דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · יט
מה שכתבתי בספרי בהג"ה דף י״ג שר"א ששחרר עבדו וצירף אותו לעשרה, שלא שחררו מקודם, רק עי"ז לחוד יצא לחירות והוי בעידנא, הקשה הגאון מפ״ב הרי עדיין מחוסר גט שחרור ועדיין לא יצא לחירות, ואיך מועיל לצרפו לעשרה, ואולם בענין מעוכב גט שחרור ראיתי מחלוקת בין הרמב״ם והתוספות, שיטת התוס' (גיטין מ׳ ע״א) ד״ה אותו העבד, דכל בעיית הש״ס היינו דוקא במעוכב ג״ש מחמת חציו עבד וחציו ב״ח, אבל מעוכב ג״ש שעדיין לא כתב רבו ג״ש דינו כעבד לכל דבר, אבל דעת הרמב״ם פי״א מה׳ נזקי ממון, ופ"ט מה׳ תרומות, שמעוכב ג״ש אינו אוכל בתרומה, ואין בו דין נזק, ומכ״ש דלשיטת הרמב״ם אסור בשפחה, דהרי עיקר הא דלמדו התוס׳ דמותר בשפחה, היינו משום דקי״ל דאוכל בתרומה, וא"כ לשיטת הרמב"ם דמעוכב ג"ש אסור בתרומה, כ״ש דאסור בשפחה, וע״כ דעת הרמב"ם כדעת הרשב״א בגיטין ל"ח, וכן הוא שיטת הריטב״א שם, דעבד איש כ׳ בפרשת פסח וכל ששחררו בפי׳ לאו עבד הוא, ולשמואל אפילו ג"ש לא בעי, ולדידן בעי ג״ש דילפינן לה לה מאשה, דצריך שטר שיהיה יוצא לחירות, אבל מ״מ עושה פסח לעצמו דשוב אין רשות רבו עליו, אחר דמיד שגילה הרב דעתו שאינו רוצה בו, א״כ העבד תופס לעצמו, וזוכה לעצמו, כמו דקי״ל גר שמת והיה בעזבונו עבדים גדולים זכו בעצמם, ואפילו לשיטת התוס׳ דמעוכב ג״ש דעלמא מותר בשפחה ומותר בתרומה, מ״מ כתבו התוס׳ (גיטין ל״ח סוף ע"א) ד"ה כל המשחרר שמיד שסילק האדון רשותו אסור לאדון לעבוד בו יותר, והיורשים צריכים לקיים דברי המת, ומשום נתינת שחרור לחוד ליכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו ע"ש, והיינו דמיד דגילה האדון דעתו שאינו רוצה לעבוד בו שוב קנה לעצמו, וכיון דאסור לעבוד בו שוב ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, ומחמת זה שעדיין לא כ׳ שחרור ליכא איסור דבכתיבת ג״ש לחוד לא הוי איסור כלל, ומפ"ז כופין היורשים ע״ז ע"ש43:
נחזור לענינינו אפילו לשיטת התוס', דמעוכב ג"ש עבד גמור לכל דבר, מ"מ אסור האדון לעבוד בו ורק איסורא נשתייר אצלו, ובקצת ענינים ראינו דאלים אומדנא כל כך, דאפילו ג״ש א"צ כמו בבא על שפחתו, דדעת הגאונים דא״צ ג״ש, וע׳ ב"ש אהע״ז סי׳ ד׳ ס״ק י״ג בשם הש״ג, דהטעם באלו משום דזיכה לו שחרור ע"י אחר, והעבד אין יודע מזה, אבל רוב הפוסקים ס"ל דאפילו ידעינן בבירור דלא זכה לו שחרור, מ"מ א"צ שחרור, וגם לשיטת התוס׳ דמעוכב ג״ש עבד גמור הוא, מ״מ אפילו בחציו עבד וחציו בן חורין, שעדיין