אור ברסלב
דרכי הוראה ב › סימן ה

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

ב · סימן ה

סימן ד

ובהדי שותא בסוגיא זאת דסנהדרין אמרתי אכתוב לאדוני איזה תמיהות עצומות בסוגיא, הנה ע״ד הקו׳ איך בעי הש״ס קבורה משום בזיוני או כפרה, והרי היא מ״ע דבר תורה דכ׳ כי קבור ומה מועיל דבורו שצוה שאל יקברוהו, וראיתי לרדב״ז ח״ב סי׳ תש״פ בתחלת רצה לתרץ דאולי בעיית הש״ס כאן אליבא דר׳ חמא דפליג על דרשא כי קבור תקברנו, ולדידי׳ אין לנו רמז לקבורה מה״ת, ובעי הש״ס לדידי׳ הנהגת הקבורה שנוהגים בו העם, אם הוא משום בזיוני או כפרה, אולם דבריו צריכים עיון גדול שהעלים עיניו הטהורים מדברי רש״י במקומו, דשם אמרינן דשבור מלכא שאל מר׳ חמא קבורה מן התורה מנין, והשיב תקברנו, והשיב שבור מלכא דליעביד לי׳ ארון, והדר קאמר הש"ס מדוע לא השיב ר׳ חמא מתקברנו, ומשני תקברנו לא משמע לי׳, היינו משום דלעכו״ם יכבד עליו לקבל דרשות כאלו מיתור אות אחד וכן פרש״י בהדיא לא משמע ליה לעכו"ם דרשא זאת, אבל ר׳ חמא באמת מצד עצמו דריש יתור תקברנו להורות חיוב קבורה, וע׳ רמב"ן תורת האדם שער הקבורה, וז״ל ר׳ חמא ג״כ ס״ל דרשא דקבור על מ"ע דקבורה, רק שבור מלכא לא יהיה נח דעתו בדרשות כאלו ע״ש, וכן מורה פשטות לשון הש"ס ומדוע נשוה פלוגתא חדשה בין חכמים לר׳ חמא, והרדב״ז העלים עין מפרש"י במקומו, והנה ראיתי ג״כ להר״ן בחידושיו לסנהדרין פרק נגמר הדין גם הוא כתב דלר׳ חמא לא משמע דרשא דקבור ולא הביא פרש"י במקומו, וצע״ג ולא ראיתי לשום איש שיתעורר בזה:

ותירוצו השני של הרדב"ז שם מוקשה ביותר, שכתב דבאמת ידע הש״ס דקבורה מ״ע מה״ת, ובודאי אין שומעין לו אם אמר אל תקברני אפילו משום כפרה, אכן בעיית הש״ס דאם קבורה משום כפרה ואמר אל תקברני, נהי דקוברין אותו משום דהוא מ״ע, מ"מ לא נתכפר בקבורה אחרי שמבעט בכפרה זאת, ורצה הרדב״ז למצוא כוונה זאת בדברי רש״י שם ד"ה לא בעינא ופרש״י "ואי נמי קברי׳ לא מתכפר" ע״ש וסיים הרדב"ז דזה הטעם ג״כ דהשמיט הרי״ף והרא״ש בעי׳ זאת, משום דאין נ״מ בזה לדינא דבין כך ובין כן צריך קבורה מה״ת, ורק הבעי׳ כאן במה שנוגע לענין כפרת המת, והוי כהלכתא למשיחא, ואין דרכם של הפוסקים להביא ענינים כאלו שאין נפקותא מהם לדינא ע״ש, אולם גם דבריו אלו תמוהים באין פותר אותם, ושיטת הש״ס אי אפשר להתפרש לשיטתו, דא״כ דמעיקר הדין לא בעי הש"ס כאן, איך רצה הש״ס לפשוט דע״כ משום בזיוני, דאי משום כפרה, הרי צדיקים לא צריכי כפרה, ולשיטת הרדב״ז הרי גם הש״ס ידע מזה דחוב לקבור המתים מפני דכתיב כי קבור, וענין בעייתו אם נתכפר בקבורה אם אמר אל תקברני לא נשמע מזה דאקברי׳ צדיקים, ואין הפשטות מענין הבעי׳ כלל, ורואה אנכי כי דברים אלו ברדב״ז אינם מובנים לי כלל, ומי יתן ויעמידני על סוף דעתו ואקדם פניו בתודה ובתשואות חן:

ואולם כוונת רש״י ז״ל במ״ש "דאי נמי קברי׳ לא מתכפר" נ״ל דהיה קשה לרש״י דאף אם אמת דקבורה משום כפרה והוא אמר אל תקברני, מ"מ מ״ע של תורה דהבן מחייב לכבד אביו בחייו ולאחר מותו, ע׳ רמב״ם פ״ו מה׳ ממרים ה״ו, וא״כ מכ״ש שכופין לבניו שיקברו אביו למען יעשו נחת רוח להמת, וע׳ תוס׳ כאן שהקשו כעין זה, מהך דהמוכר קברו כופין מפני פגם משפחה, ומכ״ש שכופין לבנו למען יתכפר אביו בקבורה, ומפ״ז כתב רש״י כיון דאמר כן א״כ ראינו דלא ניחא לי׳ בכפרה, וכמו דקי״ל (כריתות ז׳ ע״א) דכלהו מודה היכי דאמר לא יתכפר לי חטאתי דאינו מתכפר ע"ש26 ה״נ כאן מיד שאמר דלא יקברו אותו והראה כי לא ניחא לי׳ כפרה א״כ אף אם קברו אינו מתכפר דהרי מבעט בכפרה זאת, ומפ״ז אין כופין ג״כ להבנים דמה מועיל שיקברו אותו אחר שלא יעשו לו נחת רוח בהקבורה, דהרי הקבורה לא תכפר לו אחר שמבעט בכפרה זאת, ומפ״ז בעי הש"ס שפיר דאם משום כפרה שומעין לו, ואין כופין לבנים שיקברו אביהם אחר שהקבורה אינו תועלת אצלו לכפר עליו וזה ברור:

ומ"ש הרדב"ז דאפשר לומר דבעיית הש״ס כאן אליבא דר׳ שמעון דדריש בכ״מ טעמי׳ דקרא, והוא האומר כאן רמז לקבורה מה"ת מנין דכ׳ כי קבור, ובעי הש״ס לדידי׳ מאיזה טעם צותה תורה הקבורה, אם משום בזיוני או משום כפרה, וע׳ לחם משנה פי״א מה׳ זכי׳ שכ׳ ג״כ כן בישוב קו׳ זאת ע״ש, אכן דבריהם צ״ע בעיני, דהרי אמרינן בהדיא (סנהדרין ך״א ע״א) בלאו דלא ירבה ולא יסור היכי דמפורש בתורה הטעם, גם ר׳ יהודה מודה דהטעם עיקר לעשותו תנאי מתדבק במצוה זאת, וגם כאן כיון שמפורש בתורה כי קללת אלהים תלוי עליו, וע׳ רש״י חומש פ' תצא ורמב״ן שם דמזה הטעם למדו שאר מתים, וא״כ איך אפשר לחקור קבורה משום בזיוני או כפרה, דאם אמרינן דמרבינן גם שאר מתים, א"כ גם אלו בכלל המקרא, ומה יועיל באמירתו שאל יקברוהו, אחרי דמ"מ יהיה קללת אלהים תלוי, ובתשובה לחכם אחד הארכתי:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה