דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · ב
עוד כתב הגאון ז״ל נחזור לדברי פ״מ גאונו בספרו שם א׳ ע"ב, והיוצא לנו מכתבי קודש ג״כ דרק להכהן ולוי הדין והוראה מסורה, ועליהם החובה מוטלת להורות לעם ה׳ בין דין לדין בין דם לדם, ולקט כמה פסוקים אשר מורים ע״ז, ולא ידעתי על איזה כוונה בקש רו"מ לשלול הוראה משאר שבטי ישראל, ומה רצה בלקוטי מקראות כאלה עכ״ל הגאון, הנה בודאי לא עלה על דעתי ח"ו לשלול הוראה משאר שבטי ישראל, דהרי הבאתי גמרא (יומא ך"ו) דגם מיששכר הי׳ מורים ומלמדים, וביותר ראינו דכל השופטים היו ג״כ מקבלים מורישי תורה שבעל פה, כמו שמבואר במשנה משה מסרה ליהושע ויהושע לזקנים, ורוב הזקנים והנביאים היו משאר שבטים ובביאור אמרו (סוכה (ך״ח) [כ"ז] ע״ב) אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמידו ממנו שופטים32 ויהושע ודוד ושלמה ואלישע היו עמודי הקבלה, ולא היו משבט לוי, ובפירוש כתב הרמב״ם (פ״ג מה' ת״ת ה״א) דבשלשה כתרים נכתרו ישראל, בכתר כהונה, בכתר תורה, וכתר מלכות, כתר כהונה זכה אהרן ובניו, כתר מלכות זכה דוד, כתר תורה מונח בקרן זויות, ועומד ומוכן לכל ישראל, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, שמא תאמר כתרם גדול מכתרך ת״ל בי מלכים ימלוכו וגו׳ הא למדת שכתר תורה גדול משניהם ע״ש, והוא מש״ס (יומא ע״ב ע״ב) ג׳ זרים הם עכ״ל (אם אמרו (הוריות י״ב) חכם קודם למלך מלך שמת כל ישראל ראויים למלכות, אבל חכם אין לנו כיוצא בו, הכוונה דמלך כל משפחתו ויוצא חלציו ראויים להיות יורש עצר, מאשר כי המשרה דבק רק במשפחה הזאת לפי הנחת נימוסי המדינה, משא״כ חכם מעלותיו מקושרים עמו ע"י השכלתו, שלמד והבין והוציא יקר מזולל בדיעות ומדות ולא רבים יחכמו), ואולם כל מגמתי היתה בזה הפרק להראות, דהנביא אסור לדין ולהורות כפי כח הנבואה, רק כפי התורה אשר לו למנה:
וכבר כלל עיקר זה הכוזרי במלות מועטות מאמר שני סימן ך״ח וז"ל אמת הדבר ששורש החכמה מופקד בארון, אשר הוא (במדגת) [במדרגת] הלב, ר"ל עשרת הדברים ותולדותיהם — הכוונה כי בעשרת הדברות כבר נכללו כל מצות התורה כפי דעת ר׳ סעדי' גאון וע׳ בספר מאמר השכל לראב״ן - ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה, ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם המה היועצים המכירים ומזהירים האומה והם ראשי האומה ע״ש, ומ״ש הכוזרי ונושאיה הכהנים ע״פ הרוב דיבר, ונוסיף על המקראות שהבאתי שמה, עוד יש להוסיף מה שנאמר (ויקרא י׳ י״א) ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה׳ ביד משה, והכוונה שמה על בני אהרן שלא ישתו יין ושכר, וכן (ישעי' ך״ח) כהן ונביא שגו ברואה פקו פליליה, הכוונה דעל הנביא אומר שגו ברואה, מחמת שכרות היין חזו משאת שוא, ועל הכהן אמר פקו פליליה ולא דן דין לאמתו:
ועוד דמצוה ג״כ יש שיהיה בכל ב"ד כהנים ולוים, כמו שדרשו בספרי פרשת שופטים ובאת אל הכהנים הלוים, מצות ב״ד שיהיה בו כהנים ולוים, יכול מצוה ואם אין בו פסול, ת״ל ואל השופט אע״פ שאין בו כשר, וכן דרשו בסמוך או אל השופט, אע״פ שאין בו כהנים ולוים כשר, וע׳ רמב״ם פ״ב מה׳ סנהדרין ה״ב שכ׳ ג״כ מצוה זאת שיהיה בב"ד כהנים ולוים, והא דחקרו ש״ס (נדה נ׳) דמקיש ריבים לנגעים דכ׳ ונגשו אל הכהנים בני לוי כי בם בחר ה׳ לנחלה, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, דלכל ענינים למדים ריבים מנגעים ונגעים מריבים, וכיון דהלכה רווחת אצלנו דטומאה וטהרה של מצורע איננה תלויה רק בידו של כהן ובדיבורו (רמב"ם פ״ג מה׳ טומאת צרעת ה"ב) אע״פ שהכל כשרין לראות הנגעים, מ״מ עיקר תלוי באמירתו של כהן ע״ש, וא״כ נאמר ג״כ מקיש ריבים לנגעים מה נגעים כהן עיכובא, ועכ״פ למה לא נזכר היקש זה בגמרא, וע״כ צ״ל דזה הוא עיקר הספק בספרי יכול כהן מצוה, ואם אין בו פסול, אע"ג דבכ״מ מצוה אינו רק לכתחלה מן המובחר ולא לעכב, בכאן אפשר בדיעבד פסול דיליף מנגעים, קמ״ל קרא מפורש אל השופט אשר יהיה בימים ההם, דאע״פ שאין שם כהנים ולוים כשר, אבל עכ״פ המצוה היתה לכתחלה שיהיה כן, ולקטתי אותן המקראות להראות כי נתקיים יעוד ה׳ ומצוה זאת בכל דור, אבל באמת הוראת חכם וזקן שאינו מן שבט לוי הוראתו הוראה, ואיננה מיוחדת לשבט אחד בלבד, ולא יסתפק ע״ז שום בעל תורה:
אולם זאת הוא יתד תקועה בהוראה, שאף הנביא אסור לו להורות על פי הנבואה, רק על פי דרכי המדות הנדרשות, וכיצד יתמה מעכ״ת על טרחתי בקבוץ הכתובים הללו, אחר שכבר בארתי בהקדמה שכוונתי הראשית היתה שמה להראות שעכ״פ היתה הוראה אצלנו במשך בית ראשון, ודקדקו בקיום המצות עד שהיו לענין זה משפחות מיוחדות, ואנשים מיועדים לזה, למען לא נעזב הדבר אל המקרה והזדמן כפי העולה על רוח עושי המצוה, שלא היו חוששין על קיום המצות ודקדוקיה, כמו שמונין אותנו תמיד המון מנגדינו, ועוד היום מתאמצים להביא להם ראי׳ מקצות הפסוקים, שעיקר ענין תורה שבע"פ והוראה אשר נמצא אצלנו בא לנו מחכמי בית שני, ונגד טענות כאלו מה שקבצתי מהכתובים המה ראיות ניצחת, שהיה ההכרח בשאלות מצד ההמון להמורים דבר רגיל ושכיח כל כך, עד שעלת בלב קצתם לבקש שכר על עבודתם זאת, כמו שאמר הכתוב וכהניה במחיר יורו: