפרסם היתר הנ״ל, והטעם כמוס עמדי ולא אוכל לגלותו ואם יפצור לא אשיב, ואני שוקל הדבר בדעתי כמאמר ר׳ יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר, וצריך אני ג״כ להעלים מה שהעלימו הם, וסודו אשר רמז הרב הנו״ב הנה רמז אותו הרב הזה במקום אחר וגילה טפח וכיסה עשרה טפחים בשו"ת נו"ב מה״ת חיו״ד, והגאון מוהר״מ סופר זצ״ל אבד"ק פרעשבורג רמז לי זאת במכתבו, וכ׳ אלי בזה הלשון מוטב היה שלא לפרסם, שלא ליתן פתחון פה לאלו המשחיתים בתער, וגם אנכי חשבתי למשפט שלא לגלותו כמאמרם ז"ל (שבת צ״ז ע"א) עתיד ליתן את הדין התורה כסתו ואתה מגלה:
פרק שני
ונגד אלו הענינים שהצענו למעלה מאיסור העלם הפרסום מאיזה קולות והיתרים, למען לא יבואו העם לזלזל במצות או בכבוד חכמים, הנה מצינו ג״כ להיפוך דאיזה ענינים אשר אסורים על פי הדין, ואפילו דיני תורה ג״כ, אולם ראינו דלא נתקבלו אצל העם, ונהגו מאז להקל בהם, הן באותן הענינים אשר מעולם לא קבלו העם עליהם חומר האיסור, או באותן איסורים אשר באמת נתפשטו פעם בעם, רק ברבות הזמנים, נתרשלו העם במצות כאלו, והתחילו מצד עצמם לנהוג היתר בדבר איסור, והחכמים שבדור מבינים אחרית דבר מראשיתו, כי התוכחה ופרסום האיסור לא יועיל מאומה להחזירם בזאת הפינה לאיתן התורה, אחר שכבר רפויה אצלם, ונשתקעו במנהגם הרע, אזי שוב נתנו חז״ל כלל גדול שאסור לפרסם לפני העם חומר האיסור גם כן, אחר שיודעים כי לא יקבלו העם את דבריהם, ולא יתנו אוזן קשבת להם, וגזרו מאמר מוחלט מוטב שיהיו שוגגים ועושים מעשיהם בדמיונם הנפסד שאין בזה עון אשר חטא, ואל יהיו מזידים, בדבר אם יהיה נודע להם חומר האיסור, ובכל זאת יעברו במזיד על מצות ה׳ אשר לא תעשנה (עיין ביצה למ״ד ע״א) אע"פ שתוספות יום כפור, אסור דבר תורה באכילה, עם כל זה אין מוחין בנשים האוכלות בשעה הזאת, משום מוטב שיהי׳ שוגגים ואל יהי׳ מזידים, וכן הדין באו״ח ה׳ שבת סי' שס"ה ס״ו דנשים היושבות על פתחן וכדיהן בידם, אין מוחין בהם מוטב שיהי׳ שוגגים ואל יהיו מזידים, ומזה למד רבינו הרמ״א (או״ח סימן של״ח ס״ה) בשם התוס׳ והגהות מיימוני דאין למחות בנשים המשחקות באגוזים בתם וחסר בשבת, משום מוטב שיהי׳ שוגגים ע״ש, (וע׳ או״ח סי׳ של״ט ס״ב) דאין מוחין לנשים הנוהגות היתר בטפוח ורקוד בשבת, משום מוטב שיהי׳ שוגגים וכו׳ ע״ש, וע׳ גם כן (רמ״א יו״ד סי׳ רצ"ג ס״ג) דהיתר אכילת החדש בזמן הזה, אינו מצד הדין, ומ״מ אין מוחין בזה, משום מוטב שיהי׳ שוגגין, וע׳ (ש״ך יו״ד סי׳ ל"ט ס״ק ל״ז) בשם הב"ח דמפ"ז מניחים היום להעם שיהיה נוהגין היתר במיעוך הסרכות, משום דכבר נתפשטו כן במדינתינו ובלי ספק לא ישמעו אלינו ומוטב שיהיו שוגגים, וע' (או"ח סי׳ רע״ו ס״ב בהג״ה) דאין מוחין במה שנוהגין לצוות לעכו״ם להדליק נרות בשבת, וכ׳ מג״א ס"ק ט׳ בשם ב"ח דהטעם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, וע׳ טור או״ח סי׳ ס״ח מ״ש בשם הרמ"ה לענין אמירת הפיוטים, וע׳ (פרי חדש או״ח סי׳ קכ״ח) בשם ספר המקצועות ומובא דין זה גם בראב"ד בפי׳ למסכת תמיד, כמו שהתעורר מורי הגאון מהר״ז מרגליות ז״ל בתשובת בית אפרים סי׳ וא"ו חלק או״ח, שכל כהן שיש לו נדה בביתו, אשתו או אחותו או בני ביתו, אסור לו לעלות לדוכן, ויש לדבר זה שורש בירושלמי8, וסיים הפרי חדש שאין מפרסמין דבר זה מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, וע' שיורי כנסת הגדולה חאו״ח סימן א׳ ומובא ג״כ באחרונים, הא דהשמיט מרן בשלחנו הדין שאסור לילך ארבעה אמות בלי נטילת ידים שחרית, אע״ג דבתולעת יעקב מובא דין זה, בכל זאת ספר שלחן ערוך פתוח לכל ולא רצה לפרסם כאן, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:
והטעם בכל אלו אע״פ שהחוב מוטל על הב"ד, להוכיח העם שיחזרו למוטב, והוא בכלל מ״ע דהוכח תוכח, היינו במקום שיש עכ״פ ספק אולי ישמעו לנו, אבל אם ברור לב״ד שכל השתדלותם יהיה לבטלה, אזי אין צריכים למחות (תוס׳ ב״ב ס׳ ע"ב) ד״ה מוטב, והיינו כי הסכנה מפחדת שאם נרצה להפריעם מעשייתם, אזי יעמדו על גופנו ומאודנו, ומזה למד ג״כ (הרמ״א יו״ד ס״ס של״ד) שעכשיו נהגו להקל שלא למחות בעוברי עבירה, וע׳ ג״כ שו״ת חות יאיר סי׳ קמ״א וסי׳ קמ״ד, וענינים אלו אשר הצענו עתה, המה ממין אשר הזכירו חז״ל (תענית ך״ו ע"ב) נהגו העם אזי לא מורין כן אף ליחיד, וגם אין מוחין בהעם על עשייתם מוטב שיהיו שוגגים, ומניחים אותם בסתמם ואין אומרים לא איסור ולא היתר:
ולא לבד שלא הצריכו למחות באותן הענינים אשר מבינים שלא ישמעו להם, רק עוד יתרה עשו החכמים, באיזה דברים אשר מבינים כי קשה להחזיר העם למוטב, ויש חשש שיעברו על האיסור במזיד וביד רמה, אע״פ שיהיו יודעים חומר האיסור, הכשירו להם הענין על ידי זה שחפשו עצות מרחוק להתיר להם דרך הערמה, או על ידי עבירת איסור קל מפני שיודעים שאם לא יתירו להם הדרך הקצר והקל, ילכו דרך הרחוב, ומוטב לחטוא בעת ההכרח באיסור קל מלעבור על איסור חמור, כי כלל גדול אצלנו, אפילו בחולה שיש בו סכנה, אשר נאמר בו וחי בהם ולא שימות בהם, והותר אצלו כל איסורי תורה, בכל זאת קי״ל (יומא פ״ד ע״א) מאכילין אותו הקל הקל תחלה וכל היכי שאפשר להחזירו לאיתנו, ע"י עבירה קלה, אסור לו לחטוא בחמורה, ואפילו באכילת היתר ביו״כ לחולה, הצריכו גם כן שיאכל מעט מעט, למען לא יצטרף לשיעור בכדי אכילת פרס (או״ח סי׳ תרי״ח ס״ז) ועשו בכל מקום אופנים הללו, במקום שמבינים שאם לא יתירו הקלה יבואו לחטוא בחמורה, וקי״ל בדליקה שנפלה בשבת התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד (שבת קכ״א ע״א) אע״ג דגם זה נקרא שליחות (וכ׳ רש״י כתובות ע׳ ע״א), דמפ״ז התירו משום שאדם בהול על ממונו, ואי לא שרית לי׳ יבא לכבות בידים, וכן הלכה (שבת קנ״ג ע״א) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, משום דקים להו לרבנן דאין אדם מעמי׳ עצמו על ממונו, ואי לא שרי׳ לי׳ יבא להוליכו ארבע אמות ברשות הרבים, ולמען שלא יעבור על החמורה התירו לו הקלה, וע' ג״כ (פסחים י״א ע״א) דרבנן ס״ל אדם בהול על ממונו, אי לא שרית ליה הקזה במקום שאינו עושה מום, יבא להקיז גם במקום שעושה מום וע׳ רש״י שם, וע׳ ג״כ (שבת ג׳ ע״ב) דהושיט יד משחשיכה דאי שדי לי׳ מידו, אתי לידי איסור תורה, וחששו מפני שאין אפשרות שיחזיק כל היום היד בהושטה, התירו שיחזור ידו, ויעבור לכתחלה על איסור דרבנן:
וחכמים שהתירו מפני החששה אולי לא ישמע לקול מורים, לאו מצד עצמם אמרו, רק מתורת משה למדו זאת, שראינו כי כל ענין היתר יפת תואר אינו על פי הדין, רק משום דלא דברה תורה רק נגד יצר הרע, שאם לא תתירנו התורה בדרך היתר וכשר, אזי יעבור בשאט נפש, ומוטב שיאכל בשר תמותות שחוטות ולא יאכל נבילות (קידושין כ״א ע״ב), ועי רש״י שם, וע' (רמב״ם פ״ח מה׳ מלכים ה״א) דחלוצי צבא מותרים לאכול כל האיסורים אם ירעבו ולא ימצאו מה לאכול, והטעם שירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דבולמס של עריות בשעת מלחמה, וכן בולמס של אכילה בשעת מלחמה אם הוא רעב ביותר במעמד זה היצר מתגבר ביותר, והתאוה בוערת בו, וכמעט אין אפשרות שיהיה אדם אדון ושליט אז על מעשיו, לכן התירה התורה עכ״פ ע"י ההתנהגות המוכרחות, וע׳ רשב"א (חולין י״ב ע״ב) על מה דמקש׳ הש״ס לר׳ מאיר דחייש למיעוטא פסח וקדשים מאי איכא למימר, וכ׳ הרשב"א ומבשר תאוה לא הקשה דהותרה תורה, דאפשר דלא דברה תורה רק נגד יצר הרע, אע״ג דיש בו צד איסור ולמדו חז״ל להתנהג ככה בכל מקום היכי שיש חששה קרובה, שיעבור על איסור תורה בקום ועשה, התירו איסור דרבנן בקום ועשה, כמו בהחזרת היד, וכן ברדיית הפת קודם שיאפה (שבת ג׳ ע״ב) וכן התירו שיעבור על איסור תורה בשב ואל תעשה, למען לא יעבור על איסור תורה בקום ועשה, כמו ערל הזאה ואיזמל ושופר ומילה (יבמות צ׳ ע"ב) ובטלו שלא יתקע בשופר בראש השנה שחל בשבת, מפני שהכל חייבים בתקיעת שופר ומפני טרדתו החששה קרובה שישכח ויעבור ארבע אמות ברשות הרבים, ויעבור איסור תורה איסור סקילה בקום ועשה, עקרו למ"ע של תורה בשב ואל תעשה (ר"ה כ"ט ע״ב) והטעם דמוטב שיעבור הקל, ולא יחטא בחמור:
ומזה שהזכרנו דאדם בהול על ממונו, והחששה שיעבור על החמור התירו לו הקלה, למדו האחרונים במה שהתירו אותנו להערים במכירת חמץ למוכרו על ימי הפסח לנכרים, וכבר התעורר הגאון בעל תבואות שור רפ״ב דפסחים, דכל ענין זה אינו רק הערמה, כי ידענו דנכרי זה שקונה החמץ, אינו דרכו לקנות סך עצום כזה, והבעלים אין דרכם למכור בהקפה, אכן מפני שכל עסקנו היום בגלות הזה במסחר, ואם לא יתירו להם דרך היתר אזי החששה קרובה אולי יעבור במזיד ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והתירו לו דרך הערמה, וכן מצינו ג״כ (פסחים ט' ע״א) מערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי לפוטרה ממעשר, וכן מצינו (ביצה י״א ע״ב) ר׳ אדא בר אהבה מערים ומלח גרמי גרמי, וע׳ (שבת קל"ט ע"ב) מערים אדם על המשמורת, והנה הרב הת״ש הביא משם דדוקא בדרבנן מותר להערים ולא בדאורייתא, אולם מהך (דגיטין ס״ה (ע״ב) [ע"א]) לפי הסלקא דעתך מיירי במעשר שני דאורייתא, ומ״מ ראינו דמותר להערים להוציא לחולין בלא הוספות חומש ע"ש, וע׳ מקור חיים ה׳ פסח שהאריך בזה, ובלא זה אף אם נימא דבהערמה יש ג"כ קצת איסור, מ״מ לא גרע מאלו הדברים שהזכרתי למעלה, משום דאדם בהול על ממונו התירו לו איסור קל כדי שלא יעבור על החמורה, וע׳ (או״ח סי׳ רמ״ד ס״י) דהתירו הרבה דברים בשבת משום פסידא, והוא במרדכי פ״ק דשבת ומבואר שמה דמביא ראי׳ מהך דשבת קנ"ג, דמי שהחשיך לו בדרך התירו לו ע״י אופנים כדי שלא יעבור על החמור, וע' ה׳ יום כפור סי׳ תרי״ג ס״ח ההולך לשמור פירות ביו"כ, מותר לעבור במים בהליכתו משום הפסד ממון, ע׳ מג״א שם ס״ק ט׳ בשם הר"ן, וביותר תראה דברי הגאון בעל שאגת ארי׳ בטורי אבן (מגילה כ״ב ע״ב), דר"ח אסור במלאכה דאורייתא מפני הקרבן כמו ערב פסח, רק משום פסידא שרי כמ״ש באריכות, ועי״ז התירו ג״כ הערמה בלקיחת רבית למחצית שכר, וכן התירו הערמה לענין הפקר הבהמה לצורך שבת (או"ח סי׳ רמ״א ס״ג) וע׳ ט״ז ה׳ פסח סי׳ ת״נ שמתמה באמת מה שנתפשט המנהג שרחיים של ישראל טוחן בשבת והישראל נוטל לפי המדה, אע״ג דמכירה לא שייך בזה דהוה דבר שלא בא לעולם, אכן בכל אלו הטעם כדי שלא יעבור על איסור חמור התירו לו באיסור קל, משום דאדם בהול על ממונו וחפשו דרך מסולל, למען לא יעבור במזיד ובשאט נפש:
ובאותן הענינים שלא מצאו היתר דרך הערמה הניחו להם בסתמם כמבואר (חו״מ ס״ז ס״א) שנתבטלה אצלנו דין שמיטה ולא מצאו טעם לדבר, אולם העיקר מפני שאין עינינו רק למסחר והלואה ואין לך נעילת דלת בפני לווין גדול מזה, והבינו כי לא יפעלו בתוכחתם לכן הניחו להם מנהגם, וע׳ תשובת הרא"ש כלל ע״ו סי׳ ב׳ וסי׳ ד׳ וסי׳ ה׳ וסי׳ ז׳ שכ׳ כי מיום בואו לארץ ספרד צוח ככרוכיא וליכא דמשגח בי׳, ומפני שכבר נהגו כל הארץ שלא להשמיט ואי אפשר לבטל מנהגם הרע, כי הרבה מלוות ישנם בארץ לכן הניח להם והוי כאלו התנה ע״מ שלא תשמיטנו שביעית ע״ש:
ועוד אראך ענין חדש בענין חילוק ההוראות בין חכמי הספרדים והאשכנזים, הנה מצינו ראינו כי בכל עת האשכנזים המה מחמירים, בכל דבר הלכה והוראה הנוגע בחשש איסור, והחוקר בעין פקוחה בכל דיני שחיטות ובדיקות ומאכלות אסורות, יראה תמיד כי הרב הבית יוסף אשר נמשך בכל עת אחר הוראות חכמי הספרדים, הוא מיקל ברוב הפעמים, והרמ״א אשר מחזיק בכל עת בהוראות האשכנזים — בלתי פעם אחד סר מאשכנזים והחזיק בדעת הספרדים ע׳ או״ח ה׳ חנוכה סי' תרע"א והט״ז שם ס"ק א׳ התעורר באמת על זה - הוא המחמיר בכל עת ומסיים תמיד, ואנו אין בקיאין בבדיקה, ויש להחמיר, ויש להטריף, וכן נוהגים, ואין לשנות והאוסרים והמחמירים המה על פי הרוב, התוס׳, והרא״ש, והטור, ומהרי"ו, ומהרי״ל, או״ה, שערי דורא, הגהת אשר״י, אור זרוע, מרדכי, מהרא״י, מהר״מ רויטנבערג, מהר"ם מירזבורק, סמ"ק, אגודה, אגור, כל בו, מהרי"ק, וכדומה, זאת לא זאת רק ראינו כי האשכנזים מביאים לפעמים דינים ומנהגים חדשים, אשר אין להם שום רמז בש״ס ובפיסקי הגאונים, כמו הנהגת רבינו יהודה החסיד הידועים, וכן הרבה דינים חדשים מן הרוקח כמו ניטל הלשון עם המטולטלת דמטריף, ומובא בפרי חדש יו״ד סי׳ ל"ג וצוח ע״ז וכי להוסיף על הטרפות הוא בא, עוד ראינו מובא מהם ברמ״א ה׳ שבת סי׳ של״ד סך״ו וביו"ד סי׳ קפ"ה ס״ד, עניני תענית על מי שחילל שבת או בא על הנדה, וכן דיני תשובה מרוקח אשר רמז הרב המגן אברהם עליהם סוף ה׳ ר״ה סי׳ תר״ג, וכל ענינים אלו הם חדשים אצלנו אין להם זכר לא לבד בגמרא ואגדה, רק לא נמצא מזה זכר בפיסקי הספרדים, וכבר העיד רבינו הטור או״ח ה׳ ר"ה סי׳ תקפ״ה שהאשכנזים זריזים במצות יותר מבני ספרד, וז״ל עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימים לתקוע כל מי שזריז בו יותר, מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצות, עד שצריכים לשכור אחד מן השוק ע"ש, וע׳ תשובת הרא״ש כלל עשרים דין ך׳ מובא במרן בית יוסף טור יו"ד סי׳ פ״ב לענין אכילת הציגויניע כ׳ בזה הלשון, ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי מסורת שלהם — היינו בני ספרד — כי אני מחזיק מסורת שלנו וקבלת חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מימות החורבן, וכן קבלת רבותינו הצרפתים יותר מקבלת בני הארץ הזאת — היינו ארץ ספרד שתקע הרא״ש שם אהלו בסוף ימיו - הרי שנתן יתרון למנהגי ומסורת מדינות אשכנז על בני ספרד, וע׳ עוד תשובת הרא״ש כלל חמשים וחמשה סי׳ ט׳ מה שהשיב לר׳ ישראל כ׳ ויש לי כל בסברא אמתית של תורת משה ככל חכמי ספרד, אע״פ שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם וכו׳, ובכל זאת אנו רואים בהרבה הוראות קבועות שנאסרו מפי חכמי המשנה וגמרא, והספרדים יאמרו לנהוג אחר מורישי הקבלה, והאשכנזים המה המקילים ואומרים שאין דינים הללו נוהגים בזמנינו זה, כמו בענין היתר כיבוי הדליקה שנפלה בשבת, כ׳ הרמ״א בה׳ שבת סי׳ של״ד סכ״ד בשם תרומת הדשן ואור זרוע דבזמנינו שאנו דרין ביניהם ויש חשש סכנה מותר לכבות והזריז הרי זה משובח, וכן היתר הסחורה עמהם ביום אידם שנאסר מדין המשנה, ומ״מ כ׳ התוס׳ והרא"ש ריש ע״ז דבזמנינו מותר דחוששין לאיבה, וע׳ רמ״א חושן משפט סי׳ ע״ג סי"ד וסי׳ שס״ט ס״ח דהמלוה על המשכון אין יכול למוכרו רק אחר עבור שנה תמימה דכן הוא דינא דמלכותא והוא בשם רבינו פרץ, וע׳ עוד בחו"מ סי׳ שנ״ו ס"ז דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו אחר יאוש ושינוי רשות משום דינא דמלכותא, וע׳ עוד חו״מ סי׳ ת״ט אחר שהעתיק המחבר דין הגמרא שמובא ברי״ף ורמב״ם דאסור לגדל כלב רע בתוך ביתו, סיים הרמ"א שם בשם הגהות אלפסי דהשתא שאנו שרוים ביניהם בכל ענין שרי, ופוק חזי מאן עמא דבר ע״ש, ומאין בא זאת שהאשכנזים המחמירים והמדקדקים בכל ענין הוראה, יקילו בענינים אלו אפילו נגד חכמי התלמוד:
והטעם בזה נודע לכל מי שמתבונן בקורות אחינו בני ישראל במדינות אשכנז בימים הקדמונים, נגד מעמד עם ישראל במדינות ספרד, הנה רואה כי בספרד תחת ממשלת הערביים היו עמנו ישראל עצומים מאד במספר, ומעוטרים בתורה ובחכמה ועושר רב, והיו חשובים וספונים בעיני המלך והשרים, ממולאים כל טוב, היה להם נחלת שדה וכרם, ומקצתם היו ממונים על הפקודה, עושים מלאכתם בבית המלך, והיה מלאכתם עיקר והמסחר טפל, ולא היה איבה גדולה בין העמים ועמנו, ולא היו חושדים אותם בזדונות הנזכרות רק היו אהובים וחשובים וספונים אצלם, אולם מנת אחינו במדינות אשכנז, היה רע ומר וסגרו עליהם הפתח, ולא נתנו להם אחוזה ושארית בארץ, ולא הניחו אותם להסתפח בנחלתם, מעונים ומעותדים לכל מקרה ופגע, ואין להם שיור רק המסחר והלואה, כנודע, א"כ ההכרח לא יגונה והוצרכו להתנהג בדרך הקצר אשר הונח להם, אע״פ שיש בו צד איסור ג״כ, והחכמים בראות את אחיהם כי ברע הם, ומעמדם במדינות הללו איננו על צד היותר טוב, הניחו להם מנהגם מפני החששה דאדם בהול על ממונו ויתירו לעצמם יותר, וע׳ בטור (יו״ד סי׳ קנ״ט בשם התוספות) דהאידנא מותר להלוות לעכו"ם בריבית מפני שכל עסקינו היום רק בהלואה עמם ע״ש, ומי שמתבונן בקורות ישראל במשך זמן בעלי התוספות והרא״ש והטור יבין בנקל טעם ההיתר, כי לא השאירו לנו שום דבר רק הלואה לבד, וגם מפ״ז הקילו בהרבה ענינים נגד הדין מפני חשש איבה ושנאה ג״כ, והספרדים השאירו דיני הגמרא בכל תוקף מפני שלא הי׳ מוצאים שום הכרח להתנהג שלא כתורה:
פרק שלישי
ומן מה שביארתי אנו רואים דברוב הפעמים הניחו חז"ל להעם שישארו במנהגם, בין אם ידעו איזה קולות והעם נהגו להחמיר, לא רצו לפרסמם בהמון אלו הקולות, וכן להיפוך אם נתפשט בעם איזה קולות, אפילו נגד הלכה ג"כ הניחו להם מנהגם, ולא אמרו לא איסור ולא היתר, והנה הרב מהרי״ק בתשובה שורש ט׳ ושורש נ״ד ושורש ק״ב תקע מסמורת בעניני המנהגים והעלה כי זה שאמרו בירושלמי (ב״מ פרק הפועלים) מנהג מבטל הלכה לאו במנהגי המדינה ובעניני ממון נאמר, כי גם לענין איסור נאמר גם כן מנהג עוקר הלכה אפילו נגד דין קבוע, ומנהג של ישראל תורה היא, ואחריו נמשך הרמ״א (או"ח סי׳ תר״צ) שכתב שאין ללעוג על שום מנהג או לבטלו כי לא לחנם נקבע, וע' באר היטב שם מה שהביא דברי מהרי״ק וג״כ דברי מהר״א ששון בביאוריו לסמ״ג, דאפילו נגד דין קבוע בתלמוד אמרינן מנהג של ישראל תורה היא, אם יש למנהג איזה שורש בספרי אגדה, וראיות מהרי״ק ממה שאמרו (מנחות ל״ב ע"ב) דרב אזיל בתר מנהגא ואם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, מפני שכבר נהגו העם בסנדל, ראינו דמנהג אע״פ דיבא אליהו ובית דינו ויהיו מורים מעיקר הדין נגד המנהג ובכל זאת לא ישגיחו עליו דמנהג עיקר, והרב הפרי חדש ה׳ יו"ט סימן תצ״ז האריך מאד בענינים אלו, והתעורר על שיטת מהרי״ק מש"ס ערוכה (ר״ה ט״ו ע״ב) דאמרינן נהגו העם במעשר חרובין כר׳ נחמי׳, ומקשה הש״ס נהגו במקום איסורא מי שבקינן לי׳, וע׳ תוס׳ שם דהכוונה כיון שיש חשש איסור במנהג זה שוב מבטלין את המנהג אשר איננו על פי הדין — והיינו ביש כח למחות דבלא״ה אמרינן מוטב שיהי׳ שוגגים — ואיך החליט המהרי״ק דאפילו נגד הדין אמרינן מנהג עיקר, ועוד דלשון הירושלמי (פ"ה דמעשר שני על משנת כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד), שאמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאן עמא דבר, משמע דוקא רופפת אז המנהג עיקר אבל היכי דכבר יש לנו הלכה ברורה, אזי הנהגת העם לא מעלה ולא מוריד, וחייבים המורים לבטל המנהג ולהחזיק ההלכה, וע׳ ג״כ מהרי״ק עצמו שורש ח׳ שכתב דנגד הלכה קבועה ל״א מנהג מבטל הלכה, דבעינן דהמנהג יהיה נקבע ע״פ וותיקין, כמ״ש המרדכי ס״פ הפועלים, וע׳ ג״כ תשובת הרא״ש כלל נ״ה דין יו״ד שכ׳ ג״כ דלשון רופפת משמע דוקא רפויה אבל לא נגד הלכה ברורה עכ"פ:
אולם אמתית הדבר נראה על פי העקרים שקבעתי במאמר משפט ההוראה, דכל ענין הוראה אשר נתבטלה במנין במשנה או בגמרא, במעמד כל חכמי הדור בימי חכמי המשנה, או בימי חכמי התלמוד, הנה אין לדיעה זאת שנדחית על פי המרובים, שום קיום והעמדה כלל, ואין להעזר ממנה בשום אופן, לעשות אותה אפילו סניף להצטרף עם טעמים אחרים להקל ולהחמיר, כמו שאין יכולים היום להצטרף לעניני טרפות הריאה, את דעת ר' שמעון במשנה ראשונה פא״ט דסבר דלא נטרפה בהמה בנקיבת הריאה, רק עד שתנקב לבית הסמפונות דוקא וכדומה, והטעם כיון שנתבטלה הוראתו בגמרא, מן רוב התנאים והאמוראים, ואפילו אותן ענינים ודיעות יחידים שהשאיר רבינו הקדוש במשנה, מ״מ נתבטלו ע"י עמידת למנין בב״ד של ר׳ אשי בעת אשר חתמו התלמוד, והעבירו לפניהם במנין כל הלכות יחידות שלא נכרעו עוד בזמן מקודם, וכן לקולא אנו רואין שבש״ס (חולין מ״ז ע״א) אמרו לית הלכתא כרבא ביותרת בדרי דאונא, ואנו רואים הלכה רווחת ופסוקה בפוסקים אחרונים (יורה דעה סימן ל״ז וסימן ל"ט) דאפי׳ בתרתי לריעותא אין מצרפין דעת רבא להחמיר, והטעם כיון שאמרו בגמרא שם דלית הלכתא כרבא, ביותרת בדרי, שוב אפילו ריעותא לא מחשיב, וא"כ בהך דר׳ נחמי׳ (בר"ה ט״ו ע״ב) שזכרנו שמה ע״כ היתה אז עמידה למנין מרוב אמוראים לדחות דעת ר' נחמי׳, ולא נשאר לדבריו שום קיום והעמדה, ואין עושים דבריו סניף אפילו להחזיק המנהג שנתפשט בעם, ואמרו שפיר בפשיטות נהגו במקום איסורא מי שבקינן בתמי׳, אחר שאין למנהג העם שום קיום לעזור כיון דדעת ר׳ נחמי' נתבטלה לגמרי, א״כ לא שבקינן המנהג אבל אם לא נתבטלה דעת היחיד לגמרי, שוב עדיין יש לה עכ״פ קיום והעמדה להחזיק ולסמוך את המנהג שנתפשט לענין זה, דלא מבטלין מנהגא, ומניחין אותו המנהג שישאר בלי מוחה, ואין אומרים לא איסור ולא היתר, ועיין פרי חדש שם סי' תצ״ז שגם הוא תקע מסמורת ביסוד זה, דאם יש להמנהג רק דעה יחידות, למסייע ועוזר מניחין להעם מנהגם אפילו נגד רוב דעות, ואסור לבטלו בשום אופן: נמצא שיש לנו שלשה חילוקים בהתנהגות העם נגד דין קבוע ומבורר:
א נהגו העם בחומר איסור, והחכמים יודעים כי יש איזה היתרים בענינים הללו, ויש חשש שמא יזלזלו בעיקר, ויבאו לקצץ בנטיעות, שיהיה דברי חז"ל שיחה בפי הבריות אזי אסור לפרסם בהמון את ההיתר:
ב בענינים אשר הם אסורים קבועים, ואין להם צד היתר בשום אופן, רק העם נהגו בהם היתר מאז, והסכנה מפחדת כי העם לא יתנו אוזן קשבת לקול מורים, ולא יועילו החכמים בתוכחתם, אזי אסור לפרסם ג״כ חומר האיסור, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:
ג היכי שנהגו העם היתר בעניני איסור, ויש לחכמים כח למחות, רק יש דעה יחידית סומכת מנהג העם, אף שדיעות המרובים, תתנגד למנהג שנתפשט, אזי אין מורין היתר להעם, ואין מוחין להם ג"כ רק מניחין אותם בסתמם, שיתנהגו כמו שהתנהגו עד כה, כיון שיש דיעה סומכת את מנהגם, אולי נקבע המנהג ע״פ דיעה זאת, כמו שכ׳ המרדכי בשם אור זרוע ר״פ הפועלים, דדוקא מנהג קבוע על פי חכמי המקום בעינן,כדאמרינן במס׳ סופרים אין הלכה נקבעת עד שיהיה המנהג, והיינו מנהג ע״פ חכם דוקא9:
עוד צריך אתה לדעת דאותן הדיעות היחידות הנדחות, שעושים אותן סניף להחזיק המנהג שנתפשט, הנה הרשות נתונה ביד המורה, להעזר מהם ג״כ בעת הצורך במקום עגון ובמקום צער והפסד, כי אע"פ שאין מפרסמים אותם להמון העם, בכל זאת במה שנוגע למורה ולהכותב דבריו בספר, או בעסקו במשאו ומתנו לברר הדין לאמתו, אין איסור עליו להביא בהמשך המו"מ והפלפול, כל הסברות אשר נאמרו פעם בעולם מאיזה קדמון או אחרון, הבט וראה דרך המבי״ט בתשובת מרן הבית יוסף חלק אבן העזר, שרצה לסמוך על דעת הר״א מווארדון, מובא במרדכי יבמות, דעד כאן אמרינן דנטבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה, דוקא בנטבע סתם אבל בנטבע בספינה אז מותרת להנשא, ואם אמנם כי מרן חולק עליו, ופסק דאף בכה״ג בדיעבד תצא, והחמיר כאן משאר מים שאין להם סוף דקי״ל דבדיעבד לא תצא, דכאן היתה מותרת מפי ב״ד ע״ש, בכל זאת לא ראינו דמרן יהיה נוהג עם המבי״ט, כדין מי שמתיר להנשא במים שאין להם סוף דהדין דהמורה חייב נדוי, והטעם כיון שהיה לו להמבי״ט לתלות בדיעה יחידית, הנה הרשות בידו לסמוך הוראתו כדיעה זאת, אע״פ שבאמת הוא דוחק גדול לחלק בין נטבע בספינה או לא:
וראינו עוד היום שעושים סניף את דברי ר׳ יהודאי גאון הובא ביתה יוסף (אבן העזר סי׳ קנ״ז) ביבמה שנפלה לפני מומר שאינה זקוקה ליבם, אע״פ שמרן הבית יוסף כתב שם שאינו מאמין שיצאו דברים הללו מפי גאון, והביא ג״כ בשם מהרי״ק שכ׳ בזה הלשון, ועל ר׳ יהודאי גאון שנכתבה ההלכה על שמו אין לתמוה, דגמירי לן דמאור עינים הוה, ולפעמים היו התלמידים כותבים בשמו מה שלא עלה על דעתו, ועל בעל העיטור שהעתיק דברי התלמידים יש לתמוה למה לא רדפם וכתתם עד חרמה, והדבר פשוט הוא שאין לדברים הללו שורש וענף ושום צד סמיכה, ואוי לו למי שמיקל ע״ש, ובכל זאת סמך על דיעה זאת רבן של ישראל הרמ"א בהג״ה סי׳ קנ״ז, וע׳ ג״כ שו״ת מעיל צדקה סימן א׳ ושו״ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק אהע״ז סימן נ"ו שהאריכו בדברי המרדכי הללו ותרומות הדשן סי׳ רנ״ג, וכן בזה שדעת קצת מחברים, שיוכלו להתנות בשעת החופה שאם יהיה היבם מומר שלא תזקק ליבום, והב״י כ׳ שם בשם גדולי הפוסקים דישתקע הדבר ולא (יאמרו בכל) [יאמר ובכל] זאת הרמ״א תקע מסמורת בהורא׳ הזאת בשלחנו הטהור סי׳ קנ״ז, וכן הואיל שמצא הרמ״א באור זרוע מובא בהגהות מיימוני בה׳ ספר תורה דכתב גלחות לאו דאורייתא ומותר באמירה לנכרי במקום צורך ובמקום מצוה, פירוש הרמ"א הלכות שבת סימן ש"ו סי"א דהך דהלוקח שדה בא"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת, מיירי באופן זה ע"י כתב גלחות, אע״פ שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים חלקו עליו בזה, עיין מגן אברהם הלכות שבת סי׳ ש״מ ס״ק יו״ד וב״ש אהע״ז סימן קכ״ו דהתעוררו עליו מדברי הרמב"ם פ׳ י״א מה׳ שבת ה״י דכתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב, וכן הוא בתוס׳ (גיטין ח׳ ע״ב) דבכל כתב הוא דאורייתא, אמת דמלשון המשנה לא משמע מידי דהרי נאמר הכותב בכל לשון, אולם עיין שו״ת נודע ביהודה מהדורא בתרא חלק או"ח סימן ל״ג, הוכיח מלשון הגמרא סוף פרק מרובה, דלא משכחת בשום אופן שיהיה איזה כתב מותר מן התורה בשבת ע״ש, וע' נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק או"ח סימן ך״ט שסתר דברי עצמו להך דסימן ל״ג דשם כ׳ דאור זרוע יחיד בדבר ולא מצינו לו חבר ואפילו נימא דכדאי הרמ״א לסמוך עליו בשעת הדחק, מ"מ אמירה לעכו"ם לאו מלתא זוטרתי ע״ש, עכ״פ הרמ״א בודאי לא תקע מסמורת בהוראת אור זרוע והגמ״י, רק במקום מצוה ובמקום פסידא ובמקום צער, יכולים להעזר מן דיעה זאת ולסמוך בעת הצורך עליה, אע״פ שבעיקר הדין אין מורין כן וכתב גלחות חייב עליו ככתב אשורי, מ״מ ראוי דיעה זאת להצטרף עכ״פ:
פרק רביעי
וכאשר נשאתי עיני להעמיק בהדרך אשר בחרו לעצמם, שני עמודי ההוראה מרן הבית יוסף והרמ״א בשלחנם הטהור, ראיתי כי לא סרו בכל עת להחזיק את המנהג אשר מצאו מתפשט בימיהם אפילו נגד הלכה כמו שהניח הרמ״א לעירו המנהג מלעיטת אווזות (יו״ד סימן ל״ג סעי׳ ט׳), וכן בכ״מ התנהגות העם עיקר אצלו10, ולא לבד להחמיר ולאסור כ' רמ"א בכל עת, וכבר נהגו להחמיר ואין לשנות, כי גם בהרבה ענינים אשר אסורים באמת מצד הדין ונתפשט המנהג להקל, כתב ג״כ רמ״א דהמנהג להתיר ולהקל ואין לשנות, כמו שכתב שמכשירין היום במדינתינו יותרת מקמא אשר רוב הפוסקים אוסרים (יו״ד סימן ל״ה), ובמדינתינו נוהגים להכשיר ואין לשנות, וע׳ ג״כ (יו״ד סימן ק״ז ס״ב) שכתב שמכשירין היום במדינתינו פליטת דברים הפגומים ואין לשנות המנהג, וכן נתבטל בזמנינו דינא דגמרא דכל מי שמתאבלין עליו מתאבלין עמו (יו״ד סי׳ שע״ד ס״ו) וכתב רמ״א וכל המחמירים אינו אלא מן המתמיהים, והרבה ענינים חמורים נתבטלו בזמנינו, ומצאן רבינו הרמ״א מתפשטים באומה, החזיק המנהג הזה מפני שמצא דיעה יחידית סומכת המנהג, או שראה שאין ענינים אלו עתה לפי הזמן והמקום, או לפי שנשתנו הטבעים ובנפול הסיבה המסובב לכן לא מיחה בהם, עיין (רמ״א או״ח סימן ג׳) דאסרו בגמרא לקנח בדבר שהאור שולטות ועכשיו נהגו להיתר, וסיים פוק חזי מאן עמא דבר, וכ׳ המג״א שם ס״ק י"א דהטעם בזה דעיקר האיסור משום כשפים ועכשיו לא חיישינן לכשפים, ועיין גם כן (אבן העזר סי׳ כ״ג ס״ה) אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן ליכא למיחש להרהור ע״ש, ועיין ג"כ יו״ד סימן קנ״ג ס״ג ובט״ז וש"ך ס"ק א׳ שכ׳ בזמנינו שרי בכל גווני ע"ש, וע׳ (יו״ד סי׳ שפ"ו) שנתבטל בזמנינו הדין דעטיפת הראש באבל אף על פי שהוא מדברי קבלה, וסיים הרמ"א ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו, וע׳ שם יו״ד (סי' שפ״ז ס"ב) דעכשיו אין נוהגים בכפיית המטה מפני שאין המטות עשויות כמטות שלהם, וכן ראינו שנתבטלו בזמנינו כל דיני סכנה וזוגות ורוח רעה, עיין (ב״י או"ח סי' ק"ע) דנתבטל אצלינו כל דיני זוגות, אף ע״פ שאמרו על זה (פסחים קי״א ע״ב) שתי אגוזים ושתי בצים ודבר אחר הלכה למשה מסיני, בכל זאת גם אלו נתבטלו בזמנינו מפני שנתבטלה הסכנה, וע׳ תוס׳ (ברכות נ״ג ע״ב ותוס׳ יומא ע״ז ע"ב ותוס׳ חולין ק״ז ע״ב) שכ׳ דאין אנו נזהרין ליטול ידים כשמאכיל לתינוק, אע"פ שלא נטל ידיו שחרית משום רוח רעה, ואין אנו נזהרין בזה בזמנינו כמו שאין אנו מוזהרין על הזוגות ועל הגלוי ע״ש, וע' (טור יו״ד סי׳ קט״ז והמחבר) שכ׳ אע״פ שבמשניות וברייתות וכל הפוסקים האריכו מענין איסור משקין שנתגלו, מ"מ כיון שלא שכיח בזמנינו נחשים ובמדינתינו הנחשים אין מטילים ארס מותרים המשקים שנתגלו, אע״ג דהוא דבר שנגזור במנין, ועיין פרי חדש שם שלקט כל הדינים הפרטים המפוזרים, מעניני גילוי ושאר סכנות הנמצאים מפוזרים בגמרא, ולא נקבעו אצלנו לחובה בשלחן ערוך להב״י והרמ״א, והטעם כי בענין הנוהג לסכנה וכישוף וכדומה נשתנו הטבעים, כמ"ש התוס׳ (מועד קטן י״א ע״א) ומובא במגן אברהם סימן קע״ג ס"ק א׳, ורצה המג״א היום להקל בסכנה דגים עם בשר, ואין לך ענין היותר חמור מסכנת קטלנית באשה שמתו כבר שני בעלים, אשר פליגי עדיין רשב״ג ורבי אם בשני פעמים הוי חזקה (יבמות ס"ד ע״ב), ויש לזה ג״כ רמז בתורה במעשה דתמר שנאמר כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, ובכל זאת ראינו מבואר (רמ״א אהע״ז סי׳ ט׳) שרבים מקילים בענין קטלנית ואין למחות, וע״ש תשובות הרמב״ם הביאו מרן הב״י והטעם דהעיקר האיסור משום דמעיין גורם ויש חשש סכנה ועכשיו נשתנו הטבעים, וע׳ ב"י שם שהביא בשם תרומת הדשן סי׳ רי״א על מעשים בכל יום שחכמים גדולים ואנשי מעשה לא קפידי לישא אשה שמתו לה ב׳ אנשים ואין מוחה בידם, נראה דלאו שפיר עבדי וכו׳ ואפשר דאהני מילי דאור זרוע סמכי עלמא ולא חיישינן לספק חששא, כמו שאין אנו נזהרין מכמה מילי דאסרו משום חשש סכנה ע"ש, ועיין (אהע״ז סי׳ קנ״ו ס"ד בהג״ה) וז״ל אע״פ דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אין יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שראינו שהחוש מכחיש את זאת, אלא שאנו צריכים לומר שעכשיו נשתנה הענין וכן הוא בכמה דברים ע״ש, וברשב"ץ מובא בב״י שם מוסיף עוד מהך דאמרו פרק קמא דבכורות פרה וחמורה אינה יולדת רק לשלשה שנים ועתה ידענו שיולדת לשני שנים ע״ש, וכן הואיל שבמדינתינו הקור גוברת בימי החורף והאסף, והכל חולים אצל צינה הקילו להסיק תנור בית החורף בשבת ע״י עכו״ם (או״ח רנ״ג וט״ז ס״ק ח"י) וכן הקיל הרמ״א בזמנינו ובמדינתינו שאין צריכים לישן בסוכה, ומקרי מצטער עי״ז (או״ח סימן תרל״ט) וכן הואיל דלא שכיחי לולבים במדינתינו, החזיק הרמ"א במנהג דלא נקרא יבש הלולב רק עד שתפרך בצפורן (או״ח סימן תרמ״ה), וכל זה מפני שטבע המדינות אשר אנו דרים בהם משונה מטבעה של ארץ ישראל ובבל, ועיין (או״ח ה׳ שבת סי' ער״ב) דבמדינתינו דלא שכיח יין מקרי שכר או יין שרף חמר מדינה לקדש עליו אע"ג דעיקר מצוה רק על היין עיין שם:
וכן מפני שנשתנה מעמד ומצב אחב״י עתה, והן נשתנו מדות ודיעות העמים אשר אנו יושבים בתוכם, וקים לנו דנכרים שבזמנינו אינם עובדי כו״ם, לכן התירו לנו הפוסקים האחרונים הרבה דברים שנאסרו ע״פ הגמרא, והקיל הרמ״א (יו״ד סימן קי״ד) בפת ושכר שלהם, ועוד שאר קולות המבוארים ברמ״א סימן קי״ג סי׳ קי״ד לענין פת של עכו״ם ובישולי עכו״ם, וכן התירו לשתות שכר של עכו״ם אפילו שכר תמרים (יו״ד סי׳ קי"ד) ועיין פרי חדש דהרבה לתמוה דהרי מדינא דש"ס אסור כל שכר ומכל שכן תמרים, והרמ״א יתרה עשה דהתיר אפילו שכר תמרים ולא נמצא מי שיתיר בזה, וע״ש הטעם דגבי׳ שכר לא שייך חתנות בזמן הזה, וגם הטעם מפני שאינו עשוי ללפת הפת, וע׳ פרי חדש סי׳ קי״ח שהביא מנהג אמשטרדם שנוהגין שם היתר בחלב של גוים, וכן היתר הרמ"א הסחורה בסתם יינם ושאר היתר הנאה בסתם יינם, משום דאין הנכרים בזמנינו עובדי כו"ם (יו״ד סי׳ קכ״ג וסי׳ קל״ג) ועיין ג"כ (יו״ד סי׳ ק״מ וסי׳ קמ"ח) שהתירו הסחורה ביום אידם בזמן הזה, ואפילו באותן החפצים שתולים על הצואר ועיין (או״ח סי׳ קנ"ו בהג"ה) שעתה מותר להשתתף עם הנכרים, מפני דאינם עובדי כו"ם רק משתתפים שם שמים ודבר אחר, וכן הרבה דברים שהתירו היום משום איבה, מפני שאנו דרים היום בין האומות וממשלתם תחופף עלינו (עיין יורה דיעה סימן קמ"ח וסימן קנ"ה), וכן התיר הרמ"א (או״ח סימן של״ד סך״ו) לכבות את הדליקה בשבת, מפני שאנו דרים בין האומות ואיכא בזמנינו חשש שנאה ואיבה, וכן התיר מרן המחבר (יו״ד סימן שפ״ב ס״ד) דבעיר שרובה נכרים א"צ האבל לחלוץ מנעליו, ומזה התיר הרמ״א (או״ח סי׳ תקנ״ד ס״ב) שמותר לילך בתשעה באב ברחוב של נכרים במנעלים מפני החשש שיבואו ללעוג עלינו, ועיין ג״כ (מג״א ה' תפלין סי׳ כ״ה ס״ק ה׳) במקום שמצויין נכרים ברחוב אין צריך להתעטף בטלית ברחוב ורמז באמת לעיין בסי' תקנ״ד, וע׳ (או״ח סי׳ קנ"ז מג״א ס״ק ב') בשם הב״ח שמפני שאנו דרים היום בין האומות חיישינן לאיבה, ומפ״ז אין צריך היום להגביה בית הכנסת על שאר הבתים, אע״פ שענין זה דהגבהת בית הכנסת הוא דינא דגמרא ונלמד ג"כ מקרא עיין (שבת י״א ע״א):
ועוד נמצא אצלנו הרבה דינים אשר נתבטלו מצד עצמם והוחזקו אצל ההמון להיתר גמור, אע"פ שנקבעו בשלחן ערוך למרן הב״י והרמ"א להחמיר, והעם אין משגיחין על זה ואין בזה שום סיבה וטעם, ע׳ (מג״א סי׳ ב׳ ס"ק א׳) אע״ג דאמרינן בגמרא חלוק של ת״ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח אין נזהרין בזה האידנא ואפשר משום שלובשין מכנסים: וכמו שמצינו בגמרא דהחוב מוטל לנעול מנעל של ימין תחלה ואחר כך של שמאל, ונקבע כן בש"ע או״ח סימן ב׳, ובכל זאת אין העם מדקדקים היום בזה אפילו הזריז ביותר, וכבר העיד הרמ״א בדרכי משה מובא מג"א סי׳ ב׳ ס״ק ד׳ דעדיין בזמנו נתבטל, וכן נתבטל אצלנו הדין אשר הוא חיוב על פי תנאים ואמוראים במשנה וגמרא, שהחוב ליטול ידיו לדבר שטבולו במשקה, ואפילו בברכה ומובא בפוסקים ראשונים ואחרונים, ומ"מ אין העם נזהרים בזה ונתבטל אצלנו לגמרי, ועיין (מג"א סימן קנ״ח ס״ק ח׳) ועיין (טורי זהב ה׳ פסח סי׳ תע״ג ס״ק וא"ו) וכן מבואר (או״ח סי׳ תק״ס) והוא ש״ס מפורש (ב״ב ס׳ ע״ב) שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן וטח ביתו בטיט ומשייר אמה על אמה נגד הפתח בלי סיד וכדומה שאר ענינים, והיום לא ראינו נוהגים כן, רק מעט מזעיר, אבל רובם וכמעט כלם אין נזהרים בזה, ולא ראינו ולא שמענו שום מחבר שיקיל בזמנינו בזה בעיקר הדין, ורק העם נהגו כן מעצמם ואין מוחה, שוב ראיתי למורי הגאון מוהר״א זלמן מרגליות בספרו שערי תשובה או״ח סי' תק״ס שתמה מאוד על מה שלא נהגו בזמנינו לשייר אמה על אמה נגד הפתח, והרי הוא דבר שנאסר במנין, ולא ידע למצוא טעם מדוע אין מוחין, רק רמז לעיין בסי׳ תקנ״ד, וכוונתו כמו שמותר לילך ברחוב של עכו״ם במנעלים מפני החששה שילעגו עלינו, וגם בזה אפשר דשייך איבה, ועיין (או״ח ה׳ יו"ט סי׳ תקי״ד) דנר של בטלה אסור ביום טוב, ומ״מ כ׳ המג״א שם דעכשיו נתפשט המנהג לדלוק ביו"ט כמה נרות, וכן נהגו העם לעשות קידוש בספינה ואח״כ לנים בביתם ובשבת חוזרים לספינה, וכן נהגו להפליג היום בספינה תוך שלשה ימים לשבת (או״ח סימן רמ״ח), ונהגו להקל לעשות אומן מלאכה בשביל ישראל אחר מראש חודש עד ט"ב (א״ח סי' תקנ״א ס״ז) ועוד מצאתי הרבה דינים והוראות אשר המנהג היום להקל בדבר שאסור מצד הדין, קצתם כבר התעוררו הפוסקים אחרונים, עיין מגן אברהם ה׳ תענית (ריש סי׳ תקע״ו) הביא דברי הרמב"ם דמ״ע מה״ת לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא, ותמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואע״פ שאין תענית צבור בבבל מ״מ מדאורייתא מ"ע לתקוע בלא תענית, וכ״כ שם בסי׳ זה ס״ק ב׳ דהאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר, דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי אויר, אע"ג דמדינא דגמרא חייב להתענות על הדבר ר״ל, וקצתם נתבטלו ממילא ואין מוחין בידם כמו שכתב המג״א ה׳ יו"כ סי׳ תרי״ו דבזה״ז אין מדקדקין להתענות תינוק בן י״ב שנים כיון שלומדין הוי כלם כחולין ע״ש ס״ק ב׳:
וכן הואיל שמצא הרמ״א פעם אחד בב״י סי׳ צ״ב שהקיל לכבוד שבת בנפלה טיפה שלא כנגד הרוטב, גם הוא נהג כן ברוב המקומות להקל בערב שבת, וכן הקיל ברוב הפעמים בהפסד מרובה, לסמוך על דעה יחידית נגד רוב האוסרים, ובאמת זה ערך ארבעה עשר שנה ראיתי ספר קטן אחד, מהרב ר״ח בר בצלאל אחיו של הגאון מהר"ל מפראג שדבר תוהו על הרמ״א במה שהרהיב בנפשו עוז, להקל בעניני איסור תורה בהפסד מרובה, כי דבר זה הוא ענין חדש שיהיו דיני איסור והיתר, וטמא וטהור, נתונים ביד המורה להכריע דעתו כפי הזמן והמקום, וכפי מה שהוא אדם, כי עניני הפסד מרובה אינם שווים בכל האישים, ולי קשה יותר הרי אמרו חז״ל בפשיטות (חולין מ״ט ע״ב וחולין ע"ז ע״ב) איסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל בתמי׳, דאיך שייך לחוס על ממון במקום שיש לחוש שיעבור על איסור תורה, ועיין (חולין נ"ו ע״א) עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, א"ל עד מתי אתה מאכיל נבילות לישראל, והיינו במקום איסור תורה לא שייך התורה חסה על ממון, ואיך עשה הרמ״א הלכה למעשה ברוב הפעמים, להקל בהפסד מרובה בדיני איסור והיתר, אבל האמת אע״פ שבאלו הוראות שהקל יש מהם איזה ענינים אשר נוגעים באיסורי תורה, בכל זאת ע״י הספיקות והתערובות והגלגולים שנתהוו כאן, שבו כבר לאיסור דרבנן, ומצא הרבה דיעות המקילות לגמרי, לכן סמך עצמו על דעת המועטים נגד המרובים במקום הפסד מרובה אחר שמצא דברי הרשב״א בתשובה סי' רנ״ג, מובא ברמ״א חושן משפט סימן ך״ה, דבשעת הדחק והפסד מרובה סומכין על דעת קטן נגד גדול אפילו גדול במנין, ועיין ש"ך יו״ד סימן ר״מ בהנהגת איסור והיתר באריכות:
ודבריהם יש להם סמך בדברי חז״ל גמרא מפורשת (פסחים ך׳ ע"ב ושבת קנ״ג ע"ב) דלהפסד מועט לא חששו ולהפסד מרובה חששו, והתירו לטמא את התרומה ביד, למען לא ילך ממון של ישראל לאיבוד, וע׳ מרדכי פ״ק דשבת מובא ב״י ובש״ע (או״ח סי׳ רמ״ב) דישראל הקונה מכס מותר להשכיר לנכרי על השבת, ואע״ג דשייך שמא יכתוב והוא חשש איסור תורה, מ״מ משום פסידא התירו לו רבנן ועיין ג״כ (או״ח סי׳ רנ״ב ס״ה) מענין היתר השמעת קול מרחיים דבמקום פסידא מותר, ועיין ט״ז דלא שייך פסידא רק בהפסד גדול:
וכן ראינו דאף על גב דמלאכת חול המועד לקצת הפוסקים הוא דאורייתא, וכל שבעת ימי אבילות לדעת קצת הוא דאורייתא, ומ״מ התירו דבר האבד ובמקום פסידא, כמבואר (או״ח סימן תקל״ז תקל״ח ויו״ד סימן ש״פ), הרי דגם חז״ל השגיחו אפילו באיסורי תורה, על פסידא ודבר האבד, והטעם בכל אלו מפני שאדם בהול על ממונו, ואם לא שרית ליה יעשה עבירה בזדון, ולא ישמע לקול מורים, ולכן השגיחו חז״ל איזה דבר איסור אשר יכולים לעמוד בהם הניחו בתוקפו, ואיזה ענין שחששו שלא ישגיחו על דברי חז״ל, עשו דרך היתר קצת או הניחו להם בסתמם, ומה מאוד שמחתי בראותי כי עיקר ראיות המרדכי פ"ק דשבת דהתיר גזירת איסור תורה במקום פסידא מהך (שבת קנ״ג ע״א), משום דאדם בהול על ממונו, ואי לא שרית לי׳ אתי לאתוי ד׳ אמות ברשות הרבים, הרי דחששו בענין הפסד ממון שלא ישמעו לקול דבריהם, והקילו מפ״ז גם באיסורים אשר יש להם דיעה סומכת מחכם אחד, ובפרט המעיין הראשי הוא מש״ס (פסחים ך׳ ע״ב) שהזכרנו דמשגיחין על הפסד מרובה, אפילו במקום איסור תורה, ומזה למד רמ״א דבריו בכ"מ להקל בהפסד מרובה, אם איכא עוד צדדים להקל אשר עי"ז נעשה ענין דרבנן, ועיין עוד (כתובות ס׳ ע״א) דקשקשים שעלו בצינור ממעכן כלאחר יד, משום דבמקום פסידא שרי רבנן, ודוקא באיסור מבורר ל״א התורה חסה, וע׳ רש"י (תענית ך׳ ע״ב) ד״ה אין מאכילין לבהמה ע״ש:
פרק חמישי
נשאר לנו לבאר עוד ענין אחד נכבד וראוי להתעורר עליו, אחר שראינו לעיל שנתבטלו בזמנינו איזה תקנות וגזירות, כמו גזירות זוגות וגילוי, וכל הענינים התלוים בסכנה, מפני שבטל הטעם אשר בשבילם נגזרו ונאסרו, וכן נתבטל היום ענין המתורגמן אשר הנהיג עזרא ובית דינו (רמב״ם פי״ב מה׳ סנהדרין ה"י), וכתב מרן הבית יוסף (או״ח סימן קמ״ה ס״ג) דהאידנא שאין מבינים מה שמתרגם, בטל ענין המתרגמין אחר שנתבטל הטעם, ועיין (תוס' ביצה וא"ו ע"א) ד"ה והאידנא שכתבו דבזמן הזה דליכא חברי, מותר לעשות כל צרכי מת ביו״ט שני, ואין צריך מנין אחר להתירו, כיון שבטל הטעם עברה הגזירה ע״ש, וע׳ מרדכי פ״ק דע״ז דאיסור סחורה ביום אידם, לא הוי דבר שבמנין, דיצריך מנין אחר להתירו, כיון דידענו דלא פלחו לצלמא, ועיין (ב״י יו״ד סי׳ קכ"ג) על הא דמגע עכו״ם בזמנינו אינו אוסר בהנאה, סיים הטור דראיה ברורה אין לנו להתיר, ומוטב שיהיו שוגגים, והקשה הב״י דמ״מ הוי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו, ותירץ דלא גזרו רק על המנסכים, וכיון דהשתא אין מנסכים לע"ז, יש לתלות להיתר, דמתחלה לא היו גזרו עליהם ע״ש:
ואולם להיפך אמרינן בכל מקום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, אפילו בטל הטעם (רמב״ם פ״ב מה׳ ממרים ה״ב), וכן מוכח מסוגיות הש״ס (ביצה ה׳ ע״ב) אף על גב דבטל הטעם דעיטור שווקי ירושלים בפירות, מ״מ הוצרכו לעמוד למנין לבטל תקנה הראשונה, וכן קי״ל דערב פסח אסור בעשיות מלאכה משום הקרבת הפסח, וכ׳ התוס' (פסחים נ׳ ע״א) דאע״ג דעתה אין לנו פסח, מ״מ כיון דאסור היה אז בשעת הקרבה שוב אסור לעולם, וע׳ תוס׳ (ע״ז ה׳ ע״ב) דאף דאין לנו קרבן פסח היום, מ״מ שואלין ודורשין בענינו של חג שלשים יום קודם, כיון שהיתה תקנה אז נשארה התקנה כן לעולם, ועיין ברא״ש ריש פרק מקום שנהגו, שהביא מהך דר״א בר׳ צדוק דחל ט״ב להיות בשבת ונדחה לאחר השבת, ולא השלימו מפני דיו״ט של משפחתו היה, כיון שבזמן שהמקדש קיים היה מקריבים קרבן עצים ונשאר כן לעולם, וביותר ביאור תראה דברי הר״א מזרחי בתוספותיו לסמ״ג ה׳ חמץ, מובא במגן אברהם (או״ח סי׳ תס"ח ס״ק א׳), דמפ״ז אסור ערב פסח בעשיות מלאכה, אע״ג דאין לנו עתה קרבן פסח, מ״מ כיון שנאסר אז נשאר כן לעולם, והוי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו, וכן קי"ל הגבינות של עכו״ם אסורים לישראל אף אם ידוע דהעמידו אותם בעשבים, משום דהוי דבר שבמנין, ואע״פ שבטל הטעם דהאידנא לא חיישינן לגילוי, מ״מ נשאר האיסור לעולם (יו״ד סימן קט״ו וט"ז ס״ק י׳):
והנה ראיתי להרב הפרי חדש (יו״ד סימן קט״ז), שהתעורר והאריך בזה והביא דברי הר״ן פ׳ בתרא דע״ז, דעד כאן שייך דצריך מנין אחר להתירו, היינו דוקא היכי דבשעת התקנה והגזירה, היתה עכ״פ מתפשטת, והיה אז אסור בכל העולם, אבל ענין גילוי במדינות דלא שכיחי נחשים מעולם לא היה אסור שמה, וכן הוא לשון הרא״מ ג״כ מובא בה׳ פסח מג״א סי׳ תס"ח, משא״כ גבינות נתפשטו ונאסרו בשעת התקנה בכל מקום, כיון שהיה עוד טעמים לאיסור ע״ש, ולי נראה להטעים הדברים ע״פ דברי שיטה מקובצת פ״ק דכתובות סוגיא דמשעת הסכנה ואילך אשה נשאת בכל יום, דכ׳ דלא הוי בכלל אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו, כיון דאם היה ב״ד הראשון קיים היה מסכים לביטול דבריהם, שוב גם אנחנו רשאין לבטל ע״ש, וע׳ בספרי משפט ההוראה שהבאתי דבריו, עכ״פ כל עניני סכנה וגילוי וזוגות אחר שידענו שנשתנו הטבעים, ועתה אין מזיקים שוב יכולים להתיר, דהרי אז לא היתה גזירה כוללת באותן המדינות שאין נחשים מצויין, וכן אמרו בזוגות דלא קפיד לא קפדינן בהדי׳, ועתה משתנה הטבע ידענו בבירור אם היו החכמים קיימים היו מסכימים לביטול תקנתם, אחרי שלא אסרו אז רק באותן מדינות דשכיחי נחשים, וכן בשעה שהיתה שייכה הסכנה דזוגות ורוח רעה, משא״כ אם בשעת התקנה היה הענין מתפשט בכל העולם מפני הסיבה שנתנו, אף על גב דעתה בטל הטעם, מ״מ לא גרע ממנהג דהוי מטעם נדר כמו בבני מישן (פסחים נ׳ ע״ב) דאמר להו אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש, אע״ג דבטל הטעם, וכן ענין יו״ט שני של גליות דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם (ביצה ד׳ ע״ב), והטעם מפני שבשעת התקנה עכ״פ היה כדין והלכה, והיה כוללים כל בני הגולה, שוב נשארה בתוקפה בכל מקום, וע׳ מ״ש הרב מגן אברהם (או"ח סי׳ ט׳ ס״ק ז') דאסרו טלית של פשתן רק משום תכלת, ולא הוי דבר שבמנין כיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, וע׳ (מג״א סי׳ תר״צ ס״ק ך״ב), וביותר תראה בספרי משפט הוראה באריכות בענין זה:
ועיין מ״ש הרב יעב״ץ בספרו לחם שמים פרק ה׳ דמעשר שני, על המשנה שאמרו שם דתקנו שיהיה מעשר שני נפדה סמוך לחומה, ותנאי היה בדבר אימת שירצו, יחזור הדבר לכמות שהיה, והרב תוס׳ יום טוב הביא מכאן ראי׳ לשיטת רמב״ם פ״ב מה׳ ממרים, דאף אם בטל הטעם בכל זאת צריך להיות המבטלים גדולים מהמתקנים בחכמה ובמנין, ומפני זה היה המתקנים מוכרחים להטיל תנאי זה, למען יוכלו להחזיר בנקל התקנה הראשונה, והרב יעב״ץ חילק מדעתו דעד כאן שייך הדין של הרמב״ם, דאף בטל הטעם עומדת התקנה בתקפה ובחזקה, זה שייך אם אין כאן שום סייג וגדר לבטל התקנה ראשונה, כגון יום טוב שני של גליות, נהי דעתה בקיאים בקביעות החדשים, מ״מ אין כאן שום סייג וגדר לעקור תקנה, אבל אם רואין ב״ד האחרון כי נחוץ לעקור התקנה הראשונה כדי לעשות גדר ומשמרת, שוב רשאים ומורשים מפי התורה לעקור תקנות הראשונים, וכל שכוונתם רצויה להחמיר ולא להקל, אזי מוכרחים לעשות משמרת לבטל תקנת הקדמונים, אף אם אינם גדולים בחכמה ומנין ע״ש שהאריך בזה ותקע מסמורת בפינה זאת, בספרו מור וקציעה, (טור או״ח סימן תנ"ג) לענין היתר הקטניות בזמנינו שהוא לדעתו חומרא דאתי לידי קולא ע״ש:
ובאמת אם הוא אומר כן מסברא דנפשי׳, הנה לדעתי נראה דסוגיות הש״ס מכרחת לסברתו (ע״ז ל״ו ע״א ע״ב) דמקשה הש״ס איך התיר ר׳ יהודא הנשיא את השמן, הרי אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו, אלא אם כן גדול בחכמה ובמנין, ומשני הש"ס שמן לא פשט איסורו בכל ישראל, ודרשו שם דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו דוקא גוי כלו ע״ש, פרש״י אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם, ואחר כך אותי אתם קובעים שאתם נהנים שוב מן הארורים ע״ש, ולדעת מרן הכ״מ פ"ב מה׳ ממרים גזירת השמן נתפשט בתחלה בשעת גזירה בכל העולם, רק אחר כך התחילו לזלזל ונעשה גזירה זאת רפויה אצלם, ומפני זה חשבו עצות להתיר להם למען לא יתנו מכשול לפני העם, אשר עוברים על הגזיר׳ בשאט נפש, ומפני זה עמדו למנין אף בב״ד קטן מהמתקנים ובטלו גזירת השמן ע״ש, הרי מפורש דאפילו בדבר שנתפשט בפעם אחד ועי״ז נתחקה הדבר לדין תורה, מ״מ כיון שאחר כך הקילו בו, והחוב מוטל על הב״ד לפקח בטובת העם, להסיר המכשלה, שתהיה הגזירה עומדת בעינה הראשון, והעם יעברו עליה, לכן התירו אף בב"ד קטן מהמתקנים, כיון שיעמוד גזירתם והעם יעברו עליה, מקרי אותי אתם קובעים, במה שאינם מקיימים הגזירה שקבלו עליהם, והאיסור עומד בעינו הראשון, לכן צריכים לבטלו, וע׳ ג״כ (כתובות ג ע״ב) נהגו לגמרי נעקרי', ופרש״י כיון דיש סכנה בדבר מדוע תהיה התקנה עדיין עומדת, מוטב לעקור התקנה כיון שאין אפשרות לשמרה ולהזהר בה ע"ש, ומפ״ז בקצת ענינים אשר נתבטלו עתה יש תועלת בהביטול, וביטולה זו הוא סודה כגון בטלית של פשתן אף על גב דקי"ל ציצית חובת גברא וחובת מנא, בכל זאת החובה להתעטף בציצית, כדי לזכור את כל מצות ד׳ אלקינו (עיין או״ח סי׳ ך״ד) אם כן צדקו דברי המגן אברהם סימן ט׳ כיון שאין מצוי תכלת היום וצריכין לעשות משמרת, מוטב לעשות טלית פשתן וציצית של פשתן משיתבטל מצות ציצית, אם כן אין שייך בזה דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אחרי שעתה בטל הטעם משום דאין לנו תכלת וגם יש משמרת וגדר בביטול התקנה הראשונה, כדי לקיים מצות ציצית בבגד זה א״כ מבטלין לגמרי התקנה הראשונה וזה נכון:
אולם זה דוקא אם נמצא (בין) [בית] דין שלם על כל פנים, אפילו ב״ד קטן מהמתקנים, אבל עכ״פ קיבוץ כל חכמים אשר יוכלו לעמוד במנין זה, אז החובה לבטל התקנה הרפויה מפני דביטולה הוא יסודה וקיומה, אחרי שבלא זה רפויה הוא בעיני ההמון ומקילין בה, מדוע תתקיים התקנה והעם יעברו עליה מוטב לבטלה בפרסום לבלתי השאיר שום מקום מכשול להמון, כמו שהיה בגזירת השמן שביטלה ר׳ יהודה הנשיא ובית דינו, אע״ג דהיה ב"ד קטן מהגוזרים מ"מ הוא ובית דינו עמדו ע״ז למנין והיה ב״ד שלם, אבל בזמן דלא נמצא בית דין שלם והחכמים נתפזרו במדינות שונות, ודיעותם שונות זו מזו מפנים שונים, וכמעט אין אפשרות לקבץ כל חכמי הדור בפעם אחת ובמקום אחד, שיהי׳ מבטלין תקנות הראשונות במנין באותן שהם רפוים, אזי מוטב להניח הדברים בסתמן, ולא להורות לא איסור ולא היתר, רק העם יתנהגו כטוב בעיניהם כעצה היעוצה לנו מפי חז״ל, שהבאתי דהיכי דנהגו העם כדעת יחיד נגד הלכה פסוקה, אזי אין מורין לאיסור ואין מוחין בעשייתן:
וזה דוקא בענין שלא נתפשט עתה בכל הגולה, ורפויה עתה ביד העם, אבל בדבר שנתפשט בכל מקום, ועדיין התקנה או הגזירה בתוקפה ובעינה הראשון עומדת לרוב העם, אזי אפילו בטל הטעם, ואפילו יש לנו עתה טעם לבטל התקנה הראשונה, וגם אפילו אם יש כאן גדר וסייג ומשמרת לדברי תורה בעקירת התקנה הראשונה, שוב הדרין לכללן דאין יכול ב״ד לבטל דברי ב״ד אחר אלא א״כ גדול בחכמה ובמנין, דמנהג שנתפשט נתחקה לדין תורה, כמ״ש הרמב״ם בהקדמתו לספר הי״ד, וכמו שהארכתי במשפט ההוראה באריכות:
ועתה יש לנו גם בענינים אלו שלשה חילוקים:
א בדבר שבטל הטעם וידענו דאם היה הראשונים קיימים לא היה מתקנים תקנה וגזירה זאת, בזה לא שייך דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ונתבטל ממילא אחרי שבלא״ה העם מקילים בזה, שוב צריכים עקירה וביטול במנין, אם יש אפשרות לקבץ במנין כל חכמי הדור, אפילו אינם גדולים כהמתקנים, וזה הוי כעין משמרת וגדר לדברי תורה, למען לא יעמדו העם באיסור כל ימיהם במה שעברו בכל עת את תקנת או גזירות הקדמונים, והמה בכל שעה בכלל אותי אתם קובעים:
ב אם אין אפשרות לעמוד למנין, אזי מניחין הדבר בסתמו, אחר שבטל הטעם וגם לא נתפשט, ואין זה בכלל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דבטל הטעם ונשאר ההלכה דלא מורין להיתר, ואין מוחין בעוברים גם כן:
ג באותן הדברים אשר כבר נתפשטו באומה, ועודם נהוגים אצלנו בתוקף ועוז, כמו יו״ט שני של גליות, או איסור אכילת קטניות בפסח, אע״פ שבטל הטעם אשר בשבילם תקנו וגזרו, ואף שיש ג״כ משמרת וסייג לעקור הגזירה, בכל זאת מנהג של ישראל נתחקה לדין תורה ואין אפשרות אצלם הביטול וההריסה, אחר שמתפשטים באומה דינם כמנהג וגדר, ולקמן חלק ג׳ יבואר בארוכה, וע' ג״כ מ"ש בזה בס' תשובה מאהבה ח"א באריכות לענין איסור קטניות:
פרק ששי
נשים עתה עין על עניני המנהגים, אשר אינם מנהגי איסור והיתר, ואשר נמצאו אצלנו על שלשה פנים:
אופן הראשון הם ענינים של מה בכך, ואינם נוגעים לא לאיסורי תורה ודרבנן ג״כ, כמו הכאות המן בשעת קריאת מגילה, וכן מנהג מאכלי חלב בחג השבועות, וענין הליכה לנהר ביום א׳ של ראש השנה לתשליך וכדומה, ונתן לנו הרמ״א כלל גדול בזה (או"ח סימן תר״צ) וז"ל אין ראוי ללעוג או לבטל שום מנהג, כי לא לחנם נקבעו, ובאמת ראינו כי גם חז״ל הזהירו אותנו על כיוצא בזה, ביעי חשילתא שריין, ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך, (חולין צ״ג ע״א) ועיין משנה סוף ברכות דלשיטות הרמב"ם ענין המשנה שסיימה, ונאמר אל תבוז כי זקנה אמך באה לעורר אותנו שלא נלעוג לתקנות והתנהגות הקדמונים, אף על פי שהם ישנים, וע׳ פתיחה לספרי משפט ההוראה כי לדעתי הוא נתינת טעם מדוע לא יבוז להתנהגות הקדמונים מפני כי זקנה מאוד עניני האומה והתנהגותיה, ואפילו ענינים של מה בכך מתמידים אצלנו מזמן כביר ולא מאתמול המה אלינו, ולכל הפחות מתנהגים באומה אלף שנים ויותר כמו מנהג הקל מהכאות המן בפורים, יש לו סמך במדרש הובא בערוך ערך שוור העתיקו בדרכי משה סימן תר״צ, ואותן הדברים אשר אוכלים בראש השנה לסימן יש להם רמז בש"ס (כריתות וא״ו והוריות י"ב) ולמדו הגאונים דה״ה שאר הדברים שמורים על סימנים כאלו, וכן עניני אכילת מאכלי חלב בשבועות מצאתי בספר אבן בוחן למוה׳ קלונימוס בן קלונימוס, והיה בזמן הרשב״א ומספר מנהגי הספרדים, ובתוך דבריו מזכיר ג"כ מנהגם לאכול מאכלי חלב בשבועות ואין ישנים כל הלילה, וכן כל המנהגים שעושים במת, כלם יש להם שורש במסכת אבל רבתי, קצתם העתיקם הרמב"ם פ"ד מה׳ אבל, וקצתם נזכרו בספרי אחרונים עיין (יו"ד סימן תקע״ו ברמ״א ס״ד) שהביא איזה מנהגים במה שנוהגים אחר הקבורה, וסיים בשם מהרי"ל, ומנהג אבותינו תורה:
אופן השני מאותן המנהגים אשר מונעים ענינים מפני כי יש בהם חשש וצד סכנה, ובש״ס מובא הרבה מאוד, אולם השמיטו אותם הפוסקים מפני שאינם נוהגים היום, ורק הרב בעל כנסת הגדולה (יו״ד סימן קט״ז), והרב פרי חדש (יו״ד סימן קט״ז), לקטום אחת אחת מכל המקומות המפוזרות בש״ס, וכן בעל אליהו רבה באו"ח סימן ד׳ העתיק ג״כ איזהו מהם, אולם אין אלו עלינו לחובה, אחר שגדולי המורים מרן הב״י והרמ״א לא אספו אותם בחיבורם, אכן הם הביאו לנו איזה התנהגות חדשות שלא נזכרו בש״ס ורק שהיו מתפשטים בזמנם, כמו הך שמביא (הב״י הלכות ביקור חולים סימן של״ט) שנהגו לשפוך המים בשכונת המת מפני הסכנה, וכן שלא לשתות המים בשעה שהתקופה נופלת (יו״ד סי׳ קט״ז) והמנע שחיטת אווז בטבת ושבט מפני שיש סכנה לשוחט (יו"ד סימן י"א), והמנע אכילת לב מפני שקשה לשכחה (ש״ך יו״ד סי׳ ע"ב), וכן מה שנוהגין שאין מתחילין בב' וד', וגם המניעה שלא לישא נשים רק במילוי הלבנה11 ושחיטת תרנגולת שקראה כתרנגול (יו״ד סימן קע״ט) בכל אלו אסרו מפני סכנה ונוהג כן בכל העולם, אף כי יש בהם ג״כ צד איסור דמקרי מעונן, וכן הוא ריח דרכי אמורי, וכן קצתם אסרו לילך להשתטח על קברי צדיקים, מפני דנראה כדורש אל המתים, עיין ב״י סי' קע״ט, והב"ח הביאו בש"ך שם החזיק המנהג, מפני דנמצא כן זכר באגדה דכלב ויהושע הלכו לחברון להשתטח על קברי אבות, וכן מצאתי בספרי פרשת שופטים בעגלה ערופה כפר לעמך ישראל אשר הוצאת ממצרים, מלמד שגם המתים צריכים כפרה, ע׳ (ה' שבת סימן רפ״ד ס״ז) על הנהגת הזכרת נשמות בשבת שהביא רמ״א שם, כתב הגאון מהר"א מווילנא סמך מספרי זה, עכ״פ ראינו סמך מדברי תלמוד, הן להשתטח על קברי צדיקים שיבקשו המתים רחמים, וע׳ (תענית ט״ז ע״א) כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו, וכן להיפוך בקשת רחמים עבור המתים, וכן מנהגי הכפרות אשר רבני ספרד כמו הרמב"ן והרשב״א והב״י, צעקו מרה על זה ורצו לבטלו, מפני דהוא דרכי אמורי, ואולם האשכנזים קיימו מנהג זה אשר נהוג עדיין מזמן הגאונים, (רש״י שבת פ״א ע"ב) בשם תשובת הגאונים כאשר התעורר המגן אברהם (סימן תר"ה) ועי׳ פרי חרש שם שהחזיק שראוי לבטל מנהג הכפרות מפני דהוא דרכי אמורי, וע׳ חות יאיר סימן רל״ד, שהתעורר על הרבה מנהגים אשר נהוגים אצלנו ויש בהם משום דרכי אמורי, ואיך הניחו חכמים ולא מיחו בהם אחרי שעוברים בפומבי על איסור תורה, וסיים דדרכי אמורי אינו שייך רק כשעשה מעשה דוקא כמו שמבואר (בהלכות שבת סימן ש״א סעיף ך"ז) אבל במניעה ושלילה ושב ואל תעשה לא שמענו איסור דרכי אמורי, ובאמת בהך דתרנגולת שקראה כתרנגול הוא במעשה ומ״מ הותר ע״פ חכמים, אולם העיקר באלו מפני שמצאו אותם מתפשטים באומה, וחששו שביטול ענינים אלו יגרום מחלוקת עצומות ופירוד הדיעות, השאירו אותם, ולא מוחין ולא מורין רק מניחים אותם בסתמם, והא דהזכירו מנהגים אלו בספריהם, הנה הזכירו אותם במכוון לבלתי ימהר אדם להרוס, כי הם הבינו אחרית דבר מראשיתו וידעו בנסיון, כי כל ענין התחדשות מביא להריסת סדר הקהלות, ושמיעת קול צוחה וקול פרץ, והכלל באלו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והניחו להם שיתנהגו כמו שהתנהגו עד כה, ואם במשך הזמן יתבטל מצד עצמו אין בכך כלום, ובפרט עתה נשתכח ענין דרכי אמורי, ולא שמענו שיתנהגו העם ככה, ולא היה רק בזמן קודם, וכיון שהעם אינם עושים עתה משום זה רק שחושבים שעושים בזה מצוה הנה אין שוה בזה לבטל ענינים כאלו ליתן מקום לבעל דין לחלוק ויפה עשו רבותינו שהשאירו דברים אלו ולא מהרו להרוס:
אופן השלישי המה המנהגים הנהוגים בבית הכנסת בשעת התפלה כמו באמירת היוצרות והפיוטים בברכת ק"ש, ובאמצע התפלה, אשר נהוג אצלנו מאז שלא על פי חכמים, ובקישוי התירו שישאר הדבר על מעמדו ומצבו, עיין טור או״ח סימן ס"ח שהביא לשון הרמ״ה, וז״ל אבל מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת, על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים, וזו הוא סיבת שתיקתי ע״ש, והטור ומרן הב״י בש״ע סי׳ ס״ח וסימן קי״ב ס״ב כתבו גם כן שטוב ויפה לבטל המנהג ופי׳ רבינו תם שפי' לקיים המנהג לא ישר בעיניהם, ואולי היה הנקל בידם לבטלם אז, מפני שלא נתפשטו בימיהם, כמו שכתב הב״י שם, ועד כה לא שמענו בין הספרדים, שיהיה מפסיקים בקרובץ בברכת קריאת שמע, ומה שמפסיק הש"ץ בתפלה אין בזה איסור כיון שחזרת התפלה אינו עיקר התפלה, דהרי כבר יצא העם והש״ץ בתפלה בלחש עיין שו״ת חות יאיר סימן רל״ח באריכות, אבל הרמ"א שמצא אמירת קרובץ ואופן מתפשט בין האשכנזים, לא רצה לבטלו, והביא ברמ"א סימן קי״ב שנהגו בכ"מ לאמרם, ועיין מגן אברהם סי׳ ס״ח שכ׳ שאין לשנות שום מנהג בבית הכנסת, והביא בשם הירושלמי וז״ל אע״פ ששלחנו לכם סדר תפלות אל תשנו מנהג אבותיכם ע״ש12, ועיין אליהו רבה סימן ס״ח מה שהביא בשם המהרי״ל ולבוש בקיום המנהגים באלו, אע״פ שאינם על פי הדין, ועיין שו״ת חות יאיר סימן רל״ח שהתעורר הרבה בעניני הפיוטים, והצדיק את השגות אבן עזרא נגדם בפי׳ לקהלת, וכן סיפר שמה בסוף דבריו כי בק״ק ווארמיז נהגו שבמאורה לפ׳ חנוכה המתחלת שני זיתים נכרתים, מתחילים שמה באמצע המאורה מן ממלכה ממושכה, והנה השתדלו איזה חכמים לבטל זאת מדוע לא יאמרו כל המאורה כמו שהיא לפנינו, וספרו לו חכמי וזקני העיר סיבת המנהג, שאחר הגירוש נשרפו הספרים וסידורי התפלות גם כן בתוכם, ולא נשאר מוצל מאש רק סדר התפלה אשר חציו נשרף במו אש ובמאורה הלזו לא נשאר מן התבערה רק אמצע המאורה, מתחלת ממלכה ממושכה ונקבע שם למנהג קבוע בכל עת, אף שהגיע להם אחר כך סדור שלם עם הפיוטים בשלימות ע״ש, ועתה ראה הסיבה לאיזו מנהגים ומהם תלמוד על השאר — וע׳ (מג״א סימן קנ״ה ס״ק ג׳) פת שחרית אינה רק בתבואה רחוקה מן הישוב וכו׳, וכתב המג"א שהשומע שמע וטעה בפשט הגמרא ומפ״ז הביא דברי נביאות כאלו — ובכ״ז גם הרב חות יאיר הזהיר שם שלא לבטל המנהג, והעתיק דברי הב״ח כי שני רבנים גדולים נענשו על שרצו לבטל אמירת היוצרות, אע״פ שבעצמו הודה ולא בוש כי אינו יודע לתת טעם לדברי׳, במה שעוקרים בזה דין קבוע ומפורש באיסור הפסקה בברכות ק״ש, וע״פ הרוב הפיוטים אינם מענין התפלה כלל, והמה מלאים ממדרשות ואגדות אשר אין להם יחס לענינו של יום, וביותר תראה בפרי חדש או"ח סימן קי״ב, איך הרעיש העולם במה שמאבדין זמן באמירת הפיוטים, ומסיים השומע לי ומקצר כל מה דאפשר, יאריך ה׳ ימיו ושנותיו בנעימים:
וכן בעניני מכירת המצות בשבת, גם כן צעקו הראשונים והאחרונים מרה, שאינו על פי הדין והוא מקח וממכר בשבת ויו"ט, עיין (או״ח סימן ש״ז) ובכל זאת החזיקו האחרונים באלו המנהגים מפני שמצאם נהוגים ומתפשטים בכל מקום, ועשו בזה עקרים ויסודות וענפים, כאלו עסקו בדיני תורה ממש, והאריכו מעניני המכירות והחזקות והקדימות, ועיין כנסת הגדולה ואליהו רבה וברכי יוסף, ויש ספר מיוחד ע״ז להרב אזולאי מכונה לדוד אמת מדבר מאלו הענינים ג״כ כאלו היה הלכות מסורות מסיני, ובודאי מצד עצמו אין מזיק הביטול לאלו המנהגים, אולם נפן נא ונראה המחלוקות העצומות אשר גרמו בזמנינו ביטול ענינים אלו במדינות אשכנז, עד שבהרבה קהלות נחלק העם לחצי, והוצרכו להם לעשות בתי תפלות מיוחדות, ועדיין נשמעו קולי קולות משני צדדים המתלוחמים:
והבט נא וראה כי במדינתינו וברוב מחוזות פולין ורוסיא נתבטלו אמירת היוצרות והפיוטים, וכן מכירת המצות בשבתות וביו״ט זה כמה שנים, ולא גרמו התנהגות חדשות הללו, שום פירוד דיעות, והטעם כי לא נתבטלו על ידי צעקות והוצאות רבות, ולא נשאו ונתנו על זה בפרסום, ולא נעשה במדינתינו קיבוצים מיחידי סגולה על זה, ולא נכתבו בזה סדרי בית הכנסת, כי ידענו מאז כי כל מנהגים כאלו אשר אינם לפי הזמן והמקום, אינם מתקיימים13 ואינם עומדים נגד מרוצת העת, והנהיגו חכמי הדור במדינתינו כמו שנצטוינו ע"פ התורה (תענית ך״ו) ולא מורין ולא מוחין) שנעמוד מרחוק ולא נאמר בזה לא איסור ולא היתר, רק כל אחד יתנהג כמו שלבו חפץ, וכן נהוג אצלנו שבאיזהו בתי התפלה אומרים הפיוטים, וברובם אין אומרים אותם, אולם ההסכמה והקיבוץ והפרסום בזה מזיק מצדדים שונים, מאשר שהמון העם אשר אור תורת אלקים לא נגה עליהם, ואין יודעים להבחין בין מנהג ע״פ דין תורה, ובין מנהג קל, ולדעתם המהרהר אחר מנהג של ישראל אפילו מנהג שטות כאלו מהרהר אחר השכינה, ובראות המון העם הקיבוץ והפרסום לבטל התנהגות הקדמונים, אזי נצטרפו לדעת אחרת מזקת מאוד מפנים שונים, במה שסוברים כי גם עניני תורה הקבועים ומקובלים, גם המה נתונים תחת מקרה הזמן ותולדותיו, וגם המה מסורים ביד החכמים, להתנהג בהם כטוב בעיניהם, וכבר הראיתי לעיל שכל עיקר מגמת חז״ל במה שאסרו הפרסום באיזה היתירים, הוא מפני שלא יבאו העם לזלזל במצות, אולם אם נתבטלו מצד עצמם אין אנו אחראין וערבאין, להחזיקם בחזקת היד, ישארו בספר חקה, והעם יעשו בהם כטוב בעיניהם, וכל איש יתנהג כחפצו ורצונו להחמיר או להקל, וכן ראינו במדינתינו במנהג אמירת הלל בלילי פסח שאומרים בבית הכנסת באין מוחה אע"פ שהוא מנהג הספרדים, והרמ״א (בה׳ פסח סימן תפ"ז ס"ד) העיד כי אנו אין נוהגים בהלל בבהכ"נ, אולם עתה ע״פ הרוב נוהגים לאמרו אצלנו בבתי התפלות, וע׳ טורי אבן בחי׳ (מגילה י״ד ע״א) הוכיח דקו׳ הש״ס יציאת מצרים דנס שבח"ל ואמרינן הלל קאי על הלל זה, ובעניני מנהגי איסור אכתוב בחלק ב':