חציו עבד הוא, מ"מ לענין חגיגה ופסח קי״ל דנחשב לבן חורין גמור, משום דבתר בסוף אזלינן וכיון דכופין אותו לשחררו נחשב כב״ח, אף בעודנו חציו עבד, עיין רש״י ריש חגיגה הטעם משום כל שעומד להשתחרר הוי כאלו כבר נשתחרר ע"ש, וע׳ מ״ש המ"ל פ״ב מה׳ קרבן פסח הי״ב, דאפילו עדיין לא נשתחרר עקרוה רבנן רשות האדון, ועקרו דבר מה״ת, אע״ג דאח״ז יהיה חצי עבד, עיין לח"מ בה׳ חגיגה ופ"ב מה׳ ק״פ ובמ״ל באריכות, והטעם נ״ל כיון דבכ״מ קי"ל כל העומד לכן הוי כאלו כבר נעשה מעשה אשר עתידה לבא בודאי, עומד לזרוק כזרוק, לשרוף כשרוף דמי, לחתוך כחתוך דמי, כן כאן העבד עומד להשתחרר הוי כאלו כבר נשתחרר כמ״ש רש״י: ועפ"ז נ"ל ג״כ לתרץ קו׳ הש״א בטורי אבן (ר״ה ך״ט) דלמה בכ"מ חציו עבד וחציו ב״ח חושבין אותו לב״ח גמור, לענין חגיגה ופסח, ולמה לענין תקיעת שופר אינו מוציא אפילו לעצמו, ומ"ש תקיעה משאר המצות דבתר בסוף אזלינן, והנ״ל דהנה ראינו דאמרו כופין את רבו לשחררו ולכתוב לו ג״ש, היינו דכופין על שני דברים, אחד על עיקר השחרור, והשני על כתיבת ג״ש, והנה זה שייך בחול דכיון דראוי לשחרור ולכתיבה כל שבידו לאו מחוסר מעשה, וכיון שעומד להשתחרר בתר בסוף אזלינן, משא״כ לענין תקיעה דביו"ט מיירי, שאי אפשר היום לשחררו ולכתוב לו גט שחרור מחמת איסורו של יום, א״כ לא הוי בידו מחמת איסור יו״ט וחציו עבדות עדיין אגיד (בין) [בי'], ומפ״ז אינו מוציא אחרים בתקיעתו ולעצמו ג"כ אינו מוציא, ועפ״ז נדחה ג״כ מ״ש הגאון מפ"ב דאפשר לומר דפ׳ זכור הקרה ר"א לפני העבד והוא דאורייתא, וא״כ הוי בעידנא, דז"א כיון דעל כרחך מיירי בשבת שא"א לכתוב ג״ש שוב הוי מעוכב ג״ש, ודינו כעבד גמור לכל דבר, דלא שייך הואיל ועתיד להשתחרר, אבל אם צרפו לעשרה בחול כמ״ש בספרי, שוב בתר בסוף אזלינן ואין לו אדון מקרי, ובודאי מצרפין אותו לעשרה ויוצאין בו ידי חובת ברכו ותפלה אף שעדיין לא כ׳ לו ג״ש: ועוד בלא״ה לא קשה מידי על סברתי מצד זה דעדיין מחוסר גט שחרור, כיון דבעל האומר דהמשחרר עבדו עובר בעשה הוא שמואל, אע״ג דבש״ס ברכות לא נזכר רק ר׳ יהודה לבד, והוא ס״ל (גיטין מ׳ ע"ב) דגט שחרור אינו מעכב בכ״מ, ולא גמר לענין זה לה לה מאשה ע״ש, ואם כן לדידיה הוי שפיר בעידנא ונכון:
ועוד בענין זה השיב על דברי ג"כ הרב החריף ובקי הגדול מהו׳ בער אופנהיים נ״י מפ״ב, בעל המחבר ס׳ מי באר, וז״ל מה שכ׳ רו"מ בצירוף לעשרה הוא השחרור והוי בעידנא, ובאמת הך דהנחת תפילין וכדומה, אין הטעם דאותן העשיות פועלים את השחרור, רק אמרינן שעשיות הללו המה לאות כי כבר נשתחרר העבד קודם, אבל עשיות הללו לא יפעלו השחרור עדיין, ושוב לא הוי בעידנא עכ״ל, אולם אנכי הרואה בדברי הרמב״ם שרמזתי עליהם בספרי, וז״ל פ״ח מה׳ עבדים בהניח לו רבו תפילין, וכיוצא בזה שאינו חייב רק בן חורין יצא לחרות וכופין לכתוב לו ג״ש, וכן אם נדר נדר וא"ל רבו מופר לך וכו׳ מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון, והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל, ושגמר בלבו דבר זה כופין לכתוב לו ג״ש ע"ש, הרי מבואר דגלוי דעת לבד הוא עצמו ענין השחרור, כמו במופר לך שכל אלו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ודוקא אעשה ב״ח שהוא לשון המסופק, אבל כל היכי שראינו דעתו מוחלטת על השחרור א״צ יותר, ואפילו לדעת הטורי זהב יו״ד סי׳ רס"ז ס״ק מ״א, דגם בהך דנדר וקיים לו רבו, היינו גם כן שענין זה מורה שכבר שחררו מקודם, מ״מ ראינו דעתו לדעת הב״י במה שדחה דברי הטור, שאינו דומה לדברי הרמב״ם לדברי רמ"ה, שהרמב"ם מיירי שמוציאו עתה לחירות, ודברי רמ"ה אמורין שהוא בדרך הודאה על שחרור שקדום ע״ש, עכ"פ ראינו דשחרור באומדן דעת דמוכח, עדיף מהודאה וע׳ בכנה״ג בפי׳ דברי הרמב״ם בהתקדשי, ומחלוקת הגאונים בבא על שפחתו דמועיל אומדן זה דאפילו גט שחרור א״צ, וק"ו לדבר זה מהך דעשה רבו אפותיקי, דאינו רק דבר הרשות ומ״מ מקרי אומדנ׳ דמוכח, מכ״ש בנ״ד דאיסורא נמי איכא להצטרף לעשרה ולהתפלל עמו קדיש וקדושה, ואומדנא כי האי עדיפי מאמירה לחוד, ומ״ש רומכ״ת מדברי הרשב"א דקול יוצא לעבד, ואי לאו דשחררו לא היה מניחו להניח תפילין, כן כ' ג״כ (תוס׳ גיטין מ׳ ע״א) ד״ה כשרבו הניח דכאן לאו משום איסור אתינא עליו, רק מטעם דאין הרב מניח תפילין לעבדו בלי שחרור, והיינו גם כן שעשיה זאת מורה שהחליט בדעתו דעת שלימה, שלא נשאר אצלו שום שיור בשחרור, וע״כ צ״ל כן דאם כסברת רו"מ שעשיות אלו אינם פועלים בעצמם השחרור, רק המה יתנו עדיהם על שחרור הקודם, א״כ מדוע צריך לכתוב ג״ש כיון שהחליט האדון מקודם לשחררו, הה״ד דזכה כבר לו גם ג"ש, דהרי מעוכב ג"ש דינו כעבד לכל דבר, ואם ידענו בבירור דלא כ׳ לו ג״ש דקול יוצא בשטר, א״כ מאי אולמא דהאי דיבורא מן עשיות אלו אשר יעידו למדי כי החליט לשחררו, נהפוך הוא עכשיו הוא מעשה ומעשה איסור ג״כ, ומקודם לזה לא היה רק דיבור לחוד, וראינו דעת הרבה גאונים דהיכי דבא על שפחתו כיון דאיסורא רבה הוא אפלו ג״ש א״צ ע"ש, אלא ודאי כמ״ש דעשיות אלו בעצמם פועלים השחרור: