דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · כג
והנה בשיטת הרמב״ם שכ׳ ה״פ דעתו דאם לבש שעטנז לבזיון התורה, שאינו מאמין שהיא באה מן השמים נדון מיתת כפירה בסייף, ועונש עיר הנדחת הוא ג״כ עונש כפירה, מצאתי ברא"מ בהגהותיו לסמ״ג ה׳ מגילה כיוצא בזה שמחלק בשיטת הרמב״ם דעובר על איסור דרבנן, בודאי לא עבר רק על לאו דלא תסור, אבל בזקן ממרא אשר חולק על ב״ד בענין דרבנן, צדקו דברי הרמב״ם דנעשה זקן ממרא גם על זה דזה נקרא מורד ולהכעיס, ובאופן הראשון אין עובר רק לתאבון, ועיין מגילת ספר להר״ח קאזיס שורש א׳ וע׳ ספר המצות להרמב״ם מל״ת ס״ג, שכ׳ רבינו באמצע הדיבור וז״ל וח"ב מחילול השם כשיעשה אדם עבירה אין תאוה בו, ולא הנאה אבל כוון בפעולתו המרד, ופרק עול מלכות שמים, הנה זה מחלל ג״כ ולוקה, ומ״ש רבינו שלוקה אם כוון המרד ושם אמר דהוא בכלל הפורקים עול, היינו שם דיבר ממיתה התלוי׳ ביד כל אחד וכאן מדבר בעונש ב״ד דוקא, ועיין רמב״ן פ׳ תבא על קרא ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, וכ׳ ולפי דעתי הכוונה שיודה במצות בלבו, ויהיה בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר מטובה, והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהי׳ בעיניו בטלה לעולם, הוא בכלל ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל חזיר ושקץ לתאוותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, אינו בכלל זה, כי לא אמר הקרא ארור אשר לא יעשה את דברי התורה, כ״א ארור אשר לא יקום, והנה הוא חרם המורדים, ובירושלמי פ״ז דסוטה ראיתי ארור אשר לא יקים זה החזן, וח״א זה ב״ד של מטה, ועל דבר זה קרע יאשיהו בגדיו ואמר עלי להקים ע״ש45: