דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · כא
ובענין דין מלך, לא אמנע מהציג דעת הגאון מפ״ב, כי נכונים דבריו ואין לי להשיב עליהם רק להוסיף על דבריו הנחמדים, לדעתו כל ענין דין מלך אף על גב שלא נתפרש בתורה, אין זה בכלל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, משום דהוי כמו חרמי צבור, אשר לשיטת הרמב"ן בפרשת בחקותי מה שבא בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם מות יומת, שבא להורות שיש רשות ביד ב״ד לעשות ולהסכים על דבר אחד, ולהעניש העובר במיתה כמו בחרם עכן, וכן ג״כ קבלו ישראל על עצמם בהסכמה מוחלטת, לשמוע אל דברי המלך, וכל העובר על דבריו יומת, וזה הוא דין מלך אשר נזכר ברמב״ם, על ענין עכן, והא דהקשה רומכ״ת בספרו איך מחל דוד לשמעי וליואב, הרי מיתתם דין תורה, יראה נא דברי תשובות הרשב״א ח״ה סימן רל״ח — מעודי לא ראיתיו — וז״ל וזכור נא ענין מלכנו אשר נהג להעלים עין מיואב ושמעי, ואע״פ שהיו בני מות, והטעם שאמר היום ידעתי שאני מלך על ישראל, כי לכל זמן מזומן ע"ש, וגם מלכי אומות יש להם רשות ע״פ דין תורה להרוג המורדים, כמו דאמרינן (שבועות ל״ה ע״ב) מלכותא דקטלא חד משתא בעלמא לא מיעניש, דכ׳ ומאתים לנוטרים את פריו, ושמואל לטעמי׳ אזיל דס"ל דינא דמלכותא דינא — ע' שו״ת מקום שמואל סי׳ ח׳ שכ׳ בזה דדוקא במלחמת ישראל איירי, דמלחמת רשות שלהם מקרי ג״כ מלחמת מצוה, וכל מלחמות דוד אע״פ שלא היו רק להרחיב גבולו מ״מ נקראו מלחמות מצוה, ואמרה אביגל כי מלחמת ה' אדוני נלחם — ומלך במשפט יעמיד ארץ, ורשות ביד המנהיגים להרוג ולענוש מקרא, והיה עליך דמים, כמו שדרשו בזה במס׳ (מ״ק ה׳ ע"א) וע' תשובת רמ״א סימן י׳ ומכ״ש להסיר המכשולים הרבים, והרוצחים בלי עדים והתראה, ודרכיה דרכי נועם, ומלך מותר להלין את מתים, נ״ל מדאמר יהוא פקדו את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא, משמע דבלא״ה היה מותר להלינה בלי קבורה, ומצינו ביהושע שאמר להוריד המלכים מן העץ, ואי ס״ד דאפילו בהרוגי מלך שייך מצות קבורה, א״כ מאי רבותי׳ דיהושע דכתיב בו שקבר המתים, ומה התפארות בדבר שהוא מה"ת, אלא מטעם דמדין מלך היה רשאי להניחם, ובירושלמי פ׳ בתרא דיבמות מצינו שמלך ישראל העמיד שומרים על המתים שלשה ימים עד שנשתנו צורתם, ומיהו י״ל שלא כדין עשה, אבל מהנ"ל יש ראי׳ גמורה:
מה שמסופק רומכ"ת אם מותר להיות חמסן להציל עצמו בממון ונפש חברו, עיין (יומא פ׳ יוה״כ פ״ג ע״ב) אני קפחתי את הרועה, והקו׳ מהנביא שהתוכח ואמר שמור את האיש הזה, ואם יפקד והיה נפשך תחת נפשו, וא"ל המלך כן משפטיך אתה חרצת, וקשה לי׳ לרו״מ וכי יש רשות לאדם להפקיר נפשו, ידידי נ״י מנביא לק״מ המעיין בקרא יראה דשעת מלחמה היה, והנביא בהתוכחותו דומה כאלו אחד מאנשי מלחמה הפקיד בידו שבוי א׳, אולי משרי צבא שונאיו וכדומה, וזה לא שמר וברח לאנשי מלחמתו וחייב מיתה בדין טכסיסי מלחמה מטעם שגילה מסתורין, ע׳ רמב״ן בפסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו, ורש״י סוף פ׳ תצא פי׳ ע״פ חז״ל בסוטה דכשילי ברזל בידן, ומותר לקפח שוקי הבורחים, והוא מטכסיסי מלחמה, ומזה היה מעשה גדעון עם אנשי סוכות ובני אפרים, הכל מטעם מלחמה ופר״מ לא עמד בכ״ז ולא התעורר מאומה מכל הנ״ל עכ״ל הגאון מפ״ב ושפתים יושק:
והנה לא אמנע כאן להציג ג"כ דברי הרב מהר״י אברבנאל בהקדמתו לשופטים, שהתעורר על דבר השתוף בין השופטים והמלכים, כתב בשתוף השלישי וז"ל, כי בזה נשתתפו יחד מה שמותר לשניהם לעשות ולדין שלא ע״פ דין תורה, כמו שראינו בגדעון בעבור שאנשי סוכות לא נתנו לחם לאנשיו הרג אותם, וכן יפתח שלכד את המעברות ואחז בהם וישחטם אל מעברות המים, וכי היה זה כדין תורה, אין זה רק הוראת שעה לבד עכ״ל, ובאמת בזה לא יתכנו דבריו דכאן לא הוי מצד הוראת שעה, רק מדין מלך באו עליהם וכמו דקי"ל (סנהדרין נ״א) בב״ד שאם אין יכולים להרגו במיתת ב״ד, רשאין להורגו בכל דבר האפשר, כן הוא ענין דין מלך שמצוה ראשונה הנה יהרוג דוקא בסייף, ואם לאו הורגו באיזה מיתה שיכול, וכן מה שהביא אברבנאל סמך לדין של מלך ושופט מזה, דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל המלך והשופט ומת האיש ההוא, הנה ערבב כאן שני ענינים נפרדים דכאן תדבר התורה מענין זקן ממרא אשר המיתה הוא בחנק ורצה להשתתף בזה דין מלך אשר הוא רק בסייף, ואין השופט האמור כאן בפרשה זאת הוא המושל הממונה להנהגת המדינה לצאת ולבא בקרב, רק השופט האמור כאן היינו ראש ב"ד, וחלקה התורה כבוד להמקבלים מפני שהם עמודי הוראה, ומפ״ז דרשו חז"ל שפיר (סנהדרין מ״ט) עיקר דין מיתה למורד במלך, מפני דכ' ביהושע כל איש אשר ימרה פיך יומת, דשם לבד מדבר מדין מלך וכפי העקרים שקבענו, אבל מצד התורה לא ידענו מיתה למורד במלך, ועיקר קרא דאל הכהן ואל השופט בזקן ממרא מפני שהוא ראש ב״ד וראש הסנהדרין, והקבלה נחוצה לכל דברי התורה והמה המחזיקים והבונים בה, ועיקר זה לשופטים ולמלכים שהעם חייב בכבודם ואסור להמרות פיהם, צדקו דברי חז״ל מקרא דיהושע: ומ״ש ולכן אמרו שהמקלל המלך רשאי להורגו, כמו שעשה דוד לשמעי בן גרא אמת הוא, ומה שהיה מותר לענות את דינם, והניח לשלמה שינקום נקמתו, אע"פ שאם נהרג ע״פ ד״ת אסור לענות דינו, מ״מ מה שנסתפקתי בספרי מצאתי כעת מבואר (בתוס׳ מ"ק י"ד ע״ב) ד"ה נמצא אתה מענה את דינו, שכ׳ דקודם העמדה לדין מותר להשהות דינו זמן רב: ומ״ש מהרי״א שזה שאמר דוד חי ה׳ כי בן מות האיש הזה ואת הכבשה ישלם ארבעתים, והרי אין משפט מות לגנב, והשכיל מהרי״א פיהו שזה היה ע״פ דין מלך ע״ש, ובאמת הקרא לא ירד כאן לעומק הדין, שהרי אפילו נפרש ואת הכשבה ישלם ארבעתים היינו ארבעה כדין התורה וארבע צאן תחת השה, הנה לא היה גנב רק גזלן שלקח בחזקה מהאיש הלך, ובכה"ג לא חייבה תורה לא כפל ולא ארבעה וחמשה וע"כ שדיבר כאן מהמשפט העולה על רוחו כפי הכרע הדעת, לא ע"פ התורה, והתרגום מתרגם ישלם ארבעתים היינו ששה עשר, וע׳ נו"ב מה״ת חי״ד סימן קנ״ח שהתעורר בכיוצא בזה איך לקח דוד מאביגיל מתנות הרי נתנה בלא רשות בעלה, וכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ובאמת י״ל דהיה בשעת מלחמה שהותר לקחת ממונו של חבירו בחזקה לצורך אנשי הצבא: