אור ברסלב
דרכי הוראה ב › תשובה

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

ב · תשובה

סימן ו

נדרשתי לאשר שאלוני חכם אחד ממדינת תוגרמא, היות שנמצאו שמה אנשי רשע ופועלי און, עוברים על התורה ביד רמה ובשאט נפש, וכשבאו לייסר אותם ולקיים בהם כפי התורה להרחיקם, אומרים שיתרחקו מאתנו ויחבקו חיק זרים, ויהפכו לדת הישמעאלים, ונהיה בכל עת נמעטים והולכים, אם מניחים להם בדרכם הרע באין מוחה, מפני הסכנה המפחדת הזאת, או החוב מוטל על רבני הדור אשר הכח והעוז בידם להעמיד הדת על תילה, לעשות בהם כתורה, ואם יתרחקו מאתנו אין בכך כלום, ואין אנו אחראין וערבאין עבורם:

תשובה דע ידידי, כי ענין זה כבר נשאלו אבות העולם, ואני מעתיק לך דבריהם וגם מה שעלתה מצודתי בזה. הנה מראש צורים אראה בש״ע יורה דעה סימן של״ד ס״א ברמ״א בשם פסקי מהרא״י סימן קל״ח, מנדין למי שחייב נדוי ואפילו שיש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך, והביא ראי׳ מהך דש״ס (קידושין ע"ב ע״א) דרבינו הקדוש ניבא לפני מותו, בירתא דסטיא איכא בבבל דאקפי פירי דכוורא וצדו בשבת ושמתינהו ר׳ אחי בר יאשיה ואשתמיד, ולכאורה מה קמ״ל תלמודא בספור זה, ורבינו הקדוש גופי׳ למאי ניבא זאת, אלא לאשמעינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שמנדין ומחרימין מאן דהוא, ובשביל כך יצא לתרבות רעה, לא יניחו החכמים בעבור זה מלדון ולעשות כהלכה, כמדומה לי שכתבת שראית ג״כ ככה בקובץ בטרעוויזע, שהיה ביד הר״ר שמשון ז״ל והשתא לאו קל וחומר הדברים, ומה התם שבאו לדון ולהוכיח על מה שעבר כבר, אין מבטלין ההלכה, כל שכן שלא לעבור על הדת והלכה לכתחלה, והא דכייפינן לגרש בטענות מאיס עלי, כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, כמדומה לי שהרמב״ם פי׳ טעם יפה, שאין אנו עוברים באותו כפיה, כיון דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דאנן סהדי דגמר וגירש ברצון, כן כאן אין עוברין הב״ד שום איסור עכ״ל מהרא״י בשם אגודה, ועוד מצאתי כיוצא בזה בתשובת הרדב״ז ח"א סי׳ קפ״ז ואני מעתיק פה כל דבריו, כי חידוש גדול בעיני שראיתי פוסקים אחרונים מדברים בענין זה הרבה מאד, ושום אחד לא התעורר מדברי הרדב״ז הללו וז"ל:

שאלת להודיעך דעתי באלו הפרוצים העוברים עבירות ביד רמה, וכשבאו לייסר אותם אומרים שימירו לדת ישמעאלים, אם נייסר אותם ולא נחוש או לא: תשובה כל ימי אני מצטער על זה כי על כן תפוג תורה, ואין כח לכוף את המורדים, ועל זה אני מתפלל בכל יום שלא יארע תקלה על ידי, אבל מ״מ אגיד לך חוות דעתי, לכאורה היה נראה להניח אותם לעבור על קצת מצות, כדי שלא יעברו על גופי תורה, תדע דהא כ׳ הפוסקים דכייפינן לגרש בטענת מאיס עלי, כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה אבל כד מעיינת שפיר תמצא דאין מכאן שום ראי׳, דבהך כפיה אין אנו עוברים על דברי תורה כיון שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אנן סהדי דגמר בדעתו לגרש ברצון, כדי לשמוע דברי חכמים, וסמכינן על הך טעמא שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, אבל להתיר דבר איסור בשביל שלא תצאנה לתרבות רעה אין לנו, ומכ״ש שלא נתיר לעבור על שום מצוה מפני חששא זאת:

וא"ת הא ניחא שלא נתיר אנחנו דבר איסור, אבל לא נייסר אותם, ולא נמחה בידם מפני חששא זאת, הא ודאי ליתא שהרי כלנו ערבים זה לזה, וקרא כתיב ואם העלם יעלימו וגו׳, ותו שאם באנו לחוש לזה, תתבטל התורה לגמרי, כיון שנתפרסם הדבר כי בשביל חששא זאת אנו מעלימים עין מהם, אזי יוסיפו לחטוא וירבה הגזל והחמס והניאוף וכדומה, ולא תתקיימה תורה רק בשרידים, וכן מצינו בכל דור שמייסרים הרשעים, ולא חששו לחששא זאת, ותו כי היכי דקי״ל אין מעבירין על המצות, ואין מדקדקין איזה קלה ואיזה חמורה, כן אין מעבירין על העבירות, אע״פ שזו קלה וזו חמורה, וכיון שמוטל על הב״ד לייסרו על עבירה זאת שבאה לידינו, אין מעבירין עליה, ותו כיון שהוציא מפיו סופו לעשות כן, וכן ראינו כמה פעמים אע״פ שלא נייסר אותו הולך ופושע בלי סיבה, לכן ראוי לעשות המוטל עלינו, ואם לבסוף יצא מאתנו אנחנו נושענו, שאין אנו ערבים לזה יותר, וכן משמע ממה דאמר רבינו הקדוש בשעת פטירתו דר׳ אחי בר יאשיה שמתינהו להנהו דאקפי פירי דכוורי וצדו בשבתא ואשתמוד, ואיכא למידק מאי בא לאשמעינן ורבי גופא למאי ניבא זאת, אלא ודאי בא להורות אע״פ שנראה דעל ידי שנייסר אותו, ילך לו מאתנו לחבק אמונת הישמעאלים, לא יניחו בשביל זה לדון ולהורות כהלכה, ולפי הנראה לא היה שם חילול שבת דבר תורה רק מדרבנן ותו לא, ואפ"ה לא חשש רבי, כ״ש בנ"ד שעוברים על עניני תורה, דבודאי מוטל עלינו לקיים דברי תורה יהיה מה שיהיה אח״כ, ואע״פ שכ' זה להלכה מ״מ יש למנהיני הדור להיות מתון בדברים כאלה, לפי שאין כל האנשים שווים ולא כל העבירות שוות, הא כיצד אדם שרגיל בעבירות תדיר, ובוטח בעצמו בטענתו אין חוששין לו, ויהיה מה שיהיה נעמוד דת התורה על תילה, ואם אינו רגיל וקרוב הדבר שישמע לנו עי״ז, ממשיכין אותו בדברים טובים שישיב מעט מעט, ואין ממהרים לדחותו מפני התקלה הנ״ל, והכל לפי ראות עיני הדיין והמנהיג, ובלבד שיהיה כל מעשיו לשם שמים עכ"ל הרדב"ז דומה ממש בהרבה ענינים לדברי מהרא״י בפסקיו בשם אגודה:

והנה הרב הטורי זהב יו"ד סימן של"ד אחר שהביא ראיות האגודה מובא במהרא״י מנבואת רבי לפני מותו, כ׳ דאין משם ראי׳ כלל דנבואה זו לא באה מפי רבינו הקדוש לענין הדין, או ללמוד איזה הוראה למעשה רק ניבא עוד הרבה ענינים, כמו דיש עיר אחת שכלם ממזרים, וראוי להרחיק מהם, ואלו הדברים הם מן הנעלמים ואי אפשר לברר הדבר לכן סיפר ענין זה דאנשי בירתא סטיא חללו שבת ונדוהו ר״א בר יאשיהו ואשתמוד, וזה ענין שיהיה נתברר לכל, ומן הגלויות שאנו רואים שכוון רבי לאמת, אנו דנים על הנעלמות, שגם בזה דבר רבינו הקדוש נכונה, ויזהרו שלא להתדבק עם אנשי עיר אשר ניבא עליהם שכלם ממזרים, כן הוא תוכן דברי הרב טורי זהב, אולם דברי הרב הט"ז תמוהים מאד דאם עיקר נבואת רבי בזה היתה לאמת דבריו האחרים, שהיה בהם אזהרה ותועלת לבני דורו, א"כ היה די שיספר שאיזה אנשים בבירתא דסטיא סרו היום מאחרי ד', ובזה יש מופת חותך כי אמת יהגה חכו גם בשאר הדברים, ולמה האריך לספר שצדו דגים בשבת בנהר שכבר הקיפו אותו מקודם, בענין שאין כאן רק איסור דרבנן, ומ״מ נדוהו ר׳ אחי ויצאו לתרבות רעה, אלא ודאי ללמד בא על הדין שאפילו על איסור דרבנן, חייבים הב״ד לענוש את העובר אפילו במקום סכנה שיעזבו אותנו, שוב ראיתי בספר פחד יצחק ערך גלוי עריות, שהאריך בדברי הט"ז הרבה מאוד, והביא פסק של החכם מהו׳ ברוך במוהר״א כהן ז״ל שדחה גם כן בזה דברי הט״ז ע״ש, וע׳ שו״ת חות יאיר סי׳ קמ"א שטען מצד אחר על הט״ז, הן מסברא, דוחק גדול הוא דרבי בא בכוונה לפני מותו, להוכיח שדבריו אמתיים, והן מגמרא שהרי כבר אמר שם היום נולד ר' יהודא ור׳ אדא, ונוכל שוב מזה לבד לברר כי אמר אמת בזה, ועוד אם תמצא לומר דשפיר מתורץ בדברי הט״ז, מה דהשמיענו רבי, עדיין אינו מיושב מה קמ״ל הש״ס, ולמה הכניסו מסדרי הש״ס נבואת רבי בתלמודנו, אולם הרב חות יאיר התעורר ג״כ בעיקר דברי האגודה, איך רצה לדייק דינים ממעשה זו, וכי גרע הא מלתא מכמה מעשיות וסיפורי הגדות שבאו בדברי התלמוד, ועוד אם היה לנו מקום לומר דרבי חידש דין בשמיעה זו, היה לנו לומר אדרבא דאיפכא אשמעינן דלא יפה עשה ר׳ אחי שהחרימם, דחזי מה סלק בהו שיצאו לתרבות רעה, לכן יזהירו מהיום והלאה שלא להוכיח ולענוש במקום חשש שיצאו לתרבות רעה, ובכל זאת בעיקר הפסק דין קיים הרב חו״י את דברי אגודה שאין משגיחין על התקלה שעתידה לבוא אח״כ, והבית דין חייבים לעשות מה שמוטל עליהם לעשות על פי התורה:

עוד הביא הט"ז ראי׳ להיפך דחייבים הב״ד להשגיח על התקלה העתידה לבוא, למען לא היה נפקד מאתנו נפש אחד, מהך דאמרינן (קידושין ך׳ ע״ב) לעקר זה הנמכר לע״ז, הואיל והלך זה ונעשה כומר לעכו״ם, אימא לידחי אבן אחר הנופל קמ״ל, וכ' הט״ז ולאו קל וחומר הוא, ומה התם שנמכר כבר, צריך גאולה וצריכים לעשות מעשה בקום ועשה, שלא יהיה נשאר שמה, מכ"ש מפני החששא העתידה שלא יבא לידי כך, דב״ד סוברים בשב ואל תעשה וצריכים ליזהר בזה שלא יענשוהו ע״ש, והנה ראי׳ זו דחה הרב חו"י גם כן שם, וכ' דאין בזה נדנוד ראי׳, דשם רוצה להוציאו שלא יהיה נשתקע להבא, ובודאי מצוה עושה, ואין במעשה הגאולה שום דבר נגד התורה, גם הנמכר מפני דחקו נמכר ורוצה לחזור, בודאי שפיר אמרה תורה אחרי נמכר גאולה תהיה לו ע״ש, ובלא זה ראיות הט״ז אינה נכונה, דהרי שם פרש״י דנמכר לעקר היינו לחטוב עצים ולהביא מים, ולא לאלהות וכבר ידענו מה שאמרו חז"ל (ב"ב ק״י ע"א) ובירושלמי ברכות פ׳ הרואה לעולם ימכור אדם לעבודה שהוא זרה לו, ולא יצטרך לבריות, ויהונתן בן גרשום קבל זאת מאבותיו ע"ש, וא"כ לא עשה עדיין שום איסור, והחוב מוטל עלינו להציל איש שנטבע בנהר, דכתיב לא תעמוד על דם ריעך וכתיב והשבות לו זו אבידת גופו (סנהדרין ע״ג ע״א ב"ק ס"א ע״ב) ומכ״ש שחייבים להטריח להציל אבדת נפשו, וזה שנשתקע בענין רע אע״פ שעדיין לא חטא, מ״מ באחרית הזמן אם ירבו עליו הימים, אולי יחזור לסורו, לכן החוב מוטל עלינו להצילו ובפרט דשמה אין עונשים כלום רק שמסייעים אותו בממון, והפקר בית דין הפקר, אבל היכי שכבר חטא והב״ד מחוייבים לעונשו ולייסרו על פי התורה והוא עומד במרדו, בודאי צריכים לעשות כל מה שמוטל עליהם, ואדרבא אמרינן (ב״ק ע׳ ע"א) הלעיטהו לרשע וימות, ואין צריכים לחפש עבורו עצות להצילו מאיסור, ובפרט עתה במה שמתרשלין בדינו עוברים הב״ד על איסור, וע׳ פחד יצחק שם באריכות הרבה מאוד לדחות גם ראי׳ זו מבעל ט״ז בפנים שונות המעיין ידרשנו משם:

ומה שכתב הט״ז לעיין בס״ס של״ד, היינו שם מבואר בשלחן ערוך שאין בנו כח לענוש את עוברי עבירה, מפני החשש שיעמדו עלינו ועל נפשותינו, הנה שם מבואר בפירוש טעמא דמלתא משום, אע״פ דקי״ל מצות תוכחה לחבירו עד הכאה, עיין רמב״ם ה׳ דיעות, ובאריכות מאוד בשו״ת שער אפרים סימן ס״ה בפלפולו הארוך עם מהר״י אלמושנינו ובמקום סכנת נפש של המוכיח, אין כאן מצות התורה אבל במקום שאין סכנה למוכיח, רק חששא סתם שיעבור העובר על הדת לגמרי, בזה א״צ לחוש לאיומים שלו שאומר שיעזוב אותנו כיון שאין לנו שום צורך מהם, אכן בעיקר הדבר כל הפוסקים לא החליטו שבכל עת ובכל מקום חייב אדם לעשות מעשה כתורה, רק הדבר תלוי במורה שידון לפי חוות דעתו אם לחסד או לשבט, ולא ניתנה הדבר לכל רב ודיין, רק לחכמים גדולים יודעי העתים המבינים אימת הצורך לעשות הוראות שעה, ויפה כ׳ הרשב"א מובא בתשובת בשמים ראש סימן קצ"ב וז״ל ולא ניתנו העונשים אלא לגדולי הדור תלמידי חכמים מובהקים, ולא בכל מקום שיש שם ארבעים וחמשים בעלי בתים, ולהם דייני העיר נוכל לומר שיש רשות בידם לעשות משפטים חרוצים, מפני הוראת שעה, כי לא הכל שוה ולעתיד טעם אחד מביא דבר והפוכו וכו׳, ואם אחד שואל בזה אין משיבין לו וכו׳, ולא ניתן הדבר כחומה פרוצה לעשות עונשים, ולתלות בהוראות שעה וא״כ אין לדבר סוף ע״ש, וכבר סיים הרדב״ז שהעתקתי לשונו לעיל שהעיקר תלוי ביד המורה, וע׳ דברי הרב ר"מ חגיז מובא בפחד יצחק שם ובשם הגאון חכם צבי דכל כהאי ענינא אין בידינו ממקום רחוק להכריע, והדבר תלוי ביד המורה הבקי בדרכי העולם ומומחה היודע לשער המקום והסכנה העתידה לבוא דאי שכיחא וחמירא סכנתא דציבורא ע״ש — וחידוש שכל אלו המורים בפחד יצחק לא הזכיר אף א׳ מדברי הרדב"ז — ובפרט בזמנינו זה מאן חשוב ומאן ספון ומאן רקיע, לידע המדה הנכונה באיזה מקום אשר אמרו לרחק ובאיזה מקום לקרב, ואמרו חז״ל (סוטה מ״ד ע״א סנהדרין ק"ז ע״ב) לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרב וכמעשה שהיה, וגם חז״ל אמרו (פסחים נ״ג ע״א ברכות י״ט ע״א) אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי, בפרט עתה אינו לפי מצב הזמן והמקום ונימוסי המדינה, לבא בחרב ובחנית ובשמתות ונדויים, בעניני הדת והסכנה מפחדת מאימת הרשות, ושוב שייך הדין המבואר בס״ס של"ד שלא נהגו עתה למחות בעוברי עבירה פן יעמדו עלינו ועל נפשותינו ליכול קורצא בי׳ מלכא, וכמה נפשות שקעו בזה, כבר רבים שתו מי המרים האלו, ובא עתה העת לעשות לד׳ ולתורתו, לישא וליתן בחכמת הדת, בדברי נועם וטענות ישרות, להראות האמת במופת חותך, המיוסדים בעומק הלכה, נגד אלו אשר יצאו היום לדון בדבר החדש, וכן נגד הזדים העושים ביד רמה, צריכים להוכיח על פניהם בדברי מוסר הנכנסים בלב השומעים, במקל נועם ולא במקל חובלים, כי ראינו בנסיון כי הגערות והנזיפות לא יפעלו היום מאומה, רק מביאים על פי הרוב על העושה כן קללה, ומרחיקים ג״כ ע״פ הרוב מן המטרה המבוקשת, ודברי רבינו הרמב״ם פ״ג מה׳ ממרים מ״ש נגד בני הקראים, ואותם שנתגדלו על ברכם וטעותם, שראוי להחזירם למוטב ולמשכם בדברי שלום וחיבה אלינו, עד שיחזרו לאיתן התורה ע״ש, ואם כתב כן נגד הקראים שנואי נפשו, אשר הדפם ורדפם עד חרמה, והוא שגדע נזרם ומני אז לא נשאו ראשם יותר, וע׳ ג״כ בספרו אגרת תימן מה שהשיב וגם דבריו שמה יהיה לנו לעינים על איזה אופן ראוי וישר להמשיך מנגדנו, והאברים שנתפרדו מאתנו שיחזרו לדרך הישר להראות דרכם הרע נוכח עיניהם, להוכיחם על פניהם, ואם דרך זה הועיל לפני איזה מאות שנים, ובפרט לפמ״ש הר״מ חגיז מרש"י קידושין שם, דפי׳ אשתמיד נשתמוד, ומה בעי רש"י בזה, ע"כ ללמד אותנו בא דשם לא יצא לתרבות רעה רק אחד מהם, ולתקלה דיחיד לא חיישינן, כי ודאי ישוב וניחם על הרעה אשר עשה אבל לתקלה לרבים ובפרט לקטנים אשר קרוב לודאי שיהיה נשקעים בתוך טיט היון, בודאי חיישינן, ואין ממהרים לעשות מעשה להרחיקם ע״ש, וא״כ עתה שהדור פרוץ מאד, ואין כאן סכנה מאיש יחיד לבד, רק יש לחוש כי רבים יעשו שכם אחד לחבק חיק זרים, לכן אין לבא עליהם ברדיפות ונזיפות, רק בדברים נעימים ומוסר השכל ולהראות להם טעותם, על ידי השלמת חכמת התורה והדת ככל הצורך לפי הנאות בזמנינו זה, אקוה על דרך זה יבושו מסברם, ויכירו וידעו כי תעו מדרך הישר אשר עזבו מקור מים חיים וישובו אלינו:

ועתה נבוא לראי׳ השלישית של הט"ז, כי ראינו פה צועד הרב׳ צעדות הרבה למעלה שלא לבד שלפי דעתו אין צריך למחות בהעוברים רק הורה בדעתו כי הותר למורה להורות היתר בעיניו קל, למען שלא יעבור על החמור והביא משם מהר"י מינץ מובא בתשובת מהר״מ פדווא סימן וא״ו, שכ' מפני החששא שלא יצאו לתרבות רעה, הותר מנקת חברו אשר נאסר מפי התנאים והאמוראים, משום סכנה, וחמירא סכנתא מאיסורא, והביא הר"מ פדווא ראי׳ מש"ס (גיטין ל״ח ע״א) ההיא אמתא דהוי עבדו בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר ר׳ יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה, כייפינן לי׳ למרא וכו׳, ומסיק הש״ס דבכי האי גוונא לא אמר ר״י וכופין לשחרר עבדו לעבור על עשה, למען לא יכשלו בה בני אדם א״כ נוכל להתיר ג"כ מנקת חבירו בשביל טעם זה, והנה מתחלה אומר אני כי מה שתקע הט"ז מסמורת בהוראת מהר"י מינץ ומהרמ"פ, להתיר מנקת חבירו, הנה כבר מרן הב״י בתשובותיו חלק אהע״ז ה׳ כתובות סי׳ ב׳, צעק ככרוכיא על המתיר, והוסיף עוד לומר שהמורה חייב נדוי על הוראת כאלו, וגרע טפי מהורה המורה להתיר במים שאין לו סוף דדוקא רדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, ולא הוי אפילו איסור דרבנן, ואם יאפה בשבת יתחייב סקילה דוקא בכה״ג שייך חטא בשביל שיזכה חבירך, אבל כאן איסור מנקת איסור חמור הוא אף שאינו רק מדרבנן וחשש סכנה איכא למימר דלא שרי, ועוד שם בודאי יתחייב סקילה אם לא ירדנה, אבל כאן ליכא רק חששא דילמא תעבור על איסור נדה ולאו דקדשה, בכה״ג במקים דהעבירה אינו רק ספק לא מצינו לומר חטא בשביל שיזכה ע״ש:

ובלא״ה דברי המהרמ״פ צ"ע, דהרי הלכה פסוקה (שבת ד׳ ע״א) דלא אמרינן חטא בשביל שיזכה ורק שאני הך דחציה שפחה וחציה בת חורין שכופין את רבה לשחררה, משום שהיתה מחזרת וממציאה עצתה לזנות, הוי כמצוה דרבים, ובזה אמרינן חטא בשביל שיזכה, ואם תרצה לומר דבעובדא דמהר״פ ג״כ יש חששא דיאבדו שני נפשות והוי כרבים, א״כ שוב בודאי אין ראי' לדברי הט״ז בנדון דידן וכבר גם בזה התעורר הרב בעל חות יאיר ע״ד הט"ז, ואף גם זאת כיון דמנקת אינה רק דרבנן, ובכה״ג דעת המ"ל בפ״ג מה' תרומות, דאמרינן חטא בשביל שיזכה, אבל באיסור דאורייתא אפילו קל נגד חמור, שוב אמרינן (ביבמות ז׳ ע״א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ועיין שו״ת נודע ביהודא מה״ת חאהע״ז סימן ל״ז שהאריך בזה, והביא ג״כ דעת הרשב״א בתשובה סי׳ קכ״ז, שכ׳ דגם איסור תורה נוכל לכנות איסורא זוטי, ובכל זאת בעיקר הדבר היכי דפשע לא שייך חטא בשביל שיזכה רק במצוה דרבים, או בתקלת רבים כמו בהם דאמתא דעבדא בה איסורא: והנה ראיתי איזה חכמים רוצים לבטל היום איזה ענינים קבועים בדת ישראל, וטעמם ונימוקם מפני שהדור פרוץ, והחששא קרובה שיתרחקו מאתנו, ומפ"ז רוצים להכשיר הדת, שיהי׳ נאות גם לאלו הזדים, ואיזהו התחדשות אף שהם נגד ההלכה המה צורך גדול לפי מעמד ומצב הדור לדעתם: אולם ענין זה איננו כתורה, דהרי אף ישראל גמור שאינו בא רק לקבל דברי חברות לבד, חוץ מדבר אחד קי״ל שאין מקבלין אותו (בכורות ל׳ ע״ב) וע׳ רמב״ם פ״ו מה׳ מטמא משכב, ואפילו נכרי אשר בא לדבק בנו, ואומר כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ מדבר אחד שאינו רוצה לקבל קי"ל דאין מקבלין אותו ע״ש, וברמב"ם פי״ג מה׳ איסורי ביאה ואפילו אם מסרב מלקבל עליו אף דקדוק אחד של דברי סופרים אין מקבלין אותו30 והטעם מפני שכל עניני תורה אחד הם, ומי שמשייר אות אחד מן התורה מפני הכפירה והבזיון, או מפני שאינו רוצה לקבל ואומר הלכה זו נאה וזו איננה נאה, אין לו חלק אתנו, וע׳ רמב״ן פ׳ תבא שזה שבא בתורה ארור אשר לא יקום את כל דברי התורה הזאת, הכוונה שיודה במצות בלבו ויהי׳ בעיניו אמת, ואם יכפור באחד מהם או תהיה בעיניו בטלה, הוא בכלל ארור, אבל אם עבר על אחד מהן לתאותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, אינו בכלל זה כי לא נאמר ארור אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, רק נאמר ארור אשר לא יקום כטעם קיימו וקבלו היהודים ע״ש, וע׳ מדרש ויקרא רבה פכ״ה, אלו נאמר ארור אשר לא יעשה לא היתה תקומ׳ לשונאיהם של ישראל, רק ארור אשר לא יקום, והיינו שהעיקר שיאמין שהתורה מן השמים בכללותיה ובפרטותיה, ואם כן הדין בנכרי הבא להתגייר, מכ״ש ישראל אשר מושבע ועומד מעת גוחו מבטן, לקיים ככל הכתוב בספר התורה הזאת, ולהתחזק בדת אבותיו, וע׳ עקרים שמצות כבד את אביך ואת אמך, הוא משותף בין המצות הנוגעים בין אדם לחבירו, להנהיג כבוד במי שהטיב לו מנוער, ומפ"ז חייב לכבד הוריו, ובין המצות בין אדם למקום, כי כל מצות התורה וקיומה ויסודה, תלוי רק באמונה בקבלת אבות, שהשלשלת הלכה כסדר מאב לבן עד שהגיעה אלינו, הענין המקובל מן מעמד הר סיני, ועתה לפי הנ״ל אם איש אחד בא אלינו במענה פיו לאמר, רוצה אנכי להשאר בדת אבותי ולהנהיג עצמי על פי התורה, חוץ קצת ענינים לא ישרו בעיני, וכבד עלי המשא לקיים כלם, אזי המענה הנכונה לאיש כזה לאמר לו, דע כל דברי התורה אחד הם אצלנו וקשורים זה בזה כחוליות של שלשלאות, וכן אמרו בירושלמי פ׳ חלק, התורה הזו דומה לכיפה של אבנים וכיון שנתרועע אחד מהם נתרועעו כלם, וע׳ מדרש ויקרא ובירושלמי פ״ב דסנהדרין, עקרני שלמה ועשאני פלסתר והרי דייתיקי שאות אחד בטל כלה בטלה, ובתורה נאמר לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים ע"ש, וכל עקיר׳ ד״ת למגדר מלת׳ שמצינו בדחז״ל איננ׳ רק לשעה, ומיד בעבור הזמן שבה דין תורה לאיתנה הראשון, כמ״ש בספרי תורת נביאים, ועתה אחר שאין החכמים מורשים בזה מפי התורה, שוב תוגדל התימה מי הרשה לאלו לחשוב בדעתם, לעשות בתורת ה׳ כחפצם וכטוב בעיניהם, כאלו להם לבד ניתנה תורה, ורק המה הבונים האמתיים, ואם אמנם הראיתי בספרי לעיל ח״א כי הרבה פעמים עשו חכמים תקנות קלות אשר אינם ע"פ הדין למען לא יעברו על איסור החמור, ועל הרבה דברים מצינו גם כן לא דברה תורה רק נגד יצר הרע, הנה כל זה רק בעבירות פרטות, ובמקום שזכרו חז״ל דוקא, ולהם העוז והמשרה אבל אנן יתמי דיתמי מי יעוז פניו להתיר ענינים שאסרה תורה, ולתלות בהוראת שעה, ועל ראשי העדה ורבני הדור, החוב מוטל על פי התורה להעמיד הדת על תילה, ולהיות בונה ולא סותר, ואם מתרשלים בחיזוק הפרצות אזי ישאו עון הדור, וקרא כתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו׳ ונתתי פני באיש ההוא ובמשפחתו, ואם חוטאים המורים בהוראה מפני הפחד שיתפרקו אברים מהגוף, א״כ חוטאים בשביל שיזכה חברך ובאיסור דאורייתא לא אמרינן חטא בשביל שיזכה, ובפרט שאנו לא נדע עדיין איזה מקרי קלה ואיזה חמורה, ומי שהזיד בהוראה אינו נדון כעובר על דברי תורה לבד, רק נדון כמכחיש ומראה כי סרה לבו, וכבר אינו עומד על מעמדו שנכון לו על פי התורה31, וע׳ עוד בענין זה מ״ש הגאון מהר״מ סופר בשו״ת שלו סי׳ שפ״ב:

ואמרתי להעירך פה על מה שכתבתי בספרי תורת נביאים וע״ד הטעם שעוקרים חכמים דבר תורה בהוראת שעה במגדר מלתא, משום דאומרין לאדם חטא בשביל שיזכו העם ולא יעברו על איסור חמור אשר שבה אצלם כהיתר גמור, והנה קצרתי שם בפינה זאת במקום שהיה לי להאריך ועתה ראיתי כי ענין זה מחלוקת ישנה הוא, ואינו מוסכם מכל הפוסקים, והתוס' והרשב״א מובאים דבריהם בב״י טואו״ח סי' ש״ו חולקים בזה לענין מי ששלחו שהוציאו בתו מכלל הדת דעת הרשב״א בתשובה, שאסור להשים לדרך פעמיו בשבת לרדוף אחריה, משום דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה, אולם דעת תוס׳ (גיטין מ׳ ע״ב וריש חגיגה ושבת ד׳) דבכל מקום אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך רק היכי דפשע שאני, ומרן הכריע בש״ע שם, דכופין את האב לרדוף אחריהם, אפילו בתחומין י״ב מילין, אשר לדעת הרמב"ם והרבה פוסקים הוא דאורייתא, ועוד משמע שמה אפילו אם ההצלה איננה ודאית, ומי יוכל לדעת אחרית הדברים אם נפעול ברדיפתינו להצילה שלא תשקע, ועבירה של חילול שבת הוא ודאית, בכל זאת בעבירה גדולה כזו שתעמוד באיסור כל ימיה, חוטאין אחרים בשבילה אפילו אם הצלה הוא רק ספק, והטעם נ״ל אם ראינו שהתירו בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שאינו רק חולי הגוף, בכל זאת נגד פקוח נפש שבת היתר גמור הוא, ובאגדה (שבת ל׳ ע״ב) אמרו נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, (מוטח) [מוטב] תכבה נרו, ולא יכבה נר עולם, מכ״ש לענין חולי הנפש והסכנה מפחדת דבכה״ג לעולם לא יוכל לחזור, בלי ספק דשבת הותר לגמרי, ואין לך השבת הנפש גדולה מזו, ומינה כמו דשם מפקחין אפילו בספק ספיקא, ובספק היותר רחוק אולי יכול לחיות, מכ״ש שהותר להתיר בספק בחולי הנפש:

אולם לשיטת הרשב"א, ומכ"ש לפי מה שהביא הרב המגן אברהם שם ס״ק ך״ט הנה דעתו אפילו יחיד לא יעשה איסור, להציל אפילו ציבור מן העבירה ע"ש, ועתה איך יפרנס הרשב"א כל הלכות סתומות ופסוקות, שהבאנו שם בספרנו דבית דין מורים לבטל דין מן הדינים לצורך שעה, משום מגדר מלתא כדי שתתקיים דיני התורה אצל המון עם שרפויה בידם, והרמב"ם בה׳ ממרים פ״ד מדמה לי׳ הך דחלל שבת זה, כדי שתשמור שבתות הרבה, ואין לומר דחילול שבת זה כדי שישמור שבתות הרבה, אינו בכלל חטא בשביל שיזכה חברך, מפני שעל המציל חל המצוה שלא לעמוד על דם חברו וחייב להעזר לו בעת צרה, ואם חלל שבת עבור החולה אזי מצוה עושה וחוטא בעצמו שיזכה בעצמו בקיום המצוה והשבות לו, או לאו דלא תעמוד על דם ריעך, וע׳ שו"ת בשמים ראש סי׳ ך"ח מ״מ קשה לשיטת הפוסקים דרק באיסור דרבנן אמרינן חטא בדרבנן בשביל שיזכה באיסור דאורייתא וע׳ משנה למלך פ״ג מה׳ תרומות, וא״כ חטא באיסור שבת דהוא בסקילה, ומזכה בהך דלא תעמוד על דם ריעך דאינו רק לאו לחוד, ואפילו תימא דהרשב"א לשיטתו הולך דס"ל דשבת היתר גמור אצל חולה, ע׳ טור ה׳ שבת סי' שכ"ח, וא״כ אינו בכלל חטא בשביל שיזכה דבמקום חולה אין כאן איסור שבת העומד כנגדו, אבל מ״מ קשה מהך דמגדר מלתא, דהותר לעקור עניני התורה לשעה כדי שיתחזק דברי התורה אצל העם, א״כ חוטאים הב״ד בהוראה, כמו במעשה שהיה שאחד רכב על סוס בשבת, ובא לב״ד וסקלוהו, הנה מה״ת אין כאן עונש מיתה על הרכיבה בשבת, ואינו רק איסור דרבנן והיו הב״ד גורמים להמית אדם למען תתקיים חומר שבת וקדושתו אצל כללות העם, וזה בודאי בכלל חטא בשביל שיזכה, שאין לה מקום לשיטת הרשב״א, בשלמא לדעת הרמ״א בה׳ שבת דס״ל דאם אונסין אותו לעבור על עבירה גדולה אין מחללין שבת עבור זה עס״ס שכ"ח, ובסי׳ ש״ו לא הגיה רמ״א מאומה על דברי הב״י, וכתב הב״ח וט"ז שם דהוצאה מן הדת אשר תעמוד באיסור כל ימיה מודה הרמ״א דאמרינן חטא בשביל שיזכה, א״כ ניחא בהך דאליהו בהר הכרמל ובהך דב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין, דשם בימי (הליהו) [אליהו] נשתקעו העם בעבודת הבעל, ושבה אצלם להיתר גמור ואם לא היה אליהו ממהר ומחיש באופנים מועילים לשרש עבודה זאת, וכן בימי החשמונאים אשר ידענו שזדים ופושעים מבני ישראל עשו אז שכם אחד עם היוונים לסור מדרך התורה - עיין ספר חשמונאים מה שמספר מן אלקימוס ובמדרש קהלת שמו יקים איש צרידה בן אחותו של יוסי בן יועזר — וא״כ אלמלא לא היה עונשין הב״ד בהוראת שעה, אזי היה נעשה להעם אח״כ כהיתר, והיו נשארי׳ כל ימיהם משוקע באיסור חילול שבת, ומפ״ז עקרו ב״ד בהוראה איסורי תורה, למען תתקיים התורה אצל כלל העם, משא"כ לשיטת הרשב"א עצמו דס"ל אף בכה״ג לא אמרינן חטא בשביל שיזכה, איך יפרנס הלכה פסוקה מהוראת שעה דאמרינן חטא בשביל שיזכה:

אבל האמת יורה דרכו דגם להרשב״א אין כאן קו׳ כלל דרק חטא שיזכה חבירך ל״ל להרשב״א אבל חטא בעצמו כדי שיזכה בעצמו, כ״ע ס״ל דאמרינן חטא כמו שהוכחתי מכל חילול שבת אשר נעשה עבור חולה וכן מבואר בש״ע אהע״ז סי׳ ך״ב שאם אדם ירא שלא יכשל באשת איש, מותר להוציא ז"ל, ואמרי׳ בזה חטא בשביל שיזכה, וזה הענין אשר מצינו (מנחות מ״ח ע״א) חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת אמרינן, והתוס׳ שם כ׳ דלא דמי להך (שבת ד׳ ע"א) שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי כרת ע"ש, ולא כתבו הטעם מדוע לא דמי, וראיתי לצאן קדשים שם דפי׳ דמפ"ז לא דמי דשם הוא איסור דרבנן משא״כ כאן הוא איסור תורה, אולם הניח בצ״ע דשם בריש שבת הוא בעי׳ דלא אפשיטא, אם אמרינן חטא בשביל שיזכה ע״ש, ודבריו צע"ג דהרי התוס׳ שם כ׳ להלכה, דבכל מקום אמרינן חטא בשביל שיזכה, אפילו באיסור תורה כל היכי שהוא מצוה רבה, ולא בא ע"י פשיעה, ורק היכי דבא ע״י פשיעה לא שייך חטא בשביל שיזכה, וכאן ע"י (ע״י) פשיעה בא מה ששחט ד׳ כבשים שלא לצורך: אבל הנכון הוא דכוונת התוס׳ להקשות דכאן פשיטא לי׳ להש"ס דאמרינן חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת, ושם מיבעיא לי׳ להש״ס, וכ׳ התוס׳ דלא דמי דהתם חטא בשביל שיזכה חבירך הוא דבעי הש"ס, אבל הכא הכהן חוטא בעצמו וזוכה בעצמו, וכה״ג מחלק המג״א ה׳ שבת סי׳ ש״ו ס"ק ט׳ בשם הגהות הרי״ף, וע׳ ג"כ בדגול מרבבה שם, ומפ״ז פשיטא לי׳ להש"ס כאן דאמרינן בכגון זה חטא בשביל שיזכה בעצמו ואמרינן חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת, מפני שהכהן חוטא בעצמו, ומזכה בעצמו, ובזה ליכא מאן דפליג, וא״כ בעקירת ב״ד דבר מה"ת משום מגדר מילתא, כדי שלא יהי׳ הדור פרוץ באיסורין של תורה, אחר שהחוב מוטל על הב״ד ועל הנביאים ועל ראשי העם להחזיק הדת, ולהנהיג את העם ע״פ התורה, ועיין ספר המצות מ"ע ר״ה, הוכח תוכיח שצונו להוכיח החוטא ולמנע אותו ממנו וכו׳ אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ולא נעזב זולתינו מאומתינו שיחטא ע״ש:

ואם זה בכל אדם, מכ"ש על הנביאים וראשי העדה, אשר עליהם מוטל בראשונה לאשר העם בדרך התורה שלא יפרצו פרצות, ואמרו (מועד קטן ו׳ ע״א) ת״ח דאיכא במתא כל מילי דמתא עליו רמיא, וא״כ אם הב״ד חוטאים בהוראה משום כדי לעשות סייג וגדר לד״ת, המה מזכים בעצמם במצוה אחרת, במה שמונעים העם מעבירות היותר גדולות, וכל זה לא נאמר רק בהוראת שעה משום מגדר מילתא, ומיד בעבור הזמן ויהיה נראה לב״ד שפעל התיקון ע"י עקירה זו, וכי עשתה רושם, וכל העם מקצה שבו לדעת התורה אף בענין זה אשר היה רפוי אצלם בתחלה, אבל (ירה) [עקירה] לחלוטין לא שמענו כלל כמ"ש בספרי תורת נביאים:

נשלם מאמר ראשון

Hakdomo. Jmprimat. Lem. den 24 O-ber 1842. Zolkiew bei Saul Meyerhoffer

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה