דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · יח
על מ״ש לשיטות התוס׳ היכי שיש פנים וטעם לדבר עוקרין דבר מן התורה, אפילו בקום ועשה עקירה לחלוטין, כתב הגאון מפ"ב דיעה יחידית היא, ואין להסמיך עליו כל בנינו, ואין מדמין מלתא למלתא, ונתת דבריך לשעורין, ומי נתן מדה בחבל למדוד מה הוא פנים וטעם לדבר, והחששא גדולה שיתלה כל אחד מה שילך אחר דעתו וסברתו, שיש פנים לעקירה זאת, ותורה מה תהא עליה עכ״ל, הנה בלי ספק אין דבר זה מסור לכל, רק לב״ד הגדול לבד, רק כתבתי שהטעם שמצינו שתקנו חכמים הרבה ענינים אשר המה עקירת דבר מה"ת, אפילו בעקירת קום ועשה, הוא מפני שמצאו פנים וטעם לדבר, והם רשאים ולא אנחנו, ונוסף על אלו שהבאתי בספרי שם הנה מצאתי כי דעת התוס׳ לאו יחידאי, רק הרבה שיטות בש״ס מורות ע״ז הענין הוראה שלימה, ע׳ ר״ן (נדרים דף צ׳ ע״ב) שהקשה דאמרה שמה דמשנה אחרונה התקינה שאשה שאמרה טמאה אני לך איננה נאמנת, משום עיניה נתנה באחר והרי אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה״ת בקום ועשה, ותירץ דזה מקרי מגדר מלתא, ובאמת דבר זה אינו מובן דהרי אינו נוגע להכלל, וע״כ כוונתו דמגדר מלתא כי האי שיש פנים וטעם לדבר ויוכל לתלות דעיניה נתנה באחר, שוב הכח מסור בידם ועקרו דבר מה״ת, וכן מבואר שם בתוס׳ ישנים בהדיא, וז"ל כיון דיש טעם דעיניה נתנה באחר עקרו דבר מה״ת בסברא גדולה כזאת ע"ש: וכן (שבועות דף מ״ה ע״א) אמרינן תקנות גדולות שאנו כאן, פרש״י שעקרו דבר מה"ת שעקרו השבועה מבעה"ב ונתנו לשכיר משום דיש פנים לדבר, דבעה״ב טרוד בפועלים, וכן אמרינן במשנח (כריתות ח׳ ע״א) דרשב״ג נכנס לבהמ"ק ודריש האשה שיש עליה ספק לידות נפטרה בקרבן אחד, וכתב רש״י אע״פ שהקל על ד״ת, מ״מ עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, וע' תשובת צמח צדק סי׳ ך״ח דהביא ראיה מכאן שמותר לעשות תקנה שלא לקנות דגים על שבת היכי שהעכו״ם מיקרים השער, והביא הך דכריתות ח׳ דאם בקום ועשה ביטל רשב״ג את איסור תורה, מפני שהיו מיקרין השער מכ״ש בשוא״ת ע"ש, וע׳ תשובת בית יעקב סימן קכ"ט לעקל השחיטה לאחד שסירב נגד הקהל, והיה לו עגל אחד שלא היה לו ממי לינק, ואיכא צער ב״ח ע״ש, והובא שם פלפול ארוך בזה, וע׳ (גיטין נ״ד ע״ב) תוס׳ ד״ה שלא יאמר מזבח אוכל גזילות דהקשו, וכי יש כח ביד ב"ד לעקר דבר מה״ת בקום ועשה, כי מה"ת אין צריך להביא קרבן אחר, ומדרבנן צריך להביא קרבן אחר, וע׳ תוס' (כתובות י"א ע"א) לענין גר וקטן דמטבילין אותו ע״ד ב״ד, כתב התוס׳ שם דאם זכי׳ איננה רק מדרבנן, ע״כ צ״ל דס״ל ב"ד עוקרין דבר מה״ת בקום ועשה, והוא פלוגתא (יבמות צ') ע״ש:
ולדעתי נראה שכל זה אינו רק בב״ד הגדול, אבל אנחנו אסורים לדמות מלתא למלתא בכיוצא בזה, ורשב"ג היה ראש הסנהדרין ומפ״ז היה סיפק בידו לעשות תקנות גדולות, וכן הש"ס בעצמו קרא לעקירת שבועה מבעה"ב תקנות גדולת, וכן באשה שאמרה טמאה דאמרינן עיניה נתנה באחר, ג״כ באה התקנה מב"ד שלאחריהם שהיה מנין שלם:
ומה שמביא הרב המג״א בריש הלכות שבת בשם הירושלמי דמותר ללות בריבית לצורך שבת, הרי דעוקרין דבר מה״ת, כמדומה לי שראיתי באיזה אחרון, דהכוונה רק על ריבית מעכו״ם דאינו רק מדרבנן, או שאר אבק ריבית, והנה באמת שלא מצאתי עדיין דברי הירושלמי אשר רמז המג״א, ואין ספק שהמג״א כאן כוון לדברי הירושלמי סנהדרין ר״פ בן סורר, א"ר יוחנן לווין בריבית לחבורת מצוה ולעיבור החודש, ועיין פני משה שם שהביא שזה דעת הרא"ש דריבית דאורייתא ג"כ מותר, והרשב״א כתב שזה אינו רק בריבית דרבנן, אולם אין זכר שמה כלל מסעודת שבת שמותר ללות בריבית, אבל לחדש ענינים כאלו אחר חתימת התלמוד לא שמענו והארכתי במ"א: ודברי הרמב״ם פ״ג מה׳ נדרים ה״ט שכ' בנשבע ונודר שיצום יום אחד בשבוע, ופגע חנוכה ופורים שמבטל נדרו מפני חנוכה, אע״ג דחנוכה ופורים המה רק מדרבנן, ונדר ד"ת הוא ועוקר בקום ועשה, י״ל זה מקרי מגדר מלתא עולמית כמ"ש מרן הכ״מ שם, ויש להטעים ענין זה ע״פ דברי הרדב״ז בתשובה ח"ד סימן קס״ה וסי׳ רע״ח לפרש טעם דברי הריטב״א, ומובא בש״ע יו״ד סי׳ רל״ט דהנשבע לעבור על איסור דרבנן, אין שבועה חלה, והטעם משום דכל עניני דרבנן לא תקנו וגזרו חז״ל, רק משום גדר וסייג ואם אמרינן דע״י שבועה יוכל לעקור תקנתא דרבנן, א״כ ישבע כל אחד לעבור על כל איסורי דרבנן, כדי לעקור דברי חז״ל ואכתי מה הועילו חכמים בתקנתם וגדרם וסייגם, אחרי שיוכלו להתבטל תמיד ע״י דבור ושבועתו של כל אדם, ומפ״ז הוי מגדר מלתא עולמית כיון שכל עניני חז״ל, אינם רק משום מגדר מלתא לעשות משמרת למשמרת, כדי להחזיק באיתן התורה, וזה טעם נחמד מאד ע״ש, אבל בדבר דליכא מגדר מלתא עולמית כהאי, אע״פ שיש פנים וטעם לדבר יש להתישב הרבה בזמן הזה ולא ניתנו הדברים כחומה פרוצה להיות מסורים ביד כל אדם:
ועוד ראיה ברורה מהך דקי״ל דמי שעובר על איסור דרבנן, מכין אותו מכת מרדות, והרי כיון דאסור להכות את חבירו, ועובר בזה על לאו של תורה, דכ׳ לא יוסיף ע' רמב"ם פ"ה מה׳ חובל, ואיך יש רשות ביד ב״ד להכות מכות מרדות, על איסור דרבנן, ולעשות כן תקנה קבועה, בשלמא הך דמכין ועונשין שלא מן הדין, וזה שרכב על סוס בשבת והרגו ב"ד, היה רק מקרה פעם אחד אבל לעשות חוק קבוע, שכל מי שיעבור על איסור דרבנן ילקה, מנין, וע׳ רש"י (סנהדרין ך״ז ע״א) לכהויי לעיני, כ׳ רש״י אע״פ שבטלו ד׳ מיתות האי קנסא הוא, משום דב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין, ג"כ אינו רק מקרה אבל לעשות כן תקנה קבוע, לא ידעתי מאיזה טעם עשו כן חז"ל לעקור דבר מה״ת, ויהיה לחוק קבוע וקיים אצלנו, אולם לפי האמור בשיטת הרדב״ז והריטב״א ניחא, דזה מקרי מגדר מלתא עולמית, שאם לא יענשו בית דין על עבירות של דבריהם, ויהיה הנקל בעיני ההמון לעבור על דבריהם בשאט נפש, בלי שום מוחה שוב מה הועילו בגזירתם ותקנתם, וכל עשייתם של חז"ל לא היו רק לגדור גדר ולהעמיד בפרץ, שלא יגעו בנקל באיסור תורה, ואין לך מגדר מלתא עולמית גדולה מזו, ורואה אנכי כי גם הרמב״ם כוון לסברא זאת, שכ׳ פכ"ד מה׳ סנהדרין ה״ד וז״ל יש לב״ד להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, כדי לעשות סייג לד"ת, ובה"ה כ׳ וכן יש להלקות לאדם ששמועתו רעה ע״ש הרי דכל אלו מטעם גדר וסייג: