דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · יז
על מה שהקשיתי בדף י״ב לשיטת הרמב״ן, דחרם עכן הוא ד״ת, א״כ מנ״ל לש״ס ירושלמי סוף ברכות, למחשב גם חרם עכן בין אותן דברים שהסכים הקב״ה על ידן, מפני שנאמר חטא ישראל והרי יהושע גזר מ״מ הוא דבר תורה מטעם החרם, וכ׳ הגאון מפ״ב וז״ל לדידי נראה דפלוגתתם בירו׳ סוף ברכות הוא ג״כ פלוגתת הש״ס דידן (סנהדרין מ״ד ע"א) דר׳ שלא דריש קום לך למה אתה נופל, למה הרחקתם ששים מיל, ורב דריש קום לך אתה גרמת להם, ופי׳ רש״י במה שאסר בחרם, ראינו לדעת רב לא הסכים הקב״ה על חרמו של יריחו, ומ״מ הוא ד״ת מפני החרם יהיה נעשה ברשות או לא, החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם עכ"ל הגאון מפ"ב, ואולם גם אנכי הבאתי דיהושע מצד עצמו עשה עיקר החרם, מפני שיריחו נכבשה בשבת וסבר יהושע שהשבת כלו קודש, וכן בדין שתהיה הבזה כלו קודש, וביותר מבואר כן במדרש שוחר טוב ס׳ ובילקוט תהלים קאפ׳ ס׳ על קרא לי גלעד ולי מנשה ובמדרש רבה פ' נשא פי"ד, אם יאמר לך אדם למה חלל יהושע את השבת, אני אמרתי לו וכו׳ ועוד אחד עשה מדעתו מה שלא א״ל הקב״ה, השבת כלו קודש וכל מה שכבשנו הוא קודש ע״ש, הרי דעיקר החרם מצד עצמו עשה, ובפרט דמבואר בסנהדרין שם, דמשה ג"כ החרים שלשה פעמים ועכן עבר על כלם — ורש״י שם לא חשב רק חרם ערד שנאמר והחרמתי את עריהם, אולם בירושלמי מבואר ג׳ חרמות הללו היינו מלך ערד ומלחמת מדין ומלחמת סיחון ועוג, ועכן עבר על כלם ולא נענש מקודם, מפני שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן — עכ״פ גם משה מצד עצמו עשה החרמות אלו, ובפרט במלחמת ערד הי׳ נודרים בעת צרה, ומה דכעס הקב"ה רק על יהושע ולא על חרמו של משה, צ״ל דמשה וב״ד לא החרימו רק הבהמות, כמו מלחמת שאול עם עמלק, ובמלחמת מדין אף הבהמות לא החרימו רק חלק המכס לבד, אבל חרם כללי כמו ביריחו זאת חדש יהושע מדעתו, ומפ״ז כעס הקב״ה עליו לשיטת ר׳ שילא, ועכ״פ נכונו דברי הגאון הנ״ל דזה דמצינו פלוגתתם בירושלמי ומדרש אם חרם יהושע מן המנין שהסכים הקב״ה, תליא גם כן בפלוגתת ר׳ שילא ורב בש״ס דילן:
ודע כי חכם משכיל אחד עוררני על קו׳ הרמב״ן פרשת מסעי למה לא הגעילו גם כן כלי סיחון ועוג, ורצה החכם הזה לחדש כי בסיחון ועוג, היה כל הביזה והכלים מוחרמים לשמים ואסורים היו להשתמש בהם מחמת החרם, ולא היו צריכים להזהיר על הגעלה וליבון, משא״כ במדין לא החרימו רק המכס, וזה שהשבתי לו דע ידידי, אע״פ שכ׳ מסברא דנפשך שגם בביזת סיחון ועוג היה רשת החרם פרוסה על הביזה, הנה דבר זה מבואר בירושלמי פ' נגמר הדין דעכן הודה שמעל בד׳ חרמים, היינו חרם ערד, חרם מדין, וחרם סיחון ועוג, ראינו דמשה רבינו הטיל חרם על ביזת אלו, אולם גם מדין נחשב בין החרמים ושם ראינו דהכלים נגעלו, והותרו לתשמישם ובלי ספק בדרך זה היה חרם סיחון ועוג, רק חלק מכס ולא חרם כללי לכל השלל, וע״כ צריכים לומר כן, שהרי מבואר בסנהדרין שאמר לו הקב״ה קום לך אתה גרמת פרש״י דהקב״ה כעס שנתן מכשול לפניהם, והקשה המהרש״א שם הרי למד ממשה, וצ״ל דמשה לא עשה רק חרם פרטי, והכעס על יהושע מפני החרם כללי, ואם במלחמת סיחון ועוג היה ג"כ חרם כללי, א״כ אין ראוי לכעוס על יהושע דהרי יכול לומר דלמד ממשה כקו' המהרש״א, ועוד דמבואר פ׳ דברים שמספר מלחמת סיחון ועוג ונחרם את כל עיר מתום רק הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, ושלל הערים היינו כל החפצים והכלים הראויים להשתמש בהם, ראינו דלא היה רשת החרם פרוסה עליהם, וקל וחומר הוא מן מלחמת שאול עם עמלק דבע״כ שם לא צוה הקב״ה להחרים רק הבהמות, אבל לא החפצים והכלים דאם היה שם חרם כללי ע״פ צווי ה׳ על כל דבר לא היה לו לשאול מענה על לקחו את אלו, שהרי אינם ראויים להקרבה, כמו שלא מצינו שלקח חמור וגמל מפני שאין ראויים להקרבה, ובקרא מבואר ויחמול על הצאן והכרים ועל כל הטוב, היינו חפצים ומדוע לקח אלו, וע״כ שלא הי' בכלל איסור, ואם שם שהיתה רשת החרם פרוסה על כל בעלי חיים בכ״ז לא היה הכלים בכלל איסור, סיחון ועוג דאף הבעלי חיים לא היו בכלל האיסור, שהרי נאמר רק הבהמה בזונו לנו, אינו דין שלא נאסרו החפצים, ושלל הערים אשר נאמר בסיחון ועוג היינו חפצים, וא״כ כיון שהכלים היו חלק השלל, א״כ קו׳ הרמב״ן חזקה מדוע לא הגעילו כלי סיחון ועוג: